ברטנורא על משנה שביעית· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ד · משנה ה
לֹא יְחַפֶּה. הַבִּקּוּעַ בְּעָפָר, שֶׁהֲרֵי הוּא מְתַקֵּן בְּכָךְ, שֶׁהֶעָפָר נַעֲשֶׂה טִיט וּמַשְׁבִּיחַ הָאִילָן:
בַּאֲבָנִים וּבְקַשׁ. דַּהֲוֵי כְּמוֹשִׁיב שׁוֹמֵר שֶׁלֹּא יִיבַשׁ:
בְּתוּלַת שִׁקְמָה. שֶׁלֹּא נִקְצְצָה מֵעוֹלָם:
מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. שֶׁהִיא מֻשְׁבַּחַת בְּכָךְ:
כְּדַרְכָּהּ אָסוּר. שֶׁהִיא מִתְגַּדֶּלֶת וּמִתְעַבָּה בְּכָךְ וַהֲוֵי כְּעֵין זוֹמֵר לַגְּפָנִים:
אֶלָּא מַגְבִּיהַּ עֲשָׂרָה. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְעוֹלָם לְכָרְתָהּ אֶלָּא לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה:
אוֹ גוֹמֵם מֵעַל הָאָרֶץ. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִכְרֹת אוֹתָהּ כָּךְ. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: