אור ברסלב

ברוך שאמר על הגדה של פסח· הרב ברוך הלוי אפשטיין

מגיד

הא לחמא עניא

פסקה ג

הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים הלשון בארעא דמצרים לאו דוקא במצרים ממש. שהרי זה אכלו בצאתם משם, והסבה לזה, כי במצרים לא הספיק בצקם להחמיץ, וגם כי במצרים לא אכלו כלל לחם עוני, שהרי גם דגים ובשר הי׳ להם למדי, כמבואר בפ׳ בהעלתך, ומכש״כ לחם, אך הכונה בארעא דמצרים — סמוך למצרים בצאתם משם.

כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח לכאורה שני אלה המאמרים הם רק כפל לשון בענין אחד, שמי שאין לו מה לאכול יבא ויאכל. אך באמת אפשר לומר שהן שתי קריאות משני ענינים, האחד — כל דכפין, כלומר, הרעב יבא ויאכל, והשני — אף כי לא רעב, אך חסרים לו צרכי פסח (צרכי יו״ט) כמו יין ובשר ועוד, יבא ויעשה פסח, כלומר, ימצא הכל לפניו, והלשון ויפסח הוא כמו ויחוג חג הפסח, ומן השם פסח נעשה פעל יפסח. ומצאתי און לי בבאור זה בנוסח ההגדה ברמב״ם סוף הלכות חמץ מצה, כי הגירסא שם כל דצריך לפסח, וזה קרוב לבאורנו. ואמנם זה ודאי, שאין הכונה במלת ויפסח מענין קרבן פסח, שהרי שוברו בצדו, כי סוף הלשון השתא הכא (בחוץ לארץ), ובחוץ לארץ אין קרבן פסח. ודע דיש הבדל בין הלשון כל דכפין ובין כל דצריך, כי הכפן שענינו רעב, כל מי שיאמר כי רעב הוא ייתי ויכול. ואין בודקין אם אמנם רעב הוא ואין לו מה לאכול יען דקי״ל אין בודקין למזונות. ולא כן הלשון כל דצריך שענינו כל מי שבא לקבל צרכי פסח, יין ובשר ועוד עליו דרוש להראות כי אמנם דרוש הוא לקבל ואין לו משלו. וטעם הדבר הוא עפ״י המבואר במס׳ תענית דף כ׳ סע״ב, במנהגו של רב הונא, שבכל ערב שבת הי׳ קונה כל הירק הנשאר ממכירת היום ומשליכם לנהר ולא נתנם לעניים, ומפרש הטעם, כדי שלא יסמכו עניים על זה ולא יכינו לשבת, ואפשר לצרף טעם זה גם לכאן. ויש להעיר, על שלא קבעו קריאה זו קודם קידוש, שהרי אם מזמנים לאורח לסעודה דרוש שיהיה גם בשעת קידוש. ואפשר לומר עפ״י מה שאמרו בפסחים (ק״ו א׳) על הפסוק זכור את יום השבת (פ' יתרו) זכרהו בכניסתו והיינו מיד כשנכנס שבת חובה להזכירו, ומבואר שם, דהזכירה היא בקידוש על היין. והנה גם בפסח כתיב (פ׳ בא, י״ג ב׳) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, ואם כן גם בפסח מיד כשנכנס החג, חלה חובת זכירה בקידוש על היין, ויותר מזה בפסח חלה עוד מיד בכניסתו חובת ספור יציאת מצרים, וכן אמרו (ברכות נ״ב א׳) עיולי יומי כל כמה דמקדמינן עדיף. וכבר כתבנו בתחלת הפתיחה דכל מצוה התלוי׳ ביום גם הלילה בכלל, עיי״ש, וא״כ מיד כשנכנס הלילה חלה חובת קידוש, ומתבאר, דאין לדחות הקידוש עד אשר יבאו עניים, שאין לזה שעה מוגבלת, וגם אולי לא יבאו כלל, אך צריך לקדש מיד, ואם יבאו עניים יקדשו לעצמן.

כל דכפין יתי ויכול... השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין. לא נתבאר יחש המאמרים כל דכפין ייתי וייכול וכו׳ לזה דהשתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין. ואפשר לפרש דמכוין למה שאמרו במס׳ ברכות (ל״ד ב׳) ועוד, אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, שנאמר (פ׳ ראה) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ע״כ. וכלומר, כי העולם כמנהגו ינהוג, יהיו עשירים ויהיו עניים, אך ההבדל יהי׳ בזה כי לא יהי׳ עוד שעבוד מלכיות. וזהו שאמר כאן, כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח, השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, כלומר, גם בארעא דישראל כל דכפין ייתי וייכול, יען כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ואם תאמר, אם כן, מה ההבדל בין האידנא בגלות ובין ימות המשיח (לעת שנהי׳ בארץ ישראל) — ההבדל בזה הוא רק כי השתא עבדי (בשעבוד מלכיות), לשנה הבאה נהי׳ בני חורין (משעבוד מלכיות). וגם אפשר לפרש בפשיטות יחש המאמרים מן כל דכפין להשתא הכא ולשנה הבאה בארעא דישראל עפ״י מה שאמרו בב״ב (י׳ א׳) גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, ויליף זה מקרא דישעיה (נ״ו א׳) שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא, ומכוין לומר, כי עבור הצדקה שמזמנים לאכול כל דכפין (שענינו כל הרעב) נזכה לשנה הבאה להיות בא״י ולגאולת בני חורין. ולכאורה יש להעיר בהמאמר הנזכר, כי הוא מסיים במה שלא פתח, כי פתח בצדקה לבד, גדולה צדקה ומביא ראי׳ מן שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא, הרי דצריך לזה שתי זכיות, משפט וצדקה. אך הבאור הוא, כי באמת ענין משפט כשהוא לבדו לא יחשב למעלה, יען כי הפכו עול וגזל, ולא כן צדקה שבמניעתה הוא רק מניעת מצוה, ונמצא שמעלת הצדקה דיה גם לבדה, אך בתנאי שתהי׳ במשפט, כלומר, לא בהעדר משפט, והיינו שלא יתן צדקה ברכוש גזל ועול.

מה נשתנה

פסקה ב

מה נשנתנה הלילה הזה הנה הגר״א בבאורו כאן כותב, כי שם ״לילה״ הוא שם ממין נקבה (ומה דכתיב כאן הלילה הזה הוא יוצא מן הכלל), וראי׳ לזה (כך דבריו), כי כשבא שם זה במספר רבים נחתם בסימן נקבה, בוא״ו תיו (לילות), ולא ביו״ד ומ״ם שהוא סימן זכר, כמו ימים, עכ״ד. ולא אוכל להאמין שיצאו הדברים מהגר״א, יען כי בכל מקום במקרא כשנזכר שם לילה בא בסימן זכר, כמו בס״פ וישב, ונחלמה בלילה אחד, ובתהלים (קי״ט) ולילה כיום יאיר (ולא תאיר), ושם (ק״ד) תשת חושך ויהי לילה, ובאיוב (ג) והלילה אמר, ובנחמיה (ד׳) והיה לנו הלילה משמר, ופעמים רבות מאוד הלשון בלילה ההוא, ואין אף מקום אחד בכל המקרא שיבא שם לילה בסימן נקבה. והראי׳ שהביא מחתימת השם במספר רבים בסימן נקבה, בוא״ו ת״יו (לילות) ולא בסימן זכר, ביו״ד מ״מ — ראי׳ זו אינה מכרחת כלל, שהרי כן מצינו הרבה שמות זכרים שנחתמים בוא״ו ותיו, שזה סימן נקבה, כמו, אבות, אריות, בכורות, לבבות, מטות, מקומות, שמות, ועוד, והם כולם ממין זכר. וכנגד זה יש הרבה שמות ממין נקבה, ונחתמים במספר רבים ביו״ד מ״ם, שהם סימן החתימה למין זכרים, כמו נשים, פלגשים, דבורים, נמלים, שנים, תאנים, ועוד הרבה. והוא שאמרתי, כי קשה עלי מאוד להאמין שיצאו הדברים מהגר״א, ואעפ״י שכבר העירותי מזה בחבור אעפ״י כן אמרתי לשנות הדברים כאן, מקום מקור דבריו אלה, וגם כי אולי ימצא מי שיעמיד דבריו, והיה׳ זה לי לנוחם נפש, ולו — לצדקה ולזכות. ושוב ראיתי כי בשל״ה הלכות פסחים ד״ה מעשה בר״א, כתב גם הוא, כי לילה לשון נקבה, והנה לא אדע מה אידון בזה. ולבי יגיד לי, כי עמדו שניהם על נוסח התפלה בברכת השבת שאומרים בלילה וינוחו בה וביום — וינוחו בו, והנה לוא גם מסדר התפלה כיון זה, אך איך יודחו לשונות כמה וכמה פסוקים המורים ההיפך. ועל האמת אין מנוסח התפלה כל סתירה ללשונות הכתובים, דלילה שם זכר, וכונת הלשון וינוחו בה מיוסד על דברי המכילתא בפ׳ תשא על הפסוק כל העושה מלאכה ביום השבת אין לי אלא ביום, בלילה מניין תלמוד לומר מחלליה מות יומת, ע״כ. והבאור הוא דהלשון מחלליה מוסב על שם שבת, ושם ״שבת״ כולל כל המעל״ע מערב עד ערב, וגם לילה בכלל, ומכיון ששביתת לילה נלמד מלשון מחלליה, שם נקבה, לכן אומרים לענין מנוחה בלילה וינוחו בה, אבל אין בזה שום הוראה ליחש המין בשם לילה. ואמנם כלל דברי המכילתא אין לי אלא ביום בלילה מניין, צריך באור, כי מהיכי תיתא צריך למוד מיוחד ללילה, והלא ידוע, כי בכל המצות וכל הענינים שהלילה הולך אחר היום שלאחריו (לבד מקדשים, שהלילה הולך אחר היום שלפניו, עיין בחולין פ״ג א׳), וכמש״כ בראשית הפתיחה, וא״כ למה צריך לענין ליל שבת לימוד מיוחד. ואפשר לומר, משום דבסדר הבריאה אנו למדין דהלילה הולך אחר היום מדכתיב בכולם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד משמע דאחדות היום תבנה מן יום ולילה, אבל בשבת לא כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי יום אחד אפשר שאין הלילה נמשך אחר היום, ולכן צריך למוד. וגם יש סברא להוציא איסור מלאכת שבת מן ליל שבת, משום דכידוע כל מלאכות שבת ילפינן ממשכן ואלה שלא היו במשכן אין אסורות (ע' שבת צ״ו ב׳), והנה מלאכת המשכן לא נעשתה בלילה (ע׳ שבועות ט״ו ב׳) אם כן יש סברא להוציא איסור מלאכה בלילה גם בשבת, לכן צריך למוד מיוחד לאסור מלאכה בשבת גם בלילה.

עבדים היינו

פסקה ב

עבדים היינו לפרעה במצרים הנה סגנון כל נוסח ההגדה, שהמגיד פתח הענין בלשונו שלו, ומקיים אותו בלשון התורה, בלשון ״שנאמר״, וכן סובב הולך כל הספר. ולכן לפלא הוא, שכאן בתחלת הספר שינה סגנונו באופן שכל המאמר אינו דבוק, כי הן הלשון ״עבדים היינו וכו׳״ אינו שלו, אך כולו מלשון התורה בפרשה ואתחנן (ו' כ״א). ולפי סגנונו בכל ההגדה הי׳ צריך לומר עבדים היו אבותינו לפרעה במצרים ויוציאם ה׳, שנאמר עבדים היינו וכו׳, ועל זה מכוון הלשון ואלו לא הוציא הקב״ה את אבותינו, אבל כשפותח בלשון עבדים היינו הי׳ צריך לומר ואלו לא הוציאנו. ויותר מזה, כי את לשון התורה אי אפשר לצרף לכאן, יען כי שם אמר זה משה לאותו הדור שיצא ממצרים, ושם הענין והלשון עבדים היינו מכוון, ולא כן כאן. ואמנם כי בגמרא פסחים (קט״ז א׳) נזכר הלשון עבדים היינו, אבל הגמרא נסמכה על לשון בעל ההגדה, וצע״ג. וכעין זה אנו מוצאים בההגדה שנוי לשון מאשר הוא במקורו. אבל שם השינוי מוכרח לבא, והוא מה שאומרים במאמר רבן גמליאל, כל שלא אמר שלשה דברים הללו בפסח וכו׳, ומפרש, פסח שהיו אבותינו אוכלים וכו, בעוד שמקור מאמר זה שבמשנה פסחים (קט״ז ב׳) הלשון פסח שאנו אוכלים, ואמנם שם השינוי מוכרח ומובן, יען כי בעל המאמר הזה, רבן גמליאל (הוא הידוע בשם רבן גמליאל הזקן מפני שהיו אחריו עוד שני חכמים בשם זה) הי׳ חי בזמן הבית, ואז אמנם אכלו מן הפסח. אבל סגנון הלשון שלפנינו, עבדים היינו, לא אדע ליישבו כפי שבארנו.

ואלו לא הוציא הקב״ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. לא נתברר מניין לו וודאות זאת. כי היינו עד עולם משועבדים במצרים, כי הלא המקרים לחליפות עקירות והנחות מעמים שונים וארצות שונות רבים ושונים הם, ואי אפשר להחליט שעבוד נצחי לעם ידוע במקום אחד וביותר בנוגע לעם ישראל. ואפשר לומר, משום דעל הרוב יקרה סבת יציאת עם ישראל ממקומם שהם שם עפ״י זה שבני המדינה דוחקים אותם לצאת. בהמציאם להם עילות ועלילות שונות ששוללים מהם פרנסתם ואומנתם, או עילות שאינם אוהבי העם והמדינה שהם בה וכדומה עלילות משונות ובדויות, ולכן רוצים להוציאם ממקומם. אבל ענין ישיבת ישראל ושעבודם במצרים הי׳ במגמת הפוכה, והיינו שלא רצו המצרים לשלחם, כפי המבואר בתורה מעקשות לב פרעה שלא לשלחם, ולכן לא הי׳ כל תקוה גם לדורות לצאת משם בלא סיוע מן השמים.

ואלו לא הוציא הקב״ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים יש להעיר לפי הנחה זו למה לי הדרשה דלהלן בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, וללמוד זה מדיוק פסוק אחד, והלא פשיטא הוא, דאחרי שלולא הוציאנו ה׳ משם היינו עד כה משועבדים במצרים בודאי דרוש לכל אחד בכל דור לראות כאלו הוא יצא, כיון דלעולם לא היו נפטרים מזה. וצריך לאמר, דאלו בשביל זה היינו מחויבים לראות עצמנו רק כמשועבדים, אבל לא כיוצאים לחירות, והדרשא תוסיף, כי מחויבים לראות עצמם גם כיוצאים לחירות.

ואפילו כולנו חכמים... מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר הרי זה משובח לכאורה לפי המבואר במשנה פסחים (קט״ז ב׳) שכל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, פסח מצה ומרור, הם ופירושם, או טעמיהם, כמו פסח* על שום שפסח הקב״ה על בתי אבותינו במצרים, וכן מצה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, ומרור על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים וכו׳. ומתבאר, דבמאמר שלשת דברים אלה עם פירושיהם יוצאים חובת ספור יצ״מ, ובאמת מצינו סמוכים לזה בתורה בתשובות האבות להבנים על אודות עניני יצ״מ, השיבו בקצרה בלשון פסוקים אחדים בתורה, כמו ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים וכו׳ (פ׳ בא, י״ב כ״ז), וכן והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים (שם י״ג ח׳), וכן ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים... ויתר ה׳ אותות ומופתים... ואותנו הוציא משם (פ׳ ואתחנן, ו׳ כ״א) — והנה באלה הלשונות הגבילה התורה את ספור יצ״מ. וכנגד זה אמרו במעלת תאר למוד התורה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה (יהושע א׳:ח׳), ורק מפני קיום העולם הותר לנהוג גם עניני דרך ארץ (ראה ברכות ל״ה ב׳). ועוד אמרו בזה, שאמר הקב״ה לדוד, טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני (שבת ל׳ א׳), והעוסק בתורה פטור מן התפילין (מכילתא, בא), ולענין הדברים שאין להם שיעור אמרו ותלמוד תורה כבגד כולם (כלומר, עולה על כולם), ועוד כמה מאמרים המפליגים בשבח תלמוד תורה וקראו להם חיי עולם (שבת י׳ א׳). אם כן הלא הי׳ מן הדין ומן הסברא, שהמון עם שלא ידעו לעסוק בתורה, להם ראוי להאריך ולהרבות בספור יצ״מ, אבל בחכמים ונבונים וזקנים (ואין זקן אלא מי שקנה חכמה (קדושין ל״ב ב׳), להם הי׳ מהראוי לספר ביצ״מ כפי הלשונות שהגבילה התורה כפי שחשבנו הפסוקים בהוראה זו, ויתר הזמן יתעסקו בתורה. כך הי׳ באפשר לחשוב, על זה אמרו, ואפילו כולנו הכמים וכו׳ שאפשר לנו לעסוק בתורה — אפילו הכי מצוה עלינו לספר ביצ״מ בארוכה וכל המרבה הרי זה משובח, כלומר, דגם רבוי הספור הוא בגלל המצוה. ואמנם גם אחרי הפלגת דברים בזה לא שמענו טעם בדבר, ובפרט לפי מה שהערנו בזה שמצוה זו דוחה מצות או חיוב ת״ת — בודאי טעמא בעי. ואפשר לומר עפ״י כלל גדול שהגבילו חז״ל בחיוב מצות, כי מצוה שנאמרה קודם מת״ת גדולה במעלתה עד שדוחה מצוה שלאחר מת״ת (יבמות ה׳ ב׳), ואשר על כן מצוות מילה דוחה שבת אעפ״י שאסור לעשות חבורה בשבת. ולכן מצות ספור יצ״מ שהוא קודם מת״ת דוחה מצות ת״ת שהיא לאחר מת״ת, כמש״כ ודברת בם, ועוד, ומכיון שהיא מצוה ממילא כל המרבה משובח, כמו בכל מצוה. ומה שהעוסק בתורה פטור מן התפילין, כפי שהבאנו, אעפ״י שמצות תפילין היא קודם מת״ת (בס״פ בא, וקשרתם, והיו לטוטפות וכו׳) זה הוא משום דכפי המבואר בתורה שם כל עיקר מצות תפילין הוא ״למען תהיה תורת ה׳ בפיך״ (שם י״ג ט׳), וכיון שהוא עוסק בתורה הרי השיג המטרה והתכלית שבסבתם באה מצות תפילין, ולכן פטור מהם. וטעם יתרון מצוה שקודם מתן תורה על מצוה שאחר מת״ת אפשר לומר משום דמצינו שהקב״ה מוקיר ומכבד את ערך הזקנה, אשר על כן צוה על הידור פני זקן, ומצוה שקודם מת״ת היא בערך קודם בזמן למצוה שאחר מת״ת. ואמנם התוס׳ בקדושין (ריש דף ל״ה א׳) כתבו בשם הירושלמי להיפך מדעת הבבלי, והיינו דמצוה שאחר מתן תורה גדולה במעלה ממצוה שקודם מת״ת, דלא ביארו הטעם. ואולי הטעם מפני שנתנה בהמון לכל ישראל, וברוב עם הדרת מלך (משלי י״ד ט״ו) והדרת כבוד חופפת עליה. וידוע ממעלת כבוד הצבור. ולדידי׳ (לדעת הירושלמי) צריך לאמר יתרון מצות ספור ביציאת מצרים עפ״י המבואר במס׳ ב״מ (ס״א ב׳) דכמה מצות תלתה התורה ביציאת מצרים, כמו שחשיב שם הרבה, ויש עוד הרבה כאלה (ובטור או״ח ריש הלכות סוכה (סימן תרכ״ח) האריך בזה, והסביר טעם הדבר). ולכן נחשב ענינה כיתד שכל מצות התורה תלויות בו, ואין להאריך עוד. ודע, כי עפ״י חילוק הדעות מבבלי וירושלמי בענין קדמות ואחרות מצוה שקודם ואחר מת״ת — עפ״י זה נראה לפרש יפה ענין אחד בגמרא שעמלו בו הרבה מהראשונים וכל אחד דחה דברי זולתו, ולבסוף לא באו לידי באור בזה שיעלה ישר ויפה ולא יסתר מן איזה מקום שהוא. והוא ענין קצר וישר בקדושין (כ״ט ב׳), ת״ר, ללמוד תורה ולישא אשה (כשיש על האדם שני חיובים אלה) ילמוד תורה ואח״כ ישא אשה, ורב יהודה אמר שמואל, נושא אשה ואח״כ ילמד תורה (וטעמיהם בזה, משום דלשני החיובים יש יתרון לאחד מה שאין לשני, כי להתורה יש יתרון שאין עליו עול חיי משפחה ויוכל ללמוד במנוחה, ולנשואי אשה יתרון כי ינצל מהרהורים וילמוד בטהרה), וסיימו בגמרא, ולא פליגי, הא לן והא להו, ע״כ, ולא בארו הדברים בגמרא. ורש״י ותוס׳ ור״ן ועוד מפרשים פירשו כל אחד כפי שחשב בדעתו, אחר שדחה פירוש זולתו, ולבסוף נדחה גם פירושו שלו וכתב פירוש אחר, וגם הוא נדחה, וכה לא נתבאר הדבר. על כן נראה הבאור עפ״י המבואר לפנינו למעלה בנגוד הדעות בין תלמוד בבלי ובין תלמוד ירושלמי, לאיזו מצוה יש יתרון קדימה, אם לזו שקודם מת״ת או לזו שאחר מת״ת, כי לדעת הבבלי יתרון קדימה מצוה שקודם מת״ת ולדעת הירושלמי להיפך, שיתרון לזו שאחר מת״ת, כפי שבארנו. והנה ידוע, שמצות פו״ר היא מצוה שקודם מת״ת. ועלי׳ נצטוו עוד אדה״ר ונח ובניו, וכנגד זה מצות ת״ת היא מצוה שאחר הדבור, שסמכו אותה על הלשון ודברת בם, ולמדתם, ולא ימוש ספר התורה הזה מפיך. ולכן להבבלים מצות נשואי אשה קודמין ולהירושלמים (לבני א״י) מצות ת״ת קודמת, וזהו באור הלשון הא לן (להבבלים) והא להו (לבני א״י).

וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח הנה זה פשוט, דכלל ענין ספור יציאת מצרים הוא לספר ביותר מגבורת ה׳ ומנפלאותיו, אבל לכאורה מצינו הוראת חז״ל למנוע מרבוי דברים בזה, שכן מתבאר במס׳ ברכות (ל״ג ב׳) ההוא (שליח צבור) התפלל ואמר בשבח ה', האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והחזק והאמיץ והעזוז והודאי והנכבד, ואמר לא חכם אחד בקפידא, האם סיימתינהו לכולהו שבחי דמרי? ומבואר מזה שאין ראוי להרבות בשבח יתר על הקבוע, משום דזה מורה שכל מה שיש לו נחשב ויותר אין, וזה פגם בכבודו. ובבית יוסף לטור או״ח סימן קי״ג כתב בזה דרק בנוסח תפלה אין ראוי להרבות אבל בשירות ותשבחות אין קפידא, והאריך הרבה בה, אבל הכל עפ״י הסברא לבד, בלא כל יסוד ומקור. ואנחנו בארנו ענין זה עפ״י מקור נאמן בחז״ל, וקבענו הדברים למעלה בתפלת שחרית בברכת ישתבח שמך, ומפני האריכות טורח לי להעתיקם לכאן, וראוי לעיין שם.

מעשה שהיה בבני ברק

פסקה א

מעשה ברבי אליעזר וכו׳ הנה המשך כל האגדה מיוסד על לשונות התורה ודרשות חז״ל, ולא על סיפורי מעשיות, וצריך באור לאיזו כונה בא סיפור זה. אך הבאור פשוט, דסמוך בזה למעלה בא חידוש שני דברים, האחד, כי גם חכמים היודעים ובקיאים בכל ענין יציאת מצרים אעפ״י כן מצוה שיספרו עתה בלילה הזה, והשני — כי לא די בספור הקבוע, אך כל חכם המבין לחדש מדעתו בענין זה מצוה להוסיף ולחדש. ועל זה מביא לראי׳ או למקור מקבוצת חכמים גדולים, שאעפ״י שלכל אחד מהם הי׳ ידוע כל ענין יצ״מ, אעפ״י כך נתקבצו כולם לתכלית הסיפור בלילה הזה, ועוד זאת, כי בהתעסקם בענין זה כל הלילה עד שפסקום התלמידים — בודאי המציאו מה לחדש ולדרוש בענין זה, ומתבאר, וכל המרבה לספר משובח.

פסקה ב

ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא וכו' הלשון לא זכיתי שתאמר אינו מבואר ברחבה, כי מה שייך זכות לזה, ומי עיכב בעדו לספר ביציאת מצרים בלילות. ולכן קרוב לומר, דקיצור לשון בדבריו, ועיקר כוונתו לאמר ״לא זכיתי למצוא מקור בתורה לזה שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שזכה לזה בן זומא״, כדמפרש. וכלל כונת דבריו בזה להורות זכות מציאות דבר נעלם בתורה, ואמר ברגש, הן אני כבן שבעים שנה וכבר הספקתי לקנות הרבה תורה. ואעפ״י כן לא זכיתי למצוא מקור לענין זה, עד שזכה לזה איש צעיר לימים, אשר גם לא נודע בשמו, ונקרא על שם אביו, והנה זה זכות יתירה. ובבאורנו לפרקי אבות פרק ד׳ משנה א׳ נבאר עוד ענין מאמר זה של רבי אלעזר בן עזריה, וכן יתבאר שם טעם קריאת שם בן זומא על שם אביו ולא בשמו העצמי, עי״ש.

עד שדרשה בן זומא, שנאמר, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות לפלא, כי כל כך בקל קיבל ראב״ע דרשה זו דבן זומא, בעוד שיחד עם דרשה זו במשנה מבואר, דחכמים פליגי על דרשה זו ומבארים כל ימי חייך ימי חייך העולם הזה, כל ימי חייך להביא לימות המשיח, כלומר, כי גם בימות המשיח יזכרו ענין יציאת מצרים (הריבותא בזה יתבאר בסמוך), ואם כן מה אולמי׳ דבן זומא בדרשתו שלו. ויתר מזה, כי לפי המתבאר בגמרא הודה בן זומא לדרשת החכמים, כי זה לשון הגמרא שם. תניא, אמר להם בן זומא לחכמים, וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כבר נאמר (ירמיהו כ״ג:ז׳) הנה ימים באים נאום ה׳ ולא יאמרו עוד חי ה׳ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה׳ אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות וכו׳, אמרו לו, לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו, כיוצא בו אתה אומר, לא יקרא שמך עוד יעקב. כי אם ישראל יהיה שמך, (פ׳ וישלח, ל״ה י׳) לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו, ע״כ. והנה לא מצינו שהשיב בן זומא על זה, ומדשתיק אודיי אודי, וא״כ בודאי אין לבכר דרשתו שלו על דרשת חכמים, ואיך זה קיבל אותה ראב״ע כל כך בפשטות ובודאות. אך באמת פשטות לשון הפסוק שהביא בן זומא לראי׳ לדבריו כי אם אשר העלה... מארץ צפונה וכו', לשון זה ״כי אם״ מורה על עקירה מוחלטת מהלשון או מן הענין הקודם, ואפילו משמוש טפלי כמו בפרשה וישב (ל״ט ו׳) ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם, ושם (ט׳) ולא חשך ממני כי אם אותך, ובשמואל א׳ (כ״א ה׳) אין לחם חול אל תחת ידי כי אם לחם קודש, ובמלכים ב׳ (ה׳ י״ח) כי לא יעשה עוד עבדך עולה וזבח לאלהים אחרים כי אם לה׳, בכולם המובן מן ״כי אם״ אך כן ולא אחרת, אף לא כטפל. והנה אם כן מוכרחים הדברים שאמר בן זומא לחכמים כי לימות המשיח לא יזכרו עוד יציאת מצרים, כהלשון שבפסוק ״ולא יאמרו עוד חי ה׳ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה׳ אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה״, והלשון ״כי אם״ מורה אף לא כטפל. וככל הלשונות ״כי אם״ שהבאנו. והראי׳ שהביאו חכמים משם יעקב, כי אעפ״י שאמר לו ה׳ כי אם ישראל יהיה שמך ואעפ״י כן לא נעקר כולו שם יעקב אך נעשה כטפל לשם ישראל — ראי׳ זו מופרכת בגמרא ברכות שם בענין אחר, כי סמוך לדברי חכמים ובן זומא שם איתא מאמר בענין אחר, תני בר קפרא, כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, שנאמר והיה שמך אברהם (פ׳ לך, י״ז), ופריך, אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב הכי נמי (אחרי דכתיב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך), ומשני, שאני התם, דהדר אהדדי׳ קרא, דכתיב, ויאמר אלהים לישראל במראית הלילה ויאמר יעקב יעקב, ע״כ. והנה אנו אין לנו לחקור אחר דרכי ה׳ למה חזר לקרותו יעקב אחר הודעתו ששמו יהי׳ ישראל, אבל עכ״פ אין מזה ראי׳ לדעלמא, שהלשון ״כי אם״ מורה רק על הויה עקרית ולא על הטפל כמו שרצו חכמים לפרש, יען כי בענין זה רק לה׳ פתרונים. ויותר מזה כי בכל המקומות שבא לשון ״כי אם״ כמו שהבאנו בכולם מורה על עקירה מוחלטת, וגם על עקירה טפלה, כמו שבארנו. ועל כל זה לא הי׳ לבן זומא להשיב על הראי׳ שהביאו חכמים משם יעקב אחרי שהגמרא עצמה פירשה ענין זה, ואשר לפיה אין כל ראי׳ להשגתם על הנחת בן זומא לדעתו. ומתוך כל זה קיים רבי אלעזר בן עזריה את דרשתו של בן זומא בשויון נפש ומצאה רצויה ונוחה למה שרצה לדעת (על חיוב ספור יציאת מצרים בלילות).

כנגד ארבעה בנים

פסקה א

כנגד ארבעה בנים דברה תורה ודברי כולם נסמכים על לשונות התורה דברי החכם מבואר בפרשה ואתחנן (ו׳ כ׳), ודברי הרשע — בפ׳ בא (י״ב כ״ו), ודברי התם — שם (י״ג י״ד), ושל אינו יודע לשאול — שם (שם ח׳) מבלי שאלה. ועפ״י זה, שכל השאלות והתשובות סובבות הולכות בסגנון שאלה ותשובה מבנים לאבות ומאבות לבנים — עפ״י זה אפשר לכוין כונת הדברים ברש״י פרשה בא (י״ב כ״ז) בפסוק ויקד העם וישתחוו, ופירש״י (והוא ממכילתא) שהקידה והשתחויה היו על בשורת הבנים שיהיו להם, עכ״ל. ואין מבואר ענין בשורה זו ויחושה לענין מעשה הפסוק, שהפסוק הנזכר חותם כל ענין פרשת הפסח. ואפשר לומר, שהיו ישראל מצטערים ודואגים על ערכם הרוחני של בניהם, כי נראה, אשר בין ארבעה בנים נמצא רק אחד חכם, ויתרם רשע ותם ושאינו יודע לשאול, ואיזה דורות איפה אפשר עוד לצאת מהם. אך הנה קיי״ל, דאסור לאב להעביר נחלה מברא בישא לברא טבא, משום דאפשר שיצא ממנו (מן הברא בישא) בנים טובים (כתובות נ״ג א׳), ועפ״י רעיון זה ניחם אותם משה שלא ידאגו ובישר אותם שעוד יהיו להם בנים טובים. וזהו ענין בשורת בנים שכתב רש״י. ובמכילתא איתא בלשון הנחמה שיהיו להם בנים ובני בנים טובים, ונוסח זה מאמץ באורנו עפ״י הגמרא דכתובות שהבאנו. וחס מאוד על כי מלים אלה (ובני בנים) נשמטו בפירש״י. ואמנם כל זה הוא על דרך הדרש, ופשוטו של ענין הקידה והשתחויה זו היתה לאות קבלתם את דברי ה׳ ע״י משה ברגשי הכנעה ותודה. כמו ויקדו וישתחוו (ס״פ מקץ) ביחש אחי יוסף עם יוסף.

אחד חכם ואחד רשע הנה לא מצינו לנגוד לשם רשע — שם חכם, וההיפך משם רשע הוא צדיק. אך אמנם מצינו, אם כי במספר מצומצם הוראת שם חכם במובן צדיק, כמו בתהלים (קי״ט צ״ח) מאויבי תחכמני מצותיך, שהמובן הוא שאחכים לקיים המצוות, וזה מדת ורצון צדיק. ובמשלי (ה׳ ל״ג) שמעו מוסר וחכמו, שהמובן הוא — וצדקו. ומה שבחר המגיד בשם חכם תחת שם צדיק, הוא מפני שבכלל, האיש הצדיק אין דרכו לשאול שאלות, הולך לתומו ועושה על דרך הלשון נעשה ונשמע. אך יש צדיק שגם בצדקתו אוהב לחקור ולבחון כל מה שרואה שומע, ובענין זה הוא גם חכם וצדיק, ויען כי כל ענין הדברים כאן לספר ולהבין בענינים המתיחשים ליציאת מצרים קבע השם חכם במובן צדיק והפכו רשע.

ואחד תם בירושלמי פסחים פרק י׳ הלכה ד׳, הנוסח תחת ואחד תם — ואחד טיפש. ובאמת נראה נוסח זה ליותר מכוון, יען כי מסגנון הדברים נראה שקורא לו תם במובן גנאי, ובאמת מצינו לשם זה במובן שבח ומעלה, שהוא בעל נקיון נפש מכל פשע ועון והרהור רע, ואף גם הוא נלוה עם השם ״יושר״, תום ויושר (תהלים כ״ח י,), ועם שם ״צדק״, בצדקי ותומתי (שם ז׳ ט׳), יעקב אבינו מוכתר בשם איש תם (ר״פ תולדות), ומדרך התם שלא לשאול ולא לחקור, כמש״כ (פ׳ ראה) תמים תהיה עם ה׳, ובמשלי (כ״ח י׳) הולך בתומו. אבל הטיפש שענינו בעל לב כהה וכבד להבין דבר מעצמו, על דרך הלשון טפש כחלב לבם (תהלים קי״ט ע׳), ובישעיה (ו׳ י׳) השמן לב העם תרגומו טפש לבי׳, וזה הוא מפני כי השמנונית שעל הלב מטמטמת התפתחות רגשי השכל — ולכן דרכו רק לשאול, וניחא נוסח הירושלמי.

פסקה ב

ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן הרבה מפרשים טרחו לפרש ענין תשובה זו על שאלת החכם. ולמה תפס המגיד דוקא פרט זה מענין אפיקומן מכל דיני הסדר. ועל דעתי הדבר פשוט, כי בכל המשניות מפרק עשירי ממס׳ פסחים באו כל דיני סדר הלילה ההוא (ליל חמשה עשר בניסן), והדין האחרון בהמשניות הוא זה, שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. ואמרו בזה בסגנון עצה לאבי הבן החכם השואל, כי אחרי שהוא, הבן, רוצה ללמוד כל דיני סדר הפסח ילמד אותו אביו על סדר המשניות את כל הדינים אשר בהן, וילמד עד אחר הדין האחרון שהוא אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן״ ואחר הלשון כהלכות הפסח חסרה המלה ״עד״. וכסמך לזה הוא סוף לשון התשובה להחכם (פ׳ ואתחנן, ו׳ כ״ד) ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה. והנה הוא לומד אתו בזה כל החוקים. ובכלל באור הלשון ״אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן״ טרחו כמה מפרשים ולא העלו באור נכון, לא בהמשך הלשון ולא בבאור הענין. ולי נראה, דכונת הלשון לחלק הענין לשני זמנים, לזמן שהמקדש קיים ולזמן הזה, ואמר, שאין לגמור הסעודה באכילה ושתי׳ לאחר שאוכלים הפסח בזמן שביהמ״ק קיים, ולאחר שאוכלים האפיקומן בזה״ז הבא במקום פסח, אך שניהם גומרים הסעודה, כל אחד בזמנו, כפי המבואר, ובא הלשון מקוצר. ובשלמותו יהי׳ ״אין מפטירין אחר הפסח (בזמן הקרבת הפסח) ואחר אפיקומן (בזה״ז)״, כמבואר. והלשון מפטירין הוא מענין גמר, כמו שקורין למת ״נפטר״, והיינו שגמר ענינו עם החיים. ובאור זה קרוב לענין הנרצה שאסור לאכול ולשתות אחר האפיקומן. ואמנם מה שכתבו המפרשים והפוסקים בטעם איסור טעימת כל דבר אכילה ושתי׳ לאחר אכילת האפיקומן כדי שלא יפוג טעמו מפה ומגרון — טעם זה קשה מאוד, שהרי כידוע, לאחר האפיקומן שותים כוס שלישי (של ברהמ״ז) וכוס רביעי, ואת זה האחרון שותים כולו, למען שתחול עליו ברכת הגפן בשלמותה, ואם כן, כבר פג טעם האפיקומן ע״י שתי כוסות אלה. ולכן הטעם הנכון ממניעת טעימה לאחר האפיקומן הוא מפני שהוא בא תחת הפסח, וצריך להיות בדומה לו בדיניו, ושני הכוסות האחרונים אין נחשבים להפסק כיון שבאים למצוה לזכרון לשונות הגאולה, והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, כידוע.

פסקה ג

רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם לכאורה איז הבדל ממשי בין שאלת החכם לשאלת הרשע. כי החכם שאל גם כן מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה׳ אתכם, והלשון ״אתכם״ קרוב ללשון ״לכם״ שבשאלת הרשע, ואם כן, מה רעה כל כך ראה דמגיד בשאלת הרשע. אך הבאור הוא, כי החכם לבד שזכר שם ה׳ וכלל עצמו עם כל ישראל בקבלת מלכות שמים בלשון ״ה׳ אלהינו״ (אשר צוה ה׳ אלהינו) — לבד זה הדגיש בלשון השאלה מה העדות... אשר צוה ה׳, והן הצוי הי׳ באמת רק להאבות, והם, הבנים לא שמעו אותו, כי היו עוד קטנים, ומכוון לשון השאלה אשר צוה ה׳ אלהינו אתכם, כמו שהי׳ בפועל. אבל הרשע. לא רק שלא זכר שם ה׳. אך גם הוא שואל על כלל העבודה על מה היא באה, וכלל העבודה בפועל שייד כמו להאבות כמו להבנים, ובכל זאת הדגיש לאמר לכם, ולא לנו, הרי הוציא את עצמו מן הכלל. ועיין עוד המשך לזה במאמר הבא. ודבר פלא הוא, כי במכילתא פ׳ בא בהעתק שאלת החכם הועתק לשון השאלה מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה׳ אלהינו אותנו תחת הלשון אתכם, והנה לפי זה הי׳ שאלת החכם מכוונת מאוד, אבל הן בפסוק כתוב אתכם, והגר״א הגיה וקבע ״אתכם״, אבל הן גם בירושלמי פסחים פ״י ה״ד הגירסא ״אותנו״, ודרוש להגיה גם שם, והמפרשים לא עמדו על זה.

הקהה את שיניו הוראת הפעל קהה הוא קלקול והשחתה, כמו אם קהה הברזל (קהלת ה׳ י׳), ובירמיה (ל״א כ״ט) האוכל בוסר (פירות בלתי מבושלים די צרכם בגידולם) תקהינה שיניו, ובמשל קדמוני — אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה (יחזקאל י״ח ב׳), ומשל הוא לבנים שנענשים בעון אבותיהם. והנה לא נתבאר ענין לשון זה לתשובה על שאלת הרשע, מה יחש השינים וקלקולם לזה. ואפשר לומר, משום דכוונת הדברים בשאלתו ״מה העבודה הזאת לכם״ הוא, כי לדעתו, אחרי שכל תכליתו של סדר הלילה בזה וכל עניניו הוא לספר ביציאת מצרים, ואם כן, הלא אפשר לקרוא כל הענין בספר ובזה ישיגו את התכלית הנרצה, אבל למה כל המעשים וכל הענינים בפועל, למה פסח ולמה מצה ומרור וכל הפרטים המעשיים. ועל זה משיבים לו במשל, כי אם די לפטור כל מעשה בפועל בקריאה בספר, למה לך לטחון מאכלך בשיניך ולקלקלם בטחינתם (והשינים נקראו טוחנות, קהלת (י״ב נ׳) ובטלו הטוחנות) — אחרי שתוכל לקרוא בספר שיעור מהרכבת ומהפרדת כל מין אוכל (כימי), ובזה תפטר מלטחונם בשיניך. אך אתה לא תסתפק בזה, אך תרצה לאכול בפועל ממש, ובזה הלא תודה, כי לא די בקריאה בספר בלבד, כי לא ישביעו את הנפש, ואך דרוש להוציא את הדברים בפועל ממש, ובזה תוכל לדון בזה תשובה לשאלתך. וזהו כונת הלשון הקהה את שיניו, הביאה לו תשובה בסגנון מליצי במשל מקלקול השינים. וסגנון התשובה בכלל הוא על דרך הלשון ענה כסיל כאולתו (משלי כ״ו ה׳), כלומר, בסגנון דבריו שלו, וכמו שאמרו במס׳ ביצה (כ׳ ב׳), האי מאן דאמר לי׳ חבריה מילתא (בקפידא) יהדר לי׳ ממאי דאמר לי׳ הא, כלומר, בלשונו ובענינו. עיי״ש. וכעין סגנון תשובה כזה מצינו בתורה בריש פרשת קרח שפנה קרח למשה ולאהרן בלשון רב לכם (ט״ז ג׳) השיב לו משה ג״כ בלשון זה. רב לכם (שם פסוק ז׳). ובמס׳ סוטה (י׳ ב׳) כעין הערה זו, יהודה בהכר בישר (הכר נא הכתונת בנך היא) בהכר בישרוהו (הכר נא למי החותמת). ובב״ב (ט״ז א׳) איוב בסערה דיבר (שאמר אשר בסערה ישופנו (ט׳ י״ז) ובסערה השיבוהו (ויען ה׳ את איוב מן הסערה (ל״ח ח׳).

אלו היה שם לא היה נגאל לכאורה זה פלא, דהא ביציאת ישראל ממצרים כתיב וגם ערב רב עלה אתם (פ׳ בא, י״ב ל״ח), ואיך אמר לא הי׳ נגאל. וצריך לומר, דהערב רב לא היו רשעים, אך ערבוב גרים מאומות, כמש״כ רש״י שם, ויצאו כדי להסתפח על אומת ישראל, אבל הרשעים מתו בשלשת ימי אפלה (במכת חושך), כמבואר במדרשים וברש״י פ׳ בא (י׳ כ״א). ודע דבענין שאלת הבן הרשע והתשובה לו יש לי שאלה משולשת ולדעתי כולן נמרצות. ראשית, כי בפסוק שבענין שאלה זו כתיב והיה כי יאמרו אליכם בניכם (פ׳ בא, י״ב כ״ו) בלשון רבים, והמגיד תפס בזה לשון יחיד, רשע מה הוא אומר. שנית, כי בפסוק באה התשובה לשאלה זו (מה העבודה הזאת לכם) ואמרתם זבח פסח הוא, והמגיד שם בפי האב התשובה בעבור זה עשה ה׳ לי, בעוד שבתורה באה תשובה זו לשאלת התם (שם י״ג ח׳). ושלישית, אם כן הוא, שלשון השאלה ״מה העבודה הזאת לכם״ היא אמנם שאלת רשע, למה באמת קבעה התורה שאלה זו בלשון רבים, כי יאמרו אליכם בניכם. כאלו מודיע שיקומו הרבה בנים רשעים לשאול שאלה רשעית, בעוד שבשאלות שלושת הבנים כתובות כולן בלשון יחיד (פ׳ בא י״ג ח' וי״ד) דפ׳ ואתחנן (ו׳ כ׳). ולמרבה הפלא אפשר לומר, כי אמנם בלשון השאלה מה העבודה הזאת לכם אין ברור שבה ודאי טמונה כפירה, יען כי אפשר שאשיגרא דלישנא הוא ולא דייק כל כך בלשונו, ועל זה רמזה התורה בלשון והיה כי יאמרו אליכם בניכם, בלשון רבים, להורות, כי אין כונת כפירה בלשון זה, אך חסרון דקדוק לשון, יען כי לא נחשדו ישראל על כפירה מפי בנים רבים בפרהסיא, ומפני זה באה גם התשובה רצויה, ואמרתם זבח פסח הוא. אך המגיד, ברצותו לכלול ארבע דעות שונות בארבעה בנים עפ״י שאלות שונות — תפס הלשון ״לכם״ במובן רשע, לכם ולא לו, ולכן שינה מלשון רבים, כי יאמרו אליכם בניכם ללשון יחיד, רשע מה הוא אומר, וזה הוא כדי שלא לעשות סתם בנים לרשעים, וממילא תפס בהתשובה לשון מקביל ומכוון לרשע, הקהה את שיניו, ושימש בלשון התשובה את הלשון בתורה בעבור זה עשה ה׳ לי, כדי לדייק לי ולא לו וכו׳. וראוי לדעת, כי סגנון זה מחליפות לשונות ומהעתקתם ממקום למקום למען מטרת דרשות — הוא מדרך הפייטנים וגם עורך ההגדה בכלל.

פסקה ה

ושאינו יודע לשאול את פתח לו באיזה מקומות במקרא בא הלשון אתה בכנוי נוכח לנקבה, את, והם בפ׳ בהעלתך (י״א ט״ו) ואם ככה את עושה לי, ובפ׳ ואתחנן (ה׳ כ״ד) ואת תדבר אלינו. ובקהלת (ז׳ כ״ב) גם את קללת, וביחזקאל (כ״ח י״ד) את כרוב ממשח, ובכולם נדרש שינוי זה, וכאן לא נתבאר על מה הכנוי לנוכח זכר בכנוי לנוכח נקבה, את תחת אתה. ושמעתי רמז לזה, שבעל ההגדה מרמז שלא תפטרנו לזה הבן בדברי הפסוק הזה בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים כי הם לא יספיקו להגיד את כל הקורות בענין זה, אך תלמדהו והבינהו מכל ענין יציאת מצרים מתחלתו ועד סופו, וזה מרומז במלת ״א׳ ת׳״, כדאמרי אינשי, מאל״ף ועד תי״ו.

את פתח לו שנאמר והגדת לבנך וגו׳ לא נתבאר איפה מרומז בפסוק זה דאיירי בבן שאינו יודע לשאול, ואיזה הכרח לזה. אך הבאור הוא, כי הדברים לשלשת הבנים הראשונים באו בסגנון תשובה לשאלותיהם, כמו בשאלת החכם, כי ישאלך בנך וכו׳ (פ׳ ואתחנן, ו׳ ה׳) ובשאלת הרשע, והיה כי יאמרו אליכם בניכם וכו׳ (פ׳ בא, י״ג כ״ו), ובשאלת התם והיה כי ישאלך בנך וכו׳ (שם י״ג י״ד), אבל בענין שאינו יודע לשאול לא כתיב שישאל, אך ישר מדברי האב, והגדת לבנך (שם שם ח׳), וזה הוא מפני שהבן אינו יודע לשאול.

בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים הנה תלה הסבה במסובב, כי הן הכונה הוא לבאר סבת מניעת אכילת חמץ וחיוב אכילת מצה שבפסוק הקודם, שזה בעבור הגם שעשה ה׳ לי בצאתי ממצרים, א״כ הי׳ לו לומר כי זה הוא בעבור (הנס) שעשה ה׳ לי בצאתי ממצרים. אך אמנם מצינו לפעמים קרובות לשונות הפוכות במקרא, ובלשון חז״ל נקראים מקראות מסורסים, כמו בסוטה (ל״ח א׳) מקרא זה מסורס הוא, ובב״ב (קי״ט ב׳) סרס המקרא ודרשהו, וכמ״ד פ׳ אחרי, ריש לקיש מסרס קראי ודרש, ויתבאר זה להלן בדרשה על הפסוק וירד מצרימה ויגר שם, ונביא שם הרבה משלים לזה, ואם כן גם כאן אפשר לפרש זה בסגנון הפוך כמו שכתבנו. אכן אפשר גם לקיים הלשון ככתיבתו, והענין יתבאר ישר וטוב. וזה יתבאר עפ״י מה שדקדקתי בהרבה מקומות במקרא, שהמלה ״זה״ או ״זו״ באות תחת מלת ההוראה ״אשר״, כמו בתהלים (ק״ד) אל מקום זה יסדת — תחת אל מקום אשר יסדת, ובמשלי (כ״ז כ״ב) שמע לאביך זה ילדך — תחת אשר ילדך, ובאיוב (י״ט י״ט) וזה אהבתי נהפכו בי — תחת ואשר אהבתי. וכן המלה ״זו״ בתהלים (י״ט) ברשת זו טמנו — תחו אשר טמנו (עיי״ש כראב״ע), ושם (י׳ ב׳) במזמות זו חשבו — תחת אשר חשבו, ועוד שם (ל״ב ח׳) אשכילך ואורך בדרך זו תלך — תחת בדרך אשר תלך, ושם (ס״ח כ״ט) זו פעלת לנו — תחת אשר פעלת, ובישעיה (מ״ב כ״ד) ה׳ זו חטאנו לו — תחת אשר חטאנו לו. ובזה יתבאר בפרשת שירת מצרים נחית בחסדך עם זו גאלת. עד יעבור עמך ה׳ עם זו קנית, ובישעיה (מ״ג כ״א) עם זו יצרתי, וידוע, דשם ״עם״ הוא שם ממין זכר (עם אחד, והרבה כהנה), ואיך ילווה לו ההוראה ״זו״. אך לפי המבואר, דהמלה ״זו״ באה תחת מלת ההוראה ״אשר״ יתפרש עם אשר גאלת, עם אשר קנית, עם אשר יצרתי. והבקי במקרא ימצא הרבה כאלה. והנה גם כאן בפסוק שלפנינו יתבאר, והגדת לבנך לאמר (כלומר, שנסמך על הפסוק הקודם מצות יאכל ולא יראה לך חמץ) הוא בעבור אשר עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים. ומתבאר יפה וטוב ורצוי.

יכול מראש חודש

פסקה א

יכול מראש חודש... לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. הסברא שהי׳ אפשר לחייב מצות והגדת לבנך מר״ח, י״ל משום דתחלת הפסח היתה בר״ח, כמבואר בפרשה בא (י״ב ב׳) החודש הזה לכם ראש חדשים, ומבואר במנחות (כ״ט א׳) דזה היה בר״ח, שהראה ד׳ להם (למשה ולאהרן) מולד הלבנה, ואם כן אפשר שחל החיוב מזמן הצווי. וזהו שאמר, יכול מר״ח, כפי אפשרות הסברא, ת״ל בעבור זה. — לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, וזה הוא בליל ט״ו בניסן. ואמנם צריך באור, מה ההפסד בזה אם יספרו להבנים מענין יציאת מצרים מראש חודש או מבעוד יום, ועל מה בא עכוב לזה. אך אפשר להסביר זה עפ״י מה שבארנו במשלי (כ׳) את הפסוק גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו *), ולא אמר אם הוא סר מרע, וזה הוא, כי אחרי שרוצה הכתוב לומר, כי הוא יתנכר במעלליו, והדבר מתבלט אך ורק במעשה בפועל ולא בשב ואל תעשה. וכן משמע במס׳ שבת (ס״ט ב׳) במי שתעה במדבר ושכח איזה יום שבת מונה ששה ימים ושובת יום אחד, ופריך, וההוא יומא במאי מינכר לי׳ — בקידושא והבדלתא. — הרי דלא די בשביתה בלבד, בשם ואל תעשה וצריך לזה איזו פעולה, ומשני דמינכר ליה בקידוש והבדלה. וכן כאן, היכר סיפור הדברים הוא רק בשעה שמצה ומרור מונחים על השולחן. וזה כעין מעשה בפועל ומתוך כך יתקבלון וישתמרון הדברים שמספרים בענין. ואמנם נראה, כי כל זה הוא רק לענין לצאת חובת סיפור, כי בזמן אחר אין יוצאין, אבל לענין רשות, באמת רשאים לספר בכל זמן שהוא, וע״ע במאמר הבא.

בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך המלה ״שיש״ נראית כמו מיותרת, כי לא הי׳ חסר הלשון והענין אם הי׳ אומר בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. ואפשר לומר שבא להוציא שלא נאמר שגם באיזו שעה שהיא ובכל זמן שהוא, שמונחים לפניך מצה ומרור, אף שלא בזמנם הקבוע, גם אז מצוה לספר ביצ״מ — על זה אומר, בשעה ״שיש״, כלומר, בשעה שיש חובה ומצוה להניח מצה ומרור לפניך, והוא בערב יום חמשה עשר בניסן, שאז תחלת י״ט. וראוי להעיר, כי במכילתא פרשה בא נתוסף ללשון מונחים לפניך המלים על ״השלחן״, וזה יטעים דברינו ביותר, דהכונה — בעת שיגיע שעתם להיות מונחים על השלחן, כי מדרך לערוך שלחן בזמן שהשעה מחייבת.

בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ידוע הוא, כי בכל מקום שבאים השמות מצה ומרור מקדים מצה למרור, ולכאורה יש להעיר, כי אחרי שמצה היא זכר לחרות, כמבואר בתורה (ס״פ בא) ומרור זכר לשעבוד, כמש״כ (ר״פ שמות) וימררו את חייהם בעבודה קשה וכו׳ והשעבוד קודם לחירות. אם כן הי׳ דרוש להקדים בכל מקום מרור למצה, כסדר הענינים. אך אפשר לבאר זה עפ״י הידוע בגמרא ומדרשים, כי יען שרצה הקב״ה להחיש גאולתם קודם הזמן המוגבל (תחת ארבע מאות אך מאתים ועשר שנים) אך לא היה באפשר לבטל הגזירה ממספר השנים סבב כבדות העבודה, וחשב זה תחת זה, קושי עבודה תחת אריכות הזמן, ועבור זה החיש זמן החירות — ואם כן, היתה כונת הגאולה באמת קודמת למרירות העבודה, ולכן מצה קודמת.

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו

פסקה א

מתחילה עובדי ע״ז היו אבותינו מאמר זה בא במשנה וגמרא פסחים (קט״ז א׳), וצריך באור לאיזו כונה ומטרה בא כולו בעניני ההגדה, אשר אין לו כל יחש לענין יציאת מצרים. ואולי אפשר שרצה להקדים הסבר כללי על מה זה נגזר על ישראל בכלל כל ענין שעבוד מצרים וכל הקורות אותם שם. והנה ידוע, דמחלה הבאה לאדם בתולדה מירושת אבות, שגם הם היו נגועים בה — מחלה כזו קשה יותר לרפאות מאשר מחלה הבאה לאדם ממקור גופו שלו עפ״י סבה שונה, ולמחלה כזו דיה רפואה קלה בערך. והנה לוא היו ישראל עובדי ע״ז רק מרגשות נפשם במקרה ככל המקרים הי׳ באפשר לרפאם בקל ע״י עונש קל, ושבו לתעודתם ולקדושתם. אבל מכיון שהם היו שקועים בע״ז עפ״י מסורת אבותיהם נשרש חטא זה בדמם ובנפשם והיו צריכים לרפואה עקרית וארוכה ונכבדה, כדי לעקר חטא זה מיסודו ושרשו ולזכך נשמתם, ורפואה זו הי׳ שעבוד מצרים וכל הנסתעף מזה, עד מתן תורה והכניסה לא״י. זהו שאמר בהתחלת הספור משעבוד ישראל במצרים, כי סבות כל קושי זה באה לרגלי שקועם של ישראל בע״ז עפ״י מסורת מאבותיהם עוד מזמנו של תרח, והי׳ חטאם קשה ורפואתם קשה, כפי שנתבאר.

מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו לכאורה לפי מה שאמרו בגמרא ברכות (ט״ז ב׳) אין קורין אבות (סתם) אלא לשלושה ופירש״י, אברהם יצחק ויעקב, אם כן יוצא, שהלשון הזה חלילה מוסב עליהם. אך הבאור הוא, דהא דאין קורין אבות אלא לשלושה הוא רק מזמנם של אברהם יצחק ויעקב, וכמו שפירש״י על הלשון אין קורין אבות — ״אבות ישראל״, אבל האבות שעד זמנם היו אבות כל אומות העולם וכמש״כ בבני נח, מאלה נפרדו הגוים (נח, י׳ ל״ב), וסמך זה על הפסוק דיהושע, משום דשם בא בקיצור כל מה שרצה בעל ההגדה להגיד בזה.

פסקה ג

ברוך שומר הבטחתו לישראל צריך באור מה ריבותא היא לגבי ה׳ ששמר הבטחתו, והלא גם ממדת בשר ודם נאמן רוח לשמור מה שמבטיח. ואפשר לומר הכונה, כי בשעה שאמר ה׳ לאברהם ענין ההבטחה מירושת הארץ בפעם הראשונה ״הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך״ (פרשה לך, י״ג ט״ו) באותה שעה לא היו לו עוד זרע, ואח״כ נולד ישמעאל, ואם כן הי׳ אפשר שהבטחה זו תתייחש אליו ויזכה הוא בנחלת הארץ. אך במקום אחר פירש הקב״ה הבטחתו זו לאברהם (אתננה לזרעך) בזה שאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע (פ׳ וירא, כ״א י״ב), וא״כ בשעה שאמר לראשונה אתננה לזרעך כיון למי שהוא קרוי זרעך, ליצחק, ועל זה אנו מודים לו שקיים שם זרעך ביצחק. ודע, כי כעין דיוק זה שדייקנו כאן מה ריבותא לגבי הקב״ה שהוא שומר הבטחתו, בעוד שזה גם ממדת בו״ד נאמן רוח — כעין זה דייקנו בברכת הודאה ברוך שאמר, שאומרים שם ברוך גוזר ומקיים, והנה גם בפרט זה אין כל ריבותא לגבי׳, כי הלא גם מלך בו״ד מקיים גזירתו, כי אם למשל שופטים הבאים מכחו דנים אחד לעונש יקיימו בו תוצאת הדין כפי גזירת המלך. אך הביאור הוא, כי לפעמים אין בכח המלך בשום אופן לקיים גזירתו, ולא רק הוא לבדו, אך גם אם יסייעוהו לזה כל מלכי תבל לא יעלה זה בידם, וזה יצוייר, אם למשל גזר על אחד לישב במאסר במשך שלש שנים, וגם נאסר, אך לאחר שנה לשבתו מת שם — אז אין כל אפשרות לקיים הגזירה שישב במאסר שלש שנים, כי לא יחזיקו שם גוף מת. אבל בכח הקב״ה, אם הוא גוזר על איש להיות מעונה במשך שלש שנים (וכן להיפך למצוא טוב במשך זמן כזה) — אז בטוח הוא האיש שיוציא שנותיו אלה בחיים, וגזירת ה׳ תתקיים במלואה, ולכן רק עליו יתברך יונח התואר גוזר ומקיים, והיא תהלתו ותקפו. ועוד דיוק כזה שבכאן ובברוך שאמר דייקנו בתפלת שמו״ע בנוסח אל מלך רופא נאמן ורחמן אתה, ודייקנו כי הלא גם ברופאים אנשים יקרה בעל מעלות אלו. רופא נאמן ורחמן, ומה ריבותא הוא לגבי ה׳, ושם בארנו זה היטב, וטורח להעתיק. עיי״ש.

ארמי אבד אבי

פסקה ב

צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו וכו׳, שנאמר, ארמי אובד אבי הלשון צא ולמד אינו מבואר ברחבה, ולא מצינו כמותו, וצריך באור. ואפשר לפרשו עפ״י המבואר בשבת (ל״א א׳) בגוי אחד שבא לפני הלל ואמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה על רגל אחת, גיירי׳, אמר לו, ואהבת לרעך כמוך, מה דעלך סני לחברך לא תעביד (כגון גניבה, גזילה, רציחה, עריות ורוב המצוות (רש״י) היא כל התורה, ואידך פירושא היא, זיל גמור, ע״כ. ועפ״י זה יש לכוין הענין כאן, כי כמבואר במדרשים ובאגדות רבו מאוד הרעות והרמאות שעשה לבן ליעקב, ורמז מזה ניכר בדברי יעקב שאמר והחליף את משכורתי עשרת מונים ולא נתנו אלהים להרע עמדי (פ׳ ויצא ל״א ז׳). אכן דברי האגדות האלה רבים הם ואין השעה עתה בשעת הסדר לאספם ולפרטם ולפרשם, ואמר על זה, צא ולמד לעת הפנאי את כל הנאמר מכל הרעות שעשה לבן ליעקב, ואני אומר לך רק כלל הדברים, והוא מה שנאמר ארמי (לבן) אובד אבי, הוא רצה לאבד את אבי, זה הוא יסוד כל מעשיו וכללם ואידך, פרטיהם, צא ולמד, וזה מכוון לסגנון האגדה דשבת שהבאנו. ומדי זכרתי את הסיפור דשבת הנזכר, אעיר על הלשון שאמר הלל להגוי ״זיל גמור״, זה קשה, שהרי הגר רצה ללמוד הכל רק על רגל אחת, ואיך אמר לו זיל גמור. ואולי אפשר להגיה קצת בלשונו, תחת הלשון זיל גמור — זיל גייר, כלומר, אנכי למדתיך כל התורה על רגל אחת, כי זה שלמדתיך הוא יסוד כל התורה ועתה עליך לקיים הבטחתך להתגייר, והלשון גיירי' צריך להיות לבסוף.

שנאמר ארמי אובד אבי לשון זה הוא פסוק בריש פרשה תבוא (כ״ו ה׳), והוא התחלת תפלת ההודאה על הבאת בכורים, ומספר בקצרה את קורות עם ישראל, ופירש״י, דשם ארמי מוסב על לבן הארמי, שרצה לעקור את כל אשר ליעקב בעת שרדף אחריו, אך ה׳ מנעהו מזה, כמבואר בס״פ ויצא, ונחשבה לו מחשבתו זאת כמעשה עכ״ל. אבל יש מפרשים (רשב״ם ועוד) דשם ארמי מוסב על אברהם שהי׳ מארץ ארם, והי׳ אובד וגולה מארצו, כדכתיב לך לך מארצך, עכ״ל. ויהי׳ לפי זה השם ״אובד״ נמשך לשם ״ארמי״, כלומר, ארמי אובד אבי — ארמי שהי׳ אובד הוא אבי, אברהם. וע׳ בסמוך. ועוד יש מפרשים (ספורני ועוד), דשם ארמי מוסב על יעקב, שהי׳ זמן ארוך כמו אובד בחיים, ולא הי' לו בית מושב ומנוחה, ולא יפלא שקוראים לו ארמי (כן הוא דברי המפרשים) שמצינו דוגמתו בשם יתר הישמעאלי (דה״י, ב׳ י״ז) אעפ״י שהי׳ ישראל, אך מפני שהי׳ גר בארץ ישמעאל, עכ״ל. והנה אין גבול ואין ערך לכל הדוחק בפירושים אלה, ולמותר להאריך בזה, וגם כי אין קץ לפלא לכנות עתה בתפילת הודאה בשעת הבאת בכורים (אשר על זה יומשך הלשון ארמי) לכנות את אברהם ואת יעקב בשם ארמי, ולא שמענו מעולם דוגמא לזה. ולבד שפירש״י שהבאנו נוח ורצוי, ועוד יסכים לו אונקלוס שמתרגם ארמי אובד אבי — לבן ארמאה בעא לאבדא ית אבא — עוד יוצדק עפ״י מה שכתב הראש בבאורו לנדרים (ל״ז ב׳), כי הנגינות ופסקי הטעמים של המלים יורו פשט הכתוב, וכאן השם ארמי נטעם בפשטא, שהוא טעם מפסיק המלה בנטי׳ לעצמה מבלי התחברה עם המלה הסמוכה, וכנגד זה, המלה ״אובד״ מוטעמת במונח, המורה להמשכה הלאה לשם ״אבי״ ויוצא לפי זה המובן מהמשך המלים, ארמי — הוא אובד אבי, וזה כפירש״י ותרגום אונקלוס. אבל לדעת המפרשים הנזכרים ובאורם הי׳ דרוש להטעים המלים ארמי אובד בנגינה מחברת, כהוראת שם ותואר. ודברי הרא״ש הם קלורין לעינים בכמה וכמה מקומות בפסוקים שטרחו מפרשים בבאורם. וכן נראה שהבין הלשון כאן כרש״י ות״א בעל הפזמון שלהלן ״ובכן ויהי בחצי הלילה״ שכתב, הפחדת ארמי באישון לילה״. ומוסב על לשון הפסוק בס״פ ויצא וירא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה, והזהיר אותו על הנהגתו עם יעקב, הרי דמכנה את לבן בשם סתמי ארמי, ולמד זה מלשון התורה כאן.

פסקה ג

וירד מצרימה אנוס עפ״י הדיבור לא נתבאר מאין למד זה. כי אין לפרש שמדייק הלשון ״וירד״ שהילוך זה הי׳ לו לרגש ירידה, אבל הן מצינו בכמה מקומות, שההליכה מארץ ישראל למצרים תתבטא בלשון ירידה מפני שארץ מצרים היא במורד כלפי עמדתה של א״י, וכה מציגו באברהם וירד מצרימה (פ׳ לך) וביוסף הורד מצרימה (פ׳ וישב), ירד ירדנו (פ׳ מקץ), רדה אלי (פ׳ ויגש), והרבה כאלה. אך אפשר לומר, כי כפי המתבאר בס״פ ויחי הי׳ יעקב דואג הרבה שלא להקבר במצרים, ובעת שנתבשר מחיי יוסף אמר אלך ואראנו בטרם אמות, הרי שחשב כי במעט קרב יומו, ומפני זה בודאי לא ברצונו הלך למצרים כי דאג על ביאת יומו ועל אפשרות קבורתו שם — והלך אנוס עפ״י הדבור. אך צריך באור, מה ענין האונס בזה ולמה זה. וצריך לומר, שהוא כדי לקיים הגזירה כי גר יהיה זרעך וכו׳ (פ׳ לך ט״ו י״ג). ואמנם לא נתבאר, למה נפל הגורל בזה על יעקב ולא על אברהם ויצחק. וצריך לומר, משום דכידוע, כל עיקר שעבוד מצרים הי׳ לתכלית התוצאות לכשיצאו משם, תוצאת החירות ומתן תורה והכניסה לא״י וכל המסתעף מזה, ואם הי׳ מקיים זה באברהם ויצחק היו נכללים בזה גם ישמעאל ועשו, והרצון בזה הי׳ לזכת בכל אלה את זרע יעקב שכולו קודש, ואגלאי מילתא למפרע, דמה שאמר כי גר יהיה זרעך וכו׳ כיון לזרע יעקב.

וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול. קרוב לומר, שהלשון מהופך קצת, וצריך לומר וירד מצרימה במתי מעם ויגר שם ויהי שם לגוי גדול. יען כי מתי מעט מוסב רק על זמן הירידה למצרים, אבל הגירות היתה בהמון. ודבר סירוס מקראות הוא חזון נפרץ, כמו בפרשה לך (י״ד י״ב) ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם — תחת את לוט בן אחי אברהם ואת רכושו. ובפרשת שמות (ד׳ ל״א) ויאמן העם וישמעו כי פקד ה׳ — תחת וישמעו כי פקד ה׳ את בני ישראל ויאמן העם, יען כי האמונה באה לאחרי השמועה, מאמינים אל מה ששומעים. ובפרשה בא (י״ב ל״ב) במאמר פרעה למשה ואהרן קומו צאו כאשר דברתם וברכתם גם אותי — תחת וגם ברכתם אותי, כי לפי הכתוב משמע שברכו את מי שהוא שיאמר שיברכו גם אותו, ולא נמצא שברכו את מי. וכן נראה בפ׳ בשלח (י״ד י״ג) כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, וזה במשמע שלא יראו עוד בכלל איש מצרי, וזה לא יתכן, אך הלשון מהופך, ושיעורו, כי את מצרים אשר ראיתם היום לא תוסיפו לראותם. כי כולם יטבעו. ובר״פ ויקרא, אדם כי יקריב מכם, ולפי סגנון הלשון צריך לאמר אדם מכם כי יקריב. ושם (א׳ ט״ז) והקטיר המזבחה ונמצה דמו — תחת ונמצה דמו והקטיר המזבחה. כי מצוי הדם הוא קודם להקטרה אותו (וע׳ רש״י). ובפרשה אמור (כ״ב ב׳) דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי — תחת וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי (וע׳ רש״י). ובפרשה חקת (י״ט ז׳) ורחץ בשרו במים ואחר יבוא אל המחנה וטמא עד הערב — תחת וטמא עד הערב ואחר יבוא אל המחנה, כי הכניסה למחנה הותרה לאחר הערב שמש (וע׳ רש״י). ובירמיה (י״ז נ׳) כל אוצרותיך לבז אתן במותיך בחטאת — תחת בחטאת במותיך. ובהושע (ח׳ ב׳) לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל — תחת לי יזעקו ישראל אלהי ידענוך. ושם (י״ד ג׳) אמרו אליו כל תשא עון — תחת כל עון תשא. ובחבקוק (ג׳ ב׳) אלוה מתימן יבא וקדוש מהר פארן סלה — תחת וקדוש סלה מהר פארן, כי השם קדוש סלה הוא כמו חדוש נצחי, מעין הלשון מלך הכבוד סלה (תהילים כ״ד:י׳) והוא תואר נצחי. ובתהלים (פ׳ ו׳) ותשקמו בדמעות שליש — תחת ותשקמו דמעות בשליש (מין מדה). ועוד שם (קי״ט ח׳) את חקיך אשמור אל תעזבני עד מאוד — תחת את חקיך אשמור עד מאוד אל תעזבני. והרבה כהנה. וכן נשתמשו בסגנון זה בחז״ל. ואמרו בסוטה (ל״ח א׳) מקרא זה מסורס הוא, ובב״ב (קי״ט ב׳) סרס המקרא ודרשהו, ומ״ד פ׳ אחרי ריש לקיש מסרס קראי ודריש. ובקדושין (ע״ח רע״ב) פירשו הפסוק בשמואל א׳ (נ׳) ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה׳ — ופירשו, ונר אלהים טרם יכבה בהיכל ושמואל שוכב — במקומו. וכן נמצא ענין סירוס באותיות, עפ״י העתקת אותיות במלה אחת ממוקדם למאוחר וממאוחר למוקדם, וזה יתבאר להלן בדרשה ובמורא גדול זו גילוי שכינה. מבואו שם כמה וכמה דוגמאות.

פסקה ה

ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצוינים שם הנה לשם ״גדול״ שתי הוראות, האחת, גדול בכמות, במדה ובמספר, כמו המאור הגדול (פ׳ בראשית), ברכוש גדול (פ׳ לך), הים הגדול, ועוד כהנה. וההוראה השניה — גדול באיכות ובמעלה, כמו איננו גדול בבית הזה ממני (פ׳ וישב, ל״ט ט׳), והכהן הגדול מאחיו (פ׳ אמור), מטעם המלך וגדוליו (יונה ד׳), גדול שמי בגוים (מלאכי א׳ י״א) ועוד כהנה. והנה כאן אין הכרע, לאיזו הוראה יתיחש כאן השם גוי גדול, אם יתפרש גדול בכמות ובמספר או גדול באיכות ובמעלה וכבוד, ולכן צריך באור מאין למד המגיד, כי הביאור כאן משם גוי גדול הוא מענין גדולה וכבוד, כמו שאמר, שהיו מצוינים שם, וענין ציון יונח על מי שנהדר במעלת הכבוד וההידור, וכמ״ש במדרש שה״ש על הפסוק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי, (ה׳ ב׳) מהו יונתי — כיונה זו שמצטיינת מכל הצפרים בתמימותה ובענותה כך ישראל מצוינים מכל העמים במעלת התורה והמצות וכו׳. והנה בזה חלוק שם ״גוי״ משם ״עם״, כי ״עם״ מורה על המון עם, כמו העם ההולכים בחושך (ישעיה מ״ט א׳), ובירמיה (ה׳ ח׳) מדוע שובבה העם הזה, וכמ״ד פ׳ בלק (פ׳ כ׳) כל מקום שנאמר עם הוא לשון גנאי, וכן ברש״י פ׳ בהעלותך (י״א א׳) בפסוק ויהי העם כמתאוננים. ולהיפך השם ״גוי״ מורה על גדולי העם ומכובדים וכמו ישראל גוי אחד בארץ (ש״ב ז׳ כ״ג), גוי וקהל גוים יהיו ממך (פ׳ וישלח ל״ה), והלשון שני גויים בבטנך (ר״פ תולדות) פירשו לרמז לשני גדולי העם שיצאו מיעקב ומעשו, והם רבי ואנטונינוס המלך (ברכות נ״ז ב׳), ועל כן משותף שם זה עם שם צדיק, הגוי גם צדיק תהרוג (פ׳ וירא). ולכן מדכתיב כאן ויהי שם לגוי, ולא כתיב שם לעם, דריש שהיו ישראל מצוינים שם, כלומר, מצוינים בגדולה וכבוד.

גדול עצום כמה שנאמר ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו כדי לחזק דבריו ״גדול עצום״ שמוסב על גודל הכמות ועצמות האיכות הביא ארבעה לשונות המורים מעלות מתכונות המתייחשות לתולדה. ואמר, ובני ישראל פרו, פשוט שהיו שלמים בכחות ההולדה ולא היו בהם עקרים. וישרצו — רמז להמבואר באגדות שהיו יולדות ששה בכרס אחד, ושם שרץ מורה על הפלגת רבוי התולדה, וכמש״כ בפ׳ נח (ט׳ י׳) שרצו בארץ. וירבו — הוא לשון גידול, כמו רבתה גוריה (יחזקאל י״ט ב׳), ובאיכה (ב׳ כ״ב) טפחתי ורביתי, והכונה, שגדלו ילדיהם בנחת ובקלות. ויעצמו — אשמעינן ריבותא אעפ״י שהנולדים במספר מרובה הם בטבעם חלושים ורפויי כח, ושם נולדו ששה בכרס אחד, כמבואר למעלה, והי׳ מצד הטבע שיהיו חלושים — אמר ויעצמו שהיו בריאים וחזקים, כלשון הפסוק בישעיה (מ׳ כ״ט) ולאין אונים עצמה ירבה.

פסקה ז

וירעו אותנו המצרים ויענונו בכל מקום שבא הפועל ״הרע״ מושך אחריו את השם המתיחש להפעל בקשר אות למ״ד, לי, לנו, להם, לכם, וכדומה, ולא בקשר ״את״, כמו בפרשה מקץ (מ״ג ו') למה הרעותם לי, ולא אותי, ובס״פ שמות (ה׳ כ״ב) למה הרעות לעם הזה, ושם (פסוק כ״ג) הרע לעם הזה, ובפרשה בהעלתך (י״א י״א) למה הרעות לעבדך, ובתהלים (ק״ו ל״ב) וירע למשה בעבורם, וביהושע (כ״ד כ׳) ושב והרע לכם, ונעמי אמרה ושדי הרע לי (רות כ״א), ועוד כהנה, ולפי זה הי׳ צריך לומר כאן וירעו לנו המצרים, ולא אותנו. ואפשר לבאר עפ״י המבואר באגדות, שהיו המצרים בושים מפני עמי תבל על אשר יענו על לא דבר את עם ישראל, עם שקט ושאנן — ולכן, המציאו להם הצטדקות בזה שהיו בודים עילות ואשמות על ישראל ועשו אותם בעיני עולם לאנשים רעים וחטאים, ובזה מצאו להם הצטדקות על שעבודם ועל ענותם אותם. ולפי זה יתפרש הלשון וירעו אותנו המצרים, שעשו אותנו לפני עמי תבל לרעים וחטאים. ועל כן — ויענונו — כלומר, על כן מצאו להם עילה להתנצלות על מעשיהם אתנו לענות אותנו, ומדויק המשך הלשון וירעו אותנו — ויענונו. וראוי להעיר, כי אמנם פעם אחת, ובענין זה ממש, בענוי מצרים אותנו, כתיב הלשון וירעו לנו, והוא בפרשה חקת, בשלוח משה מלאכים אל מלך אדום, ולתכלית בקשתו ממנו (כפי שיבא בסמוך) הרצה לפניו מעט מקורות עם ישראל ומתלאותיו, ובהמשך הדברים אמר, ונשב במצרים וירעו לנו מצרים (כ׳ ט״ו), והנה שינה מלשון התורה, מן וירעו אותנו ל״לנו״. אך על האמת אפשר לומר כמו קרוב לודאי, כי במכוון הדגיש משה כאן הלשון וירעו לנו, ולא ״אותנו״, יען כי כפי המתבאר בפרשה, היתה תכלית דבריו אל מלך אדום שירשה לישראל לעבור דרך ארצו, והבטיחו, כי ״לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר ולא נטה ימין ושמאל (שם פסוק י״ז), כלומר, שלא יזיקו ולא יפסידו לו במאומה בעברם דרך ארצו. והי׳ חושש, שאם יאמר לו לשון וירעו אותנו מצרים, לשון שאפשר להבין בו שעשו אותנו המצרים לרעים וחטאים, כמו שבארנו — אפשר שיחשוב מלך אדום, כי אולי אמנם כן הוא, כפי שהעריכו אותם המצרים, שהם רעים וחטאים, ואז בטח לא יתן להם לעבור דרך ארצו, כאנשים חשובים. וכן שינה בדבריו מלשון ״אותנו״ ללשון ״לנו״.

פסקה ח

ויענונו כמה שנאמר וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם לכאורה אין בפסוק שמביא לראי׳ יותר משמעות לענוי מאשר הלשון ויענונו, כי שניהם מוכנים בתכלית ענינם, בהוראת ענוי, ומדרך הלשון ״במה שנאמר״ הוא לחדש דבר והוראה בהלשון הקודם, מה שזולת הראי׳ הי׳ המובן באותו הלשון חסר או רפוי, וכאן לא נתבאר איזה תוספת חידוש והוראה בלשון שמביא לראיה. ואפשר לומר שבהפסוק שמביא לראי׳ מכוין להודיע רשעתם של המצרים שלא עבדו בישראל מפני שהיו צריכים לתוצאת העבודה. אך הכונה למען ענותם. זה רשעות כפולה, כובד העבודה ומטרתה, וזה כלול בתוספת הראי׳ מן וישימו עליו שרי מסים, לא למען גוף העבודה אך למען ענותו בסבלותם, אבל מן ויענונו לבד אין זה מוכח, דאפשר עינו אותנו בעבודה מפני שהיו צריכים לגוף העבודה. כמבואר.

פסקה יא

ונצעק אל ה׳ אלהי אבותינו וישמע ה׳ את קולנו לפי סגנון הלשון היה די לאמר וישמע את קולנו, ושם ה׳ אינו מוכרח לכאן, כיון דהשמיעה מוסבת אל הלשון הקודם, ונצעק אל ה׳ אלהי אבותינו. אך יש לומר, דבלשון זה בא לרמז מה שאמרו בברכות (י׳ ב׳) כל התולה (תפלתו ובקשתו) בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים, וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו, מהו שאמר כאן, כי ישראל במצרים לא מצאו און להם לבקש בזכות עצמן ובקשו בזכות אבות, אבל ה׳ שמע להם בזכות שלהם, וזהו באור הלשון ונצעק אל ה׳ אלהי אבותינו — בזכות אבותינו, וישמע ה׳ את קולנו — בזכות שלנו.

פסקה יד

וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ, כמו שנאמר וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים לא נתבאר מה יתרון להפסוק וירא אלהים על הפסוק וירא את ענינו עד שמביא ממנו ראי׳ לבאור הפסוק הקודם, והלא לכאורה אדרבה, הלשון ענינו לבדו מורה על זה, כמו שאמרו ביומא (ע״ז ב׳) על הפסוק בסוף פרשה ויצא, אם תענה את בנותי, שמכוין לענין חיי דרך ארץ, ועוד שם לשונות אלה ממובן זה. אך הבאור הוא, כי שרש שם ענינו (ענה) אפשר להבין גם ממובן דכאות ומצוקה, כמו אלמנה ויתום לא תענון (פ׳ משפטים), עניתי בצום נפשי (תהילים ל״ה:י״ג), ענה בדרך כחי (שם ק״ב), ועוד. וברצות המגיד לפרש כאן המובן מן וירא את ענינו לפרישות דרך ארץ — מביא לראי׳ מן הלשון וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. וכונת הראיה מזה הפסוק הוא, משום דבכל מקום דכתיב הפעל ראי׳ — סמוך לו שם הדבר הנראה, מה ראה, כמו וירא אלהים את האור כי טוב, (פ׳ בראשית) והרבה כהנה, וכאן כתיב וירא אלהים את בני ישראל ולא סיים מה ראה בבני ישראל. ולכן מפרש, דהראי׳ מוסבת על פרישות דרך ארץ, ואין מן הנמוס לייחש להקב״ה ענין גשמי זה, ולכן כתיב רק וירא ולא סיים מה ראה. ויתפרש לפי זה הלשון וירא ממובן דעת ובינה, כמו בקהלת (א׳ ט״ז) ולבי ראה הרבה חכמה, שבאורו ולבי ידע והבין, וכאן הבין כביכול הקב״ה את תכונת דאגתם לסבת פרישות דרך ארץ, וגם לא כתיב וישמע, מפני כי מתכונת הכבוד לא הוציאו ענין זה מפורש בפיהם בזעקתם ותפלתם. וכעין מידה זו שלא לייחש ענין גשמי הבלתי מכובד כלפי ה׳ מצינו במס׳ מו״ק (כ״ח רע״א) בסמיכות למה שמבואר שם, שכל מי שנאמר בו שמת על פי ה׳ היתה מיתתו בנשיקה, — ואמרו, דגם מרים מתה בנשיקה ומפני מה לא נאמר בה עפ״י ה׳, מפני שאין זה מדרך הכבוד. ובמס׳ ב״ב (ע״ד ב׳) לענין דאיירי שם ביחש פרט אחד שאינו מנומס בהסבה להקב״ה, אמרו ״לאו אורח ארעא״, עיי״ש, ועוד יתבאר מזה בסמוך. וגם מצינו שהקפיד הקב״ה על שמיחסים לו מעשה שאינו מכובד, כמו שאמרו במס׳ ברכות (ס״ב ב׳) על מה שאמר דוד לשאול אם ה׳ הסיתך בי (ש״א כ״ו י״ט) הקפיד הקב״ה על לשון קשה זה, ואמר לו, מסית אתה קורא לי? ונענש על זה, עיי״ש *.
והנה מכל האמור בזה מתבאר, דהלשון וירא את ענינו מוסב על פרישות דרך ארץ, כמו וירא אלהים את בני ישראל, וכפי שנתבאר. ורבי אברהם אבן עזרא בריש פרשה שמות (א׳ י״א) מפרש הלשון שם, וכאשר יענו אותו כן ירבה — יענו אותו, כדי ליבש זרע הזכרים, וכפי הנראה ראה לפרש כן, משום דענין רבוי תולדה אינו מתיחש לענין עבודת מלאכה, לאמר, שלרגלי הענוי רבה התולדה — אך מפני שכיונו בזה ליגעם להחליש זריעתם, מפרש הפסוק, כי אעפ״י כן רבתה תולדתם, ומפרש המובן מן יענו ענין דרך ארץ, כפי שנתבאר. ואמנם גם לבד הדרש בהוראת מלת ענינו עפ״י הסמיכות מן וירא אלהים, כפי שבארנו — גם לבד זה אי אפשר לפרש כפשוטו שהמובן מן ענינו הוא לחץ ודחק — יען דזה הלא כבר זכר המגיד מפסוק ותעל שועתם מן העבודה אל האלהים וישמע אלהים את נאקתם, ועוד, ומה הוסיף בלשון וירא את ענינו. ולכן הוציאו לדרשה, כמבואר. הנה הבטחתי למעלה לשוב עוד אל הענין המדובר שם על דבר הרחקה מלשון בלתי מנומס כלפי ה', ואעיר, כי עפ״י זה יתבארו דברי המכילתא בפרשה בא על הפסוק וראיתי את הדם ופסחתי עליכם (י״ב י״ג) ״אל תקרא ופסחתי אלא ופסעתי״ (בהחלף חי״ת לעי״ן). והנה אעפ״י דהחי״ת עם העי״ן רגילין להתחלף, מפני שהם ממוצא אחד (אהח"ע מן הגרון), וידוע, שאותיות ממוצא אחד דרכן להתחלף זו בזו, וכן מצינו חילופיהן בפרשה תצוה, בלשון ולא יזח החושן מעל האפוד, שמתפרש כמו ולא יזע (היינו שיתדבק החושן אל האפוד בחזקה שלא ינוע, מלשון ולא קם ולא זע (אסתר ה׳ ט׳), ובקהלת (י״ב ג׳) ביום שיזועו שומרי הבית — ובמלכים א׳ (ה׳ ל״א) ויסיעו אבנים גדולות, ובקהלת (י׳ ט׳) מסיע אבנים — שענינם עקירה והעברה ממקומם, היינו הך דלא יזח החושן שהבאנו, ומזה הלשון בפרשה בשלח (ט״ו כ״ב) ויסע משה את ישראל, שבאורו כמו ויסח, שהעתיקם ממקומם *), וכן יתפרש ביואל (ד׳ י״א) עושו ובאו — תחת חושו, ורמב״ן בפרשה דברים (ב׳ כ״ג) כותב, כי הלשון והעוים (שם אומה) הוא כמו והחוים, והביא משלים לזה. הנה אחר כל אלה, לא נתבאר מה ראתה המכילתא לפרש ופסחתי כמו ופסעתי, אם לא כמו שבארנו, ולשון שאינו מכובד אין נכון לייחס להקב״ה ואף כי הוא המבטא אותו, והלשון פסחתי הוראתו בעלמא חיגר, בעל מום, כמו בפ׳ אמור איש עור או פסח, או ממובן תועה בדרכיו, כמו פוסחים על שתי הסעיפים (מ״א י״ח כ״א), ולכן דרשה כמו ופסעתי, ממובן צעד ופסיעה. אבל לפי זה קשים הלשונות ופסח ה׳, ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ אשר פסח על בתי ישראל, האם גם שם תשתנה הקריאה. ואמנם אפשר לומר דאין כונת המכילתא לשנות הקריאה, דזה לא יתכן מכמה טעמים, אך הכונה בלשון אל תקרא כמו אל תבין, כלומר, שבלשון ופסחתי תבין ההוראה כמו ופסעתי, ואם כן גם ביתר המקומות כן המובן. ומצינו הפעל ראה במובן הבנה, במו בקהלת (א׳ ט״ז) ולבי ראה הרבה חכמה, שבאורו ולבי הבין, ובשמואל א׳ (כ״ה י״ז) דעי וראי מה תעשי וכלשון זה במלאכים א׳ (ב׳ כ״ב), ובירמיה (ב׳ ל״א) ראו דבר ה׳, וביאורם הבין, הבינו. וכעין זה כתב הגר״י יעבץ בהגהותיו למס׳ ערכין (ט״ו א׳) בלשון הגמרא על הפסוק בפ׳ שלח כי חזק הוא ממנו, שאמרו בגמרא אל תקרא ממנו (ביחש שאליו) אלא ממנו (ביחס נסתר), וכתב, שאין הכונה לשנות הקריאה כי אם להבין כמו בשינוי קריאה, ויש עוד כאלה. וכאן אדבר משפטים עם הראב״ע על דבריו בקהלת (י״ב ה׳) על הפסוק ויסתבל החגב אשר כל תעודת הפסוק לתאר את רפיון חושי האדם בערבי חייו, כותב בזה הלשון ״ואחרים אומרים, כי החי״ת מן החגב בא במקום עי״ן, וזה הבל, כי לא תתחלף אות באות חוץ מאותיות אהו״י״. והנה כונת החילוף מן חגב לעגב הוא למשל על תאות בשרים, מעין הלשונות מאסו בך עוגבים (ירמיה ד׳ ל׳), ותעגב על מאהביה (יחזקאל כ״ג ח׳) שירי עגבים (שם שם ל״ב), ומשותף לשון זה ויסתבל החגב (העגב) עם הלשון הקודם ותפר האביונה, כלומר, כי יתופר תאות בשרים, ובאור הלשון ויסתבל — שבשר התאוה יהי׳ עליו (על הזקן) למשא. ואין קץ לפלא, איך קרא לחילוף חי״ת עם עין הבל, בעוד שהוא חזון נפרץ במקרא ובחז״ל, מפני שבאים ממוצא אחד, אהח"ע מן הגרון, וכבר הבאנו משלים לזה, וכן כאן במכילתא, ופסחתי תחת ופסעתי ובסנהדרין (ק״ג א׳) פירשו ויעתר יצחק כמו ויחתר, וע׳ במ״ר ר״פ תולדות, ובמ״ר איכה פירשו הלשון איכה יעיב כמו איכה יחיב, וכן פירש״י כאן בשם חגב כמו עגב. וכן נראה באור הלשונות בתורה, בפ׳ תבא (כ״ח ס״ג) ונסחתם מעל האדמה, ובתהלים (נ״ב ז׳) ויסחך מאהל, ובמשלי (ב׳ כ״ב) ובוגדים יסחו ממנו, ושם (ט״ו כ״ה) בית נאים יסח ה׳ — בכולם באים החי״תין תחת העי״נין, ונסעתם, ויסעו, יסעו, יסע, ממובן העתק ממקום, כמש״כ למעלה בבאור הפעל נסע. וכן נראה באור השם שרוע (איש חרום או שרוע (בפ׳ אמור, כ״א י״ח), ושם (כ״ב כ״ג) ושור ושה שרוע וקלוט, ופירש״י, שרגלו אחת ארוכה מחבירתה (וכן יתר האברים), ולא נודע שרש שם שרוע, ונראה שבא תחת שם סרוח, כמו וסרח העודף (פ׳ תרומה) ובחילוף סמ״ך בשי״ן שמאלי. וכן שוים החי״ת והעי״ן בהברה בשיחות פרטיות, כמו שהי׳ קורא רבי לרבי חייא — עייא (מו״ק ט״ז רע״ב), ובמ״ר פ׳ תולדות בערביא קורין לחתרתא עתרתא, ועוד.

פסקה טו

ואת עמלנו אלו הבנים, כמה שנאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון.. הנה גם אחרי הראי׳ מפסוק כל הבן הילוד וכו׳ אין מבואר איפה מרומז ענין זה בלשון עמלנו. ואפשר לומר, משום דמצינו לשם ״עמל״ שמורה על יגיעה לריק ולהבל, כמו באיוב (ד׳ ח׳) וזורעי עמל יקצרוהו, שהבאור שהקצירה מזריעה זו תהי׳ ריקה ושוממה, ושם (ט״ו ל״ה) הרה עמל וילד און, כלומר, לא כלום, ועוד שם (ט״ז ב׳) מנחמי עמל כולכם, כלומר, מנחמים לריק (כענין הבל ינחמון, זכריה (י׳ ב׳) ובתלמוד (כתובות י׳ ב׳) תנחומין של הבל), ועוד בקהלת (ד׳ ו׳) עמל ורעות רוח. ואמר בזה, ואת עמלנו אלו הבנים שילדנו במצרים, והוא על דרך הלשון ולא ילדו לבהלה (ישעיה ס״ה כ״ג), ומפרש סבת הדבר — היא הגזירה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. וא״כ כל התולדה עמל וריק. ויש להעיר למה מביא עוד סוף הפסוק וכל הבת תחיון, דהא לזה אין ענין לגזירת הבנים. וצריך לומר, דגם תחית הבנות בעת ההיא לרגלי גזירת הבנים, היא ג״כ גזירה, יען כי אם לא יהיו גברים שתנשאנה להם הנשים תצאנה מזה קלקלות שונות, להיות דבר זה משבר בחיי העולם. ודע דמלשון זה אלו הבנים סמך ראי׳ דבשם בנים יובן רק זכרים ולא נקבות, משום דאם לא כן, הי׳ לו לומר אלו בנים זכרים, וכן משמע במס׳ נזיר (י״ב א׳) במשנה, האומר הריני נזיר לכשתלד אשתי בן וילדה בת אינו נזיר, וכן בב״ב (קמ״ג ב׳) ההוא דאמר נכסי לבני (בלשון רבים) והי׳ לו בן ובת, ופסקו חכמים דאין הבת בכלל, ומה שקרה לבנו האחד בשם רבים בני, זה הוא מפני שכן דרך הלשון, כמו בתורה בפ׳ ויגש, ובני דן חושים, ובפ׳ פנחס ובני פלוא אליאב, אעפ״י שבשניהם חשיב רק בן אחד, והי׳ לו לומר ובן דן, ובן פלוא, ולא ובני — אך כן הוא מדרך הלשון. ויש להעיר בגמרא שם, דרב יוסף מביא עוד פסוק כזה מדהי״א (ב׳) ובני איתן עוזיה, ולא נתבאר מה ראה רב יוסף להוסיף על פסוקי התורה המובאים מקודם עוד פסוק אחד מדה״י. ואפשר לומר, דמדייק שאין ראי׳ מלשון התורה ללשון בני אדם, כמו שאומרים בעלמא לשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד, ואם כן אפשר שבלשון בני אדם אין קורין לבן אחד בני, בלשון רבים. ועל זה מביא מדה״י. וזה עפ״י מש״כ התוס׳ בנדרים (נ״ה א׳) ד״ה ובפרוץ, דלשון דברי הימים קרוב ללשון בני אדם, וא״כ מהפסוק דרה״י ראי׳ מכררחת דגם בלשון בני אדם קורין לבן בני. ועל מה שכתבנו דבשם בנים יובן רק זכרים ולא בנות — לכאורה יש להעיר על זה מפסוק בעצב תלדי בנים (פ׳ ראשית). ושם ודאי גם בנות בכלל. אך באמת משם אין הכרח דבסתם שם בנים גם בנות בכלל, ושם הבנות בכלל מטעם אחר, והוא עפ״י מה שאמרו ביבמות (ע״ח א׳) על הפסוק בפ׳ תצא בענין מצרי ואדומי דכתיב שם בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה׳, ופירשו, בנים ואפילו בנות, ומפרש מאי טעמא, דכתיב אשר יולדו — בלידה תלי רחמנא, כלומר, כיון דבלידה תלאן, הלא גם בנות נולדות הן. ולפי זה, באותו פ׳ דפרשה בראשית שהבאנו כתוב בעצב תלדי, ממילא גם בנות בכלל, דגם הן נולדות. ומה שמצינו בתורה כמה פעמים במקרא הלשון ויולד בנים ובנות, אעפ״י דאחרי דכתיב זה סמוך ללשון הולדה הי׳ די לכתוב בנים לבד והיו גם בנות בכלל — זה הוא, מפני שבספור דברים רגילים הכתובים לפרט במלים גם דברים שאפשר להסתפק בלעדם, כמו שמצינו כזה בכמה מקראות, כמו: בפרשה בראשית (ב׳ י״ז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, ואחרי שאמר ומעץ הדעת הי׳ סיפוק בלשון ובענין בלא מילת ״ממנו״. בפרשה וירא (כ״ב ב׳) את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ציונים רבים. בפרשה ויצא (כ״ט י״ח) אעבדך ברחל בתך הקטנה, וציון הקטנה אינו מוכרח אחרי שקראה בשמה. בפרשה וישלח (ל״ב י״ב) הצילני נא מיד אחי מיד עשו, ודי הי׳ לומר מיד אחי, כי לא היו לו עוד אחים זולת עשו. בפרשה מקץ (מ״א (מ״א ל״ב) ועל השנות החלום אל פרעה פעמים, היינו השנות היינו פעמים. בפרשה שמות (ב׳ ו׳) ותפתח ותראהו את הילד, ודי הי׳ לומר ותראהו לבד, דמוסב על הילד. בפרשה תרומה (כ״ה ב׳) ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, והי׳ הענין מובן וברור גם בלא המלים תקחו את תרומתי. בפרשה ויקהל (ל״ה ה׳) קחו מאתכם תרומה לה׳ כל נדיב לב יביאיה את תרומת ה׳, והי׳ הענין מובן ישר גם בלא המלים את תרומת ה׳. בפרשה האזינו (ל״ב מ״ט ונ״ב) וראה את ארץ כנען אשר אני נותן להם לבני ישראל, כי כנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא ״אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל״, והכפל והאריכות נראים לעין. ביהושע (א׳ ב׳) קום עבור את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אני נותן להם לבני ישראל, ואחר הלשון ״להם״ המוסב אל ״כל העם הזה״ נראה הלשון לבני ישראל כפול ואינו מוכרח. בשמואל ב׳ (ז׳ ה׳ וז׳) אל עבדי אל דוד — את עמי את ישראל, שמות כפולים, ושם (ז׳ כ״ג) ומי כעמך כישראל. ועוד הרבה כאלה, וכן כמה מלים בודדות מהוראה אחת באו כפולות, כמו בישעיה (ה׳ י״ג) צחה צמא, ושם (י׳ כ״ה) מעט מזער, ושם (מ״א ד׳) פעל ועשה, ועוד שם (ס״ג ט׳) וינטלם וינשאם, וביואל (ד׳ ד׳) קל מהרה, וביונה (ב׳ ט׳) הבלי שוא, ובתהלים (ט״ז ה׳) מנת חלקי, ובאיוב (י׳ כ׳) יחדל ישית ממני, ושם (כ׳ י״ז) נהרי נחלי. ועוד הרבה כאלה. ויותר מזה, לא רק מלים בודדות ומבטאים משותפים רגילים לבא כפולים במהלך ספורים, אך גם פרשיות שלמות דרכן להשנות כמו שהן, כנראה מספור עבד אברהם לפני לבן ובתואל מכל הקורות אותו בענין זה, אעפ״י שהי׳ באפשר להציע הדברים במלים אחדות. לאמר, ויספר העבד את כל אשר עבר עליו בזה (וע׳ במ״ר כאן). וכן מספור פרעה לפני יוסף את חלומו הי׳ באפשר שיאמר הפסוק ויספר פרעה לפני יוסף את חלומו, והנה בשני אלה הענינים, מעבד אברהם ומחלום פרעה לא חסה התורה לקבוע פרשיות שלמות בהעתקה שלמה. ועוד יש כמה ספורים משנים בתורה, במקום שהי׳ באפשר לשנותם בקצרה, והנה כן דרכי הספורים, ואולי כן גם מסגנון השפה במכוון ליפותה, לאדרה ולהדרה. ואמנם בנוגע להשנות ספור עבד אברהם לפני לבן ובתואל וחלום פרעה לפני יוסף — אפשר וגם קרוב לומר, כי בכונה מיוחדת באה תכונה זו מההרצאות השלמות בפרטיהן, וזה הוא, מפני השנוים השונים שבין ספור העבד ובין מהלך עניניו בפועל, וכן בין ספור פרעה את החלום לפני יוסף ובין חזיונו את החלום במקורו. והשנוים האלה לא על חנם באו, כי אלה שבספור העבד נותנים כבוד לרבקה על כי למרות גידולה בבית לבן ובתואל למדה לעצמה צניעות במהלך החיים, בדבור ובמעשה, כפי שיתבאר. והשנוים אשר בספור החלום מפרעה ליוסף ובין חזיונו במקורו — יורו לעין השגחה פרטית לחלצו ליוסף מן המיצר ולהביאו לגדולת מלכים. ואבארם על הסדר: הנה בספר העבד לפני לבן ובתואל את הסימן שעשה לפגישת רבקה אמר, שאמרה שתה וגם גמליך אשקה וגם הגמלים השקתה (פ׳ חיי, כ״ד מ״ו), ובאמת לא אמרה וגם לגמליך אשקה, אך אשאב, וכן במעשה כתוב ותשאב לכל גמליו, ולא ותשקה, וזה הוא, מפני כי כפי המתבאר בכתובות (ס״א ב׳) אין ממדת הצניעות לאשה להשקות לבעלי חיים זכרים, ולכן אמרה רק אשאב, והם ישקו מעצמם (ואף הוא לאחר ששמע לשונה אמר גם הוא משמה וגם לגמליך אשאב (פסוק מ״ד). וכן שינתה ללשון כבוד מלשון שאמר הוא הגמיאיני מעט מים (פסוק י״ז), דלשון גמיאה הוא לשון גס, וקרוב ללשון לעיטה. כמש״כ רש״י בריש פ׳ תולדות בפ׳ הלעיטני, וזה מורה על שפיכה לפיו, והיא העמידה הכד ואמרה שתה — מעצמך. וכן שינה העבד בספורו מלשון שאמר לו אברהם ולקחת אשה לבני ליצחק (פסוק ד׳), והוא בספרו זה לפני לבן ובתואל אמר רק הלשון ״ולקחת אשה לבני״ והשמיט ״ליצחק״, וזה אפשר להסביר כי אברהם באמרו ״ליצחק״ כיון שתהא האשה צנועה וצדקת כפי הראוי ליצחק, אך העבד, בהכרתו בחיי לבן ובתואל שרחוקים הם מתומת צדקתם של אברהם ויצחק חשש שמא לא יאבו שתהי׳ רבקה מוקדשת לחיי פרישות באורח צדיקים, ולא יתנו אותה ללכת אתו — לכן השמיט הלשון ליצחק. ויותר מזה ניכר הכרח השנות חלום פרעה לפגי יוסף בכל פרטיו, כפי שנבאר. ולזה דרוש הקדמה קצרה להבין את הלשון הוודאי שאמר פרעה ליוסף אחרי ששמע פתרונו אמר לו ״אחרי הודיע אלהים אותך את כל זה״, והתמי׳ בולטת, כי מלשון זה נראה, שהי׳ דבר הפתרון אצלו כמו נראה ונרגש בחוש כי הוא כיון לפתרונו הנאמן בלא כל צל ספק, והשאלה בולטת מאין הי׳ בטוח בזה, עד שהכתיר אותו בלשון רם ומופלא מאוד כי ״ה׳ הודיעו כל זה״ והן תוצאת הפתרון התחילה רק לאחר זמן ארוך, ומאין ידע מיד כשמעו הפתרון באמונת הבטחון. אך הדבר יתגלה ויתאמת עפ״י זה, כי במהלך עניני החלום בשעתו עם סגנון הרצאתו לפני יוסף נראים ונרגשים שנוים שונים בלשון ובנין. ונבארם על הסדר: כי בחלומו ראה בהמות ״יפות מראה״ (פ׳ מקץ, מ״א ד׳), ובהרצאתו אמר ״יפות תואר״, ובפרשה ויצא בפסוק ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה (כ״ט י״ז) כתב רש״י, דיפת תואר ויפת מראה הם שני ענינים, דיפת תואר מורה על צורת הפרצוף בחתוך האברים, ויפת מראה מורה על זיו הקלסתר. ושוב ראה בחלום השני שבלים ״בריאות וטובות״ (פסוק ה׳), ובהרצאתו אמר, שראה שבלים מלאות וטובות (פסוק כ״ב), ויש הבדל בזה, כי בריאות אפשר להיות אף כי לא מלאות, כפי שנראה בכמה ברואים, (וגם באנשים) שיש בריאים וחזקים וגופן איננו ממולא. ועוד ראה בחלומו שבלים שדופות קדים (פסוק ו׳), ובספרו ליוסף הגיד שראה שבלים צנומות דקות (פסוק כ״ג) ויש הבדל ביניהן, כי שדופות קדים ענינן שבלים נחרות מלהט רוח קדים, וצנומות דקות ענינן קשות ויבשות. וקרוב לודאי ששכח פרטי המראות כמו שהן בדיוק, ועמד רק על כללי המראות. והנה איתא במדרש רבי תנחומא (השלם), כי כאשר סיפר פרעה ליוסף את החלומות לפרטיהם העיר אותו יוסף על פרטי המראות ואמר לו, לא בהמות יפות תואר ראית כי אם יפות מראה, ובהזכירו שראה שבלים מלאות וטובות, אמר לו, לא כך ראית כי אם בריאות וטובות ובספרו שראה שבלים צנומות דקות, העיר אותו יוסף והזכירו, כי לא שבלים צנומות דקות ראה, כי אם שדופות קדים. וכאשר הזכירו יוסף נזכר גם הוא כי אמנם ראה כמו שהעירו (כך מבואר במדרש תנחומא הנזכר), וזה אמנם מנוסה בטבע, וכמ״ש במס׳ נדה (כ״ד ב׳) דכי מדכרו לי׳ מדכר (כשמזכירין לאדם נזכר שאמנם כן הוא). ומתוך כל זה הי׳ פרעה בטוח כי אמנם מן השמים הודיעו לו את כל אלה וממילא גם פתרונו, יען כי מאין ידע כל פרטי השינוים. וזו היא כונת הלשון אחרי הודיע אלהים אותך את כל אלה. ואמנם יש להעיר ולהתבונן למה זה, כנגד האריכות בספורים, קמצה התורה בהלכות ודינים, עד שבכמה מקומות אפשר גם לכנותם רק רמזים, וכמו שלפעמים קרובות אנו למדים דינים והלכות מיתור או מחסרון מלה אחת או אות אחת, כנודע מזה לכל בעל תלמוד. ואולי מכוון סגנון זה למה שיעץ החכם ״תן לחכם ויחכם עוד״ (משלי ט׳:ט׳), והבאור הוא, תן לחכם דברי תורה וחכמה במדה מצומצמת כזו, עד שישאר לו מקום למצוא בהם דעה וחכמה משלו, מדעתו ומשכלו, כי אז תהי׳ התורה ופרי השגתו בה מדעתו חביבה עליו, כטבע כל דבר שמשיגים בידיעה, וכמ״ש באבות דרבי נתן פ״ג נוח לו לאדם דבר אחד הבא לו ביגיעה ועמל ממאה דברים הבאים לו בריוח, כלומר, בקל, עכ״ד. ובמס׳ ביצה (ל״ח רע״ב) וכי יאכל הלה וחדי, ופרש״י וכי ישמח בדבר שלא עמל בו, ומתקיים זה בדברי הקב״ה עצמו, שאמר ליונה בתמי׳, אתה חסת. על הקקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו וכו׳ (יונה ד׳ י׳) ומתבאר דמטבע האדם לחוס ולהוקיר ביותר דבר שטרח ועמל בו, — וזו היא כונת הגמרא אם יאמר לך אדם מצאתי (תורה וחכמה) ולא יגעתי אל תאמין (מגילה ו׳ ב׳), וזה הוא טעם אהבת הורים לבניהם מפני שמטפלים הרבה בגדולם. וזהו באור הלשון הרגיל בגמרא ״מילתא דאתיא מדרשא חביבא לי׳״, כלומר חביבא לי׳ יותר מדבר שמוצא מוכן לפניו, וזה הוא מפני שבדבר הבא מדרשא יגע את מוחו ורעיונו, כמבואר. ובזה ניחא מה שלפי מהלך הענין בגמרא הי׳ ראוי לומר מילתא דאתיא מדרשא חשיבא לי׳ (ע׳ יבמות ב׳ ב׳), אך תפס את היסוד הראשי, הוא החביבות, ומתוך החביבות באה גם החשיבות. ויש הרבה להאריך בענין זה, אבל אין זה המקום, ולא באתי אלא להעיר, וחכם לב יוסיף דעת. ואשוב אל המקום אשר עמדנו בו בתחלה בענין אם שם בנים כולל גם בנות, ואעיר רק את זה, כי החקירה בזה אפשר שתצטמצם רק בשם בנים, אבל בשם זרע בודאי כולל גם בנות. וטעם הדבר יש להסביר עפ״י מה שכתוב במדרש רבי תנחומא פרשת בראשית, למה נקרא שמו של זכר ״בן״ מפני שהוא בונה את העולם, ע״כ. והבאור הוא, כי לשם ״בנה״ שתי הוראות, האחת בן תולדי, והשנית מענין בנין, ודרך העולם שזכרים בונים את העולם והאשה יושבת בית וצופה הליכות ביתה, ולכן יש סברא, כי בשם ״בנים״ לא יהי׳ כלולה בת — אבל בשם זרע בודאי כלולות גם בנות, כי תבואת האדם כללית היא מה שמגיע מכחו. ועפ״י דברי המדרש תנחומא הנזכר בבאור השם בן אפשר לפרש היטב מה שאמרו בירושלמי פסחים פ״ב ה״א על הפסוק דריש פרשה תזריע, אשה כי תזריע וילדה זכר — אמרו, זכר — לרבות המת, כלומר, דגם אם ילדה ולד מת גם כן חייבת לנהוג בכל דיני הפרשה ההיא. והמפרשים לא ביארו מאומה איפה מרומז זה בלשון וילדה זכר. אבל יתבאר זה בפשיטות עפ״י המדרש הנ״ל דזכר נקרא גם בן, מפני שהוא בונה את העולם, ופשוט הדבר, דרק חי בונה ולא מת. ולכן אם הי׳ כתוב וילדה בן הי׳ במשמע רק חי, זה שבונה את העולם, אבל מדכתיב וילדה זכר, שזה מורה רק על המין הנולד, וגם מת בכלל מין, ופשוט.

תוכן העניינים

ברוך שאמר על הגדה של פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה