ברוך שאמר· רבי ברוך תאומים-פרנקל
בבא קמא · דף כב.
בגמרא אלא דאמר אכילה מזו עלי קונם ואכילה מזו עלי קונם א"ה אמאי מצטרפות סוף סוף זיל להכא ליכא שיעורא זיל להכא ליכא שיעורא ופירש הרמב"ן ז"ל דבשלמא אי לא מזכיר שם אכילה א"כ דעתו גם אכילת חצי שיעור ואסור אלא דלא לקי על חצי שיעור. אבל אם אכל חצי שיעור והדר אכל חצי שיעור מצטרפות משום דבכל חד לבדו אסור. אבל אם מזכיר שם אכילה על כל חד לבדו והוי חצי שיעור היתר גמור ואמאי אם אכל עוד חצי שיעור יהי' חייב סוף סוף זיל להכא ליכא שיעורא וזיל להכא ליכא שיעורא עכ"ל וקשה על הרמב"ן א"כ לר"ל דסובר דח"ש מותר מה"ת לא משכחת דיהי' קונמות מצטרפין למעילה אפילו לא הזכיר אכילה משום דח"ש מותר מה"ת ושני התירים אין מצטרפין ללקות עליהם כנ"ל. ונ"ל דהנה הטעם דאם אכל כזית בכדי אכילת פרס דלקי לר"ל דסובר חצי שיעור מותר מה"ת היא משום דאכילה בכדי אכילת פרס שיעור אכילה חשבינן אבל הכא במעילה דמצטרף אפי' לזמן מרובה אמאי יהיו מצטרפין הרי כל אחד לבדו מותר מה"ת אלא ע"כ צ"ל דבמעילה סובר ר"ל חצי שיעור אסור מה"ת וממילא שפיר אמרינן דקונמות מצטרפין משום דכל אחד לבדו אסור מה"ת משום דח"ש אסור מה"ת לענין מעילה ודו"ק:
שם מיתיבי שני קונמות מצטרפין שתי שבועות אין מצטרפין ר' מאיר אומר קונמות אין מצטרפין וקשה לפי דהשתא סבר ר"מ יש מעילה בקונמות ואיכא קרבן ומלקות הא ר"מ סובר דבהקדש אם לעסה יוצאת לחולין והיכי משכחת דלקי הא אינו מחויב אלא בההנאה שאחר לעיסה ואז כבר יוצאת לחולין. ודו"ק:
שם רבינא אמר כי קאמר ר' פפא לענין מלקות כי תניא ההיא לענין קרבן וכו' ופריך הגמרא למימרא דסברי רבנן יש מעילה בקונמות והתניא וכו' אלא איפוך ר"מ לרבנן (דבתרווייהו) וכ' התוס' דטפי ניחא לי' לאפוכי ר"מ לרבנן בההיא בתרייתא דמייתי מלהגי' ולהפך דר"מ דבין שבועות לקונמות לא טעי תנא. וקשה דנוקמא כולה לענין מלקות ובדאמר אכילה מזו עלי קונם ואכילה מזו עלי קונם מדאפיך ר"מ לדרבנן ולא קשה א"ה אמאי מצטרפין לשיטת הרמב"ן דקושי' הגמ' היא סוף סוף זיל להכא ליכא שיעורא וכו' משום דמזכיר על כל אחד אכילה וא"כ הוי איסורים נפרדים אבל אם ר"מ הוא דאמר שני קונמות מצטרפין לא קשה דר"מ סובר כל איסורין שבתורה מצטרפין משום לא תאכל כל תועבה אבל גבי שבועות אין מצטרפין דבשבועות לא שייך לא תאכל כל תועבה דאין החפץ שנשבע עליו תועבה היא אלא אעצמו היא דאסור ומשו"ה סובר ר"מ שני קונמות מצטרפין שתי שבועות אין מצטרפין אבל רבנן סברי דכל איסורין שבתורה נפרדין א"כ גם גבי קונמות כיון דמזכיר אכילה על כל אחד ואחד הוי איסורין נפרדין ואין מצטרפין. וזה האיפוך הוי דומי' דאיפוך דאמרינן לקמן בגמרא ר"מ לבסוף ודו"ק:
הרמב"ם ז"ל כתב דאם אמר נזיר שבועה שלא אוכל חרצן דאינו חייב אלא אם אכל כזית דמסתמא דעתו על כזית דמושבע ועומד היא ע"כ. ומקשין העולם על הרמב"ם ז"ל מהכא דרוצה לפשוט האיבעי' דשלא אוכל ואכל עפר. מנבילה. מה התם בכזית אף הכא נמי בכזית ומאי פושט מנבילה דבשלמא נבילה כיון דמושבע ועומד הוא מסתמא דעתו אכזית אבל בעפר דלא מושבע ועומד היא דעתו אמשהו. ונ"ל לתרץ דהנה הפוסקים מביאים לשיטת הרמב"ם הא דסובר כיון דמושבע ועומד היא דעתו אכזית משום שהיא נשבע כדי לזרז עכ"ל. ואחצי שיעור ספק דנהי דהוי איסור דאורייתא אע"ג דבעלמא הוי ספק דאו' מה"ת לקולא חייב בספק דפלוגתא אבל בספק דאבעי' מדאורייתא לחומרא אבל כאן דבלא"ה הוי איסור דאורייתא משום חצי שיעור דאסור מה"ת לא שייך לומר זירז אלא מסתמא דעתו אכזית ובכזית שפיר שייך לומר זירז לענין מלקות דאכזית וודאי שבע והוי מלקות אע"ג דבלא"ה הוי מלקות דנהוי תרי מלקות אמאי החשבינן דשייך לומר זירז אע"ג דבלא"ה הוי מלקות דנהוי תרי מלקות. אבל לעניין איסור דאורייתא לא שייך לומר זירז אם בלא"ה הוי אסור איסור דאורייתא אבל הגמ' אזלא אריש לקיש דסובר ח"ש מותר מה"ת ובח"ש נמי שייך לומר זירז דאם לא נשבע הוי מותר מה"ת והוא עושה זירוז על עצמו בשבועה כדי לחייב אאיסור דאורייתא אפ"ה אמר ר"ל דדעתו אכזית ושפיר פשוט נמי אעפר, ודו"ק כי נכון היא: שם ד' כ"ג ע"ב תוס' ד"ה דמוקי לה כדברי הכל וא"ת אימא דהיינו טעמא דלא אמר כריש לקיש דסובר דח"ש אסור מה"ת והוי מושבע ועומד וכו' וי"ל משום דהוי איסור בעלמא ועוד דמצי לאוקמי בשלא כדרך הנאתן דאינו אסור אלא מדרבנן ע"כ. והקשה המהרש"א ז"ל דמניין לנו לומר דר"ש סובר דשלא כדרך הנאתן אינו אסור אלא מדרבנן. ונ"ל לתרץ דהר"ן ז"ל כתב בפ' דפ' בסוגי' דקונמות דטעם היא דח"ש אסור מה"ת כיון דח"ש אסור חזי לאצטרופי דאם אכל כמה זיתים שלא כדרך הנאה אינו אסור אלא מדרבנן אבל לר"ש דסובר כל שהיא למלקות ולענין מלקות לא (שייך) כיון משום דחזי לאצטרופי אלא ע"כ טעמא אחרינא כדכתב הריטב"א ז"ל ב' טעמים א' משום דאחשבי' והב' משום דסתם אכילה בכל שהוא וגם הנך ב' טעמים לא שייך לחלק בין שלא כדרך הנאתן וכל שהיא ושפיר מתורץ קושית מהרש"א ז"ל, ודוק היטב כי נכון היא:
גם בא"ד וא"ת דמאי מקשה הגמ' דר"י לא אמר כריש לקיש דהא ע"כ צ"ל כר"ל דר"ל מוקי לה במפרש אליבא דרב לפי שחצי שיעור מותר מה"ת ור"י ס"ל ח"ש אסור מה"ת. ותי' דר"י ס"ל אסור מה"ת אבל לא מושבע ועומד היא ושבועה חיילא ועוד תי' דר' אשי מוקי למתני' בשלא כדרך הנאתן ומותר לר"י כמו ח"ש לר"ל. והקשה המהרש"ל א"כ דאיירי שלא כדרך הנאתן ושבועה חיילא אף לר"י א"כ אמאי פליג ר"ש ותי' כי היכי דס"ל כל שהוא למלקות כדרך הנאתן ה"נ ס"ל בשלא כדרך הנאתן והקשה המהרש"א לתירץ המהרש"ל א"כ דלר"ש כי היכי דס"ל כ"ש למלקות בכדרך הנאתן ה"נ בשלא כדרך הנאתן הא מצינו לר"י דאמר ח"ש אסור מה"ת בכדרך הנאתן ובשלא כדרך הנאתן ס"ל דמותר. ונ"ל לתרץ קושית המהרש"א ז"ל דר"י ס"ל סתם אכילה בכזית ואם אמר שלא אוכל סתם דעתו אכזית אבל חצי שיעור נפקא מוכל חלב ואסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי דלא מקרי אכילה אפ"ה אסור א"כ שלא כדרך הנאתן (נמי אסור) והיכן מצינו לר"י דאמר ח"ש אסור מה"ת בכדה"נ ובשלא כדה"נ ס"ל דמותר דאם אכל ב' חצאי זיתים בכדי אכילת פרס מצטרפין דהוי שיעור אכילה ולכן אסור מה"ת אבל שלא כדה"נ לא חזי' לאצטרופי לא מקרי אכילה אפ"ה אסור א"כ שלכדה"נ נמי אסור ואפ"ה לא מיקרי אכילה ומיושב קושי' מהרש"א הנ"ל, ודו"ק היטב: