ברטנורא על משנה דמאי· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ד · משנה ו
אִישׁ פְּלוֹנִי נֶאֱמָן הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. אַף עַל גַּב דְּלֹא הָיָה רָאוּי לְהַאֲמִינוֹ כֵּיוָן שֶׁהוּא עַצְמוֹ חָשׁוּד, קֻלָּא הִיא שֶׁהֵקֵלּוּ בְּאַכְסְנַאי מִשּׁוּם חַיֵּי נֶפֶשׁ. וְדַוְקָא כְּשֶׁאֵין מַכִּיר אָדָם שָׁם אֲבָל אִם מַכִּיר אָדָם שָׁם, לֹא יִטֹּל אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה:
מִי כָּאן מוֹכֵר יָשָׁן. שֶׁיָּרֵא שֶׁמָּא יַאֲכִילוּהוּ חָדָשׁ קֹדֶם שֶׁיִּקְרַב הָעֹמֶר. וְרֹב עַמֵּי הָאָרֶץ אֵין חֲשׁוּדִים עַל הֶחָדָשׁ וַהֲוֵי כִּדְמַאי דְּרֹב עַמֵּי הָאָרֶץ מְעַשְּׂרִים הֵן, הִלְכָּךְ לֹא הֶחְמִירוּ עֲלֵיהֶן כָּל כָּךְ דְּנֵימָא שֶׁהֵם גּוֹמְלִים חֶסֶד זֶה לָזֶה, תָּעִיד אַתָּה עָלַי וַאֲנִי אָעִיד עָלֶיךָ: