ברוך שאמר· רבי ברוך תאומים-פרנקל
גיטין
דף ג.
גמרא מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה וכו' ורבא כו' ורבה התם וכו' אטו הכא כי אמרו ידענו מי לא מהני. ונראה בפשיטות כוונת הגמ' כאן ולא יקשה קושי' התוס' ד"ה אטו וכו' דהנה לכאורה פי' רבינו משולם אינו מובן דמאי אחלופי שייך אם לא מהני ידעתי באחד כ"א בשנים דהא בשנים גם בשטרות סגי ובאחד ידעתי גם הכא לא סגי. ונראה דהנה תוס' ביבמות פ' האשה כ' דהא דע"א נאמן לומר מת בעליך הוא אם לית למיחש כלל עליו שהוא אומר בדדמי אבל אם יש למיחש כאן אינו נאמן וסברא זו אינה בב' עדים דב' אינם אומרים בדדמי וזו הסברא מובן מאליו. והנה יש טעם למה הכא ידעתי בחד לא מהני מטעם דאיכא למיחש לבדדמי ובפני ליכא למיחש כאן וא"כ כך אמר רבא בדין הוא דליתני הכי פי' בפני נחתם ולא בפני נכתב אלא משום דלא אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא פי' דנטעה לומר שגם בשאר שטרות הקיום בפני נכתב ונחתם ובע"א ולפרש"י דוחק גדול שפירש דאתי לאחלופי כמו דהכא סגי בפני נחתם בע"א כמו כן ליסגי בע"א ידעתי בשאר שטרות דלמה נטעה כן הא ידעתי לא מהני בע"א משום דאיכא למיחש לבדדמי והא דמהני בגיטין ע"א הוא משום דאמר בפני וליכא למיחש לבדדמי כנ"ל אלא הפירוש כן דאתי לאחלופי דגם בקיום שטרות סגי בע"א בפנ"ח ובזה ליכא למיחש לבדדמי ואיהו לא ידע דהכא הוא משום תקנת עגונות אקילו. ואמר רבה ע"ז מי דמי התם ידענו הכא בפני פירוש דליכא לאחלופי ולומר דהטעם הוא משום בדדמי כנ"ל דלמה לא יסגי הכא בידענו כמו בממון ובשנים וליכא למיחש לבדדמי בשנים כנ"ל אע"כ לא אתי לאחלופי דהטעם הוא משום בדדמי כי אם טעם תקנת עגונות וע"ז אמר רבא שפיר דהכא אם אמרו ידענו היינו שנים מהימנו והטעם משום דליכא למיחש לבדדמי ואתי לאחלופי. ודו"ק:
שם התם ידענו הכא בפני. קשה לי דהא אין זה היכר כלל דהא דלא מהני הכא ידענו משום דפסקינן בש"ע בעדות דממון מהני ידיעה בלא ראי'. אבל בעדות אשה שצריך ראי' וידיעה בידענו לא מהני משום דצריך גם ראי' ולהכי צ"ל בפני ואינו משום היכר וצ"ע. עוד קשה לי לשיטת הרמב"ם דסובר דבכל דבר שע"א נאמן שייך בי' הזמה ג"כ. דדוקא אם אינו נאמן ל"ש בי' הזמה אבל בדבר שיש בו נאמנות שייך בי' דין הזמה והטעם מובן מאליו. וקשה לפי"ז מאי קאמר רבה דמשו"ה לא אתי לאחלופי ולא קא מוכחא מילתא משום דהתם ידענו והכא בפני הא גם עתה נוכל לטעות ולומר דגם בשטרות דעלמא א"צ קיום אלא בע"א. והא דאינו נאמן הכא באומרו ידעתי כמו בשאר שטרות דעלמא. דשאני הכא דיהי' עדות שאי אתה יכול להזימו דהא ע"א יש לו נאמנות הכא וא"כ שייך בי' דין הזמה. ובידעתי הוי עדות שאי אתה יכול להזימו דאיך יוכל להזים ע"ז. אבל בפני יכולים להזים אותו כמש"כ התוס' דכשאומר בפני דייק טפי דמרע נפשי' טובא. אבל בקיום שטרות דעלמא דמועיל ידענו משום דבממון הוי עדות שאי אתה יכול להזימו משום דאין ע"א נאמן בממון משו"ה מועיל ידענו וצע"ג. ודו"ק היטב: שם ע"ב תוס' ד"ה דתנן וכו' שהקשו בזה"ל ותימא לר"י דהכא משמע דלא מיתוקמא מתני' כר"מ משום דר"מ לא בעי כתיבה לשמה ולקמן תנן בהדיא המביא גט ממדינת הים נתנו לה ולא אמר בפ"נ ובפ"נ יוציא והולד ממזר דברי ר"מ יעוי"ש. ונ"ל לתרץ עפ"י מה דקשה לכאורה על הגמ' דפריך אי ר"מ חתימה בעי כתיבה לא בעי הא לפי מה שכתב הר"ן בריש המסכתא דא"צ לישאל להשליח אם נכתב לשמה אלא כי יאמר השליח בפנ"כ ובפנ"ח מימר אמר האי שליח למה להו לרבנן למשאל אי נכתב ונחתם בפני ש"מ שיש כתיבה וחתימה בגט שהיא פסולה ואי לא נכתב לשמה יאמר השליח כך וכך אירע המעשה דהגט הזה נכתב לאחר א"כ לפי"ז אם לא הי' אומר אלא בפני נחתם לא הי' מסיק אדעתי' כלל שצריך לכתוב לשמה דיטעה לומר הא דהוצרך לומר בפני נחתם אינו אלא משום קיום דהא גם רבה סבר כרבא דהטעם הוא משום קיום אלא משום דק"ל דבנ"כ ל"ל כדאי' בגמ' כאן וא"כ אם לא אמר רק בפני נחתם בקל יוכל השליח לטעות דהטעם הוא משום קיום ולא יסיק אדעתי' כלל לומר האיך הי' המעשה לכך צ"ל גם בפנ"כ. וא"ל דאף אם לא יאמר רק בפנ"ח לחודא מימר אמר אמאי לא מועיל ידעתי וצריך דווקא לומר בפני א"ו דיש חתימה שהיא פסולה ויאמר השליח המעשה דהגט נכתב לאחר. דז"א דהא ס"ס יטעה לומר דבפ"נ צ"ל משום קיום והא דלא מהני ידעתי י"ל כמש"כ התוס' שם ע"א ד"ה הכא בפני וכו' דלכך לא מהני ידעתי דכשאומר בפני מדייק טפי דמרע נפשי' טובא כשאומר בפני נעשה והוא לא ראה מכשאומר ידעתי עי"ש וא"כ הדרא קושי' לדוכתי' מאי מקשה הגמ' כנ"ל וצ"ל דקושי' הגמ' היא משנים שהביאו גט דמוכח בריש פ' ב' דלקמן לרבה דצ"ל בפנ"כ ובפנ"ח כמש"כ התוס' בדיבור הנ"ל הכא בפני וכו' והתם קשה שפיר לר"מ חתימה בעי כתיבה לא בעי וע"ז ל"ש לתרץ דיטעה לומר דטעם אמירה הוא משום קיום דא"כ אמאי לא מהני ידענו דשם ל"ש סברת תוס' דדייק טפי כשיאמר בפני מכשיאמר ידעתי דבשנים לא אמרינן דאמרי בדדמי ול"צ לסברת דדייק אלא באחד חיישינן שיאמר בדדמי אבל לא בשנים וקשה שפיר כתיבה לא בעי. היוצא מזה דבחד המביא ל"ק קושית הגמ' כלל דצ"ל גם בפנ"כ אפי' לר"מ כי היכי שיהי' מסיק אדעתי' שיש כו"ח שהיא פסולה ויספר המעשה דהגט נכתב ונחתם לאחר וממילא ל"ק קושית התוס' הנ"ל דהתם איירי בחד ולכך אמר ר"מ שפיר דאי לא אמר בפ"נ ובפ"נ יוציא כו' דכיון שצ"ל מפני החשש הנ"ל ואי לא אמר הוי משנה ממטבע שטבעו כו' דס"ל לר"מ דהולד ממזר ודו"ק:
תוס' ד"ה כתב בכתב ידו כו' סוף הדיבור ועי"ל דחיישינן שמא לאחר הכתיבה מיד תתפוס הפירות ותאמר שכבר נתגרשה מזמן הכתוב בו עכ"ל. והנה דיבור זה צריך פירוש וגם מה דקאמרו התוס' ותתפוס הפירות מהלקוחות דהא לא מועיל התפיסה ומפקינן מינה משום דבחזקת הלקוחות היו מקודם שתפסה וכן תמהו הרבה מהמפרשים. ונראה דהנה הא דתמהו הראשונים על הא דמצו הלקוחות לטעון מזויף הא הוי ברי ושמא דטענת הלקוחות אינו אלא שמא וטענת בעל השטר ברי וברי עדיף וי"ל דהא דמהני מה דאמרינן ברי ושמא ברי עדיף הוא נגד הלוה דהוא בעל דין עצמו ולא נגד הלקוחות משום דהם לא לוו ממנו כלום אלא אם אמת שהלוה לוה ממנו הם משועבדים לו ואינם בע"ד וא"כ טענת בעל השטר היא נגד הלוה והלקוחות א"צ לשלם כלום אלא אם יודעים דהלוה חייב וא"כ מצו הלקוחות למטען מזויף ר"ל דילמא אינו חייב לך כי אתה לאו בעל דברים דידן את ולפי"ז הכא הוי וודאי ברי ושמא דהלקוחות יודעים דגירשה הבעל מזמן הכתוב בו והוי הפירות דידה וא"כ הוי הלקוחות בע"ד דידה משום דהם קנו הפירות שלה. וא"כ היא אזלת אליהם שיתנו לה הפירות שלה. וא"כ כנגדם היא טוענת ברי והמה טוענין שמא וברי עדיף ושפיר מועיל התפיסה שלה. ובשלמא בע"ח עם הלקוחות הא המה לא לוו ממנו אבל הכא אליהם היא טוענת ברי והמה טוענין שמא ואף למ"ד בו"ש לאו ב"ע עכ"ז חייבים לצאת ידי שמים וא"כ שפיר תי' התוס' דאם תתפוס האשה לא מפקינן מינה משום דהלקוחות מחויבים לצאת י"ש ודו"ק:
והנה מה שהקשה הגאון אב"ד דק"ק ליסא בספר תורת גיטין על תי' התוס' ד"ה כתב דחיישינן דתתפוס האשה. מה בכך הא אינו מועיל תפיסה משום דאינו מבורר אם יש לה זכות בפירות אלא ספק אבל בלקוחות מבורר שיש להם זכות בפירות שהם קנו אותם כהאי דאמרי' בכתובות ד' צ"ד ע"ב האי שטרא דהוי כתיב בי' בה' בניסן ובאידך שטרא הוי כתיב בי' סתם בניסן ואוקמי' להאי דמבורר זמנו יעי"ש. ונראה דבשיטה מקובצת כתב הטעם ע"ז משום דהאי בעהש"ט מניסן סתם עבד ריעותא לנפשי' דאם לא ידע משטר הקודמו שכ' בו זמן הוי כ' בו זמן אבל הכא מאי ריעותא עבדה לנפשה הא כ' בגט זמן ודו"ק:
דף ד.
תוס' ד"ה מודה ר"א במזויף מתוכו תימא לר"י מה ענין כו' עד סוף כל הקושי' ותי' התוס' דמ"מ איכא למיגזר חתימה אטו כתיבה דאם אין עושין חתימה לשמה גזרינן פן לא יכתבו גם הכתיבה לשמה. והנה תירוץ התוס' הזה לכאורה אינו מובן דאי מהאי טעמא קאמר הגמ' דהוי מזויף מתוכו למה להגמ' להביא מזויף מתוכו אבל בלא מזויף מתוכו נמי שפיר דבעי ר"מ חתימה לשמה משום גזירה כתי' התוס'. ונראה דהנה בלא מזויף מתוכו ליכא למיגזר חתימה אטו כתיבה והטעם הוא דהא אם לא אמרינן מודה ר"א במזויף מתוכו א"כ לא תלי' כלום בעדי חתימה ואף קרובים ופסולים כשרים וא"כ יכולה החתימה להיות אף שלא לשמה דהא החתימה לר"א לאו כלום היא וכאילו לא נכתבו הוי להכי קאמר הגמ' מודה ר"א במזויף מתוכו שהוא פסול וא"כ גם קרובים או פסולים פוסלין בחתימה לר"א משום דאם יש עדים צריכין להיות כדין ואינם כאילו לא נכתבו וא"כ יש למיגזר חתימה אטו כתיבה. ודו"ק:
תוס' ד"ה עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ומק' בזה"ל וא"ת ול"ל למינקט וחתימתו וכו' וי"ל דמשכחת לה שכתבו על אילן תלוש ואח"כ נטעו והשריש וחתמו. ונראה לתרץ קושי' התוס' דקשה לפי פר"מ בר לוי שפוסק אליבא דר"א שסובר וכתב אכתיבה קאי ולא אחתימה שצריך שלא יהא דבר המפסיק בין כתיבה לנתינה וא"כ הדרה קושי' לדוכתא למאי קאמר וחתמו ול"ל כתי' דהו"א אם החתימה הי' במחובר כשר ז"א דנהי דאם חתמו במחובר כשר מטעם דר"י דריש וכתב קאי על הכתיבה ולא על החתימה מ"מ הוא פסול מצד דבר המפסיק בין הכתיבה לנתינה, ונראה דהנה לקמן איתא פלוגתא אם עבר וכתב את הגט שלא לשמה אם מועיל אם מעביר עליו את הקולמוס ולכאורה יש להסביר דלמה יהי' מועיל אם מעביר הקולמוס הא הוי דבר המפסיק בין הכתיבה לנתינה אלא דז"א כיון דאי אין מעביר בקולמוס לא הי' עליו שם גט כלל ועכשיו מחמת העברת הקולמוס חל עליו שם גט ולא הוי מפסיק וגם זה אינו קושי' דלר"א דסובר עדי חתימה א"צ כלל מה"ת אלא מפני תיקון העולם אמאי תקנו חכמים דליחתמו עדים הא הוי מה"ת דבר המפסיק בין הכתיבה לנתינה. די"ל דדבר המפסיק לולא דאי אינו עושה המעשה דמפסיק הוי הגט פסול וא"כ צריך המעשה לתיקון הגט כמו במחובר אם אינו מפסיק הגט פסול. א"כ הגט עוד מחוסר מעשה להכשיר הגט והתורה אמרה וכתב ונתן שלא יהא צריך לכשרות הגט אלא כתיבה ונתינה. אבל במחובר צריך עוד קציצה שיהא הגט כשר. אבל הכא לענין עידי חתימה דמצד דין תורה אפי' בלא עידי חתימה הוא כשר כיון דעידי מסירה כרתי ושפיר קרינן בי' וכתב ונתן שאינו צריך לכשרות הגט אלא כתיבה ונתינה והחכמים תיקנו כן. ולפי"ז מתורץ קושית התוס' וגם הקושי' לפי"ד הר"ם בן לוי וכך הוא סגנון של ר"י ר"י אומר עד שיהא הכתיבה והחתימה בתלוש דר"י מיירי דכתבו וחתמו בתלוש ואח"כ נטעו והשריש ואח"כ תלשו והעביר הכתב בקולמוס וזה לא מיקרי מפסיק כיון שבשעה שנטעו נפסל הכתיבה והוי כאילו לא הי' כתוב בגט הזה אפי' אות אחת וכשמעביר בקולמוס מתחיל לכתוב אבל החתימה ל"צ אליבא דר"א העברת הקולמוס משום דהוא סובר ע"מ כרתי אבל מ"מ צריך להעביר גם החתימה אליבי' משום שהוא מזויף מתוכו והוא פסול אליבי' וכיון דאי אינו מעביר הוא פסול וכיון דהוא פסול הוי דבר המפסיק ולא מועיל שום תקנה בגט זה כיון דהחתימה אצ"ל כלל דבכתיבה סגי. וכאן שכתב בו החתימה והחתימה היא במחובר והוי מזמ"ת ואי לא מעביר בקולמוס הוא פסול והוי דבר המפסיק ולא מועיל שום תקנה בגט זה וכ"ז לר"א דסובר דחתימה ל"ב אבל ר"מ אומר עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש הוא משום דר"מ סובר דכתיבה וחתימה בעי מדאורייתא וכיון דחתימה בעי גם מדאורייתא מיפסל ע"י נטיעתו בקרקע וצריך להעביר בקולמוס משום דאי אינו מעביר בקולמוס הוי כאילו אין כתוב בו שום חתימה והשתא כשמעביר בקולמוס מתחיל לחתום לא נקרא דבר המפסיק ולכך הוא כשר ובזה קילא לר"מ דקאמר עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש. ודו"ק:
דף ה.
גמרא ת"ש המביא וכו' ואם לאו פסול וכו' כשניסת א"ה הוי לא הוצרכו לומר בפ"נ ובפ"נ להחמיר עלי' אלא להקל עלי' משום דניסת היא וכו'. ונראה לכאורה דקושית הגמ' אינה קו' גדולה דהנה כל מה שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו אף אם בטל הטעם דנאסר ע"פ. א"כ לפי"ז לפום ריהטא נמי צריך להיות הדין כן כיון שאסרו רבנן בלא בפ"נ ובפ"נ לשמה א"כ צריך מנין אחר להתירו אף אחר שלמדו דבטל הטעם שנאסר ע"פ אבל באמת הכא לא אסרו רבנן רק עשו משום תקנת מגונות וטובת אשה כדאמרי' בגמ' משום עיגונא אקילו בה רבנן וא"כ א"צ מנין אחר להתירו לאחר שלמדו כיון שחכמים לא אסרו כלום אלא תקנה עשו מפני טובת אשה וא"כ אם נאמר כן שפיר אמרי' אם ניסת לא תצא מפני שהתקנה עשו לטובתה והיא אינה רוצית בכך אבל אם נאמר דעשו את התקנה זו לאיסור ולא משום קולא לאשה צריך מנין אחר וא"כ גם לאחר שלמדו אסור כמו מקודם ותצא אם ניסת. ולהכי קאמר הגמ' דלא תצא בניסת משום דלא הוצרכו לומר בפ"נ ובפ"נ להחמיר פי' שצריך מנין אחר כנ"ל אלא להקל עלי' משום תקנת עגונות וא"צ מנין אחר כנ"ל. ודו"ק היטב:
אלא שגם זה צ"ע אם עשו חכמים משום תקנת עגונות כיון שאסרו חכמים בלא זה אם גם בזה צריך מנין אחר. ודו"ק:
שם ע"ב והא קיימ"ל בדרבנן עד נעשה דיין פרש"י בד"ה וה"ג והא קיימ"ל בדרבנן עד נעשה דיין כגון גבי קיום שטרות אמרינן בכתובות ג' שישבו לקיים את השטר וקרא ערעור על אחד מהם וכו' והוינן בה למימרא דעד נעש"ד ומותבינן ומשנינן ה"מ בעדות החודש דאורייתא אבל בדרבנן עד נעשה דיין וק' לפי' התוס' שם דהטעם דאין ענ"ד הוא משום דהוי עדות שאאילה"ז באותו ב"ד משום דהעד הוא הדיין וא"כ דילמא משום הכי בקיום שטרות התם ענ"ד משום דבקיום שטרות לא הוצרכו חכמים עדות שאילה"ז דהא בכל קיום מהני ידענו ואי אפשר להזים אבל הכא צ"ל בפני ואפשר להזים והרמב"ם כ' דגם בע"א אם יכולין לעשות דין הזמה וניזום עושים ושייך בי' עדות שאילה"ז ולהכי אין ענ"ד כפי' התוס' דמיקרי עדות שאאילה"ז וגם לפי' המרדכי ק' כן דהוא כ' טעם אחר ולא כפי' התוס' משום דמה לנו בזה דא"א להזים אותו בזה הב"ד כיון שהוא דיין הא יכולים להזים אותו בב"ד אחר והוי שפיר עדות שאילה"ז עיי"ש וק' כנ"ל דבשלמא בקיום שטרות דעלמא דליכא עדות שאילה"ז דעל ידענו ליכא להזים וחכמים לא חששו לכך וא"ל להיות עדות שאילה"ז א"כ ענ"ד אבל הכא בפני מצינן אותו להזים כנ"ל ומצינן למימר דהכא בלא ענ"ד הוי עדות שאילה"ז משום דמה"ת עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אלא דלא אזלינן בממון בתר רובא ולהכי בא העד לגלות וא"כ אם יזימו אותו מצי אמר השליח הלא בלא עדות לא הוי מזויף דאזלינן בתר רובא להחזיק וכמו עידי ממון אם ניזומו ובאו אח"כ עדים אחרים על אותו עדות שאינו מחויב בדין הזמה. ודו"ק:
דף ט.
גמ' ת"ר בג' דרכים וכו' עד סוף הסוגי' יעוין ברש"י ד' י' ע"א ד"ה ה"ג וכו' שכתב דערכאות ליתא בקידושין היכא דאיכא עידי מסירה ישראל דבגט ושיחרור הוא דגזרינן דילמא אתי למיסמך עלייהו ומצרכינן לי' גיטא אחרינא אבל בקידושין כיון דמדאורייתא מקודשת משום עידי מסירה א"א אינה מקודשת שריא א"א לעלמא. והקשה הגאון אב"ד דק"ק ליסא בספרו לפי"ד רש"י היכי חשיב בברייתא עד כותי דפסול בכל השטרות וכשר בגט שיחרור הא איתא נמי בקידושין דמדאורייתא עד כותי כשר כמ"ש תוס' ע"ב ד"ה אי לאו וכו' תו ליכא למיפסל מדרבנן דאי אמרת אינה מקודשת שרינן א"א לעלמא כמ"ש רש"י כנ"ל ונ"ל לתרץ דהנה ידוע דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת ולא בקום ועשה אך אם ע"י העקירה בשב וא"ת נתעקר אח"כ ממילא בקום ועשה לית לן בה ולפי"ז י"ל גבי עד כותי כיון דפסלי רבנן הכותי דלא יהי' עליו שם עד דהוי בשב וא"ת אם מתזמי העדים כותים א"י לעשות בהם דין הזמה וממילא הם פסולין מדאורייתא כיון דהוי עדות שאאילה"ז משא"כ גבי ערכאות אם נאמר דמפסלי בקידושין ותהי' מותר לאיש אחר נעקר ד"ת בקום ועשה וזה אין כח ביד חכמים לעקור לכך ליתא בקידושין ומיושב קושי' הנ"ל. ודו"ק:
דף י.
רש"י ד"ה מילתא דאיתא בקידושין לא קתני יעויין סוף דברי רש"י ובערכאות אין כח ביד חכמים להתיר א"א לעלמא כיון דמדאורייתא מקודשת משום עידי מסירה אלא בגט פסלוהו רבנן משום מזויף מתוכו דילמא אתי למיסמך עלייהו אף שאין עידי מסירה אבל בקידושין אין כח ביד חכמים וכו' כל זה תורף דברי רש"י ותימא גדולה דבכמה מקומות בגמ' אמרי' דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מני' וכ"כ בתשובות המיוחסות להרמב"ן אצל מקדש לפני פסולי עדות דרבנן דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' וצריך לקדשה עוד פעם אחרת או לגרשה כיון דמדאורייתא שפיר מקודשת וצריך לגרשה אבל באותן קידושין עצמן אינה מותרת לו עי"ש שמביא ראיות וכ"כ הכא דהא עדות פסולי דרבנן דפסלי הערכאות משום דאתי למסמך עלייהו בלא עידי מסירה או כמו שפי' הרשב"א עי"ש וא"כ פסלו חכמים העדים והיו העדים פסולי דרבנן: ונראה דהנה לכאורה קשה אמאי אינה מקודשת במקדש לפני פסולי עדות דרבנן דהא מקשה הגמרא במקדש שלא בעדים דאינה מקודשת ליהני הודאת בע"ד ומשני הגמ' דחב לאחרים דאסרה אכ"ע. והנה לפי"ז במקדש לפני פסולי עדות דרבנן דכ' בתשובה המיוחסת הנ"ל כיון דמדאורייתא מקודשת אסורה לכ"ע. וליהני הודאתו שקידשה אף בלא עדים הפסולין ואף שהעדים פסולין מדרבנן וא"כ הוי כליכא עדים בקידושין מדרבנן ואסורה לכ"ע וצריכה גט וא"כ הוי כקידושין בלא עדים וא"כ היא אסורה לעלמא והודאתו אינו חב לאחרים כיון דבל"ז אסורה ג"כ ליהני הודאתו. וכן הכא דפסלו רבנן החתימה משום דלא אתו למיסמך עלייהו וא"כ פסלו החכמים הגט משום דליכא ע"ח ומסירה והוי הקידושין בלא עידי מסירה וליהני הודאתו כנ"ל. ובזה נראה לתרץ דברי רש"י דכן כוונת רש"י כיון דמדאורייתא מקודשת א"כ אין כח ביד החכמים להתיר א"א לעלמא בלא גט אף שעדים פסולין מדרבנן כמ"ש בתשובה המיוחסת הנ"ל דצריכה גט להתירה לעלמא וא"כ שפיר מקודשת משום הודאתו כיון דאין חב לאחרים כיון שאין כח ביד חכמים להתירה ואסורה לעלמא ומהני הודאתו והוי שפיר ליתא בקידושין. ובזה נראה ליישב קושי' הפ"י דמקשה ליתני לשמה שהחתימה שלא לשמה פסולה דזה ליתא בקידושין כמו שפרש"י דאין כח ביד חכמים להתיר א"א לעלמא אבל בגירושין פסול מדרבנן משום מזויף מתוכו. ונראה לפי הנ"ל דשפיר יש כח ביד חכמים להפקיע הקידושין ואסורה לו וצריכה קידושין אחרים כנ"ל. ובזה ל"ל כאן דמדאורייתא מקודשת ואסורה לכ"ע בלא גט ומהני הודאתו ז"א דהא היא מודה שקידשה בשטר זה ושטר זה פסלוהו רבנן והוי מזויף מתוכו כיון דשלא לשמה חתמוהו וזה מזויף מתוכו פסול משום דגזרינן חתימה אטו כתיבה כמו שפי' תוס' לעיל דף ד' וא"כ פסלוהו חכמים לזה השטר ואינו מועיל מדרבנן הודאתו שקידשה בשטר זה דהא פסול בעצמו השטר ויש כח ביד חכמים דגזרו חתימה אטו כתיבה דנכתב שלא לשמה אף בערכאות הוי מזוימ"ת דפסלוהו חכמים משום דאתי למסמך ולא אטו כתיבה משום דהשטר שפיר הוא אלא דהוי שלא בעידי חתימה ומסירה דהפסול הוא דילמא אתי למסמך עלייהו בלא עידי מסירה ופסלו חכמים חתימה ומסירה וא"כ הוי שלא בעדים והשטר אינו פסול וא"כ מהני הודאתו דקידשה בשטר זה והוי הוא כעידי מסירה דהא השטר כשר דהמזויף מתוכו לא. גזרו משום כתיבה והכתיבה פסולה ולא משום מסירה והעדים פסולים אבל השטר כשר וא"כ מהני הודאתו. ודו"ק היטב:
שם בסוגיא דמצות כותי יעויין בתוס' ד"ה מצות כותי וכו' שהקשו בזה"ל וא"ת ואמאי יוצא בה ידי חובה דילמא לא שמרה לשם מצה דחשידי אלפני עור ונ"ל לתרץ דהנה צריכין להבין אמאי חשידי כותים אלפני עור הא זה דכתיב באורייתא בהדי' הוחזקו לשמור ורש"י בחולין ד' ג' ע"א ד"ה ואפי' כותים וכו' כ' בזה"ל דל"ל האי קרא דלפני עור אלא כמשמעו שלא יתן אבן לפני עור להפילו אבל לי נראה די"ל דדרשו האי קרא דלפני עור כו' כמו שאנו דורשין דכל דבר שהוא מכשיל לחברו אסור לגרום לו. והא דחשידי להאכיל לישראל דבר איסור. י"ל דלדידהו לא הוי כלל מכשיל אצל חברו שאינו יודע שהוא אסור דהנה קיימ"ל דע"א נאמן באיסורין ואם ע"א העיד על חתיכה ספק חלב ספק שומן ואכלו אחר ע"פ אע"ג שנתברר אח"כ שהיא חלב ליכא שום עון על האוכלו וגם אינו חייב קרבן דהאמינו התורה להעד ולפי"ז י"ל לכאורה דגם העד לא עבר על לפני עור וכו' כיון דהאוכלו לא עבר ולא עשה שום איסור ולא גרם לו העד איסור ולא נתן לפניו שום מכשול. אמנם קבלה היא בידינו דאסור להאכיל לחברו דבר האסור לו ואף דמכח עדות לא עבד שום איסור. והנה ידוע דכותים לא הוחזקו בקבלת חכז"ל וכיון שכן סברו הכותים אם מאכילין לישראל דבר האסור לו לא עבר אלפני עור כיון דליכא שום עון על הישראל דע"א נאמן באיסורין ולא נתנו לפניו שום מכשול:
אמנם הא ניחא אם אמר על איסור שהוא היתר י"ל דלא עבר ולא עשה שום איסור וכהנ"ל. אבל אם אמר על חמץ שהוא מצה בוודאי אין סברא לומר אם אכלה אדם בלילה הראשונה של פסח שקיים המצות עשה של בערב תאכלו מצות דאף שע"א העיד שהוא מצה ונאמן בעדותו מ"מ א"א לומר שאכל מצה דאטו בדיבורו של העד נעשה מהחמץ מצה. ונהי דלא ביטל במזיד העשה מ"מ בשגגה לא קיים העשה והוי מכשול גבי' וממילא עבר העד אלפני עור כו'. ולפי"ז מתורץ קו' התוס' הנ"ל דשפיר יוצא בה ידי חובת מצה דעל לפני עור כי האי שנותן מכשול לחברו אף הכותים לא חשידי כלל כנ"ל. ודו"ק: עוד שם באותה סוגי' יעויין ברש"י חולין דף ד' ד"ה קסבר וכו' שכ' דלא גרסינן בדברי ר"א לפי שאין בקיאין בשימור דמשום שימור אינו אסור. ורק דאינו יוצא בה ידי חובת מצה ואין זה לענין איסור ונ"ל לתרץ גירסא הישנה דמכח שאין בקיאין בשימור אסור אפי' בשאר ימי הפסח דלכאורה קשה אמאי מותרת מצת כותי משום דכתיבא באורייתא ניחוש דילמא יש במצה זאת תערובת חמץ דלרבנן אפי' לאו לית בי' ואף לר"א דעובר עלי' בלאו לא נפקא אלא מדרש תיבת כל מחמצת וכו' כדאיתא במס' פסחים ד' מ"ג וידוע דכותים לית להו דרש חכז"ל וא"כ לדידהו לא כתיב כלל באורייתא והאיך סמכינן עלייהו אמנם י"ל דנהי דס"ל דאינו עובר עליו מ"מ בוודאי אינו יוצא בה י"ח מצה בלילה ראשונה דמ"מ לאו מצה היא דלא הי' לה שימור לשם מצה וכיון שכן אם ראינו שיוצא הכותי במצה לילה הראשונה ולא אכל מצה אחרת כל הלילה בוודאי אין שם תערובת חמץ ומותר אף בשאר ימות הפסח לפי"ז שפיר מדייק הגמ' ר"א אוסר אף בשאר ימות הפסח לפי שאין בקיאין לשמור ואין יודעין שצריך שימור לשם מצה. וכיון שכן אף בשאר ימים יש לחוש דילמא יש במצה זו תערובת חמץ דלא כתיבא לדידהו. וא"ל דיש ראי' שאין שם תערובת חמץ לפי שיוצא בה בלילה הראשונה דזה אינו ראי' שאין בקיאין בשימור וסברי דאף במצה כזו יוצאין י"ח אף בלילה הראשונה א"כ אסור באכילה כל ימות הפסח. ודו"ק:
דף יב.
תוס' ד"ה מ"ש לערי מקלט פירוש אא"ב יכול כו'. ולי נראה לתרץ קושיתם עפ"י דאיתא ברמב"ם הלכות עבדים פרק ט' הלכה ז' יכול הרב לומר לעבדו הכנעני עשה עמי ואיני זנך וכו' במה דברים אמורים בעבדיו שאין ב"ד נזקקין לגדולים לשמור ממונם ואם לא יאכיל לעבדיו וילקם כראוי הם יברחו או ימותו ואדם חס על ממון עצמו יותר מכל אדם אבל עבדים שהכניסה לו אשתו בתורת נכסי מלוג חייב במזונותיהם כו' ותורף דבריו מיוסדים על סוף דברי הפרק שם הלכה ח' דהאכילה והשתי' לעבדים הוא חיוב מצד מצוה והלכת בדרכיו שמחויבים להדמות למדותיו של הקב"ה שרחמיו על כל מעשיו אמנם אין כופין על זה כיון שבלא"ה ממילא חס אדם על ממונו. והוי בגדר מצוה שמתן שכרה בצדה שאין כופין. וכמו שאין ממשכנין חייבי חטאות ואשמות וחד טעמא לכלם לפ"ד הרמב"ם כמובן. לפי"ז הי' אפשר לומר דבעבד שגלה לעיר מקלט שאי אפשר לו לברוח כי בנפשו הוא. מורא לא יעלה בלב אדוניו. ומוטל על הב"ד לכופו שלא יאמר עשה עמי ואיני זנך. לזה אשמעינן בברייתא דאעפי"כ יכול לומר דירא שמא ימות ברעב. אז מדרך לא פלוג לא תקנו בזה לכוף האדון. אבל לפי דמסיק הגמ' דמיירי להעדפה מקשה הגמ' שפיר ומ"ש לערי מקלט וק"ל:
והנה בקושית הירושלמי המובא בתוס' ד"ה בגיטי נשים כו' הי' עבדו של קצין והרי חוב הוא לעבד מפרשים המפרשים דאף דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך מן הסתם אינו אומר כן. והדברים דחוקים. והי' אפשר לומר לפי"ד הרמב"ם מצד מצוה והלכת בדרכיו אין להרב לומר עשה עמי כו' אבל אין כופין ומלבד דברי הרמב"ם הנ"ל י"ל דלכך אין כופין כיון דאינו רק מצד לפנים משה"ד ואין כופין עליו כמבואר בחו"מ סי' י"ב סעי' ב'. אמנם מבואר שם בב"ח דלעשיר כופין אף על לפנים משה"ד ומביא כמה ראיות ע"ז ויעוין בחו"מ סי' רנ"ט ובש"ך שם סק"ג. ולזה מקשה הי' עבדו של קצין דכופין אותו ולא יוכל לומר עשה עמי כו'. וע"ז מתרץ דיכול למוכרו שלא מדעתו אבל באמת בלא"ה אין ראי' לשיטת הירושלמי אליבא דר' יוחנן דיכול הרב לומר עשה עמי כו' דעיקר ראי' הגמ' א"ה ניזון מתפרנס מבעי' לי' ובירושלמי פ' החובל אחר הלכה ד' איתא לא כן אמר ר"י הקוטע יד עבד חברו רבו נוטל נזקו כו' והלה יתפרנס מן הצדקה כו' וכיון דתני יתפרנס י"ל דס"ל לר' יוחנן דאינו יכול לומר עשה עמי. ואדרבא לכאורה מוכח בפירוש שם מירושלמי דאינו יכול לומר דאיתא שם בפ' החובל בזה"ל ר' לא בשם ר' יוחנן המקדיש מעשה ידי עצמו כולן קודש. חזר ותני המקדיש מעשה ידי עבדו יוציא לו מהן פרנסתו והשאר הקדש הכא את אמר והשאר הקדש והכא את אמר כולו קודש. אמר רב אחא מצווין ישראל לפרנס בני חורין יותר מעבדים (י"ל כיון דאין מפרנסין עבדים בדרך צדקה מהכרח ליטול פרנסתו ממעשה ידיו) לא כן אמר ר' יוחנן הקוטע יד עבד חבירו רבו נוטל נזקו וצערו כו' והלה יתפרנס מן הצדקה. אמר רב אחא מצווין ישראל לפרנס עבדים קוטעין יותר מן השלימים. והא ר' יוחנן אכל קיפוד ויהיב לעבדי' (בפי' הפ"מ איתא לעבדים) שתי חמר ויהיב לעבדי' וקרא אנפשי' הלא בבטן עשני ועשהו אמרי תמן במדת הדין ברם הכא במדת הרחמים עכ"ל. והנה אם נאמר לדעת הירושלמי דסובר ר"י דיכול הרב לומר עשה עמי ואיני זנך מה לי עבד קטוע או שלם אחרי שאין לו להתפרנס ממעשה ידיו ששייך לרבו:
דף יג.
מתני' האומר תנו גט זה וכו' יעוין בס' קצוה"ח סי' מהלכות שלוחין שהקשה לדעת רש"י דנקט הטעם במתני' דלא יתנו לאחר מיתה משום דגיטא לא הוי עד דמטא לידה וכי מטא לידה הא כבר מיית לי' משחרר ופקע רשותי' אמאי לא כ' בפשיטות משום דכיון שמת בטל שליחותי' נראה מדבריו דכיון שעשה שליח בחייו אף שמת אח"כ נתקיים השליחות דשליח א"כ קשה לאביי דאמר בב"מ ד' י"ג עדיו בחתומיו זכין לו אמאי לא יתנו לאחר מיתה ואי משום שמת קודם דמטא לידי' ופקע רשותי' מניה הא לדידי' כיון דמטא לידי' אח"כ כבר זכה בו משעת החתימה ואז עדיין הי' ברשותו. ונ"ל לתרץ עפ"י מה שכ' התוס' בב"מ ד' כ' ד"ה שובר וכו' דתקנת חכמים היא שזוכה משעת חתימה. ולענין איסור אם עבד בא על בת ישראל קודם שבא לידו גט שיחרור מספקא להו אם פסלה דלענין איסור לא תיקנו חכמים או דילמא לא פלוג רבנן [ואף שכ' המהרש"א שם דלר"מ דסובר ע"ח כרתי הוי מדאורייתא מ"מ גבי שיחרור וודאי לא הוי אלא מדרבנן כיון דמקשינן לה לה לאשה ובאשה כתיב ונתן בידה וטלי גיטך מעל גבי קרקע פסול וה"ה גבי שחרור פסול א"כ וודאי אי אפשר לומר דהוי מדאורייתא משוחרר משעת החתימה כיון דאם לא הי' מקיים אז ונתן בידה וא"כ תקנת חכמים היא] וקשה האיך אפשר לומר דעדיו בחתומיו זכין לו לא אמרי' לענין איסור דא"כ ק' על הגמ' בב"מ ד' י"ט דאיתא שם מצא שטר שחרור בשוק בזמן שהרב מודה יחזיר לעבד ופריך ואמאי נימא שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזל עבדא וקנה נכסים כו' הא ניחא למ"ד עדיו בחתומיו ז"ל וכו' וכ' המפרשים הה"ד דהוי מצי למפרך דילמא מכר האדון את העבד בינתיים לאחר וכו' ולדברי התוס' הנ"ל קשה דע"ז לא קאי התי' דעדיו בחתומיו ז"ל דכיון דלענין איסור ל"א דעדיו בחז"ל א"כ אם מכר העבד לאחר אסור העבד בשפחה ובבת חורין דלחומרא לאוסרו בשפחה וודאי אמרי' עדיו בחז"ל אבל להתירו בב"ח להקל וודאי לא תקנו וכיון שכן הוי שיחרור בכה"ג חוב לעבד וממילא גם לענין ממון ל"ש עדיו בחז"ל דלא הוי זכות אלא חוב לעבד כמ"ד חוב הוא לעבד דהיינו שאסרו בשפחה ועבדא בהפקירא ניחא לי' דגם לשאר דברים דהוי זכות לעבד ל"א עדיו בחז"ל ולכאורה קו' אלימתא היא וא"כ י"ל לכאורה אין מקום לס' של התוס' הנ"ל אם גם לענין איסור תקנו חכמים עדיו בחז"ל דכלל הוא בש"ס היכא דע"י הפקר ב"ד נעקר דבר מה"ת כגון המקדש בחמץ דרבנן דאפקרי רבנן המעות של הקידושין וממילא אין לחוש להקידושין דבכה"ג וודאי יש כח ביד חכמי' לעקור דבר מה"ת וה"נ יכלו החכמים להפקיר העבד למפרע ויצא לחירות אמנם לפי"ז לפי"מ דקיימ"ל המפקיר עבדו יוצא לחירות וצריך גט שחרור ז"א דאף אם יפקירו העבד למפרע לא מהני דאכתי צריך גט שחרור דלא עדיף אם יפקירו החכמים מאדון גופו המפקיר עבדו דלא מהני לענין איסור בלא שיחרור וכ"ז ניחא אם דנין על העבד למפרע טרם בא לידו השטר שיחרור אבל מכאן ולהבא אם יתנו השטר שיחרור לידו למאי ניחוש דילמא מכר האדון את עבדו בינתיים ונאסר העבד ע"י השיחרור בשפחה ובב"ח וממילא אין שייך לומר עדיו בחז"ל דלענין המכירה שבינתיים שפיר י"ל דהפקירו חכמים את העבד למפרע ובטל המכירה דלאו ממונו הוא למכור דהפקר ב"ד הפקר ומכאן ולהבא דמטא לידו הגט שיחרור וודאי מותר בב"ח ושפיר הוי זכות להעבד השיחרור ושפיר טריף מהלקוחות שלקחו בינתיים ומיושב קו' הנ"ל ולפי"ז מיושב קו' הקצוה"ח הנ"ל דהכא כיון שמת האדון ל"ש לומר עדיו בחז"ל דלענין האיסור לא תקנו רבנן ואסור העבד בשפחה ובב"ח וממילא גם לשאר מילי ל"ש עדיו בחז"ל כיון דהוי חוב לעבד מצד האיסור כנ"ל והכא ל"ש לומר שהפקירו חכמים את העבד דהמפקיר עבדו צריך גט שיחרור וסוף סוף אסור בשפחה ובבת חורין והנתינה דלאחר מיתה לא מהני כיון דפקע רשות מת וא"ש דלא יתנו לאחר מיתה. ודו"ק:
דף יז:
סוגי' דנכתב ביום מתני' עד איפוך וכו' ומפרשי' תוס' דר"ל סובר משעת כתיבה וכ"כ הרא"ש וכ' שכן משמע לשון הגמ' מדלא קאמר אלא איפוך אבל בעל העיטור כ' איפוך וקאי אדלעיל דמפכינן וסובר ר"ל הטעם משום שמא יחפה ור"י משום פירות וראייתו מדברי הירושלמי דאיתא שם דר"י סובר משום פירות. ונ"ל להביא ראי' לדברי התוס' והרא"ש. ואבאר שתלמודא דידן ודירושלמי כל חדא בשיטתייהו אזלו דבתוס' ד"ה זנות כו' מפרשים דהיינו בעדים ובהתראה אבל בלא התראה שכיח כדמוכח בבתולה נשאת ומפרשים שם דמתוך כך יבואו עדים וק' לכאורה לפימש"כ התוס' לקמן ד' י"ח ד"ה הנהו קלא אית להו לחד תירוצא שם בדין הוצרכו זמן שמא יחפה על בניה ממזרים א"כ אכתי ק' למה לא אמר משום חשש ממזרים דלזה אין שייך התראה וזנות בעדים לחוד שכיח וכו' ונ"ל לתרץ בהקדם דברי התוס' לעיל ד"ה משום בת אחותו שכתבו בזה"ל שלא יחפה עלי' כשאין בו זמן דלא אמרי' אוקמי' אחזקת אשת איש והשתא היא שנתגרשה שהרי גרושה לפנינו ועוד אדרבא אוקמי' בחזקת כשרות שלא נבעלה כשהיא א"א ומתמה הפ"י שתי' הראשון של תוס' הוא נגד סוגית הש"ס דלא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא עי"ש באריכות גם על תי' הב' מקשה דל"ש להצילה ממיתה מחמת חזקת כשרות כיון שקיבלה התראה ולא מצינן לומר בכה"ג חזקה דכשרות דא"כ כל א"א שזינתה תנצל ג"כ בחזקה זו כשתטעון שנתגרשה ואבדה גיטה וכדומה שתהי' לדברי' פנוי' ונ"ל לתרץ קושי' הנ"ל בהקדם מס' כתובות ד' כ"ב ע"ב ב' אומרים מת וכו' מקשה הגמ' הבא עלי' באשם תלוי קאי ומשני כשניסת לא' מעידי' והקשו התוס' דבחנק קאי. הרי לכאורה סתירה בדבריהם הנ"ל. ונ"ל בהקדם עוד מה שק' דמבואר מדברי הרמב"ם דבכל ספק בשחיטה שאסור מטעם חזקה ליכא מלקות ואמאי והא סוקלין על החזקות. ונ"ל דהנה הרמב"ם כ' הא דסוקלין על החזקה נלמד ממכה אביו ואמו כן הוא בירושלמי פ' עשרה יוחסין ומקשה בר"ץ הא בגמ' דחולין יליף חזקה מנגעים. אבל באמת לק"מ דמשם ליכא הוכחה רק לענין איסור וגם לענין חיוב קרבן כמש"כ תוס' אבל לענין עונש גוף ליכא למשמע מינה ולא ידעינן דעונשין אותו בעונש גוף רק ממכה אביו ואמו וכו' ומבואר בסוגי' דסנהדרין ד' ס"ט ע"ב דאפשר דנשמע דאזלינן בתר רובא היינו לענין חיוב קרבן מ"מ אפשר לענין מיתה לא אזלינן והנה בתוס' שם מקשו דאכתי מנא ידעינן בתר חזקה אף היכא דאיתרע כמו בסכין וכו' ומתרצי דגם זה נלמד מנגעים אף דחזינן אח"כ דנתמעט הנגע לא תלינן בתר חזקה הרי מכאן יסוד הדין דאזלינן תמיד בתר חזקה דמעיקרא ולא בתר חזקה דהשתא אמנם כ"ז לענין איסור קרבן אבל לענין עונש הגוף דלא נלמד מנגעים רק ממכה אביו ואמו שפיר היכא דאיתרע החזקה לא מענשין ממכה אביו ואמו דהחזקה טובה ולא איתרע ודיו לבא מן הדין להיות כנידון. והשתא א"ש דברי התוס' בסוגי' דשנים אומרים מת דעל הבעל להביא ראי' ואשם תלוי ליכא לחיובי רק משום חזקה דא"א כיון דאיתרע דעכ"פ איכא ב' דאמרו מת אף שהדין בתרי ותרי אזלינן בתר חזקה קמא איתרע מיקרי וליכא לחיובי' מיתה רק קרבן מוכח מנגעים דחייבי אך מחמת חזקה דאיתרע בוודאי ולכך לא הק' רק דלחייבי' חטאת אבל לתי' הגמ' כשניסת לא' מעדי' לפי' מק' הגמ' דליחייבו חנק ע"ז כיון שהעד עצמו נשאה שפיר יש לחייבו מיתה עפ"י שני עדים שאומרים לא מת כי לפי עדותן בא על א"א כיון שחזקת א"א גרמה מהדין שנשארה בחזקתה לענין איסור ולא נתקבל לאמת עדותן של האומרים (לא) מת ותרי ותרי הוי סד"ר ומדא' אוקמי' בחזקה קמייתא ואין מכלל העדים שאומרים (לא) מת רק להחשיב ריעותא אבל כשניסת לאותו עד עצמו שאמר מת אף הריעותא מופקעה וקרוב לומר שעיניו נתן בה ולכך אמר מת וכ"ז אי אמרי' דתרי ותרי סד"ר ולא הי' על שניהם שם עדים אבל למ"ד תרי ותרי סדא"ו ונתקבלה החזקה ותו ליכא למיקטל אח"כ העד שנשאה כיון שכבר קודם בא החזקה. ויש להסביר יותר לפי דעת הריטב"א כתובות דף י"ח הא דאמרי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד נלמד מדכתיב ע"פ ב' עדים יקום דבר שהשארה בקיומו אף אם יחזרו ויגידו. מעתה י"ל בפשיטות דז"א רק היכא דנתקבל עדותו בתרי ותרי דלמ"ד סד"ר לא נחשב כלל עדותן ואף קודם שחזרו מדבריהם לא הי' שייך יקום דבר שפיר יכולין לחזור ולהגיד כיון שמקבל העד על עצמו התראה שמתרה אותו שבא עלי' משום א"א ואומר ע"ז כי חוזר מדבריו ובטל מעיקרא עדותן וחייב מיתה היוצא מדברינו אלו דעל חזקה דאיתרע לא ממיתינן אלא עונשין. ומיושב שפיר דברי הרמב"ם במה שפוסק דבספק שחיטה ליכא אלא איסורא ולא מלקות. ומיושב שפיר קושית הפ"י ושפיר תי' התוס' דבגט שאין בו זמן יכולים לחפות משום חזקת א"א למיתה כיון שהיא גרושה לפנינו ועל החזקה שאיתרע א"א להעניש ומה שתי' התוס' בתוס' הב' דאיכא חזקת כשרות נגד החשש דשמא יחפה על בניה הממזרים דבזה ל"ש תי' התוס' הא' דלענין איסור אזלינן בתר חזקה קמייתא אף היכא דאיתרע ל"ש לומר הרי גרושה לפנינו אמנם נגד ממזרים שפיר אזלינן בתר חזקת כשרות דסבר ר"י לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ומתורץ גם קו' הב' של הפ"י. היוצא מדברינו דחשש ממזרים אינו רק למ"ד המכשיר בבתה אבל המ"ד שסובר כר"א דאינו מכשיר אלא בה א"כ ל"ש חיפוי בגט דאין בו זמן דלענין ממזרות לא מועיל חזקת כשרותה ומעתה י"ל שסובר ר"ל כר"א לכך לא סבר הטעם משום ממזרות וקו' הגמ' אינו אלא מ"ט לא אמר כר"י משום יחפה ופטורה ממיתה דבזה החיפוי מוכחת החזקה דהשתא והיא גרושה לפנינו ע"ז משני שפיר דס' זנות ל"ש ומיתה א"א רק בעדים והתראה וזו לא שכיח לפי"ז מוכח דלא מפכינון פלוגתא דקא מפיך קמייתא ויהי' דעת ר"י משום פירות ויושאר עליו הקושי' למה לא אמר משום שמא יחפה וא"ל דזנות לא שכיח דהא אכתי יש לחוש משום יחפה על בניה ממזרים. וא"ל דבלא"ה אי אפשר לחפות על בני' משום דאין מועיל להם חזקת כשרות דאם זה איפש"ל אליבא דר"י שהוא סובר דתלמודא דידן המכשיר כשהיא פנוי' אבל הירושלמי א"ש לפי שיטתו בכתובות דאף ר"י סובר שהולד שתוקי ולא מכשיר הולד מחמת החזקה שלהם ודו"ק:
דף כ:
תוס' ד"ה אשה לא ידעה לאקנויי ניהלה וכו' וז"ל וא"ת וכי לא ידע מתניתין דכותבת וכו' דאשה כותבת את גיטה, ונ"ל לתרץ דהנה הר"ן כ' ד"ה גרסי' בעי רמי בר חמא עד או דילמא אשה לא ידעה לאקנויי לאו למימרא דלא ידעה כלל לאקנויי דמי איכא למימר שלא יהא ממכרה ממכר אלא הכי קאמר דדילמא לא ידעה דשטר מקנה בעינן וכו' דהנה אם אמרה הא לך דבר זה הוי כדידי' אפי' בלבה לא יהי' כן הוי דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים ולכאורה ק' מאי בעי רמב"ח או דילמא אשה לא ידעה לאקנויי הא כיון דנתנה לו הטבלא הוי דידי' אפי' אי אמרי' דאשה לא ידעה לאקנויי הוי דברים שבלב ואינן דברים. וצ"ל דקבעי בסתם שאינה אומרת הא לך דבר זה. ואהא קא מבעי' שפיר א"ד אשה וכו' לפי"ז מיושב קושית התוס' דממתני' דכותבת לא מצי למיפשט דמיירי שם דאמרה לו בפירוש הא לך קלף זה במתנה לכן הוי דידי' ואפי' בלבה לא היתה סבורה ליתן הוי דברים שבלב וכו' אבל ר"א לשיטתי' פשיט שפיר ממתני' דכותבת דגברא ואשה שווים דתרווייהו מצי לאקנויי ע"כ ס"ל דאשה יודעת לאקנויי כמו גברא וא"כ מייתי מתני' דכותבת אפי' בסתם וא"כ קפשיט שפיר ר"א: באופן אחר נ"ל ליישב קו' תוס' הנ"ל דהנה הרשב"א מק' על דברי רש"י לקמן ואיש כותב את שוברו בפירעון כתובה ומקנהו לאשה עכ"ל. ונ"ל ליישב קושי' הרשב"א דהנה לכאורה ק' מאי מהני השובר אם האשה באה לתבוע כתובתה וטוענת שאבדה כתובתה וטוען הבעל כתוב לי שובר ואפרע כתובתך ניחוש שמא מכרה כתובתה כבר לאחר ובאים הלקוחות אח"כ וטורפים ממנו ומאי מהני השובר לא מבעי' לשיטת הסוברים דאין כותבין זמן בשובר בוודאי יכולים הלקוחות לטרוף אלא אפי' לשיטת הסוברים שכותבים זמן בשובר נמי לא מהני השובר דיש לחוש ללקוחות הקודמים מזמן הכתוב בשובר ויש לו היזק. ואפי' במוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול יש ב' טעמים בזה. או מטעם הודאה ראובן לשמעון שאינו חייב לו והוי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. או מטעם מיגו דיכול ליתן לו במתנה. וה"נ מהני גבי שובר אם לקוחות באים ורוצים לטרוף ממנו. תאמר האשה שהבעל פרע לה כתובתה או תטעון שהיא מחלה לבעל כתובתה ואין לה היזק כלל ולזה מהני השובר. ז"א דהא מטעם הודאה לא מהני דהא הוי חב לאחרים דהא מכרה ללקוחות ול"ש הודאת בע"ד וכו'. ומטעם מיגו לא מהני דהא אם אמת הי' שמכרה כתובתה הי' מרשעת דהא מכרה לאחר ותובעת כתובתה מהבעל ושייך א"א משים עצמו רשע אפי' במיגו ולמאי מהני השובר אלא י"ל דמשו"ה בעי ספר המקנה ושפיר קנה הבעל דהוא הקנה לו בקנין גמור וא"כ לא יכולים הלקוחות לטרוף ממנו ואיתא בס' כנה"ג בכללי מיגו בחומ"ש סי' פ"ב ע"ש דהביא ב' שיטות אי אמרי' א"א משים ע"ר אפי' במיגו או לא וא"כ לפי"ז מיושב קושי' התוס' דרמי ב"ח הי' סובר דאמרי' מיגו אפי' במשים עצמו רשע ול"ב בשובר ספר המקנה כו' וא"כ לא אזלו הלקוחות למיטרף ממנו וא"כ מתני' דכותבת את גיטה קתני שובר וגט בהדי הדדי ואי לא בעי בשובר ספר המקנה כנ"ל א"כ בגט נמי לא בעי כנ"ל ולא מצי למפשט ממתניתין לרמי ב"ח דיכולין לומר דמיירי דקלף שלו הוא דומיא דשובר דלא בעי ספר המקנה. אבל לר"א הי' סובר דלא מהני מיגו במשים עצמו רשע וא"כ ק' קושי' הנ"ל מה מהני השובר כנ"ל אע"כ מיירי בשובר שהקנה לו קלף שלה והוי ספר המקנה ולא יכולים הלקוחות לטרפו ממנו ולכך מהני השובר וגט דאי' בשובר קתני מתני' דכותבת וג"כ בקלף שלה והיא מקנה לו דבעי ספר המקנה וא"כ שפיר קפשיט ר"א. ולפימש"כ מיושב קושית הרשב"א דהוצרך ספר המקנה בשובר דאל"כ קשה קושי' הנ"ל מאי מהני השובר כנ"ל. וק"ל:
דף כא.
תוס' ד"ה אלא מהכא וכו' וק' לר"י דבריש הנושא וכו' עד והכי משמע בהאי שטרא אי משעבד נפשי' להתחיל מעתה עכ"ל ונ"ל ליישב שפירש משנתנו ב' טעמים א' מטעם הודאה. ומטעם דבהאי שטרא משעבד נפשי' דהנה קיימ"ל בטענו חטין והודה לו בשעורין פטור אפי' מדמי שעורין ואי תפס לא מפקינן מיני' והקשו הראשונים אמאי מהני תפיסה ונ"ל ג"כ ליישב דממנ"פ מהני תפיסה דהנה אם הודה לו שחייב לו מנה יש לו חיוב פירעון מב' טעמים מטעם הודאת בע"ד שחייב א"ע וכמאה עדים דמי או משום שאמר שחייב. ולפ"ז מיושב קושיא הנ"ל דממ"נ יאמר לו שחייב אתה או משום הודאת בע"ד או משום שאמר שחייב לו ואם יאמר משטה הייתי בך דאתה טענת חטין ובאמת לא היו דברים מעולם ולכך אני הייתי משטה בך והודיתי לך שעורין יאמר לו אתה ידעת שהודאת בע"ד כק' עדים דמי ואמאי הודית אם באמת אינך חייב לי ולכן שפיר פסקינן דמהני תפיסה. ולפי"ז מיושב קושי' תוס' דהכא שחתם ואני ערב ג"כ יש ב' טעמים שגובה המלוה מנכסים ב"ח או משום שחייב את עצמו מזמן כתיבת השטר ומקודם ואם חייב א"ע מקודם לא בעי ספר המקנה ושפיר חייב הלוה למלוה או משום דמחייב עצמו מהשתא ושיעבד נפשי' בהאי שטרא ובעי ספר המקנה וע"כ עכצ"ל דחייב הערב משום תרוייהו או מטעם הודאה מקודם או משום דמשעבד נפשי' בהאי שטרא מהשתא דאי ס"ד דחד מהני לחיובא דהיינו מטעם הודאה דמקודם אם יאמר המלוה דחייבת אתה עצמך מטעם הודאה יאמר לו הערב שקר הוא שחייבתי א"ע בשטרא דהשתא וצריך אני ספר המקנה ואתה לא הקנית לי ואין אני צריך לשלם ואפי' מב"ח וה"ה לאידך אבל אי משום תרווייהו מחייב הערב את עצמו יאמר לו המלוה ממנ"פ חייב אתה לי או מטעם הודאה מקודם או משום שיעבודא דהשתא. ודו"ק:
אמנם יש להקשות ע"ז הא אנן קיימ"ל תרי הודאות דסתרי אהדדי הוי קולא לנתבע א"כ הוא להיפוך דיאמר הערב למלוה ממנ"פ א"צ לשלם לך אם יאמר המלוה שנתחייב מטעם שיעבוד הקודם ולכן לא הקניתי לו ספר המקנה יאמר הערב להיפך. ואם יאמר המלוה להיפוך הוי ב' הודאות דסתרי אהדדי דהוי לקולא לנתבע. וצ"ע:
תוס' ד"ה אבל בחצר לגזור וכו' וא"ת והא שפיר שמעי' מעבד דלא גזרינן משום חצרו וכו' עכ"ל ונ"ל לתרץ דהנה הרא"ש בפסחים כ' דאפי' אם הנפקד קיבל עליו אחריות על החמץ אפ"ה הוי של המפקיד והוי חמצו ועובר עליו בב"י וב"י. דהנה כל היכא דהחמץ מונח הוי ממונו ונשאל לו להמפקיד המקום של החמץ והוי ברשותו עכ"ל וא"כ לכאורה ק' מאי קאמר הגמ' אבל חצר לגזור משום חצירו הבא לאחר מכן הא משאמר לה ה"ז גיטך מ"מ נשאל לו העבד אפי' אם נותנו לו לאחר מכן נשאל בשאלה כדינו של הרא"ש הנ"ל והוי שפיר מידו לידה. ונ"ל דא"כ האיך יקנה לה החצר הגט הזה דהוא מטעם זכות וקנה לה החצר דהגט חוב הוא לה ומטעם הקרקע אפשר נשאר לה חוץ ממקומו של הגט לא קנה לה הגט דהא דחצר קונה דווקא מטלטלי הניקנים אגב קרקע ולא קרקע אגב קרקע ולא קני' מטעם שאלה והוי שפיר חצירו הבא לאחר מכאן אבל אמרי' לקמן דף מ"ט גר שמת וכו' קני עצמך ב"ח ולא הוי חצירו הבא לאחר מכאן בעבד וקו' הנ"ל מטעם שאלה והוי שפיר מידו לידה ומיושב קו' תוס'. וק"ל:
דף כא:
תוס' ד"ה יצא זה שמחוסר קציצה בסה"ד ולר"ת דווקא נחתך כו' אבל חותך כדאמרי' וכו' עכ"ל והקשיתי לפמש"כ הר"ן שכותב ע"מ לקצוץ הוי מחוסר קציצה ואי לא כתב ע"מ לקצוץ לא הוי מחוסר קציצה ק' דהנה בתוס' לעיל ד' י"ב ע"א בד"ה משום בת אחותו כ' תוס' בזה"ל ולא אמרי' נוקמה בחזקת א"א וכו' כיון שהיא גרושה לפנינו עכ"ל מאי פריך גזי' לזמן מהו דהא אם נראה שנחתך הזמן אנו מסופקין בו אם נחתך אחר שנתן לה והיא חתכה ולא הוי מחוסר קציצה או נכתב ע"מ לגייז הזמן והוי מחוסר קציצה ואמאי מצריך הגמ' לתרץ לרמאי לא חיישינן הא לא יעשה עוד לגייז הזמן והוי ספק גרושה ואוקמה בחזקת א"א וא"כ קושי' התוס' במקו"ע ונוקמה בחזקת א"א דל"ש תי' תוס' דהרי היא גרושה לפנינו דלא הוי אלא ספק מגורשת:
מתני' הכל כשרין לכתוב את הגט וכו' האשה כותבת את גיטה ופרש"י ומקנתו לבעלה וחוזר ומוסרו לה לגירושין והקשה הר"ן הא מחוסר הקנאה הוא וכתב ונתן בידה. ותי' דמחוסר הקנאה דלאו בגוף הגט היא לא מיקרי מחוסר מעשה עכ"ל. וק' הא אמרי' מחוסר פדי' כמחוסר מעשה דמי אע"ג דלאו בגוף הדבר היא ונ"ל דאיתא בתוס' דא"צ שליחות אלא שיצוה הבעל לכתוב וא"כ לפי"ז לא הוי מחוסר הקנאה דקונה שבחו כדין אומן קונה בשבח כלי והוי כשלו ולאו מחוסר הקנאה אלא צריך שתאמר לו הילך. אבל התם בפדיית קדשי גבוה צריך דמים דכתיב ונתן הכסף וקם לו לכן נקרא מחוסר מעשה כנ"ל ודו"ק. כי נכון הוא:
בתשובת נו"ב ח"ב שאלה א' הק' בזה"ל דהמרדכי שפוסק דקטן שהגיע לחינוך פסול לכתיבת תפלין ואינו מוסכם לדעת הרא"ש והנימוקי יוסף דסברי מדכתיב וזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה אכול מזבחו וקטן שהוא מצווה על השחיטה מיקרי בר זביחה ומותר לאכול משחיטתו וא"כ ק' מ"ש לענין תפילין דכתיב נמי וקשרתם וכתבתם נימא מי שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וקטן שהוא בר קשירה כשר נמי כתיבתו ואמאי פוסק המרדכי דקטן שהגיע לחינוך פסול כתיבתו ונ"ל לחלק דשאני הכא דבשלמא בשחיטה אמרי' שפיר שהוא בכלל וזבחת דלעולם וודאי קטן לאו בר חיוב מצוה הוא אלא בשחיטה דכתיב וזבחת ואכלת שהתורה לא ציותה לחיוב לשחוט ולאכול אלא אם יאכל אז ישחוט ואביו אינו מחויב אלא לחנכו שאם יאכל ישחוט ושפיר הוא בכלל וזבחת שהרי התורה לא ציותה למצוה. אבל בוקשרתם וכתבתם חיוב מצוה דהתורה ציותה לעשות המצוה וקטן אינו בר חיוב מצוה וממילא אינו בכלל וקשרתם ולכן שפיר פוסק המרדכי דקטן שהגיע לחינוך פסול לכתיבת תפילין. ודו"ק:
עוד קשה לשיטת הרמב"ם דשוטה לדבר אחד הוי שוטה לכל התורה כולה א"כ למה רשאי שוטה לכתוב את הגט. אפס לכאורה קשה אמאי מהימן הסופר על גט זה שנכתב לשמה הא הוי רק ע"א ואין דבר שבערוה פחות משנים אלא צ"ל כמש"כ הרא"ש דהא דאין דבר שבערוה כו' אינו אלא לגמור ולא להתחיל ולכן שפיר מהימן אבל השוטה הנ"ל לא נהימנוהו דברש"י ד"ה נכרי אדעתא דנפשי' קעביד כ' רש"י בזה"ל אבל קטן אינו עושה אלא מה שזה מצווהו וא"כ אמאי נכשיר שוטה הנ"ל דכיון שהוא שוטה אינו עושה כמו שזה מצווהו אף שהוא אינו שוטה אלא לדבר אחד. וצע"ג:
דף כג.
הכל כשרים להביא את הגט וכו' בשלמא חרש וכו' מתקיף לה ר' יוסף האיך סומא מותר באשתו ע"כ. וקשה לי הא טביעת עין בקול הוי רוב לכן הסומא מותר כו' אבל הכא הוי חזקת א"א ומיעוטא דקולות ששוות בבני אדם והוי מחצה על מחצה ולכן סומא פסול להביא את הגט ומאי פריך ר"י. ונ"ל דהנה בכתובות בסוגי' דקבוע הקשה בשיטה מקובצת בזה"ל נימא היכא דנמצא בשר בבית השוחט דהוי כל קבוע כמחצה על מחצה דהא איכא מיעוטא דאינם מומחין ומוחזקין לשחוט והוי ג"כ חזקת איסור אבר מן החי ואמאי שרי לאכול את הבשר. ותי' שם דאין אנו דנין על הרוב אלא אמרי' דמי שהולך לשחוט יודע בבירור ששוחט יפה ותפול המיעוט והוי רק מיעוטא דמיעוטא לכן שפיר ל"א כל קבוע דאפי' לר"מ לא חיישינן למיעוטא דמיעוטא. ולפי"ז שפיר מתורץ הכא דהוי נמי רק מיעוטא דמיעוטא דמיעוט בני אדם קולם שוה ולכן שפיר הקשה ר"י ודו"ק:
דף מא.
בסוגי' מי שחציו עבד כו' תוס' ד"ה לישא שפחה כו' וא"ת וימכור עצמו בע"ע כו' וי"ל דאמר בפ' א"נ דף ע"א גר ומשוחרר אין נמכרין בע"ע כו'. ומקשה בס' טורי אבן בפרק קמא דחגיגה דאיתא ביבמות ד' צ"ט בכהנת שנתערב וולדה בוולד שפחתה כו' הגדילו התערובות ושחררו זא"ז כו' גמ' דף ק' הגדילו כו' שחררו אי בעי אין אי לא בעי לא ואמאי לישא שפחה כו' אמר רבא אימא כופין אותן ומשחררין זא"ז. וק' קושית תוס' דימכרו א"ע בע"ע דכאן ל"ש תי' התוס' הנ"ל דמי שהוא בן הכהנת יכול למכור א"ע בע"ע. וצ"ל דבמס' ב"ב דף י"ג ד"ה כופין מק' שם התוס' כנ"ל דימכור א"ע בע"ע. ואור"י דאין זה תקנה דאסור למכור א"ע בע"ע כדאמרי' בפ"ב דקידושין ד' כ"ב אזן ששמעה כו' והנה צריכין להבין מ"ט נאדו התוס' בכמה מקומות מתי' הנ"ל. יעוין בחגיגה ד' מתרצים ג"כ התוס' כמו בב"ב. ונ"ל דתי' זה תלוי בפלוגתת אביי ורבא בב"ק ד' קי"ג איתא עבד עברי גופו קנוי ובב"מ ד' י' והאמר רב פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי יום כו' טעמא אחרינא הוא דכתי' כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים וז"ל התוס' שם ד"ה כי לי ב"י עבדים נ"ל דמ"מ מותר אדם להשכיר עצמו דדוקא עבד עברי שאינו יכול לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם עכ"ל ומובא דברי התוס' הנ"ל בס' באר שבע ומסיים שם להסביר דברי התוס' דע"ע גופו קנוי כדאי' בקידושין דף ט"ז אלא שחרור שטר למה לי לימא לי' באפי תרי זיל אמר רבא זאת אומרת ע"ע גופו קנוי ובחו"מ סי' של"ג סעי' ג' איתא דפועל יכול לחזור בו שנאמר כי לי בני ישראל עבדים ומובא שם בש"ך סעי"ק י"ד דהב"י מביא בשם הריטב"א דכל שנשתעבד בקנין לטפויי מילתא אתא שלא יוכל לחזור והש"ך חולק דמטעם כי לי בני ישראל עבדים בכל ענין יכול לחזור עיי"ש. ובש"ך סעי"ק י"ד דיש דיעות דפועל לא מיקרי עבד אלא שכיר והא דילפינן לה מעבד היינו לענין קולא כו' יעו"ש. והנה מדברי תוס' הנ"ל בב"מ דף י' י"ל שני חילוקים בין ע"ע לפועל. א' כיון דפועל יכול לחזור אפי' בחצי יום לית בי' איסור דלי בני ישראל עבדים. ב' כיון דאין גופו קנוי לכך לא שייך בי' כי לי בני ישראל רק לקולא מדמינן לי' לעבד שיהי' בידו לחזור אפי' בחצי יום לפי"ז לדעת אביי דסובר דע"ע אין גופו קנוי צ"ל דלכך מותר להשכיר את עצמו לפועל משום דיכול לחזור לפי"ז ק' קודם שחזרו ב"ה להורות כב"ש והתקינו שיהי' עובד את רבו יום אחד בוודאי לא הי' ביד העבד לחזור בחצי יום דא"כ אין כאן תיקון ולא שייך תיקנתם את רבו וא"כ עובר החצי עבד וחצי בן חורין בצד חירות שבו על עבדי הם. וצ"ל דל"ל בה כיון שאי אפשר בגוונא אחרינא ולא כפינן משום זה את האדון לשחרר חלק עבדותו. א"כ נשאר קושי' התוס' ימכור א"ע בע"ע כיון דבלא"ה לפי תיקון הראשון נדחה ג"כ אצל חלק החירות עבדי הם. ול"ש תי' הר"י בעל התוס' רק לרבא דסובר ע"ע גופו קנוי. דלדידי' י"ל דל"ש עבדי הם רק היכא שמקנה גופו. משא"כ בחצי עבד וחצי ב"ח מה דעובד את רבו יום א' אינו רק כפועל בשכירות דלעומת זה עובד את עצמו יום א'. ואף ביום שעובד את רבו אין חציו החירות קנוי לרבו בקנין הגוף וקושית התוס' כאן בגיטין אליבא דאביי דע"ע אין גופו קנוי ועכ"ז שייך האיסור עבדי הם. וע"כ צ"ל דלכך ל"ש בפועל איסור דעבדי הם כיון דיכול לחזור בחצי יום א"כ ל"ש תי' הר"י דאף במה שעבד את רבו יום אחד קודם התקנה או בשפחה חצי' בת חורין דאף לפי האמת אין כופין את רבה ועובדת יום אחד לרבה ל"ש לגבה איסור דעבדי הם וא"כ דלא חששו ב"ה לזה מדוע חזרו לדברי ב"ש מטעם דלישא שפחה אינו יכול כו' הא יכול למכור א"ע בע"ע. לכן צריכין התוס' לתרץ דחרורי אינו יכול למכור א"ע בע"ע. אבל לשיטת רבא י"ל כתי' הר"י דלכך אין תקנה שימכור א"ע מצד האיסור דעבדי הם לכך הוצרך רבא לשיטתי' לתרץ ביבמות אימא כופין אותן ומשחררין זא"ז ומתורץ קושית מחבר טורי אבן הנ"ל וק"ל. ונכון הוא: בסוגי' הנ"ל. ופסחים דף פ"ח. חגיגה דף ב'. ב"ב דף י"ג. בחידושי הרשב"א מס' שבת דף ד' איתא בזה"ל בד"ה הא דאמרינן וכי אמרי' לאדם עמוד וחטא וכו' וא"ת אכתי אשכחן שאומרין לו לאדם חטא כו' מדתנן פ' השולח מי שחציו עבד כו' ואע"ג דאמר רב יהודה המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו כו'. ולי נראה דשאני התם משום דחצי ב"ח לית בי' משום לעולם בהם תעבודו משום צד חירות שבו וההיא אמתא דהוי עבדו בה אינשי איסורא משום שרבים היו נכשלים בה התירו לו לשחררה וכפאוהו עכ"ל ושמעתי מקשין בשם חכם אחד מק' פ"ב. דלדברי הרשב"א מאי מקשה הגמ' בגיטין ד' ל"ח ואביי משום איסורא לא האמר רב חנינא כו' מעשה באשה אחת חצי' שפחה כו' וכפו את רבה כו' דשאני התם דהיתה חצי' ב"ח ול"ש עשה הנ"ל משא"כ במעשה דאביי דהאי אמתא היתה שפחה גמורה. ולכאורה נ"ל לתרץ בפשיטות עפ"י דאי' בסיפרי פ' בהר פ"ז ד"ו לעולם בהם תעבודו אין לך בהם אלא עבודה בלבד ומפרש בק"א כלומר ולא שיתוף אחר שלא יהי' אצלך אלא לעבוד בלבד כו' שא"כ לא יתיישב לומר ובאחיכם וגומר דמשמע שהוא היפוך האמור. היוצא לנו דמשמעות הפסוקים בהם תעבודו ובאחיכם כו' הוא כמו דבר והפוכו. וכן הדין שבעבד כנעני עובדים עבודת עבד ועבודת פרך משא"כ בעבד ישראל ונ"ל שאף למשנה ראשונה שח"ע עובד את רבו יום א' עכ"פ אין לרבו לעבוד בו באותו יום עבודת הפרך משום צד חירות שבו שאסור משום ובאחיכם. ונ"ל דזה מדויק ברש"י על מתני' תקנתם את רבו מפרש רש"י שאינו חסר כלום דידוע דעבודת פרך הוא עבודה שאין הבע"ב צריך לו כדאי' בספרי ובפוסקים שלא יאמר לו החם לי כוס זה וא"צ לו וכדומה. א"כ אף שאינו הח"ע עובד לרבו עבודת הפרך. עכ"פ אין הבע"ב חסר כלום. וז"כ הרשב"א הנ"ל דל"ש בהם תעבודו משום צד חירות שבו היינו כיון דבהם תעבודו קאי על עבודת עבד ועבודת פרך. וזה אסור לעשות עם העבד שחציו ב"ח לכך אמרי' דל"ש כלל העשה הנ"ל:
וביותר יש להסביר זאת עפ"י המבואר בחינוך להרא"ה מצוה של"ב שגם כוונת הפסוקים ובאחיכם כו' הוא כמו טעם למצוה שלפני' שלכך בהם תעבודו כדי שלא תצטרכו להשתעבד באחיכם ומשמע שם בהרא"ה שכך הי' בקבלה לחכז"ל אשר לזאת הותר לשחרר לדבר מצוה יעוי"ש וכיון שלפי"ד הנ"ל בחציו ב"ח אין לעבוד בו רק עבודה שמותר לעבוד עם ב"ח מה לי הוא מה לי ב"ח גמור. והנה במס' ב"מ דף ע"ג ע"ב איתא. ראית שאינו נוהג כשורה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו ת"ל בהם תעבודו ובאחיכם כו' והובא ברמב"ם הלכות עבדים פ"א ד"ח בזה"ל ואם אינו נוהג כשורה מותר להשתמש בו בעבד עכ"ל, ומשמע דסובר דלימוד גמור הוא מדאורייתא ודלא כסברת התוס' במס' סוטה דף ג' ע"ב ד"ה כתי' כו' לפי"ז בההיא אמתא דנהגו בה מנהג הפקר אשר היא חזרה אחריהן לשדלן לזנות כמבואר בתוס' אין לך אינו נוהג כשורה יותר מזה ואין מעצור לעבוד עבודת עבד בצד החירות. לזאת נצבה גם קמה אלימת העשה דבהם תעבודו נגד צד שפחה כיון דבטל המניעה מצד החירות ואעפי"כ כפה ר"נ לשחררה משום מנהג ההפקר שנהגו בה לכך מקשה הגמ' שפיר לאביי. ונ"ל דגם סיומא דדברי הרשב"א הנ"ל וההיא אמתא קאי אמעשה דר"נ דע"ז שייך דברי הרשב"א וכפוהו. דבמעשה דאביי לא נזכר שכפוהו. וסמך לדברי החינוך הנ"ל מסיפרי פ' בהר פ"ו ד"ג שמא תאמרו הואיל ואסרת לנו כל אלו במה נשמש ת"ל ועבדך ואמתך וגו' יעוי"ש בק"א:
עוד נ"ל לתרץ דלכאורה יהי' סותר דברי הרשב"א הנ"ל לדבריו בתשובותיו סי' קכ"ז בזה"ל ולא עוד אלא אפי' ליכא קרא לא הוי קשי' לן מידי דהא אשכחן בכמה דוכתי דדחו חכמים בידים אפי' לאו הבא מכלל עשה כו' וההיא אמתא דהוו עבדו בה אינשי איסורא וכפו את רבה ושחררה והא הכא דאיתא תרתי. חדא דאי' לאו הבא מכלל עשה דלעולם בהם תעבודו וכו' יעוי"ש. אם נאמר דכוונת הרשב"א למעשה דר"נ מדכ' וכפו את רבה יקשה הא לדבריו בחידושיו הנ"ל ל"ש עשה בחצי' ב"ח ואף אם נאמר דקאי אמעשה דנשאל לאביי יל"ד אמאי כ' דהוי לאו הבא מכלל עשה דהא לכאורה נראה מכל ספרי מוני מצות דהיא מ"ע גמור ויעוין בקרית ספר הלכות עבדים. הן אמת דמדברי החינוך הנ"ל משמע דעיקר המצוה היא שלא לשחרר דמפרש במצוה הנ"ל בזה"ל שנעבוד בע"כ לעולם כלומר שלא נשחרר אותו לעולם כו' אמנם בחידושי מהר"י מטרוני למס' קידושין דף כ"ב אי' מדכתי' לעולם בהם תעבודו ולא כתי' יעבודו כדכתי' בע"ע שש שנים יעבוד ובנרצע ועבדו לעולם אלא ש"מ דמצוה עלינו לשעבדם וכו' יעוי"ש. ויעוין במנין המצות להרמב"ם מצוה רל"ח וברלב"ג על התורה פ' בהר איתא דמצוה היא לעבוד בהם ובחידושי הפ"י במס' גיטין דף ל"ח ד"ה מיתיבי מעשה בר"א שנכנס לביהכ"נ כו' מקשה אע"ג דבסמוך קאמר ר"א גופי' לעולם בהם תעבודו חובה אפ"ה לא הוי קשי' לי' דר"א אדר"א דא"ל הא דקאמר ר"א חובה לא איירי כלל לענין שחרור ולעולם דלהכניסן תחת כנפי השכינה טפי עדיף. אלא הא דקאמר חובה היינו כשעודנו בעבדות כו' ויעוי"ש בדבריו בד"ה אמר רבה אמר רב. מעתה נ"ל לשיטת ר"א בהם תעבודו חוב וכשנחזיק גם דברי שמואל דהמשחרר עובר בעשה י"ל דיש כאן לאו הבא מכלל עשה כדברי רשב"א בתשו' הנ"ל. ודוק כי נכון הוא מאד:
דף מב.
איבעי' להו מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה כו' ת"ש דאמר רב משרשיא כהנת שנתערב וולדה בוולד שפחתה הרי אלו אוכלין בתרומה כו' הגדילו התערובות משחררין זא"ז כו' ומפרשים בתוס' ד"ה מעוכב גט שחרור דהאיבעי' קאי על חציו עבד וחציו ב"ח. וק"ל האיך אפשר לומר דר"מ סובר דח"ע וחצי ב"ח אוכל בתרומה אמאי כופין אותם לכשיגדלו שישחררו זא"ז ויפסידו אכילת תרומה ישחררו זא"ז חצי' ויהיו חצי' עבד וחצי' ב"ח וספק כולו בן חורין בן כהן ויהיו מותרין לאכול בתרומה וישאו בת חורין כקושי' התוס' בדף מ"א ד"ה לישא שפחה דעשה דפ"ו דוחה לל"ת דלא יהי' קדש. וא"ל כתי' התוס' שם דכי מיעקרא לאו לא מקיים עשה ר"ל דלא הוי בעידנא. דהא אי' בתוס' פסחים דבחמור נגד קל ל"צ בעידנא וכאן ליכא לכ"א מן התערובות רק ספק איסור דעל כ"א יכולין לומר דשמא הוא בן הכהנת ואף אי ס"ד לחומרא ליכא רק איסור בעלמא ועשה חמור מאיסור בעלמא ובחמור נגד קל ל"צ בעידנא והעשה היא חל בוודאי מצד חצי חורין: ומתחילה עלה ברעיוני ליישב מה שלכאורה קשה על הרמב"ם דפוסק בפ' מהלכות דמעוכב גט שחרור אינו אוכל בתרומה ולא ביאר דאיסורו מטעם ספק איבעי' דלא איפשיטא דנ"מ לדינא. וחשבתי שהרמב"ם הוכיח מדברי רבא ביבמות דף ק' דמתרץ הגדילו משחררין זא"ז דקשה כנ"ל למה צריכין לשחרר א"ע הא די במשחרר קצת שיהי' חצי ב"ח וכנ"ל. ואף אם חצי עבד וחב"ח אינו אוכל בתרומה מספק איבעי' דלא אפשיטא מותרים התערובות וולד כהנת עם וולד שפחה לאכול היכא שנפקע מהם עכ"פ מקצת עבדות מטעם ס"ס ספק דילמא חצי עבד אוכל ואת"ל אינו אוכל יש לכ"א בפ"ע ספק כהונה. א"ו סובר רבא דמעוכב גט שחרור אינו אוכל וכמו כן חצי עבד וכו' לכך מוכרחים לשחרר א"ע מכל וכל כיון דבלא"ה יפסידו אכילת תרומה תו לא דחה העשה לל"ת כיון דאפשר לקיים ע"י שחרור שאין בו הפסד כלל. אמנם לפי"ז הדרא קושי' הנ"ל לדוכתי' בסוגי' דידן. וק"ל:
דף נה.
בסוגיא דחטאת גזולה הרמב"ם בפ' י"ח מהלכות מעה"ק דין י"ד כתב בזה"ל גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב ומאימתי העמידוהו ברשותו כדי לחייבו עלי' כרת משעה שהקדישה והוא ששחטה אחר יאוש. אבל לפני יאוש אינה קדושה ואחרי שהביא הכסף משנה דברי הגמרא שבסוגי' דידן אמר רב שיזבי כרת מדבריהם כו' כרת שע"י דבריהם בא לו אוקמוהו רבנן ברשותו כי היכי דליחייב עלי' אמר רבא הא וודאי קמבעי' לי כי אוקמוהו רבנן ברשותו משעת גנבה או משעת הקדישה למאי נ"מ לגיזותי' וולדותי' כו' כ' בכ"מ בזה"ל ויש לתמו' על רבינו שכתב ומאימתי כו' כדי לחייבו עלי' כרת שהרי בהדיא אמרו למאי נ"מ לגיזותי' וולדותי' משמע דלא נפקא לן למידי אחרינא והאיך כ' רבינו דנ"מ לחייבו עלי' כרת. ועוד דלענין לחייבו עלי' כרת. מה לי אם העמידו' ברשותו משעת גנבה או משעת הקדישה. כיון שהעמידוהו ברשותו משהקדישה סגי לחייב כרת אם ישחטנה בחוץ וצ"ע עכ"ל. ובלחם משנה ביאר יותר. דלדעת הרמב"ם בלא"ה ליכא נ"מ לענין גיזות וולדות לפי שיטתו שפוסק שבח שעל הגזלה דגזלן הוי יעוי"ש. ומה שיש לפלפל בדבריו אביא לקמן:
ונ"ל לתרץ קושית הכ"מ הנ"ל בדרך פלפול. בהקדם לדקדק בדברי רבא מה זה שמדייק בדבריו הא וודאי קא מבעי' לי משמע שהי' עולה בדעת שיש עוד ספק בדבר. לכן נ"ל דלכאורה הי' די לאוקמי ברשות גנב משעת שחיטה. כדי שיהי' כראוי לבוא אל פתח אוהל מועד. ולמה אוקמו' ברשותו משעת הקדש. דבשלמא אם נאמר דאוקמו' משעת גניבה. י"ל דעשו כן משום שלא יהא הקנאה לחצאין כמבואר בחידושי הרשב"א ז"ל. אבל אחרי שלפי האמת מטעם שלא יהא חוטא נשכר לא חשו רבנן להקנאה לחצאין. הי' די לחייב את הגנב על שחוטי חוץ בהעמדה ברשותו משעת השחיטה. וע"כ צ"ל כיון דעשו כן החכמים כדי לקנוס לגנב שיהי' חייב כרת הוצרכו להקדים ההעמדה ברשותו אף קודם השחיטה עפ"י המבואר ברשב"ם במס' ב"ב ד' ק"כ ע"ב דכל שוחטי חוץ כשנשאלין על ההקדש נפטרים למפרע מחיוב כרת ומקשה בט"ז יו"ד בהלכות חלה סי' שכ"ג ס"ק ד' דא"כ לא משכחת לעולם חיוב כרת בשחוטי חוץ דיתשל עלי'. ומדחה בנה"כ שם דבאמת כן הוא החיוב כרת יש אם אינו מיתשיל וכשיחוש לעצמו ויתשיל יפטור מכרת וסר מעליו איסור שחוטי חוץ. והנה דברי הנקודות הכסף נכונים במה שחייבה התורה כרת בשחוטי חוץ שהוא אם לא נתשל. אבל בכאן קשה כיון דהכרת אינו רק מחמת קנס שחייבו חכמים מה הועילו חכמים בזה כיון שיכול להפקיע איסור שחוטי חוץ וקנס חכמים ע"י שאלה על ההקדש. וצ"ל דהא בלא"ה צריכין להמתיק סברת רבא דמהיכי תיתי החמירו החכמים להטיל על הגנב עונש כרת לקנס על שעבר על לאו בדררא דממונא וצ"ל דגדרו בזה לערמות של הגנב כיון דבהתפסת הקדושה על הבהמה נפטר מתשלומי דו"ה לכך הטילו עליו בששוחט בחוץ חיוב כרת ואם ישאל על הקדישו יושאר בחיוב למפרע דו"ה כשוחט בהמות חולין גנובי' ואין לו מפלט מחיוב כרת או דו"ה:
ובמס' ב"ק ד' ס"ו ע"א בתוס' ד"ה כיון דבאיסורא כו' כתבו מכאן משמע שיאוש אינו כהפקר גמור דא"כ אפי' בתר דאתי לידי' באיסורא יכול לקנות מן ההפקר כו' יעי"ש אבל ברש"י במס' גיטין דף ל"ח בד"ה בחזקה כתב בזה"ל כגון שהאי שהחזיק בו וקנאו בחזקת יאוש כשהפקירו רבו בנתייאש הימנו כו' וכן כתב רש"י גבי ונתיאשתי מפלוני עבדי דיאוש לשון הפקר הוא וכן גבי אמתא דמר שמואל כ' רש"י יאוש הוי הפקר והאריך בזה בספר פני יהושע שם בחידושיו לגיטין דלדברי רש"י ק' קושי' התוס' דמה"ת לא יועיל בגזל יאוש כדי ומאריך בפלפולו שם. ותורף דבריו דלכך בגזילת מטלטלין אין מועיל יאוש מטעם הפקר דאין הבעל יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו כדקיימ"ל בפ' מרובה דף ס"ז כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו כו' ומשמע שם להדיא דהוא הדין שאינו יכול להפקיר כדאמרינן שם צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד ור' דוסא לענין הפקר איירי. וכ' עוד שם הפ"י בזה"ל וא"כ יש לתמוה טובא דשם באותו סוגי' גופא כ' דהתוס' אי יאוש הוי כהפקר או כמתנה ולא פשיטא להו מהאי סברא גופא כו' ונ"ל דלכאורה נראה אף שהנגזל. אינו יכול להקדיש ולא למכור הגזלה כ"ז שהיא תחת יד הגזלן. מ"מ להגזלן גופא יכול למכור הגזלה א"כ אמאי לא יועיל ההפקר לגבי הגזלן. וכמו כן במעשה דצנועים לגבי העניים וצ"ל כיון שעכ"פ אין ההפקר חל נגד אחרים רק נגד הגזלן. גם לגבי דידי' אין בהפקר כלום. דאין הפקר עד שיופקר לכל. וכיון דנחתינן לזה י"ל בלא"ה דלכך אין מועיל יאוש בגזלה מטעם הפקר אף לדעת החולקין על ר' יוחנן וסוברים דהבעלים יכולין להקדיש דבר הגזול שביד הגזלן. וכמו כן להפקיר משום דאין בהפקירם זכי' לכל העולם וכמבואר שם בתוס' ד"ה כל שלקטן דמי שיזכה ביאוש יצטרך עכ"פ לשלם הדמים להגזלן וכל אדם אסור להחזיק בה מפני שהיא צריכה לגזלן לפטור מן הנגזל:
העולה מדברי הנ"ל דנוכל לומר דיאוש הוי הפקר ומ"מ אינו מועיל מצד ההפקר כיון שאינו הפקר לכל מטעמים הנ"ל. ולהחולק על ר' יוחנן או אף לר' יוחנן אם נימא דלא כסברת הפני יהושע וכדעת איזה פוסקים שאביא לקמן (בתשו' ב"ח סי' קכ"ד כ' בביאור דיכולין להפקיר דבר שאינו ברשותו דהפקר מדין נדר הוא וכמ"ש הרמב"ם ובקיה"ח סי' רי"א משיג עליו מסוגי' דצנועין ויעוין פלפול בזה בק"א לתשו' הב"ח החדשים) דלא דמי בזה הפקר להקדש או מכירה ויכולין הבעלים להפקיר דבר שאינו ברשותם. צ"ל דהבעלים אינם מפקירים לכל העולם ע"ד לפטור את הגזלן דהא עכ"פ מדמי' לא מייאשי. וכמבואר ב"ב דף מ"ד יעוי"ש ברשב"ם וכשיפקירו כן לא יהי' להם עוד תביעה על הגזלן ואם אינו מפקיר אדעתא דהכי שיפטור אף מדמי' את הגזלן. אף שיפקיר דבר הגזול עצמו לכ"ע אין שום אדם מלבד הגזלן יכול לזכות מטעם שכ' התוס' כנ"ל. דצריכה היא לגזלן לפטור בו מהנגזל. ותירצתי בזה קושי' הפ"י על רש"י שמפרש שהשבאי קני ביאוש מטעם הפקר. דהא יאוש כדי לא קני. די"ל דרש"י לשיטתו דמפרש במס' יבמות דף ובמס' עירובין ד' דמה שאמר ר' יוחנן בגזל בן נח שלא ניתן להשבון היינו משום שלא נאמר לגבי ב"נ והשיב את הגזלה ועונשו מיתה. ובמס' ע"ז ד' כתבו התוס' בשם רש"י דסובר דפטור מטעם קם לי' בדרבה מיני' אבל במס' עירובין ד' הנ"ל דחאו טעם זה אף בבא במחתרת פסקינן כרבא שחולק על רב בסנהדרין דף ע"ג וסובר דאינו פטור אלא כששיברן. וכל זמן שהוא בעין בחזקת הבעלים הוא. וכי מפני שהוא חייב מיתה יזכה בשל אחרים. והארכתי במקום אחר לפרש דברי רש"י. דמודה רש"י דכל זמן שהוא בעין שייך להבעלים. רק אין על הגזלן חיוב שיצטרך הוא בעצמו להשיב. ואם נאבד או יתפסנו אחר פטור הגזלן מלשלם. א"כ ממילא מועיל לזה לגבי הגזלן יאוש של הבעלים מטעם הפקר דהוי הפקר לכל. דאין עוד איסור לשום אדם להחזיק בו כיון דאינו צריך להגזלן לצורך השבה. ולכך לשיטת רש"י קונה השבאי נכרי העבד ביאוש כדי ומטעם הפקר. וזה כוונת דברי ר' יוחנן בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להשבון שמקשים בתוס' הנ"ל דלשיטת רש"י אף בשוה פרוטה דינא הכי. ולפי הנ"ל ניחא כיון דבגזלן נכרי סתם גזילה לאו יאוש בעלים א"כ אף שחייב הבן נח מיתה עדיין הגזילה בחזקת הבעלים כמו בבא במחתרת משא"כ בפחות משו"פ שהנגזל ישראל מוחל על פחות משו"פ והוי מיד יאוש. ולגבי בן נח מועיל יאוש כדי. ולפי"ז י"ל דמודה רש"י בבן נח שגוזל מבן נח אף מפחות משו"פ לית לי' זכי' כיון שהב"נ הנגזל אינו מוחל הוי כקודם יאוש. ומיושב כל קושיו' התוס' על רש"י מה שמקשין במס' עירובין ד' הנ"ל. ואשר יש עוד לעיין מסוגי' דנטלו מוכסין את חמורו בב"ק דף קי"ד אבאר לקמן. לפי"ז אפשר לומר דגנב והקדיש ושחט בחוץ שנאסר בהנאה משעת שחיטה הוי הפקר גמור מהבעלים כמו בשור הנסקל שהוזמו עדיו דאמרינין בבכורות דף דכל הקודם בו זכה דמסתמא אתייאשו מיני' הבעלים והפקר הוא לכל. כי אין להגנב לפטור את עצמו מהנגנב בהחזרתו הבהמה האסורה ויד כל אדם בו שוה לזכותו דאף דיש לו כח למתשל עלי' מ"מ כ"ז שלא אתשיל איסורו מפקירו [ויהי' ביד הבעלים לתבוע דמי הגזילה מהגזלן אף לאחר ההפקר לכולי עלמא ואף דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך היינו דוקא בגזלה ולא בגנבה כמבואר בירושלמי פ' ט' דב"ק סוף הלכה א' ולפי פירוש הר"א ועי"ש בפי' פני משה וכן מבואר בתוספתא דב"ק פ' יו"ד ובפי' המג"א שם ובמרכבת המשנה פ' א' מהלכות גניבה מברר שכן דעת הרמב"ם] וכמש"כ הר"ן במס' נדרים דף פ"ה על דברי רבא שמתרץ המתני' קונם כהנים ולוים נהנים לי באין ונוטלין בע"כ אף דטוה"נ ממון משום כיון דאמר קונם שווי' עפרא בעלמא והוי הפקר. והוסיף שם עוד הר"ן לחדש מדעתו בתי' קושי' הרשב"א שם על דברי רבא דאף כשמיתשיל אח"כ לא נתבטל ההפקר דהשאלה אינה רק להתיר האיסור ולא לבטל ההפקר א"כ קשה מה הועילו חכמים בקנס על הגנב. שהעמידו ברשותו כדי שיהא חייב כרת. הא יכול להפקיע א"ע מאיסור כרת ע"י שאלה כנ"ל. ומדו"ה יופטר גם אחר השאלה כיון שחל הפקר מהבעלים בשעת השחיטה תו לא פקע ההפקר ע"י השאלה. והוי כשוחט בהמות הפקר. לכך הוצרכו חכמים לאוקמי ברשותו דגנב שיהי' שלו גמור משעה שהקדישה. ואין מועיל עוד הפקר של הבעלים. וכמבואר כן בתוס' בסוגי' דצנועין דאי יאוש כדי קני אין מועיל עוד אחר זה הפקר של הבעלים לפטור את העניים ממעשר. ולא נסתפק רבא ע"ז אי לא אוקמו' רבנן ברשותי' דגנב רק משעת שחיטה דא"כ לא הי' תועלת בתקנתם דהי' יכול למתשיל כנ"ל ונסתפק כיון שהוצרכו להקם ברשותו משעת הקדש אולי לא עשו הקנאה לחצאין וקמו ברשותו משעת גניבה ולזה דייק בדבריו הא וודאי קא מיבעי' לי. גם במלת לי דייק דלשיטתי' בתירוצי מתני' דקונם כהנים ליכא קמי' רק ספק זה. ומבוארים בזה דברי הרמב"ם הנ"ל ומאימתי העמידוהו ברשותו כו' ולאפוקי דלא נימא דאינו ברשותו רק משעת שחיטה. ודו"ק כי נכון הוא:
ודע דלפי דברי התוס' במסכת ב"ק דף ס"ח ע"א הוי טביחה שינוי וקונה למ"ד שינוי קונה אבל לא כן דעת הרמב"ם ז"ל כנראה מדבריו שכתב פ"א מהל' גניבה הלכה ט"ז הגנב שטבח ומכר לפני יאוש יעוי"ש מש"כ וכאשר האריך בזה במרכבת המשנה פ"ג מהלכות גניבה הלכה ד'. אמנם בלא"ה ל"ש הרי שלך לפניך היכא דגרם האיסור בעצמו. ויעוין במשנה למלך הלכות גניבה פרק ג' דין ד':