ברוך שאמר על הגדה של פסח· הרב ברוך הלוי אפשטיין
נרצה · אדיר הוא
פסקה א
בפזמון אדיר הוא. אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב במהרה במהרה בימינו בקרוב. כפילת הלשון במהרה ועוד תוספתו ״בימינו בקרוב״, כפי הנראה באו לאיזו כונה, יען דאם לא כן, למה כל הציונים האלה, בקרוב, במהרה במהרה, בימינו, בקרוב, ואין זה סגנון רגיל. וגם ידוע, כי כפילת הלשון בא לרמז על תוקף הדבר, שנעשה ברגש ובזירוז, כמו הלך הלכת, נכסף נכספת (פ׳ ויצא), עזוב תעזוב (פ׳ משפטים), הוכח תוכיח (פ׳ קדושים), נתן תתן, פתוח תפתח, הענק תעניק (פ׳ ראה), הקם תקים (פ׳ תצא), והרבה כהנה, כולם מורים על תוקף הדבר באיזה ערך וענין, אם בתכונת הדבר או בזמנו וערכו, (ומבוארים אצלנו בתו״ת). ולפי זה גם כאן, כפי הנראה, באו לשונות הכפולים שזכרנו לרמז איזו הוראה. והנה כבר כתבנו בנוסח הקדיש שלפני ברכו, בלשון ״בעגלא ובזמן קריב״, ובארנו, דלשון בעגלא הוראתו ארמית כמו בעברית ״מהרה״, וכן מפורש בתלמוד ברכות (י״ח סע״ב) פסחים (ע״ה סע״א), ובסנהדרין (נ״ב סע״א), עיי״ש בכל המקומות ברש״י שפירש שהוא לשון מהירות,*) ופירשנו, דכפל הלשון במהרה (הוא בעגלא) ועוד לזה הלשון ״ובזמן קריב״ לא באו לחנם ובלא כונה במקרה לבד, אך מורים על איזה דבר. ובארנו, דכל אלה הלשונות באים לרמז על מה שאמרו במס׳ גיטין (פ״ח רע״ב) כי ״מהרה״ דמרי עלמא, (מה שהקב״ה כביכול מבטא שם מהרה) שיעורו תמניא מאה וחמשין ותרתין שנים (עיי״ש החשבון), וכלומר, דגם מספר שנים כזה יחשב ל״מהרה״ — ולכן — כך כתבנו שם — כדי להוציא משיעור זה מוסיפים עוד הלשון ״בזמן קריב״ והוא יפרש הלשון מהרה כפי הוראתו אצלנו, מהרה ממש. והנה גם כאן אפשר לומר, שבא כפילת הלשון במהרה והציונים ״בימינו מקרוב״ להוציא משיעור דמרי עלמא (תתנ״ב שנה), אך כפי משמעותו אצל בני אדם מהרה ממש, וכהוראת תוספת הלשון ״בימינו״.
פסקה ה
למוד הוא. יש מפרשים ממדגישי הלשון, שלא רוחם לתואר זה (למוד הוא) כלפי ה', כי לשון זה מורה שהשיג כביכול את עניניו ע״י למוד. אבל באמת אין כל חשש בזה' יען כי מצינו כמה וכמה שמות משם תואר ובאים במשקל פעול, כמו בישעיהו (כ״ו ג׳) כי בך בטוח — תחת בוטח. ובירמיה (ט׳ ג׳) חץ שחוט לשונם — תחת שוחט (מוסב על כח האסון שמביא בעל לשה״ר) ומבואר זה במס׳ ערכין (ט״ז ב׳), ועוד בירמיה (כ״ב ג׳) והצילו גזול מיד עשוק — תחת מיד עושק, ובהושע (י״ג ה׳) כדוב שכול תחת שוכל, ובתלמוד ב״מ (י׳ ב׳) רכוב ומנהיג — תחת רוכב, וכן בקדושין (ל״ג א׳) רכוב כמהלך, והשמות ארוס, נשוי, מסור, תחת אורס, נושא, מוסר. ובשבת (כ״ב ב׳) הי׳ תפוש נר חנוכה — תחת הי׳ תופש, ושם (קנ״ב א׳) שטוף בזמה פירש״י שטוף כמו שוטף, ובע״ז (ה׳ א׳) כפויי טובה תחת כופי טובה, ורמב״ן פ׳ קדושים פירש הלשון לא תלך רכיל כמו רוכל, וכן השמות רחום וחנון תחת רוחם (או מרחם) וחונן. וכן השם אגור בן יקה (משלי ל׳ א׳) כנוי לשלמה אשר אגר ואסף בינה הרבה והקיאה, (רומז לזה שנשיו הטו לבבו), וראוי הי' להיות שמו אוגר. ועוד הרבה כאלה. ולא יפלא, אם בא כאן הלשון למוד תחת לומד שזה משמותיו של ה׳, כמו ומלמד לאנוש בינה, למדני חקיך (תהלים ועוד). ועפ״י תמורה זו, עפ״י העתק אותיות אפשר לבאר במשלי פסוק אחד אשי עמלו בו כמה מפרשים ולא הצליחו לפרשו בקל. והוא הפסוק במשלי (י״ד כ״ח) ברוב עם הדרת מלך ובאפס לאום מחתת רזון, ואין קץ לכל הדחוקים שנאמרו בבאורו. אבל לפי שבארנו קרוב לומר, שבא השם בסגנון הפוך, ותחת מחתת רזון צ״ל מחתת רוזן, והוא שם משותף עם שם מלך, כמו בתהלים (ג׳) מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד, ובשופטים (ה׳) שמעו מלכים האזינו רוזנים, ולפי זה מחציתו השניה של הפסוק הוא מענין מחציתו הראשונה, מענין היפך הלשון הדרת — שהוא מחתת רוזן, שבאפס לאום הוא עוצב ודואג על מניעת כבודו ותקפו. וקבע הכתוב שני שמות, מלך ורוזן, אעפ״י שהם בכלל ענין אחד, שררות וממשלה, מפני שכן דרך הלשון בעת שדרוש לבא שני שמות או שתי מלים או שני פעלים דומים בענינים תכופים, רגילים לכתוב בשמות נפרדים, וזה לתפארת הלשון, וכעין זה כתבו התוס׳ בב״מ (ס׳ ב׳ ד״ה למה) בזה הלשון. כיון שהוצרך שני לאוין אורחא דקרא לכתוב לשון משונה שהוא נאה יותר, עכ״ל. והארכנו מזה במקום אחר. ועיין בספרנו תוספת ברכה סוף פרשה ויגש.*