ברוך שאמר· רבי ברוך תאומים-פרנקל
פסחים
דף כא.
תוס' ד"ה ואי אשמעינן חי' משום דמצנעא לה כו'. הקשה הרשב"א היכי שרי וכו' הא אמרינן בפ"ק מה שמשייר יניחנה בצינעא וכו' ויהי' צריך בדיקה אחריו וכו' יעוי"ש ונ"ל דהנה לכאורה קשה לשיטת הסוברים דמתניתין נמי סובר דהבודק צריך שיבטל וק' על המתניתין דפ"ק ד' ט' ע"א אין חוששין שמא גיררה וכו' דא"כ אין לדבר סוף. דאמאי הא יש לו סוף ע"י ביטול וליתקנו שיהי' צריך ביטול. ונ"ל דהנה הקדמונים ז"ל הקשו כיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ובדיקה הוא רק מדרבנן. ואמאי צריך לבדוק הא סד"ר לקולא. ותי' דהאי ספק ידיעה הוא וס' דרבנן לקולא לא שייך רק גבי מוקצה וכדומה. אבל הכא הספק הוא מפני שלא ידענו אם בבית הזה יש חמץ אם לאו בכה"ג לא אזלינן לקולא (ועי' ביור"ד סי' ק"י). ולכאורה י"ל היכן הצריכוהו חכמים לבדוק היינו דוקא במקום שמכניס שם חמץ דיש שם חשש חמץ אבל היכא דבדק כבר וודאי דא"צ לבדוק דמוקמינן הבית על חזקתו דהיינו חזקת בדוק ולפי"ז ל"ק קושית הרשב"א ז"ל דבשלמא לעיל שאנו רואים שגיררה חולדה קאמר דיניחנה בצינעא כדי שלא יהי' צריך לבדוק דהא עתה יהי' מקום שמכניס בו חמץ. אבל הכא דלא ידעינן אם החי' תכניס החמץ בהצינעא א"צ לבדוק ונכון הוא:
דף כא:
בגמ' ומותר בהנאה פשיטא וכו' ל"צ וכו' וכ' הרא"ש בזה"ל יש שרוצים לומר דלאו דוקא הנאה דהוא הדין נמי אכילה דעפרא בעלמא הוא ולא מסתבר דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קאכיל לי' אסור ויש מי שאומרים המורייס שעושין האידנא שמשימין בו לחם קלוי שמותר אחר הפסח. חדא שהחמץ ע"י תערובות שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. ועוד שהרי חרכו קודם זמנו ומותר בהנאה אחר זמנו. ואנן חזינן לרבוותא דאסרין לי' לאחה"פ דלא שרי ר"ש אלא כגון דעריב שלא בכוונה אבל לערב ולשהויי לא. ומשום שחרכו נמי לא. אימר לא חרכו יפה יפה דלא מסיק אדעתי' פסח בשעת עשייתו. ועוד דלא קאמרינן חרכו קודם זמנו מותר באכילתו לאח"ז אלא בהנאה קאמר דלאו אורחא דארעא לאכול פת חרוך כל צרכו אבל גבי מורייס דאורחא למיכל הכי אסור עכ"ל. וכ' האחרונים שהעולם מק' על דעת הרא"ש במש"כ ועוד דלא קאמר חרכו קו"ז מותר באכילה לאח"ז. הא גם היש אומרים הנ"ל מודים דאסור באכילה ולא שרי אלא בהנאה. ולדעתי קשה יותר דאף אם דעת היש אומרים שמותר אף באכילה מ"מ י"ל דע"כ לא שרי באכילה כ"א לאחה"פ דהא כל דבר שמותר בהנאה כל זה"פ ולא עבר עליו כלל אב"י אין לאסור אכילתו לאחה"פ דהא חמץ גמור שעבר עליו הפסח אינו אסור רק משום קנס משום שעבר על ב"י והכא שהי' מותר להשהותו אין בו איסור כלל. אבל תוך ימי הפסח אפשר שמודים לס' הרא"ש שאסור באכילה. גם בלא"ה אינו מובן לכאורה לשון הרא"ש מש"כ אלא בהנאה קאמר משום דלאו אורח ארעא למיכל פת חרוך. הא לשיטת הרא"ש אכילה אסורה משום כשאכלה אחשבה. וטעם זה דלאו אורח ארעא למיכל אינו רק לשיטת הסובר דחרכו מותר אף באכילה וק' למה לא הזכיר בגמ' על חרכו רק שמותר בהנאה. וצ"ל כיון דאין דרך לאכלו לא הזכיר אכילה כ"א הנאה שרומז לזה וכמש"כ הר"ן לתרץ לשיטת הסובר דבחרכו אף באכילה מותר. אבל הרא"ש שסובר דבאמת אסור באכילה. לא הוי אפשר למינקט רק הנאה. וליישב כ"ז אקדים דברי הב"ח באו"ח סי' תמ"א שהביא דעת הרא"ש הנ"ל מש"כ דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כ"א מ"מ כיון דאיהו קאכיל לי' אסור. והק' הב"ח דמאי נפ"מ באכילה דידי' וכי אילו אכל עפר חייב בתמי' ובמס' שבועות ד' כ"ב ע"ב אמר רבא שבועה שלא וכו' ואכל עפר פטור וכו' ויעיי"ש שמתרץ בדוחק. ולפענ"ד צ"ל שדעת הרא"ש דחמץ אף משנחרך ונפסל לאכילת כלב מ"מ לא נפקע מיני' שם חמץ. והא דמותר בהנאה הטעם כעין המבואר במל"מ פ' י"ד מהל' מ"א אבל בדברים אסורים שנפסלו ממאכל אדם י"ל שמותרים בהנאה משום כיון דאיה"נ מאכילה הוא דקיימ"ל כר"א דכ"מ שנאמר ל"י ל"ת אחד א"א ואחד אה"נ במשמע וכאן דליתנייהו באכילה מותרים גם בהנאה. וס' הרא"ש אף דמסתמא ליתנייהו בכלל אכילה דהא אין דרך ב"א לאכלו וא"כ ליתנייהו גם בכלל איה"נ מ"מ אם יזדמן אדם שמחשבו לאכילה ואכלו מקרי' לדידי' אכילה וחייב על אכילתו דהא בלא"ה שם חמץ לא פקע מיני' רק שלא הי' עליו שם אוכל מצד שאינו דרך אכילה והרי הוא אחשבי' לאכילה. וכ"מ מלשון הרמב"ם ז"ל שכ' בזה"ל דהא דאסרו הגאונים דלעיל חמץ שחרכו קו"ז לאכילה. היינו משום דמחשבי' לאכילה לא איפסל לדידי' מאכילת אדם וכש"כ מאכילת כלב. וכ"מ בפשיטות לשון אשר"י לעיל יעו"ש. הרי שעיקר סברתו שבעת שרוצה לאכלו אחשבי' לאוכל וחל עליו איסור אכילה רק אי אפשר להתיר בחרכו רק בהנאה דאי לא אכיל רק מיתהני מיני' לא אחשבי' לאוכל כלל כיון דלא אפשר למיכל וכיון שאינו אוכל לית בי' איה"נ דאיה"נ במאכל אדם אינו רק בדברים ששם אוכל עליהם וכאן שאין שם אוכל אף בהנאה מותרים. היוצא מזה שעצמית היתר הנאה בחרכו הוא מטעם שאין עליו שם אוכל ממילא גבי מורייס שיש שם אוכל על כולו וגם הפת שנשרף ונתן לתוכו נאכל עם המורייס הוא גם עליו שם אוכל ונאכל הוא ואסור גם בהנאה בלא אכילה דהא כל מאכל חמץ אסור בהנאה וגם אסור להשהותו בפסח וכשעבר והשהה לאחה"פ אסור גם בהנאה ככל חמץ שעבר עליו הפסח, וכ"ד הרא"ש והר"י אברצלוני לאסור המורייס לאחר הפסח בהנאה. ולפי"ז מש"כ הרא"ש ועוד וכו' כוונתו דהיתר הנאה הוא מטעם דלא אפשר למיכל ולכך אינו בכלל שם אוכל. אבל במורייס דלא שייך טעם זה דהא שם אוכל עליו דדרכי' למיכל אין להתיר הנאתו דחמץ הוא וגם שם אוכל עליו אצל כ"א זו דעת הרא"ש. אבל ס' י"א היא דחרכו מותר מטעם כיון דנפסל מאכילת כלב פקע מני' שם חמץ ואף דאפשר לאכלו אח"כ בתערובות המורייס לית לן בה כיון דאינו חמץ כלל ולדידי' גם באכילה תה"פ ליכא למיסר מטעם אחשבי' וכס' הב"ח הנ"ל. וכ"נ מלשון המג"א סי' תמ"ב ס"ק י"ד במש"כ בזה"ל לכן נ"ל דה"פ דהרא"ש בא להוכיח דאין היתר בחרכו רק בדבר שאינו ראוי לאכילה כלל. דאי אמרת כיון דחרכו אפי' ראוי קצת לאכילה תו ליכא שם חמץ עלי' דא"כ הול"ל מותר באכילה לאח"ז. א"כ כוונתו דלדעתו צ"ל דהטעם בחרכו הוא משום דפקע מיני' שם חמץ ולא שייך למיסר אכילה מטעם דאחשבי' דמה בכך דאחשבי' לאוכל הא אינו חמץ ומהראוי שיהי' מותר אף באכילה כנ"ל כן ביאור כוונת המ"א ובזה סרה מעליו השגת אחרונים בספריהם. הן אמת שלכאורה יש לפקפק על דרך הנ"ל דלכאורה ל"ש סברא הנ"ל כ"א כשאין גוונא לחייב על אכילה דהיינו בכל האיסורים שנפסלו מלאכול לכלב ולאדם והאוכלו פטור דלא אמרינן סברת אחשבי' בשאר איסורים ולכך מותר מדאורייתא אף בהנאה דכיון דאיה"נ נפ"ל מל"י וכאן דל"ש לאו דאכילה גם איה"נ ליכא. אבל גבי חמץ לסברת רא"ש הנ"ל אף דנפסל מאכילת כלב מ"מ דנין האוכלו דאחשבי' ושוי' אוכל וממילא שייך גם בחמץ כזה אזהרת אכילה ומה"ת יהי' מותר בהנאה דהא כאן ל"ש ס' הנ"ל. וליישב זה אקדים מה דאיתא בחולין ד' קי"ג ע"ב המבשל חלב בחלב ח"א לוקה וח"א אינו לוקה וכו' מ"ד אינו לוקה ס"ל אין איסור חל על איסור דאיה"נ לא חשיב איסור מוסיף וכן פסקי' להלכה דלא לקי על אכילה. ומקשים כמה מחברים הא בבב"ח לוקין אף שלא כדר"א והוי בב"ח איסור מוסיף לגבי חלב שמצד איסור חלב הי' מותר שלכדר"א. וליישב קושי' זו י"ל כאן שאין דרך ב"א לאכול שלא כדר"א ולאו להכי עומדת הוי כאילו עדיין לא חל איסור זה על אותה חתיכה ולכן לא מקרי מחמת זה מוסיף. והוא כעין שאמרו בהמה בחיי' לאו לאיברים עומדת ומפורש בדברי הפליתי סי' ס"ב שהכוונה דכאן אף בלא אזהרת אמ"ה לא היתה עומדת הבהמה שתאכל אברים אברים ע"כ ל"ש לומר שחל אמ"ה על הבהמה בחיי' דהא אף בלא אזהרת התורה לא הי' האדם עושה כזה לחתוך אמ"ה לכן לא חשבינן אותו איסור אמ"ה אלא מעת הזמן שנחתך אמ"ה כן למדתי מדברי הפליתי סי' הנ"ל כ"כ י"ל באיסור שאסרה תורה אף שלכד"א מ"מ כיון שאין שום אוכל עומד להאכל שלא כד"א וכ"ז שאינו נאכל לא הוי כעומד לכך לא מקרי איסור מוסיף מחמת זה דהא אף בלא איסור תורה ג"כ אינו עומד לאכילה שלכדר"א והוי כאילו עדיין לא חל עליו איסור לענין שלכד"א. ולפי"ז י"ל ס' המ"ל הנ"ל גם בחרכו דאף שלפי ס' הרא"ש יש איסור באכילתו מצד שאחשבי' מ"מ כ"ז שלא אכלו אדם חשבינן שאינו עומד לאכילת אדם ולא חל עליו עדיין אזהרת אכילה ולכך מותר בהנאה. ולכאורה ס' זו מוכרחת דהא בחרכו לאח"ז אף שנפסל מאכילת כלב מחויב לבערו והטעם משום דכבר חל עליו איסור חמץ ותו לא פקע כמש"כ הר"ן פ"א ע"ב בפת שעיפשה. אבל בחרכו קו"ז א"צ לבער משום דהוי כסרוח מעיקרא שאין איסור חמץ מתחיל לחול עליו. וק' דהא להרא"ש גם בחרכו קו"ז יש אזהרת לאו על האוכלו מטעם אחשבי' וכיון דמקשינן ביעור לאכילה מהראוי שיהי' חיוב ביעור גם בחרכו קו"ז דהא מיד כשיגיע פסח חל עליו אזהרת אכילה א"ו כסברא הנ"ל כיון דאיסור אכילה אינו אלא מטעם דאחשבי' ע"כ כ"ז דלא אתי' לכלל אכילה הוי כאינו עומד לאכילה ולא חל עליו עדיין שם איסור. אמנם ראי' זו יש לדחות דס"ל דאף שאסר הרא"ש בחרכו קו"ז באכילה מ"מ מודה דליכא כרת באכילה זו וההיקש דהשבתת שאור לאכילת חמץ אינו אלא בחמץ שיש כרת באכילתו כדכתיב אך ביום כו' כל אוכל וכו' וכמש"כ הפ"י ריש פרק א"ע דזה טעמו של ר"ת שפי' שם דאלו עוברין היינו מעל השלחן דאסור באכילה ואינו מחויב השבתה דאף דאיתקש השבתת שאור וכו' מ"מ לא שייך הך הקישא בדבר שאין חיוב כרת באכילתו אבל לדברי הפ"י שם בשיטת רש"י והרמב"ם והריב"א דלמידין מהיקש הנ"ל חיוב ביעור לחמץ שאסור באכילה ואף דאין בו א"כ יש מקום להוכחה הנ"ל לשיטת הרא"ש שמדבריו ריש פ' א"ע נראה שלא הכריע בהחלט דברי ר"ת נגד דעת רש"י שם:
ודע דלכאורה יש להוכיח מדברי רש"י כס' המ"ל הנ"ל דלכאורה צ"ע לפי שיטת רש"י ד' י"ב ע"ב דלר"י ב"ח בשריפה הוא בשעה ו' דעדיין מדאורייתא שרי אבל בשעת ביעורו שהוא מוזהר מה"ת השבתתו בכל דבר. ועיין פ"י שמביא ראי' מירושלמי ומכילתא דלר"י מדאורייתא חמץ בשריפה קודם זמנו כדי שיהא מושבת בזמנו. וק' למה צריך שריפה הא די בחרכו קו"ז דכיון שנחרך קודם זמן איסורו תו לא חל עליו איסור וכשנשרף אפרו מותר אף אם לא נשרף לגמרי רק שנחרך עד שבטל טעמו ומראיתו וכו' ע"כ שאינו מפרש כפי' התוס' דמיירי שנפסל מאכילת כלב ומכש"כ כאן שנתבטל טעמו ומראיתו דמותר בהנאה וכדאי' לקמן בפת שעיפשה ונפסל מאכילת אדם וכלב יכול לאכלה מטמא ט"א ונשרפת עם הטמאה בפסח הרי אף דנפסל מאכ"א דינו בשריפה וכדאי' שם גם בברייתא קמייתא הפת שעיפשה חייב לבער מפני שראוי לשחקו ולחמיע בו כמה עיסות וכו', י"ל דשאני דין ביעור מדין אכילה והנאה. דלענין איסור אכילה אף דנפסל מאכ"א לבד תו ל"ש איסור אכילה אבל לענין ביעור תלוי בנפסל מאכילת כלב כדין טומאה דאין תלוי' באכ"א רק בנפסל מאכילת כלב (ועיין תוס' בכורות כ"ג ע"ב) ד"ה ואידך שכ' דיש ס' לחלק בין דין אכילה לטומאה יעוי"ש כנ"ל דיש חילוק בזה גבי חמץ בין איסור אכילה לדין ביעור וטומאה היכי דסרוח מעיקרא וגם דלא נפסל רק מאכ"א תו לא חייל עלי' טומאה מ"מ פת שעיפשה בכה"ג חייב בביעור משום דראוי לחמיע בו כמה עיסות אחרות ומחמת זה אתי בכלל סרוחה מעיקרא כיון די"ל לשיטת רש"י דחרכו קו"ז חייב בביעור רק שמותר בהנאה מחמת שפקע מיני' שם אוכל כי אבד טעמו ע"י חירוך דלא שייך בי' א"א דגם איה"נ ל"ל בה כס' המל"מ הנ"ל אבל מחיוב ביעור לא פקע לכך לא אמרו רק חרכו קו"ז מותר בהנאה. ומיושב בזה מה שהקשיתי על רש"י מהא דאין ביעור חמץ אלא שריפה. והמעיין בדברי הקדמונים ימצא שם מבואר לפשוט דגם בחרכו יוכל לחמץ עיסות אחרות כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב וליישב דברי רש"י הנ"ל נראה מדברי' דחרכו הנזכר כאן לא נפסל מאכילת כלב אלא שבטל טעמו ומראיתו שלא יקשה ע"ז מפת שעיפשה לקמן ד' מ"ה דכ"ז שלא נפסל מאכילת כלב אלא שבטל טעמו ומראיתו מחויב לבער מוכרח לכאורה לחלק כמש"כ בין אה"נ ובין ביעור. אבל יש לדחות דס"ל לרש"י שיש חילוק בין חרכו ובין פת שעיפשה דהיכא שעיפשה עוד טעמו בו רק מצד העיפוש נפסל מאכ"א אבל לפ"ד הרש"י בחרכו נתבטל ע"י החירוך טעמו ומראיתו. ועדיין צ"ע כי לא מצאתי בהמחברים מזה. והקו' הראשונה הנ"ל הכריחני להחזיק בס' הראשונה שלדעת רש"י יש חילוק בין הנאה ובין ביעור כנ"ל. ודו"ק כי נכון הוא:
שם ל"צ שחרכו קודם זמנו וכו' פי' תוס' כגון שנפסל מלאכול לכלב והר"ן כ' דוקא חרכו קו"ז שנפסל מאכילת כלב תו לא חל עליו חיוב חמץ אבל היכי שחל עליו איסור חמץ תו לא פקע מיני' עד דשרף לי' לגמרי. והנה הר"ן פ' א"ע כ' דדוקא גבי שאר איסורים מועיל אם נפסל מאכילת אדם אבל גבי חמץ אינו מועיל אם נפסל מאכילת אדם הואיל וראוי להחמיץ בו כמה עיסות. וק' לפי שיטת רש"י לעיל ד' י"ב ע"ב דבשעה ו' הוי מצות שריפה וא"כ היאך מותר לחרכו הא מבטל מצות שריפה. ועכצ"ל דחירך הוא שריפה וא"כ אף לאח"ז איסורו יהי' מועיל חירוך ואמאי כ' הר"ן דאינו מועיל חירוך עד שישרוף לגמרי בשלמא לשיטת ר"ת ניחא דכ' דלא אמרינן אין ביעור חמץ אלא שריפה אלא תוך פסח ולכן א"א לומר דמותר לחרוך ול"צ שריפה דא"כ ל"ש תשביתו ורחמנא אמר תשביתו ואין זה אלא תוך פסח הלכך לאח"ז אסור לחרוך אבל לשיטת רש"י דקודם זמנו צריך לשרוף ואמאי מותר החירוך קודם זמנו ועכצ"ל דזה הוי כמו שריפה וא"כ אפי' לאחר זמנו יהי' שרי לחרוך וק"ל:
בגמרא עבר זמנו כו' פשיטא כו' תוס' ד"ה עבר זמנו בסה"ד ונראה דפריך פשיטא וכו' יעוי"ש במהרש"א שהקשה אמאי מתרץ בגמ' ל"צ לשעות דרבנן הלא זה ג"כ מוכח ממתניתין דלעיל יעוי"ש ונ"ל לתרץ ולפרש בסיגנון אחר דברי הגמרא דהנה הריטב"א ז"ל בקידושין ד' נ' על מתני' המקדש בערלה אינה מקודשת מקשה אמאי א"מ הא שרי להנות מאפרן דקיימ"ל כל הנשרפין אפרן מותר ותי' דאפרן הוא דבר חדש ע"כ. ומעתה י"ל דאם חרך החמץ. דחמץ הי' בעין רק שנשתנה טעמו מותר ונוכל לומר דמקודשת ולפי"ז א"ש סיגנון הגמ' דלכתחילה פריך הגמ' ומותר בהנאה פשיטא ומשני ל"צ שחרכו קודם זמנו ומותר בהנאה לאח"ז אבל לאחר זמנו אם חרכו אסור בהנאה וע"ז פריך הגמ' שפיר עבר זמנו אסור בהנאה פשיטא ומשני ל"צ לשד"ר סד"א דאם חרכו בשעות דרבנן יהי' מותר ותהי' מקודשת קמ"ל כיון דלאח"ז הוא אף בשעות דרבנן אינה מקודשת דחרכו לאח"ז אסור וכדר"ג א"ר דאמר דהמקדש מו' שעות ולמעלה א"מ הא יכולה להנות ממנו ע"י חירוך אע"כ דגם בשד"ר אסור ומתורץ שפיר קושיית המהרש"א דהא זה לא נשמע ממתניתין דלעיל וק"ל:
בגמרא דאר"ג כו' המקדש וכו' ופרש"י מתחלת שש. וק' דהא כ' המפרשים דהא דאסרי' ס' חמץ דרבנן ולא אמרי' סד"ר לקולא כיון דהוי דבר שיש לו מתירין דהא חמץ דרבנן מותר לאחה"פ ולפי"ז ק' כאן דחי"ק לא הוי אלא חשש חמץ ואמאי אסור בשעות דרבנן הא סד"ר לקולא ואין לומר כנ"ל דהא אי משהה לה עד אחר שעה ששית הוי ספיקא דאוריי' ואסור אחה"פ ותו לא הוי דשיל"מ וצ"ע:
תוס' ד"ה כל מקום שנאמר לא יאכל. וא"ת יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת כו'. והקשה השעה"מ בפ"ה דהאיך יעלה על הדעת לומר דבהנאת חמץ יהי' כרת וא"כ ישאר קושית תוס' חולין ד' כ"ה דל"ל קרא דהנפש לרבות השותה ת"ל דחייב על השתי' מצד הנאה ותי' דעל הנאה ליכא כרת עכ"ל ואי נימא כדעת תוס' כאן בפסחים דיהא כרת על הנאה א"כ מיותר הקרא דהנפש. ונ"ל דבמכילתא איתא דהנפש אתיא דחייב דווקא כשהוא, בנפשו ובדעתו פרט לאונס וכפרש"י להדיא בפ' בא וא"כ לכאורה ק' האיך ילפינן מהנפש לרבות השותה דילמא בא להורות על כ"ז שהוא בנפשו וי"ל דהנה התרה"ד כ' דמותר לכתוב בחוהמש"פ בדיו של חמץ ולא חיישינן דילמא משכח ויטול הקולמס לתוך פיו ויטעום טעם חמץ דאפ"ה מותר דהוי שלא כד"א אמנם היינו דווקא לענין אכילה אבל לענין הנאה אסור דאין חילוק בין כדרך הנאתן לשלא כדר"ה (חסר איזה תיבות) וא"כ א"ש דלס"ד של התוס' כאן דעל הנאה נמי איכא כרת א"כ קרא דהנפש פרט לאונס אבל לפי המכילתא דעל הנאה ליכא כרת לא בעינן למעט אונס דבל"ז פטור באונס דהוי שלא כדר"ה (חסר איזה תיבות) שפיר הוי משמע בפי' קרא דהנפש למעט אונס דהוי שלא כד"ה חסר הסוף:
דף כב.
לדף כב ע"א וע"ב:
רש"י ד"ה אותו אתה משליך לכלב כו' ומדאצטריך קרא למשרי כו' דאי לאו אותו הו"א קרא למצותי' אצטריך כו' ועיין ברש"י לקמן ד"ה ור"מ דנפקא כ' רש"י בזה"ל בשלמא פרט היתר בטרפה אצטריך לגופי' למפרט בי' היתר משום דאי לאו דפרט בי' היתר הו"א ליתסר בהנאה וק' אמאי לא קאמר רש"י למצותי' צריך וכו'. ונ"ל לתרץ דהנה במכילתא כ' דטריפה גמרינן דמותר בהנאה מנבלה מק"ו ומה נבלה שמטמא במגע ובמשא מותר בהנאה טריפה דאינה מטמא במו"מ לכש"כ. ועיין בתוס' ד"ה אותו דמביא בשם הר"י דאורלינ"ש דאיצטריך לכלב תשליכון אותו דהו"א דנילף מקדשים דאסורים בהנאה לכן נאמר לכלב תשליכון אותו להיתר הנאה. ולפי"ז ניחא דבשלמא לעיל אליבא דר"י צריך רש"י למימר דלכלב תשליכון צריך למצותי' וא"ל דצריך משום היתר הנאה הא ילפינן מיני' מק"ו דנבילה לכך קאמר רש"י דלמצותי' צריך. אבל לקמן ברש"י ד"ה ור"מ ע"כ מוכרח לומר שצריך להיתר הנאה. וא"ל דילפינן מק"ו מנבילה. ז"א דהא ר"מ יליף כל איסורין שבתורה מנבילה דיתורא הוא דק' הא לאו יתור הוא דאי לאו דכתיב היתר בנבילה הוי ילפינן טריפה דאסור בהנאה מקדשים והדר ילפינן נבילה מטריפה לאסור בהנאה מק"ו מה טריפה שאינה מטמא במו"מ נבילה לכש"כ. לכן הוצרך רש"י לומר דלכלב תשליכון אותו איצטריך להיתר אבל לא אליבא דר"י דלא נפק כל איסורין מנבילה וממילא ילפינן טריפה מנבילה ולמפרט היתר בטריפה ל"צ. לכך הוצרך רש"י לומר למצותי' צריך כנ"ל ודו"ק היטב:
ד"ה והרי גיד כו' כשהותרה כו' דהא אי אמרי' כשהותרה כו'. צ"ל דאמרינן אחע"א דאל"כ איך תוכל לומר כשהותרה הא איסור נבילה אינו חל על איסור גיד וק' דא"כ מאי משני כשהותרה כו' הא לפי ס"ד דגמ' דגיד יהי' אסור בהנאה איסור נבילה לא יוכל לחול על איסור גיד הא הוי קל על חמור דנבילה מותר בהנאה ואפשר לומר כגון דנעשה נבילה במעי אמו שבאו איסור גיד ואיסור נבילה בב"א ואי אמרינן דגיה"נ אינו נוהג בשליל אפ"ה חל איסור גיד על איסור נבילה דאיסור גיד חמור דנוהג בב"נ וק"ל:
הרמב"ם ז"ל פ' כר"א. ופ' דגיד מותר בהנאה. ופ' דאין בגידין בנ"ט. ומק' עליו דאם פ' דאין בגידין בנ"ט ליכא לשנויי כשהותרה נבילה הותרה גם היא א"כ קו' הגמ' במקומה עומדת והרי גיד והרמב"ם ז"ל פ' כר"א ופ' דגיד מותר בהנאה. ונ"ל דהנה הרמב"ם ז"ל בספר המצות שלו סי' קפ"ז כ' דאף דאמרינן באכילה נכלל גם הנאה. מ"מ אם נלקה על אכילה תו לא מלקין על הנאה בפ"ע דאכילה היינו הנאה ולכך לוקה על אכילה משום דנהנה מן האיסור והיכי דנהנה בלא אכילה לוקה על הנאה וא"כ מיושב שפיר דשפיר פ' כר"א ופ' דאין בגידין בנ"ט וא"כ למה חייב על אכילה לפי מה שכ' הרמב"ם ז"ל דעל אכילה חייב משום דנהנה וכאן נמי משום גיד ליכא הנאה באכילתו אלא כעץ בעלמא הוא דהא פ' דאין בגידין בנ"ט. וא"כ ל"ל דחייב על אכילה משום הנאה אלא משום גזה"כ וא"כ שפיר פ' דגיד מותר בהנאה ופ' דאין בגידין בנ"ט. ואין להקשות א"כ מאי פריך כאן הגמ' מר"ש דסובר אין בגידין בנ"ט. י"ל דלר"ש לשיטתו שפיר פריך דר"ש סובר כ"ש למכות וכ' המהרש"א והמהרש"ל דר"ש ס' דאף שלא כדה"נ חייב וא"כ בגיד חייב על אכילתו משום הנאה ושפיר פריך אף דס' אין בגידין בנ"ט מ"מ חייב על אכילה משום הנאה דאיתהני שלכדה"נ ובזה י"ל כמה דברים שהק' הראשונים על הרמב"ם ז"ל שנעלם מהם דבריו בס' המצות ודו"ק. (יעיין בספרו היקר ברוך טעם בשער הכולל דין א' מבאר חילוק זה באריכות): תוס' ד"ה ור"ש וכו' עד בהנאה נמי אסור דלא שייכא אכילה עכ"ל. וצריך להבין משום דלא שייכא בי' אכילה יהא אסור בהנאה. ונראה לתרץ דבחולין איכא פלוגתא אי הנאת מעיו בעי או הנאת גרונו והלכה שם כר"י דהנאת גרונו בעי. וזה כוונת התוס' הכא כיון דסובר אין בגידין בנ"ט ליכא למחייבי' משום הנאת גרונו אלא משום דהבטן נתמלא מהם ושפיר יש איסור בהנאה וק"ל:
שם והרי דם. וקשה לי והא ע"כ מוכח דדם לאו מאיסורי הנאה הוא דהא אמרינן בבכורות ד' ו' דדם נעכר ונעשה חלב ומותר בה דילפינן מקרא ואם נאמר דדם אסור בהנאה אמאי יהא מותר. אף דאמרינן אם הניח בשר נבילה לתוך הדבש ונשתנה הבשר לדבש מותר משום דנשתנה ממאי דהוי מקודם. מ"מ אי אמרינן דדם אסור בהנאה יהי' חלב ג"כ אסור דלא גרע מכל איסור הנאה דאמרינן שם אם נשרפו אפרן אסור דבוודאי נשתנה ממאי דהוי מעיקרא. ועוד קשה דאם נאמר דדם הנפש יהא אסור בהנאה הא ע"י הדם הבהמה מתקיימת ומתהני מאיסורי הנאה. ועוד האיך מותר לעבוד בבהמה. וצ"ע: שם ד"ה ואימא כמים הניסכים כו'. וכ' במהרש"א דכוונת התוס' דלאיסורא ל"ל קרא דמוכח מלא תאכל וק' דהא אי אסור כמים הניסכים אף אם נהנה עכשיו מחצי פרוטה ולאח"ז מחצי פרוטה נמי מצטרפי דכן הדין בהקדש ואי הוי אסור מלא תאכל לא הוי חייב אלא בפעם אחת. וצ"ע:
דף כב:
והרי אמ"ה וכו' ומקשים העולם לפ"ד הרמב"ם ז"ל דמפרכסת אסור לב"נ משום אמ"ה ואיכא למימר דרבי נתן מיירי באבר מן המפרכסת דלישראל לא מקרי כלל אמ"ה דשחיטתה התירתה וליכא איסור בהושטה לב"נ רק משום לפני עור. ונ"ל לתרץ דאיתא בזבחים ד' מ"ה וכל נבילה וטריפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא יאכלו הא ישראל יאכלו וכו' אמ"ר כהנים אצטריכא לי' סד"א הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבילה וטריפה קמ"ל עכ"ד. ולכאורה קשה דאם נבילה וטריפה מותר לכהנים א"כ מהראוי שיהא אסור לכהנים ב"מ של שחוטה כיון דלדידהו לאו בשחיטה תלי' מילתא ודמו בזה לדין ב"נ שאין מזמנים אותו על ב"מ כדברי ר"א ב"ר יעקב בחולין ד' ל"ג והאיך אמרו ונותן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה הא הקיבה אסורה לכהן וצ"ל דאף דהקיבה אסורה לכהן מצד אמ"ה מ"מ ראוי' לכהן ליהנות ממנה ושייך שפיר בה נתינה וראי' לזה דהא בשוחט ונמצא טרפה דפטרי' ממתנות הנ"ל לא אתי אלא מדדרשינן מאת זובחי הזבח פרט לטרפה. אמנם לס"ד שיהא אמ"ה אסור בהנאה אי הוי אמרינן דכהנים לא בעי שחיטה היתה קיבת בהמה שחוטה אסורה לכהן גם בהנאה ולא שייך כלל שם נתינה לפי"ז איך אפשר לומר דאמ"ה אסור בהנאה א"כ למה הוצרך יחזקאל לומר נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים הא אי אפשר למטעי כלל שיהיו כהנים מותרים בנבילה דהא מפו' בקרא שנותן לכהן הקיבה וצ"ל דבאמת למ"ד בגמ' דכ"מ שנאמר ל"ת איסור הנאה במשמע היינו צ"ל דאין חילוק בין ישראל לנכרי וגם לנכרי אף דבמיתה תלי' מילתא אפ"ה מותר בבני מעים וה"ה לכהנים. אלא שהרמב"ם ז"ל כ' דיש חילוק בין ישראל לב"נ היינו למסקנא דאמ"ה מותר בהנאה ול"ק הקרא דנו"ט דנוכל לומר כנ"ל ופריך שפיר ומתורץ הקו' הנ"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל מגמ' דידן דהא לס"ד דגמ' דידן כאן דאמ"ה אסור בהנאה עכצ"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל דס' דאין לחלק בין נכרי לישראל רק למסקנא ודו"ק:
והרי אמ"ה. והקשו בתוס' דילמא מיירי באמ"ה של ב"נ. ונ"ל לתרץ דהנה איתא בתשו' מהרי"ל מאי פריך בש"ס מאמ"ה דילמא מיירי במפרכסת דבשחיטה תלי' מילתא ותו לא מקרי אמ"ה כדאמרינן בחולין ד' ל"ג או דילמא מיירי בטמאה דלישראל ליכא איסור אמ"ה ולנכרי אסור משום אמ"ה. ותי' מהרי"ל בזה פי' כוונת הגמ' הא לכלבים שרי היינו לכלבו של ב"נ ואי אמרינן דל"ת משמע אחד א"א ואחד אה"נ א"כ אף אם נתנו לכלבו של ב"נ נמי יהא עובר על לפני עור דמכשיל את הנכרי בלאו דלא תאכל עכ"ד, ובזה י"ל קושי' התוס' שהקשו דילמא מיירי באמ"ה של ב"נ כמובן. רק יש לפקפק על דין של מהרי"ל דלפי דבריו אמאי לא מייתי קרא דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו והוא כ' גבי ב"נ ואמאי מייתי קרא דלא תאכל דנאמר גבי ישראל וצ"ע:
והרי שור הנסקל דרחמנא אמר לא תאכל וכו' דפריך הגמ' מבעל השור נקי הא מלא יאכל נפקא לן וכו' וקשה לי הא אצטריך בעל השור נקי כדאמרינן בתמורה דלהכי כל הנשרפין אפרן מותר דכיון דמצותן בשריפה מה"ת וא"כ כיון דשרף נעשה מצותו ואין לך דבר שנעשה מצותו ומועלים בו. וא"כ ק' דאי לא כ' ובעה"ש לקי הו"א כאן דהתורה ציוותה שיסקל השור והוא נפיק מלא יאכל דאסור בהנאה קודם שיסקל השור אבל אחר שנעשה מצותו הו"א דאין לך דבר שנעשה מצותו כו' ולהכי כ' רחמנא ובעה"ש נקי דאפי' לאחר שנעשה מצותו אסור. וצ"ע וק"ל:
שם ממשמע שנאמר סקול יסקל השור וכו' ונבילה אסורה באכילה מה ת"ל וכו'. והק' השעה"מ ל"ל קרא דאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור הלא ידענא דאסור מכח כל שתיעבתי לך הרי הוא בב"ת וכאן דהתורה אמרה דהשור מחויב סקילה והוא אינו סוקל ומבטל מצות סקילה והרי הוא בכלל כל שתיעבתי וכו' ונ"ל לתרץ קושיית השעה"מ ויעיין בחולין (קט"ו) דהחורש בשור וחמור והחוסם פי פרה ליתסר ומקשו שם התוס' אמאי לא נאסר זריעה ותי' דכל שתיעבתי לך ל"ש אלא על דבר שהתורה מתעב התועבה והוא עושה התועבה הזאת כמו בבב"ח שהתורה ציוותה שלא לבשל בב"ח והוא מבשל זה הוא בכלל כל שתיעבתי לך וכו' או דבר מכח התועבה הזה אבל התם החורש בשור וחמור דאפי' בלא חרישה אסור לנהג שור וחמור יחדיו ולא הוי מכח התועבה הזריעה מותרת. ונוכל לומר למאן דסבירא לי' בפ"ב דחולין אין לשחיטה אלא לבסוף א"כ כשיתחיל לשחוט שור הנסקל עושה אותו נבילה ונבילה אין חייב בסקילה כגון שאם מתה הבהמה קודם הסקילה אין חייב לסקול אותה וא"כ הבשר של שוה"נ לא הוי בכלל כל שתיעבתי וכו' דהא לא בא מכח התועבה משום דהתחלת שחיטה עושה אותה נבילה ופטור מסקילה והו"א דמותר לאכול אם שחטו לאחר שנגמר דינו להכי כ' רחמנא לא יאכל דאפי' שחטו לאחר שנגמר דינו אסור וק"ל:
תוס' ד"ה אותו אתה משליך לכלב וכו' והוי אסרינן יד עובר בהנאה כו'. ותמי' הא בחולין ד' ס"ח כ' להדיא בד"ה ובב"ש שרחם זה הוי מחיצה להתירו בשחיטה א"כ הוציא העובר את ידו תו לא הוי הרחם מחיצה והוי אינו זבוח ומהיכא תיתי נאמר שנאסר בהנאה וק"ל:
רש"י ד"ה חולין שנשחטו בעזרה ל"ד היינו הנאה ל"ד ותוס' כ' דאף באכילה מותר מה"ת וצריך להבין טעם פלוגתתם ונ"ל דלרש"י הי' ק' קושיית התוס' דבתו"כ משמע דאסור אף בהנאה דאל"כ ל"ל מיעוטא ולכן כ' רש"י דאסור באכילה ושפיר צריך הוא בשריפה ולא חולין שנשחטו בעזרה דלכאורה יש להקשות דנילף לחשב"ע דאסור בהנאה מק"ו מערלה של"נ בה עבירה ומחמץ בפסח. רק אי אמרי' דחשב"ע מותר באכילה תו ליכא למילף הנאה מק"ו מערלה. דהנה התוס' בפ' כ"ה הקשו האיך מצי למילף מחמץ בפסח הא איכא למיפרך מה לחמץ שכן ישנו בשריפה. ותי' תוס' דהוא גופא נילף ועיין פסחים כ"ד ע"ב תוס' ד"ה אמרת ק"ו דכ' איסור אכילה לא מצי למילף בק"ו מערלה משום דאפ"ל חורש בשו"ח יוכיח וכו' יעי"ש. ולכך כ' רש"י דאסור באכילה וא"כ ליכא למילף איסור הנאה בחשב"ע מק"ו מערלה של"נ בה עבירה אסבה"נ חשב"ע שנעבדה בה עבירה אינו דין שיהי' אסור בהנאה וכ"ת מה לערלה שלא הי' לה שעה"כ חב"פ יוכיח הא איכא למיפרך פירכת תוס' הנ"ל מה לחב"פ שכן ישנו בשריפה והוי אמרי' דהיא גופא נילף בק"ו ולכך אצטריך מיעוטא דהוא למעט חשב"ע. ול"ל היא גופא נילף כתי' התוס' דהא איכא מיעוטא דהוא וא"כ נסתר הק"ו דמערלה ל"ל אה"נ דמה לערלה שלא היתה לה שעה"כ ול"ל חב"פ יוכיח דהא איכא למימר מה לחב"פ שכן טעון שריפה ול"ל היא גופא נילף דהא כ' מיעוטא דהוא ושפיר כ' רש"י דאסור באכילה ומיושב לשיטת רש"י קו' הרשב"א כמובן. רק לשיטת תוס' שכ' דאף באכילה מותר מה"ת ותו ליכא למילף מק"ו איסור אכילה דהא איכא למימר חשב"ע יוכיח וא"כ בלא"ה ל"ל מערלה. ומקשה הרשב"א שפיר ל"ל מיעוטא דהוא רק לרש"י עדיין קושי' התוס' במקו"ע דהא בנזיר משמע דמותר אף באכילה. ונ"ל דבאמת גבי חשב"ע איכא ג' איסורין. איסור זביחה. ואיסור אכילה ואיסור הנאה. וממילא אם איסור זביחה איכא איכא ג"כ איסור אכילה כדמשמע מתוך פרש"י ד"ה ור"מ שכ' אתה זובח ואוכל דמשמע דאכילה תלי' בזביחה. ובקידושין ד' נ"ד לא נקט רק זובח ולא אוכל וא"כ שם בנזיר דפריך הא קמייתי חולין בעזרה וע"ז משני חולין בעזרה ל"ד דמשמע דהזביחה מותר ממילא גם באכילה מותר וק"ל:
הצל"ח מקשה דילמא מיירי באוכל פחות מכשיעור לשיטת הרמב"ם סי' י"ב מהל' אכילה שיעורין לא נאמר לב"נ וא"כ שפיר עבר הישראל על לאו דלפני עור אבל לאו משום לאו דל"ת דגבי דידי' לא נאמר משום אמ"ה. ותי' הצל"ח דאף דאיירי בחצי שיעור מ"מ קיימ"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת ואי משום דליכא מלקות בח"ש הא על לאו דלפני עור נמי ליכא מלקות ודבריו צריכין ביאור דלא משני כלום דתירוצו הוא דאף דח"ש הוא מ"מ איסור איכא דדוקא גבי שאר איסורין א"ל חצי לאצטרופי דבהדי' אמרינן בחולין ד' ק"ג. ע"ב דחלקו מבחוץ פטור א"ל ליישב דהטעם דחלקו פטור הוא משום דאין לך בו אלא חידושו דהא אמ"ה חידוש הוא דגידין ועצמות מצטרפין יעי"ש בגמ' וזה דאמרינן דגידין ועצמות מצטרפין נפקא לן מיתורא דקרא מלא תאכל כדפרש"י שם בחולין ד' ק"ב ד"ה במשהו וכו' עד דלהכי פלגינהו קרא וכו' אבל אי אמרינן דל"ת דאמ"ה יהי' אסור בהנאה אצטריך קרא למיסר בהנאה דמקרא דאך בשר בשדה טרפה לא הוי ידעינן איסור הנאה דמקרא זה ילפינן לאסור במ"ה ובמ"ה הוא בכלל בשר בשדה טרפה לכלב תשליכון אותו כדאי' בחולין ק"ב וא"כ לס"ד דגמ' דאמ"ה אסור בהנאה לא מוכח דמצטרפין משהו בשר גו"ע ובעי כזית בשר לחוד וא"כ ליכא כאן חידוש כלל וחלקו מבפנים נמי חייב כמובן וא"כ שפיר תי' הצל"ח דגם כאן א"ל הך סברא דחזי לאצטרופי וק"ל:
עוד קשה באותו ענין דאי ס"ד דאמ"ה אסור בהנאה הול"ל דאמ"ה אינו נוהג בב"נ דאי משניתנה בסיני דילמא לישראל בלבד נאמר והא דנישנית למילתי' נישנית להורות איסור הנאה באמ"ה בדמה דכתיב גבי במ"ה וודאי קאי על איה"נ דהא אותו פסוק קאי גם על איה"נ באמ"ה וע"כ מותר בהנאה דהא אי במ"ה דישראל נפקא לן מבשר בשדה וכתיב גבי' בהדי' לכלב תשליכון אותו לא ידעינן איסור הנאה דע"כ מותר בהנאה דהא נפקא מבשר בשדה כנ"ל וצ"ע:
עוד קשה על הטור והלח"מ פ"ט מהל' מלכים ד"ה ח"ש מאמ"ה אסור מה"ת. וק' דהאיך ס"ד דאמ"ה אסור בהנאה דהא מן פסוק ובשר בשדה טרפה וכו' שיצא נמי בכלל במ"ה ועלי' קאמר לכלב תשליכון אותו וקאי נמי על בשר מן החי וק' הא במ"ה הוי ח"ש מאמ"ה והרי אמ"ה אסור בהנאה והאיך כתבה התורה לכלב תשליכון וצ"ע:
דף כג.
תוס' ד"ה מערבין וכו' ולא פריך הכא אליבא דמ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוה לאו לה"נ. ולכאורה הוא דחוק דמה"ת להקשות על ר"א ממאן דס"ל מערבין לדבר הרשות הא אנן קיימ"ל א"מ אלא לד"מ. ונ"ל דקושי' הגמ' קאי לכ"ע בהקדם דברי היש"ש בב"ק פ"ט סי' ס"א שמביא דברי הרשב"א האוסר הנאת פירות על עצמו רשאין אחרים ליטול אותן בע"כ וא"י לעכב וכו' וראי' לזה מסוגי' דנדרים ד' פ"ה ע"א וכמובא שם בר"ן וכ' ע"ז היש"ש הנ"ל בזה"ל אבל מ"מ. בעיקר הדין שכ' הרשב"א הנ"ל דאדרבה שא"י ליטול בע"כ היכא שאסר עצמו בקונם דאע"פ שנאסרו עליו מ"מ אינן הפקר ויכול ליתנן לצדקה דאין שם טוה"נ ומה שנהנה מן המצוה הא קיימ"ל מצות לאו ליהנות ניתנו וכו' ול"ד לתרומות ומעשרות דל"ח אלא לכהנים ורחמנא קזכי להו הילכך היכא דאה"נ מכל הכהנים א"א ליתן לשום אדם ונעשה הפקר לגבייהו עכ"ל. ולכאורה נ"ל להביא ראי' ע"ד היש"ש הנ"ל מדאיתא בעירובין ד' ל' דאם אמר ככר זו עלי מערבין לו בה דהא אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוה לאו לה"נ. וקשה לי הא האי המערב צריך שיהי' לו חלק וזכות בזה שעירב ועיין עירובין ד' פ"ט וע"כ המערב לחברו ומדעת חברו צריך לזכות לו ע"י אחר במה שמערב עבורו וכיון שכן אמאי יהי' מותר לערב בככר שאסר על עצמו בקונם הא מי שאמר קונם נעשה הככר הפקר לאחרים ואין לו בו עוד שום זכות והוי כמערב בדבר שאינו שלו כלל. אמנם לדברי היש"ש הנ"ל א"ש דאף דאמר קונם לא נעשה הככר הפקר דהא יכול ליתנה לצדקה ולכל דבר מצוה שרוצה כנ"ל. אבל סברא זו אינה רק לענין קונם אבל לענין תרומה אם הי' הדין דמשעת הפרשה אסור בהנאה מקרא דכל זר ל"י קודש הי' התרומה יוצאת מכל וכל מרשות ישראל דלאותו ס"ד לא הי' יכולין לומר שיהי' לישראל זכות טוה"נ ליתנה למי שירצה או דהי' צ"ל דטוה"נ לאו כלום היא ואין לו בה זכות רק מצד נתינה משום דמצוה לאו ליה"נ. ודעת היש"ש הנ"ל אינו רק במי שאוסר נכסים ע"ע כיון דהנכסים בעצמם הן שלו אף אחר שאסרם ע"ע בקונם מ"מ לא הפקיען מרשותו ולא הפקירן כי אף שאסורים המה לו בהנאה מ"מ כיון שבידו לעשות בהם מצוה למה יפקירם אבל בתרומה אם היתה אסורה לישראל בהנאה והי' אסור ליקח לו אף פרוטה בטוה"נ ויצאה מרשותו ואינה שלו כלל וזכות מצות הנתינה שיש להמפריש אינו קרוי ממון וממילא אין להמפריש שום דין ממון וחלק וזכות שיהי' בו שום ממון בהתרומה שהפריש וכיון שאינו שלו כלל אינו מערב בו עירובי תחומין והוי כמערב באוכלין של אחרים שלא הקנו לו בהם שום זכות בגופם ואין עירובו כלום. ושפיר מקשה הגמ' והרי תרומה דרחמנא אמר וכל זר לא יאכל קודש ותנן מערבין כו' כלומר כיון דאסור בהנאה לישראל ואסור לו להיות לו בה טוה"נ של ממון הרי אינו שלו כלל והאיך מועיל הנחת העירוב בתרומה שאין עלי' שם בעלים ומיושב קושית התוס' הנ"ל. אמנם עדיין קשה על קושית הגמ' והרי נזיר וכו' הרי אף אי יין אסור בהנאה לנזיר מ"מ שלו מיקרי דהא יהי' ראוי לו לאח"ז נזירתו ול"ש תי' הנ"ל ונשאר קושי' התוס' הנ"ל דילמא לכך מותר לערב לנזיר ביין משום שאין מערבין אלא לד"מ ומצוה לאו ליה"נ. וא"ל דקושית הגמ' היתה אמאי יהי' יכול הנזיר לערב ביין הא אין ראוי לו וא"ל דמיקרי סעודה ראוי' כיון דחזי' לאחרים ז"א הא אין בידו במשך נזירתו ליתן יינו לאחרים דהא היין אסור עליו בהנאה ונתינה לאחרים היא בכלל הנאה ושיקח אדם שלא ברשותו ג"כ א"י משום דהוי גזל גמור שהרי לא הפקירו הנזיר ונשאר ברשותו ולא יהי' מותר לו עד משלים נזירותו וכיון שכן אינו בכלל סעודה ראוי' לשום אדם בזמן קניית העירוב בעודנו נזיר ובכה"ג גרע מאילו מונח העירוב במקום שאינו יכול ליטלו משם ביה"ש שאין עירובו עירוב אף שהעירוב בעצמו הוא אוכל הראוי לאכילה כמבואר בעירובין פ"ג והטעם דבעי' שיהא העירוב ראוי לאכילה ביה"ש ואפשר ליישב בזה מה שיש לדקדק בדברי הגמ' דר"פ מתרץ בגמ' הקושי' מתרומה ולא שת לבו לתרץ תחילה שלא תקשה עדיין ממערבין לנזיר שנשנית תחילה באותה משנה. אך לפי הנ"ל י"ל שהי' אלימא לר"פ הקושי' מסיפא דמתני' ולישראל בתרומה דהא רישא דמתני' מערבין לנזיר הי' אפשר לתרץ דאין הטעם משום דראוי לאחרים רק משום הואיל ואי בעי מיתשיל וחזי' לי' ויעיין ברש"י שתפס טעם דהואיל ועיין במהרש"א ולטעם זה א"ש הא דאמרינן מערבין לנזיר ביין אף אם היין יהי' לו אסור בהנאה אפ"ה יכול לערב בו לנזיר דאי משום איסור הנאה הא מצוה לאו ליה"נ ואי משום דהעירוב צריך להיות של המערב הרי באמת היין שלו דאף שאסור לו בהנאה כ"ז נזירותו מ"מ נשאר שלו כ"ז נזירותו וכנ"ל ואי משום דבעינן סעודה ראוי' משום הואיל וא"ב מיתשיל עלה הוי סעודה ראוי'. אבל לישראל בתרומה אף דגם לגבי' ג"כ שייך הואיל ואיב"מ מ"מ אי יהי' אסור בהנאה לישראל לא יוכל לערב מטעם שאינה שלו ומחמת הואיל לא מקרי שלו כמסקנת רש"י בפסחים ד' מ"ח בד"ה אבל הכא וכו' ונראה בעיני דאין הואיל בזה בדבר שאינו שלו דנימא הואיל וא"ב מייתי ליה לרשותי' יע"ש שמוחק בסוגי' דכיצד מפרישין הגי' הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ע"כ הק' מסיפא ולישראל בתרומה:
ובדרך פלפול יש להוסיף עוד דר"פ שמקשה ולישראל בתרומה ור"א שהקשה מרישא דמתני' כ"א לשיטתי' אזיל בהקדם דברי הגמ' שבת ד' מ"ו ע"ב מפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרים לצורך שבת בשבת ואמאי לימא מי יימר דמיזדקק לה בעל כדר' פנחס משמי' דרבא דאמר ר"פ משמי' דרבא כל הנודרת על דעת בעלה נודרת וכ' רש"י בר"ה ואמאי מותרת לאכול ואפי' שרי לה בעלה ליתסר משום מוקצה דהא אסחה דעתה ואמרה מי יימר דמיזדקק לה בעל וד"ה על דעת בעלה ע"מ אם ירצה הבעל וסמכה עלי' שמיזדקק לה ביום שמעו וכו' יעוי"ש מלשון זה נראה דע"כ לא מתירין להפר ולהתיר בשבת אלא היכא שהי' זה ע"ד הנודר קודם ביה"ש. אבל אם לא הי' כלל ע"ד עד ביה"ש שיתיר נדרו הסברא נותנת דהוי מוקצה גמור כיון דלא עלה ע"ד כלל כל ביה"ש חרטת הנדר ורוצה בקיומו הרי בוודאי אסח דעתו מדבר הנאה. וא"כ ק' לכאורה למה אמרינן שם בעירובין דמערבין לנזיר ביין אליבא דסומכוס מטעם דהוי סעודה הראוי' לדידי' מטעם הואיל ואב"מ הא באמת אין דעתו של הנזיר למיתשל אנזירותו ואסר דעתו משתיית היין והוי מוקצה ממנו מיד בהתחלת ביה"ש אף אם ינחם אח"כ הרי לא הי' דעתו עליו כלל בהתחלת ביה"ש למיתשל אנזירותו. מ"מ הי' אסור בשתיית היין מחמת מוקצה ולא יהי' סעודה הראוי' לו:
ולבאר יותר אציע לשון תוס' שם בשבת ד"ה מי יימר דמזדקק שכ' בזה"ל ואע"ג דפירות שנדרה מהן אינן מוקצין לענין טלטול דהא חזי לשאר ב"א מ"מ הוי מיגו דאיתקצאי לביה"ש מאכילתם איתקצאי לכולי יומא אי נמי מיירי בפירות שלה ואסרתן על כל ב"א ע"כ. לפי תי' הב' דלא אמרינן משום מוקצה רק היכא שהוא אסור לכ"א ל"ק קו' הנ"ל דיין לנזיר לחודא הוא אסור ולא הוי מוקצה ומותר לשתות לנזיר לאחר שהתשיל על נזירותו בשבת אף שבביה"ש הי' מוחלט בדעתו שלא להתשיל על נזירותו אבל לתירוץ הא' הנ"ל דאף שאין אסור לכ"א ומחמת זה מותר להנודר לטלטלו דאינו מוקצה לענין טלטול משום דחזי לשאר ב"א מ"מ לענין אכילה מקרי מוקצה לענין הנודר נשאר קו' הנ"ל. אבל י"ל כיון דטעם זה דמיקרי סעודה ראוי' משום הואיל וא"ב מיתשיל עלה לא צ"ל רק אליבא דסומכוס ואפשר שסובר סומכוס כר"ש דל"ל מוקצה. ולדידן לשיטת הפוסקים דהלכה כר"י דאמר הואיל ואתקצאי לביה"ש וכו' דלא הוי יין לנזיר סעוד"ר היכא שלא עלה על דעתו עד ביה"ש לאתשולי. מ"מ יכול לערב ביין משום דחזי לאחר נדרו כמו בתרומה לישראל ולפי"ז י"ל דלס"ד דהיין אסור בהנאה לנזיר הוי יינו של נזיר בשבת ויו"ט מוקצה גמור דהא אסח דעתו מיינו שישתה ממנו וגם אין בידו ליתן לאחרים לשתות דהא נתינה הוי הנאה כדמוכח מדפרט בהיתר הנאה דנבילה לגר אשר בשעריך תתננה וכו' כמש"כ הר"ן בנדרים והוי כמוקצה מכל אדם וגרוע יותר מבגדי עניים לעשירים דחשיב מוקצה אף לגבי עניים מחמת שלא הי' בדעת העשיר לתתו לעניים ולדידי' לא חזי כאשר ביאר כן בהדיא בחידושי הרשב"א שם בשבת ד' מ"ו ולא הוי סעוד"ר כלל דאף דשייך הואיל ואב"מ מ"מ כיון שאין דעתו של נזיר זה למיתשיל הוי יין שלו מוקצה לכל ולא חזי לא לדידי' ולא לאחרינא. ושפיר יש להקשות למה מערבין לנזיר ביין הא לא מיקרי סעוד"ר ואמנם אכתי יש לדחות די"ל דלמאן דס"ל ס' מוקצה מותר אין לאסור משום מוקצה אלא היכא שהי' מוקצה כל משך ביה"ש אבל כי לא אתקצאי רק במקצת תחילת ביה"ש וא"כ שעדיין בביה"ש סר המוקצה אין לאסור משום הך מקצת ביה"ש דהא ס' הוא דילמא אותו מקצת ביה"ש יום הוי וחול הוא ולא אתקצאי כלל בכניסת השבת כיון דקני' בהעירוב הוי ביה"ש סוף היום הי' שפיר יוכל הנזיר לערב ביין דהוי סעוד"ר לו מטעם דא' בשאלה ואף שבאמת אין דעתו לאתשולי ומסח דעתו מיני' ומיקרי מוקצה כנ"ל מ"מ אם יתחרט למשאל על נזירתו בתוך ביה"ש לא יהי' אסור מצד מוקצה כי לא עבר כל ביה"ש בהקצאה כי משעה ראשונה לא הוי אלא ס' מוקצה וכנ"ל וס' לקולא אמנם לר"א שסובר ביצה ד"ד דכל דשיל"מ אפי' בדרבנן בס' אזלינן לחומרא ממילא לדידי' אף הקצאה במקצת ביה"ש אסור וא"כ להס"ד דנזיר אסור ביין אף ליהנות הי' הדין נעשה מיד בהכנסת ביה"ש כי לא הי' אז דעתו למיתשיל אף אם מיתשיל אח"כ תוך ביה"ש נשאר היין באיסור מוקצה ולא הוי מעוד"ר. ויוקשה שפיר לדידי' למה מערבין לנזיר ביין אבל הך ר"פ לשיטתי' שמוכח מדבריו בסוגי' הנ"ל דביצה במאי דמשני שם ה"ת תנא דליטרא קציעות היא שאינו סובר כר"א הנ"ל ממילא י"ל שסובר ס' מוקצה מותר דמוקצה ג"כ אין לו עיקר בדאוריי' והוי ככל סד"ר שמותר אף היכא שיל"מ. ול"ל משום מוקצה רק היכא שהי' מוקצה כל ביה"ש וא"כ כשמיתשיל הנזיר תוך ביה"ש ליכא איסור מוקצה ומיקרי שפיר סעוד"ר ול"ק לשיטתי' מהך דנזיר ביין ע"כ לא נחית ר"פ לשנוי רק סיפא דלישראל בתרומה וק"ל:
המ"מ פוסק להלכה דבמצוה דרבנן אמרי' מצוה ליהנות ניתנה. ומק' עליו מסוגיא דעירובין פ' בכל מערבין דהמוליך עירובו על בית הקברות ואף דהוא כהן מותר לילך שם לבית האבל או אל בית המשתה משום מצוה לאו ליה"נ. וק' הא הנך מצות דרבנן הם. ונ"ל לתרץ דהריטב"א במס' סוכה פ' לולב הגזול כתב דהא דאמרי' מצוה לאו ליה"נ אף שנהנה בשכר מ"מ זה לא מיקרי רק גורם בעלמא אף דגורם איסור דרבנן הוא מ"מ במקום מצוה לא גזרו ועפ"י סברא י"ל דז"א רק במצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן לא דמאי אולמא האי דרבנן מהאי דרבנן. וא"כ י"ל דהא דאמרי' מצוה ליה"נ הוא רק משום גורם ולמ"ד לאו ליה"נ אפי' גורם ליכא רק גורם דגורם משו"ה מתורץ שם דשם קאי למ"ד לליה"נ אבל בעה"מ כ' זאת למ"ד מליה"נ ואז אסור מצד גורם. וק"ל:
גמ' ד"ה והרי חדש דרחמנא אמר לחם קלוי וכרמל כו' ואמר ר"ש שאני התם דאמר קרא קצירכם שלכם תהא. וקשה לי מהא דאמרינן דהאוכל חמץ בפסח מהקדש חייב לשלם משום דלאחה"פ הוי החמץ מותר להקדש והו"ל דבר הגורם לממון וכל דבר הגורם לממון כממון דמי וא"כ הכא כיון דלאחה"פ הוי קציר שלו א"כ השתא דאע"ג דאין ראוי לקצור השתא מ"מ הוי גול"מ ולהכי כ' תורה קצירכם משום דהוי ד' הגול"מ ומיקרי שלכם אבל השתא לעולם קודם הקרבת העומר אינו מותר וקושי' הגמ' במקו"ע. ור"א דאמר כ"מ שנאמר ל"י ל"ת א' א"א וא' אה"נ במשמע אליבא דר"מ קאמר ור"מ סובר בב"ק ד' ע"א גבי שוחט שוה"נ ס' ר"מ כר"ש דדהגל"מ כמ"ד ותוס' ד"ה קוצר לשחת מייתי ראי' להכא מר"ש ור"ש ס"ל דדהגל"מ כמ"ד וא"כ קושי' הגמ' במקו"ע. וצריך עיון:
תוס' ד"ה קוצר לשחת בסה"ד ועוד דקתני סיפא ר"ש אומר יקצור ויאכל משיביא שליש. וכ' המהרש"ל בזה"ל בסה"ד וכן איתא בתוס' שם להדי' רק שפירש שם דסמך על דברי ר"י דאמר לשם אהא דקוצר לשחת כו' קודם ר"ש. אימתי כשהתחיל עד שלא הביא שליש כו' דמשמע כשהתחיל קודם שהביא שליש שיכול לקצור אף משהביא שליש וכו' ונ"ל לתרץ דמר"י לא מצי לאקשויי דלכאורה קשה על הא דפריך בגמ' לעיל והרי תרומה וכו' עיי"ש בתוס' ד"ה מערבין בזה"ל משמע דהקושי' היא למ"ד מצות לאו ליה"נ וק"ל למה לא פריך הגמ' אליבא דר"א דאמר ל"י איה"נ במשמע מהמשנה בקידושין ד' נ"ח ע"ב המקדש בתרומות ומעשרות ה"ז מקודשת ואפי' ישראל וכו' אלמא ל"י לאו איה"נ במשמע ואליבא דד"ה. ונראה לתרץ דהנה בירושלמי כתב אהא דאמרי' אם אכל זר חצי שיעור מן התרומה חייב ומק' הירושלמי מ"ש תרומה משאר איסורין ומאי תורה חדשה בתרומה וכ' בירושלמי דהו"א ממאי דנפקא לן דח"ש אסור מה"ת מכל חלב אפי' ח"ש והו"א היכא אסור ח"ש דוקא דומיא דחלב אבל תרומה דלא דמי' לחלב דאין איסורו נוהג אלא בזרים לא ולכך כ' דאפי' ח"ש אסור דהו"א דח"ש מותר לזרים. ונ"ל לומר לכאורה דלר"מ דיליף כל איסורין שבתורה דאסורין בהנאה מנבילה שפיר אמרינן כ"מ שנאמר ל"י איה"נ במשמע. אבל לר"י דיליף מאותו דכתי' בטריפה נוכל לומר דהיכא מיעטה תורה דווקא בלשון אכילה הנאמר כגוונא שהיא דומי' דטריפה שאינו נוהג בכל לא משמע איה"נ והבן וא"כ מתורץ הקושי' הנ"ל דלא פריך מהא דמקדש בתרומות ומעשרות דהא הקושי' הכא ע"כ אליבא דר"מ דלר"מ לא מצי לאקשויי דליתסר תרומה בהנאה דהא לדידי' אין משמע תרומה איה"נ דהא לא דומי' דטריפה הוי כנ"ל וע"כ אליבא דר"מ הוי וא"ש דהא במתני' דקידושין תנן התם תו"מ אפי' מעשר שני ור"מ ס' שם בקידושין דהמקדש במעש"ש א"מ וע"כ דמתני' לא אתי' כר"מ ולא מצי להקשות ממתני' דקידושין כנ"ל. ולפי"ז מתורץ קושיית מהרש"ל דהוכרחו התוס' להביא ראי' מר"ש ולא מר"י דהא יליף מאותו וא"כ אין איה"נ נוהג אלא באיסור השוה בכל וכיון דס' ר"י דאי מתחיל לקצור קודם שהביא שליש יכול לקצור אף אחר שהביא שליש והוי חדש הותר מכללו ושפיר מותר בהנאה, ולכך מייתי התוס' ראי' מר"ש דס' בקידושין חשב"ע אסור מה"ת וע"כ ס' כר"מ דילפי' מנבילה וכ"מ שנאמר ל"י משמע איה"נ ואפי' אינו שוה בכל ומקשה שפיר:
רש"י ד"ה שנזדמנו דיש סתירה בדבריו דבתחילה כ' דלא מצריך להפקירו משמע דוקא אם כבר עלה במצודתו דכבר זכה בו הוא דא"צ להפקירו משמע דאם בא לדרך ונזדמנה לו דאסור ליקח. ואח"כ כ' דאסור לחזור אחריהם משמע דוקא לחזור אסור אבל מצאם בדרך מותר ליקח ובתחילה כ' דוקא עלה למצודתו והרמב"ם לא כ' אם עלו רק מצאם בדרך וק"ל:
והרי חמץ וכו' ומשני התם דאמר קרא לא יהי' לך שלך יהי' וכו'. והקשו תוס' דלא נכתוב לא יאכל ולא בעי לך. ונ"ל לתרץ קושית התוס' דהנה מקמי האי קושי' פריך הגמ' והרי שרצים וכו' ומשני חזקי' טעמא דידי נמי מהכא. ולכאורה קשה דהא בדגים לא כ' ל"י אלא לא תאכלו ואפ"ה כ' לכם דמשמע כר"א. ונ"ל דהנה הספרי כ' דמיהי' דרשינן לרבות תערובתו ולכאורה הי' נראה ס' לומר דבדגים דהא צירן שלהן מותר מד"ת א"ו מיהי' הו"א דדרשינן בדיעבד יהי' אסור להכי כ' רחמנא לכם להורות דבדיעבד יהי' מותר אבל בשקצים דצירן שלהן אסור מה"ת וע"כ מיהי' דרשינן תערובתו א"כ ל"ל לכם אע"כ דל"י אפי' איה"נ במשמע והוצרך רחמנא לכתוב לכם. ולכאור' הי' נ"ל דהא ניחא למ"ד טעכע"ק דאורייתא דרשינן מיהי' לרבות תערובתו דהו"א כיון דצירן שלהם הוי רק זיעה בעלמא ואצטריך למכתב יהי' כנ"ל אבל אי אמרי' דטעכע"ק לאו דאורייתא וע"כ יהי' אתא לאורויי דאפי' בדיעבד אסור ולא מוכח דל"י אפי' איה"נ במשמע מדאצטריך גבי חמץ למכתב לך ול"ק קושית התוס'. ולפי"ז א"ש לישנא דריה"ג דאמר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה דהכי מק' ריה"ג לר"י לדבריך שסובר טכע"ק לד"א משום דהריטב"א מסביר דברי ר"י שסובר מב"מ לא בטיל לא מטעם שהוא בתערובות וטעכע"ק אסור אלא משום דאמרינן דהאיסור הוא בעין ולא ידענא היכן הוא לכך לא בטיל ובאמת לא ס"ל לר"י טעכע"ק לד"א וממילא לא יליף לה איה"נ משרצים לכך הוצרך לכם דלא אמרי' דמיהי' דרשינן אפי' בדיעבד. וא"ל דיהי' אתא לאורויי אפי' תערובות מב"מ דהא מב"מ לאו מטעם תערובות הוא אע"כ יליף מחמץ בפסח ומלך דרשי' היתר הנאה וה"מ ס' חב"פ אבה"נ ומלך דרשי' שלך א"א רואה וכו' האי לך איצטריך לגופי' על דרש דלא יאכל וק"ל כי נכון הוא: בגמרא שאני התם דכ' לך. והקשו תוס' דלא יכתוב לא יאכל ולא בעי לך. ונ"ל דלעיל. ד"ה לפי שנאמר לא יראה לך שלך אא"ר אבל א"ר ש"א וש"ג ובתוס' ד"ה אבל הק' הר"י מאורלייניש דהכא לא מצריך תרי קראי למעוטי נכרי וגבוה דמחד לך ממעטינין תרווייהו אע"ג דתלתא לך כתיבי. ובפ' כ"ש משמע דצריכו כולהו ובמנחות בפ' רבי ישמעאל ד' ס"ז ע"ב קאמר תרי עריסותיכם כתיבי חד למעוטי נכרי וחד למעוטי הקדש. ונ"ל ליישב דלקמן ד' מ"ו ע"ב כ' תוס' ד"ה הואיל ואב"מ וז"ל תימא לרשב"א אמאי אמר בפ' כ"ש ל"ח ע"א דמצת מע"ש אין יוצא בה בפסח לר"מ דסבר מעשר שני ממון גבוה הוא ולא חשיב מצתכם הא הואיל ואי בעי מתשיל עלה וחשבי' לי' כשלו. ועוד דאמר לעיל ד' ה' ע"א אבל א"ר ש"א וש"ג והא של גבו' נמי חשיב כשלו הואיל אי בעי מתשיל עלי' וחי' שם בחד תי' דאטו נחשב חמץ של נכרי כשלו הואיל אי בעי קני לה כו' יעי"ש. אבל נ' לחלק דבשלמא גבי חמץ של וכרי אין לו בו שום זכות אבל גבי חמץ ש"ג שהקדישו יש לבעלים בו זכות דאיתא במס' תמורה ובכ"ד הקדש ששוה מאה מנה שנתחלל על שו"פ מחולל דל"צ אלא למיפקע שם הקדש מיני'. אלא י"ל דכאן איירי בחמץ בפסח ואין לו בו שום זכות דהא אסור בהנאה ודמי לנכרי אבל גבי חלה צריכין ב' קראי חד לנכרי וחד לגבוה דהא אי בעי פריק לה חייב בחלה כיון דיש לו בה זכות הילכך מצריך בי' קרא אחרינא. ונמצא לפי"ז א"א דחמץ מותר בהנאה אפי' כ' לא יאכל צריך ל"ך ללמוד דאתה רואה חמץ ש"ג דהו"א הואיל וא"ב פריק חשיב כשלו אלא ק' כיון דצריך ל"ך למעוטי גבוה מהיכי ידעי' דחמץ מותר בהנאה ונ"ל דמוכרח דחמץ מותר בהנאה דאי נימא דחמץ אבה"נ ל"ל ב' קראי למעוטי נכרי וגבוה כנ"ל וק"ל:
דף כג:
ור"ש דאסור וכו' ומקשה הפ"י לפי פי' התוס' דהקושי' היא שהגיד בכלל היתר נבלה מאי מקשה הגמ' ולר"ש הא לר"ש שסובר אין בגידין בנו"ט אין סברא לומר שיהי' גיד בכלל היתר נבלה שנאמר בה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה כו' והמעיין בדברי רש"י בד"ה ור"ש יראה מבואר שלא נתכוון הגמ' להקשות שיהי' הגיד בכלל היתר נבלה רק שיהי' הגיד מותר בהנאה מק"ו דחלב לחודא וע"ז קשה קושית התוס' לימא שוה"נ ושאר איסורי הנאה יוכיחו וכו'. ונ"ל דלכאורה י"ל קושית התוס' דליכא למיפרך משאר איסורי הנאה דא"ל מה לגיד שהוא מותר לגבוה משא"כ בשאר איסורי הנאה וצ"ל דהתוס' לשיטתם אזלי שהוכיחו בחולין ד' ק"א ע"א ד"ה מה"ת דריה"ג ס' כמ"ד דגיד אסור לגבו' דאל"כ אמאי אינו מחייב ריה"ג בגיה"נ של נבלה משום נבלה הא נבילה לגבי גיד הוי איסור מוסיף שאסר גם לגבו' ולפי"ז שפיר הק' התוס' כאן דלימא שוה"נ ושאר איה"נ יוכיחו. אבל באמת דברי התוס' צ"ע דלא נקרא זה מוסיף דהא אף אם לא הי' כלל שם איסור נבלה ג"כ לא מחזי לי' להקרבה כבשר שחוטה ולא חזי להקרבה אלא בהמה חי' שמקדישים וישנה בשחיטה ובזריקה ושאר עבודת הקרבן. מעתה י"ל דרש"י סובר דמשום זה לא מיקרי נבלה מוסיף אלא למ"ד דגיד מותר לגבו' ושפיר י"ל דריה"ג ס' דגיד מותר לגבו' בפרט דלרבי שהוא מתלמידי ר"ש סובר כן להדי' בפ' גה"נ וגם לשיטת תוס' דברי הגמ' אינו שיהי' הקו' דגיד יהי' בכלל היתר נבלה כדבריהם אליבא דריה"ג אלא כפרש"י הנ"ל כסוגי' הש"ס בכ"מ להעמיד בשיטה אחת רבי ותלמידי' וכיון שר' סובר דגיד מותר לגבו' י"ל דמסתמא גם רבו ר"ש סובר כן וליכא למיפרך משוה"נ ושאר איה"נ כלום כנ"ל אבל לפי סברת הנ"ל דחשבי' לפירכא מה לגיד שכן מותר לגבו' א"כ קשה לכאורה מדברי התוס' בחולין דהוכיחו שסובר ריה"ג דגיד אסור לגבו' היכי יליף דגה"נ מותר בהנאה מק"ו דחלב הא י"ל מה לחלב שכן מותר לגבו'. אמנם י"ל דמה שחלב מותר לגבו' לא חשיב פירכא כלל דמצותו בכך כדברי רש"י בחולין ד' צ"ו ע"ב ד"ה שמצותו בכך שכ' בזה"ל חלב ודם הוא עיקר הקרבן וכו' אבל אי נימא שמותר הגיד לגבו' אף שאינו מעיקר הקרבן אינו בכלל מצוה בכך י"ל שמקרי קולי נגד שאר איסורים שאסורים. מהשתא א"ש דריה"ג יליף שפיר דגיד מותר בהנאה ובהך פירכא אנו באים להשוות להם שגם גה"נ יהי' אבה"נ י"ל דלמ"ד גיד מותר לגבו' אף שאין מצותו בכך וכד' ר"ח שם בחולין מי כתיב על כן לא יאכל המזבח ל"י ב"י כתיב עיי"ש שפירש יש לדחות פירכא דמה לגיד שכן הותר לגבו' שחשיב לקולא דהא אף שאין מצותו בכך מ"מ מותר לגבו' ושפיר קאמר ולר"ש כנ"ל. וק"ל:
באופן אחר יש ליישב קושית פ"י הנ"ל דלכאורה קשה למה אמר ריה"ג הנ"ל באוכל גה"כ של נבלה דלא אתא איסור נבלה וחייל אאיסור גיד נימא דאין גיד חל על נבילה מקרא דחלב נבילה וטריפה וכו' לא תאכלוהו אמרה תורה יבוא איסור נבילה וחייל אאיסור חלב ואף להרמב"ם פ"ח מהל' מא"א דלכך נבילה חל על חלב משום דהוי איסור כולל הרי כ' שם המ"מ דאף דאין איסור חל על איסור מ"מ איסור נבילה וטריפה חל על איסור חלב דאתי' מקרא הנ"ל. ואין להקשות להרמב"ם שס' דמצד הסברא ידעינן דאאחע"א בכל איסורים א"כ קרא דואכול לא תאכלוהו גבי חלב נבילה ל"ל דלהרמב"ם לשיטתי' שסובר כר"ע דיעשה לכל מלאכה לטומאה ולטהרה הוא דאתי להורות דחלב נבילה טהור מטומאת נבילה ולשיטה זו י"ל דואכול ל"ת דכ' בהאי למעט חלב טמאה וחלב חי' שטומאתן טומאת נבילה וכדאי' בזבחים ד' ע' ע"ב דמאכול לא תאכלוהו לר"מ נפקא לן התם טומאת חלב חיה נבילה וכן מוכרח ברמב"ם פ"א מהל' אבות הטומאה. ומעתה פשוט לומר דריה"ג ור"ע לשיטתייהו אזלו דריה"ג שסובר לטומאה ולטהרה לא צריך קרא ל"מ כלל מדין טומאת נבילה לפי פי' המהרש"א נדרש הקרא דואכול ל"ת שיחול איסור נבילה על איסור חלב דלריה"ג לשיטתי' בשאר איסורין אאחע"א. אבל ר"ע לשיטתי' דסובר בכל איסורים אחע"א ל"צ קרא שיחול איסור נבילה וטריפה על חלב אמנם לדידי' מייתי קרא לטו"ט דדרשי' מואכול ל"ת ג"כ לענין טו"נ וכנ"ל דחלב נבילה מטמאה וא"ש דברי הרמב"ם במה שלא הביא הפסוק דואכול ל"ת בהל' מא"א לענין דין אחע"א כ"א בהל' אבות הטומאה לענין טומאת חלב חי'. היוצא מזה דלריה"ג נלמוד מקרא דואכול ל"ת דאיסור נבילה וטריפה חל אאיסור חלב וא"כ קשה אף אי אית לי' איזה לימוד שלא יהי' אחע"א בשאר איסורין מ"מ יכול ללמוד דאיסור נבילה חל על איסור גיד מקרא דחלב מדחל איסור נבילה על איסור חלב דחלב חמור שהוא בכרת והרי בחולין ד' ק"א איתא דאתי איסור נבילה ויחול על איסור טריפה קמיפלגי מ"ס חל מידי דהוי אחלב דהתורה אמרה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב ואידך אחלב הוא דחייל דהותר מכללו אבל אמ"ה דלא הותר מכללו לא אמרי' אחע"א הרי דלולי הפירכא דהותר מכללו הוי ילפינן דאחע"א מחלב. וא"כ ק' לפי שיטת ר"ש מוורדין שבתוס' חולין ד' ק"כ ע"א ד"ה חלב שהוכיח מסוגי' דכמאן דריה"ג לא חייש בשום מקום להאי פירכא דהותר מכללו אמאי לא יליף בק"ו מחלב שיחול נבילה אגיד. ולכאורה י"ל לשיטת הר"ן בחידושיו לחולין ד' קט"ו ד"ה אמרת דבמה מצינו פרכי' אף פירכא כ"ד הי' אפשר לומר אף דריה"ג לא חשיב הך פירכא דהותר מכללו לגבי ק"ו דלא פריך אלא פירכא גמורה אבל לגבי מה מצינו חשיב לי' פירכא דפרכינן פירכא כ"ד וגם פירכא דהותר מכללו חשיב פירכא כ"ד והשתא י"ל כאן דהלכתא דיחול איסור על איסור הוא להוסיף באיסור שיהי' חייב גם באיסור הב' וכיון שאין עונשין מה"ד אין ללמוד דין זה מק"ו כ"א במ"מ ועל מ"מ פרכי' פירכא כ"ד ושפיר יש למיפרך מה לחלב שכן הותר מכללו ומדויק בזה דברי הגמ' שם בחולין מ"ד אחלב כו' ול"א ק"ו מחלב א"ו כנ"ל דמק"ו א"א ללמוד דאין עונשין מה"ד רק במ"מ וכיון שכן שייך שפיר הפירכא דמה לחלב שכן הותר מכללו אף לריה"ג והוא מחשיב זה לפירכא כ"ד. ועפי"ז הקשה שפיר ר"ש הנ"ל לריה"ג דלא חייש להך פירכא אמאי לא יליף חלב מחמץ. כלומר נילף חלב מחמץ לחודא ולא במה הצד מחמץ ונבילה מדכ' שם בתוס' וליכא למיפרך מה לחמץ שכן אסור בהנאה דלריה"ג חמץ מותר בהנאה ע"כ. וקשה הא בלא"ה ליכא למיפרך כנ"ל דהא נוכל לומר נבילה תוכיח שמותר בהנאה א"ו דלא נחית ר"ש לס' הנ"ל דריה"ג חשיב לזה פירכא ל"ד. ולענין גה"נ דמותר בהנאה מק"ו דחלב לחודא ליכא למיפרך מה לחלב שכן הותר מכללו כיון דאינו אלא פירכא כ"ד ולא דחי ק"ו משא"כ שם בחולין לענין דין המחהו וגמעו דלא הי' אפשר למילף מחד אלא מתרווייהו ופריך פירכא כ"ד לכך הוצרך ר"ש לדברי' הנ"ל דל"ל כלל מה לחמץ שכן אסור בהנאה ולא צ"ל כלל נבילה תוכיח ויכולין למילף חלב מחמץ לחודא ובכה"ג לא פרכינן פירכא כ"ד. וא"ל דאם כנ"ל הוא דנילף חמץ מק"ו קשה הא אין עונשין מן הדין די"ל דמה דמרבינן התם המחהו וגמעו כאכילה אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דאל"כ קשה לשיטת הר"ן בנדרים ד"ד דאף במ"מ אין עונשין למה הוצרך הגמ' שם לומר וצריכא תפ"ל דא"ע מה"ד א"ו דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא אף לענין אאחע"א אם באת ללמוד מק"ו שנבילה יחול אגיד וילקה גם משום נבילה שפיר י"ל דא"ע מה"ד דזה לא הוי רק כגילוי מילתא בעלמא דהא לריה"ג בכל התורה כולה אאחע"א וא"ש כדברי' הנ"ל. וכיון דאתי' להכי שפיר יש מקום ליישב קושית הפ"י הנ"ל בהקדם תחילה מה שכתבו המפרשים ומהם בשעה"מ ובפלתי ובצל"ח שטעמו של הרמב"ם מה שמחייב באוכל גה"נ ש"נ ב' ואף שסובר אין בגידין בנ"ט משום דחשיב אכילה זו חייב משום גיד אף דלא אזי לאכילה משום דהתורה אחשבי' לאכילה ואף לענין נבילה מחשבי' לכן חייב גם משום נבילה אבל לר"ש דסובר אאחע"א אף אי ס' אחשבי' כנ"ל ליכא לחייב משום נבילה דלא אל אגיד וגם בעצמותו אין איסור נבילה דאין בגידין בנ"ט ולכך לא אמרי' לר"ש כשהותרה כן תורף דברי הפלתי סי' ע"ה. מעתה י"ל דלס"ד דגמ' דנילף מק"ו דחלב לענין היתר הנאה לולי דאסיק הסוגי' מה לחלב שכן הותר מכללו הי' אפשר ללמוד מאותו ק"ו עצמו דאיסור נבילה יחול אגיד דכיון דאיסור נבילה חל אחלב שהוא בכרת כש"כ שיחול אגיד ויש לחייב אף לר"ש באוכל גה"נ ש"נ ב' דאף דאין בגידין בנ"ט מ"מ חייב ג"כ משום נבילה מטעם הנ"ל דאחשבי' ואין לדחות כנ"ל דאין עונשין מה"ד דהא ר"ש ס"ל עונשין מה"ד מהשתא א"ש דברי הגמ' לר"ש דאסר איכא למיפרך כלומר אי לאו האי פירכא דמאי לחלב שכן הותר מכללו הי' יכול ר"ש למילף מק"ו דנבילה חל אגיד וממילא הי' גיד בכלל ל"ת כ"נ והיינו למידין ג"כ בק"ו מחלב דכשם שהיא הותרה חו"ג נמי הותרה (מצד ס' אחשבי') וכדברי המחבר הנ"ל בשיטת הרמב"ם כ"כ י"ל לר"ש אי לא הי' סבר הך פירכא דהותר מכללו ודו"ק כי נכון הוא:
דף כד.
גמ' אימא לעבור עליו בב' לאוין מי לא אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד' והרמב"ם בפ"ב מהל' מא"א הלכה כ"ג פוסק ג"כ דלוקה ד' וכתבו שם נושאי כליו משום דהם מורכבים מד' מינים הללו וכשאכל פוטיתא דהוי כמו שאכל הד' מינים ביחד יעיין רמב"ן בס' המצות שמק' דא"כ דלכך לוקה ד' משום דדומה כאילו אכל הד' מינים ביחד א"כ אינו לוקה על כל מין ומין אלא משום חד לאו והאיך מייתי ראי' מפוטיתא שלוקה ד' אאיסור א' וכ"ת דבאמת לא רצה להביא ראי' אלא שלוקה ב' פעמים על איסור א'. והא דקאמר לעבור עליו היינו לעשות איסור של ב' לאווין וכ"מ הלשון לעבור עליו בב' כמש"כ הרמב"ן בס' המצות. א"כ לא מייתי ראי' מפוטיתא דגבי פוטיתא איכא מלקות. ונ"ל דבל"ז קשה לרבינא דפריך לר"א ואימא לעבור עליו בב' פי' שלוקה נמי משום ב"י באש ישרף הא על האי לאו דלא יראה ליכא מלקות דהוי לאו הניתק לעשה דבאש ישרף הוי עשה ואף דל"ד האי עשה לעשה דנותר שאין מתקן הלאו כלום מ"מ דילמא ס"ל כריה"ג לרב דאף דעשה אינו מתקן ללאו כלום נמי אין לוקין על הלאו דל"ד ללאו דחסימה כדאמר גבי נבילה יומא ד' ל"ו ועיין פסחים מ"א ד"ה איכא דאמרי וכו' יע"ש וכן צ"ל דבאמת קשה דהגמרא אינו קאמר רק לעבור בב' איסורים ולא שיהי' מלקות משום ב' לאווין ואעפי"כ מייתי שפיר מפוטיתא דהרמב"ם כ' הא דאין לוקין אלא ד' אע"ג דגבי שרץ המים איכא ב' לאווין וכו' דעל שה"מ א"ל רק משום לאו א' והא דכ' התורה ג' לאווין גבי שה"מ היינו שיהי' אסור משום ג' לאווין משו"ה שפיר דייק מפוטיתא והכי קו' הגמ' ואימא לעבור בב' לאווין ודילמא ר"א ס' כריה"ג דאינו לוקה אלאו זה משום דהוי לאו הניתק לעשה לכך מייתי ראי' מפוטיתא דאינו לוקה אלא ד' וקשה ילקה ז' כנ"ל וע"כ דא"ל על שה"מ אלא מלקות א' והא דכ' תור' ג"ל יתורא היא ודו"ק:
דף כד:
הכל מודים בכלאי כרם שלוקין ואפי' שלכדה"נ משום דלא כ' בהו אכילה מיתיבי איסי ב"י אומר וכו' וא"ל אלא באכילה וכו' ואביי תאמר במאי כו' תוס' ד"ה הכל מודים הא דלא קאמר הכל מודים בבב"ח משום דאין מזהירין מה"ד (ועיין במהרש"א שכוונתם דאין לוקין על הנאת בב"ח משום דאין מזהירין מה"ד) ומקשה המל"מ פ"ה מהל' יסוה"ת להרמב"ם דפסק דאין לוקין על שום הנאה וע"כ הא דאמר אביי הכל מודים שלוקין היינו באכילה ותקשי קושי' תוס' דבשבועות ד' כ"ג כ' מהרש"ל דלר"ש דס' כ"ש למלקות ה"ה דלוקין אף שלכדה"נ והק' מהרש"א א"כ לדידן דקיימ"ל ח"ש אסור מה"ת יהי' שלכדה"נ ג"כ אסור מה"ת ותי' המפרשים בשלמא לר"ש דאמר כ"ש למלקות אלמא דל"ב אכילה א"כ ה"ה בשלכדה"נ אבל ח"ש דהא דאסור אינו אלא משום דחזי לאצטרופי וזה ל"ש בשלכדה"נ. והנה בע"ז ד' ס"ו מבואר פלוגתא דאביי ורבא בריחא מילתא אביי ס' רי"מ ורבא ס' רל"מ והרמב"ם פ' כרבא ופ' ג"כ דפת שאפאו עם הצלי אסור לאכלו בכותח ותמהו עליו הא פ' ריל"מ ואמאי אסור לאכלו בכותח ונ"ל דהמפרשים כ' הטעם דהא דסובר רי"מ משום דהוי ח"ש והנה י"ל טעמא דהרמב"ם דסובר ריל"מ דלא אסרי' ח"ש אלא משום דחזי לאצטרופי משו"ה פ' ריל"מ אבל פת שאפאה עם הצלי דקיבלה ריח מהצלי והוי ח"ש ואי אכלו אח"כ בכותחא הוי חצי זית בשר וח"ז חלב ושפיר פ' הרמב"ם דאסור ולפי"ז צ"ל טעמא דמאן דס"ל רי"מ משום דהוי ח"ש ולית לי' טעמא דח"ש אסור משום דחזי לאצטרופי אלא סובר דהתורה אסרה אף דלית בי' אכילה לפי"ז אי אמרי' דל"ל טעמא דח"ש משום דחזי לאצטרופי א"כ אי ח"ש אסור שלכדה"נ נמי אסור בכה"ת כפי' המהרש"א הנ"ל וא"כ הא דל"כ התורה אכילה בבב"ח לומר דלוקין בשלכדה"נ. אבל אי אמרי' ריל"מ עכצ"ל דח"ש אסור משום דחזי לאצטרופי ובריח ל"ש זה. וי"ל דהא דלא כ' רחמנא אכילה בבב"ח לומר דבשלכדה"נ אסור אבל מילקי לא לקי ולפי"ז אי אמרי' רי"מ י"ל דהתורה באה להורות דהא דל"כ אכילה לומר דאסור שלכדה"נ אבל מילקי לא לקי ואי אמרי' רי"מ הורה רחמנא בזה מלקות אבל אי אמרי' ריל"מ הורה לנו התורה איסור ול"ל דה"מ בבב"ח דהא אין ה"מ בזה דהא זה תלי' בפלוגתא אי רי"מ אי ריל"מ. וק"ל ונכון הוא: שם למעוטי שאם אכל ח"ח שפטור ובמרדכי כ' ע"ז שכל איסורים מותרים לכתחילה לאכול שלכדה"נ א"כ ק' לר"ע בביצה כ"ד במתני' בהמה מסוכנת וכו' ר"ע אומר אפי' כזית חי מבית טביחתה ולשיטת המרדכי הנ"ל דלכתחילה מותר שלכדה"נ א"כ למה צריך לשחוט הא הוי שלא כדרך הנאתן ומותר לאכול לכתחילה וצ"ע:
דף כז.
גמ' אלא ר"א דעצי אשרה הוא וכו' וק' טובא לשיטת הרמב"ן דמסביר דהא דזה וזה גורם מותר היינו משום דבטיל האיסור והלך לו וא"כ מאי מייתי הגמ' ראי' לדר"א דזה וזה גורם אסור מהא דע"ז דחדש יותץ דילמא דוקא בע"ז אסור משום דע"ז אסור במשהו ולכך זוז"ג אסור אבל בשאר איסורין מי שמעת לי', ונ"ל לתרץ ונקדים ליישב קו' רש"י בד"ה יוליך הנאה לים המלח שכ' בזה"ל וה"ה דמצי לאוקמי הא דחדש יותץ דלעיל כת"ק דר"א ונראה דהנה הר"ן בע"ז כ' הא דמהני הולכת הנאה לים המלח היינו דוקא נגד איסור הנאה. אבל לא נגד איסור אכילה דהיינו אם נתערב יי"נ בהיתר מהני הולכת הנאה לים המלח דהיינו שיוכל למכור לנכרי אבל לא מועיל להתיר לאכילה דבשלמא נגד איסור הנאה מהני דכיון דמוליך הנאה ליה"מ לא מתהני מיני' כלום דהא יצא שכרו בהפסדו אבל לענין היתר אכילה לא מהני בי' הולכת הנאה ליה"מ דמאי מהני לי' הא אכתי איסורא קאכיל וע"כ הא דאמר ר"א יוליך הנאה ליה"מ ע"כ ס"ל הא דיש שבח עצים בפת היינו הנאת עצים דאי הנאת אכילה לא מהני הולכת הנאה ליה"מ וכי אמרי' דע"ז אסור במשהו היינו כשנתערב בו איסור אכילה אבל נגד הנאה ל"ש איסור משהו. ולפי"ז לק"מ קו' הנ"ל על הרמב"ן דהא דיש שבח עצים בפת לר"א ע"כ אם נתערב בו איסור הנאה מיירי ובאיה"נ ל"א איסור משהו אך הא תינח לר"א אבל אליבא דת"ק דל"מ אליבי' הולכת הנאה ליה"מ י"ל דס"ל דיש שבח עצים בפת היינו כשאיסור אכילה מעורב בו וא"כ י"ל כקושיתו דילמא התם דוקא בע"ז אסור זו"ז גורם משום דאיסור משהו הוא ולא קשה קושית רש"י הנ"ל. וק"ל כי נכון היא:
דף כז:
תוס' ד"ה הקדש אפי' באלף לא בטיל תימא מאי חומרא היא זו הלא הקדש דשיל"מ הוא ע"י חילול ומטעם זה אין דינו להיות בטיל אפי' באיסור קל אפי' מדרבנן כדאמרי' בריש ביצה ד' ד' ע"א עכ"ל ונ"ל לתרץ דהנה לכאורה קשה דהא דשיל"מ זה לא דמי לשאר דשיל"מ דהנה רש"י כ' בביצה הטעם דלא בטיל מטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וזה ל"ש רק בחמץ בפסח לדעת הסוברים דהוי דשיל"מ אמרי' דל"ב משום שיש לו היתר לאחה"פ אפי' בעיני' וכן שאר דשיל"מ כדומה אבל בהך הקדש דמקרי דשיל"מ מצד שמועיל בו פדיון קשה הא כיון דנתערב ברוב בטיל מדאורייתא והוי פרוטה זה דהקדש כחולין גמורים ול"ש על הקדש זה פדיון דהא הוי כפודה חולין ול"ש ע"ז עד שתאכלנו באיסור וכו' דהא בעודו בתערובות לא מועיל בו פדיון ועכ"פ צריך לאכלו ע"י ביטול ולא שייך נגד איסור דאורייתא תאכלנו בהיתר ונ"ל דהנה הקדמונים כתבו כל היכא שהחכמים רוצים לעשות תקנה וסייג או לגדר אינו יכול להיות אלא אם האיסור יהי' כשל תורה היו משווים אותם כעין דאוריי' וא"ש דרבנן עושים תקנה כאן בנתערב הקדש בחולין היו החכמים מתקנים שלא יהי' בטיל אפי' מדאורייתא וא"כ מועיל הפדיון כאן שהוא הקדש:
ובזה נראה להסביר סברת הר"י מקורקוס המובא בתוס' מס' מעילה על המתני' האומר פרוטה בתוך כיס זה הקדש מועל בכל א' וא' שמוציא ומק' התוס' שם וליבטל ברובא וכ"ת דשיל"מ הוא כו' הא דשיל"מ מדרבנן הוא וא"כ היכי שייך בי' מעילה והר"י מקורקוס מתרץ דכיון דמדרבנן הוי דשיל"מ ול"ב והוי הקדש שייכא בי' מעילה דאורייתא יעוי"ש היטב בדברי התוס' הנ"ל. וכל האחרונים נבוכו בו דדין זה לא מצינו דעל הקדש דרבנן יהי' מעילה דאורייתא ולהנ"ל ניחא דמועל מדאורייתא כיון שהוא כעין דאורייתא והמעיין יבין. ומעתה מתורץ קושי' תוס' הנ"ל מאי חומרא היא זו בהקדש הא אפי' באיסור קל ל"ב ז"א דהחומרא היא שהיו עושין כעין דאורייתא כנ"ל ודו"ק:
דף ל:
תוס' ד"ה ישראל מכרו לנכרי תימא לר"י לאביי וכו' ודילמא נמי וכו'. ונ"ל לתרץ קושית התוס' דהנה האחרונים מקשים על דברי הגמ' אא"ב למפרע הוא גובה שפיר אלא לרבא וכו'. ומוקי אליבא דרבא כשהרהינו אצלו הא אליבא דאביי נמי צריכים לומר בשהרהינו אצלו דאל"כ אכתי תקשה רישא דמתני' נכרי שהלוה לישראל כו' מותר בהנאה אע"ג דלמפרע הוא גובה מ"מ חיוב האחריות הוא על הישראל והוי כפקדון של נכרי ביד ישראל והאחריות על הישראל דעובר עליו (יעיין בעה"מ ובמלחמות ופ"י) ונ"ל דלעיל בפ"ק ד' ה' קאמר רבא בעירו חמירא דבני חילא כיון דאילו מיגנב או מיתביד וכו' כדילכון דמי הניחא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כמ"ד אלא למ"ד כמ"ד מאכ"ל ומשני לא ימצא וכו' ולכאורה קשה היכא מוכח מלא ימצא דכממון דמי דילמא קרא דלא ימצא מיירי בפקדון דקיבל עלי' אחריות ואונסי' ולדברי רבא בסנהדרין ד' ע"ו גזילה מדחייב רחמנא באונסין אוקמא ברשותו דהוי כשלו ועי"ש דקאמר הא יש לו דמים ונאנסו חייב כוונתו כנ"ל מדחייב באונסין בוודאי אוקמא רחמנא ברשותי' והוי שלו וא"כ שפיר קאמר קרא ל"י דהוי כשלו ממש מכח חיוב אונסין ולא מצד גול"מ אלא י"ל דהא הגמ' כאן אזלא אליבא דרבא ורבא לשיטתי' דקאמר התם בסנהדרין דלכך יש לו דמים ונאנסו חייב מ"ד כשואל ומצד דכל הנאה שלו ולא מצד דהוי כשלו ממש וא"כ הכא גבי נכרי שהלוה לישראל על חמצו חיוב אחריות על ישראל דאם יוגנב החמץ יהי' חייב לשלם החוב ולא דהחמץ הוי שלו מכח חיוב אחריות דאין האחריות על החמץ רק על החוב ולא הוי רק גורם לממון דכח החמץ נפטר מן החוב. ואביי ס' דבר הגול"מ לכמ"ד אפי' לגבי חמץ דאיהו מוקי קרא דלא ימצא וכו' בקיבל אחריות אונסין עליו והוי שלו ממש מצד חיוב אחריות אונסין וכדברי רבא בסנהדרין ולא מדין גול"מ ולכך קאמר הגמ' שפיר אא"ב למפרע הוא גובה שפיר אע"ג דחיוב אחריות על ישראל אפי' באונסין מ"מ מצד אחריות אונסין לא הוי שלו ממש דהא חיוב אחריות אינו על החמץ בעצמו רק שמחויב לשלם אם יוגנב ולא הוי האחריות רק גול"מ ואביי ס"ל לאו כמ"ד ולכך לא מוקי בשהרהינו אצלו רק אליבא דרבא. אלא דלפי"ז קשה ע"ד הגמ' ותסברא אימא סיפא נכרי שהלוה לישראל על חמצו עובר למ"ד התם עובר הכא אינו עובר הא מ"ד דעובר ר"מ ולר"מ דבר הגורל"מ כמ"ד ושפיר קאמר דשווין וכו' דעובר הישראל אע"ג דלמפרע הוא גובה מ"מ חיוב האחריות על הישראל והוי גול"מ ולכך עובר דכמ"ד אליבא דר"מ ול"ל דא"ל טעמא מצד חיוב אחריות עובר א"כ אמאי נקט שנכרי הלוה ולמה לא נקט פקדון דאם הפקיד נכרי אצל ישראל עובר מצד חיוב אחריות. ז"א דרבותא אשמעינן דאם הי' נקט פקדון הו"א דמצד חיוב אונסין הוי כשלו וכדברי רבא בסנהדרין וכן אביי ס' כמו שפירש לעיל ולכך נקט הלואה לאשמעינן דמצד גול"מ נמי חייב ועובר. וצ"ל דקו' הגמ' אינו אלא לרבא דאמר מצד חיוב אונסין לא הוי כשלו שפיר מק' אימא סיפא ול"ל דמצד הגול"מ עובר ומצד חיוב אחריות דא"כ אמאי נקט הלוואה לינקט פקדון דהא נמי אם ינקוט פקדון נמי יהי' מוכח דמצד חיוב אונסין הוי כשלו לדברי רבא ולשיטתי' בסנהדרין ד' פ"א וא"כ ל"ק אליבא דאביי רק הקושי' דלימא כתנאי. ובכללי הש"ס מפ' הגמ' דלימא כתנאי דלמה להו לאמוראים לאשמעינן דין זה הא תנאי פליגי וידעינן הדין מהתנאים וא"כ הכא דרבא מוקי דפליגי בדר"י ולכ"ע מכאן ולהבא הוא גובה דפליגי בלמפרע הוא גובה כדי שלא יטעו לומר כרבא. ודו"ק כי נכון הוא:
דף לא:
תוס' ד"ה ואם אמר הגעתיך עובר וכו' לאביי רישא מיירי כשפדאו ק' דהנה הר"ן מק' לאביי דמתני' מיירי בלא הרהינו ולכך נכרי שהלוה לישראל על חמצו מותר משום דלמפרע הוא גובה נימא הואיל ואי בעי פדי לי' כדאמרינן גבי חלה הואיל ואי בעי מתשיל עלה ותי' דלא אמרי' הואיל אלא היכא שאינו מחוסר רק דיבור אבל הכא מחוסר מעשה הוי וא"כ הכא קו' התוס' במקו"ע לאביי דאמר למפרע הוא גובה גבי נכרי שהרהין פת פורני אצל ישראל אמאי אינו עובר ואף דמיירי שפדאו עכ"פ נימא הואיל וא"ב לא יפדה הנכרי וא"כ כל ימות הפסח נימא הואיל גבי פת פורני א"כ אמאי אינו עובר דהכא לאו מחוסר מעשה הוא. ונ"ל דגם הרש"י אינו מובן בד"ה ר"מ אומר עובר אם נהנה אמאי לא מפרש כפשוטו עובר בב"י (ועיין במהרש"א) וי"ל דלכאורה הוי תרתי דסתרי אהדדי דאמאי אמרי' אם למפרע הוא גובה דישראל עובר בב"י אם הלוה לנכרי על חמצו הא אם עבר בב"י וה"ה דאסור בהנאה ולא בא כלל לידי גוביינא א"כ ל"ש למפרע הוא גובה (כמש"כ בס' קצוה"ח) אלא דז"א דאם אמרי' דיהא מותר בהנאה וממילא בא לידי גוביינא שייך למפרע הוא גובה ועבר עלי' בב"י וממילא יהא אסור בהנאה והוי ב' הפכין בנושא א' והוי ככל תרתי דסתרי אהדדי דפסקי' לחומרא (וכעין זה כ' התוס' לעיל ד' כ"ו ב' ד"ה עלה עלי' זכר) ואסור בהנאה וממילא לא בא לידי גוביינא ואינו עובר בב"י ולכך פרש"י דאם למפרע הוא גובה הכוונה דעובר דקאמר ר"מ היינו אם נהנה אבל בב"י אינו עובר וכנ"ל וא"כ קו' התוס' שפיר מיושב גבי פת פורני. אע"ג דלמפרע הוא גובה אינו עובר דקתני בברייתא הכוונה דאינו עובר בב"י אבל באמת אסור בהנאה הוא וק"ל. ונכון הוא:
סוגי' דהאוכל ת"ח בפסח הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות כ' וז"ל עוד אבאר לך במס' מכות כי אוכל חמץ בפסח לוקה והעיקר אצלינו אין אדם לוקה ומשלם לפיכך פטור מן התשלומין ומדמי העצים ושיעורו אפי' דמי העצים אינו משלם. ולא נאמר נחשב החמץ כאילו הוא עץ בעלמא לפי שהוא אסור בהנאה. לפיכך אינו משלם אפי' דמי העצים עכ"ל. ולכאורה י"ל למה צריך לומר מדמי העצים פטור לפי שהן אבה"נ יהי' פטור משום דאין לוקה ומשלם ועוד יש להבין למה צריך הגמ' לאוקמי המתני' שלא אליבא דהילכתא אליבא דרנבה"ק משום דכרת פוטר ואמאי לא אוקמי אליבא דידן משום דאין לוקין ומשלם. ונ"ל לתרץ דהנה במכות ד' כ"א ע"ב דפריך הגמ' גזל דרחמנא כו' ומשכחת לה בקיימו ולא כו' בביטלו ולא ביטלו כיון דחייב בתשלומין אין לוקין ומשלם (ועיין שם בתוס' ד"ה התם) כששרפו וכו' חייב ממון הילכך לא משכחת בי' ביטלו ויש ספרים דגרסי ואינו לוקה ומשלם כלומר הכא ע"כ אינו לוקה הואיל ומיפטר בתשלומין אבל ליכא לפרושי דב' לא עבדי לי' מלקות וממון משום כדי רשעתו והילכך משלם ואינו לוקה. דז"א חדא דבפ' א"נ ד' ל"ד אר"מ דהיכי שמצינו ממון ומלקות וכו' ממונא לא משלם עכ"ל ויש ספרים הם כדעת הרמב"ם דמפרש משום דאין לוקה ומשלם ולכאורה יש לדקדק לדעת הרמב"ם ממונא משלם ומילקא לא לקי כפי דעת הריטב"א שמה דבגזילה גלי קרא דממונא משלם ומילקא לא לקי והפ"י מסביר לסברת הריטב"א דבשלמא אם הוא משלם קנס ומלקות אמרי' דמילקא וכו' אבל הכא שהוא גוזל ממון חברו וודאי לא אמרי' דמילקא ולא משלם כיון שהנגזל יפסיד ממונו. ולכאורה י"ל כאן דטעמו משום הפסד ממון דנגזל והיכי שהוא מחויב לשלם יותר ממה שגזל כנגדו וודאי אמרי' דלקי וכו' והיכי דגלי גלי והיכי דלא גלי לא גלי ולפי"ז יתורץ שפיר הפירוש המשניות הנ"ל דהפיהמ"ש אוקים לפי האוקימתא דלפי מידה משלם וע"ז קאמר הטעם דלפי מידה משלם דמשלם יותר ממה שגזל כגון דשווי' מעיקרא ד' זוזי והשתא א' דמשלם ד' זוזי יותר ממה שגזל וכנגדו וודאי אמרי' דמילקי ולא משלם וע"ז קאמר דמ"מ מפסיד לחברו דמי עצים וכנגדו וודאי אמרי' דממונא משלם כנ"ל וע"ז קאמר דלא מפסיד מידי משום דאסור בהנאה ולפי אוקימתא מחייב כרנבה"ק אמרי' דכרת פוטר מתשלומין ואפי' היכא דמפסיד ממונא דאמרי' היכי דגלי גלי ולענין מלקות יש קרא היכי דאפסיד דלא לקי אלא משלם אבל גבי כרת לא גלי היכי דמפסיד דלא לקי אלא משלם. ודו"ק כי נכון הוא:
דף מב.
סוגי' דמשרת תוס' ד"ה ורבנן כו'. מקשה מהרש"א מנ"ל להגמ' דרע"ק סובר דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דילמא א"ל כר"מ דנטל"פ אסור בכל האיסורין ולכך לא הוי גיעולי נכרים חידוש. ונראה לי דהנה הרמב"ן על התורה בפ' מטות מקשה מדוע לא נצטוו ישראל על הגעלת כלים בתחלה אחר כיבוש ארץ סיחון ועוג שלקחו גם שללם כדכתי' רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לקחנו. ומתרץ כי סיחון ועוג מכלל ז' האומות הם וארצם מנחלת ישראל היא והותר להם כל שללם אפי' האסורים דכתיב ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ואמרו רבותנו קדלי דחזרי אשתרי להו אבל מדין לא הי' משלהם ולא לקחו את ארצם רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכך נהג האיסור בכליהם כו' יעיי"ש. וכבר עמדו כמה מהאחרונים הלא בספרתם דלדעת הרמב"ם בהל' מלכים פ' ח' אין מקום לתי' הנ"ל דלדבריו שם לא הותר קדלי דחזרי רק אם ירעב ולא ימצא מה יאכל. ומה גם דלפי הנראה שם ליכא חילוק בין מלחמות א"י למלחמות בשארי עממין. ומדמי לה שם לדין יפ"ת. דמותר גם במלחמות הרשות. והותר גם במלחמת מדין יעויי"ש במס' שבת בתוס':
ונ"ל לתרץ לדעת הרמב"ם דהא כל המפרשים מקשים דאם לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא אמאי היו צריכין הגעלה דהא סתם כלים של גוים אינן ב"י ועלה בדעתי לומר כיון דבמלחמת מדין הי' להם שבוים הרבה. א"כ היו צריכין הגעלה כלים שראו שהשבוים בשלו בהם משא"כ במלחמת סיחון דלא החיו כל נשמה רק שלל הערים לקחו לזאת לא היו צריכין להגעלה דסתם כלים אינם ב"י. אמנם אי גם נטל"פ אסור נסתר תי' זה. וצריך לומר דבאמת גיעולי מדין חידוש הוא ולא ילפינן מיני'. ול"ק כלל מ"ט לא נצטוו גם בכלי סיחון ועוג. ולר"מ דסובר דנטל"פ אסור. וסובר דגיעולי מדין אינו חידוש וילפינן מיני' צ"ל כתי' הרמב"ן. אמנם לר"ע מוכח דסובר כדעת הרמב"ם. דבקידושין ד' ל"ז איתא פלוגתא דר"ע ור"י דר"ע סובר מושבות בכ"מ שאתם יושבין ור"י סובר בכל מקום שכתיב ביאה ומושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה. ומקשה הגמ' בשלמא למ"ד מושב בכ"מ שאתם יושבין משמע היינו דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול אלמא אקרוב עומר והדר אכול אלא למ"ד לאחר ירושה וישיבה ניכול לאלתר. לא הוו צריכי דכתיב ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת כו' תוס' ד"ה אקרוב עומר כו' ובירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש יבוא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש. ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור. עוד י"ל דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני. ומבואר במפרשים דלשיטת הגמ' ריש יבמות ד' ו' דעשה דקודם הדיבור חמור נסתר תי' הירושלמי הנ"ל. ולקמן נדבר מה שיש לפקפק על תי' שני דגזירה כזית ראשון כו'. וצ"ל כתי' הירושלמי המובא בתוס' מס' ר"ה ד' י"ג דמצה אכלו ממה שתגרי ח"ל מכרו להם. אמנם כבר עמד הפ"י הא קשה לשיטת התנאים ובפרט ר"ע דסובר דאכלו חטין שבעלי' ומח"ל נאסר באיסור חדש (מדברי ר"ע המובא בילקוט על התורה רמז שנ"ט רע"א אינו צריך אם גיד הנשה כו' לא"א גיה"נ דאיסורו קודם מ"ת יש קצת סמך דסובר דעשה דקודם הדיבור חמור) וצ"ל דבאמת אכלו מצה מחדש עפ"י דחיית עשה לל"ת. והא דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח דמעיקרא אף שהוצרכו לאכול חדש לא הוצרכו לאכול דוקא מעבור הארץ ואכלו חדש מח"ל עפ"י דחיית עשה. אמנם לכאורה ק' דבט"א מס' ר"ה מקשה לשיטת הרמב"ן דקדלי דחזירי הותר להם אף אם יש להם מה יאכל. הי' להם היתר בפשיטות לאכול מתבואות חדש שהשיגו בארץ דמבואר ברמב"ן דגם איסור ערלה ושארי איסורים הותרו בשעת כיבוש (ויעיין בז"ר בדרשותיו) (ויעיין ביע"ד ד') ומתרץ כיון דא"י מוחזקת הוי התבואה כמו שלל ישראל דלא הותרה כדאי' בחולין ד' י"ז. אמנם שם בר"ה ד' י"ג בתוס' מבואר דהעכו"ם הי' להם זכי' במה שזרעו. ומפרש בט"א דהוי כמו ישראל ועכו"ם שיש להם שדה בשותפות דאמרי' במס' גיטין ד' מ"ז טבל וחולין המעורבין זה בזה. א"כ לפי"ז בתוך כל כזית מתבואת הארץ הי' לעכו"ם זכי' בהם וזה הוי שלל של עכו"ם ולא נאסר משום איסור חדש רק החלק שיש לישראל מחמת שא"י מוחזקת נמצא לא הי' כל השיעור כזית של איסור אמנם מה שהי' להם מתגרי חו"ל דאינו כלל משלל הכיבוש הי' כולו איסור. אבל קשה דאדרבא טוב הי' שיאכלו מעבור הארץ ולא ידחו באכילתם רק איסור ח"ש במה שיש לישראל זכי' באותו כזית אשר לא הותרה בכלל ואכלת שלל אויביך ולא מה שתגרי עכו"ם הביאו להם שהי' כל כזית של איסור. א"ו צ"ל לר"ע דלא הותר רק אם אין לו מה יאכל א"כ נסתר תי' הרמב"ן. וצ"ל דסובר דנטל"פ מותר. ולכך לא הוצרכו להגעיל כלי סיחון ועוג דסתם כלים של עכו"ם אינם ב"י וכנ"ל. ומיושב קושית מהרש"א הנ"ל וק"ל ובזה תירצתי קושית העולם על הירושלמי הנ"ל עפ"י מה דאיתא ביומא ד' פ' ובתמורה ד' ט"ז דשכחו שיעורין באבלו של משה עד שהחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו א"כ לא הי' באפשרי לאכול מאיסור חדש עפ"י דחי' כיון דלא ידעו השיעור כזית הן אם יאכלו יותר או פחות מהשיעור יכשלו באיסור חדש. ונ"ל לפי המבואר במס' חולין ד' ק' ברש"י סתם אכילה בבת אחת. וידוע דברי הגמ' דאין בית הבליעה מחזיק יותר מן ב' זיתים א"כ בוודאי ליכא לספוקי על שיעור האיסור שיהי' יותר מב' זיתים דא"כ לא משכחת סתם אכילה בבת אחת. א"ו דעיקר הספק הי' מן פחות מכזית עד ב' זיתים ולא יותר. לפי"ז הי' להם לאכול ב' זיתים דהא בתוך הב' זיתים מה שיש לנכרים חלק לית בי' איסור חדש דמותר מטעם שלל אויביך וליכא איסור רק בזית אחד שהישראל זוכה מחמת א"י מוחזקת ונדחה מפני הל"ת ואף אם שיעור האיסור פחות מכזית בטל העודף מין במינו בתוך הרוב של היתר. היינו מה שמותר מחמת של עכו"ם ומה שמותר מטעם דחי' העשה. עפ"י הדברים הנ"ל מיושב קושי' המפרשים לשיטת הרמב"ם מאי מקשה הגמ' בחולין על ר' ירמי' השתא קדלי דחזירי אשתרי כו'. דהא לא הותר רק אם אין לו מה יאכל די"ל דעיקר הוכחה לחלק כן מכח קושי' הנ"ל מ"ט לא אכלו מעבור הארץ. אמנם לה"א דבשעה שהותר שלל עכו"ם אף לכל ישראל הותר בלא"ה ל"ק דהא גם מה שקנו מתגרי עכו"ם הותר אז בכלל היתר חדש שהי' בשלל של א"י. ובענין הנ"ל פירשתי דברי הגמ' מס' נזיר ד' ל"ז אמר לי' אביי ממאי דהאי משרת להכי הוא דאתי דילמא ליתן טעכע"ק הוא דאתי ולאביי מעיקרא לא קשי' לי' מאי דקאמר רב דימי וקא מותיב לי' כל הלין תיובתא הדר א"ל ליתן טעכע"ק בתר דשני לי' א"ל כו' ולכאורה אינו מובן תי' הגמ' דעיקר הקושי' נצבה. אף לס"ד דאביי דאמרי' בכל איסורין היתר מצטרף לאיסור קשה מנ"ל דהא משרת איצטריך לטעכע"ק. ונ"ל בפשיטות לפי דברי הר"ש בפ' ב' דטבול יום דאביי סובר כר"ל דח"ש מותר מה"ת א"כ לכאורה מוכח דהיתר מצטרף לאיסור דא"כ מ"ט לא אכלו מעיקרא מעבור הארץ. וא"ל משום איסור חדש. הא בכזית מצה ליכא ח"ש של איסור דהיינו חלק הישראל דחלק העכו"ם מותר מטעם שלל אויביך א"ו דהיתר מצטרף לאיסור. לזאת ממילא אמרי' דמשרת קאי אהיתר מצטרף לאיסור משא"כ לרב דימי דסובר דל"א היתר מצטרף לאיסור בשאר איסורין ע"כ סובר דח"ש אסור מה"ת ולכך ל"ל הוכחה מויאכלו מעבור הארץ א"כ שפיר קשה דילמא משרת קאי אטעכע"ק. ואם נאמר דאביי סובר דח"ש אסור מה"ת י"ל בפשיטות לפי המבואר בתשו' הרשב"א ששקולין הן היתר מצטרף לאיסור וטעכע"ק. דלכל אחד יש סברא מה שאין באידך ודלא כסברת התוס' בנזיר ד' ל"ז בד"ה טעם כעיקר מנ"ל כו' דטפי מסתבר לאוקמי אטעכע"ק יעיי"ש. ולדברי הרשב"א צ"ל דעיקר הקושי' טכ"ע מנ"ל דיותר מסתבר לומר דקאי אטעכע"ק ונילף כל האיסורין ממנו מלאוקמי אהיתר מצטרף לאיסור והוי נזיר וחטאת שני כתובים וממילא נזיר דקיל היתר מצטרף לאיסור. משא"כ בשאר איסורים. וצ"ל דגזירת הכתוב הוא. משא"כ לס"ד דאביי דאמרי' בכל האיסורין היתר מצטרף לאיסור אין סברא יותר אטעם כעיקר ואדרבא יש סברא יותר לאוקמי אהיתר מצטרף לאיסור כיון דעכ"פ יש בלא"ה ח"ש איסור. ולפי דברי הנ"ל עלה בלבי לפרש דברי התוס' בחולין ד' ק"ח בד"ה מבבב"ח מ"ט לא גמרי' כו' וא"ת דהכא משמע דנפ"ל לאביי טעכע"ק מבבב"ח ואילו בפ' אלו עוברין ובפ' ג' מינים פליגי ר"ע ורבנן למר נפ"ל טעכע"ק ממשרת ולמר מגיעולי עכו"ם ואביי דאיירי בההיא סוגי' משמע דידע לההיא ברייתא ויש לומר דאביי קבלה מרבא שדחה לו וחזר בו עכ"ל. ולכאורה יפלא דאכתי קשה לס"ד דאביי. ונ"ל דלכאורה כמו זר נחשב דברי הר"ש הנ"ל דאביי אינו סובר דח"ש אסור מה"ת מה דלא מצינו בשום מקום דיסבור שום אמורא מלבד ר"ל דח"ש מותר. לכן נ"ל דלפי הטעם דח"ש אסור מטעם דחזי לאצטרופי ומבואר באריכות בש"א דהיינו תוך כדי אכילת פרס כה"א דעלה בדעת אביי דכזית בכדי אכילת פרס לענין צירוף לאו דאורייתא ל"ש ח"ש לאצטרופי ומותר ח"ש רק לר"א דדריש כל אסור ח"ש מריבוי דכל. ולפי המבואר במפרשים דלכך יש סברא לומר דמשרת קאי אהיתר מצטרף לאיסור כיון דידעינן בי' בלא"ה איסור. נכון לומר יותר שקאי ע"ז מלחדש איסור בטעכע"ק. מעתה י"ל דר"ע ורבנן אזלו לשיטתייהו לפי המבואר לעיל ד' מ"ג ע"ב תוס' ד"ה מ"ט דדריש כל כו' דגם ר"ע דריש כל א"כ לשיטתי' ח"ש אסור לכך סובר דמסתבר לאוקמי משרת על היתר מצטרף לאיסור משא"כ לרבנן דלא דרשי כל וחזי לאצטרופי לא שייך לאותו הו"א כזית בכדי אכילת פרס לא"ד א"כ מסתבר טפי לאוקמי אטעכע"ק כיון דיש בו טעם כזית וכמבואר בתשו' הרשב"א והוא אסור עכ"פ דילפינן מבבב"ח ואת משרת לרבוי בנזיר למלקות דמלקות אי אפשר למילף דאין עונשין מן הדין. וק"ל: