ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
אורח חיים · סימן טז
בירושלמי בפסחים (פ"ה ה' ד'). השוחט הפסח על החמץ עובר בלא תעשה. רבי שמעון בן לקיש אמר עד שיהא לשוחט לאחד מבני חבורה. רבי יוחנן אמר לשוחט אעפ"י שאינו מבני חבורה לאחד מבני חבורה אעפ"י שאינו שוחט. רבי יוחנן אמר אפי' נתנן עמו בירושלים רבי שמעון בן לקיש אמר עד שיהא עמו בעזרה. דין כדעתי' ודין כדעתי' דאיפלגין שני ימים טובים של גליות רבי יוחנן אמר מקבלין התראה על הספק רבי שמעון בר לקיש אמר אין מקבלין התראה על הספק. הכל מודין שאם הי' נותנן כנגדו בחלון בירושלים. מאן דאמר ספק. ודאי. מאן דאמר בעזרה בירושלים הוא. והוא תמוה מאד. דמשמעות הירושלמי אפי' לרבי יוחנן דס"ל אעפ"י שאין עמו בעזרה כדאמר בש"ס דילן פסחים (דף ס"ג) רבי יוחנן אמר אעפ"י שאין עמו בעזרה. דאע"ג דהחמץ הוא במד"ה דכל היכי דאיתא לאיסורא איתא. ולהירושלמי משמע גם לרבי יוחנן דאע"ג דלא בעינן שיהי' החמץ עמו בעזרה מ"מ בעינן שיהי' החמץ בירושלים דוקא. וכ"כ הר"ש בכלים (פ"א משנה ח') לפנים מן החומה מקודש מהם שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני. וכתב הר"ש ועוד מקודש לכמה דברים דלא תנן הכא. כגון לענין שוחט את התודה ולחמה חוץ לחומה ולענין שוחט על החמץ. והוא תמוה דמאי דמיון חמץ ללחמי תודה דבעינן שיהי' הלחם לפנים מן החומה בירושלים. דחוץ לחומה הוי נפסל ביוצא. אבל חמץ כל היכי דאיתא איתא:
וראיתי באחרוני' שכתבו לפרש דברי הירושל'. דאמרי' בפסחים (דף ל"א) חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער. אמר ר"ח וצריך שיבטל בלבו. ופרש"י שמא יפקח הגל במועד ונמצא עובר עליו. משמע מדאורייתא הרי הוא כמבוער אלא מדרבנן צריך לבטל משום שמא יפקח הגל וכ"כ הר"ן. וכי מצריכין ביטול הני מילי מדרבנן. אבל מדאורייתא כיון שנפל עליו מפולת אינו עובר. והכי תניא במכילתא יצא חמצו של עכו"ם שהוא ברשות ישראל. וחמץ שנפל עליו מפולת אעפ"י שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו. ובגמ' (דף נ"ו) אמר רב יהודא אמר רב המפרש בים והיוצא בשיירא קודם למ"ד יום אינו זקוק לבער תוך למ"ד יום זקוק לבער כו'. אלא אמר רבא הא דאמרת קודם למ"ד יום אינו זקוק לבער לא אמרן שאין דעתו לחזור אבל דעתו לחזור אפי' מראש השנה נמי זקוק לבער. ואזדא רבא לטעמי' דאמר רבא העושה ביתו אוצר קודם למ"ד יום אינו זקוק לבער תוך למ"ד יום זקוק לבער. וקודם למ"ד יום לא אמרן שאין דעתו לפנותו. אבל דעתו לפנותו אפי' קודם למ"ד יום נמי זקוק לבער. וכתב הר"ן וגרסינן בירושלמי בספק אבל בודאי אפי' מראש השנה. ואינו נראה לפי גמרתינו מדאמר לישנא אינו זקוק לבער ולא אמר אינו זקוק לבדוק. משמע דקודם למ"ד יום אפי' יש שם חמץ ידוע אינו זקוק לבערו. לפי שעשו כחמץ שנפל עליו מפולת דסגי בביטול בעלמא א"כ החמץ במד"ה ויצא קודם הפסח למ"ד יום מדאורייתא אינו צריך ביטול כמ"ש הר"ן דהוי כרמן שנפל עליו מפולת. וכיון דהוי כמבוער מדאורייתא אינו עובר בבל יראה. ה"ה דאינו עובר בלא תשחט על חמץ. וא"כ יש לומר הא דלא נקט הירושלמי אעפ"י שאינו עמו בעזרה כדאמר בש"ס דילן. דהוי משמע אפי' דהוי החמץ במד"ה חייב ובאמת כה"ג הוי כמבוער לגבי בל יראה ואינו חייב ג"כ משום בל תשחט על חמץ דהוי כחמץ שנפל עליו מפולת. להכי נקט אפי' נתנן עמו בירושלים דהוי בסמוך לו ובאמת ה"ה לעיר אחרת. דאתי למעט רק אם החמץ במד"ה (ודברי הר"ש בכלים עדיין אינו מתיישב בזה):
ולענ"ד אינו נראה דהוי שני ענינים ואינו דומה. דהא הרמב"ן בפי' התורה מפרש המכילתא. דוקא במפולת גדולה שאינו בידו לפקח דהוי אבוד ממנו ומכל אדם. דלא קרינן בי' שלך. אבל מפולת שאין הכלב יכול לחפש אחריו צריך ביטול מן התורה וכ"כ הסמ"ג הביאו המג"א (סי' תל"ג ס"ק י"ז). והר"ן ס"ל דגם מפולת כזה הוי מדאורייתא כמבוער אך זהו דוקא כיון דהחמץ אינו מצוי ונראה לכל אדם דצריך לפקח עליו. אבל היכי דהחמץ במקום רחוק שאינו יכול לחזור אליו. דהאונס הוי רק על הבעלים. שאינן יכולין לבוא שם ואינו בדעתו לחזור. אבל לגבי שאר אנשים החמץ מצוי ונראה מדאורייתא צריך ביטול. והר"ן לא קאמר גבי מפרש לים קודם ל' יום רק דחכמים עשו כחמץ שנפל עליו מפולת דא"צ לבער דלא חייבו חכמים בדיקה וביעור דסגי בביטול אבל הביטול הוא מדאורייתא. א"כ כיון דהוי החמץ במד"ה עובר בבל יראה אם לא ביטלו. עובר נמי בלא תשחט על חמץ. א"כ תמוה מאי דבעי לרבי יוחנן דיהי' החמץ בירושלים דוקא. ועוד בלא"ה הוא דחוק דלמה נקט הירושלמי אפי' נתנן עמו בירושלים דאתי למעוטי אם החמץ במד"ה. הוי למינקט רבותא טפי אפי' החמץ נתנן במודיעים דהוא ט"ו מילין סמוך לירושלים כמו דנקט במתניתין (דף צ"ג):
והנה מקודם שנבוא לבאר דברי הירושלמי. נסוב פנינו למה שהקשה בתשו' ש"א (סי' ע"ז). בפסחים (דף ס"ו) כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה כו' רבי יהושע אומר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו מן התורה כו' לימא בטובת הנאה קמיפלגי דר"א סבר טובת הנאה ממון ורבי יהושע סבר דטו"ה אינו ממון. לא דכ"ע סברי טו"ה אינה ממון והכא בהואיל קמיפלגי. ר"א סבר הואיל איבעי מתשיל עלי' ממונא הוא כו'. ובגמ' אמר רבי אלעזר לדבריך הרי עובר בבל יראה ובל ימצא. ומהדר לי' ר"י לא זהו חמץ שמוזהרין עליו מן התורה. והקשה הש"א הא אמרינן מדאורייתא בביטול בעלמא סגי מדכתיב אך ביום הראשון תשביתו והשבתה בלב הוא דעושה כעפר בעלמא כמידי שאין בו צורך כלל לרש"י והרמב"ם, ולדעת התוס' הוי משום הפקר א"כ למה ס"ל לרבי אליעזר דלא תקרא לה שם עד שתאפה וקודם אפי' אסור משום הואיל דאיבעי מיתשל עלי' הוי כדידי' הא גם בדידי' יכול לבטל העיסה קודם שתחמץ או להפקיר כדאמרינן (דף ג') היה יושב בבהמ"ד ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו. ומתיירא שמא תחמיץ דקדים ומבטל לה מקמי דתחמיץ. א"כ ה"נ אע"ג דנימא משום הואיל אי בעי מתשיל הוי כדידי'. יקרא לה שם ויבטל קודם שתחמיץ, וכן למאי דס"ד דפליגי אי הוי טו"ה ממון, וכן למסקנא הוא לגרסת רש"י. אמאי הא יש תקנה לבל יראה שיבטל העיסה ויפקיר לטו"ה שיש לו בה לאחר הפרשה. ולא יעבור בבל יראה. א"כ יכול לקרות שם קודם שתאפה (ומה שתי' הש"א דהא דאמרינן דר"א סבר טו"ה ממון הוא דווקא לגבי בל יראה. אע"ג דבעלמא לא הוי טו"ה ממון. הכא בבל יראה נחשב ממון. כמו דאמרינן לעיל אע"ג דגורם לממון לאו כממון דמי מ"מ גבי בל יראה גלי קרא דחייב. ה"נ אע"ג דטו"ה אינו ממון מ"מ גבי בל יראה הוי ממונא. א"כ כמו דאמרינן היכי דהוי לאחר זמן איסורו דלאו ברשותי' קאי דאסור בהנאה דלא ממונא הוא לא מצי לבטל. ה"נ כיון דטו"ה אינו ממון דלאו ממונא הוא ולאו ברשותי' לא מצי לבטל דעל מה יחול הביטול. וה"נ אי פליגי בהואיל אי בעו למתשיל הוי כדידי'. כיון דהשתא לא איתשיל לאו דידי' אלא משום דאי בעי למתשיל עלה הוי כדידי' מ"מ אינו יכול לבטל או להפקיר. כיון דהשתא לאו ממונא ולאו ברשותי' הוי כמו לאחר זמן איסורא דלא מצי לבטל. ולמד מזה לחדש בחמץ של עכו"ם שקיבל עליו אחריות שאין עיקר הממון שלו כיון דכה"ג לאו כממון דידי' דמי אלא לגבי בל יראה לא מהני ביטול עי"ש. כבר השיגו עליו האחרונים דאשתמיט לי' מתניתין דערכין (ד' כח) מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים. אם נדר נותן את דמיהם. ואם נדבה נותן את טובתה. שור זה עולה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אעפ"י שאינו רשאי. הבכור בין תם ובין בע"מ מחרימין אותו וכיצד פודין אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתנו לבן בתו כהן או בן אחותו. א"כ מבואר דיכול להחרים ולהקדיש טו"ה שיש לו בקדשים. א"כ ה"ה דמצי לבטל ולהפקיר. וע"כ הא דאינו יכול לקדש אשה בטו"ה כדאמרינן בקידושין (דף נ"ח) וכן בגונב טבלו של חבירו דאינו משלם כפל. דאינו יכול לזכות בגוף החפץ מחמת טו"ה. דאינו יכול לקנות במשיכת הדבר הטו"ה. אבל בקנין הנתפס בדיבור כגון הקדש וחרם והפקר ודאי דמועיל בעו"ה. אך אפשר לומר בזה. דשאני התם דהוי מטעם נדר דחל על דבר שלא בא לעולם ואינו ברשותו ועי' בחו"מ (סי' רי"א סעי' ז' וח'). אבל לבטל מה דאינו שלו או עו"ה מה שגוף הדבר אינו שלו י"ל דאינו יכול לבטל. והפקר ג"כ אינו יכול בטו"ה להפקיר. אפי' להרמב"ם דכתב הפקר הוי כמו נדר כמ"ש במ"א]:
עוד הקשה הש"א בהאי סוגיא דקאמר בגמ' אלא בהתראת ספק קמיפלגי. דר' לקיש דאמר עד שיהיו עמו בעזרה ס"ל התראת ספק לא שמה התראה כמ"ש התוס' כיון דלא ידעינן אנן אפי' דאשתכח דהוי החמץ בביתו. אפ"ה יכול לומר שוגג הייתי. ור' יוחנן סבר דהתראת ספק שמה התראה. ע"כ אפי' אינו עמו בעזרה. תיפוק לי' בלא"ה לא מצי למלקי על לאו דלא תשחט על חמץ. דהא כי היכי דמהני ביטול לגבי לאו דבל יראה. ה"נ מהני ביטול לגבי לאו דלא תשחט על חמץ כדאיתא בפסחים (דף מ"ט). במתניתין ההולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו מבטלו בלבו. א"כ בלא"ה התראת ספק. ועדיפא מינה דגם השתא א"א להתברר. דיכול לומר ביטלתי החמץ קודם לכן קודם זמן איסורו. ול"ל דמיירי כגון שקנה חמץ אחר זמן איסורו או שנתחמץ אצלו עיסה לאח"ז איסורו דלא מצי לבטל. מ"מ הא תינח רבי יהודא דס"ל חמץ לפני זמנו אסור בהנאה לאו ברשותי' קיימא לבטלו. אבל לרבי שמעון דאמר חמץ לפני זמנו מותר בהנאה. א"כ יכול לבטל כל היום עד הלילה ורבי שמעון ס"ל במתניתן דפסח בי"ד לשמו חייב אם שחטו על חמץ. הא לר"ש יכול לומר ביטלתי החמץ או הפקרתי ביני לב"ע. ע"כ הכריח מזה דאיכא חמץ שאינו יכול לבטלו ולהפקיר כגון חמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות דגוף החמץ אינו שלו ודמי לאחר זמן איסורו. דלא מצי מבטל וכמו דעובר בב"י בחמץ שקע"א ה"נ עובר בבל תשחט על חמץ. דלא כתיב חמצך עי"ש:
ולענ"ד אינו נראה כן. דהא אי לאו דרבי קרא דלא ימצא לחייבו בחמץ שקע"א לא הוי מחייבינן עליו משום בל יראה. א"כ גבי לא תשחט על חמץ דלא רבי קרא מנא לן דמחייבינן בחמץ שקע"א. וכה"ג כתבו התוס' (דף מ"ב) ריש אלו עוברין דפרש"י דאלו עוברין בפסח כותח הבבלי לעבור בב"י ובל ימצא. ואינו נראה לר"ת דמשמע כל הנך מרבינן מכל מחמצת לא תאכלו. ואפי' באכילה לא הי' מחייב אי לאו דרבי קרא מהיכי תיתי בב"י ובל ימצא. גם גוף הסברא דאינו מועיל ביטול בחמץ שקע"א אינו מוכרח. דהא הר"ן כתב דביטול מדין הפקר נגע בו. אע"ג דהפקר כה"ג לא מהני דמי שאמר נכסי דידי לבטל ולהוי כעפרא לא הוי הפקר וביטול הוי בלב. והפקר בלב לא מהני. גם לרבי יוסי לא אתי לרשות זוכה. שאני חמץ שאינו ברשותו של אדם והכתוב עשעו כאלו ברשותו. בגלוי דעת דלא ניחא לי' דלהוי זכותא בגוה מהני. א"כ ה"נ בחמץ של נכרי שקע"א אם מגלה דעתו דלא ניחא לי' בחמץ זה ואין בו צורך כלל והוי כעפר ומתחייב עצמו דאם יוגנב או יאבד לשלם. למה לא יועיל ביטול בזה. וא"כ קשה טובא היכי משכחת דלילקי על האי לאו דלא תשחט על חמץ הא יכול לומר בטלתי החמץ או הפקרתי קודם זמן איסורו:
ואין לומר כיון דמתרין אותו וצריך שיתיר עצמו למלקות ויאמר על מנת כן אני עושה. א"כ הוי דברים שבלב, דסותר לדברים שבפה דלא מהני. דזה אינו. דהא אם ידעינן בבירור והי' ידוע לנו שביטל החמץ מכבר. אע"ג דבשעת התראה הי' אומר על מנת כן אני עושה והתיר עצמו למלקות לא הוי חייב. כיון דבאמת ביטלו קודם זמן איסורו והחמץ אינו שלו. א"כ הכא משום שאמר שקר מלקין אותו. ואכתי הוי התראת ספק דאינו עומד להתברר אולי ביטלו. ואינו דומה כלל לדברים שבלב דסותר דברים שבפה. דהכא אמרינן דביטל החמץ קודם התראת העדים דאז לא הוי מכחישין דברים שבלב:
גם אין לומר בזה. דלא מהימן לומר שביטלו להחמץ משום דמוקמינן החמץ בחזקת שהי' שלו בחזקה קמייתא. כיון דמצוה עליו לבער ולבטל החמץ כדי שלא יעבור בב"י א"כ בעינן לאוקמי אחזקת כשרות שלא יעבור בב"י. מסתמא ביטל החמץ כדי שלא יעבור בב"י. ועוד לרבי יהודא דס"ל לפני זמנו אסור בהנאה. א"כ השתא הוי לאח"ז איסורו. בשעת שחיטת הפסח דאסור בהנאה. אלא דהכתוב עשאו כאלו הוא ברשותי' לעבור עליו בב"י מגזה"כ. א"כ כיון שיצא מרשותו בלא"ה. יש לומר ולחוש שמא ביטלו מכבר קודם זמן איסורו דהוי אינו שלו מכבר:
אך אפשר לומר בזה כמ"ש הרמב"ם (בפ"ב מה' שבועות ה' י"ב) אין הנשבע חייב עד שיהא פיו ולבו שוין לפיכך אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו ואמר אני לא הי' בלבי אלא שלא אצא היום. וטעה לשוני והוציא אכילה שלא היתה בלבי. הרי זה אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע. או שקיבל עליו התראה ולא טען שטעה בעת התראה. אעפ"י שטוען אח"כ אין שומעין לו עי"ש. א"כ ה"נ כיון בשעת התראה לא אמר שביטלו לא חיישינן שמא ביטלו ולא שומעין לו ולוקה:
אמנם לענ"ד נראה בזה. דנחזי אנן לפי מה דאמרינן בקידושין (דף נ"ב) המקדש בחלקו בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים אינה מקודשת. ופי' התוס' אע"ג דע"מ שאדבר לך לשלטון מקודשת משום שעשה לה הנאה. ומי גרע זה. משום דלא דמי כיון דיכול ליטול פרוטה בעד דיבורו הוי כנותן לה פרוטה. אבל הכא הטו"ה אינו משלו דהוי ממון גבוה ע"כ אינה מקודשת עי"ש. ובגמ' מתניתין דלא כריה"ג דתניא ריה"ג אומר ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו. אפי' תימא ריה"ג הני מילי מחיים אבל לאחר שחיטה לא מאי טעמא כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו. דיקא נמי דקתני המקדש בחלקו בין ק"ק ובין ק"ק אינה מקודשת. ופרש"י בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בבשר משולחן גבוה קא זכו והתוס' בב"ק (דף י"ב) כ' דחלק בעלים אף לאחר שחיטה הוי ממון דידהו אלא דחלק כהנים זכו משולחן גבוה עי"ש. וא"כ לכאורה לחמי תודה דהוי עשרה לחמץ דהוי קדשים קלים לרבנן דריה"ג הוי ממון גבוה. ולריה"ג לאחר שחיטה הוי ממון גבוה אינו עובר בב"י וב"י. דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. אבל זה אינו. דהא לר"א גבי חלה ותרומה דאין לו רק טו"ה ס"ל דעובר בב"י משום דס"ל דטו"ה ממון לגבי ב"י או משום דאי בעי מתשיל עלה הוי כדידי' עובר בב"י. כ"ש הכא דיש לו טו"ה שיכול לאכלו דניתן לאכילה. אפי' ר' יהושע מודה דמחמת זה עובר בב"י כיון שיש לו טו"ה גדולה. וכן בחמץ של מעשר שני עובר בב"י:
אבל ביטול נראה דלא מהני בזה. לא מבעי לשיטת התוס' דביטול הוי מטעם הפקר ושלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וכמ"ש הר"ן. לא מהני בחמץ של תודה דאע"ג בחמץ של נכרי אמרנו לעיל דמועיל ביטול משום טעמא דהר"ן כיון דמגלה דעתי' דלא ניחא לי' דלהוי זכותו בגוה מהני דהא בלא"ה אינו שלו אלא דרחמנא אוקמי ברשותי' לעבור עליו בב"י. א"כ כיון שמגלה דעתו דלא ניחא לי' שיהא ברשותי' ומקבל עליו אם יגנוב או יאבד ישלם מהני. אבל בתודה דבלא"ה אינו שלו וממון גבוה הוא. אלא דעובר עליו משום טו"ה שיש לו שניתן לאכילה. לא יכול לומר לא ניחא לי' בטו"ה זו דהא מחוייב לאכול כדי שלא יהא נותר דיעבור בבל תותירו. גם לרש"י והרמב"ם שכתב דהשבתה זו שאמרה התורה שיבטל בלבו ויחשב אותו כעפר בעלמא וכדבר שא"צ בו כלל לא מהני ביטול בלחמי תודה דהוי קדשים שמחוייב לאכול דלא יהי' נותר ובע"כ צריך לאכול. א"כ אינו יכול לבטלו שיהי' כמו עפר שאין בו צורך כלל ע"כ לא מהני ביטול בלחמי תודה ועובר בב"י:
וליכא למימר דלא משכחת כלל תודה בע"פ. כמו דאיתא בפסחים (דף ס"ג) אין מביאין תודה בי"ד. שאין מביאין קדשים לבית הפסול מפני חמץ שבה. זה לא הוי רק מדרבנן. ומדאורייתא יכול להביא תודה בי"ד גם אם בדיעבד שחט תודתו בי"ד והביא לבית הפסול עובר בב"י דצריך לבער וכן הוא בירושלמי פסחים (פ"ב ה"א) אית תנא תני עד שלא הגיע זמן ביעורן את מבערו בשריפה. משהגיע זמן ביעורן אתה מבערן בכל דבר ואתי' כרבנן כו'. רבי בנימין בר לוי בעי חלות תודה שנעשו נותר. (אי כיון דמצות נותר בשריפה בעי שריפה או דמי לחמץ דהוי השבתתו בכל דבר) נימר אם נעשו נותר עד שלא הגיע זמן ביעורן את מבער בשריפה. משהגיע זמן (ח"א) ביעורן את מבערן בכל דבר (היינו דקרבו בי"ד שהגיע זמן ביעורן מחמץ קודם שנעשו נותר) א"כ משכחת בדיעבד שהביא בי"ד:
וא"כ א"ש קו' הש"א דהיכי משכחת פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש אם יהא החמץ בעזרה או אעפ"י שאין עמו בעזרה למלקי עלה דהוי התראת ספק דאינו יכול להתברר דיוכל לומר בטלתי החמץ קודם לכן קודם זמן איסורו. דיש לומר דמיירי שיש לשוחט או לזורק או אחד מבני חבורה חמץ של לחמי תודה. דאפי' לתוס' חלק כהנים לכ"ע הוי ממון גבוה לאחר שחיטה. ועובר בב"י משום טו"ה דניתן לאכילה ולא מהני בו ביטול בזה כיון דצריך לאוכלו כדי שלא יהי' נותר ולא יעבור בבל תותירו. והוי מילי דמצוה. שאינו יכול לבטל החמץ ולומר דלא ניחא לו כמ"ש ולפ"ז א"ש מה שהקשה הש"א. בהא דר"א דלא יקרא לה שם עד שתאפה. אמאי לא יקרא לה שם קודם אפי' ויבטל העיסה קודם שתחמץ דיפקיר טו"ה שיש לו לאחר הפרשה ולא יעבור בב"י. משום דחלה ותרומה יש שני ענינים חדא קודם הפרשה הוי טבל. וכשמפריש פוטרת העיסה ובזה יוצא בכ"ש. אבל עדיין מחוייב לקיים מצות נתינה לכהן החלה דראשית עריסותיכם תתנו תרומה כתיב. ובזה צריך שיעור אחד מכ"ד או ממ"ח כמ"ש הריטב"א בקידושין (דף נ"ח). הא דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את כל הכרי. היינו להוציא מידי טבל. אבל לא קיים מצות נתינה לכהן דבעינן דבר חשוב עי"ש. א"כ אינו יכול לבטל ולהפקיר הטו"ה שיש לו בהחלה שהפריש ולחשוב כאין לו צורך כלל. דהא מחוייב לקיים מצות נתינה לכהן וע"כ יש לו צורך מה דחייבו הכתוב ליתנו לכהן דבשלמא כשיש לו טו"ה בהחלה שהפריש א"כ מקיים מצות נתינה בדידי'. אבל אם יפקיר לטו"ה ויבטל העיסה לא יקיים מצות נתינה לכהן. וכיון דהוי מילי דמצוה מה שמחוייב אינו יכול לומר לא ניחא לי' בטו"ה זו:
ובזה יש ליישב ג"כ מה שקשה לפי מה שכתב הרא"ש. בהא דיליף רבי יהודה דחמץ בשריפה מנותר מה נותר בבל תותירו ובשריפה וחמץ בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה. אמרו לו אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק לדבריך יוכיחו שהן בבל תותירו שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה. אכתי תקשה לרבנן גופייהו לילפי מנותר דלידידהו ליכא פירכא. ויש לומר לדידהו איכא לאקשויי מה לנותר שכן קודש. ותמה הש"א דהדבר קשה למה לא השיבו רבנן לתשובה זו ששוה לכל והשיבו תשובה שאינו אלא לפי דעת רבי יהודא. ולי קשה דהא בפסחים (דף מ"ה) אמרינן דחולין מקדשים לא גמרינן. ובשבועות (דף כ"ו) ג"כ אמרינן למ"ד דשני כתובין הבאין כאחד מלמדין מאי איכא למימר הוי חולין וקדשים וחולין מקדשים לא גמרינן. ובסנהדרין (דף ס"ז) קאמר קסבר רבי יהודא שני כתובין הבאין כאחד מלמדין. א"כ לר"י גופא קאמר דחולין מקדשים לא גמרינן והיכי יליף ר"י חמץ מנותר דהוי חולין מקדשים. אך י"ל בזה דמאי דקאמר הגמ' בשבועות למ"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדין לא קאי על ר"י דאיכא עוד תנא דס"ל הכי כדאמרינן בע"ז (דף נ"ד) בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן ע"ש. ולפמ"ש א"ש כיון דעל חלות תודה דקרבו בי"ד כמ"ש בירושלמי אם לא הגיע זמן נותר והגיע זמן ביעור חמץ את מבערו בכל דבר ולרבי יהודא הוי בשריפה א"כ ליכא למיפרך מה לנותר שכן קודש. דהא לרבנן גם בלחמי תודה של חמץ דהוי של קודש ג"כ השבתתו בכל דבר. (ומה שכתב הש"א (סי' פ"ו) דלרבנן איכא למיפרך לק"ו מה לנותר שכן אין לו היתר לאיסורו משא"כ בחמץ שיש היתר לאיסורו לרבנן דס"ל חמץ לאח"ז מותר דוקא לרבי יהודא דס"ל חמץ לאח"ז אסור שפיר ילפינן בק"ו מנותר משא"כ לרבנן. והאי פרכא דאין לו היתר לאיסורו פרכא רבה כדאמרינן בפסחים (דף מ"ג) ובקידושין (דף ל"ח). נראה לענ"ד דבזבחים (דף מ"ו) אמרינן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן פיגול ונותר וטמא שהעלן על גבי המזבח פקע איסורן מהן (ופרש"י שלא יתחייב האוכלן מידי). משמשלה האור ואפי' פלגא על המזבח ופלגא על ארעא מסקינן כולה על המזבח. וכ"כ הרמב"ם (פי"ח מה' פסולי המוקדשין ה' כ"א) א"כ גם בנותר משכחת דיש היתר לאיסורו. ואי דאסור לכתחילה להעלות על מזבח דבר פסול מ"מ אם העלה על והמזבח פקע איסורו דאינו חייב כרת. דהוי כמו חמץ דאסור להשהותו ואם עבר ושהה מותר לאחר הפסח. וליכא למימר דר"י יליף מבשר שלמים דאינו ראוי לגבי מזבח כדאמרינן התם בזבחים דאותבה רבי יצחק בר ביסנא דתניא אחרים אומרים טומאתו עליו מי שטומאה פורחת ממנו יצא בשרו שאין טומאה פורחת ממנו. ואם איתא הרי טומאה פורחת ממנו ע"י האור. אמר רב פפא הכא בבשר שלמים עסקינן דלא חזי להקרבה. א"כ נותר בבשר שלמים לא חזי להקרבה ואינו בב"י טעון שריפה חמץ שישנו בב"י א"ד שטעון שריפה. א"כ איכא לפרוכי מה לנותר שכן און היתר לאיסורו משא"כ חמץ ושנו היתר לאיסורו. דזה אינו פרכא דהא נותר דעולה דג"כ חייב כרת משום נותר ויש היתר לאיסורו אם העלן ע"ג מזבח ואפ"ה טעון שריפה. גם י"ל דר"י יליף מנותר של עולה דאינו בב"י וטעון שריפה חמץ שישנו בב"י א"ד שטעון שריפה. ובזה יש ליישב ג"כ קושית התוס' ד"ה אמר. לדבריהם דרבנן שהם בשריפה אמאי לא ילפי מנותר ודחקו בזה ועי' תוס' ד"ה אין ביעור. די"ל כיון דעיקר ילפותא מנותר דעולה. יש למפרך מה לעולה שכן כליל כדאמרינן בזבחים (דף ה' ודף מ"ח ודף ע"ג)]:
ומעתה עולה יפה דברי הירושלמי גם דברי הר"ש דכלים נכונים. לפמש"כ דלא משכחת פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בהא דלא תשחט על חמץ למלקי עלה רק ביש לו חמץ של תודה. לרבנן דק"ק לאו ממון בעלים הוא. ולריה"ג לאחר שחיטה דהוי ממון גבוה דמשולחן גבוה קא זכו. ואפ"ה הוי כדידי' לעבור בב"י משום טו"ה שניתן לאכילה עובר נמי בבל תשחט על חמץ. וע"כ לא מהני ביטול לחמץ של לחמי תודה ומתחייב מלקות בשוחט הפסח על חמץ של לחמי תודה. אך זהו דווקא בתודה כשרה. דמחמת טו"ה שניתנה לאכילה נחשב לגבי חמץ כדידי' לעבור בב"י. אע"ג דהשתא נאסרה באכילה משום איסור חמץ דפסח נשחט אחר חצות. לא אמרינן דלא הוי עתה טו"ה עוד א"כ נחשב לממון גבוה דאינו עובר בב"י דהא כל חמץ אח"ז איסורו אינו ברשותו דאסור בהנאה. ואפ"ה אוקי רחמנא ברשותו לעבור בב"י מחמת זה כיון דהוי מקודם ברשותו. ה"נ כיון דהי' לו טו"ה מקודם נחשב גם אח"ז איסורא כדידי' לעבור בב"י. כמו דסובר רבי אליעזר דטו"ה ממון עובר בב"י אע"ג דהשתא דנאסר בהנאה לא שוי מידי דודאי לא יתנו מידי עוד כמ"ש לעיל (סי' ו') כיון דמעיקרא הי' לו טו"ה שיתן לו סלע ליתן לבן בתו כהן. וכן בחמץ שקע"א דעובר בב"י אע"ג דהשתא אסור בהנאה ולאו בר דמים הוא. משא"כ אם התודה נפסלה מחמת דבר אחר. או דנפסלה ביוצא דאסורה לחמי תודה באכילה וליכא כלל טו"ה דאכילה אזי אינו עובר בב"י דשפיר הוי ממון גבוה ושלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ה"נ דאינו עובר בבל תשחט על חמץ ע"כ בעינן דהחמץ של לחמי תודה יהי' בירושלים מקום הכשרן. אבל אם החמץ דלחמי תודה חוץ לירושלים דנפסלה ביוצא הוי ממון גבוה דאינו עובר בב"י ובבל תשחט על חמץ:
ואין להקשות בזה כיון דהלחמי תודה נפסלה באכילה מחמת איסור חמץ. תו לא מהני פסול יוצא כמו דאמרינן במנחות (דף נ"ז) גבי המחמץ אחר המחמץ חייב המחמץ המנחה כשרה חייב. והמחמץ את הפסולה פטור. בעי דב פפא חימצה ויצאתה וחזר ואימצה מהו כיון דיצאה איפסלא ביוצא. וכי הדר מחמץ לה לא מחייב משום מחמיץ אחר מחמיץ או דלמא כיון דחימצה פסול יוצא לא מהני. והא דקאמר כיון דחימצה פסול יוצא לא מהני לאו משום דאין איסור יוצא חל על איסור חימוץ דמנחה דהא בקדשים אפי' למ"ד אין איסור חל על איסור כדאמרינן בכריתות (דף כ"ג). בקדשים איסור חל על איסור אפי' איסור קל על חמור כמ"ש בכריתות (דף כ"ג). וע"כ משום דכבר נפסלה לא מהני בי' עוד איסור יוצא דפסול יוצא לא הוי רק מה שראוי בפנים אפסלא ביוצא. והכא כיון דכבר איפסלא דחימצה לא מהני בי' פסול יוצא כלל. וכן משמע מדברי רש"י שם. שכתב כיון דחימצה לא מהני בה פסול יוצא משום דלא קדושה גמורה היא. וא"כ ה"נ כיון דלחמי תודה איפסלא באכילה מחמת איסור חמץ תו לא מהני פסול יוצא. א"כ אמאי בעינן לעבור בבל יראה וכל תשחט על חמץ שיהיו הלחמי תודה החמץ בירושלים כמ"ש כיון דמחמת החימוץ אפסלא שאסור באכילה הוי בבל תשחט חמץ אפי' אינו בירושלים דפסול יוצא לא מהני בה. דזה אינו. דיש לומר דמשכחת הפלוגתא דר"י ור"ש בר לקיש דיצא הלחמי תודה של חמץ קודם שש זמן איסורי' דחמץ. ואיסור חמץ חל על איסור יוצא משום דהוי איסור כולל מגו דחל איסור חמץ על חולין חל נמי על האי איסור יוצא. או שיצא בתחילת שש דהוי איסור יוצא ואיסור חמץ בבת אחת. ע"כ עובר בבל יראה ובבל תשחט על חמץ. וכיון דהוי מעיקרא טו"ה בהאי דלחמי תודה ואיסור חמץ עלייהו. עשאן הכתוב כאלו ברשותו כמ"ש]:
וד אפשר לומר הא דעובר בבל יראה על לחמי תודה ומשום בל תשחט על חמץ בתודה כשרה משום דניתן לאכילה והוי טו"ה לו. אע"ג דהשתא דנאסרה הלחמי תודה משום איסור חמץ א"כ פקע טו"ה דאכילה א"כ הוי לי' ממון לגבוה לרבנן או לריה"ג לאחר שחיטה. דחמץ לפני זמנו אינו אסור רק בלאו לרבי יהודא. אתי עשה ואכלו אשר כופר ודחי ל"ת דחמץ. כמו דפריך כה"ג בזבחים (דף צ"ו) והכא דאין ל"ת שבמקדש הוא דלידחי עשה. א"כ כיון דניתן לאכילה דהוי טו"ה ע"כ עובר בבל יראה ובל תשחט על חמץ. וכ"ש לר"ש דס"ל לפני זמנו אינו עובר. והא דאין מביאין תודה בי"ד משום דממעט באכילת קדשים משום לילה דהוי בכרת. והא דכתב רש"י (דף י"ג) אם יביאם בי"ד אינו נאכלת אלא עד שש. היינו לכתחילה דיכול לקיים את שניהם הוי עד שש. אבל אם נשאר אחר שש י"ל דאתי עשה ודחי ל"ת. והא דאמרינן בירושלמי גם לחמי תודה מתבערין משהגיע זמן ביעורו י"ל דהוי רק מדרבנן אבל מדאורייתא יכולין לומר דניתן לאכילה כה"ג משום עשה דחי ל"ת אבל היכי דנפסלה ביוצא דהשתא לא ניתן לאכילה ע"כ הוי ממון גבוה דאינו עובר. אך לפמ"ש התוס' בפסחים (דף כ"ח) דתשביתו הוי שלא כדרך הנאתן דהיינו אכילה (ולא כבעל המאור דבאכילה מקיים מצות השבתה דאין לך השבתה גדולה מזו). א"כ לר"ש אין עשה דוחה עשה ולר"י הוי עשה ול"ת ואין עשה דואכלו אשר כופר דוחה עשה ול"ת: