אור ברסלב
ברוך שאמר כתובות

ברוך שאמר· רבי ברוך תאומים-פרנקל

כתובות

ביצה

דף יא.

אמר רי הגדילו יכולין למחות כו ועש שתמה הראש ואפשר לומר לכאורה דהא טעמא בעי למה יועיל המחאה בגידולן ולעקור למפרע כיון דהי' אף ב"ד גמור לפניו מה בכך שאינו רוצה עתה בגדלו וכי נאמר דהנותן דבר לקטן ובגדלותו אומר אי אפשי בזה בטל למפרע המתנה ומצאתי מבואר בספר הפלאה דבכה"ג אין המתנה מתבטל למפרע ויש להוכיח לכאורה כן מהס' דאיתא בפרק האיש מקדש דבחלוקות א"י נתחייב החלוקה בחלק הקטנים מדין והתם בודאי לא הי' בידם לבטל החלוקה לאחר שהגדילו דבאמת לפי המבואר ברמב"ם הלכות ת"ת פרק יו"ד דין טי"ת ודין יו"ד הא דאין א"י מקבל שכר הוא רק במצות ת"ת ושבת אבל על שאר המצות מקבל שכר. גם בלימוד ק' מצד ב"נ יש לו שכר כמבואר בסנהדרין דף נ"ט אמר ר' מאיר מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול ומוקי התם בז' מצות ובמג"א פירש מה שאמר ככה"ג דבאמת לא מצינו שיהי' על ב"נ חיוב מצות לימוד ז' מצות מצד מצות לימוד כמו גבי ישראל רק מעצמו צריך לידע כדי שלא יכשל ויענש ואם עוסק בז' מצות לשם מצות לימוד הוי כממציא את עצמו למצוה שלא הי' מחויב בדבר ודומה לזה ככה"ג, שמקבל על עצמו להיות כה"ג וממציא את עצמו למצוה יתירה ואי אינו מצווה עדיף שכרו גדול משכר ישראל א"כ הוי להגר חוב לענין זה דעל אותן המצות שהי' יכול לעשות בגיותו הי' שכרו יותר משכר המצות לאחר הגירות אמנם זה אינו רק אחר שהגדיל אבל כל זמן שהוא קטן אף שהוא כישראל מקבל שכר על כל המצות כאינו מצווה משא"כ כשהוא גדול ולכך יכול למחות כיון דמיד בשעת הגירות לא הי' לנו להתלות שזכות הוא לו רק כל משך זמן קטנותו לפי"ז יש לומר דרב יוסף אמר לשמעתתי' כאשר סבר דגדול שאינו מצווה ועושה וכדאיתא במסכת בבא קמא דף פ"ז אמר רב יוסף מריש הוי אמינא מאן דאמר הלכה כר"י סומא פטור מן המצות קא עבידנא יומא טבא לרבנן דאנא לא מפקידנא ועבידנא והשתא דשמעינא להא דא"ר חננאל אמר רב גדול המצווה ועושה כו' מאן דאמר אין הלכה כר"י עבידנא יומא טבא לרבנן כו' ולפי האמת דגדול המצווה כו' מודה רב יוסף דאין יכול למחות משהגדיל ויש להסביר יותר על פי המבואר בחידושי הרשב"א לקידושין פ"ק דף כ"ג ולענין פסקי הלכה כו' דלכך גבי מתנה כשמזכין שלא בפניו כו' (חסר):

דף יח.

אלא בדרבה קמפלגי כו'. יעוין בתוס' דיבור המתחיל מפני מה שמקשין מנא לן דכופר הכל פטור משבועה וליכא למימר מדאיצטריך קרא לחייב שבועה בעד אחד כו' דהא איצטריך להיכא כו' והוא אינו יודע יע"ש. והקשה הגאון מ' משולם דהנה הרא"ש במס' בבא מציעא ד' ב' ה"ב מביא בד"ה ויש מקשין דאמרינן לקמן ד' ל"ו שומר שמסר לשומר חייב דא"ל את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה ואמאי חייב יפטר השומר השני בעדותו משבועתו שהוא חייב ולא קשה מידי דחיובא דראשון בשביל דאין הוא יכול לשבע והוא אינו רוצה להאמין לשבועת השני ונתחייב לו הראשון ואין עד אחד המסייע פוטר מחיוב ממון עכ"ל ולפי דברי הרא"ש מאי מקשו התוס' מנלן דכופר הכל פטור משבועה הא אי אפשר לומר דכופר הכל שיהי' מחייב שבועה דאי הכי קשה למה איצטריך קרא דעד אחד מחייב שבועה ואין לומר כדברי התוס' הנ"ל דאיצטריך עד אחד להיכא שתובע בספק על פי עד דזה אינו דבגוונא כזה בלאו הכי אין באפשר שיגבה התובע על פי העד המסייע הזה דהא תיכף בעת שתובע על פי העד וירצה לחייבו שבועה הנתבע יקדים אתי עצמו וישלם ולא ירצה לשבע רק לאחר שישלם לו יתבענו מיד בב"ד המעות הללו שיאמר לו המעות הללו שנטלת ממני הי' שלא כדין והתובע לא יוכל להכחיש לו דהא אינו טוען ברי שיש לו בידו רק עפ"י העד ויטעון שמא ויהי' חייב שבועה ואין יכול לשבע ומשלם ואין העד אחד הנ"ל יכול לפטור אותו מהשבועה מחמת שמחויב ממון ואין עד אחד יכול לפטור ממון כסברת הרא"ש הנ"ל:

ונראה לתרץ דהנה הקושיא שמביא הרא"ש הנ"ל בשם יש מקשים הוא סברת הרמב"ן במלחמות והרמב"ן מביא להחליט סברת הקושיא הנ"ל אמנם המעיין בדברי הרמב"ן במלחמות בבא מציעא דף הנ"ל יראה שהרמב"ן הרגיש על הסברא הזאת רק שמדייק בלשונו שם וסובר דהשומר הראשון יכול לטעון שמחמת העד המסייעו לא התחיל עליו לחול מעולם חיוב שבועה תיכף מתחלה ולכן סר ממנו לפי"ז תירוץ הרא"ש הנ"ל אך עכ"ז י"ל דהרא"ש מתרץ שפיר הקושיא הנ"ל דהא הוי עד אחד קם לממון כיון דכבר נתחייב ממון מחמת החיוב שבועה שיש לו וא"ל כדברי הרמב"ן שמחמת העד המסייע לא התחיל לחול עליו מעולם שום חיוב שבועה ז"א דהא אנן פסקינן דעד כל זמן שלא בא לב"ד אף שכבר הגיד יכול לחזור ולהגיד משום דחון לב"ד אין בעדותו כלום ולא הוי עד רק משעה שבא לב"ד אם כן לפי זה שפיר אמר הרא"ש דכבר נתחייב ממון ואין עד המסייע פוטר רק משבא לב"ד אבל לא מקודם כנ"ל וחיוב שבועה חל עליו מקודם היינו (חסר) שומר השני א"כ כבר נתחייב שבועה אף קודם שבא לב"ד והוי כבר מחויב שבועה ואין יכול לשבע מחמת לדידי אין את מהימנת לי אע"פ שיש לו עד המסייע מ"מ הוי כבר מתחייב ממון (חסר) והשתא מתורץ גם קושית הגאון הנ"ל דשפיר מקשו התוס' דמנלן דכופר הכל פטור משבועה (חסר) ולא איצטריך התובע להחזיר אח"כ המעות להנתבע (חסר) בטרם שהעיד העד המסייע בב"ד דהא קודם שהעיד בב"ד אין על העד לפטור (חסר) שבועה מקודם שנתחייב ש כאן כיון דהנתבע יהי' מחויב ליתן המעות אחמת העד א"כ הדר העד הועיל מ"ק יכול לתבוע ממנו מטעם מחויב אמא יכול קאי ומשלם דהא העד פוטר ולא חל עליו מעולם חיוב שבועה כסברת הרמב"ן וגם בזה הרא"ש מודה ודוק:

דף יט.

אמר לי' רב נחמן גנובא גנובי למה לך כו'. לכאורה נראה לפרש בפשיטות מה שמדייק רב נחמן גנובא גנובי למה לך ולא העיר כלל שנאמר דין זה משמו (חסר) דחזקה שטרך בידי מאי בעי לא מהימן פרעתי במגו דמזויף לא קשה קושית רב נחמן יש לומר דסוברים מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו משום שהוא נגד חזקה אבל בעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו דליכא סתירת חזקה שפיר אמרינן הפה שאסר אף שהתוס' דחו כאן סברא זו חוזרת ונראה המבואר בפ'. לכאורה קשי' אלימתא על רב נחמן למה אקשי' לר"ה אימא הלכה כר' מאיר. הא יש לומר דגם רבנן מודו בדין זה. וצריך לומר שהי' פשוט לר"נ דלא אמרינן החזקה דשטרך בידי מאי בעי וכדאיתא בתוס' בבא בתרא דף ע' ע"א ד"ה או דלמא דהלוה מאמין להמלוה להניח שטר בידו משום דכתיב תומת ישרים תנחם כדאמרינן בהמפקיד דף ל"ה וכו' והמעיין בהמפקיד שם יראה דנאמרה שם על דרך כדי לתרץ הקושיא שהקשו שם על ר"ה מרישא דסיפא סלע הלויתני כו' ומקשים שפיר הכא לר"ה לשיטתי' גנובא גנובי למה לך ודוק:

פרק אלו נערות. פרט למרשיע את עצמו לפטור הוא מקנס בהודאתו מוכח לקמן דחיוב קנס ובושת ופגם הוי לדידי' וממילא היכא דפטור מקנס בהודאתו נשאר עליו חיוב בושת ופגם נגדו הוא מחייב מה בהודאתו ופטור במודה בקנס היכא דלא מחייב אצלו רק קנס אבל בושת ופגם לאביה ואי אמרינן מודה בקנס פטור לא מחייב כלום אצלו והודאתו דבושת ופגם לא שייך אצלה לא מקרי הודאתו הודאה והדין בגווני דהא דמודה בקנס ואחר כך באו עדים דחייב והוי דבר שבא לעולם הוא וממילא יכולה למחול הקנס אבל אם בושת ופגם נמי שייך לרבה הוי מחייב בהודאתו דגם במודה בקנס לא הוי דבר שלא בא לעולם כיון דאי מודה מפטרי ואינה יכולה היא למחול הקנם כיון דדבר שלא בא לעולם הויא וכך אזלא הקושיא על הירושלמי בדרך ממ"נ אי בושת ופגם לאביה רק הקנס שייך לעצמה וממילא יכולה היא למחול הקנס ודבר שבא לעולם הוא מטעם דאף אי מודה הי' מחויב בקנס כיון דלא נשאר עליו שום חיוב נגדה דהא פטור מקנס והוי שפיר דבר שלא בא לעולם לכן יכולה היא למחול הקנס. אבל קשה מבושת ופגם כיון דלאביה הוא ויש אדם מוחל דבר שאינו שלו ועל הקנס לא שייך עתה להקשות האיך יכולה היא למחול הקנס דדבר שלא בא לעולם הוא דכן הוא הדין בגוונא דאדם מודה בקנס חייב כיון דלא מחייב מה בהודאתו והוי דבר שבא לעולם ויכולה היא למחול רק הבושת ופגם מקשה הירושלמי כיון דלאביה האיך יכולה היא למחול ומתרץ אלא בודאי ביתומה ושין לדידה גם בושת ופגם ומתוך כך שפיר אזלא אלא השני' של הירושלמי על הקנס ויש אדם מוחל דבר שאינו ברשותו כיון דשייך לה הבושת ופגם א"כ אף דהי' פטור בהודאתו מקנס עכ"פ מחייב בהם בהודאתו דהיינו דהיינו בושת ופגם ושפיר הדין דמודה בקנס פטור וא"כ האיך יכולה היא למחול הקנס דדבר שלא בא לעולם הוא כיון דאי מודה מיפטר אבל מתחילה קודם שתירץ הירושלמי דבוגרת יתומה יכולה למחול לו לא שייך להקשות קושיא על קנס כנ"ל דיכולין לומר דבושת ופגם לאביה ומחייב במודה בקנס ואח"כ באו עדים דדבר שלא בא לעולם הוא ויכולה למחול רק בתר דשני ביתומה שייך קושית הירושלמי על הקנס ומסיק הירושלמי דמפותה לא קשה רק מבושת ופגם אבל קנס אינה יכולה למחול כנ"ל. לפי זה יש לומר דבושת ופגם לעצמה בשיטת הרא"ש ושפיר יכולה למחול הבושת דשייך לדידה והקנס אינה יכולה למחול דהוי דבר שלא בא לעולם דאי מודה מפטר ודוק:

מסכת גיטין בעזהש"י חידושי סוגיות דמסכת גיטין שיעורן כסדרן משנת תקפ"ד לפ"ק פה לייפגיק:

ד' ב' ע"א תוס' ד"ה ואם יש עליו עוררין דמשום עיגונא אקילו בה רבנן. ונ"ל דאף בלא תקנת עגונות נמי לק"מ קושיתם. דליחוש בגיטין למזויף דהנה רוב אנשים לא זייפי לשטרי דהוא מילתא דלא שכיח כי אם מעט אנשים רעים דמזייפי והנה בממון דלא אזלינן בתר רוב שפיר חיישי' למזויף אף שלא בפניו דהרי המיעוט דמזייפי אבל הכא בגט דהוי איסור אזלינן בתר רוב דבאמת כן הדין דאזלינן בתר רוב וא"כ לא חיישי' למזויף שלא בפניו. ולענין גבי' לקוחות ל"ש קושי' תוס' דניחוש למזויף דהא זה גם בתי' תוס' אינו מיושב דמה תקנת עגונות שייך לענין לקוחות יעוין פירש"י שכ' ג"כ דתקנת עגונות ל"ש להנשים ולא לגבות מלקוחות אם טענינין בפני לקוחות. וק"ל:

דף יט:

תוס' ד"ה לפי שאין בקיאין לשמה. והקשו בתוס' מ"ש לשמה ממחובר ע"ש. ונ"ל ליישב דברי התוס' דהנה השיטה מקובצת סוף פ"ק דכתובות מתרץ קושי' הראשונים. דהנה הראשונים מקשים הא דאמרי' רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ואמאי נימא סמוך מיעוטא לחזקה דמיעוט אין מומחין הן אצל שחיטה וחזקה נמי י"ל דהא הוי כבר אבמ"ה ואיתרע לי' רובא ותי' דשא"ה דל"ש מיעוט מכח דמוקמינן כל ישראל בחזקת כשרות וא"כ כל העולים לשחוט וודאי שחיטתן כשרה דסמכי' ארובא דהוי כל ישראל וכו' והוי כמו רוב ע"ה מעשרין הן. וק' נימא סמוך מיעוטא אצל חזקה דפירות שאינן מעושרי' ונסמוך מיעוט דאין מעשרי' לחזקה זו אלא י"ל כנ"ל וא"כ י"ל הכא איכא מיעוט דאין בקיאין לשמה ומאי משני הגמ' רוב בקיאין הן דהא אכתי נולד הספק במקום קבוע דאם כ' סופר את הגט ספק הוא אם כתב אותו לשמה או לאו ונסמוך מיעוטא אל הספק והוי נולד הספק במקום קבוע. ואין לומר כנ"ל דמכח דמוקמינן כל ישראל אחזקת כשרות ז"א דהכא במיעוט דאין בקיאין לשמה לא נפקא מינייהו חזקת כשרות אלא המיעוט הוא משום דלא למדו אבל בחזקת כשרות הן והוי ספק השקול ונימא דהוי כמחצה על מחצה אך י"ל דה"מ דאמרי' כל קבוע כמחצה על מחצה דמי בדניכר האיסור דהוי מדאורייתא כמו בט' חניות דהוי נראה לעינים האיסור דאחת מוכרת בשר נבילה. אבל אם לא ניכר האיסור והוי דרבנן ובדרבנן אקילו בי' רבנן. והכא אין ניכר האיסור דשלא לשמה והוי מדרבנן ומשום עיגונא אקילו בה רבנן. וזה כוונת הגמ' רוב בקיאין הן משום דלמדו ולא משום חזקת כשרות ורבנן הוא דאצרכו והוי נולד הס' במקום קבוע אלא די"ל דהכא לא ניכר האיסור ולא הוי אלא מדרבנן ומשום עיגונא אקילו בי' וכו' דהם אמרו והם אמרו אבל הא תינח כשהאיסור הוא משום לשמה הוי דרבנן אבל במחובר הי' נראה לעינים והוי כדאורייתא וק' נימא דכל קבוע כמעמ"ד ולפי"ז ל"ק קושית התוס' הנ"ל. ודו"ק:

תוס' ד"ה ע"א נאמן באיסורין וא"ת ומנ"ל דע"א נאמן באיסורין. וי"ל דילפינן מנדה דדרשינן בפרק המדיר ד' ע"ב וספרה לה לעצמה. ועיין תוס' כתובות ד' הנ"ל ד"ה אי לא ידע שכתבו בזה"ל הא לא מצי לאקשוי אי דלא ידע מנא ידע שהרי יכול להיות שראה אח"כ בגדי' מלוכלכות בדם יעוי"ש וקשה לי דממנ"פ אם נחזיק הדם דהבגדי' מלוכלכות בהם לס' השקול. אם דם נדה הוא או ממקום אחר. למאי הוצרך הגמ' להקשות דנסמוך עלי' מדר"א דע"א נאמן באיסורין תפ"ל דאין להפסידה כתובתה מספק ואם נאמר דרוב דם הנמצא בבגדי' הוי דם נדה א"כ סוף סוף מאי פריך הגמ' דנסמוך עלי' מצד דע"א נאמן באיסורין הא קיימ"ל דהילכתא היכא דאתחזיק איסורא אין ע"א נאמן באיסורין וכש"כ נגד הרוב דעדיף מחזקה. ונ"ל בטוב טעם לתרץ עפ"י מה שהקשה הראב"ד על הא דפריך הגמ' לעיל מיני' גבי מאכילתו שאינו מעושר אי דלא ידע מנא ידע דילמא מיירי שהיא בעצמה מודה שהאכילתו שאינו מעושר ותי' דאינה נאמנת משום החזקה דאין אדם מע"ר והנה המל"מ כ' דהיכא שאנו מסופקים לומר דילמא הי' רשע ואח"כ הודה בעצמו רשעתו לא אמרי' א"א מע"ר ולפי"ז י"ל לעולם דהוי ס' השקול וא"ל תפ"ל דאין להפסידה מספק כתובתה דמיירי שהיא בעצמה מודה ששימשתו נדה וראה בגדי' מלוכלכות בדם כפי' תוס' דל"ש למימר א"א מע"ר כיון שאנו מסופקים אף בלא דיבורה דילמא הוי הדם דם נדה וכדברי המל"מ הנ"ל ולכן אין לה כתובתה וע"ז פריך הגמ' ונסמוך עלי' מצד ע"א נאמן באיסורין דכיון ששימשתו עמו הוי כמו העידה שאינה נדה כמו כ"א שהי' מזדקק לאשתו אעפ"י שלא אמרה בפי' שהיא טהורה דמסתמא הוי כמו שהעידה וא"כ היינו מחזיקים הס' בדם כוודאי שאינו דם נדה וכיון שכן סוף שבעצמה אמרה אח"כ ששימשתו נדה אמרי' א"א מע"ר כיון דבלא דיבורה לא היינו מסופקים כלל אם הי' מרשעת כיון דע"א נאמן באיסורין כנ"ל וממילא מיושב הקושי' על התוספות הנ"ל ודו"ק. ונכון הוא מאד:

תוכן העניינים

ברוך שאמר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה