ברטנורא על משנה דמאי· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ד · משנה ז
הַחַמָּרִים. הַמְּבִיאִים תְּבוּאָה מִמְּקוֹם הַזּוֹל לִמְקוֹם הַיֹּקֶר:
אֵין נֶאֱמָנִים. דְּוַדַּאי גּוֹמְלִים זֶה אֶת זֶה וּמְשַׁבֵּחַ שֶׁל חֲבֵרוֹ בְּעִיר זוֹ כְּדֵי שֶׁיְּשַׁבַּח חֲבֵרוֹ אֶת שֶׁלּוֹ בְּעִיר אַחֶרֶת:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נֶאֱמָנִים. הוֹאִיל וְרֹב עַמֵּי הָאָרֶץ מְעַשְּׂרִים הֵן, בִּדְמַאי הֵקֵלּוּ מִשּׁוּם חַיֵּיהֶן שֶׁל בְּנֵי הָעִיר, שֶׁיִּהְיוּ מוֹכְרֵי תְבוּאָה וּפֵרוֹת רְגִילִין לָבֹא שָׁם. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: