ברטנורא על משנה יבמות· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק טו · משנה ד
חוּץ מֵחֲמוֹתָהּ. טַעֲמָא דְּכֻלְּהוּ, מִפְּנֵי שֶׁשּׂוֹנְאוֹת אוֹתָהּ וּמִתְכַּוְּנוֹת לְקַלְקְלָהּ. חֲמוֹתָהּ שׂוֹנַאֲתָהּ, שֶׁאוֹמֶרֶת בְּלִבָּהּ זֹאת תֹּאכַל כָּל עֲמָלִי. בַּת חֲמוֹתָהּ אוֹמֶרֶת זֹאת תִּירַשׁ כָּל עֲמַל אָבִי וְאִמִּי. יְבִמְתָּהּ יְרֵאָה שֶׁמָּא סוֹפָהּ לִהְיוֹת צָרָתָהּ. בַּת בַּעֲלָהּ אוֹמֶרֶת זֹאת בָּאָה בִּמְקוֹם אִמִּי וְתֹאכַל כָּל עֲמָלָהּ:
מַה בֵּין גֵּט לְמִיתָה. דְּאָמְרִינַן אַף הַנָּשִׁים שֶׁאֵין נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר מֵת בַּעֲלָהּ, נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא גִּטָּהּ:
שֶׁהַכְּתָב מוֹכִיחַ. דְּסַמְכִינַן עִקָּרָא עַל הַגֵּט. וְאַף עַל גַּב דַּעֲלַיְהוּ נַמִּי סָמְכִינַן, שֶׁצְּרִיכוֹת לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם:
עֵד אֶחָד אוֹמֵר מֵת וְנִשֵּׂאת. לָאו דַּוְקָא נִשֵּׂאת, אֶלָּא הִתִּירוּהָ לְהִנָּשֵׂא אַף עַל גַּב שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת, וְאַחַר כָּךְ בָּא עֵד אֶחָד וְאוֹמֵר לֹא מֵת, לֹא תֵּצֵא מֵהֶתֵּרָהּ הָרִאשׁוֹן:
עֵד אֶחָד אוֹמֵר מֵת וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא מֵת. כְּגוֹן שֶׁהֵם פְּסוּלֵי עֵדוּת. וְאַשְׁמוֹעִינַן הוֹאִיל וְהֶאֱמִינָה תּוֹרָה עֵד אֶחָד אֵין כָּאן תּוֹרַת עֵדוּת, וְכִי הֵיכִי דְּחַד חָשִׁיב, פְּסוּלֵי עֵדוּת נַמִּי חֲשִׁיבֵי, הִלְכָּךְ הַלֵּךְ אַחַר רֹב דֵּעוֹת, בֵּין כְּשֵׁרִים בֵּין פְּסוּלִים:
שְׁנַיִם אוֹמְרִים מֵת וְאֶחָד אוֹמֵר לֹא מֵת וְכוּ'. הָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּאָזְלִינַן אַחַר רֹב דֵּעוֹת בִּפְסוּלֵי עֵדוּת, בֵּין לְקֻלָּא בֵּין לְחֻמְרָא: