ברוך שאמר על הגדה של פסח· הרב ברוך הלוי אפשטיין
נרצה · אחד מי יודע
פסקה א
בפזמון אחד מי יודע. שבעה מי יודע, שבעה אני יודע, שבעה ימי שבתא. הנה בכל הסעיפים שבהפזמון תפס ענינים המתיחשים רק לישראל, וזה מסתבר לרגלי רגשות הנפש בשעה אצילית זו, אבל ענין המספר שבעה ימי שבתא הוא ענין כללי לכל העולם שמונים ימי השבוע שבעת ימים. ואפשר לפרש הכונה עפ״י המבואר במכילתא פרשה יתרו בפסוק זכור את יום השבת לקדשו, מהו לקדשו — שלא תהא מונה כדרך שאחרים מונים אלא תהא מונה לשם שבת, ע״כ. והבאור הוא, כי העולם קורא לכל יום בשם מיוחד, אבל בישראל קוראים ביחש מספרו ליום השבת, אחד בשבת, שני בשבת וכו', וזהו לכבוד השבת *. ולפי זה הכוונה כאן להזכיר בכבוד את השבת, וזה באור הלשון שבעה ימי שבתא, שבעת ימים שמתיחשים כולם לשם שבת, כמש״כ. ואמנם אחר כל זה קשה, למה לא תפס מספר שבעה ישר בלשונו ובענינו בקודש, כמו שבעת ימי החג, שבעה קני מנורה, שבע הזאות ביוהכ״פ ועוד, וצ״ע.
תשעה מי יודע, תשעה אני יודע, תשעה ירחי לידה. גם במספר זה קשה כמו שהערנו במאמר הקודם, שבכל המספרים תפס ענינים כאלה שמתיחשים רק לישראל, וכאן קרא בשם פרט כזה שענינו כללי לכל העולם. ואולי רומז למה שמסופר בגמרא יומא (פ״ב ב׳) באשה מעוברת אחת שהריחה ביוהכ״פ מאכל אחד ותתעורר בה תאוה לטעום אותו, ואתו לקמי דרבי ושאלו אותו איך להתנהג בה, כי אפשר שתסתכן אם לא יתמלאו רגשי תאותה, ומזה אפשר שיסתכן הולד, שמקור התאוה ממנו (רש״י), אמר, לחשו לה באזנה שהיום יוהכ״פ, לחשו לה ואילחשא, פסקה מהתאוות, קרי רבי עלי׳ בטרם אצרך בבטן ידעתיך, נפק מינה רבי יוחנן, הרי דגם לעובר במעי אמו יש רגש קודש. ואמנם צריך לאמר, דהא דלא דיבר עם אשה הוא רק על עניניהן הפרטיים המתיחשים רק להן, אבל בענינים הנוגעים לכל האומה דיבר, וראי׳ לזה, שכן מצינו הרבה נשים נביאות, כמו שחשיב במס׳ מגילה (י״ד א׳) שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר, והנבואה באה מרוח ה׳ ומדבריו שלו.
סוף הספר