אור ברסלב
ברוך שאמר פסחים › דף כב:

ברוך שאמר· רבי ברוך תאומים-פרנקל

פסחים · דף כב:

דף כב.

והרי אמ"ה וכו' ומקשים העולם לפ"ד הרמב"ם ז"ל דמפרכסת אסור לב"נ משום אמ"ה ואיכא למימר דרבי נתן מיירי באבר מן המפרכסת דלישראל לא מקרי כלל אמ"ה דשחיטתה התירתה וליכא איסור בהושטה לב"נ רק משום לפני עור. ונ"ל לתרץ דאיתא בזבחים ד' מ"ה וכל נבילה וטריפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא יאכלו הא ישראל יאכלו וכו' אמ"ר כהנים אצטריכא לי' סד"א הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבילה וטריפה קמ"ל עכ"ד. ולכאורה קשה דאם נבילה וטריפה מותר לכהנים א"כ מהראוי שיהא אסור לכהנים ב"מ של שחוטה כיון דלדידהו לאו בשחיטה תלי' מילתא ודמו בזה לדין ב"נ שאין מזמנים אותו על ב"מ כדברי ר"א ב"ר יעקב בחולין ד' ל"ג והאיך אמרו ונותן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה הא הקיבה אסורה לכהן וצ"ל דאף דהקיבה אסורה לכהן מצד אמ"ה מ"מ ראוי' לכהן ליהנות ממנה ושייך שפיר בה נתינה וראי' לזה דהא בשוחט ונמצא טרפה דפטרי' ממתנות הנ"ל לא אתי אלא מדדרשינן מאת זובחי הזבח פרט לטרפה. אמנם לס"ד שיהא אמ"ה אסור בהנאה אי הוי אמרינן דכהנים לא בעי שחיטה היתה קיבת בהמה שחוטה אסורה לכהן גם בהנאה ולא שייך כלל שם נתינה לפי"ז איך אפשר לומר דאמ"ה אסור בהנאה א"כ למה הוצרך יחזקאל לומר נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים הא אי אפשר למטעי כלל שיהיו כהנים מותרים בנבילה דהא מפו' בקרא שנותן לכהן הקיבה וצ"ל דבאמת למ"ד בגמ' דכ"מ שנאמר ל"ת איסור הנאה במשמע היינו צ"ל דאין חילוק בין ישראל לנכרי וגם לנכרי אף דבמיתה תלי' מילתא אפ"ה מותר בבני מעים וה"ה לכהנים. אלא שהרמב"ם ז"ל כ' דיש חילוק בין ישראל לב"נ היינו למסקנא דאמ"ה מותר בהנאה ול"ק הקרא דנו"ט דנוכל לומר כנ"ל ופריך שפיר ומתורץ הקו' הנ"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל מגמ' דידן דהא לס"ד דגמ' דידן כאן דאמ"ה אסור בהנאה עכצ"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל דס' דאין לחלק בין נכרי לישראל רק למסקנא ודו"ק:

והרי אמ"ה. והקשו בתוס' דילמא מיירי באמ"ה של ב"נ. ונ"ל לתרץ דהנה איתא בתשו' מהרי"ל מאי פריך בש"ס מאמ"ה דילמא מיירי במפרכסת דבשחיטה תלי' מילתא ותו לא מקרי אמ"ה כדאמרינן בחולין ד' ל"ג או דילמא מיירי בטמאה דלישראל ליכא איסור אמ"ה ולנכרי אסור משום אמ"ה. ותי' מהרי"ל בזה פי' כוונת הגמ' הא לכלבים שרי היינו לכלבו של ב"נ ואי אמרינן דל"ת משמע אחד א"א ואחד אה"נ א"כ אף אם נתנו לכלבו של ב"נ נמי יהא עובר על לפני עור דמכשיל את הנכרי בלאו דלא תאכל עכ"ד, ובזה י"ל קושי' התוס' שהקשו דילמא מיירי באמ"ה של ב"נ כמובן. רק יש לפקפק על דין של מהרי"ל דלפי דבריו אמאי לא מייתי קרא דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו והוא כ' גבי ב"נ ואמאי מייתי קרא דלא תאכל דנאמר גבי ישראל וצ"ע:

והרי שור הנסקל דרחמנא אמר לא תאכל וכו' דפריך הגמ' מבעל השור נקי הא מלא יאכל נפקא לן וכו' וקשה לי הא אצטריך בעל השור נקי כדאמרינן בתמורה דלהכי כל הנשרפין אפרן מותר דכיון דמצותן בשריפה מה"ת וא"כ כיון דשרף נעשה מצותו ואין לך דבר שנעשה מצותו ומועלים בו. וא"כ ק' דאי לא כ' ובעה"ש לקי הו"א כאן דהתורה ציוותה שיסקל השור והוא נפיק מלא יאכל דאסור בהנאה קודם שיסקל השור אבל אחר שנעשה מצותו הו"א דאין לך דבר שנעשה מצותו כו' ולהכי כ' רחמנא ובעה"ש נקי דאפי' לאחר שנעשה מצותו אסור. וצ"ע וק"ל:

שם ממשמע שנאמר סקול יסקל השור וכו' ונבילה אסורה באכילה מה ת"ל וכו'. והק' השעה"מ ל"ל קרא דאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור הלא ידענא דאסור מכח כל שתיעבתי לך הרי הוא בב"ת וכאן דהתורה אמרה דהשור מחויב סקילה והוא אינו סוקל ומבטל מצות סקילה והרי הוא בכלל כל שתיעבתי וכו' ונ"ל לתרץ קושיית השעה"מ ויעיין בחולין (קט"ו) דהחורש בשור וחמור והחוסם פי פרה ליתסר ומקשו שם התוס' אמאי לא נאסר זריעה ותי' דכל שתיעבתי לך ל"ש אלא על דבר שהתורה מתעב התועבה והוא עושה התועבה הזאת כמו בבב"ח שהתורה ציוותה שלא לבשל בב"ח והוא מבשל זה הוא בכלל כל שתיעבתי לך וכו' או דבר מכח התועבה הזה אבל התם החורש בשור וחמור דאפי' בלא חרישה אסור לנהג שור וחמור יחדיו ולא הוי מכח התועבה הזריעה מותרת. ונוכל לומר למאן דסבירא לי' בפ"ב דחולין אין לשחיטה אלא לבסוף א"כ כשיתחיל לשחוט שור הנסקל עושה אותו נבילה ונבילה אין חייב בסקילה כגון שאם מתה הבהמה קודם הסקילה אין חייב לסקול אותה וא"כ הבשר של שוה"נ לא הוי בכלל כל שתיעבתי וכו' דהא לא בא מכח התועבה משום דהתחלת שחיטה עושה אותה נבילה ופטור מסקילה והו"א דמותר לאכול אם שחטו לאחר שנגמר דינו להכי כ' רחמנא לא יאכל דאפי' שחטו לאחר שנגמר דינו אסור וק"ל:

תוס' ד"ה אותו אתה משליך לכלב וכו' והוי אסרינן יד עובר בהנאה כו'. ותמי' הא בחולין ד' ס"ח כ' להדיא בד"ה ובב"ש שרחם זה הוי מחיצה להתירו בשחיטה א"כ הוציא העובר את ידו תו לא הוי הרחם מחיצה והוי אינו זבוח ומהיכא תיתי נאמר שנאסר בהנאה וק"ל:

רש"י ד"ה חולין שנשחטו בעזרה ל"ד היינו הנאה ל"ד ותוס' כ' דאף באכילה מותר מה"ת וצריך להבין טעם פלוגתתם ונ"ל דלרש"י הי' ק' קושיית התוס' דבתו"כ משמע דאסור אף בהנאה דאל"כ ל"ל מיעוטא ולכן כ' רש"י דאסור באכילה ושפיר צריך הוא בשריפה ולא חולין שנשחטו בעזרה דלכאורה יש להקשות דנילף לחשב"ע דאסור בהנאה מק"ו מערלה של"נ בה עבירה ומחמץ בפסח. רק אי אמרי' דחשב"ע מותר באכילה תו ליכא למילף הנאה מק"ו מערלה. דהנה התוס' בפ' כ"ה הקשו האיך מצי למילף מחמץ בפסח הא איכא למיפרך מה לחמץ שכן ישנו בשריפה. ותי' תוס' דהוא גופא נילף ועיין פסחים כ"ד ע"ב תוס' ד"ה אמרת ק"ו דכ' איסור אכילה לא מצי למילף בק"ו מערלה משום דאפ"ל חורש בשו"ח יוכיח וכו' יעי"ש. ולכך כ' רש"י דאסור באכילה וא"כ ליכא למילף איסור הנאה בחשב"ע מק"ו מערלה של"נ בה עבירה אסבה"נ חשב"ע שנעבדה בה עבירה אינו דין שיהי' אסור בהנאה וכ"ת מה לערלה שלא הי' לה שעה"כ חב"פ יוכיח הא איכא למיפרך פירכת תוס' הנ"ל מה לחב"פ שכן ישנו בשריפה והוי אמרי' דהיא גופא נילף בק"ו ולכך אצטריך מיעוטא דהוא למעט חשב"ע. ול"ל היא גופא נילף כתי' התוס' דהא איכא מיעוטא דהוא וא"כ נסתר הק"ו דמערלה ל"ל אה"נ דמה לערלה שלא היתה לה שעה"כ ול"ל חב"פ יוכיח דהא איכא למימר מה לחב"פ שכן טעון שריפה ול"ל היא גופא נילף דהא כ' מיעוטא דהוא ושפיר כ' רש"י דאסור באכילה ומיושב לשיטת רש"י קו' הרשב"א כמובן. רק לשיטת תוס' שכ' דאף באכילה מותר מה"ת ותו ליכא למילף מק"ו איסור אכילה דהא איכא למימר חשב"ע יוכיח וא"כ בלא"ה ל"ל מערלה. ומקשה הרשב"א שפיר ל"ל מיעוטא דהוא רק לרש"י עדיין קושי' התוס' במקו"ע דהא בנזיר משמע דמותר אף באכילה. ונ"ל דבאמת גבי חשב"ע איכא ג' איסורין. איסור זביחה. ואיסור אכילה ואיסור הנאה. וממילא אם איסור זביחה איכא איכא ג"כ איסור אכילה כדמשמע מתוך פרש"י ד"ה ור"מ שכ' אתה זובח ואוכל דמשמע דאכילה תלי' בזביחה. ובקידושין ד' נ"ד לא נקט רק זובח ולא אוכל וא"כ שם בנזיר דפריך הא קמייתי חולין בעזרה וע"ז משני חולין בעזרה ל"ד דמשמע דהזביחה מותר ממילא גם באכילה מותר וק"ל:

הצל"ח מקשה דילמא מיירי באוכל פחות מכשיעור לשיטת הרמב"ם סי' י"ב מהל' אכילה שיעורין לא נאמר לב"נ וא"כ שפיר עבר הישראל על לאו דלפני עור אבל לאו משום לאו דל"ת דגבי דידי' לא נאמר משום אמ"ה. ותי' הצל"ח דאף דאיירי בחצי שיעור מ"מ קיימ"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת ואי משום דליכא מלקות בח"ש הא על לאו דלפני עור נמי ליכא מלקות ודבריו צריכין ביאור דלא משני כלום דתירוצו הוא דאף דח"ש הוא מ"מ איסור איכא דדוקא גבי שאר איסורין א"ל חצי לאצטרופי דבהדי' אמרינן בחולין ד' ק"ג. ע"ב דחלקו מבחוץ פטור א"ל ליישב דהטעם דחלקו פטור הוא משום דאין לך בו אלא חידושו דהא אמ"ה חידוש הוא דגידין ועצמות מצטרפין יעי"ש בגמ' וזה דאמרינן דגידין ועצמות מצטרפין נפקא לן מיתורא דקרא מלא תאכל כדפרש"י שם בחולין ד' ק"ב ד"ה במשהו וכו' עד דלהכי פלגינהו קרא וכו' אבל אי אמרינן דל"ת דאמ"ה יהי' אסור בהנאה אצטריך קרא למיסר בהנאה דמקרא דאך בשר בשדה טרפה לא הוי ידעינן איסור הנאה דמקרא זה ילפינן לאסור במ"ה ובמ"ה הוא בכלל בשר בשדה טרפה לכלב תשליכון אותו כדאי' בחולין ק"ב וא"כ לס"ד דגמ' דאמ"ה אסור בהנאה לא מוכח דמצטרפין משהו בשר גו"ע ובעי כזית בשר לחוד וא"כ ליכא כאן חידוש כלל וחלקו מבפנים נמי חייב כמובן וא"כ שפיר תי' הצל"ח דגם כאן א"ל הך סברא דחזי לאצטרופי וק"ל:

עוד קשה באותו ענין דאי ס"ד דאמ"ה אסור בהנאה הול"ל דאמ"ה אינו נוהג בב"נ דאי משניתנה בסיני דילמא לישראל בלבד נאמר והא דנישנית למילתי' נישנית להורות איסור הנאה באמ"ה בדמה דכתיב גבי במ"ה וודאי קאי על איה"נ דהא אותו פסוק קאי גם על איה"נ באמ"ה וע"כ מותר בהנאה דהא אי במ"ה דישראל נפקא לן מבשר בשדה וכתיב גבי' בהדי' לכלב תשליכון אותו לא ידעינן איסור הנאה דע"כ מותר בהנאה דהא נפקא מבשר בשדה כנ"ל וצ"ע:

עוד קשה על הטור והלח"מ פ"ט מהל' מלכים ד"ה ח"ש מאמ"ה אסור מה"ת. וק' דהאיך ס"ד דאמ"ה אסור בהנאה דהא מן פסוק ובשר בשדה טרפה וכו' שיצא נמי בכלל במ"ה ועלי' קאמר לכלב תשליכון אותו וקאי נמי על בשר מן החי וק' הא במ"ה הוי ח"ש מאמ"ה והרי אמ"ה אסור בהנאה והאיך כתבה התורה לכלב תשליכון וצ"ע:

תוכן העניינים

ברוך שאמר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה