ברוך שאמר· רבי ברוך תאומים-פרנקל
בבא קמא · דף י.
תוס' ד"ה תופס לבע"ח כו' א"נ דהא גבי יימר בר חשו עשאו שליח ע"כ. ונ"ל ליישב קושית תוס' על רש"י. דהנה הריטב"א כתב דאם בעל אבידה מייאש א"ע קודם שמצא איש את אבידתו אינו יאוש. דהמוצאה דעתו להחזיר האבידה וידו כיד בעל הבית והוי כהשאיל לו ידו וקנה בידו של המוצאה והוי ברשותו ולכך אינו מועיל היאוש. ולכך כ' אם דעתו של המוצאה להגבי' מציאה ע"מ לגזלה. לא הוי ידו כיד בעל האבידה. ושפיר מועיל היאוש ע"כ. וחזינן מדברי הריטב"א הנ"ל דיכול אדם להשאיל ידו לחברו לקנות דבר מה. ולא מחמת קניית הגבהת חברו. רק מחמת שהשאיל לו ידו והוי כידו לקנות מצד עצמו. והנה אמרי' המגביה מציאה לחברו קנה חברו (רצה לומר דהמגבי' רצה להקנות בהגבהתו לחברו) ול"ק חברו כמו תופס לבע"ח ורוצה בתפיסתו להקנות לבע"ח במקום שחב לאחרים ל"ק חברו ר"ל לא מועיל קנייתו ויכול לתפוס ממנו בע"ח אחר ולכך כתב רש"י דאם עשאו שליח קנה. וכוונתו כיוון שעשאו שליח ומיד כשהלך לתפוס עשה כרצונו נשתעבד הלוה ונקנה הגוף של שליח והוי ידו של שליח כידו של בע"ח וקנה בע"ח בידו והוי כעין דמשני הגמרא שאני פועל דידו כיד בעה"ב כוונת הגמ' הא דקנה בעה"ב בידו של פועל דהוי ידו כיון דהפועל משועבד לו ולא מחמת קניית הפועל אלא מחמת שהשאיל לו ידו והקניי' עושה הבעה"ב עצמו וזאת היא כוונת רש"י בעשאו שליח. ואז אין הקני' נעשית ע"י שליח ורק ע"י הבעה"ב עצמו אלא שהשליח השאיל לו ידו וכנ"ל. אבל גבי יימר בר חשו דאמר לי' זיל תפסי' ניהלי' זיל קנה בתפיסתך ואתה תעשה הקניי' ושפיר אמר דלא קנה במקום שחב לאחרים. ודו"ק היטב כי נכון הוא: