ברטנורא על משנה דמאי· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ב · משנה ד
הַנַּחְתּוֹמִים. נַחְתּוֹם חָבֵר שֶׁלָּקַח תְּבוּאָה מֵעַם הָאָרֶץ שֶׁהִיא דְּמַאי לֹא חִיְּבוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים לְהַפְרִישׁ:
אֶלָּא כְדֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר. שֶׁהִיא אֶחָד מִמֵּאָה, אֲבָל לֹא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, מִתּוֹךְ שֶׁשּׁוֹטְרֵי הַמֶּלֶךְ וְנוֹגְשָׂיו חוֹבְטִים אוֹתָם בְּכָל שָׁעָה וְאוֹמְרִים לָהֶם מִכְרוּ בְּזוֹל לֹא הִטְרִיחוּ עֲלֵיהֶם חֲכָמִים בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁטָּרְחוֹ מְרֻבֶּה שֶׁצָּרִיךְ לְאָכְלוֹ בִּירוּשָׁלַיִם. וְדַוְקָא כְּשֶׁמּוֹכֵר לְחָבֵר, שֶׁהַלּוֹקֵחַ יַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֲבָל אִם מוֹכֵר לְעַם הָאָרֶץ חַיָּב לְהַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי קֹדֶם שֶׁיִּמְכֹּר:
הַחֶנְוָנִים. שֶׁמּוֹכְרִים מְעַט מְעַט בֶּחָנוּת, אֵינָן רַשָּׁאִין לִמְכֹּר אֶת הַדְּמַאי, הוֹאִיל וְהֵן מִשְׂתַּכְּרִים הַרְבֵּה, עֲלֵיהֶם מֻטָּל לְתַקֵּן. אִי נַמִּי מִפְּנֵי שֶׁרְגִילִין לִמְכֹּר לְתִינוֹקוֹת, שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ הַתִּינוֹקוֹת דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְתֻקָּן:
כָּל הַמַּשְׁפִּיעִים. שֶׁמּוֹכְרִים בְּשֶׁפַע הַרְבֵּה בְּיַחַד:
בְּמִדָּה גַסָּה. לְקַמָּן מְפָרֵשׁ כַּמָּה הִיא מִדָּה גַסָּה:
רַשָּׁאִין לִמְכֹּר אֶת הַדְּמָאי. דֶּרֶךְ הַמּוֹכְרִים הַרְבֵּה בְּיַחַד לְהוֹסִיף עַל הַמִּדָּה, וּלְכָךְ נִקְרְאוּ מַשְׁפִּיעִים, שֶׁעוֹשִׂין מִדָּה גְדוּשָׁה וּמוֹסִיפִים עַל הַמִּדּוֹת. וּמִשּׁוּם הָכִי לֹא הִטִּילוּ עֲלֵיהֶם לְהַפְרִישׁ אֶת הַדְּמַאי, אֶלָּא עַל הַלּוֹקֵחַ מֵהֶם:
סִיטוֹנוֹת. הֵם הַסּוֹחֲרִים הַגְּדוֹלִים הַקּוֹנִים תְּבוּאָה מִבַּעֲלֵי הַתְּבוּאָה וּמוֹכְרִים אוֹתָהּ לַחֶנְוָנִים בְּמִדָּה גַסָּה: