ברוך שאמר· רבי ברוך תאומים-פרנקל
פסחים · דף כג.
תוס' ד"ה מערבין וכו' ולא פריך הכא אליבא דמ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוה לאו לה"נ. ולכאורה הוא דחוק דמה"ת להקשות על ר"א ממאן דס"ל מערבין לדבר הרשות הא אנן קיימ"ל א"מ אלא לד"מ. ונ"ל דקושי' הגמ' קאי לכ"ע בהקדם דברי היש"ש בב"ק פ"ט סי' ס"א שמביא דברי הרשב"א האוסר הנאת פירות על עצמו רשאין אחרים ליטול אותן בע"כ וא"י לעכב וכו' וראי' לזה מסוגי' דנדרים ד' פ"ה ע"א וכמובא שם בר"ן וכ' ע"ז היש"ש הנ"ל בזה"ל אבל מ"מ. בעיקר הדין שכ' הרשב"א הנ"ל דאדרבה שא"י ליטול בע"כ היכא שאסר עצמו בקונם דאע"פ שנאסרו עליו מ"מ אינן הפקר ויכול ליתנן לצדקה דאין שם טוה"נ ומה שנהנה מן המצוה הא קיימ"ל מצות לאו ליהנות ניתנו וכו' ול"ד לתרומות ומעשרות דל"ח אלא לכהנים ורחמנא קזכי להו הילכך היכא דאה"נ מכל הכהנים א"א ליתן לשום אדם ונעשה הפקר לגבייהו עכ"ל. ולכאורה נ"ל להביא ראי' ע"ד היש"ש הנ"ל מדאיתא בעירובין ד' ל' דאם אמר ככר זו עלי מערבין לו בה דהא אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוה לאו לה"נ. וקשה לי הא האי המערב צריך שיהי' לו חלק וזכות בזה שעירב ועיין עירובין ד' פ"ט וע"כ המערב לחברו ומדעת חברו צריך לזכות לו ע"י אחר במה שמערב עבורו וכיון שכן אמאי יהי' מותר לערב בככר שאסר על עצמו בקונם הא מי שאמר קונם נעשה הככר הפקר לאחרים ואין לו בו עוד שום זכות והוי כמערב בדבר שאינו שלו כלל. אמנם לדברי היש"ש הנ"ל א"ש דאף דאמר קונם לא נעשה הככר הפקר דהא יכול ליתנה לצדקה ולכל דבר מצוה שרוצה כנ"ל. אבל סברא זו אינה רק לענין קונם אבל לענין תרומה אם הי' הדין דמשעת הפרשה אסור בהנאה מקרא דכל זר ל"י קודש הי' התרומה יוצאת מכל וכל מרשות ישראל דלאותו ס"ד לא הי' יכולין לומר שיהי' לישראל זכות טוה"נ ליתנה למי שירצה או דהי' צ"ל דטוה"נ לאו כלום היא ואין לו בה זכות רק מצד נתינה משום דמצוה לאו ליה"נ. ודעת היש"ש הנ"ל אינו רק במי שאוסר נכסים ע"ע כיון דהנכסים בעצמם הן שלו אף אחר שאסרם ע"ע בקונם מ"מ לא הפקיען מרשותו ולא הפקירן כי אף שאסורים המה לו בהנאה מ"מ כיון שבידו לעשות בהם מצוה למה יפקירם אבל בתרומה אם היתה אסורה לישראל בהנאה והי' אסור ליקח לו אף פרוטה בטוה"נ ויצאה מרשותו ואינה שלו כלל וזכות מצות הנתינה שיש להמפריש אינו קרוי ממון וממילא אין להמפריש שום דין ממון וחלק וזכות שיהי' בו שום ממון בהתרומה שהפריש וכיון שאינו שלו כלל אינו מערב בו עירובי תחומין והוי כמערב באוכלין של אחרים שלא הקנו לו בהם שום זכות בגופם ואין עירובו כלום. ושפיר מקשה הגמ' והרי תרומה דרחמנא אמר וכל זר לא יאכל קודש ותנן מערבין כו' כלומר כיון דאסור בהנאה לישראל ואסור לו להיות לו בה טוה"נ של ממון הרי אינו שלו כלל והאיך מועיל הנחת העירוב בתרומה שאין עלי' שם בעלים ומיושב קושית התוס' הנ"ל. אמנם עדיין קשה על קושית הגמ' והרי נזיר וכו' הרי אף אי יין אסור בהנאה לנזיר מ"מ שלו מיקרי דהא יהי' ראוי לו לאח"ז נזירתו ול"ש תי' הנ"ל ונשאר קושי' התוס' הנ"ל דילמא לכך מותר לערב לנזיר ביין משום שאין מערבין אלא לד"מ ומצוה לאו ליה"נ. וא"ל דקושית הגמ' היתה אמאי יהי' יכול הנזיר לערב ביין הא אין ראוי לו וא"ל דמיקרי סעודה ראוי' כיון דחזי' לאחרים ז"א הא אין בידו במשך נזירתו ליתן יינו לאחרים דהא היין אסור עליו בהנאה ונתינה לאחרים היא בכלל הנאה ושיקח אדם שלא ברשותו ג"כ א"י משום דהוי גזל גמור שהרי לא הפקירו הנזיר ונשאר ברשותו ולא יהי' מותר לו עד משלים נזירותו וכיון שכן אינו בכלל סעודה ראוי' לשום אדם בזמן קניית העירוב בעודנו נזיר ובכה"ג גרע מאילו מונח העירוב במקום שאינו יכול ליטלו משם ביה"ש שאין עירובו עירוב אף שהעירוב בעצמו הוא אוכל הראוי לאכילה כמבואר בעירובין פ"ג והטעם דבעי' שיהא העירוב ראוי לאכילה ביה"ש ואפשר ליישב בזה מה שיש לדקדק בדברי הגמ' דר"פ מתרץ בגמ' הקושי' מתרומה ולא שת לבו לתרץ תחילה שלא תקשה עדיין ממערבין לנזיר שנשנית תחילה באותה משנה. אך לפי הנ"ל י"ל שהי' אלימא לר"פ הקושי' מסיפא דמתני' ולישראל בתרומה דהא רישא דמתני' מערבין לנזיר הי' אפשר לתרץ דאין הטעם משום דראוי לאחרים רק משום הואיל ואי בעי מיתשיל וחזי' לי' ויעיין ברש"י שתפס טעם דהואיל ועיין במהרש"א ולטעם זה א"ש הא דאמרינן מערבין לנזיר ביין אף אם היין יהי' לו אסור בהנאה אפ"ה יכול לערב בו לנזיר דאי משום איסור הנאה הא מצוה לאו ליה"נ ואי משום דהעירוב צריך להיות של המערב הרי באמת היין שלו דאף שאסור לו בהנאה כ"ז נזירותו מ"מ נשאר שלו כ"ז נזירותו וכנ"ל ואי משום דבעינן סעודה ראוי' משום הואיל וא"ב מיתשיל עלה הוי סעודה ראוי'. אבל לישראל בתרומה אף דגם לגבי' ג"כ שייך הואיל ואיב"מ מ"מ אי יהי' אסור בהנאה לישראל לא יוכל לערב מטעם שאינה שלו ומחמת הואיל לא מקרי שלו כמסקנת רש"י בפסחים ד' מ"ח בד"ה אבל הכא וכו' ונראה בעיני דאין הואיל בזה בדבר שאינו שלו דנימא הואיל וא"ב מייתי ליה לרשותי' יע"ש שמוחק בסוגי' דכיצד מפרישין הגי' הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ע"כ הק' מסיפא ולישראל בתרומה:
ובדרך פלפול יש להוסיף עוד דר"פ שמקשה ולישראל בתרומה ור"א שהקשה מרישא דמתני' כ"א לשיטתי' אזיל בהקדם דברי הגמ' שבת ד' מ"ו ע"ב מפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרים לצורך שבת בשבת ואמאי לימא מי יימר דמיזדקק לה בעל כדר' פנחס משמי' דרבא דאמר ר"פ משמי' דרבא כל הנודרת על דעת בעלה נודרת וכ' רש"י בר"ה ואמאי מותרת לאכול ואפי' שרי לה בעלה ליתסר משום מוקצה דהא אסחה דעתה ואמרה מי יימר דמיזדקק לה בעל וד"ה על דעת בעלה ע"מ אם ירצה הבעל וסמכה עלי' שמיזדקק לה ביום שמעו וכו' יעוי"ש מלשון זה נראה דע"כ לא מתירין להפר ולהתיר בשבת אלא היכא שהי' זה ע"ד הנודר קודם ביה"ש. אבל אם לא הי' כלל ע"ד עד ביה"ש שיתיר נדרו הסברא נותנת דהוי מוקצה גמור כיון דלא עלה ע"ד כלל כל ביה"ש חרטת הנדר ורוצה בקיומו הרי בוודאי אסח דעתו מדבר הנאה. וא"כ ק' לכאורה למה אמרינן שם בעירובין דמערבין לנזיר ביין אליבא דסומכוס מטעם דהוי סעודה הראוי' לדידי' מטעם הואיל ואב"מ הא באמת אין דעתו של הנזיר למיתשל אנזירותו ואסר דעתו משתיית היין והוי מוקצה ממנו מיד בהתחלת ביה"ש אף אם ינחם אח"כ הרי לא הי' דעתו עליו כלל בהתחלת ביה"ש למיתשל אנזירותו. מ"מ הי' אסור בשתיית היין מחמת מוקצה ולא יהי' סעודה הראוי' לו:
ולבאר יותר אציע לשון תוס' שם בשבת ד"ה מי יימר דמזדקק שכ' בזה"ל ואע"ג דפירות שנדרה מהן אינן מוקצין לענין טלטול דהא חזי לשאר ב"א מ"מ הוי מיגו דאיתקצאי לביה"ש מאכילתם איתקצאי לכולי יומא אי נמי מיירי בפירות שלה ואסרתן על כל ב"א ע"כ. לפי תי' הב' דלא אמרינן משום מוקצה רק היכא שהוא אסור לכ"א ל"ק קו' הנ"ל דיין לנזיר לחודא הוא אסור ולא הוי מוקצה ומותר לשתות לנזיר לאחר שהתשיל על נזירותו בשבת אף שבביה"ש הי' מוחלט בדעתו שלא להתשיל על נזירותו אבל לתירוץ הא' הנ"ל דאף שאין אסור לכ"א ומחמת זה מותר להנודר לטלטלו דאינו מוקצה לענין טלטול משום דחזי לשאר ב"א מ"מ לענין אכילה מקרי מוקצה לענין הנודר נשאר קו' הנ"ל. אבל י"ל כיון דטעם זה דמיקרי סעודה ראוי' משום הואיל וא"ב מיתשיל עלה לא צ"ל רק אליבא דסומכוס ואפשר שסובר סומכוס כר"ש דל"ל מוקצה. ולדידן לשיטת הפוסקים דהלכה כר"י דאמר הואיל ואתקצאי לביה"ש וכו' דלא הוי יין לנזיר סעוד"ר היכא שלא עלה על דעתו עד ביה"ש לאתשולי. מ"מ יכול לערב ביין משום דחזי לאחר נדרו כמו בתרומה לישראל ולפי"ז י"ל דלס"ד דהיין אסור בהנאה לנזיר הוי יינו של נזיר בשבת ויו"ט מוקצה גמור דהא אסח דעתו מיינו שישתה ממנו וגם אין בידו ליתן לאחרים לשתות דהא נתינה הוי הנאה כדמוכח מדפרט בהיתר הנאה דנבילה לגר אשר בשעריך תתננה וכו' כמש"כ הר"ן בנדרים והוי כמוקצה מכל אדם וגרוע יותר מבגדי עניים לעשירים דחשיב מוקצה אף לגבי עניים מחמת שלא הי' בדעת העשיר לתתו לעניים ולדידי' לא חזי כאשר ביאר כן בהדיא בחידושי הרשב"א שם בשבת ד' מ"ו ולא הוי סעוד"ר כלל דאף דשייך הואיל ואב"מ מ"מ כיון שאין דעתו של נזיר זה למיתשיל הוי יין שלו מוקצה לכל ולא חזי לא לדידי' ולא לאחרינא. ושפיר יש להקשות למה מערבין לנזיר ביין הא לא מיקרי סעוד"ר ואמנם אכתי יש לדחות די"ל דלמאן דס"ל ס' מוקצה מותר אין לאסור משום מוקצה אלא היכא שהי' מוקצה כל משך ביה"ש אבל כי לא אתקצאי רק במקצת תחילת ביה"ש וא"כ שעדיין בביה"ש סר המוקצה אין לאסור משום הך מקצת ביה"ש דהא ס' הוא דילמא אותו מקצת ביה"ש יום הוי וחול הוא ולא אתקצאי כלל בכניסת השבת כיון דקני' בהעירוב הוי ביה"ש סוף היום הי' שפיר יוכל הנזיר לערב ביין דהוי סעוד"ר לו מטעם דא' בשאלה ואף שבאמת אין דעתו לאתשולי ומסח דעתו מיני' ומיקרי מוקצה כנ"ל מ"מ אם יתחרט למשאל על נזירתו בתוך ביה"ש לא יהי' אסור מצד מוקצה כי לא עבר כל ביה"ש בהקצאה כי משעה ראשונה לא הוי אלא ס' מוקצה וכנ"ל וס' לקולא אמנם לר"א שסובר ביצה ד"ד דכל דשיל"מ אפי' בדרבנן בס' אזלינן לחומרא ממילא לדידי' אף הקצאה במקצת ביה"ש אסור וא"כ להס"ד דנזיר אסור ביין אף ליהנות הי' הדין נעשה מיד בהכנסת ביה"ש כי לא הי' אז דעתו למיתשיל אף אם מיתשיל אח"כ תוך ביה"ש נשאר היין באיסור מוקצה ולא הוי מעוד"ר. ויוקשה שפיר לדידי' למה מערבין לנזיר ביין אבל הך ר"פ לשיטתי' שמוכח מדבריו בסוגי' הנ"ל דביצה במאי דמשני שם ה"ת תנא דליטרא קציעות היא שאינו סובר כר"א הנ"ל ממילא י"ל שסובר ס' מוקצה מותר דמוקצה ג"כ אין לו עיקר בדאוריי' והוי ככל סד"ר שמותר אף היכא שיל"מ. ול"ל משום מוקצה רק היכא שהי' מוקצה כל ביה"ש וא"כ כשמיתשיל הנזיר תוך ביה"ש ליכא איסור מוקצה ומיקרי שפיר סעוד"ר ול"ק לשיטתי' מהך דנזיר ביין ע"כ לא נחית ר"פ לשנוי רק סיפא דלישראל בתרומה וק"ל:
המ"מ פוסק להלכה דבמצוה דרבנן אמרי' מצוה ליהנות ניתנה. ומק' עליו מסוגיא דעירובין פ' בכל מערבין דהמוליך עירובו על בית הקברות ואף דהוא כהן מותר לילך שם לבית האבל או אל בית המשתה משום מצוה לאו ליה"נ. וק' הא הנך מצות דרבנן הם. ונ"ל לתרץ דהריטב"א במס' סוכה פ' לולב הגזול כתב דהא דאמרי' מצוה לאו ליה"נ אף שנהנה בשכר מ"מ זה לא מיקרי רק גורם בעלמא אף דגורם איסור דרבנן הוא מ"מ במקום מצוה לא גזרו ועפ"י סברא י"ל דז"א רק במצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן לא דמאי אולמא האי דרבנן מהאי דרבנן. וא"כ י"ל דהא דאמרי' מצוה ליה"נ הוא רק משום גורם ולמ"ד לאו ליה"נ אפי' גורם ליכא רק גורם דגורם משו"ה מתורץ שם דשם קאי למ"ד לליה"נ אבל בעה"מ כ' זאת למ"ד מליה"נ ואז אסור מצד גורם. וק"ל:
גמ' ד"ה והרי חדש דרחמנא אמר לחם קלוי וכרמל כו' ואמר ר"ש שאני התם דאמר קרא קצירכם שלכם תהא. וקשה לי מהא דאמרינן דהאוכל חמץ בפסח מהקדש חייב לשלם משום דלאחה"פ הוי החמץ מותר להקדש והו"ל דבר הגורם לממון וכל דבר הגורם לממון כממון דמי וא"כ הכא כיון דלאחה"פ הוי קציר שלו א"כ השתא דאע"ג דאין ראוי לקצור השתא מ"מ הוי גול"מ ולהכי כ' תורה קצירכם משום דהוי ד' הגול"מ ומיקרי שלכם אבל השתא לעולם קודם הקרבת העומר אינו מותר וקושי' הגמ' במקו"ע. ור"א דאמר כ"מ שנאמר ל"י ל"ת א' א"א וא' אה"נ במשמע אליבא דר"מ קאמר ור"מ סובר בב"ק ד' ע"א גבי שוחט שוה"נ ס' ר"מ כר"ש דדהגל"מ כמ"ד ותוס' ד"ה קוצר לשחת מייתי ראי' להכא מר"ש ור"ש ס"ל דדהגל"מ כמ"ד וא"כ קושי' הגמ' במקו"ע. וצריך עיון:
תוס' ד"ה קוצר לשחת בסה"ד ועוד דקתני סיפא ר"ש אומר יקצור ויאכל משיביא שליש. וכ' המהרש"ל בזה"ל בסה"ד וכן איתא בתוס' שם להדי' רק שפירש שם דסמך על דברי ר"י דאמר לשם אהא דקוצר לשחת כו' קודם ר"ש. אימתי כשהתחיל עד שלא הביא שליש כו' דמשמע כשהתחיל קודם שהביא שליש שיכול לקצור אף משהביא שליש וכו' ונ"ל לתרץ דמר"י לא מצי לאקשויי דלכאורה קשה על הא דפריך בגמ' לעיל והרי תרומה וכו' עיי"ש בתוס' ד"ה מערבין בזה"ל משמע דהקושי' היא למ"ד מצות לאו ליה"נ וק"ל למה לא פריך הגמ' אליבא דר"א דאמר ל"י איה"נ במשמע מהמשנה בקידושין ד' נ"ח ע"ב המקדש בתרומות ומעשרות ה"ז מקודשת ואפי' ישראל וכו' אלמא ל"י לאו איה"נ במשמע ואליבא דד"ה. ונראה לתרץ דהנה בירושלמי כתב אהא דאמרי' אם אכל זר חצי שיעור מן התרומה חייב ומק' הירושלמי מ"ש תרומה משאר איסורין ומאי תורה חדשה בתרומה וכ' בירושלמי דהו"א ממאי דנפקא לן דח"ש אסור מה"ת מכל חלב אפי' ח"ש והו"א היכא אסור ח"ש דוקא דומיא דחלב אבל תרומה דלא דמי' לחלב דאין איסורו נוהג אלא בזרים לא ולכך כ' דאפי' ח"ש אסור דהו"א דח"ש מותר לזרים. ונ"ל לומר לכאורה דלר"מ דיליף כל איסורין שבתורה דאסורין בהנאה מנבילה שפיר אמרינן כ"מ שנאמר ל"י איה"נ במשמע. אבל לר"י דיליף מאותו דכתי' בטריפה נוכל לומר דהיכא מיעטה תורה דווקא בלשון אכילה הנאמר כגוונא שהיא דומי' דטריפה שאינו נוהג בכל לא משמע איה"נ והבן וא"כ מתורץ הקושי' הנ"ל דלא פריך מהא דמקדש בתרומות ומעשרות דהא הקושי' הכא ע"כ אליבא דר"מ דלר"מ לא מצי לאקשויי דליתסר תרומה בהנאה דהא לדידי' אין משמע תרומה איה"נ דהא לא דומי' דטריפה הוי כנ"ל וע"כ אליבא דר"מ הוי וא"ש דהא במתני' דקידושין תנן התם תו"מ אפי' מעשר שני ור"מ ס' שם בקידושין דהמקדש במעש"ש א"מ וע"כ דמתני' לא אתי' כר"מ ולא מצי להקשות ממתני' דקידושין כנ"ל. ולפי"ז מתורץ קושיית מהרש"ל דהוכרחו התוס' להביא ראי' מר"ש ולא מר"י דהא יליף מאותו וא"כ אין איה"נ נוהג אלא באיסור השוה בכל וכיון דס' ר"י דאי מתחיל לקצור קודם שהביא שליש יכול לקצור אף אחר שהביא שליש והוי חדש הותר מכללו ושפיר מותר בהנאה, ולכך מייתי התוס' ראי' מר"ש דס' בקידושין חשב"ע אסור מה"ת וע"כ ס' כר"מ דילפי' מנבילה וכ"מ שנאמר ל"י משמע איה"נ ואפי' אינו שוה בכל ומקשה שפיר:
רש"י ד"ה שנזדמנו דיש סתירה בדבריו דבתחילה כ' דלא מצריך להפקירו משמע דוקא אם כבר עלה במצודתו דכבר זכה בו הוא דא"צ להפקירו משמע דאם בא לדרך ונזדמנה לו דאסור ליקח. ואח"כ כ' דאסור לחזור אחריהם משמע דוקא לחזור אסור אבל מצאם בדרך מותר ליקח ובתחילה כ' דוקא עלה למצודתו והרמב"ם לא כ' אם עלו רק מצאם בדרך וק"ל:
והרי חמץ וכו' ומשני התם דאמר קרא לא יהי' לך שלך יהי' וכו'. והקשו תוס' דלא נכתוב לא יאכל ולא בעי לך. ונ"ל לתרץ קושית התוס' דהנה מקמי האי קושי' פריך הגמ' והרי שרצים וכו' ומשני חזקי' טעמא דידי נמי מהכא. ולכאורה קשה דהא בדגים לא כ' ל"י אלא לא תאכלו ואפ"ה כ' לכם דמשמע כר"א. ונ"ל דהנה הספרי כ' דמיהי' דרשינן לרבות תערובתו ולכאורה הי' נראה ס' לומר דבדגים דהא צירן שלהן מותר מד"ת א"ו מיהי' הו"א דדרשינן בדיעבד יהי' אסור להכי כ' רחמנא לכם להורות דבדיעבד יהי' מותר אבל בשקצים דצירן שלהן אסור מה"ת וע"כ מיהי' דרשינן תערובתו א"כ ל"ל לכם אע"כ דל"י אפי' איה"נ במשמע והוצרך רחמנא לכתוב לכם. ולכאור' הי' נ"ל דהא ניחא למ"ד טעכע"ק דאורייתא דרשינן מיהי' לרבות תערובתו דהו"א כיון דצירן שלהם הוי רק זיעה בעלמא ואצטריך למכתב יהי' כנ"ל אבל אי אמרי' דטעכע"ק לאו דאורייתא וע"כ יהי' אתא לאורויי דאפי' בדיעבד אסור ולא מוכח דל"י אפי' איה"נ במשמע מדאצטריך גבי חמץ למכתב לך ול"ק קושית התוס'. ולפי"ז א"ש לישנא דריה"ג דאמר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה דהכי מק' ריה"ג לר"י לדבריך שסובר טכע"ק לד"א משום דהריטב"א מסביר דברי ר"י שסובר מב"מ לא בטיל לא מטעם שהוא בתערובות וטעכע"ק אסור אלא משום דאמרינן דהאיסור הוא בעין ולא ידענא היכן הוא לכך לא בטיל ובאמת לא ס"ל לר"י טעכע"ק לד"א וממילא לא יליף לה איה"נ משרצים לכך הוצרך לכם דלא אמרי' דמיהי' דרשינן אפי' בדיעבד. וא"ל דיהי' אתא לאורויי אפי' תערובות מב"מ דהא מב"מ לאו מטעם תערובות הוא אע"כ יליף מחמץ בפסח ומלך דרשי' היתר הנאה וה"מ ס' חב"פ אבה"נ ומלך דרשי' שלך א"א רואה וכו' האי לך איצטריך לגופי' על דרש דלא יאכל וק"ל כי נכון הוא: בגמרא שאני התם דכ' לך. והקשו תוס' דלא יכתוב לא יאכל ולא בעי לך. ונ"ל דלעיל. ד"ה לפי שנאמר לא יראה לך שלך אא"ר אבל א"ר ש"א וש"ג ובתוס' ד"ה אבל הק' הר"י מאורלייניש דהכא לא מצריך תרי קראי למעוטי נכרי וגבוה דמחד לך ממעטינין תרווייהו אע"ג דתלתא לך כתיבי. ובפ' כ"ש משמע דצריכו כולהו ובמנחות בפ' רבי ישמעאל ד' ס"ז ע"ב קאמר תרי עריסותיכם כתיבי חד למעוטי נכרי וחד למעוטי הקדש. ונ"ל ליישב דלקמן ד' מ"ו ע"ב כ' תוס' ד"ה הואיל ואב"מ וז"ל תימא לרשב"א אמאי אמר בפ' כ"ש ל"ח ע"א דמצת מע"ש אין יוצא בה בפסח לר"מ דסבר מעשר שני ממון גבוה הוא ולא חשיב מצתכם הא הואיל ואי בעי מתשיל עלה וחשבי' לי' כשלו. ועוד דאמר לעיל ד' ה' ע"א אבל א"ר ש"א וש"ג והא של גבו' נמי חשיב כשלו הואיל אי בעי מתשיל עלי' וחי' שם בחד תי' דאטו נחשב חמץ של נכרי כשלו הואיל אי בעי קני לה כו' יעי"ש. אבל נ' לחלק דבשלמא גבי חמץ של וכרי אין לו בו שום זכות אבל גבי חמץ ש"ג שהקדישו יש לבעלים בו זכות דאיתא במס' תמורה ובכ"ד הקדש ששוה מאה מנה שנתחלל על שו"פ מחולל דל"צ אלא למיפקע שם הקדש מיני'. אלא י"ל דכאן איירי בחמץ בפסח ואין לו בו שום זכות דהא אסור בהנאה ודמי לנכרי אבל גבי חלה צריכין ב' קראי חד לנכרי וחד לגבוה דהא אי בעי פריק לה חייב בחלה כיון דיש לו בה זכות הילכך מצריך בי' קרא אחרינא. ונמצא לפי"ז א"א דחמץ מותר בהנאה אפי' כ' לא יאכל צריך ל"ך ללמוד דאתה רואה חמץ ש"ג דהו"א הואיל וא"ב פריק חשיב כשלו אלא ק' כיון דצריך ל"ך למעוטי גבוה מהיכי ידעי' דחמץ מותר בהנאה ונ"ל דמוכרח דחמץ מותר בהנאה דאי נימא דחמץ אבה"נ ל"ל ב' קראי למעוטי נכרי וגבוה כנ"ל וק"ל: