אור ברסלב
ברוך שאמר בבא קמא

ברוך שאמר· רבי ברוך תאומים-פרנקל

בבא קמא

קידושין

דף ב.

רש"י ד"ה שנים אוחזין דוקא אוחזין כו' שאילו הי' ביד אחד לבדו הוי אידך המוציא מחבירו ועליו להביא ראי' וכו'. ומקשה הפ"י מאי קמ"ל וכי עד השתא לא ידענו דהממע"ה. וק"ל דלכאורה ק' די"ל שאילו היה הטלית ביד א' לבדו והי' טעין א"י אם אני הגבהתי' תחלה או חברי יהי' מחויב שבועה שאיל"מ לשיטת רש"י בב"ק דף קי"ז דבפקדון אפי' כ"ה חייב נמי שבועה דאו' דל"ש חזקה דא"א מעיז כו' דבפקדון שלא עשה לו טובה יכול להעיז וא"כ היכא שזה טען ואמר בברי דהגבי' תחילה והי' כ"ה ומחויב שבועה דאורייתא לשיטת רש"י דגם בכאן יכול להעיז כיון שלא עשה לו שום טובה וא"כ אם טוען א"י הו"ל מחויב שדא"ו ואיל"מ ולשיטת האומרים דבכל משאיל"מ כנגדו נשבע ונוטל. אך המעיין בדברי רש"י בשי' דשאלה ושכורה בד"ה חמשין ידענא וז"ל כיון שהודה במקצת וכוונתו ליישב קושית תוס' בעירוב פרשיות דלמאי מוקי התם שיש עסק שבועה ביניהם הא לשיטת רש"י הוי מחויב שבועה גם בפרה א' אם טוען א"י דהא לא עשה לו טובה ולכך מדייק רש"י דגבי חמשין ידענא החיוב שבועה באה מכח הודאה במקצת ולכך אם אינו יכול לישבע משלם אבל בטוען על הפקדון א"י לא אמרי' מתוך שאיל"מ דמאין יבוא החיוב שבועה והא טוען א"י וליכא הודאה במקצת ולכך ל"א מתוך שאיל"מ וזאת משמיעני רש"י כאן שאילו הי' ביד א' לבדו כו' כוונתו דאפי' טוען א"י אם הגבהתי תחילה ל"א מתוך שאיל"מ כנ"ל א"כ קשה לשיטת רש"י ב"ק דף קי"ז בפקדון שלא עשה לו שום טובה חייב שבועה דאו' אמאי אינם נשבעים אלא מתקנת חכמים שלא יהא כאו"א כו' ישבעו שבועה דאו' דהא יכולין להעיז. ונ"ל לתרץ כשיטת רש"י בב"ק דהיכא דשייך חזקה דא"א תובע כו' ולגבי הנתבע ליכא חזקה דא"א מעיז אז חייב שדא"ו אבל הכא גבי שנים אוחזין ליכא חזקה דא"א תובע דאימר דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה וכמש"כ התוס' שם דכל א' סבור שהוא הגביה קודם וא"כ ליכא חזקה דא"א תובע. וא"כ ליכא שבועה דאו' ושפיר רש"י משמיעני וק"ל ונכון הוא:

שם תוס' ד"ה וזה נוטל רביע וא"ת יהא נאמן ח"ש במיגו דאי בעי אמר כ"ש כדאמרי' בגמרא גופי' האי מיגו וכו' ולכאורה לא מובן קושי' התוס' דלקמן שפיר אמרינן האי מיגו דהוי משיב אבידה ממש דאם. טוען כ"ש נוטל חצי ועכשיו אינו נוטל אלא רביע אבל הכא אפי' אם הי' טוען כ"ש נמי אינו נוטל החצי אלא בשבועה ונ"ל לתרץ דהנה לקמן דף ג' ד"ה מ"מ א"ת פרש"י ולא חשבו כמשיב אבידה לפטרו שלא בשבועה וצריכים להבין למה לא נראה לרש"י לפרש כפירוש התוס' מטעם מיגו רק משום משיב אבידה. ונ"ל דלרש"י הי' הוכחה דמשום מיגו לא פטרינן משבועה דא"כ ק' מאי מתרץ רבה חזקה א"א וכו' אכתי ק' נהמני' במיגו דאי בעי אמר חמשים בוודאי נתתי לך וחמשים א"י אם הלויתני דפטור מצד הדין רק אם בא לצאת מידי שמים חייב לשלם ול"ש סברת תוס' בסוגי' דשאלה ושכורה דא"א טוען ברצון א"י מפני שהעולם יאמרו יען שהוא מסופק והתובע טוען ברי וודאי הדין עם התובע ז"א דהא הוא רוצה לשלם מצד חיוב לצאת י"ש ואדרבה נראה בפני העולם כעושה לפנים משורת הדין אבל אי אמרינן דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן והכא אינו משיב אבידה דהא השתא נמי אינו אלא מודה במקצת ובמיגו נמי רוצה ליתן לו מקצת ולכך מפרש רש"י דקושית רבה אינו אלא מצד משיב אבידה דאי בעי הוי כ"ה ולא הי' נותן כלום ועכשיו נותן לו המקצת. והשתא מובן שפיר כוונת תוס' דלקמן אנו רוצים לפטור אותו משבועה צריך הגמרא לומר דהוי משיב אבידה אבל הכא קושי' התוס' דיהא נאמן בשבועה ליטול החצי ל"צ רק המיגו ודו"ק:

תוס' ד"ה וזה נוטל רביע וא"ת כו' כדאמרי' וכו' הקשה המרדכי על דברי הגמ' הנ"ל דהא הוי מיגו מממון לממון. ותי' דמיגו כל דהו אוקמו' אדינא ולכאורה ק' דהנה לפי דברי המחבר בחו"מ סי' ע"ה דפוסק דמחויב מתוך טענותיו מחויב שבועה כמו הודאת עדים במקצת וא"כ ק' כאן גבי שנים אוחזין קודם שטענו לפני הב"ד סבורים הב"ד שזה יש לו חצי וזה יש לו חצי. אם מכח טענתו שאמר ח"ש והדין יהי' שנוטל חצי טענתו והוי מחויב מתוך טענתו רביע שכך הדין שזה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביע וכוונתו שאומר ח"ש שאינו רוצה אלא רביע וא"כ מכח טענתו מכירים הב"ד שרביע יש לכשנגדו וא"כ הוי הודאת עדים במקצת ולחייב שבועה דאורייתא ואמאי אינו נשבע אלא מתקנת חכמים אלא דז"א לפי דברי הר"ן בשבועות דבתבעו נ' דחבלה ונ' דהלוואה והוא כפר בכל אם יש סהדי במקצת אנ' דחבלה דהתובע נשבע ונוטל ומחייבים אותו שבועה על נ' דהלוואה דכיון דעל המקצת שאינן מעידין לא יטול התובע בלא שבועה לא הוי הודאת עדים במקצת וכ"כ הכא דעל רביע הטלית שמחויב מתוך טענותיו יצטרך התובע לישבע מצד תקנ"ח לא הוי הודאת עדים במקצת אבל א"א דהטוען ח"ש יטול רביע בלא שבועה במיגו דאי בעי אמר כ"ש כ"כ יטול הטוען כ"ש ג' חלקים בלא שבועה וא"כ אי אזלא לה תק"ח מכח המיגו יבוא אחרי' שבועה דאו' דמחויב מתוך טענותיו כנ"ל וא"כ קושית המרדכי במקומה עומדת דהוי מיגו גרוע ולא שייך תי' המרדכי דבמיגו כל דהו אוקמו' אדינא הא אם אמרינן (חסר) ויצטרך לישבע שבועה דאורייתא. וצ"ע:

בתוס' שם וזה נוטל רביע וא"ת יהא נאמן כו' ומפרש הריב"ם מיגו להוציא לא אמרינן מההוא דחזקת הבתים דגחין ולחיש לי' לרבה אין שטרא וכו' ומפרש משום דאפי' הוי שתק רק שלא הי' מודה וכו' ורב יוסף אית לי' דאפי' מיגו לא הוי כיון שטענה הראשונה היא שקר וכו' ולכך אינו מיגו אפי' להחזיק עכ"ל התוס' והמעיין בתוס' ב"ב יראה דהוי סותרים דהנה שם על האי רב יוסף שהביא תוס' הכא מקשו תוס' תימה דליהמני' במיגו ותי' הכי דמיגו להוציא לא אמרינן. נמצא דתוס' תפסי האי בלשון מוציא והכא תפסי בלשון מוחזק כמש"כ בסה"ד אפי' להחזיק כו'. ועוד ק' דהא מתחלה כ' ומפרש הריב"ם דמיגו להוציא לא אמרי' ואח"כ כתבו בדר"י דהוי מיגו להחזיק ולא כתבו דזה הוי להוציא פי' ר"ח שלדבריהם אמרי' בב"ב מטעם מיגו להוציא ונ"ל לתרץ דהנה תרי מיגו יש כאן. האחד דאי בעי טען מיד השטר פסול אבל הי' לו ג"כ כשר ואבד ממנו ונאמן במיגו דאי בעי אמר שטר כשר הוא. ועוד מיגו יש כאן בראשונה הוי אמר השטר כשר ואח"כ הודה שהשטר פסול הוא אבל הי' לו שטר כשר ואבד ממנו וכו' ומאי נפקא מיני' בין שתי מיגות הללו דמיגו דאי בעי אמר מיד ששטר פסול הוא ונאמן דאי בעי הוי שתק. וא"כ לא יכול להוציא בהאי מיגו קרקע אבל להחזיק יכול דהיינו בקרקע שיש תחת ידו דכיון שאמר שטר פסול הוא אין הקרקע שלו ואינו יכול להוציא בהאי מיגו דמיגו להוציא לא אמרי' אבל אי אמר בראשונה ששטר כשר הוא ואח"כ מודה דהאי שטר פסול הוא ואמר שהוא שלו בטענה ראשונה בישנו תחת ידו וא"כ לא הוי מיגו להוציא דבטענה ראשונה עומדת הקרקע בחזקתו וא"כ שפיר הק' תוס' דהוי מיגו להוציא דתוס' סברי דלא הוי מיגו אלא כגון שטען בתחלה דהשטר פסול. א"כ אין הקרקע עומדת בחזקתו ואח"כ אינו נאמן במיגו דאי בעי אמר מיד בב"ד ששטר כשר הוא. ז"א דמיגו להוציא לא אמרינן. ותי' התוס' שפיר דהתם הוי מיגו כגון שאמר תחלה דשטר פסול הוא ואבד השטר כשר ונאמן במיגו דאי בעי שתק ולרב יוסף נקטו תוס' בממנ"פ אי אמרינן הוי מיגו דתחלה טען דשטר כשר הוא ואח"כ הודה וא"כ שפיר לא הוי מיגו להוציא אבל מ"מ הטענה הראשונה היא שקר ובהאי גוונא לא אמרי' מיגו ואת"ל דאי בעי אמר שטר כשר הוא גם זה אינו דזה הוי מיגו להוציא אבל בב"ב נקטו תוס' מיגו דאי בעי הוי אמר לב"ד שטר פסול הוא ונאמן במיגו דאי בעי אמר שטר כשר הוא ושפיר כ' התוס' דהוי מיגו להוציא ודו"ק:

במתני' בזמן שהם מודים או שיש להם עדים חולקין בלא שבועה. לכאורה ק' מאי קמ"ל בזה דפשיטא הוא אם יש כאן עדים דנאמנים ונ"ל דהרא"ש הק' עוד קושי' אמאי נקט במתני' בזמן שיש עדים הלא ע"א סגי דהו"ל עד המסייע שפוטר מן השבועה אלא דלכאורה יש להקדים קושי' בב' אמרו ששטר זה פרוע ולוה הוא גם מודה במקצת ישבע גם על השאר הואיל והעדים נפסלו בהודאתו הו"ל דין מודה במקצת וישבע וא"כ ק' על המתני' אמאי חולקין בלא שבועה דהא כל אחד טוען שכ"ש והעדים מעידים שיש לכ"א חצי' יהיו פסולין כדינא דהתם אלא ע"כ צ"ל דבשלמא התם כיון שטען שוב אינו חוזר וטוען דליכא אמתלא לדבריו א"כ נפסלו העדים בהודאתו. אבל הכא דיכול ליתן אמתלא לדבריו שטען כ"ש כדי שיתנו לו החצי כדין כ"ש שנוטל חצי ובאמת אין לו אלא חצי וא"כ לא נפסלו העדים וכ"ז בשני עדים אבל בע"א דאין יכול ליתן אמתלא לדבריו דא"כ אין לו בו אלא רביע וכשחזר וטען ונותן אמתלא דבאמת חצי שלו ואינו נוטל אלא רביע כדין חצי' שלי אבל בב' עדים יכול לחזור ולטעון ולתת אמתלא דבאמת חצי שלו והעדים מסייעי לו ובזה מתורץ קושי' הרא"ש וגם קו' הראשונה מתורץ שפיר דמתני' אתי לאשמעינן דדוקא בשני עדים חולקין בלא שבועה אבל בעד אחד אין חולקין בשוה שזה נוטל רביע וק"ל כי נכון הוא:

שם ואם יש עדים חולקין בלא שבועה. יש לדקדק לשיטת הפוסקים דעד המסייע פוטר עכ"פ משבועת המשנה א"כ די בע"א לפטור כל א' משבועה. ולכאורה י"ל לשיטת הר"ן בחידושיו מס' סנהדרין דף וסביב לאלפסי מס' שבועות פ' דלכך בלוה אומר שפרע מחצה ועדים מעידים שפרע כולו חייב הלוה לישבע כיון דלפי דבריו העדים מעידים שקר קשה לכאורה דאמאי מועיל כאן העדאת עדים לפטור משבועה דהא לפי דעת כל א' שטוען כ"ש העדים מעידים שקר ובפרט בגוונא שטוען כל א' שהשני לא הי' כלל אז בעת המציאה. ולשיטת הפוסקים דגם באני ארגתי' ישבע כל א' ויחלוקו. וצ"ל דאית לכל א' מיגו דיטעון נזכרתי שכדברי העדים כן הוא. יעוין ברמב"ם פרק ז' מהלכות טוען ובמגיד משנה ובנמוקי יוסף ריש פרק קמא דב"מ. משא"כ אם יש רק עד אחד אם יטעון נזכרתי שרק חצי שלי כשחבירו יעמוד בטענתו שכ"ש לא יקח הטוען נזכרתי רק רביע וק"ל אמנם נ"ל דלא דנינן הכחשת עדים בהודאתו רק באם גרע זכותו בהודאתו מכפי העדאת העדים כמו בטוען שפרע מחצה או בתובע מנה ועדים מעידים על מאתים אבל בתובע מאתים ועדים מעידים רק על מנה לא הוי כמכחיש העדים במה שרצה לתבוע יותר. אמנם מאד קשה לזכותו בהעדאת העדים באם הבעל דין עדיין עומד בדבריו שאינו כדברי העדים אמנם עכ"פ אף לשיטת הפוסקים דפליגי אהרמב"ם בדין הנ"ל בטוען נזכרתי אפשר מודים בגוונא דא דהיכא דחוזר מדבריו ורוצה כדברי העדים לא סתרינן עדותן כי פליגי באם הוא גורע זכותו בהודאתו אמרי' הודאת בע"ד כו' דאם הי' כדברי העדים בוודאי הי' בעצמו טוען כך וכמבואר כן בפירוש בחידושי הר"ן הנ"ל וק"ל. ובפרט גבי טענת כ"ש יש לו אמתלא טובה לומר כדברי העדים כן הוא ומה שטען כ"ש כדי שיופסק לו חצי' ודו"ק:

ולפי דברי הראשונים הי' באפשרי לתרץ דברי הרמב"ם בפי' המשניות והרב"ע שפירשו דהרבותא ואם יש עדים אף לאחר שנפסק הדין עליהם שיחלוקו בשבועה ועמד ע"ז בתוי"ט מה רבותא בזה. אמנם לפמש"כ י"ל דלאחר שנפסק הדין הוי המיגו לאפטורי משבועה וקודם שנפסק יש לומר דאין התחלת שבועה כשיש מיגו כיון דעיקר שבועה נתקנה רק שלא יהא כל א' כו' ובמקום מיגו אין מקום לענין זה. ודו"ק כי נכון הוא:

דף ב:

גמרא הכא אימור דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה ולכאורה ק' דאם תרווייהו בהדי הדדי כו' וכל א' סבור שהוא קנאה וא"כ כל א' הגבי' לצורך עצמו ולא התכווין להגבי' לצורך חבירו וא"כ אי נמי המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו צריך לכווין בהגבהה ואי לא מכווין לא קנה לא זה ולא זה ונעשה כמו שמונחת על גבי קרקע וכל הרוצה ליטול רשאי ליטול שאינו שלהם וא"כ האיך קתני במתני' דזה ישבע כו' הא הוי שבועת שוא שאין להם בו כלום. ואיך נשבעין שאין להם בה פחות מחצי'. וצ"ע:

דף ג.

רש"י ד"ה מ"מ א"ת מב"מ הטענה ישבע ולא חשבי' כמשיב אבידה לפטרי' שלא בשבועה. ומק' המפרשים הא דמשיב אבידה פטור משבועה אינו אלא מדרבנן כהא דתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם ונ"ל לתרץ דמשיב אבידה כי הכא מדאורייתא פטור דאם הי' כופר בכל אז הי' פטור משבועה ועיקר חיוב במ"מ הוא מכח הודאתו ע"י שמודה בחיוב ממון אזי נגררת עליו חיוב שבועה נימא הפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל במוצא מציאה אם התובע הי' טוען ברי שמצא אבידתו והוא כ"ה חייב שדא"ו לשיטת רש"י ב"ק דף קי"ז דבפקדון כיון שיכול להעיז כיון שלא עשה לו שום טובה כ"ה נמי חייב שדא"ו וכ"כ במוצא מציאה נמי יכול להעיז שלא עשה לו טובה. כ"ה נמי חיוב שבועתו באה מכח הכפירה ולאו ע"י הודאתו במקצת גורר עליו חיוב השבועה דהא אם הי' נמי כ"ה הי' ג"כ חייב שבועה אלא דמכח הודאתו מודיע להתובע שמצא אבידתו והוא תובע יותר ולכך אין לפטרו משום משיב אבידה דהא לאו השבת אבידתו גורר עליו השבועה דהא החיוב שבועה מתחלת משעת כפירתו ואין לו אלא מיגו דאי בעי הוי שתיק ואם התובע לא הי' יודע שהוא מצא אבידתו ומיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן אלא מפני תיקון העולם לא ישבע. ובזה מדויקים דברי רש"י בכתובות דף י"ח ד"ה וראב"י ל"ל משיב אבידה פטור ופרש"י דהא תקנת חכמים היא כו' כיון דבבנו יכול להעיז ואפי' כפר בכל חייב שבועה ולאו השבת אבידתו גורר עליו שבועה שפיר חייב מדאורייתא אלא תקנת חכמים היא. ודו"ק היטב כי נכון הוא:

תוס' ד"ה מ"מ וא"ת כ"ה מנ"ל דפטור וא"ל מטעם חזקה דא"א מעיז וכו' ומק' באס"ז האיך יכול לומר הטעם דא"א מעיז כו' דא"כ ק' על רבה דפריך מ"מ א"ת מב"מ הטענה ישבע יהא נאמן במיגו דכ"ה. מנלי' דכ"ה פטור וא"ל משום דא"א מעיז כו' הא רבה לא ידע עוד מהאי חזקה דא"א מעיז כו'. ונ"ל דהנה בלא זה ק' נמי מאי מק' התוס' מנ"ל דכ"ה פטור הא בפירוש כתיב בתורה אשר יאמר כי הוא זה ואי כ"ה חייב לא לכתוב כלל אשר יאמר כו' דהא הוי ידעינן דכ"ה ומודה במקצת שווין דהא א"ל דכ"ה חייב ומב"מ פטור הא שייך אערומי קא מערים (יעוין ברשב"ם המובא ברא"ש) ונ"ל דהנה לכאורה ק' על שיטת רש"י בב"ק בסוגי' דעירוב פרשיות דבפקדון אפי' כ"ה חייב האיך תנינן במתניתין ב"ק דף קי"ז האומר לחבירו א"י אם הפקדת אצלי דפטור נימא דמחויב שבועה ואיל"מ דהא עליו חיוב שבועה דאו' לשיטת רש"י ונ"ל דהנה המעיין ברש"י בשיטה דשאלה ושכורה ד"ה חמשין ידענא כו' מכיון שהודה במקצת כו' קא משכחת לה כו' וזה תבעו על ב' וזה מודה לו באחת שהוא מחויב לו דמים והוא המביאתו לידי שבועה על הב' יראה בפירוש שכוונתו להסביר מאין השבועה באה בנ' ידענא ובנ' לא ידענא דנימא בי' מתוך שאיל"מ ולכך מפרש רש"י דהודאתו במקצת גורר עליו החיוב שבועה וא"כ אם טוען א"י על הכל ל"ש בי' מתוך שאיל"מ דמאין יהי' החיוב שבועה דהא לאו הודאה איכא דיגרור עליו החיוב שבועה וא"כ אי לא הוי כתב קרא אשר יאמר כי הוא זה רק הוי ידעינן מכח כ"ה דחייב נמי שבועה וא"כ החיוב שבועה דמודה במקצת הומשך עליו מצד כפירתו ולא הוי בנ' ידענא ונ' לא ידענא מתוך שאיל"מ דשם החיוב שבועה בא מצד כפירתו והכא ליכא כפירה דהא נ' לא ידענא טוען לכך כ' הקרא אשר יאמר כי הוא זה דמב"מ מכח הודאתו מושך עליו שבועה ושפיר אמרי' בחמשין לא ידענא מתוך שאיל"מ. ושפיר מק' התוס' מנלן דכ"ה פטור ואשר יאמר כי הוא זה בא ללמדינו דנימא בנ' ידענא ונ' לא ידענא מתוך שאיל"מ כנ"ל אבל לרבה דס"ל כרב דלא אמרינן מתוך שאיל"מ דכל מילתא דמר עביד כרב אין התחלה לקושי' תוס' הנ"ל דמצינן למימר דכ"ה פטור. דאי כ"ה חייב לא ליכתב אשר יאמר כי הוא זה וכהנ"ל. והתוס' לא הקשו רק לדידן ולדידן שפיר רצו התוס' לומר מטעם חזקה דא"א מעיז כו' ומתורץ קושי' האס"ז הנ"ל. וא"ל לפי דברינו הנ"ל דקושית התוס' הוי רק לדידן דאמרי' מתוך שאיל"מ מאי קאמרי התוס' וא"ל דמעד אחד ילפינן דאם נימא דכ"ה חייב ל"ל ע"א. הא איכא למימר דע"א בא על מתוך שאיל"מ בגוונא דנסכא דר"א:

ונ"ל לפי שיטת מהר"ם מרויטענבערג גבי נסכא דר"א אם העד שמע דהחוטף טוען דידי חטפתי ל"א מתוך מכח העד דהוי קם לממון אלא בגוונא דלא שמע העד מה הוא טוען ולא אתי רק לחייב שבועה אך אי אמרי' דכ"ה חייב שבועה דאורייתא לא יכול לומר דהוצרך להעדאת העד במתשאיל"מ דהיכי משכחת לה אי הנתבע טוען ברי וכופר הכל למאי הוצרך לשבועתו ואי טוען א"י הא קם לממון דל"ל דרק לשבועה אתי הא השבועה חייב מצד כפירתו. ובזה הסברא שכתבנו לעיל דאם טוען א"י על כל המנה ל"א מתוך שאיל"מ דבכה"ג לא הוי מחויב שבועה כלל דהא ליכא כלל טענה שימשוך עליו שבועה כמו שמוכח מסוגי' דשאלה ושכורה מדברי רש"י שם נ"ל ליישב קושית הגאון מהור"ר משולם אב"ד דק"ק ה"ב שהקשה על דברי תוס' דכ' דאין להוכיח מדכתבה התורה שע"א קם לשבועה דכ"ה פטור דהוצרך להיכא דטענו בספק עפ"י עד הא אם כ"ה חייב אינו משכחת דטוענו בספק עפ"י עד וחייב שבועה הא מצי למיפטר עצמו בלא שבועה שישלם לו כפי דברי העד ואח"כ יתבע אותו שנתן לו מעות בחנם ואם כפ"ה חייב שבועה והוא אי"ל ומשלם והעד אינו יכול לפטרו משבועה דאינו קם לממון כמש"כ הרא"ש בסוגי' דהכא. ולפי הנ"ל ניחא דהוא אינו מחויב שבועה כלל בטוענו א"י על הכל דמאין יהי' החיוב שבועה. ובפשיטות נמי יש ליישב קושית הגאון הנ"ל דבגוונא שכ' הרא"ש בשומר שמסר לשומר דלא יכול השומר השני לפטור השומר הראשון משום דהשומר הראשון הוי מתוך שאיל"מ והוי קם לממון. כ' הרמב"ן דהשומר אינו פוטר אותו מממון רק משבועה וממילא ליכא חיוב ממון. וצ"ל דכ"ז דאין השומר השני מעיד הוי מחויב שבועה ומכח השבועה בא החיוב ממון והשתא אם מעיד לפטור אותו מהחיוב שבועה הוי קם לממון אבל בגוונא דהכא דהעד הי' מעיד בראשון שזה חייב לו מנה לא הוי התחלת חיובו שבועה כלל מעולם על התובע והאיך נימא דהוי קם לממון וגם הרא"ש מודה בגוונא דהכא לסברת הרמב"ן וכנ"ל. ודו"ק:

שם ברא"ש כ' בזה"ל והר"ר יונה ז"ל הקשה מהא דאמרי' בפ' כ"ה מכלל דתרווייהו ס"ל המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים בשטר צריך להחזיר לו בעדים פי' כדי לפטור משבועה דאף בלא עדים נאמן הנפקד לומר החזרתי בשבועה ולא מצי א"ל שטרך בידי מ"ב דמיגו דאי בעי אמר נאנסו דנאמן בשבועה וא"א דע"א נאמן לפטור מן השבועה אמאי אמר בעדים אם יחזיר לו בע"א יפטרנו מן השבועה וכו' עכ"ל יעוי"ש והק' האו"ת בסי' פ"ז האיך אפשר לומר דע"א יפטרנו מן השבועה א"נ מצי א"ל שטרך בידי מ"ב והשתא א"ל דמהימן במיגו דאי בעי אמר נאנסו דאי אמר נאנסו הי' צריך לישבע דעל נאנסו ליכא ע"א המסייעו והשתא דיטעון החזרתי פטור מן השבועה כיון דיש לו עד המסייעו א"כ צריך לישבע אף בדאיכא ע"א שהחזיר לו הפקדון. ונ"ל לתרץ בדרך חידוד דהנה הרי"ף פ' דל"ש שטרך בידי מ"ב אלא בשטר דגבי ממשעבדי דזילא נכסי אם יש לו ביד חבירו שטר דגבי ממשעבדי אבל בשטר דלא גבי ממשעבדי ל"ש שטרך בידי מ"ב דהאמינו דלא יתבענו פעמיים ועפי"ז קשה אמאי צריך לישבע בהחזרתי משום דמצי אמר לי' שטרך בידי מ"ב הא קיימ"ל דטענינן ללקוחות וליתומים החזרתי כיון דאיהו מצי טעין כן עכ"פ בשבועה א"כ א"א ליטרף מלקוחות על ידי השטר דטענינן ללקוחות החזרתי וכיון שכן לא מצי א"ל שטרך בידי מ"ב לשיטת הרי"ף הנ"ל ואמאי לא מהימן לומר החזרתי בלא שבועה וא"כ י"ל עפ"י מה דאיתא פלוגתא דתנאי אי המלוה את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים או לא. וכ' הר"ן דלמ"ד צריך לפרעו בעדים סבר דא"ל דבאמת האמינו והא דהלוה לו בעדים משום דמקרי שהי' שם עדים. ולפי"ז י"ל בפשיטות היכא דהלוה או הפקיד לו בשטר דל"ש איתרמי הוא דאיתרמי לי' כ"ע ל"פ דצריך לפרעו בעדים דלא נתן לו נאמנות כלל. אך לכאורה י"ל דהא דכתב השטר היינו כדי שיגבה ממשעבדי. אמנם לפי הנ"ל דפקדון לא גבי ממשעבדי אף בשטר דטענינן ללקוחות שהחזיר לו הפקדון כיון שהוא הי' יכול לטעון כן בשבועה וא"כ היכא דהפקיד לו בשטר צריך להחזיר לו בעדים או שצריך לישבע כיון דלא האמינו וכתב שטר דא"ל דאף בשבועה לא האמינו דהא סוף סוף יכול לטעון נאנסו דנאמן בשבועה וע"כ לא כ' השטר אלא כדי שיהי' נאמן לומר החזרתי בלא שבועה במיגו דלהד"ם ומיושב קושי' הנ"ל דאף דל"ש שטרך בידי מ"ב מ"מ צריך לישבע כיון דהפקיד לו בשטר דלא האמינו אלא בשבועה ולפי"ז מיושב קושית הטור על הר"י הנ"ל כיון דל"ש שטרך בידי מ"ב וא"צ לישבע אלא משום דלא האמינו בלא"ה כיון דהפקידו בשטר כנ"ל שפיר מק' הר"י דא"א ע"א פוטר משבועה אמאי אמר בעדים אם יחזיר לו בע"א יפטרנו משבועה ודו"ק:

דף ג:

גמרא אמר ר"מ אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל. וק' למה אמר הק"ו הול"ל בקצרה דשנים עדים התורה האמינתם דכתי' עפ"י שנים עדים יקום דבר ונ"ל דבלא זה קשה מאי מדמה ר"מ עדות על חיובי קרבן לחיובי מיתות הא איכא לחלק בפשיטות דבמיתה התורה האמינה לעדים משום דהוי עדות שאתה יכול להזימם דאם יוזמו ידונו במיתה ובוודאי קושטא קאמרי אבל אי מעידין לחייבו קרבן לא צריכין לשלם כלל אם יוזמו לשיטת הרמב"ן דכתב דכמו דעדים אין משלמין כופר משום דכופרא כפרה כ"כ היכא דהעדים מעידים שהוא חייב עליו לשמים בזה ל"ש דין הזמה ומשום הכי אין מחייבין קרבן ומאי ק"ו הוא ונ"ל דבלא זה קשה על לישנא דר"מ דאמר אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה כו' אם כוונתו לומר שמיתה חמור מקרבן הול"ל לידי מיתה החמורה בה' הידועה אבל מיתה חמורה משמע מיתה חמורה משאר מיתות. ונ"ל דאיתא בסנהדרין ד' אם עדים מעידים שעבר עבירה קלה ואח"כ באו עדים שעבר עבירה חמורה נידון במיתה חמורה והק' בתוס' א"כ הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה ואמאי נידון במיתה חמורה דהא גברא קטילא קטלי דהא מחויב מיתה מחמת העדים הראשונים. ונ"ל לתרץ קושי' התוס' דהא בריש מס' מכות הק' התוס' הא בן גרושה הוי עדות שא"א ילה"ז.. ותי' בתוס' דהמלקות הוי הזמה והקשו הא בסנהדרין גבי עדות נערה המאורסה אינן נהרגין משום דיכולין לומר וכו' ותי' דהתם באו להרוג הנפש דהא דכבר מחויב מיתה מחמת עדות הראשונים ולא באו רק להוסיף עליו עונשין ויסורין שפיר הוי מלקות גבי דידהו הזמה וזה כוונת ר"מ הכא אם הביאוהו לידי מיתה חמורה כלומר שכבר העידו עליו עדים רק הם העידו על מיתה חמורה שעבר עבירה חמורה וצ"ל שהמלקות לגבי דידהו הוי הזמה כנ"ל וא"כ גבי קרבן הוי מלקות הזמה וכיון שר"מ הי' מסופק אי מלקות הוי הזמה אי לאו לכך מייתי הק"ו ממיתה חמורה דהמלקות בו הזמה כ"כ הכא. ודו"ק:

ובענין זה מתורץ קושית המזרחי על פרש"י שפירש בן סורר ומורה נידון על שם סופו דסוף יהי' מלסטם את הבריות והק' המזרחי דהא רוצח נידון בסייף ובן סורר ומורה נידון ע"ש סופו ידון ג"כ בסייף. ונ"ל דהנה התוס' בסנהדרין מקשי' אמאי יכולים העדים לחייבו מיתה חמורה הא הוי עדות שא"א ילה"ז וכו' כנ"ל ותי' דמשכחת לה כשיזומו הראשונים יעוי"ש והנה הרמב"ם כ' דרוצח יש לו חלק לעוה"ב אבל רוצח בקביעות אין לו חלק לעוה"ב וכ"כ יכולים לומר דמצד השכל אם הרג אדם א' ואח"כ עוד אנשים דכל פעם יהי' נידון בהמיתות היותר חמורות וכמו שמצינו להרמב"ם שמחלק בין רוצח פעם א' לרוצח בקביעות והא דלא כתבה התורה דאם רצח פעמים הרבה נידון במיתות חמורות משום דלא משכחת לה דאם עדים יעידו שהרג עוד פ"א אחר שהעידו עדים הראשונים ורוצים לחייבו מיתות חמורות הוי עדים שאי אתה יכול להזימם דגברא קטילא קטלי כקושי' התוס' ואי דמשכחת אם יוזמו עדים הראשונים וכתי' התוס' ז"א דאם יוזמו עדים הראשונים נמצא לא הרג שום אדם מעולם אלא השתא הוא דהרג ואין לו דין מיתה חמורה וגם הם לא רצו לחייבו אותו רק כפי העדאת הראשונים מיתות חמורות ולכך לא כ' התורה אבל באמת יש עליו חיוב מיתה חמורה ולכך בבן סורר ומורה שנידון ע"ש סופו וסוף שיהי' רוצח בקביעות ויש לו דין מיתה חמורה לכך נידון בסקילה וממילא מיושב קושית המזרחי ודו"ק:

דף ד.

תוס' ד"ה ורב ששת כו' אך בספר חפץ משמע דהילך חייב. ובדרך פלפול אמרתי ליישב קושי' התוס' מפרק השואל די"ל דקו' הגמ' שם אזלא בדרך ממנ"פ ומקושר עם קו' הגמ' הראשונה אמאי ישבע מה שטענו כו' דעל קו' הראשונה י"ל דס"ל דלא בעינן הודאה ממין הטענה יעוי"ש ברש"י ד"ה ועוד. דלכאורה ק' על אבוה דר' אפטוריקי דסובר דחד מיעוטא קאי להעדאת עדים וסותר בזה הק"ו מהודאת פיו טפי הול"ל כשיטת ר' חייא דהמיעוטא קאי להודאה ממין הטענה ולא נסתור סברא החיצונה שעפ"י הק"ו וצ"ל דאבוה דר' אפטוריקי סובר דהילך פטור א"כ המיעוט דאין נשבעין על הקרקעות קאי דוקא בהודה בכלים וכפר בקרקעות וסובר אבוה דר' אפטוריקי דטענו חיטין ושעורין והודה לו בא' מהן שוה לטוענו חיטין והודה לו בשעורין וכחד לישנא בפ' שבועת הדיינין ד' מ' יעוין לקמן ד' ה' תוס' ד"ה א"נ א"כ מוכח דלא צריכין הודאה ממין הטענה וע"כ קאי חד מיעוטא אהעדאת עדים א"כ אם אמרינן דלא צריכין הודאה ממין הטענה והמיעוט קאי על העדאת עדים ולסתור הק"ו ע"כ צ"ל דהילך פטור. לכך מקשה הגמ' שפיר ועוד הילך הוא וקשה ממנ"פ. ויצדק לפי"ז גם קושית הגמ' מה שטוענו כו' אחרי שמתרץ שמואל שטוענו כסות עבד גדול כו' דאי' במפרשים דלכך דחק שמואל לתרץ בטוענו כסות ולא ניחא לי' בתירוצו דרב בטוענו דמי עבד דסובר דכיון דהתביעה מכח עבד הוי כמו תביעת עבד והוי כפירת קרקעות וכפי סברת הראב"ד בפירושו על תירוץ הגמ' ד' ה' בחפר בה כו'. וכיון שכן מהראוי לומר דהמיעוט לא קאי לסתור הק"ו גבי העדאת עדים רק קאי למעט הודאה שלא ממין הטענה ואין לומר א"כ למה לי' מיעוט על כפירת קרקעות. די"ל דמיירי בחפר בה בורות כו' כתירוץ הראשון של הגמ' ומקשה שפיר מה שטענו כו' גם בלא"ה יוצדק קושי' הגמ' לשיטת שמואל דבטענו חטין ושעורין והודה בא' מהן הוי הודאה ממין הטענה. יעוין מס' שבועות ד' הנ"ל וק"ל:

דף ה.

בסוגי' דההוא רעי'. גמרא ההוא רעי' דהוו מסרי לי' כל יומא כו'. מדקדק בשיטה מקובצת לענין מה נזכר זה בגמרא ובפשיטות י"ל דנזכר מפני קושי' ותיפוק לי' דהו"ל רועה וכו' דבאמת הדבר פשוט דרועה שמוחזק בכשרות כשר לעדות ורב יהודה דייק בדבריו סתם רועה פסול. א"כ י"ל דאותו הרועה הי' מוחזק תמיד לכשרות ולא אתרע אלא כעת מחמת העדים. לזה מקדים הגמרא דהוו מסרי לי' כל יומא חיותא בסהדי א"כ לא הי' מוחזק בכשרות. ועכ"פ לא עדיף מסתם רועה. וק"ל:

שם ע"ב ותיפוק לי' דהו"ל רועה כו' יעוין בפרש"י ומקשי' המפ' הא רועה פסול רק מדרבנן וגזלן פסול מדאו'. ואם נאמר כסברת התוס' בד"ה דחשוד אממונא כו' דגזלן לא פסול לשבועה רק מדרבנן מקשה הגמ' שפיר. ועפי"ז יש ליישב קו' הבל"ז דלכאורה קשה לפי מאי דמשמע מתירוץ הראשון בתוס' ד"ה שכנגדו קאמינא וביותר מבואר בר"ן ר"פ כל הנשבעין דמדאו' אמרי' גם בחשיד מתוך שאיל"מ רק מדרבנן הוטל שבועה על שכנגדו א"כ ל"ש תי' הגמ' תקנתא לתקנתא כו' כיון דמדאו' חייב לשלם אף בלי שבועה משכנגדו והוי רק חד תקנתא דגם בשבועה דרבנן יהי' מתוך שא"למ. ומה שמוטל שבועה על שכנגדו הוא לטובת הנתבע. ויעוין בתוס' ד"ה ותקנתא לתקנתא כו' דכוונתם לפי תי' הב' שבתוס' ד"ה שכנגדו. יעוין במפרשים. וצ"ל להך שיטה דס"ל דגזלן לא פסול רק מדרבנן והוי שפיר תקנתא לתקנתא ומקשה הגמ' שפיר תפ"ל דהו"ל רועה. וק"ל:

עוד יש ליישב קושי' הבל"ז דבתוס' ד"ה מסרי לי' בסהדי פי' דמיירי דאמרו לי' אל תחזיר אלא בעדים וקשה הא בפקדון נאמן במיגו דנאנסו וכמבואר בחו"מ סי' קל"ג סעי' ב' יעוי"ש בש"ך ס"ק ב' וצ"ל דעכ"פ הועילו בתנאי זה דאם יטעון החזרתי אשר לא יהי' נאמן כי אם במיגו דנאנסו יצטרך הרועה לישבע שבועה כעין דאו' כמו בנאנסו. וע"ז מק' הגמ' שפיר תפ"ל דהו"ל רועה ופסול לשבועה. ולא הועילו כלום אמנם אם נאמר כדעת הרמ"ה ורבינו ישעי' היא בטור סי' צ"ב ויעוי"ש בסמ"ע ס"ק כ"ז דגם בשומר חשוד אמרי' מתוך שאיל"מ לא קשה ותפ"ל דהו"ל רועה כו' אמנם בב"ח סי' הנ"ל מבואר דדעת הרמב"ם דפוטר בשומר חשוד ודעת הרמ"ה דמחייב תלוי בב' תירוצים שבתוס' הנ"ל ד"ה שכנגדו דלתירוץ הראשון הטלת השבועה על שכנגדו היא רק מדרבנן לטובת הנתבע ולולא זאת הי' מחויב לשלם מדאו' א"כ בשומר חשוד הדרא לדינא דאורייתא. ובפרט דל"ש גבי שומר לא שבקת חיי דמי יכריחו לקבל בשמירה. ומה גם דלא שכיחא אבידה וגניבה או אונסין. אמנם לתי' ב' שבתוס' דבחשוד יכול לטעון דרוצה לישבע רק מדרבנן אחמירו עליו דישלם באם ישבע שכנגדו וגבי שומר דאין שכנגדו יכול לישבע פטור מלשלם. והנה אם אמרי' דגזלן פסול מדאו' לשבועה לא יוצדק סברת הגמרא תקנתא לתקנתא כו' רק לסברת התירוץ השני שבתוספות וכנ"ל וא"כ שומר חשוד פטור מלשלם. ומקשה הגמרא שפיר תיפוק לי' דהוי לי' רועה. וק"ל:

במרדכי מקשה לשיטת מהר"ם דלא תיקן ר"נ שבועת היסת על טענת גניבה דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן א"כ מאי מקשה הגמרא השתא נמי דליתא לדר"ח נחייבי' מדר"נ דהא לפ"ד התובע חושד את הרועה בגניבה דמה לי גנב מבית בעלים מה לי גנב מבית שומר יעוי"ש. וצ"ל דס"ל למרדכי לסברא פשוטה דאף דכאן גבי רעי' ל"ש אחזוקי אינשי בגנבי כו' כיון דאסהידו עליו דאכל תרתי. מ"מ אמרי' דרך כלל דר"נ לא תיקן שבועה על תביעת גניבה. אמנם י"ל דס"ל למהר"ם דהרועה מחויב לישבע היסת דדילמא באמת לא גנב רק פשע בשמירה וחייב לשלם ומערים לטעון להד"ם או דילמא נגנב דהרעי' חייב בגניבה ואבידה לכך טוען להד"ם וק"ל ויעוין בחושן משפט סי' רצ"ד בסמ"ע ס"ק ב':

ודע דלכאורה יש לפרש קושיית הגמ' תפ"ל דהו"ל רועה עפ"י סברת הפוסקים דגם במחויב שבועה ואינו יכול לישבע מועיל מיגו לפטור. וצ"ל דלכך לא אמרי' דיופטר הרעי' מלשלם במיגו דנאנסו. די"ל דלכך לא רצה בתחלה לטעון נאנסו. כדי שלא יחויב שבועה דאו'. וע"ז מק' הגמ' שפיר תפ"ל דהו"ל רועה ובל"ז הי' פטור מלישבע. ואין לומר דהוי אמרי' גבי טענת נאנסו מתוך שאיל"מ וכשיטת הפוסקים דעת הרמ"ה ור"י דגם בחשוד שומר אמרי' מתוך שאיל"מ ז"א דהא רועה הוא רק פסול דרבנן ואפשר לומר בפשיטות לשיטת התוס' בד"ה שכנגדו כו' בתי' הב' דלחד תירוצא באי חשיד השומר פטור כמבואר בב"ח ומבואר לעיל ולפי המבואר בתשו' רש"ך ח"א דף קס"ח נראה דגבי חשוד מתוך שאיל"מ הוא רק מדרבנן. נמצא גבי חשוד דרבנן הוי תקנתא לתקנתא. ולכך אחרי שמתרץ הגמ' תקנתא לתקנתא כו' מקשה הגמ' שפיר תפ"ל דהו"ל רועה ויופטר במיגו. וק"ל. גם יש לומר דהי' המעשה במקום רואים שאינו יכול להפטר בטענת נאנסו. אמנם לפי דברי הנ"ל לתרץ דברי הר"מ אי איירי במקום רואים סובב טענת התובע לחשוד הרועה בגניבה ופטור מהיסת. והי' באפשר לתרץ עפי"ז קושי' הבל"ז הנ"ל. וק"ל:

עוד שם בגמ' ותיפוק לי' דהו"ל רועה ואמר ר"י סתם רועה פסול לעדות. הנה כל המפ' נבוכו בכוונת הגמרא ונ"ל דבלא"ה לא מובן החזקה דא"א תובע וכו' דדילמא משום דרוצה לגזול תובע אותו וכעין זה מצינו שלא יהא כל או"א הולך כו' וצ"ל כיון שהדין שנתבע יפטור בשבועה ולא תמצא דהתובע בא לגזלו דוודאי ישבע הנתבע כפי האמת כדי שיפטור א"ע בשבועת שקר לכן שייך שפיר החזקה דא"א תובע אמנם א"כ קשה מאי מקשה הגמרא השתא נמי דליתא לדר"ח ליחייבי' מדר"נ וכו' ואמר ר"נ משביעין אותו שבועת היסת הא שבועת היסת ניתקנה משום חזקה דא"א תובע אא"כ יש לו עליו דאל"כ למאי תבעו הא יהי' כופר הכל ואי דיצטרך לישבע הא האמת אתו וישבע שבועת אמת. אלא וודאי דיש לו עליו וירצה שישבע ויפרוש משבועת השקר וישלם הממון וכיון דהכא דהעידו עליו העדים דאכל ב' מינייהו ונעשה על פיהם גזלן יכולים לומר דמכח דהבעלים תובעים בשקר כדי שיתחייב שבועה דאו' ומתוך שאיל"מ וליכא חזקה דא"א תובע ובאפס חזקה אין התחלת חיוב שבועה דאו' על הנתבע ומאי מקשה הגמ' דגם בכפ"ה נימא בחשוד מתוך שאיל"מ הא אם נימא כך יבוטל החזקה דא"א תובע ולא יהי' מקום כלל לחייב את הנתבע ש"ה ולא נתפרסם לחשוד וליפטר אלא דז"א דהבעלים תובעים לרועה קודם שבאו עדים ואז הי' יכול לישבע וכמו דגבי בעלים החזקה דא"א תובע וכו' ומק' שפיר השתא וכו' וע"ז משני שפיר תקנתא לתקנתא וכו' וע"ז מקשה הגמ' ותפ"ל דהו"ל רועה ר"ל דלמה לך לתרץ תקנתא לתקנתא כו' הא בפשוט יכול לתרץ דאי ליתא לדר"ח ליכא למיחייבי' לדר"נ דהא הו"ל רועה וידעו הבעלים שהוא חשוד ויחייב דמתוך שאיל"מ וליתא גבי בעלים החזקה דא"א תובע כו' ממילא לא חלה עלי' תקנת שבועת היסת ול"ק ליחייבי' מדר"נ דבחשוד ידוע מעיקרא בוודאי א"א לומר מתוך שאיל"מ וע"ז קאמר הגמרא הא ברועה דעלמא וא"כ הוי רועה כשר ולכך הוצרך לתרץ תקנתא לתקנתא לא עבדינן. ודו"ק היטב:

באופן אחר י"ל כוונת הגמ' ותפ"ל כו' דהנה לכאורה ק' מאי מק' הגמ' השתא דליתא לדר"ח נחייבי' מדר"נ הא אית לי' מיגו דנאנסו על הבהמות שאין העדים מעידים ומיגו לאפטורי משבועה דרבנן אמרינן. וא"ל דאי טוען נאנסו הוי מתוך שאיל"מ דהעדים מעידים דאכל תרתי והוי גזלן ופסול לשבועה. ז"א לשיטת אביי דסובר ברי ושמא ברי עדיף אפי' בברי גרוע ושמא טוב א"כ יטעון השומר אני טוען בברי נאנסו ואתה טוען שמא וברי עדיף ואע"ג דהוי מחויב שבועה ואיל"מ מ"מ יטעון א"כ אתן ואשלם לך ואני טוען בברי שמזה יש לי בידך ואתה טוען שמא נמי מחויב אתה להחזיר לי ואתפסנו תיכף בידי ולא אשלם לך. אלא דז"א דקודם שבאו עדים חלה שבועה עליו ואז לא הוי מיגו דנאנסו דא"נ יטעון נאנסו נמי מחויב שבועה ואז כשר לישבע דעוד העדים לא העידו עליו ועתה מכח העדים נתחדש לו המיגו והוי גרוע ממיגו למפרע דלא אמרי' ולכך מק' שפיר השתא נמי דליתא לדר"ח נחייבי' מדר"נ כו' ומשני תקנתא לתקנתא כו' ופריך ותפ"ל דהו"ל רועה ר"ל דל"ל תקנתא לתקנתא הי' לך לתרץ בפשיטות ואמר ר"י דפסול לשבועה ואליבא דאביי אם הוא טוען נאנסו אף דהוי מתוך שאיל"מ מ"מ א"צ לשלם מכח ברי ושמא ב"ע וא"כ אף קודם שיבואו עדים הי' מיגו טוב דאם הי' טוען נאנסו הו"ל רועה וא"י לישבע ולא הוי צריך לשלם השתא דאיכא עדים דאכל תרתי מינייהו נמי אית לי' מיגו דנאנסו ומיגו לאפטורי משבועה דרבנן אבל אי איתא לדר"ח קמייתא שפיר חייב שבועה ואין להאמינו במיגו דאי בעי אמר נאנסו דהא טענת נאנסו הי' צריך למיגו אף קודם שבאו עדים כדי שלא יהי' עליו שבועת היסת וא"כ לא הוי מיגו למפרע מ"מ שפיר חייב שבועה דמיגו לאפטורי מש"ד ל"א ולכך לא מקשה אלא דלמה לא תירץ בפשיטות דהו"ל כו' ולא קשה קושית הגמרא דנחייבי' מדר"נ דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. ודו"ק היטב:

דף ז.

בב"י סי' פ"ז הביא בשם בעה"ת דמקשה על הגמרא דב"ב ד' קכ"ח המוציא שט"ח על חבירו והלוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרעו כולו נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין יע"ש. ולמה נשבע הלוה ליפטר הא כיון דאיהו מכחיש העדים והשטר בתקפו. ונגד השטר לא יוכל לטעון פרעתי דחזקה שטרך בידי מאי בעי ויהי' המלוה נשבע ונוטל כדין כל שטרות אי אמר הלוה פרעתי. ותי' דבכל שטרות לא יוכל הלוה לטעון פרעתי דחזקה שטרך בידי מאי בעי. אבל הכא כיון שטען שלא פרע אלא מחצה תפול החזקה דשטרך בידי מאי בעי. דהניח אצלו על מקצתו שחייב לו עוד ומקשה הש"ך דא"כ בכל שטרות יהי' נאמן לומר פרעתי מחצה ונ"ל דהנה בגמ' דף ז' איתא שנים אדוקין בשטר הלוה אומר ממני נפל והמלוה אומר ממני נפל כו' רבי אומר יתקיים השטר בחותמיו וכו' וגבי לי' מלוה כולי' ול"ל מתניתין דשנים אוחזין וכו' במקוים כ"ע ל"פ כי פליגי בשאינו מקוים ר' סובר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו מאן קא משוי לי' להאי שטרא לוה הא קאמר וכו'. ויל"ד דבכ"מ שמזכיר הש"ס המ"ד דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. לא מזכיר הש"ס למה צריך לקיימו. והכא מפרש הטעם דמאן קא משוי וכו' ולמה צריך הכא הטעם. ונ"ל דהנה בתוס' במסכת כתובות דף מקשו על מ"ד דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו. דיהא הלוה נאמן לומר פרעתי במיגו דמזויף. ותי' דירא לומר מזויף פן יכחישוהו. וצ"ל דהמ"ד שסובר צריך לקיימו סובר דהא השתא נמי אם יבואו עדים לקיימו לא יהי' נאמן לומר פרעתי ושפיר הוי מיגו. אלא דבס' אס"ז מסביר תי' של התוס' דירא אם יטעון מזויף שיכחישוהו העדים ביותר ומוחזק שקרן. אבל בטוען פרעתי לא יהי' נראה כשקרן אם יבואו עידי קיום. אלא דמצד הדין אינו נאמן לומר פרעתי נגד השטר ומ"ד שסובר צריך לקיימו דלוה לא חושש לזה אם נראה יותר שקרן. והנה החזקה דשטרך בידי מאי בעי. לאו חזקה אלימתא היא. דזימנין דמשהי לי' אפשיטי דספרא כמש"כ התוס'. רק לנגד השטר לא יכול הלוה לטעון פרעתי ובלאו חזקה דשטרך בידי מ"ב כנ"ל כיון דע"ז השטר הלוהו. והשתא מובן כוונת הגמ' בזה הטעם. ולפי"מ שביארתי לעיל דהטעם דמ"ד דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דהלוה נאמן במיגו דמזויף דהכא לא שייך הטעם דהלוה יהא נאמן לומר פרעתי במיגו דמזויף כקושי' תוס' דירא הלוה לומר מזויף פן יכחישוהו. וליכא למימר כנ"ל דאף השתא אם יכחישוהו לא יהי' נאמן לומר פרעתי נגד השטר. ז"א דהרי אם יטעון מזויף הרי מודה שלא ממנו נפל ואם יבואו עידי קיום הרי צריך ליפרע כל החוב. אבל בטוען פרעתי אף אם יבואו עידי קיום יהי' הדין דיחלוקו. ולכך מפרש דמאן קא משוי לי' לשטרא לוה. ר"ל דהא דלא נאמן נגד שטר לומר פרעתי משום דע"ז הלוהו. מאן קא משוי לי' להאי שטרא לוה. הא איהו אמר דפרע. ולא צריכנא למיגו דמזויף. ואי דלא יהא נאמן לומר פרעתי נגד החזקה דשטרך בידי מ"ב ז"א דהכא ל"ש החזקה הנ"ל דהא טוען ממני נפל ולא הי' ביד המלוה. והנה בנידון דידן אם העדים מעידים שפרע כולו והוא אומר פרעתי מחצה. ל"ש לומר האיך נאמן לומר פרעתי נגד שטר כיון שע"ז הלוהו. ז"א כיון שהעדים מעידים שפרעו כולו מאן קא משוי לי' להאי שטרא לוה הא קאמר שפרעו וכדאיתא בגמ' הנ"ל. אלא דקושי' הבעה"ת דמצד החזקה דשטרך בידי מ"ב לא יהא נאמן לומר פרעתי ולכך תי' דהכא ל"ש החזקה הנ"ל כיון דלא פרע אלא מחצה. אבל בשטרות דעלמא לא יהא הלוה נאמן לומר פרעתי מחצה בלא הטעם דחזקה שטרך בידי מ"ב כיון שע"ז הלוהו שלא יהי' נאמן לומר פרעתי ומתורץ שפיר קושי' הש"ך הנ"ל ודו"ק:

דף י.

תוס' ד"ה תופס לבע"ח כו' א"נ דהא גבי יימר בר חשו עשאו שליח ע"כ. ונ"ל ליישב קושית תוס' על רש"י. דהנה הריטב"א כתב דאם בעל אבידה מייאש א"ע קודם שמצא איש את אבידתו אינו יאוש. דהמוצאה דעתו להחזיר האבידה וידו כיד בעל הבית והוי כהשאיל לו ידו וקנה בידו של המוצאה והוי ברשותו ולכך אינו מועיל היאוש. ולכך כ' אם דעתו של המוצאה להגבי' מציאה ע"מ לגזלה. לא הוי ידו כיד בעל האבידה. ושפיר מועיל היאוש ע"כ. וחזינן מדברי הריטב"א הנ"ל דיכול אדם להשאיל ידו לחברו לקנות דבר מה. ולא מחמת קניית הגבהת חברו. רק מחמת שהשאיל לו ידו והוי כידו לקנות מצד עצמו. והנה אמרי' המגביה מציאה לחברו קנה חברו (רצה לומר דהמגבי' רצה להקנות בהגבהתו לחברו) ול"ק חברו כמו תופס לבע"ח ורוצה בתפיסתו להקנות לבע"ח במקום שחב לאחרים ל"ק חברו ר"ל לא מועיל קנייתו ויכול לתפוס ממנו בע"ח אחר ולכך כתב רש"י דאם עשאו שליח קנה. וכוונתו כיוון שעשאו שליח ומיד כשהלך לתפוס עשה כרצונו נשתעבד הלוה ונקנה הגוף של שליח והוי ידו של שליח כידו של בע"ח וקנה בע"ח בידו והוי כעין דמשני הגמרא שאני פועל דידו כיד בעה"ב כוונת הגמ' הא דקנה בעה"ב בידו של פועל דהוי ידו כיון דהפועל משועבד לו ולא מחמת קניית הפועל אלא מחמת שהשאיל לו ידו והקניי' עושה הבעה"ב עצמו וזאת היא כוונת רש"י בעשאו שליח. ואז אין הקני' נעשית ע"י שליח ורק ע"י הבעה"ב עצמו אלא שהשליח השאיל לו ידו וכנ"ל. אבל גבי יימר בר חשו דאמר לי' זיל תפסי' ניהלי' זיל קנה בתפיסתך ואתה תעשה הקניי' ושפיר אמר דלא קנה במקום שחב לאחרים. ודו"ק היטב כי נכון הוא:

דף יא:

ד"ה וכי ר"י ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדין כו' דרך מקח וממכר שאני. והקשה השא"ר הא ר"י אית לי' במסכת פסחים דף מ"ב לא זהו חמץ שמוזהרין עלי' בב"י ומפרש הגמ' דקסבר טובת הנאה אינו ממון וא"כ האיך הקנה ר"ג לר"י הא ר"י אית לי' טובת. הנאה אינו ממון ואינו יכול לקנות אגב קרקע ונ"ל לתרץ בהקדם לתרץ קושית התוס' ד"ה וכי ר"י ור"ע בצד שדהו וכו' וא"ת והא התבואה מונחת בביתו של ר"ג וביתו של ר"ג הי' משתמר יעי"ש. ונ"ל דהא דחצר המשתמרת קונה ולא בעי עומד בצד שדהו היינו גבי הפקר דהחצר מן הפקר והפקר אין לו בעלים ובמשתמר מצד עצמו קנה לו החצר:

ובזה מתורץ קושית תוס' בד"ה בזבל של בעה"ב דהתם הקנין מן ההפקר ומועיל המשתמרת אף מאחר. אבל גבי הנותן משלו לחברו והמתנה מונחת בחצר חברו צריך החצר להיות משתמר נגד הנותן היינו שאף הנותן לא יוכל ליטלו מן החצר. אבל הכא אע"ג דלגבי ר"ג הי' משתמר מ"מ לא הי' מועיל לקנות ממנו ר"י דההשתמרות צריך להיות מן ר"י לגבי ר"ג דכיון דר"ג הי' המקנה כנ"ל וע"ז משני הגמ' ר"ג מטלטלי אגב קרקע הקנה הכוונה הי' מטלטלי אגב קרקע וכו' בטובת הנאה והשאר הקנה בחצר המושכר ומועיל חצר המשתמר לדעת ר"ג כנ"ל וא"כ שפיר עביד דלא קנה כי לא הי' להם סודר להקנות להם בחליפין וכוונת רבא שטובת הנאה שהי' לר"ג בהמעשרות הי' לו להקנות אגב קרקע וכיון שאין לו בו טובת הנאה ממילא הוי הפקר אלא דאכתי לא יצא ידי מצות ביעור שצריך לקרות שם בעלים ולהקנות בהקנאה גמורה ור"י ור"ע אכתי לא קנו רק טובת הנאה ואם הי' אחד חטף לא הי' צריך לשלם רק הטובת הנאה מ"מ כיון דר"ג לא הי' לו בהו טוה"נ הוי הפקר והי' יכול ר"ג לומר דחצרו תקנה לר"י ולר"ע ההפקר המעשרות ולגבי הפקר מועיל חצר המשתמרת מצד עצמו וה"נ אע"ג דמשתמרת לדעת ר"ג מ"מ לא הי' צריך החצר לעשות קנין מן ר"ג לר"י כיון דהוי הפקר דהא ר"ג כבר הקנה להם הטובת הנאה שהי' לו מועיל ההשתמרות אף שהי' לדעת ר"ג וכנ"ל ולמה הי' לו לקבל מהם מעות בשכירות קרקע אלא טוה"נ א"מ לקנות בחליפין כוונתו דאף טוה"נ עצמו א"י לקנות אגב סידור ה"נ טוה"נ א"מ לקנות אגב קרקע ובקנין חליפין. ור"ג הקנה להם טוה"נ אגב קרקע והשאר קנה בתורת חצר א"ש אפי' ל"ל לר"י טוה"נ הוא דלאו כולה שלו הא מכא טוה"נ יכול להקנות. והשאר מכח חצר המושכר להן. וק"ל:

וסוגיא דקידושין דהוכיח מכאן דבעינן ציבורין בתוכו היינו שלא הי' לו להשכיר החצר לקבל מהן המעות. רק הי' להן להקנות בטוה"נ שיש לו במעשרות אגב קרקע אחרת והשאר כיון דהוי הפקר י"ל תקנה לו חצרו לר"ע ור"י אלא מוכח דאגב קרקע אחרת לא הי' יכול להקנות דבעינן ציבורין בתוכה וק"ל:

ובסברא זו מתורץ קושית הריטב"א על רש"י שסובר דאם ד"ת מעות אינן קונות אם מקדש בדמי חמץ אינה מקודשת דהא מצינן בכמה מקומות דמדרבנן נעשה דאורייתא. ולפי הנ"ל לק"מ דבכ"מ מכח קנין דרבנן מייאש המקנה מהחפץ וממילא נעשה קנין דאורייתא מכח היאוש ולשיטת רש"י בעוד החפץ ברשות המוכר קיבל ממנו ובכה"ג אף שהמוכר מייאש החפץ האי יאוש אינו מועיל בעודו ברשותו ודו"ק:

ואגב זה אזכיר קושי' עצומה על האי סוגי' דקידושין שמוכיח מכאן דבעינן ציבורין בתוכה לפ"ד דקנין אגב אינו אלא מדרבנן ולשיטת רש"י דקנין דרבנן אינו נעשה קנין דאורייתא א"כ כשהקנה להם מטלטלי אגב קרקע אכתי לא יצא ידי חובת ביעור דאורייתא דכתיב ונתת וכו' אלא כיון דהם קנו מדרבנן הי' ר"ג מייאש א"ע אלא בחצר לא מועיל יאוש כ"ז שהוא ברשותו ולכך השכיר להם מקומו כדי דלהוי יאוש אחר שיצא מרשותו וסוגי' דהתם אע"ג דמטעם חצר מקנה להם היינו משום דבדעת אחרת מקנה לא בעינן עומד בצד שדהו מ"מ כיון שהם קנו קנין דרבנן והיאוש שמייאש ר"ג מצד הקנין א"כ הוי כהפקר ולגבי הפקר מועיל אף בחצר המשתמר לדעת עצמו. וקושי' הגמ' וכי ר"י ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדין. היינו לפי הו"א דלאו מטלטלי אגב קרקע הקנה להם הטוה"נ להיות הקנין ממנו לר"י ור"ע ובכה"ג צריך שיהי' משומר וכאשר כתבתי בגליון הקודם. נגמר וסליק:

מסכת שבועות שיעורין כסדרן דף כ' ע"א בגמרא ת"ר מבטא שבועה איסר שבועה איסור איסר אם אתה אומר איסר שבועה חייב ואם לאו פטור אם אתה אומר איסר שבועה והאמרת איסר שבועה היא אמר אביי ה"ק מבטא שבועה איסר מיתפיס בשבועה איסור איסר אם אתה אומר מיתפיס בשבועה כמוצא שבועה מפיו דמי חייב ואם לאו פטור וממאי דמבטא שבועה דכתיב או נפש כו' איסר נמי דכתיב כל נדר וכל שבועת איסר אלא ממאי דאיסר מיתפיס בשבועה הוא דכתיב או אסרה איסר על נפשה בשבועה וכו' ומסקינן לבסוף דאביי ס"ל דחיתפיס בשבועה כמוצא שבועה מפיו דמי. וקשה כיון דסבר דמיתפיס בשבועה כמוצא שבועה מפיו דמי א"כ איסור בעצמו הוי כשבועה ואמאי צריך ליכתב קרא דאיסור יש לו דין כמתפיס בשבועה ומתפיס בשבועה כמוצא שבועה מפיו דמי לא הוי צריך ליכתב אלא איסור דיהא דינו כשבועה עצמו ודו"ק:

שם אלא אמר אביי ה"ק מבטא שבועה וכו' אם אתה אומר וכו' פירש רש"י אם ת"ל וכו' שהמתפיס בשבועה כמוצא שבועה מפיו דמי ואם אכלו חייב קרבן ומלקות אף זה האומר איסור דבר זה עלי חייב קרבן ומלקות ואם לאו שהמתפיס בשבועה אינו כנשבע לענין קרבן ומלקות אף האיסור אין בו לא קרבן ולא מלקות ע"כ. וקשה דהיכי משכחת דיהא חייב קרבן או מלקות על שבועה דאם באים עדים שלא קיים השבועה יהא כופר דלא נשבע ויהי' נאמן במיגו דאי בעי אמר מתשיל עלי'. וא"ל דהוי מיגו במקום עדים ומיגו במ"ע ל"א ז"א דמיגו שיש בידו אפי' במקום עדים אמרינן אלא ע"כ צ"ל דיש חיוב שבועה בכה"ג דהודה מעצמו שנשבע ועבר על שבועה ז"א דא"כ אינו חייב אלא על הודאתו והוי עדות שאי אתה יכול להזימם דהעדים יכולין למימר דאנו לא מחייבים אותו כלום אלא היא בעצמו. אלא זה יש למדחי משום דיש פלוגתא לקמן. אבל לשיטת הרא"ש וודאי קשה דהוא פסק דאם אמר שבועה שלא אוכל ואח"כ אמר דאיתקל בלשונו אינו נאמן ואמאי לא יהא נאמן במיגו דאי בעי מתשיל. ודו"ק:

שם ע"ב כיום שמת בו אביו פשיטא וכו' ומשני כיום שנהרג בו גדלי' בן אחיקם איצטריכא לי' סד"א כיון דכי לא נדר נמי אסור כי נדר נמי לא הויא עלי' איסור והאי לאו מתפיס בנדר הוי קמ"ל. ואף ר' יוחנן סבר לה להא דרבא וכו'. ופירוש רש"י ולא גרסינן כיון דמדרבנן היא דאסור כי נדר חייל עלי' בל יחל דהא דנדרים חיילים על דבר מצוה כדבר הרשות בביטול מצוה איירי כדתני בפ"ד דנדרים קונם שאיני נוטל לולב. אבל אם נדר לקיים מצוה אינו חל דאין איסור חל על איסור. וקשה הא יש כאן איסור מוסיף באם נדר שלא לאכול ביום שנהרג בו גדלי' בן אחיקם דמחמת הצום גדלי' מותר בטעימא אם לא נדר אבל אם נדר שלא לאכול אפי' בטעימא אסור. ועוד יש כאן איסור מוסיף לענין חולה שיש בו סכנה דמותר לאכול בצום גדליה אבל אם חולה שיש בו סכנה נדר שלא לאכול בצום גדלי' אסור לאכול ודו"ק:

תוס' ד"ה נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה משום דקידוש דאורייתא. תימא דבריש מסכת נזיר אמרינן מיין ושכר יזיר לאסור יין של מצוה כיין הרשות ופריך יין של מצוה מאי ניהו קידוש והבדלה מושבע ועומד מהר סיני הוא ומפרש ר"ת בתמי' וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא דאצטריך קרא למעוטי דבניחותא אין לפרש דאדרבה משום דמושבע ועומד מהר סיני אצטריך קרא דחייל נזירות והקשה השאגת ארי' דלעולם יש לפרש בניחותא דשיעור קידוש במלא לוגמיו קיים המצוה ושיעור נזיר היא רביעית וא"כ אפשר דקיים המצוה דקידוש ואכתי לא עבר על נזירות אלא איסור יש כאן ולא קאי קושיית הגמרא אמאי צריך קרא לאסור יין קידוש ואבדלתא משום דאינו מושבע ועומד מהר סיני. אלא קושית הגמרא היא אמאי יהי' נזיר אסור לעשות קידוש ביין כיון דמושבע ועומד מהר סיני עד האיסור בעלמא דישתה יין כל שהוא ואינו עובר על נזירותו כלל אלא איסור בעלמא. אלא זה יש לדחות דסוגי' דהתם אזלא לר"ש דסובר כ"ש למלקות עכ"ל. ונ"ל דלעולם יש לפרש דמושבע ועומד מה"ס היא בניחותא כפי' הנ"ל. ואין לדחות משום דהתם אזלינן אליבא דר"ש דסובר כ"ש למלקות דהנה הריטב"א ז"ל כ' הטעם דכ"ש למלקות ולענין קרבן עד כזית היא דבשלמא מלקות אינו אלא במזיד ומשום דאכל כ"ש מסתמא אחשבי'. אבל גבי קרבן דבשוגג היא איך שייך לומר אחשבי' הא בשוגג היא אוכל והא דבמלקות שייך אחשבי' היינו דווקא כשיכול לאכול כשיעור ולא אכל רק פחות מכשיעור מסתמא אחשבי'. אבל הכא דשתה פחות מכשיעור משום דבעי לצאת מצות קידוש היום ולא רצה לעבור על נזירותו ולא משום דאחשבי' וליכא למימר הכא כ"ש למלקות. ודו"ק כי היא כפתור ופרח:

תוס' ד"ה כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. איפכא ל"ל דלחומרא מקשינן וכו' וכן הא דאמר בערכין גבי הא דתניא הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים כו' ומסיק והני כהנים הואיל ואישתרי כלאים גבייהו כו' התם נמי אי אפשר לומר איפכא עכ"ל. ויש להקשות דהא ציצית אע"ג דכלאים היא מ"מ אתי עשה דציצית ודחי ל"ת דכלאים. וגבי בגדי כהונה נמי אמרינן הכי אע"ג דכלאים היא מ"מ אתי עשה ודחי ל"ת וע"כ הא דקאמר בגמרא הני כהנים הואיל ואישתרי כלאים גבייהו לא ליחייבו ע"כ שלא בשעת עבודה. דאי בשעת עבודה הא אתי עשה ודחי ל"ת וא"כ מאי מתרץ התוס' דאי אפשר לומר איפכא משום דגלי תורה גבי כהנים דמותרים ללבוש כלאים הא אכתי יש לומר איפכא דהתורה לא התירה אלא בשעת עבודה אבל שלא בשעת עבודה איכא למימר איפכא הואיל וכהנים חייבין בציצית גם הם אסורים ללבוש כלאים. ודו"ק:

בגמרא אימא כשם שלוקה על שקר כך לוקה על שוא פשיטא האי לאו היא והאי לאו היא. ופירש רש"י ז"ל והרי כתיב לא (ינקה ה') תשבע וכו'. ומקשין העולם מאי פשיטא דפריך הא הלאו דשקר הוי לאו שיש בו מעשה והלאו דשוא הוי לאו שאין בו מעשה וצריך למיגמר מיני' וי"ל לפירש הקונטרס דהדרי הגמרא ממאי דאמרי' דבדיבור א' נאמרו אלא אימא וכו' צריך לפרש קושי' הגמ' כך פשיטא האי לאו והאי לאו כו' וממילא יש אזהרה על שקר ועל שוא נמי יש אזהרה דילפינן משקר ועונשין מלא ינקה ד' דאל"כ קשה האיך ילפינן שוא משקר הא אין עונשין מן הדין אבל אם הקושי' היא כדפרישנא תו לא קשה מידי. ודו"ק:

קושי' עצומה על רבינו יקיר דרבינו יקיר אמר על האי דאמר ר"ש כ"ש למלקות זה דוקא אם האיסור היא בעין אבל אם האיסור היא ע"י תערובות לא אמרינן כ"ש למלקות. וקשה דהכא אמרינן בגמרא איבעי' להו ר"ע בכל התורה כולה כר"ש ס"ל דמחייב במשהו או לאו וכו' ואמרינן בגמרא ת"ש דתניא ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין וכו' ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואי ס"ד כר"ש ס"ל למה לו לצרף אלא וודאי לא ס"ל כר"ש. א"כ משמע דלר"ש אפי' אם האיסור הוא בתערובות נמי כ"ש למלקות ואין חילוק אם הוא בתערובות או אם היא בעין. ונ"ל לתרץ דהריטב"א כתב על הא דאמר ר"ש כ"ש למלקות ב' טעמים. חדא דסבר ר"ש דלשון אכילה משמע כ"ש. וב' משום דבלא"ה הוי איסור על חצי שיעור וכיון דאכל כ"ש אחשבי'. ולטעם ב' דוקא אמר הרבינו יקיר דיש חילוק אם האיסור הוא ע"י תערובות או אם האיסור הוא בעין דאם הוא בעין הוי בלא"ה איסור בעלמא וגם הוא אחשבי' ומילקה לקה. אבל אם הוא בתערובות הוי היתר גמור דהרמב"ם ז"ל פסק דחצי שיעור ע"י תערובות מותר מה"ת ולא שייך למימר אחשבי' דלהוי חייב מלקות אבל לטעם ראשון דריטב"א לית בי' חילוק בין אם האיסור הוא בעין או ע"י תערובות והכא אמרינן טעמא דאמר שבועה שלא אוכל ואכל כ"ש חייב משום כ"ש למלקות ע"כ טעמא כיון דסתם אכילה בכ"ש דליכא למימר טעמא משום דאחשבי' דאם נשבע על אכילת כזית הוי כ"ש היתר גמור ול"ש לומר אחשבי' אלא ע"כ הטעם משום דסתם אכילה בכ"ש. ולפי"ז מתורץ קושי' הנ"ל. ואין להקשות כיון דבתערובות היא. דהא הכא ע"כ טעמא משום דסתם אכילה בכ"ש ול"ש לחלק בין בעין לתערובות, ודו"ק:

ובאופן אחר יש לתרץ קושי' הנ"ל על רבינו יקיר דבפסחים ד' מ"ד ע"ב כתב רש"י בד"ה מפת ומיין חייב ואילו נכנס היין בכל הפת לא הוי פליגי רבנן דאית להו טעם כעיקר ואיתעביד פת גוף האיסור. ובהא מיהא פליגי עלי' דטעמא דר"ע משום צירוף הוא וא"נ לא נשרית כל הפת ביין מצטרף נמי היתר לאיסור לחיובי' והריטב"א לחולין ד' צ"ח בד"ה רבא אמר כו' כתב כל היכא דהוי טעם איסור מחצה על ההיתר כמו דאיתא בעיני' חשיב וכו' עכ"ל:

ודע דיש שיטות הסוברים דלא אמרינן היתר מצטרף לאיסור להיות עצם איסור לר"ע אלא בדלא נפישי היתר. אבל אם ההיתר מרובה על האיסור לא אמר ר"ע היתר מצטרף לאיסור ולפ"ז הא דפליג ר"ע ארבנן ואמר נזיר שהי' שורה פתו ביין חייב ע"כ איירי דלא פשט היין בכל הפת דאל"ה לא הוי פליג רבנן עליה כדברי רש"י הנ"ל. ואי מיירי דהיין הי' שוה עם החלק שנבלע בו א"כ הי' הפת מרובה על היין דהא לא פשט היין בכל הפת והוי ההיתר מרובה על האיסור ובכה"ג לא סבר ר"ע דהיתר מצטרף לאיסור כשיטת הנ"ל ואמאי מחייב ר"ע אלא ע"כ דהיין שוה עם הפת לגבי אותו החלק שנבלע בו היין מרובה על הפת והוי איסור מרובה על ההיתר וכמו דאיתא בעיני' חשיב כסברת הריטב"א הנ"ל ולפי"ז שפיר מתורץ קושי' העולם דע"כ (חסר) מרובה על ההיתר והוי כמו בעינא ומקשה (והיותר נאבד) ודו"ק:

דף יב.

בגמרא אלא מעתה האומר לאשה ועבד דלאו בני חיובא נינהו ה"נ דמחייב שולחן ומקשה בס' שיטה מקובצת מה ענין מזיק ללאו דלא תגנוב. הא מ"מ בני חיובא נינהו משום לאו דלא תגנוב. ונ"ל לתרץ דהנה לכאורה קשה אמאי אמרינן בגניבה דאשלד"ע משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. דהא אי נימא דיש שליח בגניבה לא יהי' עובר על דברי רב. דהנה בגניבה לא עבר על לאו דלא תגנוב רק היכא דעשה דרכי הקני' והשליח גנב והגביה בעבור המשלח. ואם נימא דיש שליח והוי כעשה בעצמו הקניי'. וא"כ הקניי' עשה המשלח והוא עבר על לאו דלא תגנוב והשליח לא עבר על דברי הרב דבשלמא גבי שאר עבירות דהיינו אם אמר לשליח להרוג נפש ואף דאי אמרי' דיש שליח לד"ע וחייב המשלח מ"מ השליח עבר העבירה והרג הנפש וא"כ שייך גבי' דברי הרב וכו' ולכך אמרי' אשלד"ע. אבל בגניבה לא שייך לומר לשליח דברי הרב וכו' כי הוא יכול לומר אני לא עשיתי כי אם בשליחותו והוי כאילו הוא בעצמו גנב ועשה הקני' ועבר על לאו דלא תגנוב כיון דהי' שלו אבל אני מה עול עשיתי ורש"י פי' בר חיובא אף הוא מוזהר על הדבר. אלא דז"א דמ"מ בר חיובא מצד מזיק כי נטל משל חברו לשום איש אחר והזיק לחברו ובר חיובא על הגניבה מצד מזיק ומוזהר גם הוא על הדבר ושייך דברי הרב וכו' דאף א"א דיש שלד"ע מ"מ השליח עבר עבירה מצד מזיק ולכך אמרי' דאשלד"ע לגבי גניבה וא"כ לס"ד בגמ' דחיובא דמזיק ליתא גבי אשה ועבד ממילא ליתא לגבייהו הלאו דלא תגנוב וכנ"ל דלא שייך גבייהו דברי הרב וכו' דהא עשו בפקודת המשלח הגניבה והקניי' וע"כ לא עברו על לאו דלא תגנוב. ולכך משני אמרת עבד ואשה בני חיובא נינהו מצד מזיק אלא דהשתא לית להו לשלומי וא"כ שייך שפיר דברי הרב וכו' ולכך פטור המשלח. ודו"ק היטב כי נכון הוא:

תוס' ד"ה כהן דאמר לי' לישראל צא וקדש לי אשה גרושה אפי' אמר לכהן נמי ונ"ל דהנה לכאורה קשה אמאי קאמר להך לישנא. היכי דשליח לאו בר חיובא הוא מחייב שולחו הני נמי כיון דלאו בני חיובא נינהו מחייב שולחן הא השליח עבר אלאו דלפני עור וא"כ שייך גבי שליח כל מילתא דא"ר ל"ת אי עביד ל"מ וא"כ השליחות בטל וממילא לא חלו הקידושין וא"כ אמאי מחייב שולחו. ואע"ג דגלי קרא גבי אלמנה לכה"ג דקדושין מהני כדאיתא במסכת תמורה דף ד' מ"מ גבי שליחות לא גלי קרא דהשליחות מועיל אלא צ"ל כדעת המפרשים דאם הוא אינו מוזהר עלי' לא שייך גבי' לפני עור:

ובזה מתורץ קושית העולם במסכת פסחים והרי אמה"ח דאמר רחמנא לא תאכל וכו' ואמה"ח לב"נ וכו' הא לכלבים שרי דילמא מיירי באבר מן המפרכסת דלישראל שרי ולב"נ אסור ומותר בהנאה לישראל ולכך אומר דעובר על לפני עור וא"כ ה"נ בישראל אינו עובר על לפני עור כיון שאינו מוזהר על לקיחת הגרושה. אבל כהן שאמר לכהן דאיהו מוזהר על לקיחת הגרושה ועבר על לפני עור וממילא בטל השליחות ולכ"ע לא מחייב שולחו ודו"ק:

דף כב.

בגמרא אלא דאמר אכילה מזו עלי קונם ואכילה מזו עלי קונם א"ה אמאי מצטרפות סוף סוף זיל להכא ליכא שיעורא זיל להכא ליכא שיעורא ופירש הרמב"ן ז"ל דבשלמא אי לא מזכיר שם אכילה א"כ דעתו גם אכילת חצי שיעור ואסור אלא דלא לקי על חצי שיעור. אבל אם אכל חצי שיעור והדר אכל חצי שיעור מצטרפות משום דבכל חד לבדו אסור. אבל אם מזכיר שם אכילה על כל חד לבדו והוי חצי שיעור היתר גמור ואמאי אם אכל עוד חצי שיעור יהי' חייב סוף סוף זיל להכא ליכא שיעורא וזיל להכא ליכא שיעורא עכ"ל וקשה על הרמב"ן א"כ לר"ל דסובר דח"ש מותר מה"ת לא משכחת דיהי' קונמות מצטרפין למעילה אפילו לא הזכיר אכילה משום דח"ש מותר מה"ת ושני התירים אין מצטרפין ללקות עליהם כנ"ל. ונ"ל דהנה הטעם דאם אכל כזית בכדי אכילת פרס דלקי לר"ל דסובר חצי שיעור מותר מה"ת היא משום דאכילה בכדי אכילת פרס שיעור אכילה חשבינן אבל הכא במעילה דמצטרף אפי' לזמן מרובה אמאי יהיו מצטרפין הרי כל אחד לבדו מותר מה"ת אלא ע"כ צ"ל דבמעילה סובר ר"ל חצי שיעור אסור מה"ת וממילא שפיר אמרינן דקונמות מצטרפין משום דכל אחד לבדו אסור מה"ת משום דח"ש אסור מה"ת לענין מעילה ודו"ק:

שם מיתיבי שני קונמות מצטרפין שתי שבועות אין מצטרפין ר' מאיר אומר קונמות אין מצטרפין וקשה לפי דהשתא סבר ר"מ יש מעילה בקונמות ואיכא קרבן ומלקות הא ר"מ סובר דבהקדש אם לעסה יוצאת לחולין והיכי משכחת דלקי הא אינו מחויב אלא בההנאה שאחר לעיסה ואז כבר יוצאת לחולין. ודו"ק:

שם רבינא אמר כי קאמר ר' פפא לענין מלקות כי תניא ההיא לענין קרבן וכו' ופריך הגמרא למימרא דסברי רבנן יש מעילה בקונמות והתניא וכו' אלא איפוך ר"מ לרבנן (דבתרווייהו) וכ' התוס' דטפי ניחא לי' לאפוכי ר"מ לרבנן בההיא בתרייתא דמייתי מלהגי' ולהפך דר"מ דבין שבועות לקונמות לא טעי תנא. וקשה דנוקמא כולה לענין מלקות ובדאמר אכילה מזו עלי קונם ואכילה מזו עלי קונם מדאפיך ר"מ לדרבנן ולא קשה א"ה אמאי מצטרפין לשיטת הרמב"ן דקושי' הגמ' היא סוף סוף זיל להכא ליכא שיעורא וכו' משום דמזכיר על כל אחד אכילה וא"כ הוי איסורים נפרדים אבל אם ר"מ הוא דאמר שני קונמות מצטרפין לא קשה דר"מ סובר כל איסורין שבתורה מצטרפין משום לא תאכל כל תועבה אבל גבי שבועות אין מצטרפין דבשבועות לא שייך לא תאכל כל תועבה דאין החפץ שנשבע עליו תועבה היא אלא אעצמו היא דאסור ומשו"ה סובר ר"מ שני קונמות מצטרפין שתי שבועות אין מצטרפין אבל רבנן סברי דכל איסורין שבתורה נפרדין א"כ גם גבי קונמות כיון דמזכיר אכילה על כל אחד ואחד הוי איסורין נפרדין ואין מצטרפין. וזה האיפוך הוי דומי' דאיפוך דאמרינן לקמן בגמרא ר"מ לבסוף ודו"ק:

הרמב"ם ז"ל כתב דאם אמר נזיר שבועה שלא אוכל חרצן דאינו חייב אלא אם אכל כזית דמסתמא דעתו על כזית דמושבע ועומד היא ע"כ. ומקשין העולם על הרמב"ם ז"ל מהכא דרוצה לפשוט האיבעי' דשלא אוכל ואכל עפר. מנבילה. מה התם בכזית אף הכא נמי בכזית ומאי פושט מנבילה דבשלמא נבילה כיון דמושבע ועומד הוא מסתמא דעתו אכזית אבל בעפר דלא מושבע ועומד היא דעתו אמשהו. ונ"ל לתרץ דהנה הפוסקים מביאים לשיטת הרמב"ם הא דסובר כיון דמושבע ועומד היא דעתו אכזית משום שהיא נשבע כדי לזרז עכ"ל. ואחצי שיעור ספק דנהי דהוי איסור דאורייתא אע"ג דבעלמא הוי ספק דאו' מה"ת לקולא חייב בספק דפלוגתא אבל בספק דאבעי' מדאורייתא לחומרא אבל כאן דבלא"ה הוי איסור דאורייתא משום חצי שיעור דאסור מה"ת לא שייך לומר זירז אלא מסתמא דעתו אכזית ובכזית שפיר שייך לומר זירז לענין מלקות דאכזית וודאי שבע והוי מלקות אע"ג דבלא"ה הוי מלקות דנהוי תרי מלקות אמאי החשבינן דשייך לומר זירז אע"ג דבלא"ה הוי מלקות דנהוי תרי מלקות. אבל לעניין איסור דאורייתא לא שייך לומר זירז אם בלא"ה הוי אסור איסור דאורייתא אבל הגמ' אזלא אריש לקיש דסובר ח"ש מותר מה"ת ובח"ש נמי שייך לומר זירז דאם לא נשבע הוי מותר מה"ת והוא עושה זירוז על עצמו בשבועה כדי לחייב אאיסור דאורייתא אפ"ה אמר ר"ל דדעתו אכזית ושפיר פשוט נמי אעפר, ודו"ק כי נכון היא: שם ד' כ"ג ע"ב תוס' ד"ה דמוקי לה כדברי הכל וא"ת אימא דהיינו טעמא דלא אמר כריש לקיש דסובר דח"ש אסור מה"ת והוי מושבע ועומד וכו' וי"ל משום דהוי איסור בעלמא ועוד דמצי לאוקמי בשלא כדרך הנאתן דאינו אסור אלא מדרבנן ע"כ. והקשה המהרש"א ז"ל דמניין לנו לומר דר"ש סובר דשלא כדרך הנאתן אינו אסור אלא מדרבנן. ונ"ל לתרץ דהר"ן ז"ל כתב בפ' דפ' בסוגי' דקונמות דטעם היא דח"ש אסור מה"ת כיון דח"ש אסור חזי לאצטרופי דאם אכל כמה זיתים שלא כדרך הנאה אינו אסור אלא מדרבנן אבל לר"ש דסובר כל שהיא למלקות ולענין מלקות לא (שייך) כיון משום דחזי לאצטרופי אלא ע"כ טעמא אחרינא כדכתב הריטב"א ז"ל ב' טעמים א' משום דאחשבי' והב' משום דסתם אכילה בכל שהוא וגם הנך ב' טעמים לא שייך לחלק בין שלא כדרך הנאתן וכל שהיא ושפיר מתורץ קושית מהרש"א ז"ל, ודוק היטב כי נכון היא:

גם בא"ד וא"ת דמאי מקשה הגמ' דר"י לא אמר כריש לקיש דהא ע"כ צ"ל כר"ל דר"ל מוקי לה במפרש אליבא דרב לפי שחצי שיעור מותר מה"ת ור"י ס"ל ח"ש אסור מה"ת. ותי' דר"י ס"ל אסור מה"ת אבל לא מושבע ועומד היא ושבועה חיילא ועוד תי' דר' אשי מוקי למתני' בשלא כדרך הנאתן ומותר לר"י כמו ח"ש לר"ל. והקשה המהרש"ל א"כ דאיירי שלא כדרך הנאתן ושבועה חיילא אף לר"י א"כ אמאי פליג ר"ש ותי' כי היכי דס"ל כל שהוא למלקות כדרך הנאתן ה"נ ס"ל בשלא כדרך הנאתן והקשה המהרש"א לתירץ המהרש"ל א"כ דלר"ש כי היכי דס"ל כ"ש למלקות בכדרך הנאתן ה"נ בשלא כדרך הנאתן הא מצינו לר"י דאמר ח"ש אסור מה"ת בכדרך הנאתן ובשלא כדרך הנאתן ס"ל דמותר. ונ"ל לתרץ קושית המהרש"א ז"ל דר"י ס"ל סתם אכילה בכזית ואם אמר שלא אוכל סתם דעתו אכזית אבל חצי שיעור נפקא מוכל חלב ואסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי דלא מקרי אכילה אפ"ה אסור א"כ שלא כדרך הנאתן (נמי אסור) והיכן מצינו לר"י דאמר ח"ש אסור מה"ת בכדה"נ ובשלא כדה"נ ס"ל דמותר דאם אכל ב' חצאי זיתים בכדי אכילת פרס מצטרפין דהוי שיעור אכילה ולכן אסור מה"ת אבל שלא כדה"נ לא חזי' לאצטרופי לא מקרי אכילה אפ"ה אסור א"כ שלכדה"נ נמי אסור ואפ"ה לא מיקרי אכילה ומיושב קושי' מהרש"א הנ"ל, ודו"ק היטב:

דף כד.

גמרא אלא כדרבא וכו' וכ' התוס' דגרסינן שפיר דמשכחת לה בנבילה מוסרחת וכו' והקשה הכריתי ופליתי על רבינו אהרן הלוי דסובר דשקצים ורמשים מוסרחים הוי איסור דאורייתא וא"כ קשה מאי מתרץ הגמ' על שקצים ורמשים דאפי' מוסרחים הוי איסור דאורייתא ומתני' תני נמי שקצים ורמשים חייב. ונ"ל לתרץ דהנה לכאורה קשה מאי קא פריך הגמ' אלא לר"י הן היכא משכחת לה דהא מצי לבטל נבילה בשחיטות ויהי' היתר אע"ג דאנן סוברים דאין מבטלין איסור לכתחילה מ"מ לא הוי אלא איסור בעלמא ואע"ג דבטלו הוי שם נבילה עלי' לקיים שבועתו שאוכל נבלות. דלענין טומאה אומר הרמב"ם דהוי נבילה ומפרשים הפוסקים כיון דהוי שם נבילה אלא ע"כ כיון דכאן אזלי הגמ' אליבא דר"י דמוקי לה כדברי הכל וא"כ היכי מצי לבטל דבמין במינו ליכא למימר דהיכי דמי אי אכל כזית בכדי אכילת פרס הוי איסור דאורייתא ואי לא אכל כזית בכדי אכילת פרס לא הוי שם נבילה עלי' ושפיר מקשה הגמ' אלא הן היכא משכחת לה, ורשב"א ז"ל כתב דשקצים ורמשים בטלו ברוב בשאינו מינו אפי' אכל בכדי אכילת פרס משום דהוי ממש ולא טעם וא"כ הדרא קושי' לדוכתי' דשפיר משכחת הן אף לבטל הנבילות בשחיטות שאינו מינו. אלא ע"כ דקושי' הגמ' לא הוי אשקצים ורמשים אלא אנבילות וטריפות ועל נבילות וטריפות שפיר מתרץ הגמ' משכחת לה בנבילה מוסרחת דנבילה מוסרחת מותר מה"ת. ודו"ק: שם כדרבא וכ' הר"י מיג"ש בשם גאון אחד דגרס הכא אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל עפר ונבילה ע"כ והקשה הר"י מיג"ש עליו מאי מתרץ הגמ' בהכי לעיל דגמ' מתרץ הכי דאפי' לבטל המצוה חל השבועה עליו בכולל כדרבא דאמר שבועה שאוכל עפר ונבילה אע"ג דהוי לבטל המצוה חל השבועה עליו בכולל ע"כ א"כ מאי קאמר עפר ונבילה הול"ל שחיטה ונבילה ע"כ. ונ"ל לתרץ דהנה הריב"ש מסופק אם אנו אמרי' כולל אע"ג דהוי אין השוואתו בענין כגון שנשבע שלא אוכל נבילות ושלא לעשות מלאכה או דילמא כיון דליכא השוואתו בענין לא אמרי' כולל דאע"ג דהוי אומן. ולפי"ז הא דמקשה הגמ' הן היכא משכחת לה לאו הקושי' הוא דהוי נשבע לבטל את המצוה דהא אפי' לבטל את המצוה אמרי' כולל אלא הכי מקשה הגמ' דבשלמא לאו משכחת לה אף דנבילה הוי אוכלין שאינן ראוין לאכילה ושחיטה ראוי' לאכילה ולא הוי השוואות בענין כיון דאמר שלא אוכל ליכא האי חילוק בין השוואות בענין. בין אינו ראוי' ובין ראוי'. אבל הן היכא משכחת לה כגון דאמר שבועה שאוכל נבילות ושחיטות איכא לחלק לענין השוואות הענין בין אוכלין דראוין לאכילה ובין דאינן ראוין וא"כ ליכא הכא השוואות בענין ולא אמרי' כולל וע"ז מתרץ הגמ' שפיר דמשכחת לה הן כדרבא דאמר רבא שבועה וכו' ושפיר אנו אמרי' כולל כיון דהוי השוואות בענין דתרתי הוי אוכלין שאינן ראוין לאכילה ואי אמרינן כולל (והיותר נמחק). ודו"ק היטב כי נכון הוא:

שם ע"ב תוס' ד"ה שלא אוכל תמרים וחלב מפרש ר"ת דאיתא בלאו והן דמשכחת בחלב הקיבה כו'. ותימא אמאי לא פריך מהכא ע"כ וקשה אמאי לא פריך תיכף על ר"י מהכא. ונ"ל לתרץ דהנה התוס' במסכת כריתות ד' י"ג הקשו אמאי לא חשיב נמי שבועה שלא אוכל דיש עוד חיוב חטאת. ותי' התוס' דמידי דאיתא בשאלה לא קתני. והרי הקדש. ומפרש התם דמיירי שם לאחר זריקה דליתי' בשאלה. והקשה המהרש"א ז"ל בכאן דלפי סברת התוס' דהתם למה צריך הגמ' לתרץ הכא דמיירי בבכור. והנה הריטב"א ז"ל במסכת מכות מפרש דמידי דאיתא בשאלה לא קתני דהחכם עוקר הנדר מעיקרו כוונתו דסוגי' דהכא אזלא אליבא דרבא ורבא סובר דמי שנשבע על ככר שלא יאכלנו ואכלו כולו אין נשאלין עלי'. לפי"ז קשה למה לא מתרץ הגמ' בכאן דמיירי הכא שנשבע על החתיכה ואכל כולה דלית בה שאלה ולמה מתרץ הגמ' דמיירי בבכור אלא ע"כ צ"ל דאזלינן בתר תחילתו ובתחילה אית בי' שאלה לכך לא מתרץ הגמ' דאיירי בתר זריקה כיון דסוגי' אזלא אליבא דרבא ומכח דבתר התחלה אזלינן אבל בסוגי' דהתם אזיל אליבא דהילכתא דקיימ"ל כאמימר דאפי' אכלו כולו נשאלין עלי' נמצא דשווין תחילה וסוף ושפיר מתרץ תוס' דהתם מיירי לאחר זריקה. אבל עדיין יש סתירה בזו דילמא מיירי בכאן דנשבע על החתיכה ואכלה דלא משכחת הן בזה מפרש ר"ת דע"כ איירי בסתם ומשכחת הן בחלב שעל גבי הקיבה ועכשיו קשה למה לא פריך על ר"י מהכא כי בלא זה הוי מצי למימר דמיירי בכאן דנשבע על הככר ואכלו כולו כיון דסוגי' אליבא דרבא אזלא ושפיר לית בי' שאלה ושפיר הקשה על רבינא למה לא קא חשיב כיון דלית בי' שאלה אבל על ר"י לא מצי למפרך כיון דקיימ"ל כאמימר ואית בי' שאלה ולכן לא קא חשיב אבל לפי' ר"ת מוכח דע"כ איירי בסתם ושפיר קשה לתרוויהו, ודו"ק:

דף כה:

אמר אביי ומודה רב באומר שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע לי' דפטור הואיל וליתי' בכלל שאיני יודע לך עדות כו' בשלמא לשמואל דאמר מילתא דליתא בלהבא לא מחייב עלי' לשעבר להכי אפקה רחמנא לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי אלא לרב למאי הילכתא אפקה רחמנא, וקשה דהנה הרמב"ן ז"ל פ' דאין השבועה חיילא לבטל את המצוה אפי' בכולל ואם עבר ועשה אינו חייב קרבן דכי כתיב קרא בדבר הרשות כתיב וקשה מאי פריך הגמ' אלא לרב למאי אפקה רחמנא שבועת עדות מכלל שבועת ביטוי הא אם לא אפקה רחמנא לא היינו מחייבים על שבועת העדות דאם נשבע שאיני יודע לך עדות ואח"כ נתברר הדבר שידע והוי לבטל המצוה. ויותר קשה להרמב"ן ז"ל דפוסק דשבועות אפי' לקיים את המצוה אינן חלות לא לקרבן ולא למלקות דלא יחל אדבר הרשות כתיב וחפצי שמים אין בכלל למעטינהו מלאו דשבועה ולא אמרינן דנשבעין לקיים את המצוה אלא לומר דלא מיקרי מוציא שם שמים לבטלה אלא זריז ונשכר הוי דקא אחיל שם שמים עלייהו דמילתא לזרוזי נפשי' דלא ליהוי בה לאו. והרמב"ם ז"ל מפרש והיא ראה או ידע ושמע קול אלה ואם לא יגיד ונשא עונו כגון שהבעל דבר תובע ומשביע את העד והוא שתק אם לא יגיד ונשא עונו לחייב קרבן כי גם בלא שבועה שאסור ואמאי פריך הגמ' אלא לרב אמאי מפקה רחמנא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי הא בלא"ה לא הי' מחייבין על שבועת העדות מכח שבועת ביטוי הא הוי נשבע לקיים את המצוה כי מלבד השבועה הוי מושבע ועומד להגיד העדות ונשבע לקיים את המצוה פטור מקרבן ומלקות אליבא דהרמב"ן ז"ל וצ"ע גדול:

דף כו:

אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים וכו' אלא הכי קאמר גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מנין ת"ל כל נדיב לב וכו' דהוי שני כתיבין הבאין כאחד ואין מלמדין מהן. ופריך ולמ"ד מלמדין מאי איכא למימר. ומפרק משום דהוי חולין וקדשים וחולין וקדשים לא גמרינן ומקשה התוס' דאמרי' בנזיר ד' ב' האומר אהא הרי זה נזיר ופריך ודילמא אהא בתענית קאמר ומשני כגון שהי' נזיר עובר לפניו. ופריך דילמא לפוטרו מקרבן. ומשני דאמר בלבו. והשתא אמאי לא צריכין הכא גבי פת חיטין עובר לפניו. והנה לכאורה קשה דהא במסכת נזיר ריש פ"ב איתא פלוגתא דב"ש וב"ה אם יש שאלה לנזיר או לא. משמע דכ"ע מודים דנזיר הוי קודש וכו' ובספרי מפרש כתיב בנזיר קודש יהי' הוי ג"כ קדושת הגוף נמצא הוי נזיר קדשים ואמאי צריך שיאמר אהא הא כיון דמסיק דגמר בלבו ואפי' לא אמר ולא מידי נמי דהא מסקינן דבקדשים הוי דברים שבלב דברים דכתיב כל נדיב לב. גם צע"ג דאמרינן במסכת חגיגה ד' י' היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו אמר ר' אליעזר דכתיב כי יפליא כי יפליא שני פעמים מכאן למד להיתר נדרים וקשה דהא ר' אליעזר סובר בעירובין דאין שאלה בהקדש גם דאמרינן בגמ' דאין שאלה להקדש. ונזיר הוי הקדש. ואמאי אמר ר' אליעזר דנזיר יש לו היתר הא אין שאלה להקדש. ונ"ל לתרץ דהנה הרמ"ע מפאני הקשה דבמסכת פסחים ד' מ"ו במתני' כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט לא תקרא לה שם עד שתאפה. ומסיק בגמ' דאית לי' לר"א הואיל ואי בעי מתשיל עלי' וקשה הא אית לי' לר"א אין שאלה בהקדש. ומתרץ דסברא דב"ש דס"ל אין שאלה להקדש מחמת כל היכא דאיתא בי' גזי דרחמנא איתא אבל בחלה הואיל ואי בעי ליתנה לבן בתו כהן (הוי ברשותו) נמצא שפיר אתי אליבא דסברא הנ"ל דגם בנזיר אם נזר עד לאחר ל' יום דכל זמן שלא בא הזמן דנזירות יכול לישאל עלי' דלא שייך כל היכא דאיתא וכו' ושפיר מתורץ דברי התוס' דמיירי שנזר עד לאחר ל' דעד הקיום יכול לישאל עליו ודו"ק היטב:

דף לב:

בגמ' הכל מודים בעד טומאה וכו' וקשה הא מילתא דאיסורא היא ומחויב העד להגיד בלא שבועה ואין נשבעין לקיים את המצוה וגם קשה גבי פקדון אם השביעו וכפר אמאי חל עליו השבועה. ובפרט לשיטת רש"י ז"ל דמפרש הטעם דאין נשבעין לקיים את המצוה משום דמושבע ועומד היא. ובדיני ממונות לא קשה הא מצוה הוא להגיד והאיך חל עליו שבועת עדות. דהא אין מחויבים להגיד אלא א"כ תובעם להגיד וכן בדיני נפשות אם תובעם להגיד לו נמי ל"ק דאפשר לומר דמשכחת לה דחייב ב' מיתות דנידון בחמורה ומשביעין את העדים להגיד את העדות לדונו בחמורה ולא הוי נשבע לקיים את המצוה דהא כבר מחויב מיתה אבל גבי פקדון וכן גבי טומאה קשה. וא"ל דמיירי דליכא איסורא שהבעל ידע דאא"ל דמיירי באופן. (ויתר חסר):

דף מה.

דף מ"ה ע"א ודף מ"ו:

סוגי' דקציצה:

בגמרא והא תנא רבה בר שמואל קצץ הממע"ה וכ' תוס' הך מתני' דלעיל והתנא בברייתא שאמר רבה בר שמואל לרב אשי דתני בה שכיר בזמנו וכו' אבל א"ל שתים קצצת לי והוא אומר לא קצצתי אלא אחת הממע"ה. ויל"ד לכאורה למה לא מקשה על שמואל מהברייתא שמביא בריש הסוגי' אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר וכו' הממע"ה. וכדי ליישב דקדוק הנ"ל אקדים מה שיש להקשות לכאורה דהקדמונים ז"ל מקשים מאי ס"ד דגמ' כאן שלא יהי' על בעה"ב חיוב שבועה הא הוא מודה במקצת וחייב שבועה דאורייתא ותירוצים רבים נאמרו בקושי' זו כמבואר בדברי הקדמונים ז"ל והרז"ה ז"ל מתרץ דקא ס"ד שלא חייבה תורה במודה במקצת בשכירות אלא במלוה ופקדון דכתיב בהו כי היא זה בפרשה דאם כסף תלוה וכ' הר"ן בזה"ל ואע"פ שהרמב"ן השיב עליו שכיון שהשלים פעולתו נעשה השכירות מלוה ואין ראוי שיורע כחו מפני שהי' נקרא שכירות שלא נוכל לומר כן וכל שכן למאי דס"ד מעיקרא שהרי דעת רוב המפורשים שכל תביעה שהיא נמשכת מקרקע אע"פ שעכשיו נעשה חוב דינה כקרקע ואין נשבעין על הקרקעות וכו' יעוין בר"ן ונ"ל פשוט דסברת הר"ן הנ"ל א"א לומר רק גבי שכיר ואף לגבי אומן למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי ושייך גבי' בל תלין כמו גבי שכיר דאין לאומן רק לתבוע דמי שכירות אבל אם נאמר דאומן קונה בשבח כלי לא מיקרי שכיר ומזה הטעם ליכא גבי' בל תלין כדאיתא במסכת ב"ק ד' צ"ט ע"א וכתב שם ברש"י ד"ה אמאי עובר הא זבינא קא מזבין לי' נהלי' ולא שכירות היא ע"כ. הרי דלמ"ד אומן קונה בשבח כלי היא מקרי זבינא ולא שכירות ואין מקום לומר שלא יהי' כאן שבועה דאורייתא במודה במקצת דהא הדינר אחד שמודה בעה"ב לא בא מכח שכירות רק דמי זבינא היא שלפי טענתו קנה מהאומן השבח בדינר אחד והאומן תובע שקצב לו בדמי קנין השבח ב' דינרין והוי כשאר מודה במקצת שחייבה התורה שבועה דאורייתא דבזה לא שייך סברת הרז"ה הנ"ל וכיון שכן קשה מאי מקשה הגמ' על שמואל מברייתא דרבה בר שמואל הא מבואר בב"ק דף הנ"ל דלא אפשיטא אם שמואל סובר אומן קונה בשבח כלי או לאו וי"ל דשמואל סובר דאומן קונה בשבח כלי וכיון שאין שם שכירות יש בזה דין שבועה דאורייתא כמודה במקצת דעלמא לכך שפיר פריך הא אמר שמואל בדין אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת משתבע בעה"ב ומברייתא דרבה בר שמואל לא קשה דהא באותה ברייתא מפורש דמיירי בשכירות דבהודאה במקצת וכפירה בשכירות ליכא שבועה דאורייתא כסברת הרז"ה הנ"ל דאף שנעשה מלוה מ"מ כיון דנמשכת משכירות ליכא שבועה וזה אם נחזיק דהילכתא דאין אומן קונה בשבח כלי ומקשה הגמ' אליבא דהילכתא מ"מ עכ"פ יותר הי' טוב להקשות על שמואל מברייתא הראשונה שמיירי בהדי' באומן דתניא בה אומן אומר וכו' ולמה שבק ברייתא זו ותפס הברייתא דרבה בר שמואל. ונ"ל דהרמב"ן והר"ן מביאים שיטות הגאונים שסוברים דכשיש הכחשה בין מלוה ולוה ויש משכון על כל המלוה אף שיש לו מיגו מ"מ חייב לישבע שבועת המשנה שנשבע ונוטל ומקשין עלייהו מברייתא דלקמן באומן כל זמן שהטלית ביד אומן על בעה"ב להביא ראי' ומשמע דהאומן א"צ לישבע. ומתרץ במלחמות די"ל כתי' הגמ' כאן לצדדין קתני וכו' יעוי"ש ובר"ן כתב דאף הגאונים לא מחייבי שבועה להמלוה רק כשהוא תובע מעותיו אבל אם הלוה. בא לתבוע משכונו והמלוה אינו רוצה ליתן לו משכונו עד שיפרע לו כפי תביעתו אין על המלוה שם נוטל כיון שהוא אינו תובע ולכך אין עליו חיוב שבועה. ותו לא קשה מברייתא כל זמן שהטלית ביד אומן דמסתמא בעה"ב תובע טליתו והאומן אינו רוצה להחזיר לו עד שישלם אגרי'. וכתב עוד הר"ן שי"ל עוד שהאומן א"צ לישבע כשבא לגבות דהא לעיל מיני' אמרי' וניתב לי' בלא שבועה. ופרקינן כדי להפיס דעתו של בעה"ב וכו' ודוקא בפועל הוא שצריכין להפיס דעתו של בעה"ב וכו' אבל אומן שהטלית בידו כו' אין לחוש משום פיוס בעה"ב שכבר מפויס ועומד כשיחזור לו טליתו ע"כ ומבואר במפורשים שכוונת הר"ן משום דהך ברייתא כל זמן שהטלית ביד האומן אתי' כר' יהודה והוא סובר דגם בקציצה לא אמרינן בעה"ב מידכר דכיר ושייך בזה ג"כ דברי הגמ' וניתב לי' בלא שבועה אבל לדידן דסוברים דבקציצה מידכר דכיר הבעה"ב אין חילוק בין אומן האוחז בכלי לכל מלוה על המשכון ובלא"ה לשיטת שמואל דסובר דלא אמרינן בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא מתוך שאי"ל משלם לא קשי' כלל בקציצה דניתב לי' בלא שבועה דאז אם בעה"ב מסופק הו"ל אינו יודע אם נתחייבתי ומתוך שאיל"מ ל"ל. א"כ לפי הס"ד דאכתי לא מסיק הגמ' לצדדין קתני הי' לכאורה קושי' מברייתא כל זמן שהטלית ביד אומן הממע"ה דאמאי לא ישבע האומן כדין המלוה על המשכון לשיטת הגאונים והאלפסי דיש בזה שבועת המשנה דתי' הרמב"ן לצדדין קתני עדיין לא נחית לה ותי' השני של הר"ן כיון שהדין ראוי להיות דניתב לי' בלא שבועה ל"ש ג"כ לשיטת שמואל דל"א מתוך שאיל"מ ולא נשאר רק תי' הראשון של הר"ן דמיירי שאין האומן תובע רק בעה"ב תובע ומאי פסקא לא שייך שכן הדרך שבעה"ב בא לתבוע כלי שלו כן מסביר הר"ן לפי"ז י"ל דמברייתא דאומן אומר שתים קצצת לי לא הי' אפשר להקשות על שמואל דבמסכת כתובות ד' ע"ו אתמר אמר ר"י אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראי' ואע"פ שהוא מוחזק דס"ל לשמואל דמוקמינן להפרה בחזקת מרא קמא מיתיבי מחט שנמצא בעובי בית הכוסות וכו' לא הוגלד פי המכה הממע"ה ואי יהיב טבח דמי בעי לאתוי' ראי' ומפיק ואמאי בעה"ב לייתי ראי' ומוקם בדלא יהיב הטבח דמי מפרש רש"י הא דקתני הממע"ה בבעל בהמה קאמר וכגון דאיהו קא תבע מאי פסקא אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תצייתינהו להני כללי דכייל אחי משמי' דשמואל הכי קאמר שמואל כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראי' פרש"י היינו שבעל הפרה צריך להביא ראי' שמת החמור קודם משיכה מיתיבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות כו' ואי דלא יהיב הטבח דמי בעל הבהמה צריך לאתוי' ראי' ומפיק ואמאי ספיקא ברשות טבח אתיליד דיהיב הטבח דמי ומאי פסקא סתמא דמילתא כל כמה דלא יהיב אינש זוזי לא יהיב חיותא ע"כ. ובתומים סי' פ"ט ח"ק ט"ו מבואר במה שכתב שם בדברי הרמב"ם שאין מצריכין לבעה"ב לישבע בהכחשה כשהחזיר לו האומן הטלית משום דלא שכיח הוא שיחזור האומן הטלית קודם שיקח דמי והנכון לזה מה שאמרו שלכך האומן שומר שכר בהאי הנאה דתפיס להטלית אאגרי' ע"כ בדבריו שם לי אריכות דברים כי שגגה יצאה מלפניו כאשר אבאר לקמן זאת אי"ה ומפרש לומר דא"א להקשות על שמואל מברייתא דאומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר וכו' הממע"ה דהפשט בברייתא להיפך שמיירי שהטלית הוא עוד ביד האומן והרי הוא המוציא לכך עליו הראי' ומאי פסקא ל"ש להקשות כיון די"ל כנ"ל דמסתמא הוא שהאומן אינו מחזיר הטלית עד שנפרע מה שמגיע לו. גם בלא"ה אין הכרח קושי' כ"כ דמאי פסקא דהרי לר"י שאמר משמי' דשמואל צריכין לאוקמי הברייתא מחט שנמצא בעובי בית הכוסות בשלא יהיב הטבח דמי והממע"ה קאי על בעל הפרה ולא חש לקושית מאי פסקא א"כ נאה יותר להקשות על שמואל מברייתא דשכיר אומר שתים קצצת לי שאין בזה דרך ליישב ומיושב הדקדוקים הנ"ל. והשתא לפי"ז י"ל קושיות הנ"ל על שיטת בעל המאור דהנה בספר פ"י על ממכת גיטין ד' כ' מקשה למ"ד אומן קונה בשבח כלי אמאי כשר גט שכתבו חרש שוטה וקטן דהא קטן מיקנא קנה. אקנויי לא מקני. והגט צריך להיות של בעל והקטן קנה הגט בשבח כלי ול"ה של הבעל ומתרץ בקצוה"ח סי' ל"ו דמבואר בדברי הרא"ש דאפי' למ"ד אומן קונה בשבת כלי מ"מ ביד בעה"ב לכוף את האומן שיתן לו הכלי וגם השבח אם ירצה ליתן לו מה שקצב ובזה מהני אף נתינה בע"כ ולכך מהני אף בקטן. לפי"ז נראה ליישב ולהמציא דבר חדש דהיכא שאין האומן בא לתבוע רק מחזיק בכלי והבעה"ב הוא התובע חייב האומן שבועה דאורייתא כדין מודה במקצת כי הבעה"ב תובע כל הטלית שלפי דבריו מחויב האומן ליתן לו בעד הסלע אחד שרוצה ליתן לו כפי שקצב לו לפי דבריו והאומן מודה שעצם הטלית היא של בעה"ב רק אחרי שלפי דבריו קצב לו שתים אינו רוצה ליתן לו חלקו בטלית מחמת שאומן קונה בשבח כלי עד שיתן לו שתים וכל זמן שלא יתן לו הרי הוא בעל הטלית במקצת מחמת שבח שלו והוי מודה במקצת הטענה ממש ולא גרע מתובע מחבירו שקנה ממנו טלית שלם והנתבע משיב חצי שלי וחצי שלך שחייב שבועה דאורייתא והילך ליכא כאן שהרי האומן אינו רוצה להחזיר שתופסו משום חלקו שיש לו בשבח כלי שיש לו בהטלית א"כ אי אפשר לומר הפשט בהברייתא הראשונה שמיירי שהטלית ביד אומן והבעה"ב הוא המוציא מחבירו דכיון דבעה"ב בא לתבוע מוטל על האומן לישבע ולמה קתני הממע"ה ואי לא מייתי ראי' פקע לפי ס"ד דהשתא דאכתי לא אסיק התרצן דלצדדין קתני. אמנם אם נאמר דאין אומן קונה בשבח כלי אין שם תביעה על גוף הטלית כי אם על דמי השכירות וליכא שם תביעה על האומן דאינו נחשב מודה במקצת כי על הדמים אינו נחשב שם תביעה ודינה ככל בעל המשכון שיש לו הכחשה עם הלוה. והשתא א"ש דקושית הגמ' על שמואל היא ממנ"פ מברייתא דרבה בר שמואל או מברייתא ראשונה דאם נתרץ דמברייתא דרבה בר שמואל לא קשי' על שמואל דשאני אומן משכיר וכסברא הנ"ל דשיטת בעל המאור. א"כ ע"כ צ"ל דסברינן אומן קונה בשבח כלי קשה על שמואל מברייתא ראשונה אומן אומר דתו ליכא למימר דילמא ברייתא זו מיירי שהטלית ביד האומן ובעה"ב הוא המוציא דאכתי קשה למה לא ישבע האומן כדין נשבע ונוטל במשכון שדינו לסברת הר"ן (יעוין בדבריו) שוה בזה למלוה על המשכון אבל למ"ד אומן קונה בשבח כלי וכנ"ל דמיירי דהאומן אינו רוצה לתבוע כלל רק הבעה"ב הוא התובע והאומן הוא הנתבע דאל"כ ליתחייב האומן שבועה דאורייתא כדין מודה במקצת דהא לפי סברא דהשתא סברינן דאומן קונה בשבח כלי והוי מודה במקצת וכעין שכ' התוס' בב"מ ד"ה זה כדי לאוקמי בכל ענין אפי' לא פרע כמו כן נוכל לומר להיפך דנכון לאוקמי אף היכא דפרע אותה אחת ובפרט אם נאמר כיון שסתמא קתני מיירי אף היכא שבעה"ב אומר שכבר נתן לו הסלע שקצץ ויש לו לתבוע חזרת הטלית בלי עיכוב כי כולה שלו ולפי טענת האומן שתים קצצת לי אף שכבר קיבל סלע אחד עדיין לא הקנה השבח כלי שלו לבעה"ב ויש לו עדיין להאומן חלקו בטלית והוא מודה במקצת גמור מה שאינו כופר כל הטלית וא"ל דמיירי שעדיין לא נתן לו אותה הדינר דלזה שפיר קשה מאי פסקא. והר"ן שכתב היכא דאומן מחזיק הכלי והבעה"ב תובע א"ל לישבע נ"ל דס"ל דהלכתא כאלפסי והרמב"ם ושאר פוסקים דסוברים אין אומן קונה בשבח כלי וליכא כאן כפירה והודאה דגובה הכל לכך אין אומן מתחייב מדין מודה במקצת ומדין נשבע ונוטל נמי ליכא למחייבי' דאין הוא התובע (וא"כ נוכל לומר ג"כ להיפך דנכון לאוקמי אף היכא דכבר פרע אותה אחת) ולפי"ז יש לתרץ לשון הגמ' א"ה אפי' קצץ נמי דלפי דברי הנ"ל ולפי שיטת הרמב"ן דל"ל לסברת הר"ן ובשיטות החולקים על הגאונים דבאמת במלוה על המשכון א"צ לישבע כיון שיש לו מיגו קשה מאי מקשה הגמ' א"ה אפי' קצץ נמי דילמא בהך ברייתא הפשט להגאונים שמיירי שהטלית ביד אומן והבעה"ב הוא המוציא ופטור האומן משבועה כיון שיש לו מיגו. וי"ל שזו לשיטת הגאונים לא קושי' הגמ' מכרעת דהא אף לפי דבריהם לפי מה שמתרץ הרמב"ן בשיטתם בברייתא כל זמן שהטלית ביד אומן דלצדדין קתני. צ"ל קודם דאסיק בגמ' תירוץ זה דלצדדין קתני היינו מוכרחין לומר שאין שבועה באומן ובמלוה על המשכון ג"כ אין להקשות אפי' קצץ נמי כיון דיש לומר כ"מ דיש לו מיגו א"צ לישבע וי"ל שהברייתא מיירי שהטלית ביד האומן וא"צ לישבע וכשאין טלית ביד האומן נוטל ג"כ משום דבעה"ב טרוד בפועליו רק שצריך לישבע וכאן א"צ לישבע משום שיש לו מיגו להד"ם להכי קתני הממע"ה והיינו הבעה"ב ואי לא מייתי ראי' פקע. אמנם י"ל דהר"ן מקשה ג"כ קושי' התוס' דאמאי נאמן בשכרו שלא בעדים במיגו הא אין המיגו טוב ומתרץ דאדרבא דיותר טוב לבעה"ב לטעון לא שכרתיך משיטעון פרעתי מילתא דידע דמספקו בי' רבנן משום טירדא. מעתה י"ל בפשיטות לפי הס"ד שסובר דגם בקציצה אין הבעה"ב זוכר אין לפטור את האומן במיגו שהי' מכחיש בטליתו דהוי מיגו דהעזה לאפטורי משבועה דאם מכחיש הטלית מעיז נגד הבעה"ב וגם לפני הב"ד נדין אולי תובע בשקר כיון שרואין הכחשת בעה"ב משא"כ כשתובע יותר בקציצה לא מעיז בפני הבעה"ב שהבעה"ב בעצמו בדדמי דילמא משגה היא אצלו מחמת טרדותיו גם מחמת זה מחשבי' גם הב"ד יותר את טענות האומן מטענות בעה"ב א"כ טוב לו יותר להכחיש בקציצה וכיון שאין לו מיגו טוב מהראוי שיצטרך לישבע. וא"ל דבאמת כוונת הברייתא הממע"ה ואם לא הביא הבעה"ב ראי' ישבע האומן וכתירץ הגמ' לצדדין קתני. דהא בשבועה יכול האומן ליטול אף כשהטלית ביד בעה"ב לפי קושי' הגמ' אפי' קצץ נמי ומקשה הגמ' שפיר. אמנם כ"ז אי אמרינן דבעה"ב טריד בפועליו אבל לתירץ הראשון משום כדי חייו וליכא כלל טירדא אצל בעה"ב דהוי המיגו של האומן טוב ל"ק כלל מהברייתא דאומן אומר שתים קצצת לי והממע"ה קאי על הבעה"ב ואי לא מייתי ראי' נוטל האומן בלא שבועה כיון שיש לו מיגו טוב לכך לא מקשה הגמ' רק אחרי דמסיק הסברא דבעה"ב טריד. ודברי הראשונים הנ"ל ג"כ א"ש דהמה אליבא דשמואל ולפי המסקנא וכמו שהשיב שמואל בעצמו קציצה מידכר דכירי אינשי וממילא כשהטלית ביד האומן ב יש לו מיגו טוב:

תוכן העניינים

ברוך שאמר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה