ברוך שאמר על הגדה של פסח· הרב ברוך הלוי אפשטיין
מגיד · דיינו
פסקה ז
אלו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה דיינו. אינו מבואר איך הי׳ באפשר באופן אחר, ואולי יכוון הדבר עפ״י הכתוב בפרשה תבא (כ״ח ס״ח) והשיבך ה׳ מצרים באניות, אם כן הי׳ באפשר להעבירם באופן זה, אך העבירם בים בחרבה, וזה נוח יותר. וראי׳ לזה, שהרי ההשבה באניות בתוכחה, ועל העברה קלה בחרבה בים עלינו להודות ביחוד. או יש לומר שעיקר ההודאה היא על ההעברה בחרבה, דאפשר הי׳ להעביר בקרקע הים ברפש וטיט כדרך המים ששוטפים ועוברים ונשארה הקרקע לחה ורטובה. —
פסקה י
אילו סיפק צרכינו במדבר ארבעים שנה. לא נתבאר על איזה צרכים מכוין כאן, והלא באמת לא הי׳ באפשר במדבר להשיג כל הדרוש בחיים. ואולי מכוין למה שכתוב בסוף פרשה תבא, ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגליך, ואמרו בברכות (ס׳ ב׳) בין יתר ברכות השחר, כד סיים מסאני׳ (כשנועל מנעליו בשחרית) מברך שעשה לי כל צרכי, ולא נתבאר מה יחש לשון ברכה לנעילת מנעלים. ואפשר לומר עפ״י הגמרא דשבת (קכ״ט א׳) לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו (כך גורס הרשב״ם בפסחים (קי״ב א׳), וטעם הדבר ביאר הרשב״ם שם מפני שגנאי הוא לאדם לילך יחף, עכ״ל. אבל טעם זה אינו מספיק לתוצאת הדבר ממכירת כל מה שיש לו, ואולי אפשר להטעים הדבר עפ״י הכתוב במשלי (כ״ב ח׳) צנים פחים (קור וחום) בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם, וידוע דמקור יסוד הצטננות הגוף הוא ברגלים, כי אחר הצטננות הרגלים נמשכה ההצטננות לכל הגוף, ולכן נעילת מנעלים היא יסוד לשמירת הבריאות של כל הגוף, וסמך לזה בירמיה (ב׳ כ״ה) מנעי רגליך מיחף, דהכונה שבזה תשמור כל גופך מהצטננות, והמלה יחף הוא שם ולא תואר, דאם הי׳ תואר הי׳ צ״ל יחפה, (דרגל שם נקבה), ואמר בדרך הפלגה כי ראוי לאדם למכור כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו ולא יצננן ומתוך כך יבריא כל הגוף וכל החיים. ועפ״י כל המתבאר יכוון יחש הברכה בשחרית כשנועל מנעליו ״שעשה לי כל צרכי״ כי אחרי שיש לו מנעלים אינו דרוש עוד למכור כל מה שיש לו, ואם כן יש לו הכל, וזהו כל צרכי. ועתה נבא לבאור הלשון בהגדה כאן. אלו סיפק צרכינו במדבר, ומוסב על לשון הפסוק שהבאנו ונעלך לא בלתה מעל רגליך, ואם כן הי׳ להם כל מה שהי׳ להם בשלמות, כי לא הוכרחו למכור הכל למען קנין מנעלים, ובזה סיפק צרכנו במדבר (ועוד יצטרף זה שלמות הבגדים, כמש״כ לא בלו שלמותיכם). ויש להעיר, כי בפרשה עקב (ח׳ ד׳) כתיב בענין זה שמלתך לא בלתה, בלשון יחיד, וכאן כתיב לא בלו שמלותיכם בלשון רבים, ואפשר לומר כי בשניהם לריבותא, כאן הריבותא שגם ברבוי בגדים אפילו אחד לא בלה, ושם הרבותא שאפילו בגד אחד שלובשים אותו תמיד ומחמת זה נוטה יותר להבלות גם כן לא בלה. ומש״כ נעלך בלשון יחיד, ושמלות בלשון רבים אפשר לומר, דשני נעלים כחד חשיבא, שאין דרך לנעול מנעל אחד, משא״כ במלבושים אין אחד משועבד לחבירו, כי אפשר ללבוש כל אחד לעצמו. ועפ״י זה אפשר לבאר בפ׳ בא (י״ב י״א) ונעליכם ברגליכם ולא נעלך ברגלך — יען כי שם נעשה הכל בחפזון, הזהיר שיהיו זהירים לנעול שני המנעלים מקודם, כדי שבשעתו לא יטעו מחמת החפזון לנעול רק אחד.
ולא האכילנו את המן. צריך באור, מה הנחה היא זה, הלא במדבר לא הי׳ להם כל דבר מאכל זולת המן, כי הי׳ ״לא מקום זרע״ (לשון הפסוק בפ׳ חקת, כ׳ ה׳), והי׳ זה כביכול מחובת הקב״ה לתת להם לאכול. אך י״ל, דהכונה שאמרו במס׳ יומא (ע״ה ב׳) שהיו טועמין במן כל מיני מאכל, וזה היתה ההנחה מצדו. ואמנם כי על אגדה זו דגמרא יומא אפשר להשיב מה שטענו במדבר מי יאכילנו בשר, אם כן מבואר שלא חשו טעם זה במן. ואפשר לומר, דאמנם מניעת טעם בשר במן הי׳ כדבר יוצא מל הכלל עפ״י סבה אחרת, והוא עפ״י הכתוב בפרשה בשלח (ט״ז ל״א) שטעם המן היה כצפיחית בדבש ובפרשה בהעלתך (י״א ח׳) כתיב שטעמו הי׳ כלשד השמן, ומבואר בגמרא ע״ז (ל״ט ב׳) דבשר המטוגן בדבש ושמן נותן טעם לפגם ומעורר תיעוב וגועל נפש (וכ״ה ביו״ד סימן ק״ג ועיי״ש בב״י לטור), — ואם כן לא היו יכולים לטעום במן טעם בשר מפני התערובת טעמו מדבש ושמן.
פסקה יג
אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו. לכאורה מה חסד הוא לקרוב להר סיני בלא קבלת התורה. וצריך לומר, דקיצור לשון הוא, ועיקר הענין מן אלו קרבנו לפני הר סיני לראות במחזה אלהים כידוע בענין זה בפרשה ובאגדות. וגם אפשר לפרש הכונה עפ״י מה שאמרו במס׳ ביצה (כ״ה ב׳) מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שעזין הם, (ומביא שם על זה מאמר ״עזין שבאומות — ישראל״, עיי״ש) ופירש״י, שהתורה מכניע לבם, ואיתא במס׳ סוטה (ה׳ א׳) לעולם ילמוד אדם מדעת קונו, כלומר, ללמוד מדת ענוה, שהרי הניח הקב״ה את כל הרים וגבעות גדולים ונתן את התורה על הר סיני הנמוך * ולפי זה, אחרי דמטרת נתינת התורה היתה, כמבואר, להכניע לבם — הנה גם בהתקרבות ובהתגלות ה׳ על אותו ההר בלבד היתה להם תועלת שלמדו ממנו מדת הכנעה וענוה, וגם זה מדה נכונה.
פסקה יד
אלו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לא״י דיינו. ולא אמר עוד להיפך, כסגנון כל המאמרים, אלו הכניסנו לארץ ישראל ולא נתן לנו את התורה דיינו, יען כי באופן כזה, באמת —לא דיינו, מפני כי בלא תורה אין יתרון לארץ ישראל על כל הארצות, וכמו באומת ישראל, שזולת התורה אין להם יתרון על שאר האומות, ואשר על כן עודם במצרים, טרם שקבלו התורה, הי׳ המצרי נקרא ״רעהו״, של ישראל, וכמש״כ בפ׳ בא (י״א ב׳) וישאלו איש מאת רעהו, ומוסב על המצרי, ובפרשה משפטים (כ״א ל״ד.) כתיב וכי יגוף שור איש את שור רעהו, ודרשו (ב״ק ל״ז ב׳) רעהו ולא עכו״ם (מבואר בגמרא שם דמוסב על עובדי אלילים בימים הקדמונים שאין מקיימין שבע מצות הנחוצות לקיום העולם). וזה הוא מפני שבמצרים היו עוד קודם קבלת התורה, והענינים שבפרשה משפטים לאחר מתן תורה, אשר אז נבדלו מכל העמים, כמבואר בפרשה הקודמת לפ׳ משפטים, פ׳ יתרו. ועל מה שכתבנו במעלת ארץ ישראל, כי מעלתה היא רק ביחש דבוק עם התורה — אל זה יש סמך בגמרא ערכין (י׳ ב׳) שאמרו, דמעלת א״י החלה רק משנכנסו ישראל לתוכה (ומובן עם התורה) ואז הוקדשה ונתעלה, ועד אז הי׳ ערכה כערך כל הארצות. וכן מה שכתבנו דבלתי התורה אין יתרון לעם ישראל על שאר האומות, עפ״י זה יתבאר במס׳ יבמות (מ״ז ב׳) בדברי רות לנעמי עמך עמי ואלהיך אלהי, ולכאורה גם הלשון עמך עמי די להלות על עם ישראל, אך רמזה בזה, שלא תסתפק בלאומיות לבד בלא תורה ודת (כמו שיש חושבים היום) אך תקבל עלי׳ גם אלהות ובכללה גם התורה ומעשה המצוות. ועפ״י הנחת הגמרא דמעלת א״י החלה רק משנכנסו ישראל לתוכה — עפ״י זה, יובן מה שאמרו בטעם הדבר שאין אומרים הלל בפורים, מפני שאין אומרים שירה על נס שבחוץ לארץ (והלל היינו שירה, ועיין בסמוך בטעם הדבר). והנה קשה איך אמרו ישראל שירה על הים והיו אז בחו״ל, אך לפי המבואר דקדושת א״י החלה רק משנכנסו ישראל לא״י, ובעת קריעת הים עדיין לא נכנסו לארץ, ולכן הי׳ אפשר להגיד שירה בכל ארץ ומדינה שהיא, מה שאין כן גם פורים שכבר נתקדשה א״י על כל הארצות, וכולן חולין לגבי קדושתה, לכן אין אומרים בהן שירה. וזולת זה אפשר לתת טעם על מה שאמרו ישראל שירה אעפ״י שאין אומרים שירה על נס שבחו״ל, עפ״י מש״כ מהרש״א בערכין שם בטעם דבר זה שאין אומרים שירה על נס שבחו״ל משום דנסים שבא״י נעשים ע״י הקב״ה בעצמו וראוי מאוד לומר עליו שירה והלל, ולא כן בחו״ל נעשים ע״י שליח או מלאך, ואחרי שידוע כי הנסים שבמצרים נעשים כולם ע״י הקב״ה בעצמו, כמ״ש אני ולא שליח אני ולא מלאך, וגם מבואר במדרשים שעל הים ראו כולם במאור השכינה, וזה מכוון בלשון שאמרו זה אלי, וכמו שהראו באצבע. לפי כל זה הי׳ אז השעה והמקום קדושים לשיר שירה, אף כי המעמד הי׳ בחוץ־לארץ.