ברוך שאמר· רבי ברוך תאומים-פרנקל
קידושין
דף ג.
מסכת קידושין בשיטה דסבלונות:
מתניתין המקדש שתי נשים בשוה פרוטה וכו' אינה מקודשת שמחמת קידושין הראשונים שלח לה. הדקדוקים ידוע וגם האור חדש הקשה אמאי נקט בשוה פרוטה ליתני המקדש שתי נשים בפרוטה:
ונראה לי דהנה הר"ן מפרש גבי חצר של שני שותפין דכל אחד מהשותפין שלו הוא כל החצר וכן גבי השני עיי"ש א"כ ה"נ הוה אמינא כשמקדש בדבר שהוא שוה פרוטה שתי נשים שתהי' מקודשת דליהוי כנותן לכל אחת מתנה על מנת להחזיר דהא כל אחת יכולה להשתמש בדבר שנתן להם ובעת שהיתה משתמשת שלה היא כולה כנ"ל גבי חצר על כן נקט הכא במתניתין המקדש שתי נשים בשוה פרוטה לאשמועינן דאף כשמקדש בשוה פרוטה נמי אינה מקודשת דאם הי' נקיט פרוטה הוה אמינא דדוקא בפרוטה היא דאינה מקודשת אבל כשמקדש בשוה פרוטה אימא כנ"ל דתהוי מקודשת משום דיהא כמתנה על מנת להחזיר על כן נקיט שוה פרוטה נמי אינה מקודשת. ובזה מדוייק היטב רש"י בד"ה וצריכא דנקט למיתני שתי נשים בפרוטה. ולכאורה קשה אמאי נקט בפרוטה הא במתניתין איתא בשוה פרוטה אמנם לפי שכתבתי ניחא דתנא דמתני' בא להשמיענו דין חדש דמתנה על מנת להחזיר אינה מקודשת א"כ נקט שוה פרוטה אבל כאן לענין סבלונות אין חילוק בין פרוטה לשוה פרוטה על כן נקט רש"י בפרוטה ודו"ק:
שם ע"ב הקשו כל המפרשים מאי דאיתא כאן בגמרא קמ"ל ומשמע דאמרינן דאין אדם יודע דבפחות משוה פרוטה אינה מקודשת ובכתובות איתא גבי אחד שקידש בפחות משוה פרוטה ואח"כ בא עלי' קאמרינן דבא עליה לשם קידושין משום דאמרינן דאדם יודע דאשה בפחות משוה פרוטה אינה מקודשת ע"ש: ונראה לתרץ דבאמת אמרינן אדם יודע דבפחות משוה פרוטה אינה מקודשת אמנם הכא שאני דהא לכאורה קשה האיך ס"ד דהסבלונות יהי' קדושין א"כ צדקה לאשה נמי ניחוש שמא נתן לשם קידושין. אבל לפי עניות דעתי נראה דכיון דאדם יודע דבפחות משוה פרוטה אינה מקודשת על כרחך וודאי שלח לשם קידושין דאי לאו דלשם קידושין שלח רק שלחם לשם קידושין הראשונים האיך לא הי' חייש שהאשה תאמר כיון דקידושין הראשונים לאו כלום הם האיך שלחת לי סבלונות והוי אמינא שוודאי שלח הסבלונות לשם קידושין על כן קאמר בגמרא קא משמע לן כלומר דאשמועינן התנא דלאו כל אדם יודע דאשה בפחות משוה פרוטה אינה מקודשת רק רוב אנשים יודעים וכולם אינם יודעים ושוב אין לומר שוודאי שלח סבלונות לקדושין דאי לאו לשם קידושין האיך שלחם ולא חש דהאשה תטעון כנ"ל זה אינו דהוא הי' חשב בלבו כשהאשה תטעון כנ"ל הוא יטעון שהוא הי' מן המועט שאין יודעים דבפחות משו"פ לא מקדשה והוי סובר דמקודשת ושלח את הסבלונות מחמת קידושין הראשונים ולאו לשם מתנה ואם כן אינו מוכח דלשם קידושין שלח לה ואינה מקודשת ודו"ק:
סוגיא דהמקדש בגזל.
דף נב.
אמר רב שמע מינה ממתניתין כו' מי אמר רב כוותי' כו' לכאורה קשה דקארי לה והוא לא אמר הכי מאי קארי לה הא מוכח ממתניתין כרב גם קשה מאי מקשה מגזל ולא נתייאשו הבעלים כו' הא י"ל דלא קיבל דינו של רב משום דסובר דחיישינן לקידושין אייאש או דסובר סתם גזילה יאוש בעלים ומה שאמר ר"י שאין הגזלן יכול להקדיש מיירי בידוע שלא נתייאשו הבעלים ואף אם יש הוכחה ממקום אחר דר"י סובר דסתם גזילה לאו יאוש בעלים הא עכ"פ ממימרא דר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים ליכא הוכחה גם על תירוץ תוס' דמשוו איסור א"א להקדש קשה דהא בהקדש אזלינן בתר רובא בכמה מקומות ובאשת איש מחמרינן אף במיעוטא בכמה מקומות ויעוין בסוגיא דסבלונות ובדברי הקדמונים שם גם לתירוץ של ר"י מי אמר: ויש לומר בהקדם דברי הירושלמי אר"ח בר אבא ש"מ מקדשין בגזל וש"מ מקדשין בפירות עבירה דברים אלו נעולים גם אין פותר מה זה פירות עבירה. ויעוין בירושלמי פ"ז משביעית שם קרי פירות שביעית שנעבדה בהן עבירה שנהג בהן שלא כדין שביעית וסתם פירות שביעית מן התורה יהא נקרא פירות עבירה:
ונראה לי בהקדם דברי הירושלמי דהנה בחידושי ריטב"א בסוגיא זו ד"ה ממאי כתב בזה הלשון קשה לי דילמא הוא הדין בשאר שני שבוע והא דקתני ושל שביעית היתה לאשמועינן אידך דאמרינן דמקדש בפירות שביעית סד"א לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה קמ"ל ואיכא למימר דדייק רב מדקתני ושלהן היתה וכיון דשביעית היא דהכל הפקר מאי שלהן איכא ממאי שלהן היתה או של אחרים או שלו דהא ליכא בעלים לפירות שביעית זו והא קמ"ל דהא דמקדשה בשלהן היינו משום של שביעית היתה הא שאר שני שבוע לא דפירות שביעית לא שייך שלהן היתה והא מילתא תליא בפלוגתת הקדמונים דבשביעית פרק ד' משנה ב' אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה כדברי ב"ש וב"ה אומרים אין אוכלין אותם בטובה ומפרש הרמב"ם בזה הלשון ופירוש בטובה בטבין כאלו עושה לו צרכיו ואו עושה לו עמו חסד ומניחו לאכול מפירות ארצו עכ"ל וכן פירש להלכה בפ"ז מהלכות שמיטה ויובל דין ט"ו אבל הראב"ד בפירושו שם כתב בזה הלשון ונראה דטעמייהו דב"ה משום דגזרו שביעית אטו שאר ימי שבוע כדי שלא יהא אדם רגיל לכנוס בשדה חבירו לגינתו ופרדסו שלא מדעתו אבל מן הדין מותר דכתיב ובשנה השביעית תשמטנה ותניא במכילתא מגיד שהוא פורץ ופורץ פרצות כו' עכ"ל מדברי הראב"ד אלו הוא מבואר דברי המכילתא שרשות לכל אדם בשביעית לפרוץ בה פרצות כו' ובשדות ובגנות דאפקעתא דמלכא הוא ואין להם בעלים אבל מדברי הכסף משנה פרק ד' מהלכות שמיטה ויובל דין כ"ה נראה שאין כוונת המכילתא שרשות כנ"ל שמן המצוה לבעל הגינה או השדה לפרוץ פרצות בגדר בכדי לברר הפקירו לעין כל וכדבריו מוכרח כן לומר בשיטת הרמב"ם ז"ל שם מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית דכתיב והשביעית תשמטנה וכל הנועל כרמו או שדהו בשביעית ביטל מצות עשה והן אם אוסף כל פירותיו לתוך ביתו אלא יפקיר הכל כו' יעו"ש דבריו אלו להדיא שהוא סובר דאין הפירות שביעית הפקר באפקעתא דמלכא רק המצוה הוא על הבעלים שהם יפקירוהו ואם לא יפקירו נשאר שלהן אלא שבטלו מצות עשה ולא כדברי הראב"ד והריטב"א הנ"ל ודלא כדברי הר"ש בפ"ד משביעית משנה כ' יעו"ש: והנה לשיטת הרמב"ם יש לספוקי הגוזל פירות שביעי' מבעלים טרם שהפקירוהו מה דינו. ולפשוט זה אציע דברי רש"י בחולין דף ד' ע"ב על הא דאיתא שם חמצן של עוברי עבירה לאחר פסח מותר מפני שהן מחליפין וכתב רש"י בד"ה שהן מחליפין בזה הלשון ויש אומרים שאף לעצמו מותר וטעות הוא בידם דאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח כו' שאם רצה מוכרו לנכרי ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים כו' עכ"ל ומקשו שם התוס' בד"ה מותר בזה הלשון ואין זה דווקא דאפלו יהיו הדמים מותרין כשמכרו מכל מקום כיון דלכתחילה אסור למוכרו לאו דמים הוא עכ"ל. ובחידושי הריטב"א לחולין שם ד"ה תוס' כתב בזה הלשון ומיהו מה שאמר רבינו ז"ל דאי אמרינן דלדידי' שרי הרי מצינו דמים לחמץ בפסח זו אין ראי' ומיהו כיון שאסור למוכרו ולהחליפו מן התורה נמי הרי חשיב שאין לו דמים ואין לו תשלומין שאין לנו להחזיקו שיהא עובר ע"ז למוכרו ולהחליפו. ולכאורה הריטב"א סותר את עצמו דבחידושיו בקדושין דף נ"ח ע"ב גבי הגונב טבלו של חבירו דמוקי שם הגמרא בחד אוקימתא פלוגתא דרבי ורבי יוסי ברבי יהודה בדשמואל אי חטה אחת פוטרת כל הכרי כו' וכתב בזה הלשון ראיתי מקשים והא תתן לו כתיב ובעינן כדי נתינה כו' ונראה לי דבוודאי מצוה ליתן דבר מתוקן כו' ויצא כרי מטבל אלא שלא מקיים מצות נתינה כו' עכ"ל וקשה דלפי סברת הריטב"א בחולין דף ד' הנ"ל קשה אמאי מחייב רבי בגונב טבלו של חבירו לשלם לו דמי טבלו ולא אמרינן דודאי לא חשיד הבעל הטבל שיעבור על מצות עשה שבתורה ואם לא הי' נגנב ממנו הי' מקיים המצוה בשיעור נתינה ואין מפסידו הגנב דמי כולו וצריך לומר דלא דמי דבשלמא גבי חמץ ושאר איסורי הנאה כיון שיש איסור תורה שלא יהנה אין להבעלים עוד בזה דין ממון ומהיכא תיתי יעבור על מה שכתוב בתורה אבל בהפרשת תרומה אף שיש על הבעלים מצות נתינה מכל מקום כל זמן שאין נותנים לכהן ממונם הוא ולהפקיע איסור טבל די בחטה אחת ואין עוד עליהם רק שיעשו בממונם מצות נתינה וכנ"ל וכל הגוזל או הגונב מהם קודם שעושה המצוה גוזל ממונו ממש כי מצד חיוב המצות נתינה לא יצא מרשותם עד שיתנו בעצמם לכהן ויקיימו המצוה בממונם ולכך מחויב הגנב לשלם דמי כולו. מעתה יש לומר שגם בשביעית כן הדין לשיטת הרמב"ם דאם גזל אדם פירות מגינה או משדה קודם שהפקירום הבעלים הוי גזלן גמור ומחויב בתשלומין או בהשבה שהוא ממונם ונהגו בו דין שביעית:
ולפי זה אתי שפיר דברי הירושלמי הנ"ל דרשב"א מפרש המשנה בפשיטות הכוונה במלת ושלהן היתה כלומר שעדיין לא הפקירו הנשים את הפירות בגינה שלהם ובא זה וליקט בדרך גזילה וקידש בהם ופסקו החכמים דהנכריות מקודשות ונשמע מזה השני דינים דמקדש בגזלה מקודשת ומקדשין בפירות עבירה ושפיר נקראים פירות עבירה כיון דלא נעשה בהם מצות שביעית שהוא גזלם קודם שהפקירו הנשים וקידש בהם שהחזיקו בהם בתורת קידושין ולא חל עליהם שם הפקר אשר צריכים לנהוג בפירות שביעית: אמנם לכאורה אי אפשר לומר כן לפירות שביעית דאי' (בתרומות ד' קכ"ב) בתוס' ד"ה של עדיקה ופי' מק"ו מפרדס ועודק ומשומר ושביעית וקשה לי משומר קודם הביעור לעולם מותר ואין נראה לי דהא בהדיא תניא בת"כ ואת ענבי נזירך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר עכ"ל דלית ס"ל דאסורין אף בהנאה דכיון דאסורייהו נלמד מלא תקצור נשמע שאין הקצירה מועלת כלום. ולמ"ד דיליף מאותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ובלא"ה יש איסור הנאה בכל איסור אכילה שאין היתר הנאה מפורשין שלא כדרך הנאתן הי' אף בפירות של הפקר בשביעית אסור כדין שביעית ולא ניתן אלא לאכילה והנאה דרך הנאתן אם כן קשה דלפי פירושי בירושלמי הנ"ל לא הופקרו הפירות האלו ודינן כמו שומר שאסורין בהנאה כנ"ל ואמאי נכריות מקודשות הא מקדש באיסור הנאה:
וליישב כל זה צריך אני להקדים דברי רש"י בגיטין דף ל"ח ע"א ד"ה בחזקה וד"ה עמון ומואב דכתב רש"י שם שנכרי ששבה עבד זכה ביאוש שנתייאשו הבעלים ומטעם הפקר ומקשה הפ"י הא אנן קיי"ל דיאוש כדי קנה גם דברי רש"י הנ"ל סותרים דברי התוס' בב"ק דף ס"ו ע"א ד"ה כיון דבאיסורא שכתבו שם בזה הלשון מכאן משמע דיאוש כדי אינו כהפקר דא"כ אפילו בתר דאתא לידי' באיסורא יוכל לקנות מן הפקר כו' עכ"ל וליישב כל זה יש לומר דהא באמת אין יאוש הפקר גמור מבואר מתוך דברי התוס' בב"ק דף ס"ט ע"א ד"ה כל שלקטו שכתבו דלכך אין יאוש חשיב כהפקר לפוטרו מן המעשר משום דניהו דנגזל אין יכול לתבוע מן המחזיק זה אחר יאוש כו' מכל מקום כיון שכל אדם אסור להחזיק בה מפני שהיא צריכה לגזלן לפטור בה מן הנגזל ואם כבר זכה בו אחד לכל הפחות חייב לשלם דמים כו' לא חשיב כהפקר עכ"ל ומינה היכא שאין הגזלן חייב בתשלומין ואינו יכול לעכב על אחר לזכות בה תחלה והוי יאוש הפקר גמור: מעתה מיושב קושיא הנ"ל דבעירובין דף ס"ב בענין בן נח שנהרג על פחות מש"פ ולא ניתן להשבון ומפרש רש"י הטעם דבנכרי לא כתיב והשיב ותוס' חולקים שם על רש"י וע"כ אסקו דאם איתא הגזלה בעין אין הנכרי מחויב לשלם דמיו וטעם דק"ל בדרבה מינה מעתה י"ל יאוש הוי תמיד הפקר ומ"מ יאוש כדי לא קנה מטעם דלא הוי הפקר לכל דאף שהנגזל מפקיר הכל מ"מ לא יוכל אחר לזכות בו מהגזלן משום דהגזלן חייב לשלם דמיו אבל כשהגזלן נכרי שאין על הגזלן חיוב תשלומין אם אין בעין המעות גם אחר ממילא הי' יכול לזכות בעבד אם יהי' מקדיש את עצמו קודם שזכה בו הנכרי הגזלן אם הי' ביד הגזלן לעבד על ידו כי אין על הגזלן הנכרי חיוב תשלומין והוי שפיר הפקר לכל ויכול גם הנכרי בעצמו לזכות בו מטעם הפקר שבא מן היאוש ומיושב בזה קושית הפ"י הנ"ל על רש"י ודו"ק: והנה בכפות תמרים בפרק לולב הגזול דף מ"ו כתב דפירות משומרין אסורין מ"מ אם הבעלים מפקירן אח"כ חוזרין להיתירן מעת הפקר ואילך מעתה י"ל בפשיטות דבגזל פירות שביעית קודם שהפקירום הבעלים אם נתייאשו הבעלים מועיל אותו יאוש לחודא בהפקר להתיר הפירות מעת היאוש ואילך דהא דכל סתם יאוש אין כהפקר הוא מטעם הנ"ל שאין אחר יכול לזכות בה מצד שהגזלן חייב בתשלומין אבל לשיטת ר"ת בפירות שביעית דמשומרין אסורין בהנאה ואין תקנה רק בהפקר ואין לבעל הפירות בהן דין ממון אם מפקירים כדת של תורה או יעברו ולא יפקירום לא יהי' להם זכות בפירות אלו דאם יפקירום הרי לא להן בעלים ואם לא יפקירום ישארו באיסור הנאה וא"כ אין מקום לחיוב תשלומין על הגזלן רק אם הפירות בעין מחויב להחזירן לבעליהן כדי שיקיימו בהן מצות הפקר אבל חיוב בתשלומין ממון ליכא בשום אופן וממילא יכול גם אחר לזכות באותן הפירות אחר יאוש בעלים ואין הגזלן יכול למחות על ידו כיון שאין הגזלן בר חיוב תשלומין כשלא יהי' הפירות בעין ושם היאוש כהפקר לכל ועל ידי ההפקר יופקע האיסור של המשומר כסברת הכפות תמרים הנ"ל וגם הגזלן בעצמו יכול לזכות בהם מכח ההפקר שע"י היאוש מותרין לו הפירות ויכול לקדש בהן אשה כי אין עוד איסור על הפירות ואתי שפיר דברי הירושלמי דמפרש המשנה ושלהן היתה היינו שעדיין לא הפקירום וכשגזלן זה נתייאשו הנשים מהן ואותו היאוש הוי כהפקר ומותרין הפירות שביעית ואף אם בעלמא יאוש כדי לא קנה מכל מקום הכא כיון שהוא הפקר לכל כנ"ל גם יאוש כדי קנה לכך חל קידושין הנכריות אף דכאן ליכא רק יאוש לבד ולא שינוי רשות כיון דהוי גזל דידה מ"מ נגמר הקדושין ביאוש לחודא מטעם הפקר כנ"ל ומינה נשמע דסתם גזלה יאוש בעלים וממילא מוכח דמקדש בגזלה מקודשת דבגזל דאחרים הוה יאוש ושינוי רשות וגם דפירות עבירה מקרי כיון שהם משומרים ולא הופקרו עד אחר שגזלם זה:
מעתה מתורץ מה שהקשיתי מתחלה אמאי לא פריך הגמרא והוא לא אמר הכי והא ממתניתין דידן מוכח כוותי' דרב דבאמת לפי הנ"ל ליכא סיוע דאדרבה נוכל לומר להיפוך דנשמע ממתניתין דמקדשין בגזלה וכדברי הר"ש שבירושלמי:
אמנם באמת לשיטת ר"י בלאו הכי א"א לפרש במתניתין כדברי הירושלמי דפנ"י בגיטין דף הנ"ל כתב לדחות דברי התוס' בב"ק הנ"ל דבאמת יאוש מטעם הפקר והא דיאוש כדי לא קנה הוא משום דאי' גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש כו' וזה לפי שאינו ברשותו וכשם שאין יכול להקדיש כך אין יכול להפקיר דחד דינא להו כמבואר בסוגיא דצנועין בבא קמא דף ס"ט ולכך אין ההפקר מועיל אם כן לשיטת ר"י נסתר כל הבנין הנ"ל וע"כ צריך לומר דר"ח ברשב"א בירושלמי סובר כשיטת הצנועין דנגזל יכול להפקיר הדבר שביד הגזלן ושפיר איכא למימר דמיירי שהנשים לא הפקירו אלו הפירות והותר האיסור המשומר מן הפירות ע"י היאוש שהוא כהפקר כנ"ל אבל לר"י אין שם הפקר אחר שכבר בא ליד הגזלן ובמה נפקע המשומר ואם באמת לא פקע הוי מקדש באיסור הנאה אם כן עפ"י שיטת ר"י שאין הפי' במשנה כדעת הירושלמי שלהן היתה לא אתא רק לאורויי דיוקא דילי' שהי' בשביעית לא הי' קידושין מחמת שלהן היתה ומקדש בגזל אינה מקודשת והרי להר"י הוכחה גמורה ומבוררת כדין של רב מסתמא דמתניתין וכפי הוכחה זו י"ל דכך קאמר הגמרא והוא לא אמר הכי כלומר איך ס"ד דר"י לית לי' הך דינא דרב הלא מוכח ממתניתין כוותי' ואין לומר דר"י הולך בשיטת ר"ח בירושלמי והא אמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש וכשם שאין יכולין להקדיש כך אין יכולין להפקיר וליכא לאוקמי כלל בפירות משומרים ונשארה קמה וגם נצבה הוכחת רב ממתניתין דמקדש בגזל אינה מקודשת. אמנם עדיין יש לפקפק לשיטת רב בעצמו שסובר בב"ק בסוגיא הנ"ל דיאוש כדי קנה שלכאורה טעמו שסובר שיאוש מטעם הפקר ויכול להפקיר דבר שאין ברשותו ובפרט לפי מה שמסיק הגמרא בבא קמא דף ס"ד אליבא הנ"ל דסובר דיאוש כדי קנה מוכח מברייתא הגונב והקדיש ואחר כך טבח ומכר כסוגיא דצנועין ויכולין להקדיש דבר שאין ברשותו ולפי זה יש לומר שפיר כפירוש הירושלמי ונסתר הוכחת רב וזה הוא שאמר ר"י ומי אמר כוותי כלומר דלדידי' שפיר כפירוש הירושלמי יש להוכיח ממשנה דהמקדש בגזלה אינה מקודשת דהא לשיטת רב ליכא הוכחה ודו"ק: