ברוך שאמר על הגדה של פסח· הרב ברוך הלוי אפשטיין
נרצה
אדיר במלוכה
פסקה ב
בפזמון אדיר במלוכה. גדודיו יאמרו לו לך ולך, לך כי לך, לך אף לך, לך ה׳ הממלכה. השם גדודיו כנוי לצבא השמים, ובלשון הכתוב באיוב (כ״ה ג׳) היש מספר לגדודיו (וע׳ בסמוך). ומאמרם המליצי לך ולך וכו׳ נוסד על לשון הפסוק בדהי״א (כ״ט י״א) לך ה' הגדולה והגבורה והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה׳ הממלכה, ועוד על פסוק בתהלים (פ״ט י״ב) לך שמים אף לך ארץ, ומשניהם יחד יסודר לשון מליצי זה בסגנון זה: לך ולך — כנגד הלשון לך ה׳ הגדולה והגבורה וכו׳, ויתפרש הלשון לך ה׳ הגדולה ולך ה׳ הגבורה וכו׳ *) לך כי לך — כנגד הלשון כי כל בשמים ובארץ לך הוא. לך אף לך — כנגד הלשון לך השמים אף לך ארץ, ומסיים בלשון הפסוק בדה״י שם, לך ה׳ הממלכה, מהו מענין שירת המלאכים. והפיטן סוגר מליצה זו בלשון כי לו נאה ולו יאה על שם הלשון כי לך נאה ה׳ אלהינו שיר ושבחה, ועל שם הפסוק בירמיה (י׳) מי לא יראך מלך הגוים כי לך יאתה. והלשון גדודיו יאמרו לו בא בסמוך בלשון סביביו יאמרו לו, ובאמת גדודיו וסביביו ענין אחד הוא, אלה אשר קרובים לו ועומדים במחיצתו, וכן יתר התוארים כאן, ותיקין, למודיו, טפסריו וכו׳. והריב״א בזה, כי במלך בשר ודם פחד המלך יותר על הרחוקים ממנו, מאשר הקרובים אליו, יען כי מטבע הענין, שהקירוב הרגילי בתמידות כמו מחליש באיזה ערך את הפחד, ואמר בזה, כי הקב״ה הוא להיפך, שדוקא גדודיו וסביביו ושארי בעלי התואר הסמוכים לו — דוקא הם מוטלים תחת אימתו עד שברגש יאמרו לו לך ולך וכו׳ ככל הנוסח, כפי שנתבאר.
אדיר הוא
פסקה א
בפזמון אדיר הוא. אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב במהרה במהרה בימינו בקרוב. כפילת הלשון במהרה ועוד תוספתו ״בימינו בקרוב״, כפי הנראה באו לאיזו כונה, יען דאם לא כן, למה כל הציונים האלה, בקרוב, במהרה במהרה, בימינו, בקרוב, ואין זה סגנון רגיל. וגם ידוע, כי כפילת הלשון בא לרמז על תוקף הדבר, שנעשה ברגש ובזירוז, כמו הלך הלכת, נכסף נכספת (פ׳ ויצא), עזוב תעזוב (פ׳ משפטים), הוכח תוכיח (פ׳ קדושים), נתן תתן, פתוח תפתח, הענק תעניק (פ׳ ראה), הקם תקים (פ׳ תצא), והרבה כהנה, כולם מורים על תוקף הדבר באיזה ערך וענין, אם בתכונת הדבר או בזמנו וערכו, (ומבוארים אצלנו בתו״ת). ולפי זה גם כאן, כפי הנראה, באו לשונות הכפולים שזכרנו לרמז איזו הוראה. והנה כבר כתבנו בנוסח הקדיש שלפני ברכו, בלשון ״בעגלא ובזמן קריב״, ובארנו, דלשון בעגלא הוראתו ארמית כמו בעברית ״מהרה״, וכן מפורש בתלמוד ברכות (י״ח סע״ב) פסחים (ע״ה סע״א), ובסנהדרין (נ״ב סע״א), עיי״ש בכל המקומות ברש״י שפירש שהוא לשון מהירות,*) ופירשנו, דכפל הלשון במהרה (הוא בעגלא) ועוד לזה הלשון ״ובזמן קריב״ לא באו לחנם ובלא כונה במקרה לבד, אך מורים על איזה דבר. ובארנו, דכל אלה הלשונות באים לרמז על מה שאמרו במס׳ גיטין (פ״ח רע״ב) כי ״מהרה״ דמרי עלמא, (מה שהקב״ה כביכול מבטא שם מהרה) שיעורו תמניא מאה וחמשין ותרתין שנים (עיי״ש החשבון), וכלומר, דגם מספר שנים כזה יחשב ל״מהרה״ — ולכן — כך כתבנו שם — כדי להוציא משיעור זה מוסיפים עוד הלשון ״בזמן קריב״ והוא יפרש הלשון מהרה כפי הוראתו אצלנו, מהרה ממש. והנה גם כאן אפשר לומר, שבא כפילת הלשון במהרה והציונים ״בימינו מקרוב״ להוציא משיעור דמרי עלמא (תתנ״ב שנה), אך כפי משמעותו אצל בני אדם מהרה ממש, וכהוראת תוספת הלשון ״בימינו״.
פסקה ה
למוד הוא. יש מפרשים ממדגישי הלשון, שלא רוחם לתואר זה (למוד הוא) כלפי ה', כי לשון זה מורה שהשיג כביכול את עניניו ע״י למוד. אבל באמת אין כל חשש בזה' יען כי מצינו כמה וכמה שמות משם תואר ובאים במשקל פעול, כמו בישעיהו (כ״ו ג׳) כי בך בטוח — תחת בוטח. ובירמיה (ט׳ ג׳) חץ שחוט לשונם — תחת שוחט (מוסב על כח האסון שמביא בעל לשה״ר) ומבואר זה במס׳ ערכין (ט״ז ב׳), ועוד בירמיה (כ״ב ג׳) והצילו גזול מיד עשוק — תחת מיד עושק, ובהושע (י״ג ה׳) כדוב שכול תחת שוכל, ובתלמוד ב״מ (י׳ ב׳) רכוב ומנהיג — תחת רוכב, וכן בקדושין (ל״ג א׳) רכוב כמהלך, והשמות ארוס, נשוי, מסור, תחת אורס, נושא, מוסר. ובשבת (כ״ב ב׳) הי׳ תפוש נר חנוכה — תחת הי׳ תופש, ושם (קנ״ב א׳) שטוף בזמה פירש״י שטוף כמו שוטף, ובע״ז (ה׳ א׳) כפויי טובה תחת כופי טובה, ורמב״ן פ׳ קדושים פירש הלשון לא תלך רכיל כמו רוכל, וכן השמות רחום וחנון תחת רוחם (או מרחם) וחונן. וכן השם אגור בן יקה (משלי ל׳ א׳) כנוי לשלמה אשר אגר ואסף בינה הרבה והקיאה, (רומז לזה שנשיו הטו לבבו), וראוי הי' להיות שמו אוגר. ועוד הרבה כאלה. ולא יפלא, אם בא כאן הלשון למוד תחת לומד שזה משמותיו של ה׳, כמו ומלמד לאנוש בינה, למדני חקיך (תהלים ועוד). ועפ״י תמורה זו, עפ״י העתק אותיות אפשר לבאר במשלי פסוק אחד אשי עמלו בו כמה מפרשים ולא הצליחו לפרשו בקל. והוא הפסוק במשלי (י״ד כ״ח) ברוב עם הדרת מלך ובאפס לאום מחתת רזון, ואין קץ לכל הדחוקים שנאמרו בבאורו. אבל לפי שבארנו קרוב לומר, שבא השם בסגנון הפוך, ותחת מחתת רזון צ״ל מחתת רוזן, והוא שם משותף עם שם מלך, כמו בתהלים (ג׳) מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד, ובשופטים (ה׳) שמעו מלכים האזינו רוזנים, ולפי זה מחציתו השניה של הפסוק הוא מענין מחציתו הראשונה, מענין היפך הלשון הדרת — שהוא מחתת רוזן, שבאפס לאום הוא עוצב ודואג על מניעת כבודו ותקפו. וקבע הכתוב שני שמות, מלך ורוזן, אעפ״י שהם בכלל ענין אחד, שררות וממשלה, מפני שכן דרך הלשון בעת שדרוש לבא שני שמות או שתי מלים או שני פעלים דומים בענינים תכופים, רגילים לכתוב בשמות נפרדים, וזה לתפארת הלשון, וכעין זה כתבו התוס׳ בב״מ (ס׳ ב׳ ד״ה למה) בזה הלשון. כיון שהוצרך שני לאוין אורחא דקרא לכתוב לשון משונה שהוא נאה יותר, עכ״ל. והארכנו מזה במקום אחר. ועיין בספרנו תוספת ברכה סוף פרשה ויגש.*
אחד מי יודע
פסקה א
בפזמון אחד מי יודע. שבעה מי יודע, שבעה אני יודע, שבעה ימי שבתא. הנה בכל הסעיפים שבהפזמון תפס ענינים המתיחשים רק לישראל, וזה מסתבר לרגלי רגשות הנפש בשעה אצילית זו, אבל ענין המספר שבעה ימי שבתא הוא ענין כללי לכל העולם שמונים ימי השבוע שבעת ימים. ואפשר לפרש הכונה עפ״י המבואר במכילתא פרשה יתרו בפסוק זכור את יום השבת לקדשו, מהו לקדשו — שלא תהא מונה כדרך שאחרים מונים אלא תהא מונה לשם שבת, ע״כ. והבאור הוא, כי העולם קורא לכל יום בשם מיוחד, אבל בישראל קוראים ביחש מספרו ליום השבת, אחד בשבת, שני בשבת וכו', וזהו לכבוד השבת *. ולפי זה הכוונה כאן להזכיר בכבוד את השבת, וזה באור הלשון שבעה ימי שבתא, שבעת ימים שמתיחשים כולם לשם שבת, כמש״כ. ואמנם אחר כל זה קשה, למה לא תפס מספר שבעה ישר בלשונו ובענינו בקודש, כמו שבעת ימי החג, שבעה קני מנורה, שבע הזאות ביוהכ״פ ועוד, וצ״ע.
תשעה מי יודע, תשעה אני יודע, תשעה ירחי לידה. גם במספר זה קשה כמו שהערנו במאמר הקודם, שבכל המספרים תפס ענינים כאלה שמתיחשים רק לישראל, וכאן קרא בשם פרט כזה שענינו כללי לכל העולם. ואולי רומז למה שמסופר בגמרא יומא (פ״ב ב׳) באשה מעוברת אחת שהריחה ביוהכ״פ מאכל אחד ותתעורר בה תאוה לטעום אותו, ואתו לקמי דרבי ושאלו אותו איך להתנהג בה, כי אפשר שתסתכן אם לא יתמלאו רגשי תאותה, ומזה אפשר שיסתכן הולד, שמקור התאוה ממנו (רש״י), אמר, לחשו לה באזנה שהיום יוהכ״פ, לחשו לה ואילחשא, פסקה מהתאוות, קרי רבי עלי׳ בטרם אצרך בבטן ידעתיך, נפק מינה רבי יוחנן, הרי דגם לעובר במעי אמו יש רגש קודש. ואמנם צריך לאמר, דהא דלא דיבר עם אשה הוא רק על עניניהן הפרטיים המתיחשים רק להן, אבל בענינים הנוגעים לכל האומה דיבר, וראי׳ לזה, שכן מצינו הרבה נשים נביאות, כמו שחשיב במס׳ מגילה (י״ד א׳) שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר, והנבואה באה מרוח ה׳ ומדבריו שלו.
סוף הספר