ברוך שאמר על הגדה של פסח· הרב ברוך הלוי אפשטיין
מגיד · יכול מראש חודש
פסקה א
יכול מראש חודש... לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. הסברא שהי׳ אפשר לחייב מצות והגדת לבנך מר״ח, י״ל משום דתחלת הפסח היתה בר״ח, כמבואר בפרשה בא (י״ב ב׳) החודש הזה לכם ראש חדשים, ומבואר במנחות (כ״ט א׳) דזה היה בר״ח, שהראה ד׳ להם (למשה ולאהרן) מולד הלבנה, ואם כן אפשר שחל החיוב מזמן הצווי. וזהו שאמר, יכול מר״ח, כפי אפשרות הסברא, ת״ל בעבור זה. — לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, וזה הוא בליל ט״ו בניסן. ואמנם צריך באור, מה ההפסד בזה אם יספרו להבנים מענין יציאת מצרים מראש חודש או מבעוד יום, ועל מה בא עכוב לזה. אך אפשר להסביר זה עפ״י מה שבארנו במשלי (כ׳) את הפסוק גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו *), ולא אמר אם הוא סר מרע, וזה הוא, כי אחרי שרוצה הכתוב לומר, כי הוא יתנכר במעלליו, והדבר מתבלט אך ורק במעשה בפועל ולא בשב ואל תעשה. וכן משמע במס׳ שבת (ס״ט ב׳) במי שתעה במדבר ושכח איזה יום שבת מונה ששה ימים ושובת יום אחד, ופריך, וההוא יומא במאי מינכר לי׳ — בקידושא והבדלתא. — הרי דלא די בשביתה בלבד, בשם ואל תעשה וצריך לזה איזו פעולה, ומשני דמינכר ליה בקידוש והבדלה. וכן כאן, היכר סיפור הדברים הוא רק בשעה שמצה ומרור מונחים על השולחן. וזה כעין מעשה בפועל ומתוך כך יתקבלון וישתמרון הדברים שמספרים בענין. ואמנם נראה, כי כל זה הוא רק לענין לצאת חובת סיפור, כי בזמן אחר אין יוצאין, אבל לענין רשות, באמת רשאים לספר בכל זמן שהוא, וע״ע במאמר הבא.
בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך המלה ״שיש״ נראית כמו מיותרת, כי לא הי׳ חסר הלשון והענין אם הי׳ אומר בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. ואפשר לומר שבא להוציא שלא נאמר שגם באיזו שעה שהיא ובכל זמן שהוא, שמונחים לפניך מצה ומרור, אף שלא בזמנם הקבוע, גם אז מצוה לספר ביצ״מ — על זה אומר, בשעה ״שיש״, כלומר, בשעה שיש חובה ומצוה להניח מצה ומרור לפניך, והוא בערב יום חמשה עשר בניסן, שאז תחלת י״ט. וראוי להעיר, כי במכילתא פרשה בא נתוסף ללשון מונחים לפניך המלים על ״השלחן״, וזה יטעים דברינו ביותר, דהכונה — בעת שיגיע שעתם להיות מונחים על השלחן, כי מדרך לערוך שלחן בזמן שהשעה מחייבת.
בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ידוע הוא, כי בכל מקום שבאים השמות מצה ומרור מקדים מצה למרור, ולכאורה יש להעיר, כי אחרי שמצה היא זכר לחרות, כמבואר בתורה (ס״פ בא) ומרור זכר לשעבוד, כמש״כ (ר״פ שמות) וימררו את חייהם בעבודה קשה וכו׳ והשעבוד קודם לחירות. אם כן הי׳ דרוש להקדים בכל מקום מרור למצה, כסדר הענינים. אך אפשר לבאר זה עפ״י הידוע בגמרא ומדרשים, כי יען שרצה הקב״ה להחיש גאולתם קודם הזמן המוגבל (תחת ארבע מאות אך מאתים ועשר שנים) אך לא היה באפשר לבטל הגזירה ממספר השנים סבב כבדות העבודה, וחשב זה תחת זה, קושי עבודה תחת אריכות הזמן, ועבור זה החיש זמן החירות — ואם כן, היתה כונת הגאולה באמת קודמת למרירות העבודה, ולכן מצה קודמת.