ברטנורא על משנה יבמות· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק טו · משנה ט
נִתַּן לִי בִמְדִינַת הַיָּם. וּמֵת בְּנִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעֲלִי, דְּלֹא מַפְקָא נַפְשָׁהּ מֵחֲזָקָה קַמַּיְתָא, שֶׁאוֹמֶרֶת עֲדַיִן הִיא צְרִיכָה לְיָבָם, נֶאֱמֶנֶת וּמֻתֶּרֶת לְהִתְיַבֵּם:
אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. לְהִנָּשֵׂא לַשּׁוּק בְּלֹא חֲלִיצָה, דְּכִי הֵימְנוּהָ רַבָּנָן לָאִשָּׁה, גַּבֵּי בַּעֲלָהּ הֵימְנוּהָ, מִשּׁוּם דְּדַיְקָא וּמִנָּסְבָה, אֲבָל לְאַפּוּקֵי נַפְשָׁהּ מִיָּבָם לֹא הֵימְנוּהָ, מִשּׁוּם דְּזִמְנִין דְּסַנְיָא לֵיהּ:
וְחוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ. דְאַפְקָא נַפְשָׁהּ מִיָּבָם, וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת: