ברוך שאמר על הגדה של פסח· הרב ברוך הלוי אפשטיין
מגיד · פסח מצה ומרור
פסקה א
רבן גמליאל הי׳ אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ההרגש בזה, מה נשתנו שלש מצות אלו מכל המצות שהקפיד לפרש ענינם, אבל אפשר לפרש, דסבירא לי׳ לרבן גמליאל כמו שפסקו בברכות (י״ג ב׳) דמצות צריכות כונה, וענין כונה הוא לכוין ענינן, ומפרש כאן מה ענינן של אלה המצות, ומציע אותן על הסדר, ולפי זה אין מצות אלו יוצאות מכלל המצות, אך מפני דס״ל, דמצות צריך לכוין ענינן ולכן מפרש אותן. ומה שאמר כל שלא אמר, דמשמע שצריך להוציא בפה ובאמת צריך כונת הלב, כמבואר בברכות שם, וכן מורה הלשון ׳״כונה״ וכונה היא רק בלב, יען כי באמירה אפשר שמבטא בשפתיו ולבו בל עמו — אפשר לומר, דבאמת מצינו הפעל אמירה שמוסב על מחשבה בלב ובנפש, כמו בפרשה שמות (ב׳ י״ד) הלהרגני אתה אומר, כלומר, תחשב בלבך, ובתהלים (ד׳ ח׳) אמרו בלבבכם, ושם (י׳ י׳) אמר בלבו, ובס״פ תולדות ויאמר עשו בלבו, ובשמואל א׳ (ב׳ ד׳) מה תאמר נפשך, והרבה כהנה, והכונה כאן כל שלא אמר — כל שלא חשב ולא כיון *).
פסקה ב
פסח שהיו אבותינו אוכלים. ובמצה ובמרור אמר שאנו אוכלים, וזה פשוט, מפני שמצה ומרור נוהגים גם בזמן הזה, מה שאין כן פסח נוהג רק בזמן שבית המקדש קים. ובזה יתבאר מה שבנוסח זה שבמשנה (פסחים קט״ז ב׳) חסר הלשון ״שאנו אוכלים״. וזה הוא מפני שבעל המאמר הזה (כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח) הוא רבן גמליאל הזקן *) והוא היה עוד בזמן המקדש, ואכל מפסח, והרי זה כמו שהי׳ אומר שאנו אוכלים.
פסח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש הי׳ קיים וכו׳. יש להעיר על מניעת אכילת פסח בזמן הזה בחוץ לארץ, והלא את הפסח הראשון אכלו בלילה עודם במצרים טרם שיצאו משם, כמבואר בהמשך הפרשה (פ׳ בא, י״ב), ולמה לא נעשה לזה זכר בחו״ל. אך אפשר לומר, משום דעיקר המטרה מאכילת פסח הוא קרבן תודה לה׳ על אשר פסח על הבתים, ומקום הקרבנות מכוון רק בירושלים מקום השראת השכינה, ולכן אין לו מקום בחו״ל, ומה שאכלו אז בחו״ל הוא מפני שבאותו הלילה עבר ה׳ בכבודו על ארץ מצרים, כמש״כ ועברתי בארץ מצרים... אני ולא מלאך אני ולא אחר, אם כן היתה באותו הלילה במצרים השראת השכינה כמו בארץ ישראל, ולכן נחשב להם המקום אז כקדושת א״י, ולכן אכלו אז הפסח, ואין ראיה מן אותו הלילה להעתידות בגלות. — וע׳ ברש״י פ׳ בהעלותך (ט׳ א׳). ומה שכתבנו, דמקום הקרבת הקרבנות הוא רק בירושלים ולא בחו״ל — לכאורה יש להעיר ממה שהקריבו נח והאבות בחו״ל, אך הבאור הוא, דארץ ישראל נתקדשה רק משנכנסו ישראל לתוכה וקדשוה, אבל עד אז הי׳ ערכה ודיניה ככל הארצות, ועיין במס׳ ערכין (י׳ ב׳).
פסח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שביהמ״ק הי׳ קיים על שום שפסח הקב״ה על בתי בני ישראל במצרים. לכאורה היה לו לומר סתם שהיו אבותינו אוכלים ולהשמיט הלשון ״בזמן שביהמ״ק הי׳ קיים״, אחרי כי את הפסח הראשון אכלו עודם במצרים. והי׳ השאלה והתשובה מכוונת. אך הבאור הוא, כי על הפסח שאכלו במצרים נצטוו עוד טרם ההודעה מפסיחת הקב״ה על בתי ישראל, כמבואר בהמשך הפרשה בפרשה בא, וטעם צוי זה לא נודע לנו, ויתכן שטעמו כדי לבטל הע״ז של המצרים שהיו עובדים לטלה, כידוע, וכמבואר במכילתא בא על הפסוק משכו וקחו לכם (י״ב כ״א) משכו מע״ז, ולכן אחרי שתלה המגיד את חיוב אכילתו על שום שפסח, בהכרח הי׳ צריך להוסיף בזמן שביהמ״ק הי׳ קיים, שעל אותו הזמן מכוון זכרון הטעם אשר פסח וכו׳, ולא על זה שאכלו במצרים, כמבואר.
שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל. לכאורה הוא כפל לשון, כי אחרי ״אשר פסח על בתי בני ישראל״ ממילא מתבאר כי נצולו בתינו. אך אפשר לבאר עפ״י מה דאיתא במדרשים, שהיו בבכורי מצרים כאלה שהטמינו עצמם בבתי ישראל, בחשבם להנצל ע״י זה, אך לא הועיל להם זה ונגפו בתוך הבתים. והנה אם כן הי׳ המות גם בהבתים, ובכל זאת נצולו, ועל זה אמר, כי נס כפול הי׳ שם, האחד — שפסח על בתי בני ישראל, והשני — כי גם בעת שהי׳ המות שורר בהבתים (לרגלי הבכורים שנטמנו שם) גם כן נצולו הבתים.
ויקד העם וישתחוו. עיין ברש״י במקום פסוק זה (פ׳ בא, י״ב כ״ז) כי ההודאה היתה על בשורת בנים, וזה פלא, מה יחש בשורה זו לענין הפרשה. וראה מה שכתבנו בזה למעלה במאמר כנגד ארבעה בנים דברה תורה, וצרף לכאן.
פסקה ד
מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וכו׳. לכאורה לשון זה אין מכוון לענין, שהרי על מצות מצה נצטוו עוד בתחלת החודש בעוד היותם במצרים, כפי שמתבאר בהמשך כל הפרשה (י׳ ב׳), אז לא הי׳ כל הרהור וכל דבור על דבר ספוק בצק להחמיץ. אך הבאור הוא עפ״י המבואר בפסחים (ק״ב א׳) דאכילת מצה בכל ימי הפסח אינו אלא רשות, כלומר, דעיקר הקפידא רק שלא לאכול חמץ, אבל אם רוצה לאכול כל מיני אוכלין שאין בהם חשש חמץ כמו דגים ובשר בלא מצה רשאי, אך בליל ראשון של פסח, החובה לאכול מצה, ויליף זה שם מקרא, ולכן מוסב זה על ליל ראשון של פסח, שאז אומרים זה, ואז באמת היתה סיבת המצוה על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ, כי בלילה ההוא יצאו ממצרים.
פסקה ו
מרור זה שאנו אוכלים על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים. סבת אכילת מרור אינה דומה לסבות אכילת פסח ומצה, שהם עניני ישועה, פסח על שום שפסח הקב״ה על הבתים בשעת נגף הבכורים ומצה על מהירות היציאה, ושייך להודות עליהם, אבל באכילת מרור אין רמז כל ישועה, ולא עוד אלא שמזכיר דאגה וצער ממרירות החיים, ומה יחש זכירה והודאה על זה. אך על האמת גם בזה יש יחש רגשי הודאה, כי לפי הידוע בתורה בפרשה לך (ט״ו י״ג) הוגבל זמן השעבוד ארבע מאות שנה, ומבואר במדרשים, דקושי השעבוד ומרירות החיים גרמו לחירותם ק״צ שנה קודם זמנם (ראה החשבון ברש״י פרשה בא (י״ב מ״א), ואם כן שייך הודאה גם על מרור על שמיהר השעבוד. ולדעת המדרשים שהבאנו, דקושי השעבוד ומרירות החיים גרמו לצאתם בקדמות הזמן, לדעה זו אפשר למצוא סמך בתורה בהקדם מש״כ הרא״ש, בבאורו לנדרים (ל״ז ב׳) דטעמי הנגינות שעל המלים מורים כונות מיוחדות, וכאן על הלשון וימררו את חייהם (ר״פ שמות) הנגינה ״קדמא ואזלא״ ובא לרמז שמסבת מרירות החיים ״קדמו ואזלו״.
פסקה ז
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, שנאמר, והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים. לא נתבאר איפה מרומז כאן צוי לדורות, והלא לפי המשך וענין הפרשה איירי זה בדור המדבר. ואפשר לבאר עפ״י זה, שלשון זה נמשך ונוסד על הפסוק הקודם (פ׳ בא׳ י״ג ה׳) והיה כי יבאך ה׳ אל ארץ הכנעני... ועבדת את העבודה הזאת והגדת לבנך, וידוע, שדור המדבר לא נכנס לארץ ישראל, כמבואר בפ׳ שלח ובפ׳ דברים. ורק בניהם נכנסו, ואם כן מוסב זה הלשון והגדת לבנך על הדור המאוחר, דור שנכנס לא״י, והן הוא לא יצא, ואם כן הי׳ לו לומר בעבור זה עשה ה׳ לאבותי בצאתם ממצרים, ומדאמר הכל בסגנון מדבר בעדו, עשה לי, בצאתי. מתבאר, דבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, ועל כן תולה הדברים בו. ועוד אפשר לפרש דיוק חיוב זה מפסוק והגדת לבנך וכו׳ עפ״י הידוע בגמרא שהלשון לאמר, שנראה לפעמים כאינו מוכרח לענין, מתפרש לפעמים כמו "לאמר לאחרים״ (ועיין יומא ד׳ ב׳), וכאן כתיב והגדת לבנך לאמר בעבור זה עשה ה׳ לי והיינו שעוד יאמר הבן לאחרים שיאמרו זה גם הם, וממילא מתבאר, דחיוב האמירה לדורות לכל דור ודור, ובאמור כל אחד את הלשון בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים, מתבאר דבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא, כדמפרש.