ברוך שאמר על הגדה של פסח· הרב ברוך הלוי אפשטיין
מגיד · כוס שניה
פסקה ב
אשר גאלנו וגאל את אבותינו. ולמעלה בנוסח ההודאה לפיכך אומרים להודות להלל... למי שעשה נסים לאבותינו ולנו, שם הקדים להמאורע אבות לבנים וכאן מקדימין גאולתנו שלנו לגאולת אבותינו, וצריך טעם. ואפשר לבאר, משום דבמעשה הנסים בודאי האבות קודמים, שהם קודמים לנו בזמן, אבל לענין הגאולה הנה ידוע, כי ענין גאולה הוא כמו השבת אבידה. יען כי על מניעת גאולה נאמר ואבדתם בגויים (פ׳ בחקותי, כ״ז ל״ח), ובענין אבידה מפורש בגמרא ב״מ (ל״ג א׳) כי החזרה על חיפוש אבידה שלו ואבידת אביו אבידתו קודמת, ויליף זה שם מקרא, ולכן מקדימין כאן גאולתנו לגאולת אבותינו. ומה שאנו אומרים בתפלה אלהינו ואלהי אבותינו, אעפ״י דבהכרת אלהות קדמו אבותינו — אפשר לומר משום שאם יקדימו אלהות שקבלו אבותינו זה יחליש באיזה ערך את הכרתנו שלנו באלהות, מפני שמטבע הבנים ללכת בדרכי אבותיהם, ועל דרך שאמרו מנהג אבותיהם בידיהם (תענית כ״ח ב׳), מעשה אבותיהם בידיהם (חולין י״ג ב׳), שותא דינוקא דאבוה או דאימיה (סוכה נ״ו ב׳), ואם כן אפשר להבין. כי רק מתוך רגילתנו שלנו במעשה אבותינו נחזיק בתומת אמונת אלהות, ולא מתוך הכרה עצמית, ולכן מקדימין לומר אלהינו להורות כי קבלתנו שלנו באלהות הוא מהכרה עצמית, ולא רק מתוך אחיזתנו בחיי אבותינו ובהכרתם שלהם.
שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך. חוקרי הלשון חקרו בתכונת השמות שמחה וששון, וקבעו, כי שמחה יונח על הרגש בתחלת הדבר הנכון לבוא. וששון — בסוף התוצאה מהדבר הנרצה, ולפי זה יתבאר כאן שמחים בבנין עירך, שהוא רק כהקדמה להעבודה בביהמ״ק, וששים בעבודתך — ביהמ״ק, שזה עיקר ותכלית קדושת ירושלים. ולהנחה זו של המדקדקים הנזכרים יסכים גם הלשון בפזמון אל אדון (לשחרית של שבת), כי צבא השמים (הם השמש והירח וכוכבים וכו׳) ״שמחים בצאתם וששים בבואם״, כלומר, שמחים בצאתם למלא תפקידם, וששים בבואם — לאחר שהוציאו פעולתם. וע׳ מש״כ שם בכלל ענין שמחתם בזה. וכן יסכים להנחה זו הלשון בתפלה לרה״ש ויוהכ״פ ״שמחה לארצך וששון לעירך״, כי הקיבוץ להארץ היא התחלת הגאולה והכניסה לירושלים היא עיקר גאולת הארץ. אך על הנחה זו יש להעיר מישעיה (ל״ה י׳) ששון ושמחה ישיגו. ולפי המבואר, הלא היה להקדים שמחה לששון כסדר הענינים, כמו שבארנו. אבל על האמת מכוון הלשון שם, כי הן שם איירי בגמר קץ הגאולה כמש״כ שם, ופדויי ה׳ ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו — ושם באמת תכונת ששון קודמת, דתבונה זו באה בקץ תכלית הדבר, ואחר הששון המופלא — שמחה רגילית. ובירמיה (ז׳ ל״ד) והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה — יתבאר על דרך ״לא זו אף זו״, לא רק קול ששון גדול ומופלא אך גם שמחה רגילית תשבת, כמבואר, ועיין עוד במס׳ סוכה (מ״ח ב׳), ואין להאריך עוד.
ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים. ורשום במקומו במוסגר בזה הלשון (״במוצאי שבת מן הפסחים ומן הזבחים״). ופירשו המפרשים בטעם הלשון ההפוך, משום דבשם ״זבחים״ יובן קרבן חגיגה הבאה עם הפסח ואוכלים מקודם את החגיגה ואח״כ הפסח, משום דדין הפסח להאכל על השובע, כדי שיהי׳ נאכל רק לשם מצוה ולא לשם רעבון. ואמנם זהו רק כשחל פסח בימי חול, אבל כשחל פסח בשבת לא תבוא אז חגיגה יחד עם הפסח, מפני שמעשה החגיגה אינה דוחה את השבת כמו שדוחה הפסח, ובאה רק למחרת השבת, ולפי זה יוצא שמקודם אוכלים את הפסח (בשבת) ואח״כ החגיגה ביום ראשון, ולכן כשחל פסח במוצאי שבת אומרים ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים, כסדר אכילתם, הפסח בשבת והחגיגה למחרתו. זה הוא טעם הנוסח במוצאי שבת מן הפסחים ומן הזבחים. אבל באור זה קשה, יען כי לפי זה הי׳ צריך להקדים פסחים לזבחים בחג הפסח שלפני אותה שנה שבה יחול פסח במוצאי שבת, כיון דהתפלה מוסבת על חג הפסח העתיד בשנה הבאה, כהוראת הלשון יגענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו ונאכל שם, ואם כן צריך לחשב בפסח זה הבא בחול מתי יחול פסח בשנה הבאה, ואם יחול בשבת יקדימו אז פסחים לזבחים, אבל להקדים זה בפסח דהשתא אין כל טעם ויסוד. ולבד זה קשה מאוד כלל ענין זה, כי הנה כל דיני הסדר בליל פסח נתבאר במשנה ובגמרא (פ״י מפסחים) ובפוסקים ראשונים, הרי״ף ורמב״ם ורא״ש וכל בו, ובסדור רב עמרם (המיוחד כולו להעמיד נוסחאות אמתיות), וכן בספרי אחרונים כל הפרטים ופרטי פרטים וכל המנהגים המקובלים עד שלא יחסר כל בהם, ומכל ענין זה להקדים במוצ״ש פסחים וזבחים אין אף רמז קל. והראשון בפוסקים אחרונים שחידש זה הוא הט״ז באו״ח סימן תע״ג ס״ק ט׳ בשם אחד האחרונים (מהרי״ז), וזולתו לא נמצא דבר ורמז, וכמה הוא מן הפלא, ועיין בתוס׳ פסחים (קט״ז ב׳), ולענין מוצאי שבת אין דבר שם. וכתבתי על זה בספרי מקור ברוך, כי בכלל כל חידוש זה (להקדים במוצ״ש פסחים לזבחים) בא לרגלי טעות קלה ע״י אחד הסופרים, ובהתגלות הטעות יתברר הדבר. והבאור הוא, כי מקור ברכת הודאה זו (אשר גאלנו וכו׳) היא במשנה פסחים, משנה ז׳ פרק י׳, ושם הגירסא מן הזבחים ומן הפסחים, ובאותה המשנה שבגמרא (דף קט״ז ע״ב) הגירסא מן הפסחים ומן הזבחים, ורשום שם במסרת הש״ס ״במשנה שבמשניות מן הזבחים ומן הפסחים״. וזה חזון מצוי שגירסות במשנה שבמשניות ובגמרא שונות הן. והיתה הגירסא העיקרית בההגדה כמו שהיא במשנה שבגמרא, מן הזבחים ומן הפסחים, ואחד המעתיקים לו את ההגדה מכתיבת יד סופר (טרם גלות מעשה הדפוס) רשם לו בצדו בראשי תיבות ״במ״ש מן הפסחים ומן הזבחים״, וכיון בזה לומר, כי במשנה שבגמרא (הנוסח) מן הפסחים ומן הזבחים, באשר כן הי׳ דרך הסופרים אז לכתוב בראשי תיבות משונים כדי לקצר מלאכתם. ומעתיק אחד שהעתיק מהגדה זו, חשב, כי הר״ת מן ״במ״ש״ הוא במוצאי שבת״, ועפ״י הסברא כי אז נאכל הפסח קודם החגיגה, כמו שבארנו, מפני שהחגיגה אינה דוחה שבת ובאה למחר השבת — עפ״י סברא זו העתיק לו מפורש ״במוצאי שבת מן הפסחים ומן הזבחים״, ויען כי סברא זו קרובה להתקבל, לכן בא נוסח בהעתקות הבאות ומהן לדפוס ומדפוס לדפוס עד היום הזה. ולהלכה בודאי העיקר בגירסת המשנה שבגמרא, מן הזבחים ומן הפסחים, וכן הגירסא ברי״ף ורמב״ם ורא״ש וכל הראשונים שזכרו ענין זה, וטעמם, משום דהפסח נאכל על השובע לאחר החגיגה, כמש״כ למעלה, ואם לפעמים יקרה שאכילת הפסח תוקדם לאכילת החגיגה, כגון בערב פסח שחל בשבת שוב לא פלוג בהנוסח, יען כי עכ״פ בשבת יחול לזמן רחוק מאוד וגם כי האמירה בכלל אינה מעכבת, ולכן הנוסח הזה תמידי. והנה את כל זה כתבתי להעמיד הנוסח שבתלמוד ופוסקים בענין זה אבל אני לדעתי נראה טעם פשוט ומיוחד להקדים זבחים לפסחים בכל שנה, ואפילו בשנה שחל ערב פסח בשבת, ולא רק משום ״לא פלוג״ אך מיסוד הדבר, וכל חקירה בזה תעבור ותשתקע. וטעמי בזה, כי הן באותה הבקשה מבקשים שיגיענו ה׳ למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו, ומבואר מפורש, שלא רק על חג הפסח מוסבת תפלה זו אך גם על רגלים אחרים הבאים לאחר הפסח בסדר מהלך השנה, והם שבועות וסכות, וידוע, כי באלה הרגלים מביאים שלמי חגיגה שנקראו זבחים, כמו החגיגה שבפסח. וכה מבקשים שיגיענו לשבועות ולסוכות ונאכל בהם מן הזבחים (שלמי חגיגה ביו״ט), ועוד יגיענו לפסח הבא ונאכל שם מן הפסחים, ואין צריך להזכיר גם החגיגה כי היא כלולה במצות הפסח. וכה הנוסח מן הזבחים ומן הפסחים קיים ונאמן בכל שנה ושנה. והנה ידוע בגמרא שטעם אכילת חגיגה קודם אכילת הפסח היא מפני שמצוה לאכול הפסח על השובע. וטעם הדבר לא נתבאר. ויש אומרים, דהוא כדי שיאכל הפסח לשם מצוה ולא לשם תאות אכילה. אבל זה קשה, דהא כידוע סעודת שבת היא מצוה (עיין שבת קי״ג א׳) ובכל זאת עיקר מצות סעודת שבת הוא שיאכל לתיאבון, ומהאי טעמא יש נוהגים להתענות בערב שבת כדי שיאכל בשבת לתיאבון, והתענית נקרא תענית צדיקים (ירושלמי פסחים פרק י׳ הלכה א׳). ואפשר לומר בטעם אכילת הפסח על השובע עפ״י מה שאמרו ביומא (ע״ד סע״ב) דיהא אדם רגיל לאכול סעודתי׳ רק ביום, מפני שהאכילה בחושך לא תשביע הגוף. יען כי הנאת הגוף באה יחד עם מראה עינים על המאכל. והנה לא מצינו שיהא חיוב בפסח הנאת האורה. וידוע דמצות אכילת הפסח הוא רק בלילה, כמבואר בתורה ואכלו את הבשר בלילה הזה ולכן אם יאכל הפסח קודם החגיגה בלילה לא יהי׳ שבע, ולכן אוכלים מקודם החגיגה והחגיגה אפשר לאכול מבעוד יום, ולכשיאכל אחרי׳ את הפסח יאכלנו רק לשם מצוה, יען כי לבשר אינו רעב עוד. אבל אי אפשר לאכול מקודם הפסח ואח״כ החגיגה, יען כי לבד החשש מאכילת הפסח לתיאבון עוד תפוג בשר החגיגה את טעם בשר הפסח, זה אסור, כמבואר בפסחים (קי״ט ב׳). ומה שבליל שבת לא חיישינן לזה שאכילה בחושך לא תשביע יען כי בשבת חובה ומצוה להרבות בנרות כמבואר בשבת כ״ה ב׳. —