אור ברסלב
ברוך שאמר פסחים › דף מב.

ברוך שאמר· רבי ברוך תאומים-פרנקל

פסחים · דף מב.

דף לא:

סוגי' דמשרת תוס' ד"ה ורבנן כו'. מקשה מהרש"א מנ"ל להגמ' דרע"ק סובר דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דילמא א"ל כר"מ דנטל"פ אסור בכל האיסורין ולכך לא הוי גיעולי נכרים חידוש. ונראה לי דהנה הרמב"ן על התורה בפ' מטות מקשה מדוע לא נצטוו ישראל על הגעלת כלים בתחלה אחר כיבוש ארץ סיחון ועוג שלקחו גם שללם כדכתי' רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לקחנו. ומתרץ כי סיחון ועוג מכלל ז' האומות הם וארצם מנחלת ישראל היא והותר להם כל שללם אפי' האסורים דכתיב ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ואמרו רבותנו קדלי דחזרי אשתרי להו אבל מדין לא הי' משלהם ולא לקחו את ארצם רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכך נהג האיסור בכליהם כו' יעיי"ש. וכבר עמדו כמה מהאחרונים הלא בספרתם דלדעת הרמב"ם בהל' מלכים פ' ח' אין מקום לתי' הנ"ל דלדבריו שם לא הותר קדלי דחזרי רק אם ירעב ולא ימצא מה יאכל. ומה גם דלפי הנראה שם ליכא חילוק בין מלחמות א"י למלחמות בשארי עממין. ומדמי לה שם לדין יפ"ת. דמותר גם במלחמות הרשות. והותר גם במלחמת מדין יעויי"ש במס' שבת בתוס':

ונ"ל לתרץ לדעת הרמב"ם דהא כל המפרשים מקשים דאם לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא אמאי היו צריכין הגעלה דהא סתם כלים של גוים אינן ב"י ועלה בדעתי לומר כיון דבמלחמת מדין הי' להם שבוים הרבה. א"כ היו צריכין הגעלה כלים שראו שהשבוים בשלו בהם משא"כ במלחמת סיחון דלא החיו כל נשמה רק שלל הערים לקחו לזאת לא היו צריכין להגעלה דסתם כלים אינם ב"י. אמנם אי גם נטל"פ אסור נסתר תי' זה. וצריך לומר דבאמת גיעולי מדין חידוש הוא ולא ילפינן מיני'. ול"ק כלל מ"ט לא נצטוו גם בכלי סיחון ועוג. ולר"מ דסובר דנטל"פ אסור. וסובר דגיעולי מדין אינו חידוש וילפינן מיני' צ"ל כתי' הרמב"ן. אמנם לר"ע מוכח דסובר כדעת הרמב"ם. דבקידושין ד' ל"ז איתא פלוגתא דר"ע ור"י דר"ע סובר מושבות בכ"מ שאתם יושבין ור"י סובר בכל מקום שכתיב ביאה ומושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה. ומקשה הגמ' בשלמא למ"ד מושב בכ"מ שאתם יושבין משמע היינו דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול אלמא אקרוב עומר והדר אכול אלא למ"ד לאחר ירושה וישיבה ניכול לאלתר. לא הוו צריכי דכתיב ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת כו' תוס' ד"ה אקרוב עומר כו' ובירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש יבוא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש. ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור. עוד י"ל דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני. ומבואר במפרשים דלשיטת הגמ' ריש יבמות ד' ו' דעשה דקודם הדיבור חמור נסתר תי' הירושלמי הנ"ל. ולקמן נדבר מה שיש לפקפק על תי' שני דגזירה כזית ראשון כו'. וצ"ל כתי' הירושלמי המובא בתוס' מס' ר"ה ד' י"ג דמצה אכלו ממה שתגרי ח"ל מכרו להם. אמנם כבר עמד הפ"י הא קשה לשיטת התנאים ובפרט ר"ע דסובר דאכלו חטין שבעלי' ומח"ל נאסר באיסור חדש (מדברי ר"ע המובא בילקוט על התורה רמז שנ"ט רע"א אינו צריך אם גיד הנשה כו' לא"א גיה"נ דאיסורו קודם מ"ת יש קצת סמך דסובר דעשה דקודם הדיבור חמור) וצ"ל דבאמת אכלו מצה מחדש עפ"י דחיית עשה לל"ת. והא דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח דמעיקרא אף שהוצרכו לאכול חדש לא הוצרכו לאכול דוקא מעבור הארץ ואכלו חדש מח"ל עפ"י דחיית עשה. אמנם לכאורה ק' דבט"א מס' ר"ה מקשה לשיטת הרמב"ן דקדלי דחזירי הותר להם אף אם יש להם מה יאכל. הי' להם היתר בפשיטות לאכול מתבואות חדש שהשיגו בארץ דמבואר ברמב"ן דגם איסור ערלה ושארי איסורים הותרו בשעת כיבוש (ויעיין בז"ר בדרשותיו) (ויעיין ביע"ד ד') ומתרץ כיון דא"י מוחזקת הוי התבואה כמו שלל ישראל דלא הותרה כדאי' בחולין ד' י"ז. אמנם שם בר"ה ד' י"ג בתוס' מבואר דהעכו"ם הי' להם זכי' במה שזרעו. ומפרש בט"א דהוי כמו ישראל ועכו"ם שיש להם שדה בשותפות דאמרי' במס' גיטין ד' מ"ז טבל וחולין המעורבין זה בזה. א"כ לפי"ז בתוך כל כזית מתבואת הארץ הי' לעכו"ם זכי' בהם וזה הוי שלל של עכו"ם ולא נאסר משום איסור חדש רק החלק שיש לישראל מחמת שא"י מוחזקת נמצא לא הי' כל השיעור כזית של איסור אמנם מה שהי' להם מתגרי חו"ל דאינו כלל משלל הכיבוש הי' כולו איסור. אבל קשה דאדרבא טוב הי' שיאכלו מעבור הארץ ולא ידחו באכילתם רק איסור ח"ש במה שיש לישראל זכי' באותו כזית אשר לא הותרה בכלל ואכלת שלל אויביך ולא מה שתגרי עכו"ם הביאו להם שהי' כל כזית של איסור. א"ו צ"ל לר"ע דלא הותר רק אם אין לו מה יאכל א"כ נסתר תי' הרמב"ן. וצ"ל דסובר דנטל"פ מותר. ולכך לא הוצרכו להגעיל כלי סיחון ועוג דסתם כלים של עכו"ם אינם ב"י וכנ"ל. ומיושב קושית מהרש"א הנ"ל וק"ל ובזה תירצתי קושית העולם על הירושלמי הנ"ל עפ"י מה דאיתא ביומא ד' פ' ובתמורה ד' ט"ז דשכחו שיעורין באבלו של משה עד שהחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו א"כ לא הי' באפשרי לאכול מאיסור חדש עפ"י דחי' כיון דלא ידעו השיעור כזית הן אם יאכלו יותר או פחות מהשיעור יכשלו באיסור חדש. ונ"ל לפי המבואר במס' חולין ד' ק' ברש"י סתם אכילה בבת אחת. וידוע דברי הגמ' דאין בית הבליעה מחזיק יותר מן ב' זיתים א"כ בוודאי ליכא לספוקי על שיעור האיסור שיהי' יותר מב' זיתים דא"כ לא משכחת סתם אכילה בבת אחת. א"ו דעיקר הספק הי' מן פחות מכזית עד ב' זיתים ולא יותר. לפי"ז הי' להם לאכול ב' זיתים דהא בתוך הב' זיתים מה שיש לנכרים חלק לית בי' איסור חדש דמותר מטעם שלל אויביך וליכא איסור רק בזית אחד שהישראל זוכה מחמת א"י מוחזקת ונדחה מפני הל"ת ואף אם שיעור האיסור פחות מכזית בטל העודף מין במינו בתוך הרוב של היתר. היינו מה שמותר מחמת של עכו"ם ומה שמותר מטעם דחי' העשה. עפ"י הדברים הנ"ל מיושב קושי' המפרשים לשיטת הרמב"ם מאי מקשה הגמ' בחולין על ר' ירמי' השתא קדלי דחזירי אשתרי כו'. דהא לא הותר רק אם אין לו מה יאכל די"ל דעיקר הוכחה לחלק כן מכח קושי' הנ"ל מ"ט לא אכלו מעבור הארץ. אמנם לה"א דבשעה שהותר שלל עכו"ם אף לכל ישראל הותר בלא"ה ל"ק דהא גם מה שקנו מתגרי עכו"ם הותר אז בכלל היתר חדש שהי' בשלל של א"י. ובענין הנ"ל פירשתי דברי הגמ' מס' נזיר ד' ל"ז אמר לי' אביי ממאי דהאי משרת להכי הוא דאתי דילמא ליתן טעכע"ק הוא דאתי ולאביי מעיקרא לא קשי' לי' מאי דקאמר רב דימי וקא מותיב לי' כל הלין תיובתא הדר א"ל ליתן טעכע"ק בתר דשני לי' א"ל כו' ולכאורה אינו מובן תי' הגמ' דעיקר הקושי' נצבה. אף לס"ד דאביי דאמרי' בכל איסורין היתר מצטרף לאיסור קשה מנ"ל דהא משרת איצטריך לטעכע"ק. ונ"ל בפשיטות לפי דברי הר"ש בפ' ב' דטבול יום דאביי סובר כר"ל דח"ש מותר מה"ת א"כ לכאורה מוכח דהיתר מצטרף לאיסור דא"כ מ"ט לא אכלו מעיקרא מעבור הארץ. וא"ל משום איסור חדש. הא בכזית מצה ליכא ח"ש של איסור דהיינו חלק הישראל דחלק העכו"ם מותר מטעם שלל אויביך א"ו דהיתר מצטרף לאיסור. לזאת ממילא אמרי' דמשרת קאי אהיתר מצטרף לאיסור משא"כ לרב דימי דסובר דל"א היתר מצטרף לאיסור בשאר איסורין ע"כ סובר דח"ש אסור מה"ת ולכך ל"ל הוכחה מויאכלו מעבור הארץ א"כ שפיר קשה דילמא משרת קאי אטעכע"ק. ואם נאמר דאביי סובר דח"ש אסור מה"ת י"ל בפשיטות לפי המבואר בתשו' הרשב"א ששקולין הן היתר מצטרף לאיסור וטעכע"ק. דלכל אחד יש סברא מה שאין באידך ודלא כסברת התוס' בנזיר ד' ל"ז בד"ה טעם כעיקר מנ"ל כו' דטפי מסתבר לאוקמי אטעכע"ק יעיי"ש. ולדברי הרשב"א צ"ל דעיקר הקושי' טכ"ע מנ"ל דיותר מסתבר לומר דקאי אטעכע"ק ונילף כל האיסורין ממנו מלאוקמי אהיתר מצטרף לאיסור והוי נזיר וחטאת שני כתובים וממילא נזיר דקיל היתר מצטרף לאיסור. משא"כ בשאר איסורים. וצ"ל דגזירת הכתוב הוא. משא"כ לס"ד דאביי דאמרי' בכל האיסורין היתר מצטרף לאיסור אין סברא יותר אטעם כעיקר ואדרבא יש סברא יותר לאוקמי אהיתר מצטרף לאיסור כיון דעכ"פ יש בלא"ה ח"ש איסור. ולפי דברי הנ"ל עלה בלבי לפרש דברי התוס' בחולין ד' ק"ח בד"ה מבבב"ח מ"ט לא גמרי' כו' וא"ת דהכא משמע דנפ"ל לאביי טעכע"ק מבבב"ח ואילו בפ' אלו עוברין ובפ' ג' מינים פליגי ר"ע ורבנן למר נפ"ל טעכע"ק ממשרת ולמר מגיעולי עכו"ם ואביי דאיירי בההיא סוגי' משמע דידע לההיא ברייתא ויש לומר דאביי קבלה מרבא שדחה לו וחזר בו עכ"ל. ולכאורה יפלא דאכתי קשה לס"ד דאביי. ונ"ל דלכאורה כמו זר נחשב דברי הר"ש הנ"ל דאביי אינו סובר דח"ש אסור מה"ת מה דלא מצינו בשום מקום דיסבור שום אמורא מלבד ר"ל דח"ש מותר. לכן נ"ל דלפי הטעם דח"ש אסור מטעם דחזי לאצטרופי ומבואר באריכות בש"א דהיינו תוך כדי אכילת פרס כה"א דעלה בדעת אביי דכזית בכדי אכילת פרס לענין צירוף לאו דאורייתא ל"ש ח"ש לאצטרופי ומותר ח"ש רק לר"א דדריש כל אסור ח"ש מריבוי דכל. ולפי המבואר במפרשים דלכך יש סברא לומר דמשרת קאי אהיתר מצטרף לאיסור כיון דידעינן בי' בלא"ה איסור. נכון לומר יותר שקאי ע"ז מלחדש איסור בטעכע"ק. מעתה י"ל דר"ע ורבנן אזלו לשיטתייהו לפי המבואר לעיל ד' מ"ג ע"ב תוס' ד"ה מ"ט דדריש כל כו' דגם ר"ע דריש כל א"כ לשיטתי' ח"ש אסור לכך סובר דמסתבר לאוקמי משרת על היתר מצטרף לאיסור משא"כ לרבנן דלא דרשי כל וחזי לאצטרופי לא שייך לאותו הו"א כזית בכדי אכילת פרס לא"ד א"כ מסתבר טפי לאוקמי אטעכע"ק כיון דיש בו טעם כזית וכמבואר בתשו' הרשב"א והוא אסור עכ"פ דילפינן מבבב"ח ואת משרת לרבוי בנזיר למלקות דמלקות אי אפשר למילף דאין עונשין מן הדין. וק"ל:

תוכן העניינים

ברוך שאמר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה