אור ברסלב
ברוך שאמר בבא קמא › דף מה.

ברוך שאמר· רבי ברוך תאומים-פרנקל

בבא קמא · דף מה.

דף לב:

דף מ"ה ע"א ודף מ"ו:

סוגי' דקציצה:

בגמרא והא תנא רבה בר שמואל קצץ הממע"ה וכ' תוס' הך מתני' דלעיל והתנא בברייתא שאמר רבה בר שמואל לרב אשי דתני בה שכיר בזמנו וכו' אבל א"ל שתים קצצת לי והוא אומר לא קצצתי אלא אחת הממע"ה. ויל"ד לכאורה למה לא מקשה על שמואל מהברייתא שמביא בריש הסוגי' אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר וכו' הממע"ה. וכדי ליישב דקדוק הנ"ל אקדים מה שיש להקשות לכאורה דהקדמונים ז"ל מקשים מאי ס"ד דגמ' כאן שלא יהי' על בעה"ב חיוב שבועה הא הוא מודה במקצת וחייב שבועה דאורייתא ותירוצים רבים נאמרו בקושי' זו כמבואר בדברי הקדמונים ז"ל והרז"ה ז"ל מתרץ דקא ס"ד שלא חייבה תורה במודה במקצת בשכירות אלא במלוה ופקדון דכתיב בהו כי היא זה בפרשה דאם כסף תלוה וכ' הר"ן בזה"ל ואע"פ שהרמב"ן השיב עליו שכיון שהשלים פעולתו נעשה השכירות מלוה ואין ראוי שיורע כחו מפני שהי' נקרא שכירות שלא נוכל לומר כן וכל שכן למאי דס"ד מעיקרא שהרי דעת רוב המפורשים שכל תביעה שהיא נמשכת מקרקע אע"פ שעכשיו נעשה חוב דינה כקרקע ואין נשבעין על הקרקעות וכו' יעוין בר"ן ונ"ל פשוט דסברת הר"ן הנ"ל א"א לומר רק גבי שכיר ואף לגבי אומן למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי ושייך גבי' בל תלין כמו גבי שכיר דאין לאומן רק לתבוע דמי שכירות אבל אם נאמר דאומן קונה בשבח כלי לא מיקרי שכיר ומזה הטעם ליכא גבי' בל תלין כדאיתא במסכת ב"ק ד' צ"ט ע"א וכתב שם ברש"י ד"ה אמאי עובר הא זבינא קא מזבין לי' נהלי' ולא שכירות היא ע"כ. הרי דלמ"ד אומן קונה בשבח כלי היא מקרי זבינא ולא שכירות ואין מקום לומר שלא יהי' כאן שבועה דאורייתא במודה במקצת דהא הדינר אחד שמודה בעה"ב לא בא מכח שכירות רק דמי זבינא היא שלפי טענתו קנה מהאומן השבח בדינר אחד והאומן תובע שקצב לו בדמי קנין השבח ב' דינרין והוי כשאר מודה במקצת שחייבה התורה שבועה דאורייתא דבזה לא שייך סברת הרז"ה הנ"ל וכיון שכן קשה מאי מקשה הגמ' על שמואל מברייתא דרבה בר שמואל הא מבואר בב"ק דף הנ"ל דלא אפשיטא אם שמואל סובר אומן קונה בשבח כלי או לאו וי"ל דשמואל סובר דאומן קונה בשבח כלי וכיון שאין שם שכירות יש בזה דין שבועה דאורייתא כמודה במקצת דעלמא לכך שפיר פריך הא אמר שמואל בדין אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת משתבע בעה"ב ומברייתא דרבה בר שמואל לא קשה דהא באותה ברייתא מפורש דמיירי בשכירות דבהודאה במקצת וכפירה בשכירות ליכא שבועה דאורייתא כסברת הרז"ה הנ"ל דאף שנעשה מלוה מ"מ כיון דנמשכת משכירות ליכא שבועה וזה אם נחזיק דהילכתא דאין אומן קונה בשבח כלי ומקשה הגמ' אליבא דהילכתא מ"מ עכ"פ יותר הי' טוב להקשות על שמואל מברייתא הראשונה שמיירי בהדי' באומן דתניא בה אומן אומר וכו' ולמה שבק ברייתא זו ותפס הברייתא דרבה בר שמואל. ונ"ל דהרמב"ן והר"ן מביאים שיטות הגאונים שסוברים דכשיש הכחשה בין מלוה ולוה ויש משכון על כל המלוה אף שיש לו מיגו מ"מ חייב לישבע שבועת המשנה שנשבע ונוטל ומקשין עלייהו מברייתא דלקמן באומן כל זמן שהטלית ביד אומן על בעה"ב להביא ראי' ומשמע דהאומן א"צ לישבע. ומתרץ במלחמות די"ל כתי' הגמ' כאן לצדדין קתני וכו' יעוי"ש ובר"ן כתב דאף הגאונים לא מחייבי שבועה להמלוה רק כשהוא תובע מעותיו אבל אם הלוה. בא לתבוע משכונו והמלוה אינו רוצה ליתן לו משכונו עד שיפרע לו כפי תביעתו אין על המלוה שם נוטל כיון שהוא אינו תובע ולכך אין עליו חיוב שבועה. ותו לא קשה מברייתא כל זמן שהטלית ביד אומן דמסתמא בעה"ב תובע טליתו והאומן אינו רוצה להחזיר לו עד שישלם אגרי'. וכתב עוד הר"ן שי"ל עוד שהאומן א"צ לישבע כשבא לגבות דהא לעיל מיני' אמרי' וניתב לי' בלא שבועה. ופרקינן כדי להפיס דעתו של בעה"ב וכו' ודוקא בפועל הוא שצריכין להפיס דעתו של בעה"ב וכו' אבל אומן שהטלית בידו כו' אין לחוש משום פיוס בעה"ב שכבר מפויס ועומד כשיחזור לו טליתו ע"כ ומבואר במפורשים שכוונת הר"ן משום דהך ברייתא כל זמן שהטלית ביד האומן אתי' כר' יהודה והוא סובר דגם בקציצה לא אמרינן בעה"ב מידכר דכיר ושייך בזה ג"כ דברי הגמ' וניתב לי' בלא שבועה אבל לדידן דסוברים דבקציצה מידכר דכיר הבעה"ב אין חילוק בין אומן האוחז בכלי לכל מלוה על המשכון ובלא"ה לשיטת שמואל דסובר דלא אמרינן בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא מתוך שאי"ל משלם לא קשי' כלל בקציצה דניתב לי' בלא שבועה דאז אם בעה"ב מסופק הו"ל אינו יודע אם נתחייבתי ומתוך שאיל"מ ל"ל. א"כ לפי הס"ד דאכתי לא מסיק הגמ' לצדדין קתני הי' לכאורה קושי' מברייתא כל זמן שהטלית ביד אומן הממע"ה דאמאי לא ישבע האומן כדין המלוה על המשכון לשיטת הגאונים והאלפסי דיש בזה שבועת המשנה דתי' הרמב"ן לצדדין קתני עדיין לא נחית לה ותי' השני של הר"ן כיון שהדין ראוי להיות דניתב לי' בלא שבועה ל"ש ג"כ לשיטת שמואל דל"א מתוך שאיל"מ ולא נשאר רק תי' הראשון של הר"ן דמיירי שאין האומן תובע רק בעה"ב תובע ומאי פסקא לא שייך שכן הדרך שבעה"ב בא לתבוע כלי שלו כן מסביר הר"ן לפי"ז י"ל דמברייתא דאומן אומר שתים קצצת לי לא הי' אפשר להקשות על שמואל דבמסכת כתובות ד' ע"ו אתמר אמר ר"י אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראי' ואע"פ שהוא מוחזק דס"ל לשמואל דמוקמינן להפרה בחזקת מרא קמא מיתיבי מחט שנמצא בעובי בית הכוסות וכו' לא הוגלד פי המכה הממע"ה ואי יהיב טבח דמי בעי לאתוי' ראי' ומפיק ואמאי בעה"ב לייתי ראי' ומוקם בדלא יהיב הטבח דמי מפרש רש"י הא דקתני הממע"ה בבעל בהמה קאמר וכגון דאיהו קא תבע מאי פסקא אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תצייתינהו להני כללי דכייל אחי משמי' דשמואל הכי קאמר שמואל כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראי' פרש"י היינו שבעל הפרה צריך להביא ראי' שמת החמור קודם משיכה מיתיבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות כו' ואי דלא יהיב הטבח דמי בעל הבהמה צריך לאתוי' ראי' ומפיק ואמאי ספיקא ברשות טבח אתיליד דיהיב הטבח דמי ומאי פסקא סתמא דמילתא כל כמה דלא יהיב אינש זוזי לא יהיב חיותא ע"כ. ובתומים סי' פ"ט ח"ק ט"ו מבואר במה שכתב שם בדברי הרמב"ם שאין מצריכין לבעה"ב לישבע בהכחשה כשהחזיר לו האומן הטלית משום דלא שכיח הוא שיחזור האומן הטלית קודם שיקח דמי והנכון לזה מה שאמרו שלכך האומן שומר שכר בהאי הנאה דתפיס להטלית אאגרי' ע"כ בדבריו שם לי אריכות דברים כי שגגה יצאה מלפניו כאשר אבאר לקמן זאת אי"ה ומפרש לומר דא"א להקשות על שמואל מברייתא דאומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר וכו' הממע"ה דהפשט בברייתא להיפך שמיירי שהטלית הוא עוד ביד האומן והרי הוא המוציא לכך עליו הראי' ומאי פסקא ל"ש להקשות כיון די"ל כנ"ל דמסתמא הוא שהאומן אינו מחזיר הטלית עד שנפרע מה שמגיע לו. גם בלא"ה אין הכרח קושי' כ"כ דמאי פסקא דהרי לר"י שאמר משמי' דשמואל צריכין לאוקמי הברייתא מחט שנמצא בעובי בית הכוסות בשלא יהיב הטבח דמי והממע"ה קאי על בעל הפרה ולא חש לקושית מאי פסקא א"כ נאה יותר להקשות על שמואל מברייתא דשכיר אומר שתים קצצת לי שאין בזה דרך ליישב ומיושב הדקדוקים הנ"ל. והשתא לפי"ז י"ל קושיות הנ"ל על שיטת בעל המאור דהנה בספר פ"י על ממכת גיטין ד' כ' מקשה למ"ד אומן קונה בשבח כלי אמאי כשר גט שכתבו חרש שוטה וקטן דהא קטן מיקנא קנה. אקנויי לא מקני. והגט צריך להיות של בעל והקטן קנה הגט בשבח כלי ול"ה של הבעל ומתרץ בקצוה"ח סי' ל"ו דמבואר בדברי הרא"ש דאפי' למ"ד אומן קונה בשבת כלי מ"מ ביד בעה"ב לכוף את האומן שיתן לו הכלי וגם השבח אם ירצה ליתן לו מה שקצב ובזה מהני אף נתינה בע"כ ולכך מהני אף בקטן. לפי"ז נראה ליישב ולהמציא דבר חדש דהיכא שאין האומן בא לתבוע רק מחזיק בכלי והבעה"ב הוא התובע חייב האומן שבועה דאורייתא כדין מודה במקצת כי הבעה"ב תובע כל הטלית שלפי דבריו מחויב האומן ליתן לו בעד הסלע אחד שרוצה ליתן לו כפי שקצב לו לפי דבריו והאומן מודה שעצם הטלית היא של בעה"ב רק אחרי שלפי דבריו קצב לו שתים אינו רוצה ליתן לו חלקו בטלית מחמת שאומן קונה בשבח כלי עד שיתן לו שתים וכל זמן שלא יתן לו הרי הוא בעל הטלית במקצת מחמת שבח שלו והוי מודה במקצת הטענה ממש ולא גרע מתובע מחבירו שקנה ממנו טלית שלם והנתבע משיב חצי שלי וחצי שלך שחייב שבועה דאורייתא והילך ליכא כאן שהרי האומן אינו רוצה להחזיר שתופסו משום חלקו שיש לו בשבח כלי שיש לו בהטלית א"כ אי אפשר לומר הפשט בהברייתא הראשונה שמיירי שהטלית ביד אומן והבעה"ב הוא המוציא מחבירו דכיון דבעה"ב בא לתבוע מוטל על האומן לישבע ולמה קתני הממע"ה ואי לא מייתי ראי' פקע לפי ס"ד דהשתא דאכתי לא אסיק התרצן דלצדדין קתני. אמנם אם נאמר דאין אומן קונה בשבח כלי אין שם תביעה על גוף הטלית כי אם על דמי השכירות וליכא שם תביעה על האומן דאינו נחשב מודה במקצת כי על הדמים אינו נחשב שם תביעה ודינה ככל בעל המשכון שיש לו הכחשה עם הלוה. והשתא א"ש דקושית הגמ' על שמואל היא ממנ"פ מברייתא דרבה בר שמואל או מברייתא ראשונה דאם נתרץ דמברייתא דרבה בר שמואל לא קשי' על שמואל דשאני אומן משכיר וכסברא הנ"ל דשיטת בעל המאור. א"כ ע"כ צ"ל דסברינן אומן קונה בשבח כלי קשה על שמואל מברייתא ראשונה אומן אומר דתו ליכא למימר דילמא ברייתא זו מיירי שהטלית ביד האומן ובעה"ב הוא המוציא דאכתי קשה למה לא ישבע האומן כדין נשבע ונוטל במשכון שדינו לסברת הר"ן (יעוין בדבריו) שוה בזה למלוה על המשכון אבל למ"ד אומן קונה בשבח כלי וכנ"ל דמיירי דהאומן אינו רוצה לתבוע כלל רק הבעה"ב הוא התובע והאומן הוא הנתבע דאל"כ ליתחייב האומן שבועה דאורייתא כדין מודה במקצת דהא לפי סברא דהשתא סברינן דאומן קונה בשבח כלי והוי מודה במקצת וכעין שכ' התוס' בב"מ ד"ה זה כדי לאוקמי בכל ענין אפי' לא פרע כמו כן נוכל לומר להיפך דנכון לאוקמי אף היכא דפרע אותה אחת ובפרט אם נאמר כיון שסתמא קתני מיירי אף היכא שבעה"ב אומר שכבר נתן לו הסלע שקצץ ויש לו לתבוע חזרת הטלית בלי עיכוב כי כולה שלו ולפי טענת האומן שתים קצצת לי אף שכבר קיבל סלע אחד עדיין לא הקנה השבח כלי שלו לבעה"ב ויש לו עדיין להאומן חלקו בטלית והוא מודה במקצת גמור מה שאינו כופר כל הטלית וא"ל דמיירי שעדיין לא נתן לו אותה הדינר דלזה שפיר קשה מאי פסקא. והר"ן שכתב היכא דאומן מחזיק הכלי והבעה"ב תובע א"ל לישבע נ"ל דס"ל דהלכתא כאלפסי והרמב"ם ושאר פוסקים דסוברים אין אומן קונה בשבח כלי וליכא כאן כפירה והודאה דגובה הכל לכך אין אומן מתחייב מדין מודה במקצת ומדין נשבע ונוטל נמי ליכא למחייבי' דאין הוא התובע (וא"כ נוכל לומר ג"כ להיפך דנכון לאוקמי אף היכא דכבר פרע אותה אחת) ולפי"ז יש לתרץ לשון הגמ' א"ה אפי' קצץ נמי דלפי דברי הנ"ל ולפי שיטת הרמב"ן דל"ל לסברת הר"ן ובשיטות החולקים על הגאונים דבאמת במלוה על המשכון א"צ לישבע כיון שיש לו מיגו קשה מאי מקשה הגמ' א"ה אפי' קצץ נמי דילמא בהך ברייתא הפשט להגאונים שמיירי שהטלית ביד אומן והבעה"ב הוא המוציא ופטור האומן משבועה כיון שיש לו מיגו. וי"ל שזו לשיטת הגאונים לא קושי' הגמ' מכרעת דהא אף לפי דבריהם לפי מה שמתרץ הרמב"ן בשיטתם בברייתא כל זמן שהטלית ביד אומן דלצדדין קתני. צ"ל קודם דאסיק בגמ' תירוץ זה דלצדדין קתני היינו מוכרחין לומר שאין שבועה באומן ובמלוה על המשכון ג"כ אין להקשות אפי' קצץ נמי כיון דיש לומר כ"מ דיש לו מיגו א"צ לישבע וי"ל שהברייתא מיירי שהטלית ביד האומן וא"צ לישבע וכשאין טלית ביד האומן נוטל ג"כ משום דבעה"ב טרוד בפועליו רק שצריך לישבע וכאן א"צ לישבע משום שיש לו מיגו להד"ם להכי קתני הממע"ה והיינו הבעה"ב ואי לא מייתי ראי' פקע. אמנם י"ל דהר"ן מקשה ג"כ קושי' התוס' דאמאי נאמן בשכרו שלא בעדים במיגו הא אין המיגו טוב ומתרץ דאדרבא דיותר טוב לבעה"ב לטעון לא שכרתיך משיטעון פרעתי מילתא דידע דמספקו בי' רבנן משום טירדא. מעתה י"ל בפשיטות לפי הס"ד שסובר דגם בקציצה אין הבעה"ב זוכר אין לפטור את האומן במיגו שהי' מכחיש בטליתו דהוי מיגו דהעזה לאפטורי משבועה דאם מכחיש הטלית מעיז נגד הבעה"ב וגם לפני הב"ד נדין אולי תובע בשקר כיון שרואין הכחשת בעה"ב משא"כ כשתובע יותר בקציצה לא מעיז בפני הבעה"ב שהבעה"ב בעצמו בדדמי דילמא משגה היא אצלו מחמת טרדותיו גם מחמת זה מחשבי' גם הב"ד יותר את טענות האומן מטענות בעה"ב א"כ טוב לו יותר להכחיש בקציצה וכיון שאין לו מיגו טוב מהראוי שיצטרך לישבע. וא"ל דבאמת כוונת הברייתא הממע"ה ואם לא הביא הבעה"ב ראי' ישבע האומן וכתירץ הגמ' לצדדין קתני. דהא בשבועה יכול האומן ליטול אף כשהטלית ביד בעה"ב לפי קושי' הגמ' אפי' קצץ נמי ומקשה הגמ' שפיר. אמנם כ"ז אי אמרינן דבעה"ב טריד בפועליו אבל לתירץ הראשון משום כדי חייו וליכא כלל טירדא אצל בעה"ב דהוי המיגו של האומן טוב ל"ק כלל מהברייתא דאומן אומר שתים קצצת לי והממע"ה קאי על הבעה"ב ואי לא מייתי ראי' נוטל האומן בלא שבועה כיון שיש לו מיגו טוב לכך לא מקשה הגמ' רק אחרי דמסיק הסברא דבעה"ב טריד. ודברי הראשונים הנ"ל ג"כ א"ש דהמה אליבא דשמואל ולפי המסקנא וכמו שהשיב שמואל בעצמו קציצה מידכר דכירי אינשי וממילא כשהטלית ביד האומן ב יש לו מיגו טוב:

ולברר דברנו שי"ל דהך ברייתא דאומן אומר שתים קצצת לי אינה ברייתא דרבה בר שמואל. אעתיק דברי התומים סי' פ"ט ס"ק ח' שהביא קושי' התוס' בב"ק ד"ה קציצה דדילמא מיירי בשכרו שלא בעדים ותירצו דדומיא דרישא באומר שכרתיך ונתתי לך שכרך דנשבע ונוטל דע"כ איירי בשכרו בעדים ועוד תי' דמאי ארי' קציצה אפי' פרעון נמי. ומקשה התומים דמה הודיענו בתי' הב' דהו"ל לומר בפרעון דהא הוא התירוץ הראשון דרישא מיירי בפירעון כו' יעוי"ש בתומים (חסר איזה שורות). על הגליון שהתו' מסופק אי ברייתא דאומן היא דשכיר ולא דק בגמ' בלשון דשכיר או ברייתא אחרת היא ואינה סיפא דברייתא דשכיר. ודו"ק:

תוכן העניינים

ברוך שאמר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה