אור ברסלב
ברוך שאמר על הגדה של פסח מגיד › ארמי אבד אבי

ברוך שאמר על הגדה של פסח· הרב ברוך הלוי אפשטיין

מגיד · ארמי אבד אבי

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו

פסקה ב

צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו וכו׳, שנאמר, ארמי אובד אבי הלשון צא ולמד אינו מבואר ברחבה, ולא מצינו כמותו, וצריך באור. ואפשר לפרשו עפ״י המבואר בשבת (ל״א א׳) בגוי אחד שבא לפני הלל ואמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה על רגל אחת, גיירי׳, אמר לו, ואהבת לרעך כמוך, מה דעלך סני לחברך לא תעביד (כגון גניבה, גזילה, רציחה, עריות ורוב המצוות (רש״י) היא כל התורה, ואידך פירושא היא, זיל גמור, ע״כ. ועפ״י זה יש לכוין הענין כאן, כי כמבואר במדרשים ובאגדות רבו מאוד הרעות והרמאות שעשה לבן ליעקב, ורמז מזה ניכר בדברי יעקב שאמר והחליף את משכורתי עשרת מונים ולא נתנו אלהים להרע עמדי (פ׳ ויצא ל״א ז׳). אכן דברי האגדות האלה רבים הם ואין השעה עתה בשעת הסדר לאספם ולפרטם ולפרשם, ואמר על זה, צא ולמד לעת הפנאי את כל הנאמר מכל הרעות שעשה לבן ליעקב, ואני אומר לך רק כלל הדברים, והוא מה שנאמר ארמי (לבן) אובד אבי, הוא רצה לאבד את אבי, זה הוא יסוד כל מעשיו וכללם ואידך, פרטיהם, צא ולמד, וזה מכוון לסגנון האגדה דשבת שהבאנו. ומדי זכרתי את הסיפור דשבת הנזכר, אעיר על הלשון שאמר הלל להגוי ״זיל גמור״, זה קשה, שהרי הגר רצה ללמוד הכל רק על רגל אחת, ואיך אמר לו זיל גמור. ואולי אפשר להגיה קצת בלשונו, תחת הלשון זיל גמור — זיל גייר, כלומר, אנכי למדתיך כל התורה על רגל אחת, כי זה שלמדתיך הוא יסוד כל התורה ועתה עליך לקיים הבטחתך להתגייר, והלשון גיירי' צריך להיות לבסוף.

שנאמר ארמי אובד אבי לשון זה הוא פסוק בריש פרשה תבוא (כ״ו ה׳), והוא התחלת תפלת ההודאה על הבאת בכורים, ומספר בקצרה את קורות עם ישראל, ופירש״י, דשם ארמי מוסב על לבן הארמי, שרצה לעקור את כל אשר ליעקב בעת שרדף אחריו, אך ה׳ מנעהו מזה, כמבואר בס״פ ויצא, ונחשבה לו מחשבתו זאת כמעשה עכ״ל. אבל יש מפרשים (רשב״ם ועוד) דשם ארמי מוסב על אברהם שהי׳ מארץ ארם, והי׳ אובד וגולה מארצו, כדכתיב לך לך מארצך, עכ״ל. ויהי׳ לפי זה השם ״אובד״ נמשך לשם ״ארמי״, כלומר, ארמי אובד אבי — ארמי שהי׳ אובד הוא אבי, אברהם. וע׳ בסמוך. ועוד יש מפרשים (ספורני ועוד), דשם ארמי מוסב על יעקב, שהי׳ זמן ארוך כמו אובד בחיים, ולא הי' לו בית מושב ומנוחה, ולא יפלא שקוראים לו ארמי (כן הוא דברי המפרשים) שמצינו דוגמתו בשם יתר הישמעאלי (דה״י, ב׳ י״ז) אעפ״י שהי׳ ישראל, אך מפני שהי׳ גר בארץ ישמעאל, עכ״ל. והנה אין גבול ואין ערך לכל הדוחק בפירושים אלה, ולמותר להאריך בזה, וגם כי אין קץ לפלא לכנות עתה בתפילת הודאה בשעת הבאת בכורים (אשר על זה יומשך הלשון ארמי) לכנות את אברהם ואת יעקב בשם ארמי, ולא שמענו מעולם דוגמא לזה. ולבד שפירש״י שהבאנו נוח ורצוי, ועוד יסכים לו אונקלוס שמתרגם ארמי אובד אבי — לבן ארמאה בעא לאבדא ית אבא — עוד יוצדק עפ״י מה שכתב הראש בבאורו לנדרים (ל״ז ב׳), כי הנגינות ופסקי הטעמים של המלים יורו פשט הכתוב, וכאן השם ארמי נטעם בפשטא, שהוא טעם מפסיק המלה בנטי׳ לעצמה מבלי התחברה עם המלה הסמוכה, וכנגד זה, המלה ״אובד״ מוטעמת במונח, המורה להמשכה הלאה לשם ״אבי״ ויוצא לפי זה המובן מהמשך המלים, ארמי — הוא אובד אבי, וזה כפירש״י ותרגום אונקלוס. אבל לדעת המפרשים הנזכרים ובאורם הי׳ דרוש להטעים המלים ארמי אובד בנגינה מחברת, כהוראת שם ותואר. ודברי הרא״ש הם קלורין לעינים בכמה וכמה מקומות בפסוקים שטרחו מפרשים בבאורם. וכן נראה שהבין הלשון כאן כרש״י ות״א בעל הפזמון שלהלן ״ובכן ויהי בחצי הלילה״ שכתב, הפחדת ארמי באישון לילה״. ומוסב על לשון הפסוק בס״פ ויצא וירא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה, והזהיר אותו על הנהגתו עם יעקב, הרי דמכנה את לבן בשם סתמי ארמי, ולמד זה מלשון התורה כאן.

פסקה ג

וירד מצרימה אנוס עפ״י הדיבור לא נתבאר מאין למד זה. כי אין לפרש שמדייק הלשון ״וירד״ שהילוך זה הי׳ לו לרגש ירידה, אבל הן מצינו בכמה מקומות, שההליכה מארץ ישראל למצרים תתבטא בלשון ירידה מפני שארץ מצרים היא במורד כלפי עמדתה של א״י, וכה מציגו באברהם וירד מצרימה (פ׳ לך) וביוסף הורד מצרימה (פ׳ וישב), ירד ירדנו (פ׳ מקץ), רדה אלי (פ׳ ויגש), והרבה כאלה. אך אפשר לומר, כי כפי המתבאר בס״פ ויחי הי׳ יעקב דואג הרבה שלא להקבר במצרים, ובעת שנתבשר מחיי יוסף אמר אלך ואראנו בטרם אמות, הרי שחשב כי במעט קרב יומו, ומפני זה בודאי לא ברצונו הלך למצרים כי דאג על ביאת יומו ועל אפשרות קבורתו שם — והלך אנוס עפ״י הדבור. אך צריך באור, מה ענין האונס בזה ולמה זה. וצריך לומר, שהוא כדי לקיים הגזירה כי גר יהיה זרעך וכו׳ (פ׳ לך ט״ו י״ג). ואמנם לא נתבאר, למה נפל הגורל בזה על יעקב ולא על אברהם ויצחק. וצריך לומר, משום דכידוע, כל עיקר שעבוד מצרים הי׳ לתכלית התוצאות לכשיצאו משם, תוצאת החירות ומתן תורה והכניסה לא״י וכל המסתעף מזה, ואם הי׳ מקיים זה באברהם ויצחק היו נכללים בזה גם ישמעאל ועשו, והרצון בזה הי׳ לזכת בכל אלה את זרע יעקב שכולו קודש, ואגלאי מילתא למפרע, דמה שאמר כי גר יהיה זרעך וכו׳ כיון לזרע יעקב.

וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול. קרוב לומר, שהלשון מהופך קצת, וצריך לומר וירד מצרימה במתי מעם ויגר שם ויהי שם לגוי גדול. יען כי מתי מעט מוסב רק על זמן הירידה למצרים, אבל הגירות היתה בהמון. ודבר סירוס מקראות הוא חזון נפרץ, כמו בפרשה לך (י״ד י״ב) ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם — תחת את לוט בן אחי אברהם ואת רכושו. ובפרשת שמות (ד׳ ל״א) ויאמן העם וישמעו כי פקד ה׳ — תחת וישמעו כי פקד ה׳ את בני ישראל ויאמן העם, יען כי האמונה באה לאחרי השמועה, מאמינים אל מה ששומעים. ובפרשה בא (י״ב ל״ב) במאמר פרעה למשה ואהרן קומו צאו כאשר דברתם וברכתם גם אותי — תחת וגם ברכתם אותי, כי לפי הכתוב משמע שברכו את מי שהוא שיאמר שיברכו גם אותו, ולא נמצא שברכו את מי. וכן נראה בפ׳ בשלח (י״ד י״ג) כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, וזה במשמע שלא יראו עוד בכלל איש מצרי, וזה לא יתכן, אך הלשון מהופך, ושיעורו, כי את מצרים אשר ראיתם היום לא תוסיפו לראותם. כי כולם יטבעו. ובר״פ ויקרא, אדם כי יקריב מכם, ולפי סגנון הלשון צריך לאמר אדם מכם כי יקריב. ושם (א׳ ט״ז) והקטיר המזבחה ונמצה דמו — תחת ונמצה דמו והקטיר המזבחה. כי מצוי הדם הוא קודם להקטרה אותו (וע׳ רש״י). ובפרשה אמור (כ״ב ב׳) דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי — תחת וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי (וע׳ רש״י). ובפרשה חקת (י״ט ז׳) ורחץ בשרו במים ואחר יבוא אל המחנה וטמא עד הערב — תחת וטמא עד הערב ואחר יבוא אל המחנה, כי הכניסה למחנה הותרה לאחר הערב שמש (וע׳ רש״י). ובירמיה (י״ז נ׳) כל אוצרותיך לבז אתן במותיך בחטאת — תחת בחטאת במותיך. ובהושע (ח׳ ב׳) לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל — תחת לי יזעקו ישראל אלהי ידענוך. ושם (י״ד ג׳) אמרו אליו כל תשא עון — תחת כל עון תשא. ובחבקוק (ג׳ ב׳) אלוה מתימן יבא וקדוש מהר פארן סלה — תחת וקדוש סלה מהר פארן, כי השם קדוש סלה הוא כמו חדוש נצחי, מעין הלשון מלך הכבוד סלה (תהילים כ״ד:י׳) והוא תואר נצחי. ובתהלים (פ׳ ו׳) ותשקמו בדמעות שליש — תחת ותשקמו דמעות בשליש (מין מדה). ועוד שם (קי״ט ח׳) את חקיך אשמור אל תעזבני עד מאוד — תחת את חקיך אשמור עד מאוד אל תעזבני. והרבה כהנה. וכן נשתמשו בסגנון זה בחז״ל. ואמרו בסוטה (ל״ח א׳) מקרא זה מסורס הוא, ובב״ב (קי״ט ב׳) סרס המקרא ודרשהו, ומ״ד פ׳ אחרי ריש לקיש מסרס קראי ודריש. ובקדושין (ע״ח רע״ב) פירשו הפסוק בשמואל א׳ (נ׳) ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה׳ — ופירשו, ונר אלהים טרם יכבה בהיכל ושמואל שוכב — במקומו. וכן נמצא ענין סירוס באותיות, עפ״י העתקת אותיות במלה אחת ממוקדם למאוחר וממאוחר למוקדם, וזה יתבאר להלן בדרשה ובמורא גדול זו גילוי שכינה. מבואו שם כמה וכמה דוגמאות.

פסקה ה

ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצוינים שם הנה לשם ״גדול״ שתי הוראות, האחת, גדול בכמות, במדה ובמספר, כמו המאור הגדול (פ׳ בראשית), ברכוש גדול (פ׳ לך), הים הגדול, ועוד כהנה. וההוראה השניה — גדול באיכות ובמעלה, כמו איננו גדול בבית הזה ממני (פ׳ וישב, ל״ט ט׳), והכהן הגדול מאחיו (פ׳ אמור), מטעם המלך וגדוליו (יונה ד׳), גדול שמי בגוים (מלאכי א׳ י״א) ועוד כהנה. והנה כאן אין הכרע, לאיזו הוראה יתיחש כאן השם גוי גדול, אם יתפרש גדול בכמות ובמספר או גדול באיכות ובמעלה וכבוד, ולכן צריך באור מאין למד המגיד, כי הביאור כאן משם גוי גדול הוא מענין גדולה וכבוד, כמו שאמר, שהיו מצוינים שם, וענין ציון יונח על מי שנהדר במעלת הכבוד וההידור, וכמ״ש במדרש שה״ש על הפסוק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי, (ה׳ ב׳) מהו יונתי — כיונה זו שמצטיינת מכל הצפרים בתמימותה ובענותה כך ישראל מצוינים מכל העמים במעלת התורה והמצות וכו׳. והנה בזה חלוק שם ״גוי״ משם ״עם״, כי ״עם״ מורה על המון עם, כמו העם ההולכים בחושך (ישעיה מ״ט א׳), ובירמיה (ה׳ ח׳) מדוע שובבה העם הזה, וכמ״ד פ׳ בלק (פ׳ כ׳) כל מקום שנאמר עם הוא לשון גנאי, וכן ברש״י פ׳ בהעלותך (י״א א׳) בפסוק ויהי העם כמתאוננים. ולהיפך השם ״גוי״ מורה על גדולי העם ומכובדים וכמו ישראל גוי אחד בארץ (ש״ב ז׳ כ״ג), גוי וקהל גוים יהיו ממך (פ׳ וישלח ל״ה), והלשון שני גויים בבטנך (ר״פ תולדות) פירשו לרמז לשני גדולי העם שיצאו מיעקב ומעשו, והם רבי ואנטונינוס המלך (ברכות נ״ז ב׳), ועל כן משותף שם זה עם שם צדיק, הגוי גם צדיק תהרוג (פ׳ וירא). ולכן מדכתיב כאן ויהי שם לגוי, ולא כתיב שם לעם, דריש שהיו ישראל מצוינים שם, כלומר, מצוינים בגדולה וכבוד.

גדול עצום כמה שנאמר ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו כדי לחזק דבריו ״גדול עצום״ שמוסב על גודל הכמות ועצמות האיכות הביא ארבעה לשונות המורים מעלות מתכונות המתייחשות לתולדה. ואמר, ובני ישראל פרו, פשוט שהיו שלמים בכחות ההולדה ולא היו בהם עקרים. וישרצו — רמז להמבואר באגדות שהיו יולדות ששה בכרס אחד, ושם שרץ מורה על הפלגת רבוי התולדה, וכמש״כ בפ׳ נח (ט׳ י׳) שרצו בארץ. וירבו — הוא לשון גידול, כמו רבתה גוריה (יחזקאל י״ט ב׳), ובאיכה (ב׳ כ״ב) טפחתי ורביתי, והכונה, שגדלו ילדיהם בנחת ובקלות. ויעצמו — אשמעינן ריבותא אעפ״י שהנולדים במספר מרובה הם בטבעם חלושים ורפויי כח, ושם נולדו ששה בכרס אחד, כמבואר למעלה, והי׳ מצד הטבע שיהיו חלושים — אמר ויעצמו שהיו בריאים וחזקים, כלשון הפסוק בישעיה (מ׳ כ״ט) ולאין אונים עצמה ירבה.

פסקה ז

וירעו אותנו המצרים ויענונו בכל מקום שבא הפועל ״הרע״ מושך אחריו את השם המתיחש להפעל בקשר אות למ״ד, לי, לנו, להם, לכם, וכדומה, ולא בקשר ״את״, כמו בפרשה מקץ (מ״ג ו') למה הרעותם לי, ולא אותי, ובס״פ שמות (ה׳ כ״ב) למה הרעות לעם הזה, ושם (פסוק כ״ג) הרע לעם הזה, ובפרשה בהעלתך (י״א י״א) למה הרעות לעבדך, ובתהלים (ק״ו ל״ב) וירע למשה בעבורם, וביהושע (כ״ד כ׳) ושב והרע לכם, ונעמי אמרה ושדי הרע לי (רות כ״א), ועוד כהנה, ולפי זה הי׳ צריך לומר כאן וירעו לנו המצרים, ולא אותנו. ואפשר לבאר עפ״י המבואר באגדות, שהיו המצרים בושים מפני עמי תבל על אשר יענו על לא דבר את עם ישראל, עם שקט ושאנן — ולכן, המציאו להם הצטדקות בזה שהיו בודים עילות ואשמות על ישראל ועשו אותם בעיני עולם לאנשים רעים וחטאים, ובזה מצאו להם הצטדקות על שעבודם ועל ענותם אותם. ולפי זה יתפרש הלשון וירעו אותנו המצרים, שעשו אותנו לפני עמי תבל לרעים וחטאים. ועל כן — ויענונו — כלומר, על כן מצאו להם עילה להתנצלות על מעשיהם אתנו לענות אותנו, ומדויק המשך הלשון וירעו אותנו — ויענונו. וראוי להעיר, כי אמנם פעם אחת, ובענין זה ממש, בענוי מצרים אותנו, כתיב הלשון וירעו לנו, והוא בפרשה חקת, בשלוח משה מלאכים אל מלך אדום, ולתכלית בקשתו ממנו (כפי שיבא בסמוך) הרצה לפניו מעט מקורות עם ישראל ומתלאותיו, ובהמשך הדברים אמר, ונשב במצרים וירעו לנו מצרים (כ׳ ט״ו), והנה שינה מלשון התורה, מן וירעו אותנו ל״לנו״. אך על האמת אפשר לומר כמו קרוב לודאי, כי במכוון הדגיש משה כאן הלשון וירעו לנו, ולא ״אותנו״, יען כי כפי המתבאר בפרשה, היתה תכלית דבריו אל מלך אדום שירשה לישראל לעבור דרך ארצו, והבטיחו, כי ״לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר ולא נטה ימין ושמאל (שם פסוק י״ז), כלומר, שלא יזיקו ולא יפסידו לו במאומה בעברם דרך ארצו. והי׳ חושש, שאם יאמר לו לשון וירעו אותנו מצרים, לשון שאפשר להבין בו שעשו אותנו המצרים לרעים וחטאים, כמו שבארנו — אפשר שיחשוב מלך אדום, כי אולי אמנם כן הוא, כפי שהעריכו אותם המצרים, שהם רעים וחטאים, ואז בטח לא יתן להם לעבור דרך ארצו, כאנשים חשובים. וכן שינה בדבריו מלשון ״אותנו״ ללשון ״לנו״.

פסקה ח

ויענונו כמה שנאמר וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם לכאורה אין בפסוק שמביא לראי׳ יותר משמעות לענוי מאשר הלשון ויענונו, כי שניהם מוכנים בתכלית ענינם, בהוראת ענוי, ומדרך הלשון ״במה שנאמר״ הוא לחדש דבר והוראה בהלשון הקודם, מה שזולת הראי׳ הי׳ המובן באותו הלשון חסר או רפוי, וכאן לא נתבאר איזה תוספת חידוש והוראה בלשון שמביא לראיה. ואפשר לומר שבהפסוק שמביא לראי׳ מכוין להודיע רשעתם של המצרים שלא עבדו בישראל מפני שהיו צריכים לתוצאת העבודה. אך הכונה למען ענותם. זה רשעות כפולה, כובד העבודה ומטרתה, וזה כלול בתוספת הראי׳ מן וישימו עליו שרי מסים, לא למען גוף העבודה אך למען ענותו בסבלותם, אבל מן ויענונו לבד אין זה מוכח, דאפשר עינו אותנו בעבודה מפני שהיו צריכים לגוף העבודה. כמבואר.

פסקה יא

ונצעק אל ה׳ אלהי אבותינו וישמע ה׳ את קולנו לפי סגנון הלשון היה די לאמר וישמע את קולנו, ושם ה׳ אינו מוכרח לכאן, כיון דהשמיעה מוסבת אל הלשון הקודם, ונצעק אל ה׳ אלהי אבותינו. אך יש לומר, דבלשון זה בא לרמז מה שאמרו בברכות (י׳ ב׳) כל התולה (תפלתו ובקשתו) בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים, וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו, מהו שאמר כאן, כי ישראל במצרים לא מצאו און להם לבקש בזכות עצמן ובקשו בזכות אבות, אבל ה׳ שמע להם בזכות שלהם, וזהו באור הלשון ונצעק אל ה׳ אלהי אבותינו — בזכות אבותינו, וישמע ה׳ את קולנו — בזכות שלנו.

פסקה יד

וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ, כמו שנאמר וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים לא נתבאר מה יתרון להפסוק וירא אלהים על הפסוק וירא את ענינו עד שמביא ממנו ראי׳ לבאור הפסוק הקודם, והלא לכאורה אדרבה, הלשון ענינו לבדו מורה על זה, כמו שאמרו ביומא (ע״ז ב׳) על הפסוק בסוף פרשה ויצא, אם תענה את בנותי, שמכוין לענין חיי דרך ארץ, ועוד שם לשונות אלה ממובן זה. אך הבאור הוא, כי שרש שם ענינו (ענה) אפשר להבין גם ממובן דכאות ומצוקה, כמו אלמנה ויתום לא תענון (פ׳ משפטים), עניתי בצום נפשי (תהילים ל״ה:י״ג), ענה בדרך כחי (שם ק״ב), ועוד. וברצות המגיד לפרש כאן המובן מן וירא את ענינו לפרישות דרך ארץ — מביא לראי׳ מן הלשון וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. וכונת הראיה מזה הפסוק הוא, משום דבכל מקום דכתיב הפעל ראי׳ — סמוך לו שם הדבר הנראה, מה ראה, כמו וירא אלהים את האור כי טוב, (פ׳ בראשית) והרבה כהנה, וכאן כתיב וירא אלהים את בני ישראל ולא סיים מה ראה בבני ישראל. ולכן מפרש, דהראי׳ מוסבת על פרישות דרך ארץ, ואין מן הנמוס לייחש להקב״ה ענין גשמי זה, ולכן כתיב רק וירא ולא סיים מה ראה. ויתפרש לפי זה הלשון וירא ממובן דעת ובינה, כמו בקהלת (א׳ ט״ז) ולבי ראה הרבה חכמה, שבאורו ולבי ידע והבין, וכאן הבין כביכול הקב״ה את תכונת דאגתם לסבת פרישות דרך ארץ, וגם לא כתיב וישמע, מפני כי מתכונת הכבוד לא הוציאו ענין זה מפורש בפיהם בזעקתם ותפלתם. וכעין מידה זו שלא לייחש ענין גשמי הבלתי מכובד כלפי ה׳ מצינו במס׳ מו״ק (כ״ח רע״א) בסמיכות למה שמבואר שם, שכל מי שנאמר בו שמת על פי ה׳ היתה מיתתו בנשיקה, — ואמרו, דגם מרים מתה בנשיקה ומפני מה לא נאמר בה עפ״י ה׳, מפני שאין זה מדרך הכבוד. ובמס׳ ב״ב (ע״ד ב׳) לענין דאיירי שם ביחש פרט אחד שאינו מנומס בהסבה להקב״ה, אמרו ״לאו אורח ארעא״, עיי״ש, ועוד יתבאר מזה בסמוך. וגם מצינו שהקפיד הקב״ה על שמיחסים לו מעשה שאינו מכובד, כמו שאמרו במס׳ ברכות (ס״ב ב׳) על מה שאמר דוד לשאול אם ה׳ הסיתך בי (ש״א כ״ו י״ט) הקפיד הקב״ה על לשון קשה זה, ואמר לו, מסית אתה קורא לי? ונענש על זה, עיי״ש *.
והנה מכל האמור בזה מתבאר, דהלשון וירא את ענינו מוסב על פרישות דרך ארץ, כמו וירא אלהים את בני ישראל, וכפי שנתבאר. ורבי אברהם אבן עזרא בריש פרשה שמות (א׳ י״א) מפרש הלשון שם, וכאשר יענו אותו כן ירבה — יענו אותו, כדי ליבש זרע הזכרים, וכפי הנראה ראה לפרש כן, משום דענין רבוי תולדה אינו מתיחש לענין עבודת מלאכה, לאמר, שלרגלי הענוי רבה התולדה — אך מפני שכיונו בזה ליגעם להחליש זריעתם, מפרש הפסוק, כי אעפ״י כן רבתה תולדתם, ומפרש המובן מן יענו ענין דרך ארץ, כפי שנתבאר. ואמנם גם לבד הדרש בהוראת מלת ענינו עפ״י הסמיכות מן וירא אלהים, כפי שבארנו — גם לבד זה אי אפשר לפרש כפשוטו שהמובן מן ענינו הוא לחץ ודחק — יען דזה הלא כבר זכר המגיד מפסוק ותעל שועתם מן העבודה אל האלהים וישמע אלהים את נאקתם, ועוד, ומה הוסיף בלשון וירא את ענינו. ולכן הוציאו לדרשה, כמבואר. הנה הבטחתי למעלה לשוב עוד אל הענין המדובר שם על דבר הרחקה מלשון בלתי מנומס כלפי ה', ואעיר, כי עפ״י זה יתבארו דברי המכילתא בפרשה בא על הפסוק וראיתי את הדם ופסחתי עליכם (י״ב י״ג) ״אל תקרא ופסחתי אלא ופסעתי״ (בהחלף חי״ת לעי״ן). והנה אעפ״י דהחי״ת עם העי״ן רגילין להתחלף, מפני שהם ממוצא אחד (אהח"ע מן הגרון), וידוע, שאותיות ממוצא אחד דרכן להתחלף זו בזו, וכן מצינו חילופיהן בפרשה תצוה, בלשון ולא יזח החושן מעל האפוד, שמתפרש כמו ולא יזע (היינו שיתדבק החושן אל האפוד בחזקה שלא ינוע, מלשון ולא קם ולא זע (אסתר ה׳ ט׳), ובקהלת (י״ב ג׳) ביום שיזועו שומרי הבית — ובמלכים א׳ (ה׳ ל״א) ויסיעו אבנים גדולות, ובקהלת (י׳ ט׳) מסיע אבנים — שענינם עקירה והעברה ממקומם, היינו הך דלא יזח החושן שהבאנו, ומזה הלשון בפרשה בשלח (ט״ו כ״ב) ויסע משה את ישראל, שבאורו כמו ויסח, שהעתיקם ממקומם *), וכן יתפרש ביואל (ד׳ י״א) עושו ובאו — תחת חושו, ורמב״ן בפרשה דברים (ב׳ כ״ג) כותב, כי הלשון והעוים (שם אומה) הוא כמו והחוים, והביא משלים לזה. הנה אחר כל אלה, לא נתבאר מה ראתה המכילתא לפרש ופסחתי כמו ופסעתי, אם לא כמו שבארנו, ולשון שאינו מכובד אין נכון לייחס להקב״ה ואף כי הוא המבטא אותו, והלשון פסחתי הוראתו בעלמא חיגר, בעל מום, כמו בפ׳ אמור איש עור או פסח, או ממובן תועה בדרכיו, כמו פוסחים על שתי הסעיפים (מ״א י״ח כ״א), ולכן דרשה כמו ופסעתי, ממובן צעד ופסיעה. אבל לפי זה קשים הלשונות ופסח ה׳, ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ אשר פסח על בתי ישראל, האם גם שם תשתנה הקריאה. ואמנם אפשר לומר דאין כונת המכילתא לשנות הקריאה, דזה לא יתכן מכמה טעמים, אך הכונה בלשון אל תקרא כמו אל תבין, כלומר, שבלשון ופסחתי תבין ההוראה כמו ופסעתי, ואם כן גם ביתר המקומות כן המובן. ומצינו הפעל ראה במובן הבנה, במו בקהלת (א׳ ט״ז) ולבי ראה הרבה חכמה, שבאורו ולבי הבין, ובשמואל א׳ (כ״ה י״ז) דעי וראי מה תעשי וכלשון זה במלאכים א׳ (ב׳ כ״ב), ובירמיה (ב׳ ל״א) ראו דבר ה׳, וביאורם הבין, הבינו. וכעין זה כתב הגר״י יעבץ בהגהותיו למס׳ ערכין (ט״ו א׳) בלשון הגמרא על הפסוק בפ׳ שלח כי חזק הוא ממנו, שאמרו בגמרא אל תקרא ממנו (ביחש שאליו) אלא ממנו (ביחס נסתר), וכתב, שאין הכונה לשנות הקריאה כי אם להבין כמו בשינוי קריאה, ויש עוד כאלה. וכאן אדבר משפטים עם הראב״ע על דבריו בקהלת (י״ב ה׳) על הפסוק ויסתבל החגב אשר כל תעודת הפסוק לתאר את רפיון חושי האדם בערבי חייו, כותב בזה הלשון ״ואחרים אומרים, כי החי״ת מן החגב בא במקום עי״ן, וזה הבל, כי לא תתחלף אות באות חוץ מאותיות אהו״י״. והנה כונת החילוף מן חגב לעגב הוא למשל על תאות בשרים, מעין הלשונות מאסו בך עוגבים (ירמיה ד׳ ל׳), ותעגב על מאהביה (יחזקאל כ״ג ח׳) שירי עגבים (שם שם ל״ב), ומשותף לשון זה ויסתבל החגב (העגב) עם הלשון הקודם ותפר האביונה, כלומר, כי יתופר תאות בשרים, ובאור הלשון ויסתבל — שבשר התאוה יהי׳ עליו (על הזקן) למשא. ואין קץ לפלא, איך קרא לחילוף חי״ת עם עין הבל, בעוד שהוא חזון נפרץ במקרא ובחז״ל, מפני שבאים ממוצא אחד, אהח"ע מן הגרון, וכבר הבאנו משלים לזה, וכן כאן במכילתא, ופסחתי תחת ופסעתי ובסנהדרין (ק״ג א׳) פירשו ויעתר יצחק כמו ויחתר, וע׳ במ״ר ר״פ תולדות, ובמ״ר איכה פירשו הלשון איכה יעיב כמו איכה יחיב, וכן פירש״י כאן בשם חגב כמו עגב. וכן נראה באור הלשונות בתורה, בפ׳ תבא (כ״ח ס״ג) ונסחתם מעל האדמה, ובתהלים (נ״ב ז׳) ויסחך מאהל, ובמשלי (ב׳ כ״ב) ובוגדים יסחו ממנו, ושם (ט״ו כ״ה) בית נאים יסח ה׳ — בכולם באים החי״תין תחת העי״נין, ונסעתם, ויסעו, יסעו, יסע, ממובן העתק ממקום, כמש״כ למעלה בבאור הפעל נסע. וכן נראה באור השם שרוע (איש חרום או שרוע (בפ׳ אמור, כ״א י״ח), ושם (כ״ב כ״ג) ושור ושה שרוע וקלוט, ופירש״י, שרגלו אחת ארוכה מחבירתה (וכן יתר האברים), ולא נודע שרש שם שרוע, ונראה שבא תחת שם סרוח, כמו וסרח העודף (פ׳ תרומה) ובחילוף סמ״ך בשי״ן שמאלי. וכן שוים החי״ת והעי״ן בהברה בשיחות פרטיות, כמו שהי׳ קורא רבי לרבי חייא — עייא (מו״ק ט״ז רע״ב), ובמ״ר פ׳ תולדות בערביא קורין לחתרתא עתרתא, ועוד.

פסקה טו

ואת עמלנו אלו הבנים, כמה שנאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון.. הנה גם אחרי הראי׳ מפסוק כל הבן הילוד וכו׳ אין מבואר איפה מרומז ענין זה בלשון עמלנו. ואפשר לומר, משום דמצינו לשם ״עמל״ שמורה על יגיעה לריק ולהבל, כמו באיוב (ד׳ ח׳) וזורעי עמל יקצרוהו, שהבאור שהקצירה מזריעה זו תהי׳ ריקה ושוממה, ושם (ט״ו ל״ה) הרה עמל וילד און, כלומר, לא כלום, ועוד שם (ט״ז ב׳) מנחמי עמל כולכם, כלומר, מנחמים לריק (כענין הבל ינחמון, זכריה (י׳ ב׳) ובתלמוד (כתובות י׳ ב׳) תנחומין של הבל), ועוד בקהלת (ד׳ ו׳) עמל ורעות רוח. ואמר בזה, ואת עמלנו אלו הבנים שילדנו במצרים, והוא על דרך הלשון ולא ילדו לבהלה (ישעיה ס״ה כ״ג), ומפרש סבת הדבר — היא הגזירה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. וא״כ כל התולדה עמל וריק. ויש להעיר למה מביא עוד סוף הפסוק וכל הבת תחיון, דהא לזה אין ענין לגזירת הבנים. וצריך לומר, דגם תחית הבנות בעת ההיא לרגלי גזירת הבנים, היא ג״כ גזירה, יען כי אם לא יהיו גברים שתנשאנה להם הנשים תצאנה מזה קלקלות שונות, להיות דבר זה משבר בחיי העולם. ודע דמלשון זה אלו הבנים סמך ראי׳ דבשם בנים יובן רק זכרים ולא נקבות, משום דאם לא כן, הי׳ לו לומר אלו בנים זכרים, וכן משמע במס׳ נזיר (י״ב א׳) במשנה, האומר הריני נזיר לכשתלד אשתי בן וילדה בת אינו נזיר, וכן בב״ב (קמ״ג ב׳) ההוא דאמר נכסי לבני (בלשון רבים) והי׳ לו בן ובת, ופסקו חכמים דאין הבת בכלל, ומה שקרה לבנו האחד בשם רבים בני, זה הוא מפני שכן דרך הלשון, כמו בתורה בפ׳ ויגש, ובני דן חושים, ובפ׳ פנחס ובני פלוא אליאב, אעפ״י שבשניהם חשיב רק בן אחד, והי׳ לו לומר ובן דן, ובן פלוא, ולא ובני — אך כן הוא מדרך הלשון. ויש להעיר בגמרא שם, דרב יוסף מביא עוד פסוק כזה מדהי״א (ב׳) ובני איתן עוזיה, ולא נתבאר מה ראה רב יוסף להוסיף על פסוקי התורה המובאים מקודם עוד פסוק אחד מדה״י. ואפשר לומר, דמדייק שאין ראי׳ מלשון התורה ללשון בני אדם, כמו שאומרים בעלמא לשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד, ואם כן אפשר שבלשון בני אדם אין קורין לבן אחד בני, בלשון רבים. ועל זה מביא מדה״י. וזה עפ״י מש״כ התוס׳ בנדרים (נ״ה א׳) ד״ה ובפרוץ, דלשון דברי הימים קרוב ללשון בני אדם, וא״כ מהפסוק דרה״י ראי׳ מכררחת דגם בלשון בני אדם קורין לבן בני. ועל מה שכתבנו דבשם בנים יובן רק זכרים ולא בנות — לכאורה יש להעיר על זה מפסוק בעצב תלדי בנים (פ׳ ראשית). ושם ודאי גם בנות בכלל. אך באמת משם אין הכרח דבסתם שם בנים גם בנות בכלל, ושם הבנות בכלל מטעם אחר, והוא עפ״י מה שאמרו ביבמות (ע״ח א׳) על הפסוק בפ׳ תצא בענין מצרי ואדומי דכתיב שם בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה׳, ופירשו, בנים ואפילו בנות, ומפרש מאי טעמא, דכתיב אשר יולדו — בלידה תלי רחמנא, כלומר, כיון דבלידה תלאן, הלא גם בנות נולדות הן. ולפי זה, באותו פ׳ דפרשה בראשית שהבאנו כתוב בעצב תלדי, ממילא גם בנות בכלל, דגם הן נולדות. ומה שמצינו בתורה כמה פעמים במקרא הלשון ויולד בנים ובנות, אעפ״י דאחרי דכתיב זה סמוך ללשון הולדה הי׳ די לכתוב בנים לבד והיו גם בנות בכלל — זה הוא, מפני שבספור דברים רגילים הכתובים לפרט במלים גם דברים שאפשר להסתפק בלעדם, כמו שמצינו כזה בכמה מקראות, כמו: בפרשה בראשית (ב׳ י״ז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, ואחרי שאמר ומעץ הדעת הי׳ סיפוק בלשון ובענין בלא מילת ״ממנו״. בפרשה וירא (כ״ב ב׳) את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ציונים רבים. בפרשה ויצא (כ״ט י״ח) אעבדך ברחל בתך הקטנה, וציון הקטנה אינו מוכרח אחרי שקראה בשמה. בפרשה וישלח (ל״ב י״ב) הצילני נא מיד אחי מיד עשו, ודי הי׳ לומר מיד אחי, כי לא היו לו עוד אחים זולת עשו. בפרשה מקץ (מ״א (מ״א ל״ב) ועל השנות החלום אל פרעה פעמים, היינו השנות היינו פעמים. בפרשה שמות (ב׳ ו׳) ותפתח ותראהו את הילד, ודי הי׳ לומר ותראהו לבד, דמוסב על הילד. בפרשה תרומה (כ״ה ב׳) ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, והי׳ הענין מובן וברור גם בלא המלים תקחו את תרומתי. בפרשה ויקהל (ל״ה ה׳) קחו מאתכם תרומה לה׳ כל נדיב לב יביאיה את תרומת ה׳, והי׳ הענין מובן ישר גם בלא המלים את תרומת ה׳. בפרשה האזינו (ל״ב מ״ט ונ״ב) וראה את ארץ כנען אשר אני נותן להם לבני ישראל, כי כנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא ״אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל״, והכפל והאריכות נראים לעין. ביהושע (א׳ ב׳) קום עבור את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אני נותן להם לבני ישראל, ואחר הלשון ״להם״ המוסב אל ״כל העם הזה״ נראה הלשון לבני ישראל כפול ואינו מוכרח. בשמואל ב׳ (ז׳ ה׳ וז׳) אל עבדי אל דוד — את עמי את ישראל, שמות כפולים, ושם (ז׳ כ״ג) ומי כעמך כישראל. ועוד הרבה כאלה, וכן כמה מלים בודדות מהוראה אחת באו כפולות, כמו בישעיה (ה׳ י״ג) צחה צמא, ושם (י׳ כ״ה) מעט מזער, ושם (מ״א ד׳) פעל ועשה, ועוד שם (ס״ג ט׳) וינטלם וינשאם, וביואל (ד׳ ד׳) קל מהרה, וביונה (ב׳ ט׳) הבלי שוא, ובתהלים (ט״ז ה׳) מנת חלקי, ובאיוב (י׳ כ׳) יחדל ישית ממני, ושם (כ׳ י״ז) נהרי נחלי. ועוד הרבה כאלה. ויותר מזה, לא רק מלים בודדות ומבטאים משותפים רגילים לבא כפולים במהלך ספורים, אך גם פרשיות שלמות דרכן להשנות כמו שהן, כנראה מספור עבד אברהם לפני לבן ובתואל מכל הקורות אותו בענין זה, אעפ״י שהי׳ באפשר להציע הדברים במלים אחדות. לאמר, ויספר העבד את כל אשר עבר עליו בזה (וע׳ במ״ר כאן). וכן מספור פרעה לפני יוסף את חלומו הי׳ באפשר שיאמר הפסוק ויספר פרעה לפני יוסף את חלומו, והנה בשני אלה הענינים, מעבד אברהם ומחלום פרעה לא חסה התורה לקבוע פרשיות שלמות בהעתקה שלמה. ועוד יש כמה ספורים משנים בתורה, במקום שהי׳ באפשר לשנותם בקצרה, והנה כן דרכי הספורים, ואולי כן גם מסגנון השפה במכוון ליפותה, לאדרה ולהדרה. ואמנם בנוגע להשנות ספור עבד אברהם לפני לבן ובתואל וחלום פרעה לפני יוסף — אפשר וגם קרוב לומר, כי בכונה מיוחדת באה תכונה זו מההרצאות השלמות בפרטיהן, וזה הוא, מפני השנוים השונים שבין ספור העבד ובין מהלך עניניו בפועל, וכן בין ספור פרעה את החלום לפני יוסף ובין חזיונו את החלום במקורו. והשנוים האלה לא על חנם באו, כי אלה שבספור העבד נותנים כבוד לרבקה על כי למרות גידולה בבית לבן ובתואל למדה לעצמה צניעות במהלך החיים, בדבור ובמעשה, כפי שיתבאר. והשנוים אשר בספור החלום מפרעה ליוסף ובין חזיונו במקורו — יורו לעין השגחה פרטית לחלצו ליוסף מן המיצר ולהביאו לגדולת מלכים. ואבארם על הסדר: הנה בספר העבד לפני לבן ובתואל את הסימן שעשה לפגישת רבקה אמר, שאמרה שתה וגם גמליך אשקה וגם הגמלים השקתה (פ׳ חיי, כ״ד מ״ו), ובאמת לא אמרה וגם לגמליך אשקה, אך אשאב, וכן במעשה כתוב ותשאב לכל גמליו, ולא ותשקה, וזה הוא, מפני כי כפי המתבאר בכתובות (ס״א ב׳) אין ממדת הצניעות לאשה להשקות לבעלי חיים זכרים, ולכן אמרה רק אשאב, והם ישקו מעצמם (ואף הוא לאחר ששמע לשונה אמר גם הוא משמה וגם לגמליך אשאב (פסוק מ״ד). וכן שינתה ללשון כבוד מלשון שאמר הוא הגמיאיני מעט מים (פסוק י״ז), דלשון גמיאה הוא לשון גס, וקרוב ללשון לעיטה. כמש״כ רש״י בריש פ׳ תולדות בפ׳ הלעיטני, וזה מורה על שפיכה לפיו, והיא העמידה הכד ואמרה שתה — מעצמך. וכן שינה העבד בספורו מלשון שאמר לו אברהם ולקחת אשה לבני ליצחק (פסוק ד׳), והוא בספרו זה לפני לבן ובתואל אמר רק הלשון ״ולקחת אשה לבני״ והשמיט ״ליצחק״, וזה אפשר להסביר כי אברהם באמרו ״ליצחק״ כיון שתהא האשה צנועה וצדקת כפי הראוי ליצחק, אך העבד, בהכרתו בחיי לבן ובתואל שרחוקים הם מתומת צדקתם של אברהם ויצחק חשש שמא לא יאבו שתהי׳ רבקה מוקדשת לחיי פרישות באורח צדיקים, ולא יתנו אותה ללכת אתו — לכן השמיט הלשון ליצחק. ויותר מזה ניכר הכרח השנות חלום פרעה לפגי יוסף בכל פרטיו, כפי שנבאר. ולזה דרוש הקדמה קצרה להבין את הלשון הוודאי שאמר פרעה ליוסף אחרי ששמע פתרונו אמר לו ״אחרי הודיע אלהים אותך את כל זה״, והתמי׳ בולטת, כי מלשון זה נראה, שהי׳ דבר הפתרון אצלו כמו נראה ונרגש בחוש כי הוא כיון לפתרונו הנאמן בלא כל צל ספק, והשאלה בולטת מאין הי׳ בטוח בזה, עד שהכתיר אותו בלשון רם ומופלא מאוד כי ״ה׳ הודיעו כל זה״ והן תוצאת הפתרון התחילה רק לאחר זמן ארוך, ומאין ידע מיד כשמעו הפתרון באמונת הבטחון. אך הדבר יתגלה ויתאמת עפ״י זה, כי במהלך עניני החלום בשעתו עם סגנון הרצאתו לפני יוסף נראים ונרגשים שנוים שונים בלשון ובנין. ונבארם על הסדר: כי בחלומו ראה בהמות ״יפות מראה״ (פ׳ מקץ, מ״א ד׳), ובהרצאתו אמר ״יפות תואר״, ובפרשה ויצא בפסוק ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה (כ״ט י״ז) כתב רש״י, דיפת תואר ויפת מראה הם שני ענינים, דיפת תואר מורה על צורת הפרצוף בחתוך האברים, ויפת מראה מורה על זיו הקלסתר. ושוב ראה בחלום השני שבלים ״בריאות וטובות״ (פסוק ה׳), ובהרצאתו אמר, שראה שבלים מלאות וטובות (פסוק כ״ב), ויש הבדל בזה, כי בריאות אפשר להיות אף כי לא מלאות, כפי שנראה בכמה ברואים, (וגם באנשים) שיש בריאים וחזקים וגופן איננו ממולא. ועוד ראה בחלומו שבלים שדופות קדים (פסוק ו׳), ובספרו ליוסף הגיד שראה שבלים צנומות דקות (פסוק כ״ג) ויש הבדל ביניהן, כי שדופות קדים ענינן שבלים נחרות מלהט רוח קדים, וצנומות דקות ענינן קשות ויבשות. וקרוב לודאי ששכח פרטי המראות כמו שהן בדיוק, ועמד רק על כללי המראות. והנה איתא במדרש רבי תנחומא (השלם), כי כאשר סיפר פרעה ליוסף את החלומות לפרטיהם העיר אותו יוסף על פרטי המראות ואמר לו, לא בהמות יפות תואר ראית כי אם יפות מראה, ובהזכירו שראה שבלים מלאות וטובות, אמר לו, לא כך ראית כי אם בריאות וטובות ובספרו שראה שבלים צנומות דקות, העיר אותו יוסף והזכירו, כי לא שבלים צנומות דקות ראה, כי אם שדופות קדים. וכאשר הזכירו יוסף נזכר גם הוא כי אמנם ראה כמו שהעירו (כך מבואר במדרש תנחומא הנזכר), וזה אמנם מנוסה בטבע, וכמ״ש במס׳ נדה (כ״ד ב׳) דכי מדכרו לי׳ מדכר (כשמזכירין לאדם נזכר שאמנם כן הוא). ומתוך כל זה הי׳ פרעה בטוח כי אמנם מן השמים הודיעו לו את כל אלה וממילא גם פתרונו, יען כי מאין ידע כל פרטי השינוים. וזו היא כונת הלשון אחרי הודיע אלהים אותך את כל אלה. ואמנם יש להעיר ולהתבונן למה זה, כנגד האריכות בספורים, קמצה התורה בהלכות ודינים, עד שבכמה מקומות אפשר גם לכנותם רק רמזים, וכמו שלפעמים קרובות אנו למדים דינים והלכות מיתור או מחסרון מלה אחת או אות אחת, כנודע מזה לכל בעל תלמוד. ואולי מכוון סגנון זה למה שיעץ החכם ״תן לחכם ויחכם עוד״ (משלי ט׳:ט׳), והבאור הוא, תן לחכם דברי תורה וחכמה במדה מצומצמת כזו, עד שישאר לו מקום למצוא בהם דעה וחכמה משלו, מדעתו ומשכלו, כי אז תהי׳ התורה ופרי השגתו בה מדעתו חביבה עליו, כטבע כל דבר שמשיגים בידיעה, וכמ״ש באבות דרבי נתן פ״ג נוח לו לאדם דבר אחד הבא לו ביגיעה ועמל ממאה דברים הבאים לו בריוח, כלומר, בקל, עכ״ד. ובמס׳ ביצה (ל״ח רע״ב) וכי יאכל הלה וחדי, ופרש״י וכי ישמח בדבר שלא עמל בו, ומתקיים זה בדברי הקב״ה עצמו, שאמר ליונה בתמי׳, אתה חסת. על הקקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו וכו׳ (יונה ד׳ י׳) ומתבאר דמטבע האדם לחוס ולהוקיר ביותר דבר שטרח ועמל בו, — וזו היא כונת הגמרא אם יאמר לך אדם מצאתי (תורה וחכמה) ולא יגעתי אל תאמין (מגילה ו׳ ב׳), וזה הוא טעם אהבת הורים לבניהם מפני שמטפלים הרבה בגדולם. וזהו באור הלשון הרגיל בגמרא ״מילתא דאתיא מדרשא חביבא לי׳״, כלומר חביבא לי׳ יותר מדבר שמוצא מוכן לפניו, וזה הוא מפני שבדבר הבא מדרשא יגע את מוחו ורעיונו, כמבואר. ובזה ניחא מה שלפי מהלך הענין בגמרא הי׳ ראוי לומר מילתא דאתיא מדרשא חשיבא לי׳ (ע׳ יבמות ב׳ ב׳), אך תפס את היסוד הראשי, הוא החביבות, ומתוך החביבות באה גם החשיבות. ויש הרבה להאריך בענין זה, אבל אין זה המקום, ולא באתי אלא להעיר, וחכם לב יוסיף דעת. ואשוב אל המקום אשר עמדנו בו בתחלה בענין אם שם בנים כולל גם בנות, ואעיר רק את זה, כי החקירה בזה אפשר שתצטמצם רק בשם בנים, אבל בשם זרע בודאי כולל גם בנות. וטעם הדבר יש להסביר עפ״י מה שכתוב במדרש רבי תנחומא פרשת בראשית, למה נקרא שמו של זכר ״בן״ מפני שהוא בונה את העולם, ע״כ. והבאור הוא, כי לשם ״בנה״ שתי הוראות, האחת בן תולדי, והשנית מענין בנין, ודרך העולם שזכרים בונים את העולם והאשה יושבת בית וצופה הליכות ביתה, ולכן יש סברא, כי בשם ״בנים״ לא יהי׳ כלולה בת — אבל בשם זרע בודאי כלולות גם בנות, כי תבואת האדם כללית היא מה שמגיע מכחו. ועפ״י דברי המדרש תנחומא הנזכר בבאור השם בן אפשר לפרש היטב מה שאמרו בירושלמי פסחים פ״ב ה״א על הפסוק דריש פרשה תזריע, אשה כי תזריע וילדה זכר — אמרו, זכר — לרבות המת, כלומר, דגם אם ילדה ולד מת גם כן חייבת לנהוג בכל דיני הפרשה ההיא. והמפרשים לא ביארו מאומה איפה מרומז זה בלשון וילדה זכר. אבל יתבאר זה בפשיטות עפ״י המדרש הנ״ל דזכר נקרא גם בן, מפני שהוא בונה את העולם, ופשוט הדבר, דרק חי בונה ולא מת. ולכן אם הי׳ כתוב וילדה בן הי׳ במשמע רק חי, זה שבונה את העולם, אבל מדכתיב וילדה זכר, שזה מורה רק על המין הנולד, וגם מת בכלל מין, ופשוט.

פסקה יט

ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך. צריך באור לפי זה הלשון בתורה (פ׳ בא, י״ב כ״ג) ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, וזה מוסב על מלאך המות, ולמה זה להודיע, אחרי שאמר אני ולא מלאך. וצריך לומר, דמכוין גם על סתם מיתות הבאות בטבע בהמשך הלילה בתוך המון עם גדול מישראל שהיו אז כשש מאות אלף רגלי הגברים מבן עשרים שנה ומעלה, לבד מנשים וטף (פ׳ בא, י״ב ל״ז), ועיי״ש ברש״י ושפ״ח), ומבטיח, שגם אפשרות מיתות טבעיות כאלה לא יהי׳, יען כי בכלל לא יהי׳ שם מעבר למלאך המות בלילה ההוא.

אני ולא אחר. טעם דרש זה והקודם הוא משום דהלשון הסמוך ועברתי — הוא לבדו מורה על סימן הגוף שהוא (היינו אני) יעבור, ומדהוסיף לזה עוד מלת הגוף ״אני״ מכוין בזה לומר אני ולא אחר. ובזה תתבאר הדרשה במס׳ קדושין (מ״א ב׳) על הפסוק דס״פ קרח בענין הפרשת תרומה, תרימו אתם, ודרשו, אתם ולא שלוחכם, וזה הוא משום דגם הלשון ״תרימו״ לבד מדבר לנוכחים רבים, ובא תוספת המלה ״אתם״ לחזק הפעולה — אתם ולא שלוחכם (ולבסוף ילפינן שם שליחות בתרומה מרבוי הלשון גם אתם). ועל פי המבואר יש להעיר במשנה ריש מס׳ ב״מ, שנים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי וכו׳. (ואם) זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי וכו׳. והנה לפי המבואר — הנה גם הפעל מצאתיה לבד (בלא תוספת ״אני״) מוסב למדבר בעדו שהוא מצאה, ושוב מוסיף מלת הגוף ״אני״ (מצאתיה) בא בזה לחזק הפעולה, שרק הוא לבדו מצאה ולא אחר, ולפי זה קשה, איך אמר זה אח״כ חציה שלי, אחרי דמתחילת לשונו אני מצאתיה מכוין לומר אני לבדי מצאתיה ולא אחר וכמו כאן אני ה׳ ולא אחר, וממילא הוא מקיים שכולה שלו, ובאמרו חציה שלי הרי הוא תוך כדי דבור סותר דברי עצמו. אך אפשר לחלק, דמבקום שמלת הגוף ״אני״ בא לראשונה, כמו במשנה, אני מצאתיה, אינו בהכרח שימעט כולו זולתו, יען כי כן דרך לשון בני אדם לצרף מלת הגוף לסימן הגוף ולכן באמרו אני מצאתיה אינו ממעט מציאתה גם באיש אחר, ולכן אפשר שיתקיימו דבריו חציה שלי. כיון דמודה באפשרות מציאתה גם בשני. אבל כאן שלאחר שאמר ״ועברתי״ מוסיף ביחוד ״אני״, אשר איננו מוכרח — באופן כזה בא להדגיש ולהחליט כי רק אני ולא אחר. ומכבר כתבתי לפרש עפ״י מה שבארנו בכונת תוספת מלת הגוף על מלת סימן הגוף את הפסוק במלכים ב׳ (ד׳ א') ואשה אחת מנשי הנביאים צעקה אל אלישע, עבדך אישי מת ואתה ידעת כי עבדך היה יירא ה׳ והנושה בא לקחת את שני ילדי וכו׳. והנה בעל האשה הזאת, כפי המבואר בתרגום ובמדרשים הי׳ עובדי׳ (וכן פירש״י), ולפי המבואר במקרא, אעפ״י שהי׳ עבד לאחאב הרשע, אעפ״י כן הי׳ נודע לכל בצדקתו, והוא החביא את הנביאים מפני קנאת איזבל אשת אחאב, כמבואר במלכים א׳ (י״ח, י״ב וי״ג). ולפי זה קשה הלשון ואתה ידעת, דלפי המבואר, תוספת מלת הגוף על סימן הגוף מורה שרק הוא, המדובר בזה, מתיחש בהענין ולא אחר, אם כן הלשון ואתה ידעת משמע דרק הוא יודע בצדקת בעלה שהי׳ יירא ה׳, ולא אחר — בעוד שבאמת הי׳ נודע בצדקתו לכל, ודי הי׳ לה לאמר וידעת, או — ועבדך הלא היה יירא ה׳, ולהשמיט המלה הנרגשת ״ואתה״. אך הבאור הוא, כי באמת הי׳ מקום להעולם להרהר על צדקת עובדיה, לפי הכתוב במשלי (כ״ט י״ב) מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים, ואחרי שעובדיה שרת אצל אחאב הרשע, הלא הי׳ גם הוא כמוהו. והנה אמרו במס׳ חולין (ד׳ ב׳) בסמיכות על הפסוק במשלי הנזכר, מדמושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים — הא מושל מקשיב על דבר אמת כל משרתיו צדיקים. אבל על זה יש להעיר, כי הלא אלישע (זה שהאשה קראה לו אתה) הי׳ נביא וצדיק, ולו הי׳ משרת גחזי, שהי׳ נודע לרשע (ברכות י׳ ב׳). וצריך לומר דאמנם כן הוא הכלל, אך כידוע אין כלל בלא פרט יוצא וכאן היה עובדי׳ יוצא מן הכלל מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים, שהוא הי׳ צדיק, וגחזי יוצא מן הכלל מושל מקשיב על דבר אמת כל משרתיו צדיקים, שהוא הי׳ רשע. ולפי זה — לזה כיונה אשת עובדיה לאמר, הן אם כל העולם יכולים להסתפק בצדקת בעלי ששרת אצל אחאב עפ״י הכלל מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים — אבל אתה ידעת, כי הכלל ההפוך מושל מקשיב על דבר אמת כל משרתיו צדיקים איננו כלל מוחלט, שהרי אתה צדיק ועבדך גחזי רשע — אם כן אפשר להיות כיוצא מן הכלל גם זה שעובדיה בעלי אף שעבד אצל אחאב היה צדיק. וזהו שהדגישה לאמר ואתה ידעת כי עבדך הי׳ יירא ה׳, כלומר, רק אתה תוכל לדעת ולקיים זה עפ״י זה שיש יוצא מן הכלל בדמיון מעבדך, שגם הוא בענינו שלו הי׳ יוצא מן הכלל.

פסקה כ

ביד חזקה זו הדבר, במה שנאמר הנה יד ה׳ הויה במקנך. הנה גם אחר שהביא סמך מן הפסוק עדיין לא נתבאר למה מתיחשת דוקא מכת דבר אל יד ה׳, בעוד אשר כידוע בהמשך ההגדה נלקו כל המכות באצבע, וכמש״כ בתורה אצבע אלהים הוא, ולהלן בהגדה, כמה לקו באצבע. ואפשר לומר, משום דכפי סדר המכות היתה מכת דבר — המכה החמישית, ואם כן בהלקותו כל מכה שעד מכה זו ולכל אחת הוסיף אצבע אחת, אם כן כשבא ללקות המכה החמישית, שהיא מכת דבר, צירף האצבע החמישית ואתה יחד כל אצבעות היד, ויצאה ההכאה ביד שלמה. ויש להעיר על טעם הדבר שדוקא מכה זו, מכת דבר, מכונה בתואר יד חזקה, מה החזקה בה יותר מכל המכות. ואפשר לפרש עפ״י המסופר בשמואל ב׳ (כ״ד), כי לאחר שחטא דוד במנותו את ישראל (כי אסור למנות את ישראל, יומא כ״ב ב׳) אמר לו הנביא גד בשם ה׳, כי יברר לו לעונש אחת משלש אלה, או כי יהיה דבר בארצו שלשת ימים, או רעב, או כי ימות במלחמה בחרב. ועל זה ענה דוד ואמר, נפלה נא ביד ה׳, ופירשו באגדות, שכונתו בזה הלשון היתה לברור מכת דבר, כי אמר, אם אני בורר רעב יאמרו שאני בוטח בעשרי להשיג אוכל, ואם אברור חרב, יאמרו שאני בוטח בגבורים שלי שלא יתנו להרגני, אך אברור מכת דבר שהכל שוים בה. ומבואר מזה, דמכת דבר הכל מודים שאי אפשר להמלט ממנה, ולכן מכנה כאן מכת דבר פעולה בשם יד חזקה, מפני כי גם לפי השגת בני אדם היא חזקה על כל ואין מוצא ממנה. וכמו שאמר דוד המלך.

פסקה כב

ובמורא גדול זו גלוי שכינה. לא נתבאר איך יובן בלשון מורא גלוי שכינה, מה יחש מורא לאורה. ואפשר לומר, כי מצינו בתלמוד ומדרשים בסגנון דרשות לכמה מלים עפ״י העתק אותיות בהמלה ממוקדם למאוחר וממאוחר למוקדם, ועפ״י זה יצא ענין הדרש לפי הרצון. כה מצינו בברכות (ל׳ ב׳) דרשו הפסוק בתהלים (כ״ט ב׳) השתחוו לה׳ בהדרת כמו בחרדת (ובחלוף ה׳ בחי״ת, כאותיות אהח״ע שמתחלפין), והועתק הרי״ש להה״א. ובשבת (פ״ה א׳) פירשו השם ״חרי״, הוא שם אומה, בסוף פרשה וישלח (ל״ו כ׳, שעיר החרי) ודרשו חרי כמו ריח, בהפוך האותיות, ופירשו, שהיו מריחין את הארץ וידעו את כל חלקת אדמה לאיזה מין גידולים מוכשרת, ואמרו זו לזית וזו לגפנים וכו׳. ובעירובין (נ״ד סע״ב) פירשו הפסוק במשלי (ז׳ ד׳) ומודע לבינה תקרא, ופירשו כמו ומועד לבינה, שיקבעו עתים לתורה. ובפסחים (פ״ז ב׳) פירשו הלשון בשופטים (ה׳ י״א) צדקת פרזונו בישראל, כמו פזרונו, עי״ש. וביומא (ע״ה ב׳) פירשו הפסוק דפ׳ בהעלתך (י״א ל״ב) וישטחו כמו וישחטו, עיי״ש. ובמו״ק (ט׳ ב׳) פירשו הפסוק בתהלים (מ״ט י״ב) קרבם בתימו כמו קברם, עיי״ש. ובתמורה (ט״ז א׳) פירשו השם עכסה (בת כלב) ממובן כעס, עיי״ש. ועוד שם פירשו השם יעבץ (דהי״א ד׳ ט׳) שיעץ וריבה תורה בישראל, ופירשו כן עפ״י העתק אות מן יעבץ ליעצ״ב*). ובירושלמי נזיר (פ״ז ה״ב) פירשו הלשון בפרשת חקת (י״ט ט״ז) או בקבר, כמו או ברקב, לומר שגם בשר רקב של מת מטמא. ובמדרשים פירשו השם לבן הארמי כמו הרמאי, ועוד חלופים כאלה. והנה כאן מפרשים המלה ובמורא כמו ובמאור, בהעתק האותיות, ומבארים, מה ענינו של מאור גדול — זה גלוי שכינה שאורה מבהיק. ויש עוד סמך נאמן דבלשון מורא כאן מכוין מענין מאור, כי את הלשון ובמוראים גדולים (פ׳ ואתחנן, ד׳ ל״ד) תרגם אונקלוס ובחזונין רברבין, ושרש הזה משותף עם שם ראי', כמו ותחזינה עינינו, ובאיוב (ט״ו י״ז) את זה חזיתי ואספרה, ועוד הרבה, וכאן המובן ראיה חזקה עפ״י מאור גדול, ואיך אפשר להגביל גדולת האורה במדה היותר גדולה — זה גלוי שכינה. ואף כי מצינו שם מאור גדול בכנוי להשמש (פ׳ בראשית), אך שם אין הכרח לפרש דמוסב על יתרון גדולת האורה, כי אפשר שאינה גדולה בערך אור גדול, אך נקרא גדול רק לפי ערך חבירו הקטן ממנו (הלבנה), וכמו שני אגוזים אחד גדול ואחד קטן, והנה גם הגדול קטן הוא, אך נקרא גדול לפי ערך חבירו אשר הוא עוד יותר קטן ממנו, ולא כן כאן דכתיב מאור גדול סתם, ונערך בערך גדלות מופלגת, והיינו גלוי שכינה.

תוכן העניינים

ברוך שאמר על הגדה של פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה