ברוך שאמר· רבי ברוך תאומים-פרנקל
בבא קמא · דף יא:
ד"ה וכי ר"י ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדין כו' דרך מקח וממכר שאני. והקשה השא"ר הא ר"י אית לי' במסכת פסחים דף מ"ב לא זהו חמץ שמוזהרין עלי' בב"י ומפרש הגמ' דקסבר טובת הנאה אינו ממון וא"כ האיך הקנה ר"ג לר"י הא ר"י אית לי' טובת. הנאה אינו ממון ואינו יכול לקנות אגב קרקע ונ"ל לתרץ בהקדם לתרץ קושית התוס' ד"ה וכי ר"י ור"ע בצד שדהו וכו' וא"ת והא התבואה מונחת בביתו של ר"ג וביתו של ר"ג הי' משתמר יעי"ש. ונ"ל דהא דחצר המשתמרת קונה ולא בעי עומד בצד שדהו היינו גבי הפקר דהחצר מן הפקר והפקר אין לו בעלים ובמשתמר מצד עצמו קנה לו החצר:
ובזה מתורץ קושית תוס' בד"ה בזבל של בעה"ב דהתם הקנין מן ההפקר ומועיל המשתמרת אף מאחר. אבל גבי הנותן משלו לחברו והמתנה מונחת בחצר חברו צריך החצר להיות משתמר נגד הנותן היינו שאף הנותן לא יוכל ליטלו מן החצר. אבל הכא אע"ג דלגבי ר"ג הי' משתמר מ"מ לא הי' מועיל לקנות ממנו ר"י דההשתמרות צריך להיות מן ר"י לגבי ר"ג דכיון דר"ג הי' המקנה כנ"ל וע"ז משני הגמ' ר"ג מטלטלי אגב קרקע הקנה הכוונה הי' מטלטלי אגב קרקע וכו' בטובת הנאה והשאר הקנה בחצר המושכר ומועיל חצר המשתמר לדעת ר"ג כנ"ל וא"כ שפיר עביד דלא קנה כי לא הי' להם סודר להקנות להם בחליפין וכוונת רבא שטובת הנאה שהי' לר"ג בהמעשרות הי' לו להקנות אגב קרקע וכיון שאין לו בו טובת הנאה ממילא הוי הפקר אלא דאכתי לא יצא ידי מצות ביעור שצריך לקרות שם בעלים ולהקנות בהקנאה גמורה ור"י ור"ע אכתי לא קנו רק טובת הנאה ואם הי' אחד חטף לא הי' צריך לשלם רק הטובת הנאה מ"מ כיון דר"ג לא הי' לו בהו טוה"נ הוי הפקר והי' יכול ר"ג לומר דחצרו תקנה לר"י ולר"ע ההפקר המעשרות ולגבי הפקר מועיל חצר המשתמרת מצד עצמו וה"נ אע"ג דמשתמרת לדעת ר"ג מ"מ לא הי' צריך החצר לעשות קנין מן ר"ג לר"י כיון דהוי הפקר דהא ר"ג כבר הקנה להם הטובת הנאה שהי' לו מועיל ההשתמרות אף שהי' לדעת ר"ג וכנ"ל ולמה הי' לו לקבל מהם מעות בשכירות קרקע אלא טוה"נ א"מ לקנות בחליפין כוונתו דאף טוה"נ עצמו א"י לקנות אגב סידור ה"נ טוה"נ א"מ לקנות אגב קרקע ובקנין חליפין. ור"ג הקנה להם טוה"נ אגב קרקע והשאר קנה בתורת חצר א"ש אפי' ל"ל לר"י טוה"נ הוא דלאו כולה שלו הא מכא טוה"נ יכול להקנות. והשאר מכח חצר המושכר להן. וק"ל:
וסוגיא דקידושין דהוכיח מכאן דבעינן ציבורין בתוכו היינו שלא הי' לו להשכיר החצר לקבל מהן המעות. רק הי' להן להקנות בטוה"נ שיש לו במעשרות אגב קרקע אחרת והשאר כיון דהוי הפקר י"ל תקנה לו חצרו לר"ע ור"י אלא מוכח דאגב קרקע אחרת לא הי' יכול להקנות דבעינן ציבורין בתוכה וק"ל:
ובסברא זו מתורץ קושית הריטב"א על רש"י שסובר דאם ד"ת מעות אינן קונות אם מקדש בדמי חמץ אינה מקודשת דהא מצינן בכמה מקומות דמדרבנן נעשה דאורייתא. ולפי הנ"ל לק"מ דבכ"מ מכח קנין דרבנן מייאש המקנה מהחפץ וממילא נעשה קנין דאורייתא מכח היאוש ולשיטת רש"י בעוד החפץ ברשות המוכר קיבל ממנו ובכה"ג אף שהמוכר מייאש החפץ האי יאוש אינו מועיל בעודו ברשותו ודו"ק:
ואגב זה אזכיר קושי' עצומה על האי סוגי' דקידושין שמוכיח מכאן דבעינן ציבורין בתוכה לפ"ד דקנין אגב אינו אלא מדרבנן ולשיטת רש"י דקנין דרבנן אינו נעשה קנין דאורייתא א"כ כשהקנה להם מטלטלי אגב קרקע אכתי לא יצא ידי חובת ביעור דאורייתא דכתיב ונתת וכו' אלא כיון דהם קנו מדרבנן הי' ר"ג מייאש א"ע אלא בחצר לא מועיל יאוש כ"ז שהוא ברשותו ולכך השכיר להם מקומו כדי דלהוי יאוש אחר שיצא מרשותו וסוגי' דהתם אע"ג דמטעם חצר מקנה להם היינו משום דבדעת אחרת מקנה לא בעינן עומד בצד שדהו מ"מ כיון שהם קנו קנין דרבנן והיאוש שמייאש ר"ג מצד הקנין א"כ הוי כהפקר ולגבי הפקר מועיל אף בחצר המשתמר לדעת עצמו. וקושי' הגמ' וכי ר"י ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדין. היינו לפי הו"א דלאו מטלטלי אגב קרקע הקנה להם הטוה"נ להיות הקנין ממנו לר"י ור"ע ובכה"ג צריך שיהי' משומר וכאשר כתבתי בגליון הקודם. נגמר וסליק:
מסכת שבועות שיעורין כסדרן דף כ' ע"א בגמרא ת"ר מבטא שבועה איסר שבועה איסור איסר אם אתה אומר איסר שבועה חייב ואם לאו פטור אם אתה אומר איסר שבועה והאמרת איסר שבועה היא אמר אביי ה"ק מבטא שבועה איסר מיתפיס בשבועה איסור איסר אם אתה אומר מיתפיס בשבועה כמוצא שבועה מפיו דמי חייב ואם לאו פטור וממאי דמבטא שבועה דכתיב או נפש כו' איסר נמי דכתיב כל נדר וכל שבועת איסר אלא ממאי דאיסר מיתפיס בשבועה הוא דכתיב או אסרה איסר על נפשה בשבועה וכו' ומסקינן לבסוף דאביי ס"ל דחיתפיס בשבועה כמוצא שבועה מפיו דמי. וקשה כיון דסבר דמיתפיס בשבועה כמוצא שבועה מפיו דמי א"כ איסור בעצמו הוי כשבועה ואמאי צריך ליכתב קרא דאיסור יש לו דין כמתפיס בשבועה ומתפיס בשבועה כמוצא שבועה מפיו דמי לא הוי צריך ליכתב אלא איסור דיהא דינו כשבועה עצמו ודו"ק:
שם אלא אמר אביי ה"ק מבטא שבועה וכו' אם אתה אומר וכו' פירש רש"י אם ת"ל וכו' שהמתפיס בשבועה כמוצא שבועה מפיו דמי ואם אכלו חייב קרבן ומלקות אף זה האומר איסור דבר זה עלי חייב קרבן ומלקות ואם לאו שהמתפיס בשבועה אינו כנשבע לענין קרבן ומלקות אף האיסור אין בו לא קרבן ולא מלקות ע"כ. וקשה דהיכי משכחת דיהא חייב קרבן או מלקות על שבועה דאם באים עדים שלא קיים השבועה יהא כופר דלא נשבע ויהי' נאמן במיגו דאי בעי אמר מתשיל עלי'. וא"ל דהוי מיגו במקום עדים ומיגו במ"ע ל"א ז"א דמיגו שיש בידו אפי' במקום עדים אמרינן אלא ע"כ צ"ל דיש חיוב שבועה בכה"ג דהודה מעצמו שנשבע ועבר על שבועה ז"א דא"כ אינו חייב אלא על הודאתו והוי עדות שאי אתה יכול להזימם דהעדים יכולין למימר דאנו לא מחייבים אותו כלום אלא היא בעצמו. אלא זה יש למדחי משום דיש פלוגתא לקמן. אבל לשיטת הרא"ש וודאי קשה דהוא פסק דאם אמר שבועה שלא אוכל ואח"כ אמר דאיתקל בלשונו אינו נאמן ואמאי לא יהא נאמן במיגו דאי בעי מתשיל. ודו"ק:
שם ע"ב כיום שמת בו אביו פשיטא וכו' ומשני כיום שנהרג בו גדלי' בן אחיקם איצטריכא לי' סד"א כיון דכי לא נדר נמי אסור כי נדר נמי לא הויא עלי' איסור והאי לאו מתפיס בנדר הוי קמ"ל. ואף ר' יוחנן סבר לה להא דרבא וכו'. ופירוש רש"י ולא גרסינן כיון דמדרבנן היא דאסור כי נדר חייל עלי' בל יחל דהא דנדרים חיילים על דבר מצוה כדבר הרשות בביטול מצוה איירי כדתני בפ"ד דנדרים קונם שאיני נוטל לולב. אבל אם נדר לקיים מצוה אינו חל דאין איסור חל על איסור. וקשה הא יש כאן איסור מוסיף באם נדר שלא לאכול ביום שנהרג בו גדלי' בן אחיקם דמחמת הצום גדלי' מותר בטעימא אם לא נדר אבל אם נדר שלא לאכול אפי' בטעימא אסור. ועוד יש כאן איסור מוסיף לענין חולה שיש בו סכנה דמותר לאכול בצום גדליה אבל אם חולה שיש בו סכנה נדר שלא לאכול בצום גדלי' אסור לאכול ודו"ק:
תוס' ד"ה נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה משום דקידוש דאורייתא. תימא דבריש מסכת נזיר אמרינן מיין ושכר יזיר לאסור יין של מצוה כיין הרשות ופריך יין של מצוה מאי ניהו קידוש והבדלה מושבע ועומד מהר סיני הוא ומפרש ר"ת בתמי' וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא דאצטריך קרא למעוטי דבניחותא אין לפרש דאדרבה משום דמושבע ועומד מהר סיני אצטריך קרא דחייל נזירות והקשה השאגת ארי' דלעולם יש לפרש בניחותא דשיעור קידוש במלא לוגמיו קיים המצוה ושיעור נזיר היא רביעית וא"כ אפשר דקיים המצוה דקידוש ואכתי לא עבר על נזירות אלא איסור יש כאן ולא קאי קושיית הגמרא אמאי צריך קרא לאסור יין קידוש ואבדלתא משום דאינו מושבע ועומד מהר סיני. אלא קושית הגמרא היא אמאי יהי' נזיר אסור לעשות קידוש ביין כיון דמושבע ועומד מהר סיני עד האיסור בעלמא דישתה יין כל שהוא ואינו עובר על נזירותו כלל אלא איסור בעלמא. אלא זה יש לדחות דסוגי' דהתם אזלא לר"ש דסובר כ"ש למלקות עכ"ל. ונ"ל דלעולם יש לפרש דמושבע ועומד מה"ס היא בניחותא כפי' הנ"ל. ואין לדחות משום דהתם אזלינן אליבא דר"ש דסובר כ"ש למלקות דהנה הריטב"א ז"ל כ' הטעם דכ"ש למלקות ולענין קרבן עד כזית היא דבשלמא מלקות אינו אלא במזיד ומשום דאכל כ"ש מסתמא אחשבי'. אבל גבי קרבן דבשוגג היא איך שייך לומר אחשבי' הא בשוגג היא אוכל והא דבמלקות שייך אחשבי' היינו דווקא כשיכול לאכול כשיעור ולא אכל רק פחות מכשיעור מסתמא אחשבי'. אבל הכא דשתה פחות מכשיעור משום דבעי לצאת מצות קידוש היום ולא רצה לעבור על נזירותו ולא משום דאחשבי' וליכא למימר הכא כ"ש למלקות. ודו"ק כי היא כפתור ופרח:
תוס' ד"ה כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. איפכא ל"ל דלחומרא מקשינן וכו' וכן הא דאמר בערכין גבי הא דתניא הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים כו' ומסיק והני כהנים הואיל ואישתרי כלאים גבייהו כו' התם נמי אי אפשר לומר איפכא עכ"ל. ויש להקשות דהא ציצית אע"ג דכלאים היא מ"מ אתי עשה דציצית ודחי ל"ת דכלאים. וגבי בגדי כהונה נמי אמרינן הכי אע"ג דכלאים היא מ"מ אתי עשה ודחי ל"ת וע"כ הא דקאמר בגמרא הני כהנים הואיל ואישתרי כלאים גבייהו לא ליחייבו ע"כ שלא בשעת עבודה. דאי בשעת עבודה הא אתי עשה ודחי ל"ת וא"כ מאי מתרץ התוס' דאי אפשר לומר איפכא משום דגלי תורה גבי כהנים דמותרים ללבוש כלאים הא אכתי יש לומר איפכא דהתורה לא התירה אלא בשעת עבודה אבל שלא בשעת עבודה איכא למימר איפכא הואיל וכהנים חייבין בציצית גם הם אסורים ללבוש כלאים. ודו"ק:
בגמרא אימא כשם שלוקה על שקר כך לוקה על שוא פשיטא האי לאו היא והאי לאו היא. ופירש רש"י ז"ל והרי כתיב לא (ינקה ה') תשבע וכו'. ומקשין העולם מאי פשיטא דפריך הא הלאו דשקר הוי לאו שיש בו מעשה והלאו דשוא הוי לאו שאין בו מעשה וצריך למיגמר מיני' וי"ל לפירש הקונטרס דהדרי הגמרא ממאי דאמרי' דבדיבור א' נאמרו אלא אימא וכו' צריך לפרש קושי' הגמ' כך פשיטא האי לאו והאי לאו כו' וממילא יש אזהרה על שקר ועל שוא נמי יש אזהרה דילפינן משקר ועונשין מלא ינקה ד' דאל"כ קשה האיך ילפינן שוא משקר הא אין עונשין מן הדין אבל אם הקושי' היא כדפרישנא תו לא קשה מידי. ודו"ק:
קושי' עצומה על רבינו יקיר דרבינו יקיר אמר על האי דאמר ר"ש כ"ש למלקות זה דוקא אם האיסור היא בעין אבל אם האיסור היא ע"י תערובות לא אמרינן כ"ש למלקות. וקשה דהכא אמרינן בגמרא איבעי' להו ר"ע בכל התורה כולה כר"ש ס"ל דמחייב במשהו או לאו וכו' ואמרינן בגמרא ת"ש דתניא ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין וכו' ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואי ס"ד כר"ש ס"ל למה לו לצרף אלא וודאי לא ס"ל כר"ש. א"כ משמע דלר"ש אפי' אם האיסור הוא בתערובות נמי כ"ש למלקות ואין חילוק אם הוא בתערובות או אם היא בעין. ונ"ל לתרץ דהריטב"א כתב על הא דאמר ר"ש כ"ש למלקות ב' טעמים. חדא דסבר ר"ש דלשון אכילה משמע כ"ש. וב' משום דבלא"ה הוי איסור על חצי שיעור וכיון דאכל כ"ש אחשבי'. ולטעם ב' דוקא אמר הרבינו יקיר דיש חילוק אם האיסור הוא ע"י תערובות או אם האיסור הוא בעין דאם הוא בעין הוי בלא"ה איסור בעלמא וגם הוא אחשבי' ומילקה לקה. אבל אם הוא בתערובות הוי היתר גמור דהרמב"ם ז"ל פסק דחצי שיעור ע"י תערובות מותר מה"ת ולא שייך למימר אחשבי' דלהוי חייב מלקות אבל לטעם ראשון דריטב"א לית בי' חילוק בין אם האיסור הוא בעין או ע"י תערובות והכא אמרינן טעמא דאמר שבועה שלא אוכל ואכל כ"ש חייב משום כ"ש למלקות ע"כ טעמא כיון דסתם אכילה בכ"ש דליכא למימר טעמא משום דאחשבי' דאם נשבע על אכילת כזית הוי כ"ש היתר גמור ול"ש לומר אחשבי' אלא ע"כ הטעם משום דסתם אכילה בכ"ש. ולפי"ז מתורץ קושי' הנ"ל. ואין להקשות כיון דבתערובות היא. דהא הכא ע"כ טעמא משום דסתם אכילה בכ"ש ול"ש לחלק בין בעין לתערובות, ודו"ק:
ובאופן אחר יש לתרץ קושי' הנ"ל על רבינו יקיר דבפסחים ד' מ"ד ע"ב כתב רש"י בד"ה מפת ומיין חייב ואילו נכנס היין בכל הפת לא הוי פליגי רבנן דאית להו טעם כעיקר ואיתעביד פת גוף האיסור. ובהא מיהא פליגי עלי' דטעמא דר"ע משום צירוף הוא וא"נ לא נשרית כל הפת ביין מצטרף נמי היתר לאיסור לחיובי' והריטב"א לחולין ד' צ"ח בד"ה רבא אמר כו' כתב כל היכא דהוי טעם איסור מחצה על ההיתר כמו דאיתא בעיני' חשיב וכו' עכ"ל:
ודע דיש שיטות הסוברים דלא אמרינן היתר מצטרף לאיסור להיות עצם איסור לר"ע אלא בדלא נפישי היתר. אבל אם ההיתר מרובה על האיסור לא אמר ר"ע היתר מצטרף לאיסור ולפ"ז הא דפליג ר"ע ארבנן ואמר נזיר שהי' שורה פתו ביין חייב ע"כ איירי דלא פשט היין בכל הפת דאל"ה לא הוי פליג רבנן עליה כדברי רש"י הנ"ל. ואי מיירי דהיין הי' שוה עם החלק שנבלע בו א"כ הי' הפת מרובה על היין דהא לא פשט היין בכל הפת והוי ההיתר מרובה על האיסור ובכה"ג לא סבר ר"ע דהיתר מצטרף לאיסור כשיטת הנ"ל ואמאי מחייב ר"ע אלא ע"כ דהיין שוה עם הפת לגבי אותו החלק שנבלע בו היין מרובה על הפת והוי איסור מרובה על ההיתר וכמו דאיתא בעיני' חשיב כסברת הריטב"א הנ"ל ולפי"ז שפיר מתורץ קושי' העולם דע"כ (חסר) מרובה על ההיתר והוי כמו בעינא ומקשה (והיותר נאבד) ודו"ק: