אור ברסלב
ברוך שאמר על הגדה של פסח מגיד › כנגד ארבעה בנים

ברוך שאמר על הגדה של פסח· הרב ברוך הלוי אפשטיין

מגיד · כנגד ארבעה בנים

מעשה שהיה בבני ברק

פסקה א

כנגד ארבעה בנים דברה תורה ודברי כולם נסמכים על לשונות התורה דברי החכם מבואר בפרשה ואתחנן (ו׳ כ׳), ודברי הרשע — בפ׳ בא (י״ב כ״ו), ודברי התם — שם (י״ג י״ד), ושל אינו יודע לשאול — שם (שם ח׳) מבלי שאלה. ועפ״י זה, שכל השאלות והתשובות סובבות הולכות בסגנון שאלה ותשובה מבנים לאבות ומאבות לבנים — עפ״י זה אפשר לכוין כונת הדברים ברש״י פרשה בא (י״ב כ״ז) בפסוק ויקד העם וישתחוו, ופירש״י (והוא ממכילתא) שהקידה והשתחויה היו על בשורת הבנים שיהיו להם, עכ״ל. ואין מבואר ענין בשורה זו ויחושה לענין מעשה הפסוק, שהפסוק הנזכר חותם כל ענין פרשת הפסח. ואפשר לומר, שהיו ישראל מצטערים ודואגים על ערכם הרוחני של בניהם, כי נראה, אשר בין ארבעה בנים נמצא רק אחד חכם, ויתרם רשע ותם ושאינו יודע לשאול, ואיזה דורות איפה אפשר עוד לצאת מהם. אך הנה קיי״ל, דאסור לאב להעביר נחלה מברא בישא לברא טבא, משום דאפשר שיצא ממנו (מן הברא בישא) בנים טובים (כתובות נ״ג א׳), ועפ״י רעיון זה ניחם אותם משה שלא ידאגו ובישר אותם שעוד יהיו להם בנים טובים. וזהו ענין בשורת בנים שכתב רש״י. ובמכילתא איתא בלשון הנחמה שיהיו להם בנים ובני בנים טובים, ונוסח זה מאמץ באורנו עפ״י הגמרא דכתובות שהבאנו. וחס מאוד על כי מלים אלה (ובני בנים) נשמטו בפירש״י. ואמנם כל זה הוא על דרך הדרש, ופשוטו של ענין הקידה והשתחויה זו היתה לאות קבלתם את דברי ה׳ ע״י משה ברגשי הכנעה ותודה. כמו ויקדו וישתחוו (ס״פ מקץ) ביחש אחי יוסף עם יוסף.

אחד חכם ואחד רשע הנה לא מצינו לנגוד לשם רשע — שם חכם, וההיפך משם רשע הוא צדיק. אך אמנם מצינו, אם כי במספר מצומצם הוראת שם חכם במובן צדיק, כמו בתהלים (קי״ט צ״ח) מאויבי תחכמני מצותיך, שהמובן הוא שאחכים לקיים המצוות, וזה מדת ורצון צדיק. ובמשלי (ה׳ ל״ג) שמעו מוסר וחכמו, שהמובן הוא — וצדקו. ומה שבחר המגיד בשם חכם תחת שם צדיק, הוא מפני שבכלל, האיש הצדיק אין דרכו לשאול שאלות, הולך לתומו ועושה על דרך הלשון נעשה ונשמע. אך יש צדיק שגם בצדקתו אוהב לחקור ולבחון כל מה שרואה שומע, ובענין זה הוא גם חכם וצדיק, ויען כי כל ענין הדברים כאן לספר ולהבין בענינים המתיחשים ליציאת מצרים קבע השם חכם במובן צדיק והפכו רשע.

ואחד תם בירושלמי פסחים פרק י׳ הלכה ד׳, הנוסח תחת ואחד תם — ואחד טיפש. ובאמת נראה נוסח זה ליותר מכוון, יען כי מסגנון הדברים נראה שקורא לו תם במובן גנאי, ובאמת מצינו לשם זה במובן שבח ומעלה, שהוא בעל נקיון נפש מכל פשע ועון והרהור רע, ואף גם הוא נלוה עם השם ״יושר״, תום ויושר (תהלים כ״ח י,), ועם שם ״צדק״, בצדקי ותומתי (שם ז׳ ט׳), יעקב אבינו מוכתר בשם איש תם (ר״פ תולדות), ומדרך התם שלא לשאול ולא לחקור, כמש״כ (פ׳ ראה) תמים תהיה עם ה׳, ובמשלי (כ״ח י׳) הולך בתומו. אבל הטיפש שענינו בעל לב כהה וכבד להבין דבר מעצמו, על דרך הלשון טפש כחלב לבם (תהלים קי״ט ע׳), ובישעיה (ו׳ י׳) השמן לב העם תרגומו טפש לבי׳, וזה הוא מפני כי השמנונית שעל הלב מטמטמת התפתחות רגשי השכל — ולכן דרכו רק לשאול, וניחא נוסח הירושלמי.

פסקה ב

ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן הרבה מפרשים טרחו לפרש ענין תשובה זו על שאלת החכם. ולמה תפס המגיד דוקא פרט זה מענין אפיקומן מכל דיני הסדר. ועל דעתי הדבר פשוט, כי בכל המשניות מפרק עשירי ממס׳ פסחים באו כל דיני סדר הלילה ההוא (ליל חמשה עשר בניסן), והדין האחרון בהמשניות הוא זה, שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. ואמרו בזה בסגנון עצה לאבי הבן החכם השואל, כי אחרי שהוא, הבן, רוצה ללמוד כל דיני סדר הפסח ילמד אותו אביו על סדר המשניות את כל הדינים אשר בהן, וילמד עד אחר הדין האחרון שהוא אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן״ ואחר הלשון כהלכות הפסח חסרה המלה ״עד״. וכסמך לזה הוא סוף לשון התשובה להחכם (פ׳ ואתחנן, ו׳ כ״ד) ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה. והנה הוא לומד אתו בזה כל החוקים. ובכלל באור הלשון ״אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן״ טרחו כמה מפרשים ולא העלו באור נכון, לא בהמשך הלשון ולא בבאור הענין. ולי נראה, דכונת הלשון לחלק הענין לשני זמנים, לזמן שהמקדש קיים ולזמן הזה, ואמר, שאין לגמור הסעודה באכילה ושתי׳ לאחר שאוכלים הפסח בזמן שביהמ״ק קיים, ולאחר שאוכלים האפיקומן בזה״ז הבא במקום פסח, אך שניהם גומרים הסעודה, כל אחד בזמנו, כפי המבואר, ובא הלשון מקוצר. ובשלמותו יהי׳ ״אין מפטירין אחר הפסח (בזמן הקרבת הפסח) ואחר אפיקומן (בזה״ז)״, כמבואר. והלשון מפטירין הוא מענין גמר, כמו שקורין למת ״נפטר״, והיינו שגמר ענינו עם החיים. ובאור זה קרוב לענין הנרצה שאסור לאכול ולשתות אחר האפיקומן. ואמנם מה שכתבו המפרשים והפוסקים בטעם איסור טעימת כל דבר אכילה ושתי׳ לאחר אכילת האפיקומן כדי שלא יפוג טעמו מפה ומגרון — טעם זה קשה מאוד, שהרי כידוע, לאחר האפיקומן שותים כוס שלישי (של ברהמ״ז) וכוס רביעי, ואת זה האחרון שותים כולו, למען שתחול עליו ברכת הגפן בשלמותה, ואם כן, כבר פג טעם האפיקומן ע״י שתי כוסות אלה. ולכן הטעם הנכון ממניעת טעימה לאחר האפיקומן הוא מפני שהוא בא תחת הפסח, וצריך להיות בדומה לו בדיניו, ושני הכוסות האחרונים אין נחשבים להפסק כיון שבאים למצוה לזכרון לשונות הגאולה, והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, כידוע.

פסקה ג

רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם לכאורה איז הבדל ממשי בין שאלת החכם לשאלת הרשע. כי החכם שאל גם כן מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה׳ אתכם, והלשון ״אתכם״ קרוב ללשון ״לכם״ שבשאלת הרשע, ואם כן, מה רעה כל כך ראה דמגיד בשאלת הרשע. אך הבאור הוא, כי החכם לבד שזכר שם ה׳ וכלל עצמו עם כל ישראל בקבלת מלכות שמים בלשון ״ה׳ אלהינו״ (אשר צוה ה׳ אלהינו) — לבד זה הדגיש בלשון השאלה מה העדות... אשר צוה ה׳, והן הצוי הי׳ באמת רק להאבות, והם, הבנים לא שמעו אותו, כי היו עוד קטנים, ומכוון לשון השאלה אשר צוה ה׳ אלהינו אתכם, כמו שהי׳ בפועל. אבל הרשע. לא רק שלא זכר שם ה׳. אך גם הוא שואל על כלל העבודה על מה היא באה, וכלל העבודה בפועל שייד כמו להאבות כמו להבנים, ובכל זאת הדגיש לאמר לכם, ולא לנו, הרי הוציא את עצמו מן הכלל. ועיין עוד המשך לזה במאמר הבא. ודבר פלא הוא, כי במכילתא פ׳ בא בהעתק שאלת החכם הועתק לשון השאלה מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה׳ אלהינו אותנו תחת הלשון אתכם, והנה לפי זה הי׳ שאלת החכם מכוונת מאוד, אבל הן בפסוק כתוב אתכם, והגר״א הגיה וקבע ״אתכם״, אבל הן גם בירושלמי פסחים פ״י ה״ד הגירסא ״אותנו״, ודרוש להגיה גם שם, והמפרשים לא עמדו על זה.

הקהה את שיניו הוראת הפעל קהה הוא קלקול והשחתה, כמו אם קהה הברזל (קהלת ה׳ י׳), ובירמיה (ל״א כ״ט) האוכל בוסר (פירות בלתי מבושלים די צרכם בגידולם) תקהינה שיניו, ובמשל קדמוני — אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה (יחזקאל י״ח ב׳), ומשל הוא לבנים שנענשים בעון אבותיהם. והנה לא נתבאר ענין לשון זה לתשובה על שאלת הרשע, מה יחש השינים וקלקולם לזה. ואפשר לומר, משום דכוונת הדברים בשאלתו ״מה העבודה הזאת לכם״ הוא, כי לדעתו, אחרי שכל תכליתו של סדר הלילה בזה וכל עניניו הוא לספר ביציאת מצרים, ואם כן, הלא אפשר לקרוא כל הענין בספר ובזה ישיגו את התכלית הנרצה, אבל למה כל המעשים וכל הענינים בפועל, למה פסח ולמה מצה ומרור וכל הפרטים המעשיים. ועל זה משיבים לו במשל, כי אם די לפטור כל מעשה בפועל בקריאה בספר, למה לך לטחון מאכלך בשיניך ולקלקלם בטחינתם (והשינים נקראו טוחנות, קהלת (י״ב נ׳) ובטלו הטוחנות) — אחרי שתוכל לקרוא בספר שיעור מהרכבת ומהפרדת כל מין אוכל (כימי), ובזה תפטר מלטחונם בשיניך. אך אתה לא תסתפק בזה, אך תרצה לאכול בפועל ממש, ובזה הלא תודה, כי לא די בקריאה בספר בלבד, כי לא ישביעו את הנפש, ואך דרוש להוציא את הדברים בפועל ממש, ובזה תוכל לדון בזה תשובה לשאלתך. וזהו כונת הלשון הקהה את שיניו, הביאה לו תשובה בסגנון מליצי במשל מקלקול השינים. וסגנון התשובה בכלל הוא על דרך הלשון ענה כסיל כאולתו (משלי כ״ו ה׳), כלומר, בסגנון דבריו שלו, וכמו שאמרו במס׳ ביצה (כ׳ ב׳), האי מאן דאמר לי׳ חבריה מילתא (בקפידא) יהדר לי׳ ממאי דאמר לי׳ הא, כלומר, בלשונו ובענינו. עיי״ש. וכעין סגנון תשובה כזה מצינו בתורה בריש פרשת קרח שפנה קרח למשה ולאהרן בלשון רב לכם (ט״ז ג׳) השיב לו משה ג״כ בלשון זה. רב לכם (שם פסוק ז׳). ובמס׳ סוטה (י׳ ב׳) כעין הערה זו, יהודה בהכר בישר (הכר נא הכתונת בנך היא) בהכר בישרוהו (הכר נא למי החותמת). ובב״ב (ט״ז א׳) איוב בסערה דיבר (שאמר אשר בסערה ישופנו (ט׳ י״ז) ובסערה השיבוהו (ויען ה׳ את איוב מן הסערה (ל״ח ח׳).

אלו היה שם לא היה נגאל לכאורה זה פלא, דהא ביציאת ישראל ממצרים כתיב וגם ערב רב עלה אתם (פ׳ בא, י״ב ל״ח), ואיך אמר לא הי׳ נגאל. וצריך לומר, דהערב רב לא היו רשעים, אך ערבוב גרים מאומות, כמש״כ רש״י שם, ויצאו כדי להסתפח על אומת ישראל, אבל הרשעים מתו בשלשת ימי אפלה (במכת חושך), כמבואר במדרשים וברש״י פ׳ בא (י׳ כ״א). ודע דבענין שאלת הבן הרשע והתשובה לו יש לי שאלה משולשת ולדעתי כולן נמרצות. ראשית, כי בפסוק שבענין שאלה זו כתיב והיה כי יאמרו אליכם בניכם (פ׳ בא, י״ב כ״ו) בלשון רבים, והמגיד תפס בזה לשון יחיד, רשע מה הוא אומר. שנית, כי בפסוק באה התשובה לשאלה זו (מה העבודה הזאת לכם) ואמרתם זבח פסח הוא, והמגיד שם בפי האב התשובה בעבור זה עשה ה׳ לי, בעוד שבתורה באה תשובה זו לשאלת התם (שם י״ג ח׳). ושלישית, אם כן הוא, שלשון השאלה ״מה העבודה הזאת לכם״ היא אמנם שאלת רשע, למה באמת קבעה התורה שאלה זו בלשון רבים, כי יאמרו אליכם בניכם. כאלו מודיע שיקומו הרבה בנים רשעים לשאול שאלה רשעית, בעוד שבשאלות שלושת הבנים כתובות כולן בלשון יחיד (פ׳ בא י״ג ח' וי״ד) דפ׳ ואתחנן (ו׳ כ׳). ולמרבה הפלא אפשר לומר, כי אמנם בלשון השאלה מה העבודה הזאת לכם אין ברור שבה ודאי טמונה כפירה, יען כי אפשר שאשיגרא דלישנא הוא ולא דייק כל כך בלשונו, ועל זה רמזה התורה בלשון והיה כי יאמרו אליכם בניכם, בלשון רבים, להורות, כי אין כונת כפירה בלשון זה, אך חסרון דקדוק לשון, יען כי לא נחשדו ישראל על כפירה מפי בנים רבים בפרהסיא, ומפני זה באה גם התשובה רצויה, ואמרתם זבח פסח הוא. אך המגיד, ברצותו לכלול ארבע דעות שונות בארבעה בנים עפ״י שאלות שונות — תפס הלשון ״לכם״ במובן רשע, לכם ולא לו, ולכן שינה מלשון רבים, כי יאמרו אליכם בניכם ללשון יחיד, רשע מה הוא אומר, וזה הוא כדי שלא לעשות סתם בנים לרשעים, וממילא תפס בהתשובה לשון מקביל ומכוון לרשע, הקהה את שיניו, ושימש בלשון התשובה את הלשון בתורה בעבור זה עשה ה׳ לי, כדי לדייק לי ולא לו וכו׳. וראוי לדעת, כי סגנון זה מחליפות לשונות ומהעתקתם ממקום למקום למען מטרת דרשות — הוא מדרך הפייטנים וגם עורך ההגדה בכלל.

פסקה ה

ושאינו יודע לשאול את פתח לו באיזה מקומות במקרא בא הלשון אתה בכנוי נוכח לנקבה, את, והם בפ׳ בהעלתך (י״א ט״ו) ואם ככה את עושה לי, ובפ׳ ואתחנן (ה׳ כ״ד) ואת תדבר אלינו. ובקהלת (ז׳ כ״ב) גם את קללת, וביחזקאל (כ״ח י״ד) את כרוב ממשח, ובכולם נדרש שינוי זה, וכאן לא נתבאר על מה הכנוי לנוכח זכר בכנוי לנוכח נקבה, את תחת אתה. ושמעתי רמז לזה, שבעל ההגדה מרמז שלא תפטרנו לזה הבן בדברי הפסוק הזה בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים כי הם לא יספיקו להגיד את כל הקורות בענין זה, אך תלמדהו והבינהו מכל ענין יציאת מצרים מתחלתו ועד סופו, וזה מרומז במלת ״א׳ ת׳״, כדאמרי אינשי, מאל״ף ועד תי״ו.

את פתח לו שנאמר והגדת לבנך וגו׳ לא נתבאר איפה מרומז בפסוק זה דאיירי בבן שאינו יודע לשאול, ואיזה הכרח לזה. אך הבאור הוא, כי הדברים לשלשת הבנים הראשונים באו בסגנון תשובה לשאלותיהם, כמו בשאלת החכם, כי ישאלך בנך וכו׳ (פ׳ ואתחנן, ו׳ ה׳) ובשאלת הרשע, והיה כי יאמרו אליכם בניכם וכו׳ (פ׳ בא, י״ג כ״ו), ובשאלת התם והיה כי ישאלך בנך וכו׳ (שם י״ג י״ד), אבל בענין שאינו יודע לשאול לא כתיב שישאל, אך ישר מדברי האב, והגדת לבנך (שם שם ח׳), וזה הוא מפני שהבן אינו יודע לשאול.

בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים הנה תלה הסבה במסובב, כי הן הכונה הוא לבאר סבת מניעת אכילת חמץ וחיוב אכילת מצה שבפסוק הקודם, שזה בעבור הגם שעשה ה׳ לי בצאתי ממצרים, א״כ הי׳ לו לומר כי זה הוא בעבור (הנס) שעשה ה׳ לי בצאתי ממצרים. אך אמנם מצינו לפעמים קרובות לשונות הפוכות במקרא, ובלשון חז״ל נקראים מקראות מסורסים, כמו בסוטה (ל״ח א׳) מקרא זה מסורס הוא, ובב״ב (קי״ט ב׳) סרס המקרא ודרשהו, וכמ״ד פ׳ אחרי, ריש לקיש מסרס קראי ודרש, ויתבאר זה להלן בדרשה על הפסוק וירד מצרימה ויגר שם, ונביא שם הרבה משלים לזה, ואם כן גם כאן אפשר לפרש זה בסגנון הפוך כמו שכתבנו. אכן אפשר גם לקיים הלשון ככתיבתו, והענין יתבאר ישר וטוב. וזה יתבאר עפ״י מה שדקדקתי בהרבה מקומות במקרא, שהמלה ״זה״ או ״זו״ באות תחת מלת ההוראה ״אשר״, כמו בתהלים (ק״ד) אל מקום זה יסדת — תחת אל מקום אשר יסדת, ובמשלי (כ״ז כ״ב) שמע לאביך זה ילדך — תחת אשר ילדך, ובאיוב (י״ט י״ט) וזה אהבתי נהפכו בי — תחת ואשר אהבתי. וכן המלה ״זו״ בתהלים (י״ט) ברשת זו טמנו — תחו אשר טמנו (עיי״ש כראב״ע), ושם (י׳ ב׳) במזמות זו חשבו — תחת אשר חשבו, ועוד שם (ל״ב ח׳) אשכילך ואורך בדרך זו תלך — תחת בדרך אשר תלך, ושם (ס״ח כ״ט) זו פעלת לנו — תחת אשר פעלת, ובישעיה (מ״ב כ״ד) ה׳ זו חטאנו לו — תחת אשר חטאנו לו. ובזה יתבאר בפרשת שירת מצרים נחית בחסדך עם זו גאלת. עד יעבור עמך ה׳ עם זו קנית, ובישעיה (מ״ג כ״א) עם זו יצרתי, וידוע, דשם ״עם״ הוא שם ממין זכר (עם אחד, והרבה כהנה), ואיך ילווה לו ההוראה ״זו״. אך לפי המבואר, דהמלה ״זו״ באה תחת מלת ההוראה ״אשר״ יתפרש עם אשר גאלת, עם אשר קנית, עם אשר יצרתי. והבקי במקרא ימצא הרבה כאלה. והנה גם כאן בפסוק שלפנינו יתבאר, והגדת לבנך לאמר (כלומר, שנסמך על הפסוק הקודם מצות יאכל ולא יראה לך חמץ) הוא בעבור אשר עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים. ומתבאר יפה וטוב ורצוי.

תוכן העניינים

ברוך שאמר על הגדה של פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה