ברית יעקב חלק א· רבי ברוך מרדכי ליבשיץ
אורח חיים · סימן טו
הרמב"ם (פ"ו מה' חמץ ומצה ה' ז') כתב אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון שאכל טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזלה. זה הכלל כל שמברכין עליו בהמ"ז יוצא בו ידי חובתו. וכל שאין מברכין עליו בהמ"ז אין מברכין עליו. והקשה בלחם משנה ובש"א (סי' צ"ו). דהא בפסחים (דף ל"ה) אמרינן יכול יוצא אדם יד"ח בטבל שלא נתקן כל צרכו. שלא נטלה תרומת מעשר או מעשר שני או מעשר עני ת"ל לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ ופריך ואיסורא דחמץ להיכן אזלא וקאמר הא מני רבי שמעון הוא דאמר אין איסור חל על איסור דתניא ר"ש אומר האוכל נבלה ביוה"כ פטור. וא"כ כיון דהרמב"ם כתב (פי"ז מה' אי"ב ה' ח') כלל גדול הוא בכל איסורין שבתורה שאין איסור חל על איסור אא"כ היו שני האיסורין באין כאחת. או שהי' האיסור האחד מוסיף דברים אחרים על אותו האיסור. או אם הי' כולל דברים אחרים עם אותו איסור. וכ"כ (בפי"ד מה' מ"א ה' י"ח) וחמץ בפסח הוי איסור כולל. מגו דחל על שארי תבואה שאינו של איסור חל נמי על של איסור א"כ איכא בהני שאסורים משום טבל דת"מ או מע"ר משום בל תאכל חמץ. וכ"ש בטבל של מעשר עני דלא הוי רק איסור לאו. דראוי לומר דעשה דמצה ידחה לאו דטבל מ"ע. וא"כ אמאי כתב הרמב"ם דאינו יוצא יד"ח בזה:
והלח"מ כתב בזה דברים תמוהים שכתב דהרמב"ם פוסק כרבי שמעון דמאי שכתב (בפ"ב מה' שביתת עשור ה' ב') אחד האוכלים דברים המותרים או שאכל דברים האיסורין כגון פיגול ונותר וטבל ונבלות וטריפות וחלב או דם הואיל ואכל אוכלין הראוין לאדם הרי זה חייב כרת משום אוכל ביוה"כ כגון דהוא איסור בת אחת או מוסיף או כולל. וסמך על מ"ש בפי"ד ופי"ז מה' אי"ב והשתא שפיר פסק כרבי שמעון. דאיסור טבל מעיקרא והדר אתי איסור חמץ אין שם לא כולל ולא מוסיף ולא בת אחת. ואפי' לפמ"ש הרמב"ם (בפי"ד מה' מ"א) דיוה"כ הוי איסור כולל שכולל כל האוכלים א"כ י"ל דמה שאמרו בגמ' האוכל נבלה ביוה"כ פטור אינו ר"ל פטור מיוה"כ דע"כ חייב ביוה"כ ממ"נ אי נתנבלה מבערב וחל איסור נבלה קודם זה אתי יו"כ וחל עליו דהוי איסור כולל וא"כ חייב כרת. ואי נתנבלה ביו"כ דחל יו"כ קודם. כל שכן דחייב טפי על יו"כ. אלא ודאי מאי דפטור הוא פטור מנבלה ואיירי דנתנבלה בו ביום דחל איסור דיו"כ מקודם. וא"ש מ"ש (בפ"ב מה' ש"ע) דאוכל נבלות ביו"כ, דחייב ממ"נ. וחמץ וטבל כיון כשחל איסור חמץ על הטבל אין כאן לא כולל ולא מוסיף ולא בת אחת עי"ש:
ונעלם ממנו גמ' ערוכה בשבועות (דף כ"ד) דקאמר מידי היא טעמא אלא משום איסור כולל. רבי שמעון לטעמי' דלית לי' איסור כולל. דתניא רבי שמעון אומר האוכל נבלה ביוה"כ פטור. וגם גמ' דיבמות (דף ל"ב) דרבי שמעון לית לי' לא איסור כולל ולא מוסיף דתניא בא עלי' חייב משום אשת אח ומשום אחות אשה דברי רבי יוסי. רבי שמעון אומר אינו חייב אלא משום אשת אח ופריך והא תניא רבי שמעון אומר אינו חייב אלא משום אחות אשה בלבד לא קשי' כאן שנשא חי ואח"כ נשא מת וכאן שנשא מת ואח"כ נשא חי. והיכי דנשא חי ואח"כ נשא מת הוי איסור מוסיף ונשא מת ואח"כ נשא חי הוי איסור כולל כדאמרינן התם בסוגיא וכמ"ש התוס' בכריתות (דף כ"ג) גם גמרא דכריתות (דף כ"ג):
גם מה שכתב הלח"מ דאיסור חמץ על טבל לא הוי איסור כולל. תמוה ג"כ לכאורה. אמאי לא נימא כמ"ש הש"א. דחמץ בפסח הוי איסור כולל. מגו דחל על שאר תבואה שאינו של איסור חל נמי על של איסור. ועל כרחך הוא מוכח מהגמ' דקאמר הא מני רבי שמעון היא דלית לי' איסור כולל ע"כ לא חל איסור חמץ על טבל אבל לרבנן דס"ל דאיסור חל על איסור בכולל א"כ אפי' דהוי טבל מעיקרא חל עלייהו איסור חמץ. ואיכא משום בל תאכל חמץ. וע"כ דהוי חמץ איסור כולל מגו דחל על עיסות שאינו של איסור:
ולכאורה יש לדין בזה דחמץ ליכא למימר דחל על איסור טבל משום איסור כולל. כמ"ש הלח"מ ולא דמי ליוה"כ דחל על איסור נבלה משום דחל איסור יוה"כ על היתר חל נמי על מאכלי דאיסור. או איסור אחות אשה ביבמות (דף ל"ב) היכי דנשא מת ואח"כ נשא חי דהוי איסור כולל מגו דמתסר בשארי אחותי' מתסר נמי בהאי. אבל גבי חמץ דליחול על טבל מגו דחל על שארי עיסות ותבואה שאינו של טבל חל נמי על האי דטבל. דאם שארי עיסות לא נתחמצו עדיין ליכא איסורא כלל דחמץ ואי משום דאם יתחמצו אח"כ דיחול עליהם איסור חמץ מ"מ האי עיסה דטבל שנתחמצה שבא עלי' איסור חמץ אינו כולל דברים אחרים דבעינן בשעת חלות האיסור יהי' נכנס בכולל דברים אחרים עם האיסור. ואי דמשכחת בטבל בעיסה שנתחמצה קודם חצות בע"פ. דבשעה שבא שש ולמעלה כולל דברים חמוצים שאינו של איסור חל השתא נמי איסור חמץ על האי עיסה דטבל. דהכא בשעת חלות האיסור על האי עיסה דטבל נכנס גם דברים אחרים ודמי שפיר ליוה"כ, שכולל גם דברים המותרים כשנכנס יוה"כ או בשנשא אח"כ חי. דבעת חלות איסור אשת אחות אשה לגבי שארי אחותי'. חל נמי אהאי איסור אחות אשה. דהכא לפמ"ש התוס' ביבמות (דף ל"ג) ד"ה אמר רב יוסי הבערה ללאו יצתה. דקל על חמור אפי' בכולל לא חייל דזה פשיטא שם להגמ' ביבמות עי"ש. א"כ חמץ לפני זמנו לא הוי רק איסור לאו כרבי יהודא בפסחים (דף כ"ח) וכן כתב הרמב"ם (בפ"א מה' חו"מ ה' ד') א"כ בשביעית בי"ד לא מצי למיחל איסור חמץ על האי עיסה דטבל דהוי קל על חמור דאינו חייל אפי' בכולל דטבל הוי איסור מיתה בידי שמים וחמץ לפני זמנו הוי רק איסור לאו. וכשנכנס ליל פסח דהוי בכרת ליכא כולל דכבר אסור מעיקרא שארי עיסות חמוצות שאינו של איסור בלאו. א"כ הוי רק איסור חמור דהשתא העיסות החמוצות דהי' קודם הלילה באיסור לאו והשתא הוי בכרת ואיסור חמור בלא כולל לאסור דברים המותרים אינו חל על איסור:
ובזה הי' מקום ליישב דברי הרמב"ם. לפמ"ש הרמב"ם (בפ"י מה' מאכלות אסורות ה' כ'). שאין איסור חיוב מיתה בטבל רק שלא נטלה תרומה גדולה או תרומת מעשר אבל בטבל שלא נטלה מעשר שני או מעשר עני. אין חיוב מותה רק לוקה משום אוכל טבל. א"כ בטבל של מעשר שני או מ"ע שפיר חל איסור חמץ אם נתחמצה העיסה בשביעית בער"פ משום איסור כולל מגו דחל על שארי עיסות ודברים החמוצים שאינו של איסור חל נמי על האי טבל דאיסורא דבזה לא הוי כולל דקל על חמור. אבל בטבל של תרומה ותרומת מעשר דהוי עליו איסור מיתה ליכא בעיסה של טבל זה שנתחמצה איסור כולל. א"כ ליכא לאשכוחי דיהי' יוצא יד"ח במצה דליכא משום בל תאכל חמץ. א"כ הרמב"ם דנקט רק כגון שאכל טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו דהוי איסור מיתה א"כ אפי' לדידן אינו חל איסור חמץ עלייהו דליכא כאן כולל. אבל בגמ' דתני אפי' טבל של מעשר שני ושל מעשר עני. פריך שפיר ואיסורא דחמץ להיכן אזיל דכה"ג משכחת דחל עלייהו איסור חמץ בשביעית בע"פ משום איסור כולל. ואיכא משום בל תאכל חמץ ובזה משני ר"ש דלית לי' איסור כולל]:
אלא דאפשר לומר דשפיר הוי חמץ לעולם איסור כולל על טבל. דיכול איסור חמץ לחול על עיסה של טבל אפי' בטבל של ת"ג ומע"ר שלא נטלה תרומתו. היינו דנתחמצה בליל פסח. מגו דחל על שארי עיסות שאינו של איסור שעתה נתחמצו. חל נמי בכולל על עיסה של טבל שנתחמצה עתה. דהשתא הוי בכרת דחמור ממיתה בידי שמים דחייב בטבל ע"כ חייל בכולל. דהשתא כולל דברים המותרים שאינו של איסור שנתחמצו עתה בעת שנתחמצה עיסה של טבל. וא"כ דברי הרמב"ם תמוהים אמאי אינו יוצא ידי חובתו בטבל כיון דמשכחת דיהי' משום בל תאכל חמץ לדידן דס"ל איסור כולל:
ולכאורה נראה ליישב דברי הרמב"ם. ונקדים מה שתמהו התוס' בסוכה (דף למ"ד) בסוגיא זו ד"ה משום דהוי לי' מצוה הבאה בעבירה. תימה בפסחים (דף ל"ה) דתניא אין יוצא במצה בטבל ודריש לי' מקרא תיפוק לי' דהוי מצוה הבאה בעבירה דקא אכיל איסורא ונפיק ידי מצה. והש"א (סי' צ"ו) תמה בזה. דהא קיי"ל דעשה דוחה ל"ת א"כ אם אין לו מצה אחרת אלא של טבל א"כ ה"א דאתי עשה דמצה ודחי ל"ת דטבל אע"ג דטבל של ה"ג ושל תרומת מעשר הוא במיתה ואין עשה דוחה ל"ת שבמיתה מ"מ הא איצטרך האי הקישא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות למי שאיסורו בל תאכל חמץ יוצא בה ידי מצה. לטבל של מעשר שני או מעשר עני דתני בברייתא דהוי רק באיסור לאו לחודי. א"כ הוי אמינא דאתי עשה דמצה ודחי ל"ת דטבל א"כ ליכא בזה משום מצוה הב"ע אדרבה מצוה יש כאן. ע"כ בעינן הקישא דלא תאכל עליו חמץ. ואי דאפשר לקיים שניהם דאפשר בהפרשה למע"ש או למ"ע. דיש לומר דאית לי' רק כזית מצומצם. ואם יפריש מע"ש או מ"ע חסר לי' שיעורא. א"כ ה"א דליתי עשה ודחי ל"ת ע"כ בעי קרא עי"ש. ואפשר לומר בזה משום דהכא מיירי אליבא דרבי שמעון דלית לי' איסור חל על איסור. ורבי שמעון ס"ל במכות (דף י"ז) כל שהוא למכות. ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן. אבל במצ"ע ודאי גם רבי שמעון מודי דבעינן כזית. (ועי' מש"כ לעיל סי' ד') דרק לענין איסורין יש לומר דדמי נמלה דאסרה תורה אפי' דלא הוי כזית. א"כ בעידנא דמעקר לאו לא מקיים עשה. דמכל שהוא עובר בלאו ועשה לא מקיים עד דאכל כזית. א"כ ל"א בזה לרבי שמעון דעשה דמצה דוחה ל"ת. א"כ שפיר הקשו התוס' דלמה לי היקשא דקרא תיפוק לי' דהוי מצוה הבאה בעבירה:
אך לפמ"ש הר"ן בב"מ (דף למ"ד). והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו' הא כיצד כהן והוא בבה"ק או זקן ואינו לפי כבודו כו'. ופריך למאי אצטריך קרא אילימא לכהן והוא בבית הקברות פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. וכתב הנ"י איכא דמקשי לה למה לי מהאי טעמא תיפוק לי' דאפי' ליכא גבי טומאה אלא לאו גרידא לא דחי עשה דאבידה דהא קיי"ל דלא דחי אלא כגון מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דקעקר ללאו מקיים לעשה אבל הכא אפי' עומדת בפתח בית הקברות כי מטמא עבר לו' ללאו ולא מקיים לעשה עד דמהדר למרה. ותי' הרנב"ר דהכי נמי בשעה דעבר ללאו קיים העשה כמילה בצרעת. דהא מתעסק בהשבת אבידה בשעת עקירת הלאו ואעפ"י שלא גמרה מה בכך גם מצות מילה לא נגמרה עד דפרע דקיי"ל מל ולא פרע כאלו לא מל. ולא ממעטינן אלא כההיא דאמרינן בשבת (דף קל"ב). ויקוץ בהרתו ויעבוד שבשעה שקוצץ בהרתו אינו מתעסק בגופא של מצוה דהיינו עבודה אלא במכשירי' עכ"ל. וכה"ג כתבו התוס' בפסקי תוס' בזבחים (דף צ"ח) ועצם לא תשברו בו (ח"א) אחד עצם שיש בו מוח כו' ואמאי ניתי עשה וידחה ל"ת אלא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. והקשו בתוס' הא לא הוי בעידנא דעקר ללאו מקיים עשה ותי' בפסקי תוס' כיון דא"א בענין אחר לא בעי בעידנא דמעקר ללאו יקיים עשה. א"כ ה"נ אע"ג דלרבי, שמעון בכל שהוא עקר ללאו. ועשה דמצה לא מקיים עד דאכל כזית מ"מ לא בעינן בעידנא בזה להר"ן כיון דמתעסק במצוה אעפ"י שלא גמרה ולפסקי תוס' משום דא"א בע"א. והתוס' בסוכה אזלי לשיטתייהו בגיטין (דף מ"א) ד"ה לישא שפחה אינו יכול. והקשו דליתי עשה דפו"ר ולדחי לאו דלא יהי' קדש. ותי' משום כי מעקר לאו לא נתקיים העשה אלא בגמר ביאה דחזי' להתעבר ומשעת העראה עבר ללאו. א"כ לא ס"ל כמ"ש הר"ן ופסקי תוס' בזבחים ע"כ תקשי למה לי הקישא דקרא בל תאכל חמץ תיפוק לי' דהוי מצוה הבאה בעבירה:
ועוד גם להר"ן ופסקי התוס' בזבחים אכתי תקשי קושית התוס' דתיפוק לי' משום מצוה הבאה בעבירה. דליכא למימר דאצטריך קרא להיכי דלית לי' רק כזית של טבל דס"ד אתי עשה דמצה ודחי ל"ת של טבל. א"כ ליכא כאן מצוה הבאה בעבירה ואי דאפשר בהפרשה כיון דהוי לי' רק כזית מצומצם יחסר לי' שיעורא. דאכתי תקשי יפריש המע"ש ומעשר עני דמותר לאכול רק משום דהוי ממונא דעניים והוי מצה גזולה כמ"ש הש"א. זה אינו דהא אמרינן בחולין (דף ק"ל) המזיק מתנות כהונה או שאכל פטור ולחד לישנא אפי' לצאת ידי שמים אינו מחויב. א"כ לא מחשב מצה גזולה כיון דאכתי לא בא לידו דעני ולא זכה בהן. א"כ משום עשה דמצה ה"א דיוצא בו יד"ח. גם מ"ע דכזית דלא הוי ש"פ אלא במע"ש כתב הש"א דהוי עשה ול"ת לאכול חוץ לירושלים. אכתי אפשר לקיים שניהם דיפריש המע"ש ויבטלנו בתוכו. דמדאורייתא ברובא בטיל מע"ש אלא מדרבנן לא בטיל משום דהוי דבר שיש לו מתירין כדאמרינן בב"מ (דף נ"ג). והא דאין מבטלין איסור לכתחילה הוי רק מדרבנן ומדאורייתא יכול לבטל האיסור. א"כ כיון דמדאורייתא יכול לבטל המע"ש לתוכו. א"כ אפשר לקיים שניהם לא בעינן קרא ע"ז דאינו יוצא בטבל דמע"ש משום דס"ד דאתי עשה דמצה ודחי לאו דטבל מע"ש משום דהוי לי' מצוה הבאה בעברה כמ"ש התוס'. (גם מש"כ הש"א דמשכחת בטבל שאינו שלו. ואי דבלא"ה הוי מצה גזולה דהוי טבל של עכו"ם כגון שנתמרח אצל ישראל והפריש הישראל תרומה ומעשרות חוץ מע"ש או מעשר עני ואח"כ מכרו לעכו"ם. דהשתא איסור טבל נוהג בו וא"א בהפרשה כיון שאינו שלו. ואפ"ה לא הוי מצה גזולה לא מבעי' למ"ד גזל עכו"ם מותר לא הוי מצוה הב"ע אלא אפי' למ"ד גזל עכו"ם אסור אבל הפקעת הלואתו שרי ולענין תרומות ומעשרות אינו שלו. דבריו צ"ע בזה. כיון דמותר להפקיע ממונו והוי כשלו אמאי לא יכול להפריש חו"מ וגם בפקדון דעכו"ם כיון דגזלו אסור אינו יכול להפקיע ממנו ולאכלו דהוי כגזל עכו"ם דאסור. דהא עבד עברי כיון דגופו קנוי אסור לגזול העכו"ם אע"ג דאמרינן בגיטין (דף ל"ח) ולא הם קונים מכם מ"מ למעשי ידיו קונה גופו לזה. כ"ש היכא דהפקדון מעיקרא של עכו"ם. ועי' תומים ס"ס ע"ב ועי' ט"ז ביו"ד (סי' ק"כ ס"ק י"א) ועי' באע"ז (סי' כ"ח בחמ"ח ס"ק ג') וצ"ע]:
ואפשר לומר בזה בקושית התוס' דהברייתא אתי' כרבי יהודא דס"ל בזבחים (דף ע"ו) דמין במינו לא בטיל. והיא מדאורייתא לא בטיל דיליף מן ולקח מדם הפר ומדם השעיר. (ועי' בתוס' מנחות דף כ"ב שכתבו הא דתרומה בטיל בק"א לרבי יהודא דס"ל מין במינו לא בטיל מיירי בתרומה שבא ליד כהן דא"א לאיתשלי הוי כמין בשאינו מינו אבל תרומה ביד בעלים דאפשר לאתשולי לא בטיל ע"ש. א"כ יש לומר שפיר דאצטריך קרא היכי דאין לו רק כזית מצומצם דטבל. א"כ הוי ס"ד דאתי עשה דמצה ודחי לאו דטבל דמע"ש. ואי דאפשר בהפרשה ומבטל בתוכו דמין במינו לא בטיל והוא ביד בעלים דמצי לאתשולי כמ"ש התוס' א"כ לא מהני הביטול לתוכו. א"כ לא הוי מצוה הב"ע משום עשה דמצה דחי ל"ת דטבל. ע"כ בעינן קרא בל תאכל חמץ מי שאיסורו בל תאכל חמץ כו'):
וא"כ יש לומר הא דכתב הרמב"ם שאינו יוצא בטבל במצה שהיא אסורה לו. משום דהוי מצוה הב"ע כמ"ש התוס' וזה טעמא דמתניתין דאינו יוצא בטבל ולא במעשר שני. ולא משכחת לומר דאתי עשה דמצה ודחי ל"ת דטבל במע"ש אפי' אין לו רק כזית מצומצם דהא אנן קיי"ל כרבנן דרבי יהודא דמין במינו בטיל א"כ אפשר בהפרשה ולבטל בתוכו. רק הברייתא אתי' אליבא דרבי יהודא דס"ל דמין במינו לא בטיל א"כ אי אפשר בהפרשה ולבטיל בתוכו א"כ הוי ס"ד דאתי עשה דמצה ודחי ל"ת דטבל במע"ש ע"כ בעינן קרא דלא תאכל חמץ. ואע"ג דקאמר הא מני רבי שמעון היא דלית לי' איסור חל על איסור. ובנדרים (דף נ"ח) איתא תני' רבי שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בהן חכמים שיעור וכל דבר שאין לו מתירין תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכה"כ נתנו בהן חכמים שיעור א"כ ס"ל דמין במינו בטיל. י"ל תנא דהברייתא אתי' כר"י דמין במין לא בטיל ובענין איסור חל על איסור ס"ל כרבי שמעון. אבל לרבנן דר"י דס"ל דמין במינו בטיל. א"כ אפשר בהפרשה וליבטל בתוכו. א"כ ל"ל דמצה דחי ל"ת והוי לי' מצוה הבאה בעבירה לא בעי קרא לזה:
אך לענ"ד יש ליישב קושית התוס'. הא דבעי קרא דאינו יוצא בטבל ולא קאמר משום דהוי לי' מצוה הבאה בעבירה. דאמרינן בר"ה (דף כ"ב) שלחו לאבוה דשמואל. כפאו ואכלו מצה יצא כו' אמר רב אשי שכפאו פרסיים. וכתב רש"י אעפ"י שלא נתכוין לצאת ידי חובת מצה בליל ראשון של פסח ואפ"ה יצא והנה הא קיי"ל בפ"נ דוחה לכל איסורין שבתורה דכתיב וחי בהם ולא שימות בהן. ודעת הרמב"ם (בפ"ה מה' יסודי התורה ה' ד'). כל מקום שנאמר יעבור ולא יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. והתוס' בע"ז (דף כ"ז) ד"ה חויא דרבנן. אם רוצה להחמיר על עצמו אפי' בשארי עבירות רשאי. והביאו הירושלמי דשביעית (פ"ד ה' א') ובסנהדרין (פ"ג ה' ה') רב בא בר זמינא הוי מחייט גבי חד ארמאי ברומי אייתי לי' בשר נבילה וא"ל אכול אמר לי' ליכא אכיל. אמר לי' אכול דלא כן אנא קטיל לך אמר לי' איבעית מיקטיל קטיל דליכא אכיל בשר נבלה. אמר ליה מאן מודע דאי אכלת הוינא קטלין לך. אי יהודי יהודי או ארמאי ארמאי. דמוכח דרבי בא בר זמינא הוי מחמיר על עצמו דא"ל איבעת מקטל קטול. א"כ רשאי להחמיר על עצמו. והוא תמוה דהא שם בירושלמי מסיק אמר רבי מנא אולי הוי רבי אבא בר זמינא שמע מילהון דרבנן (דמייתי לעיל על כל העבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעכו"ם וג"ע וש"ד) הוי אכל לי'. ומאי ראי' דלא שמע מילהון דרבנן. דלמא שמע ורצה להחמיר על עצמו. וע"כ דאסור להחמיר ע"ע. וע"כ דהתוס' לא גרסי כן בירושלמי. וגם לפי גרסא של תוס' אינו מוכח דאכתי רבי בא בר זמינא לא הניח להרוג א"ע רק אמר לו אי בעית למקטיל. ואם רוצה הארמאי להרוג אותו הוי אכיל. ויש להביא ראי' מהא דכתובות (דף ג') דפריך האי סכנה אונס הוא. משום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ואתין לידי סכנה. ופריך ולדרוש להו דאונס שרי (ולא למסרי נפשייהו למיתה). ומאי קושי' דצנועות יחמרו על עצמן. וע"כ כיון דאונס שרי כמ"ש התוס' דהיא קרקע עולם אסור להחמיר ע"ע בפיקוח נפש כיון דמהדין יעבור ואל יהרג דהרי הוא מתחייב בנפשיה]. וא"כ אם כפאו פרסיים בליל פסח לאכול מצה של טבל ע"כ צריך לאכול ויעבור ואל יהרג א"כ לא הוי מצוה הבאה בעבירה כיון דמהדין מותר לאכול משום וחי בהן ולא שימות בהן. ולדעת הרמב"ם והרמב"ן אסור אפי' להחמיר ע"ע. ומ"מ לב"ע ליכא עבירה כלל. א"כ הוי אמינא דכה"ג יצא יד"ח ולא צריך לאכול כזית מצה אחרת יליף מקרא דבל תאכל חמץ מי שאיסורו. משום בל תאכל חמץ יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טבל. א"כ אינו יוצא יד"ח במצה זו של טבל וצריך לאכול בזית מצה אחרת. ואין לומר כיון דמיירי כה"ג במקום פ"נ א"כ גם איסורא דטבל ליכא דהותרה לגבי פ"נ. א"כ אמאי אינו יוצא. דזה אינו דא"כ אמאי אמרינן בכפאו פרסיים לאכול מצה דיצא יד"ח, הא ליכא במצה איסור דבל תאכל חמץ. וכל מי שיש בו בל תאכל חמץ יוצא ידי מצה יצא זה שאין איסור בל תאכל חמץ דגם חמץ הותרה בפ"נ. ועל כרחך דבעינן רק שיהי' בעיסה זו ראוי שיהי' חמץ שיהי' אסור משום בל תאכל חמץ. דהשתא היא מצה. וא"כ אי לא הוי האונס דכופין אותו הפרסיים. הי' ראוי שיהי' אסור לאכול משום בל תאכל חמץ. וא"כ ה"נ כיון דהיא מצה של טבל דאי לא האונס היא אסורה בכל תאכל טבל ואינו יכול לחול עליו איסור דחמץ. ע"כ אינו יוצא במצה זו אפי' היכי דכפוהו לאכול. אבל משום מצוה הב"ע ליכא דהוא מחוייב לאכול ולעבור ולא יהרג וגם אסור להחמיר עליו. א"כ מיושב קושית התוס':
ובזה יש לומר הא דכתבו התוס' שם בסוכה (דף למ"ד). והא דתניא (בדף מ"ג) לקמן בפרק לולב וערבה. לכם משלכם להוציא השאול ואת הגזול משום שאול איצטרכי לי' דבלאו לכם נפקא לן גזול משום מצוה הבאה בעבירה. ולפמ"ש יש לומר דעל גזול גופא קאי קרא למעוטי. דאי משום מצוה הבאה בעבירה. כה"ג היכי דכפאוהו פרסיים שיטול לולבו של חברו ואם לא יהרגוהו. או כפאוהו פרסיים שיביא לולב של חברו והיכי דגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה כדאיתא בב"ק (דף קי"א) ובחו"מ (סי' שס"א). ה"ה אם בא אחר ונטל מבית הגזלן בע"כ הוי כנטלו מבית הבעלים דרצה מזה גובה ורצה מזה גובה אלא מראשון אינו יכול לגבות רק דמים ומהשני גובה הגזילה גופא אם היא בעין]. ובלולב כיון דאגבי' נפק בי' א"כ מצוה הבאה בעבירה ליכא. דמשום פ"נ מותר כמ"ש התוס' בב"ק (דף ס'). דאבעי' לי' מהו להציל עצמו בממון חברו דהאבעי' הוי אי מתחייב לשלם כשמציל עצמו משום פיקוח נפש. וכ"כ הרא"ש שם. דזהו פשיטא דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש דמותר ליטול ממון חברו עי"ש. וכן הוא ביומא (דף פ"ג) דאחזי' בולמוס לרבי יהודא קפחי' לרועה. אבל מכל מקום לאו שלו דבעינן שיהי' משלכם. ע"כ בא קרא להוציא גם את הגזול. וכה"ג כתב המ"א (בסי' תרל"ז ס"ק ב') בשם ר"א ממיץ בס' יראים דאע"ג דגזל עכו"ם מותר מכל מקום לאו שלו היא. (ועי' מש"כ לקמן סי' כ"ט):
גם מתיישב בזה מה שהקשו התוס' בסוכה (דף ט') ד"ה ההוא מבעי' למעוטי גזולה. תימה תיפוק לי' משום דהוי מצוה הכאה בעבירה דמהאי טעמא פסלינן אתרוג הגזול ביו"ט שני בריש פרק לולב הגזול (דף למ"ד). ובההיא שמעתתא גופא קשי' דא"כ למה לי לכם משלכם. מיהו התם איכא לשנויי דאיצטרך למעוטי שאול. אבל גבי סוכה ליכא לשנויי הכי לרבנן דאמרי בפרק הישן (דף כ"ז) דאדם יוצא יד"ח בסוכה של חברו עי"ש. ולפמ"ש יש לומר ג"כ דבעינן קרא למעוטי גזולה כה"ג דאם עכו"ם אומר לישראל שילך ויקצוץ לו סכך חברו ואם לא מקטיל לי'. [או כההיא דאמרינן בסנהדרין דף ע"ד) ההוא דאמר לישראל קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיותא. לקטל ולא לקטלי' משום דהוי הנאת עצמו. ה"נ דבעי העכו"ם לעשות סוכה לצל ורוצה לסכך סוכתו. א"כ כיון דהוי פיקוח נפש שרי למשקל סכך חברו. והכא דהגזילה הוי גבי עכו"ם הישראל אינו חייב לחברו רק דמים ואם אח"כ משאיל העכו"ם להישראל. לשבת בה דסוכת גנב"ך כשרה אם מסוככת לצל כדאמרינן התם (דף ח')], א"כ מצוה הבאה בעבירה ליכא. אבל כיון דקרא דלך אתי למעוטי גזולה א"כ הוי סכך פסולה דהוי סכך גזול בידו או ביד עכו"ם. א"כ הישראל אינו יוצא יד"ח:
וא"כ לפמ"ש אכתי תקשי דברי הרמב"ם שכתב דאינו יוצא בטבל. דמשמע לעולם אינו יוצא בזה. וע"כ הוי טעמא דברייתא משום לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות מי שאיסור בל תאכל חמץ יצא זה שאיסור משום בל תאכל טבל וזהו למ"ד דאין איסור חל על איסור ולא ס"ל איסור כולל. אבל להרמב"ם דפוסק דאמרינן איסור כולל אמאי אינו יוצא ידי חובת מצה:
לכן נראה ליישב כי התוס' בסוכה (דף ל"ה) ובפסחים (דף ל"ח) ד"ה אתי' לחם לחם. הקשה הר"י דאורליינש כיון דילפינן לחם לחם דבעינן מצה משלכם. א"כ מאי בעי קרא לעיל למעוטי דאינו יוצא בטבל מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ כו' תיפוק לי' דבעינן שלכם וטבל אינו שלכם. דהא אתרוג של דמאי דמכשרי ב"ה בלולב הגזול (דף ל"ה) מפרש התם משום דאי בעי מפקר נכסי' והוי עני וחזי לי' השתא נמי שלכם קרינן בי' א"כ משמע דטבל גמור לא הוי שלכם. [ומה שכתבו בשם רשב"א דתירץ דאצטריך לעיל קרא להיכי שמה שיפריש יהי' שלו. כגון אם הוא כהן או לוי או ישראל עני ונטל ממנו כבר תרומה ומעשר ראשון דשלכם קרינן בי'. הוא חמוה דהא אמרינן בחולין (דף קל"א). מעשר עני המתחלק בתוך הבית יש בו טובת הנאה לבעלים. ואפי' עני שבישראל מוציאין אותו מידו דגמר מן לגר לגר מהתם מה להלן מוזהר עני על שלו אף כאן מוזהר עני על שלו. ואולי יש לומר דאצטריך קרא היכי דאתי לידי' בטבלי' מיד עני אחר כדמשני כה"ג בתולין (דף ק"א]. וראיתי ברשב"א בסוכה (דף ל"ה) ד"ה אלא מצה מי כתב מצתכם וזה לשונו. ואסיקנא דאתי' לחם לחם. ובירושלמי פסלי בפסח מהאי טעמא מצה גזולה. (והוא בירושלמי דשבת פי"ג ה' ג') אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק מצה גזולה אינו יוצא ידי חובתו בפסח. (והרא"ש בפ"ב דפסחים לא הביא הירושלמי רק ירושלמי דחלה מצה גזולה אסור לברך עלי' עי"ש). וטעמא משום דהוי לי' מצוה הבאה בעבירה כו' ובגמ' דילן לא אידכר כלל. משום דלא משכחת לה דסברי לה כדאמרינן פרק אלו נערות (דף למ"ד). דמכי לעסי' בפומא קני' דלאו בר אהדורי הוא ואין לנגזל אלא דמים. ותו ליכא בשעת הנאת גרונו ומעיו דעביד מצוה לא משום לכם ולא משום מצוה הבאה בעבירה כדפרישנא לעיל. (היכא דהקנין הוי מעיקרא תו לא הוי מצוה הבאה בעבירה וכמ"ש התוס' (דף למ"ד) ד"ה הא קני' ביאוש. ולא משכחת לה אלא במעשר שני ואליבא דר"מ דהכא כיון דברשות קא אכיל ומשולחן גבוה קא זכי בדין ליכא למימר דקני' בלעיסה. דהיכי דאיתא דגבוה ולא קרינא בי' לכם לרבי מאיר משא"כ בטבל ותרומה וכיוצא בזה עכ"ל. אך לפי דאמרינן בפסחים (דף קט"ו) בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא. א"כ היכי דהוי מצה גזולה ובלע דלא לעסי' בפומא. או במצה של טבל ותרומה ובלע. גם להרשב"א יש לומר דלא יצא ולא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה אלא בלא"ה לא הוי שלכם אע"ג דאח"כ שבא למעיו או לבית הבליעה היכי דלא מצי לאהדורי דחייב על הנאת מעיו הוא דהוי כאיבדו מן העולם או השליך לים. אבל המצה אינו שלו ולא שלכם קרינן כיון דלא עשה בו שינוי דלא לעסי' בפומא. ע"כ אינו יוצא במצה גזולה או טבל היכי דלא לעסי'. רק היכי דלעסי' קני' דהוי כדאמרינן בירושלמי הדא הוא דאמר בתחילה אבל בסוף דמים הוא חייב. וכ"כ הרב המגיד (בפ"ו מה' חו"מ ה'ו'). הא שכתב הרמב"ם או שגזלה הוא דגזל מצה. אבל גזל חטים ועשאו קמח או קמח ועשאו פת ודאי יוצא שקנאן בשינוי ודמים לבד הוא חייב לו. וא"כ יש לומר דלא פליגי הרא"ש בפסחים והרשב"א. דהרא"ש כתב דינו דמצה גזולה אינו יוצא יד"ח מיירי היכי דבלע מצה דיצא. אם היא מצה גזולה ובלעו אינו יוצא כמ"ש:
וא"כ יש לומר בדעת הרמב"ם שכתב אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה האסור לו. כגון שאכל טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזלה. ע"כ מיירי היכי שבלע המצה. דאל"כ הי' יוצא במצה הגזולה דכיון דלעסי' קני' בשינוי ורק דמים הוא חייב לו והוי משלכם. וכה"ג מיירי בטבל או במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו דאין אדם יוצא יד"ח משום דלא הוי שלכם כיון דמיירי בבלע המצה ולא לעסי'. וע"כ עירב הכא במצה האסורה משום טבל או שגזלה. דזהו רק מטעם אחר אינו יוצא משום דלא הוי מצתכם משלכם או משום דהוי מצוה הבאה בעבירה אלא דלהורות דמיירי בבלע מצה. דע"כ לא הוי שלכם. א"כ א"ש אע"ג דהרמב"ם ס"ל דאיסור כולל חייל. א"כ איסור חמץ חייל על איסור טבל וא"כ איכא בזה המצה משום בל תאכל חמץ מי שאיסור משום בל תאכל חמץ כו' אפ"ה אינו יוצא יד"ח בבלע מצה של טבל או של תרומת מעשר או שגזלה היכי דבלע משום דלא הוי שלכם וברייתא דבעי קרא לא תאכל חמץ מי שאיסורו בבל תאכל חמץ כו'. דה"א דהי' יוצא יד"ח בטבל מיירי היכי דלעסי' דקני' דהוי שלכם ע"כ בעי קרא למעוטי דאינו יוצא יד"ח דבעינן מי שאיסור בל תאכל חמץ אתם יוצא יד"ח מצה:
[אך מדכתב הרמב"ם זהו הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בו ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אינו יוצא ידי חובתו. (ובפ"א מה' ברכות ה' י"ט) כתב כל האוכל דבר איסור בין בזדון ובין בשגגה אינו מברך לא בתחילה ולא לבסוף כגון שאכל טבל של דבריהם או שאכל מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן אינו מברך ואצ"ל אם אכל נבלות וטרפות ושתה יי"נ. א"כ משמע דבכל דברי איסור של מצה אינו יוצא בו ידי חובתו. כגון מצה של חדש או מצה של כלאים דאסורין באכילה אינו יוצא יד"ח. וע"כ הוי מטעמא דהוי מצוה הבאה בעבירה. וע"כ נראה כמ"ש מתחילה בישוב דעת הרמב"ם ז"ל]: