אור ברסלב
ברוך שאמר בבא קמא › דף מז.

ברוך שאמר· רבי ברוך תאומים-פרנקל

בבא קמא · דף מז.

דף מה.

מתוך שאיל"מ ול"א דניהמני' במיגו דאי בעי הי' כופר הכל דהא גבי חשוד שדנין לחייבו ממון הוי מיגו זו לאפטורי מממון. וצ"ל דאף לאפטורי מממון לא אמרינן מיגו דהעזה ושאני עיזי דאכלי חושלא דשם לא מקרי מיגו דהעזה כדברי השא"ר הנ"ל בשם התוס' דשם לא מקרי מידי דכפירה ויכול להעיז ומעתה י"ל דהיכא דהיורש מודה במקצת והוא חשוד אין לומר גבי' מתוך שאיל"מ אף שכופר בברי דכיון דגבי יורש לא מקרי מיגו דהעזה ומה שמחייבין אותו שבועה בהודאת מקצת ולא פטרינן אותו במיגו דכופר הכל היא רק משום דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן וזה אינו כי אם כשאינו חשוד שאין החיוב עליו רק שבועה. אבל כשהוא חשוד ואנו דנין אותו לחייבו ממון שפיר יש לפטור אותו מממון במיגו שהי' יכול לכפור הכל כיון דלדין לא הוי מיגו דהעזה וא"כ י"ל שזה כוונת הקרא שבועת ד' תהי' בין שניהם ולא בין היורשים. דבאב ומודה במקצת והוא חשוד מחייבין אותו לשלם כדין מתוך שאיל"מ ובמיגו ליכא לפוטרו דגבי האב הוי מיגו דהעזה ואף לאפטורי מממון לא אמרינן אבל ביורש דלא הוי מיגו דהעזה שכשמודה במקצת והוא חשוד פטור מתשלומין מחמת המיגו דהוי לדידי' לאפטורי מממון ובלא העזה:

ודע דבשלחן ערוך סי' ע"ה סעיף י"ג בדין מתוך שאיל"מ איתא בזה הלשון אבל במקום שיכול לומר פרעתי או החזרתי לא אמרינן הוי לי' מתוך שאיל"מ דנאמן במיגו כן הסכימו האחרונים ז"ל וכתב הסמ"ע ס"ק ל"ג בזה הלשון פרעתי שייך בהלוואה והחזרתי שייך בפקדון ור"ל אבל אם אין שם מעיד שלא זזה ידו כו' דאז יכול לומר פרעתי נאמן נמי לומר יש לי בידו כנגדו במיגו דפרעתי כתבתי כן לאפוקי מדעת ריב"ם שכתבו התוס' בשמו בפרק חזקת הבתים וכתבתי לשונו בדרישה דאליבי' אינו נאמן יש לי בידו כנגדו במיגו דפרעתי מטעם כיון דעד אחד מעיד על הלוואה וזה אינו מכחישו אלא טוען טענה אמת יש לי כנגדו הוי לי' מיגו במקום עדים וכשם שמיגו במקום עדים לא אמרינן סבירא לי' נמי דלא אמרינן מיגו במקום עד אחד אלא שהתורה האמינו לישבע כנגדו ולהכחישו וכאן שמודה לו אין יכול לישבע ומשלם עד כאן. וכתב הש"ך בס"ק ל"ט על זה בזה הלשון לפענ"ד זה שגגה דוודאי גם הריב"ם מודה דהכא דהי' יכול לטעון פרעתי והחזרתי נאמן דהאיך יעלה על דעת דעד אחד יחייב יותר משני עדים דוודאי לא קאמר ריב"ם אלא דאע"ג דהוי מיגו מה שהי' מכחיש העד מ"מ התורה האמינתו לענין שבועה ומוכרח הוא לישבע ממש להכחישו או ישלם והיינו משום דכל שאינו נשבע להכחיש אמרינן שהעד עומד במקום שנים והיינו וודאי כמו שנים דבעינן שיעידו שלא זזה ידם וכה"ג וכש"כ אחד וכן הוא להדיא בחידושי הרמב"ן פ' חזקת הבתים ובהר"ן פ' כל הנשבעין שכתבו שם ממש כתירוצו של הריב"ם וכתבו שם מיד אח"כ דהיינו דווקא כשהעד מעיד שלא זזה דאם לא כן אפי' בשנים הי' נאמן לומר דידי חטפתי במיגו דהחזרתי עיין שם בהרמב"ן והר"ן וזהו ברור ע"כ לשון הש"ך:

והנה מה שהשיג דגם בשנים מועיל מיגו זו היא באמת השגה גדולה על הסמ"ע אבל מה שכתב הש"ך שהרמב"ן והר"ן כתבו ממש כתירוצו של הריב"ם צריך עיון גדול כאשר אבאר. ואקדים דברי הרמב"ן בסוגי' דנסכא בבא בתרא ד' ל"ג בזה הלשון ויש פירשו טעם הדבר מפני שהתורה האמינה עד אחד עד שישבע הלה להכחישו וכל זמן שלא נשבע הרי העד נאמן וכמו שתקף בפנינו דמי לפיכך אינו נאמן דידי חטפתי אפי' בשבועה וכיון שאינו יכול לישבע שלא חטף משלם. ע"כ. הרי שמדייק מפני שהתורה האמינה עד אחד לענין שבועה. וכוונתו דעד אחד כשאין נשבעין להכחישו הוא כשנים וכן מבואר להדיא בהר"ן בשבועות בסוגי' דידן שכתב בזה הלשון עוד י"ל טעמא דלא מהימן בשבועה למימר דידי חטפי מיגו דאי בעי אמר לא חטפי לפי שהתורה האמינה עד אחד לענין שבועה כשנים לענין ממון וכדתני' בפ' שבועות הדיינין כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה וכיון שעד אחד נאמן לענין שבועה כשנים לענין ממון יש לבעל הדין לשלם או לישבע להכחיש העד. אבל כל שלא הכחיש לא מצי למימר דידי חטפי בשבועה כי היכי דלא מצי למימר בשני עדים לענין ממון ע"כ לשון הר"ן. הרי שעיקר סברתם משום דעד אחד הוא כשנים. מה שאין כן בהמפקיד אצל חברו בשטר שנאמן לומר החזרתי לך בשבועה מיגו דאי בעי אמר נאנסה אף שמודה בעצמו שלא נאנסה מ"מ לא מקרי מתוך שאיל"מ כיון דאית לי' מיגו משא"כ בנסכא במיגו נגד עדים דעד אחד הוא כשנים כשאין נשבע נגדו:

אבל בדברי הריב"ם שהביאו התוס' בבא בתרא ד' הנ"ל יש כוונה אחרת כי זה לשונם. לכן נראה כמו שפירוש ריב"ם דוודאי הוי מיגו ולהכי פטרו רב ושמואל דנאמן בשבועה במיגו דאי בעי אמר לא חטפי ור' אבא סבר אע"ג דאית לי' מיגו חייב כיון דאיכא עד דמחייבו שבועה מן התורה כן הוא הדין שישבע להכחיש את העד או ישלם ואין מועיל לו מיגו לפטור עכ"ל התוס'. וכתב ע"ז באסיפת זקנים בזה"ל על מה שתירצו בתוס' לכן נראה כפירוש ריב"ם כו' כתב בתשו' הרא"ש ז"ל וז"ל ולא דמי להא דלקמן דהמפקיד אצל חבירו בשטר דכל זמן שלא טען נאנסו עדיין לא נתחייב שבועה הילכך יש ג"כ להאמינו במיגו עכ"ל וז"ל הר"י וגבי מפקיד אצל חבירו לא שייך למימר מתוך שאינו יכול לישבע שנאנסו משלם שהרי חיוב שבועה חל על הנפקד עד שטוען שאבד הפקדון ואז יחול עליו שם שבועה לישבע שאבד באונס עכ"ל המעיין בדברים אלו יראה שהרא"ש והר"י הנ"ל לא נחתו לפרש דברי ריב"ם שנתכוון להתירוץ שמוזכר בחידושי הרמב"ן והר"ן הנ"ל דהא לדברי הרמב"ן והר"ן הנ"ל עיקר הטעם דנסכא משום דעד אחד הרי הוא כשנים ע"כ כשאין יכול לישבע נגד העד הדין כאילו היו שנים מעידין על החטיפה ופשוט שלפי טעם זה לא קשה כלל מדין המפקיד שנאמן החזרתי במיגו דנאנסו דהא שם ליכא כלל עד. אלא וודאי שהיו מפרשים בדברי הריב"ם כפי הנראה מדברי התוס' הנ"ל בשמו דכן הוא דין תורה שכל המחויב שבועה ישבע או ישלם ואין מועיל לו מיגו לפטרו, ואין לחלק בין אם החיוב שבועה בא מצד עד או שלא עפ"י עד לכך הי' קשה להרא"ש והר"י הנ"ל דא"כ אמאי מועיל טענת החזרתי במיגו דנאנסה נימא כיון דמחויב שבועה על נאנסה ואינו יכול לישבע כמו בנסכא דאף שרוצה לישבע שדידי' חטף ולא מפטר במיגו דלא חטף לכך הוצרכו לסברתם דשאני התם דעדיין לא הו' עליו שבועה דנאנסו משא"כ בנסכא כיון שהי' עד אחד באותו חטיפא מיד חל עליו חיוב שבועה ע"כ אין לפטרו רק שישבע שבועה שמחויב וכשאומר אין חטפתי הוי מחייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם: היוצא לנו מזה שיש חילוק גדול בין תירוצו של הריב"ם לפי דברי הרא"ש והר"י הנ"ל ובין תירוצו של הרמב"ן והר"ן הנ"ל וקשה על הש"ך הנ"ל שהחליט בפשיטות שכוונה אחת להם:

ודע דבחידושי הרשב"א שמובא ג"כ באסיפת זקנים הנ"ל מביא דברי הריב"ם בשינוי לשון מכפי האמור בשמו בתוס' הנ"ל יעוי"ש. ומדבריו בחידושיו המובא באסיפת זקנים לכתובות ד' פ"ה מ"ש שם וא"ת אכתי כו' לא הי' כו' וכן דעת הריב"ם כו' ע"כ מבואר שהי' מפרש כוונת הריב"ם כפי שתירצו הרמב"ן והר"ן:

היוצא מכל הנ"ל דלפי דעת הריב"ם לפי פירש הרא"ש והר"י הנ"ל אף בשבועה הבא שלא עפ"י עד אחד אינו מועיל מיגו היכי דאינו יכול לישבע השבועה שמחויב ודנין בו מתוך שאיל"מ ועפ"ז אתי שפיר דברי רבה שהקשה מ"מ א"ת מודה במקצת הטענה ישבע אף לדברי המפרשים שקושיתו הי' דליפטור משבועה במיגו דאין לדחות דאף במיגו דנין מתוך שאיל"מ ואין תועלת בהמיגו. דפשיט דדין מתוך שאיל"מ לא שייך רק היכא שטעם השבועה היא מחמת שאינו יכול לישבע כמו בנסכא שמודה שחטף ואינו יכול לישבע שלא חטף משא"כ במודה במקצת שיכול הוא לישבע רק שרוצים לפטרו משבועה במיגו וכיון שאין זה בגדר שאינו יכול לישבע מהראוי שתועיל המיגו לפטרו משבועה והקשה רבה שפיר מ"מ א"ת כו':

ולפי"ז מה שהקשיתי לעיל דבחשוד במודה במקצת לפטור מתשלומין במיגו דאי בעי' הי' כ"ה די"ל לפי סברת ריב"ם דכיון שהוא חשוד ואין יכול לישבע חל עליו חיוב תשלומין מצד הדין דמתוך שאיל"מ א"כ אף אי אית לי' מיגו אינו פטור מתשלומין דהא אילו לא הי' חשוד הי' מחויב לישבע ומצד שהוא חשוד אינו יכול לישבע והוי כמו בנסכא דגם בנסכא אית לי' מיגו ואפ"ה נשאר בחיוב תשלומין דכך מדת התורה דמי שמחויב שבועה ומניעת השבועה היא מחמת שאינו יכול לישבע אף שיש לו מיגו מחויב לשלם וא"כ מהראוי שיהי' כן הדין גם ביורש חשוד והוי מודה במקצת אף דלגבי יורש לא הוי מיגו דהעזה מ"מ לא מפטיר מהתשלומין מחמת המיגו דכיון דחשוד הוא ואינו יכול לישבע משלם אף היכא דאית לי' מיגו וא"כ נסתר תירוצי הנ"ל על קושית התוס' ד"ה אא"ב:

ואגב אמינא שדעתי דאפשר לומר שגם כוונת רש"י ז"ל היא כמו שפירש הריב"ם והרי זה לשון רש"י בד"ה לישתבע כו' והא ליכא למימר אישתבע דדידי' חטף שאין זו שבועה המוטלת עליו עד כאן וצריך ביאור מה בכך שאין זו שבועה המוטלת עליו סוף סוף נשבע וכיון שנשבע אית לי' מיגו דאי בעי הי' נשבע שלא חטף וכן הקשה הר"ן אחר שסיים הפרש"י. וי"ל שסברת רש"י כדברי ריב"ם הנ"ל שמי שאינו נשבע השבועה שמחויב אין לפטרו במיגו ומתחייב בתשלומין ע"כ בנסכא אף כשישבע שדידי' חטף ופועל בשבועה זו שיהי' לו מיגו מעליא דאי בעי הי' נשבע שלא חטף דמה לי שבועה זו או זאת שניהם בחומר אחד מ"מ הוא בחיוב תשלומין אשר עליו כיון שאינו נשבע השבועה שמחייבתו התורה ולזה כתב רש"י שאין זו השבועה המוטלת עליו ומה שפוטרין הנפקד בטענת החזרתי במיגו דנאנסה אף שאינו נשבע שבועת התורה דהיינו שבועת נאנסה יש לתרץ כמו שתירץ הרא"ש והרבינו יונה בשיטת הריב"ם וכו' דכל זמן שאינו טוען נאנסה אין חיוב שבועה זו עליו ועוד יש לתרץ בפשיטות דבפקדון כשנשבע שהחזיר הפקדון להנפקד הוי כנשבע שבועת התורה דהא כוונת השבועה שעל השומר לישבע שנאבד ממנו באמת שאין הפקדון ברשותו ושלא נאבד ממנו בפשיעה. והרי גם כשהחזיר הפקדון להמפקיד בעצמו כן הוא שאין הפקדון ברשות הנפקד ולא פשע בכלום והרי זה כמו דאמרינן בעלמא בכלל מאתים מנה כלומר כשנשבע שהחזיר הפקדון כולל בו ממילא שבועת התורה שעל השומר לישבע באבידת הפקדון באונס שעצמותו אינו רק לאמתו בשבועותיו כו' שאין הפקדון ברשותו ולא נתחייב בתשלומי דמי' מצד איזה פשיעה ומכש"כ שלפי דבריו יצא הפקדון מרשותו ובא ליד המפקיד כי החזירו לו לידו אבל בנסכא כשנשבע שדידי' חטף הוא להיפוך מהשבועה שחייבתו התורה לישבע נגד העד דהיינו שלא חטף ע"כ עליו לשלם כי אינו נשבע בשבועה שחייבתו התורה. והנה לפי דברי הנ"ל דלכך בחשוד במודה במקצת מחייבינן לשלם אף שיש לו מיגו דלאפטורי מממון אמרינן אפי' מיגו דהעזה מ"מ כיון שיש עליו חיוב שבועה שהי' מוטל עליו לישבע אם לא הי' חשוד גם הדין מתוך שאיל"מ ולא מפטר במיגו כדברי הריב"ם עדיין יש להקשות התינח לדידן דפסקינן כר' אבא אבל לשמואל דלית לי' מתוך שאיל"מ והטעם במשנה דבחשוד שכנגדו נשבע ונוטל היא מצד תקנת חכמים דקנסו לחשוד כמו שכתב בחידושי הרשב"א ובוודאי שלא שייך לקנסו בחיוב תשלומין רק אם יש לתלות הא משום היכא שיש לו מיגו דהמיגו מעידה שאינו משקר ובוודאי אין לחייב את החשוד וכי בשביל שעשה עבירה שעלי' נעשה חשוד יפסיד ממונו בכדי א"כ לקתה מדת הדין במה שמחייבין את החשוד במודה במקצת שמשלם דהא כיון שמחויב לשלם שבה מיגו דידי' דאי בעי כפר בכל להיות מיגו לאפטורי מממון וכיון דאית לי' מיגו הדין להאמינו וא"כ הוי כתרי הפכים בנושא אחד שע"י מה שמחייבין אותו לשלם נתאמנו דבריו בכח המיגו אשר לו: ויש לחזק הקושי' דמה הועילו חכמים בתקנתם שקנסו את החשוד שישלם כשמודה במקצת הא הי' בידו לכפור הכל ולא יתחייב כלום ואין לומר דסמכו חכמים שלא יעיז לכפור הכל דהא גבי ממון אמרינן מיגו דהעזה א"כ ע"כ צ"ל דדרך בני אדם להעיז למען ירויח ממון. ע"כ נ"ל דלפי מה דאסיק רבה הסברא דאשתמוטי קא משתמיט מחזקינן כל מודה במקצת וכופר מקצת שבעמדו לפני הב"ד אין דעתו שלא ישלם כי אם להשתמיט לזמן מה עד שיהי' לו לשלם בהרווחה וע"כ לא מצינן לומר מיגו דהעזה בממון אלא היכא דלא שייך אישתמוטי כגון בהני עוזי דאכלי חושלא או בשדה זו של אביך היתה דאם דעתו של זה לשלוט בממון חברו הי' מעיז ומעיז להרווחת הממון. אבל היכא שאין דעתו לממון חבירו רק לאשתמוטי לא הוי בכלל לאפטורי מממון ולא יעיז בשביל זה לכפור הכל וא"כ גבי חשוד מודה במקצת אף אם הדין שמחויב לשלם מ"מ לית לי' מיגו דשמא אין דעתו רק להשתמיט לשעתא ולכן לא יעיז לכפור הכל ובפרט לפי דברי הרשב"א בתשו' ח"ב סי' רע"א שכתב בזה הלשון כל שבא להחזיק בדבר הידוע לחבירו אם אתה חושדו דשלא כדין בא להחזיק בו כל שמעיז פניו כ"כ יעיז ויעיז בכל טענה ואפי' בטענת מינך זבינתה יש לנו כיוצא בזה בפ' ח"ה גבי הני עיזי דאכלו חושלא כו' יעוי"ש. שוב מצאתי בס' קצוה"ח סי' פ"ב בכללי מיגו אות י"ד שכתב ג"כ עפ"י דברי הנ"ל דהיכא דאמרי' אשתמוטי קא משתמיט אין רוצה להעיז כ"כ ולא אמרי' גבי' מיגו דהעזה:

אמנם מלשון הר"ן בסוגי' דקציצה נראה שהחילוק בין מיגו דהעזה לאפטורי משבועה ובין מיגו דהעזה לאפטורי מממון הוא משום דמיגו דהעזה מיגו גרוע היא ולכך לא מהני לאפטורי משבועה אבל לאוקמי ממונא מועיל אף מיגו גרוע וא"כ צ"ע בחשוד במודה במקצת שדנין אותו בחיוב תשלומין הרי יש לו מיגו דאי בעי הי' כופר בכל ולאוקמי ממונא מועיל אף מיגו משאינו מעיז למעיז. ולפי מה שביארתי לעיל לשיטת הר"ן שלא נחית לתירוצא של הריב"ם מועיל מיגו אף היכא דשייך דין מתוך שאיל"מ ושאני נסכא דאיכא ע"א דהוא כשנים וכו' גם הוא בעצמו כתב בפירש המשנה כל הנשבעין דבחשוד מודה במקצת שכנגדו נשבע ונוטל שהשבועה הוא לחומרא על התובע מתקנת חכמים ומדאורייתא מחויב החשוד שמודה במקצת לשלם מדין מתוך שאיל"מ וקשה כנ"ל וצ"ע:

תוכן העניינים

ברוך שאמר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה