ברטנורא על משנה סוטה· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ד · משנה ד
אֵשֶׁת כֹּהֵן שׁוֹתָה וּמֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. אִם נִמְצֵאת נְקִיָּה. דְּמַהוּ דְּתֵימָא הוֹאִיל וְאֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁנֶּאֶנְסָה אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ, נָחוּשׁ לָהּ שֶׁמָּא נֶאֶנְסָה וּלְכָךְ לֹא בָּדְקוּהָ הַמַּיִם, קָא מַשְׁמַע לָן:
אֵשֶׁת סָרִיס שׁוֹתָה. דְּלֹא תֵימָא מִבִּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהַאי לָאו בַּר הָכִי הוּא, קָא מַשְׁמַע לָן:
עַל יְדֵי כָל הָעֲרָיוֹת מְקַנְּאִים. אִם קִנֵּא לָהּ מֵאָבִיהָ אוֹ מֵאָחִיהָ וּמֵאֶחָד מִכָּל עֲרָיוֹת, וְנִסְתְּרָה, הָוֵי קִנּוּי וְנֶאֱסֶרֶת עָלָיו וְשׁוֹתָה. דְּלֹא תֵימָא נִטְמְאָה נִטְמְאָה שְׁתֵּי פְּעָמִים, אֶחָד לַבַּעַל וְאֶחָד לַבּוֹעֵל, הֵיכָא דְמִתַּסְרָא עֲלֵיהּ בְּהַאי זְנוּת, לַאֲפוֹקֵי הָא דַאֲסִירָא עֲלֵיהּ וְקַיְמָא אֵימָא לֹא, קָא מַשְׁמַע לָן:
חוּץ מִן הַקָּטָן. פָּחוֹת מִבֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, שֶׁאֵין בִּיאָתוֹ בִיאָה, כָּךְ פֵּרֵשׁ רַמְבַּ"ם. וְלִי נִרְאֶה קָטָן פָּחוֹת מִבֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְלֹא הֵבִיא סִימָנִים, דִּכְתִיב (במדבר ה) וְשָׁכַב אִישׁ אוֹתָהּ, אִישׁ וְלֹא קָטָן:
וּמִמִּי שֶׁאֵינוֹ אִישׁ. לְמִעוּטֵי בְהֵמָה: