ברוך מרדכי חלק א· רבי מרדכי פריד
ברכות · דף יז.
ר' יוחנן כי הוה מסיים וכו' וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב ונראה לבאר ע"פ גמרא בבא בתרא קט"ז דרש רבי פנחס בן חמא מאי דכתיב והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא מפני מה בדוד נאמרה בו שכיבה וביואב נאמרה בו מיתה וכו' דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה יואב שלא הניח בן כמותו נאמרה בו מיתה. והנה כפי הנ"ל יש בשעת פטירת אדם שני שמות לומר על פטירתו או שיש לומר שכיבה והוא מעלה גדולה או לומר מיתה מי שהניח בן כמותו עליו נאמר שכיבה אבל מי שלא הניח בן כמותו עליו כאמר מיתה הנה זה שאמר אשרי מי שנפטר בשם טוב היינו בשעת שנעדר מן העול' יקרא פטירתו בשם טוב היינו שיאמר עליו שכיבה וזה פרושו זה שאומר עליו שכיבה נפטר בשם טוב ובודאי טוב הוא מאחר שהניח בן כמותו בתורה ויראה והבין. אם אומר שכיבה אז לא מת אלא חי' וכאלו אינו מת:
והנה ביותר לבאר נראה דהן אמת יש לומר אף מי שהניח תלמיד כמותו ג"כ שייך עליו לומר שכיבה ולא מיתה ועיי' בספר בכורי אביב שכתב ואפילו בתלמיד מצינו בפרש"י פרשה וילך בפסוק כי ידעתי אחרי מותי שכ"ז שיהושע קיים כאלו משה חי יע"ש פרשת ויחי:
והנה יש לומר ר' יוחנן כיון לזה שנקט אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה כונתו שעמל בתורה שלמד עם אחרינא והעמיד תלמיד כמותו על זה נמי שייך לומר שנפטר בשם טוב. בלשון שכיבה כהנ"ל ודו"ק:
ועיי' שם גמרא ב"ב ר' יוחנן לשיטתו סובר תל שהניח טוב אבל לדידי צריך עיון רש"י הזה פ' וילך שכל זמן שיהושע קיים כאלו משה חי א"כ קשה לי למה קאמר בקרא וימת שם משה עבד ה' וכי שייך לומר על משה מיתה הו"ל לומר שכיבה אם אמת אם גם הניח תלמיד כמותו לא שייך מיתה א"כ למה נאמר במשה מיתה. ומה שנראה לע"ד כי במשה ע"כ לא שייך תלמיד כמוהו או בן כמותו. מאחר שהקב"ה העיד עליו ולא קם עוד נביא בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים וא"כ ע"כ לא יוכל להיות כמותו דלא קם נביא עוד בישראל כמשה וע"כ צריך לומר עליו מיתה כי אין כמוהו יוכל להיות:
ורש"י שמפרש שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו אין הפירוש שהניח תלמיד כמוהו לא מיקרי מת דאל"כ הו"ל לרש"י לפרש כפשוטא מכאן שכל מי שהניח תלמיד כמוהו לא מיקרי מת אבל זה ע"כ לא שייך פה דע"כ לא יוכל להיות כמוהו דלא קם נביא עוד וכו'. וע"כ הפירוש ברש"י בכונה אחרת שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו. כל זמן שיהושע חי היה כראה למשה כאלו הוא חי דייקא למשה נראה משה חושב כן כאלו הוא חי אבל רק למשה נראה כן אבל באמת לא היה כן מאחר דלא יוכל להיות כמוהו ושפיר משה רק אמר כי ידעתי אחרי מותי מפני שמשה נראה לו כאלו חי כל זמן שיהושע חי. וזה כונת רש"י שכתוב שנראה למשה והבין דלכאורה שפת יתר הוא ברש"י דהו"ל לרש"י רק לומר כל זמן שיהושע חי משה לא מת ולמה אמר רש"י שנראה למשה כאלו הוא חי ולהנ"ל מדוקדק היטב שרק למשה נראה כן ובפרט ואיש משה עניו גדול היה א"כ בדעתו בודאי שיהושע הוא תלמיד כמותו והבין: ובאלה שמעתי מפי אאמ"ו הרב הגאון הקדוש מו"ה מאיר זצוק"ל מדרש רבה בפרשת וזאת הברכה בשעה שהגיע ימי משה לפטור מן העולם אמר לו הקב"ה הן קרבו ימיך וכונת המדרש לסוף הן קרבו ימיך למות באמת במדרש רבה רק הובא הן קרבו ימיך. ואולי היה לפני אאמ"ו הגאון זצ"ל מדרש אחר שכתב כן להדיא. אמר לפניו רבש"ע אחרי כל היגיע' אתה אמרת הן קרבו ימיך למות לא אמות כי אחיה ואספר מעשה יה א"ל אי אתה יוכל כי זה כל אדם אמר משה דבר אחד אני מבקש לפני מותי שאכנס ואבקע כל שערי השמים ויראו שאין זולתך. אמר הקב"ה אתה אמרת אין עוד אף אני אומר ולא קם עוד נביא בישראל כמשה וביאר אאמ"ו דרך המדרש על סוף כמו שכתוב הן קרבו ימיך למות או שהיה לפניו מדרש כתוב כן. וביאר על חקירה הנ"ל כל מי שהניח בן כמותו או תלמיד כמותו לא שייך בו מיתה וזה כשהגיע ימי משה לפטור מן העולם דייקא רק פטירה מן העולם ולא מיתה כי משה חושב שהניח תלמיד כמותו אמר הקב"ה הן קרבו ימיך למות דייקא בלשון מיתה אמר משה אחרי כל היגיע' מה שהייתי יגע בתלמידים לעמוד ובפרט ביהושע אתה אמרת הן קרבו ימיך למות בשם מיתה הלא בי לא שייך מיתה ובפרט הן קרבו ימיך עכשיו בודאי לא מאחר שיהושיע קיים אמר הקב"ה אין אתה יוכל אתה לא יכלת' להעמיד תלמיד כמותך כי זה כל אדם בכל אדם שייך שהניח תלמיד או בן כמותו אבל בך לא שייך ויבואר אחר זה אמר משה דבר אחד אני מבקש לפני מותי תמורת מותי שלא יאמר בי מיתה אם עדיין לא למדתי כל צרכי אילך ואבקע כל שערי השמים וילמדו להכירך כי אין זולתך. אמר הקב"ה אתה אמרת אין עוד אף אני אומר ולא קם נביא עוד בישראל וא"כ כיון דלא קם נביא עוד ע"כ צריך לומר בך מיתה תלמיד כמותך לא יוכל להיות יבואר ברוחב גם סידור התורה שם וקצרתי וחן לנשמתו הטהורה ויזכר לטוב לעולמי':
גמרא מרגלא בפומא דרבנן וכו'. ובארתי עושה פרקמטי' לת"ח או מחזיק לומדי התורה גם כן בריה חשוב היינו אני בריה וגם חברי בריה מפני שהוא המחזיק אני מלאכתי בעיר לישב על התורה דייקא מפני שהוא מלאכתו בשדה ומחזיק אותי כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי שלא יוכל להתפאר בלימוד התורה כך אני איני מתגדר במלאכתו דהוא זוכה ונהנה מיגיע כפו ומהנה תלמידי חכמים ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט דייקא אעפ"כ מידותי טובים שאני אלמוד תורה ממדות המחזיק שהוא רק מיעוט נגדי אחד המרבה וא' הממעיט אך יכוין לבי לשמים דייקא כיון שהוא מתכון להחזיק התורה שכרו הרבה מאוד והבן עוד ביותר יש לומר על דרך גמרא זקני ת"ח דעתן מתישבת וזקני ע"ה כל זמן שמזקינין דעתן מטפשת וא"כ אני מרבה כל זמן שאני חי דעתי ביותר מתישבת עלי והוא ממעיט דעתי מטפשת זה אינו גם במחזיק ת"ת ומכוין לשם שמים גם דעתו מת מתישבת ואינו כזקני ע"ה והבן:
עוד יש לומר אחד המרבה וכו' ע"פ גמרא פסחים דף נ' ע"ב רבא רמי כתיב כי גדול עד שמים חסדך כו' הא כיצד כאן בעושין שלא לשמה כו' וע"ש תוס' מי שאינו מכוין לשום רעה הוי עד השמים אבל מי שמכון לקנור הוי למטה מן השמים וזה שאמר פה אך שיכוון לבו לשמים דהיינו לכל הפחות לא לקנטר דהוי עד השמים והבין תוס' ד"ה העושה שלא לשמה וא"ת וכו' וי"ל דהכא מיירי לקנטר חבירו ולע"ד נראה לתרץ קושית התוס' דיש לומר לעולם יעסוק קאי על לימוד התורה והמצות היאך לעשות זה יוכל להיות שלא לשמה אבל עכ"פ בא לשמה אם יעשה המצוה ידע היאך לעשות אבל אם בא לעשות המצוה ועושה ג"כ שלא לשמה זה נח לו שלא נברא וזה הכונה כל העושה שלא לשמה דייקא העשיה הוא שלא לשמה מוטב שלא נברא אבל אם למוד רק שלא לשמה אז עוד בא לשמה בעשית המצוה והבין:
ולפ"ז הגירסא פה נעלה בברכות שכתוב כל העושה שלא לשמה אבל לא העוסק אבל גרס' תוס' בפסחים להנ"ל לא נעלה לתרץ כאלה ובזה מאוד ניחא פה גרסת הספרים שגרסי תמורת לעושים לא נאמר גרסי ללומדיה לא נאמר ולהנ"ל היטב הגירס' כי לומד יוכל להיות שלא לשמה ורק ע"י לימוד יבוא לידי המצוה גופא בעשיה לשמה אבל העשיה צריך להיות לשמה ודוק: ובפשיטות היה לתוס' להקשות הא פה רבא ורבא סבר מצות אין צריכת כונה ואיך שייך שמוטב שלא נברא אבל ע"כ צריך לומר כמו שתירץ תוס' לעיל ברכות דף י"ב בד"ה לאתויי נהמא שמפרש כונה להיפך אסור ואפשר זה הכונה כל העושה שלא לשמה שמתכוין להדיא שלא לשם מצוה אלא לשם דבר הוי בכונה להיפך זה מוטב שלא נברא אבל העוסק בתורה אף שלא לשם שמים רק לא נתכון להיפך טוב שעי"ז בא לשמה והבן:
עוד הפעם תרצתי קושית התוס' ובארתי מאמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ע"פ שראיתי בספר כתב סופר בהקדמה שמבאר אמרי חכמינו ז"ל וז"ל אמרו חז"ל אל יאמר אדם אלמוד כדי שאקרא רב כדי שיקראוני רבי אלמוד ואהיה זקן ויושב בישיבה אלא הוי לומד לשמה א וסוף הכבוד לבא:
וכתב וז"ל והנה על לימוד תורה שלא לשמה שמתכוין רק להנאת גופו היינו קרדום לחתוך פה לפרנס עצמו או להרבות כבודו על זה וכיוצא בזה כבר אמר רבא כל הלומד תורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא אבל יוכל להיות כי מכון לעיקר המצוה ללמוד ונלמד לאחרים אך אמר לו היצר כי לא יסתפחו אליו תלמידים ממרחקים ולא יקבצו ולא יבואו יחדיו לשמוע בלומדים אם לא יפרסם תחילה שמו ברבים ויקרא רב או חכם ואז יאספו אליו רבים לשמוע דבר ה' מפיו וכו', וכדי להשיג זה יתכוון לעשות השתדלות והתפעלות לפרסם שמו וע"י כן יבא להיות זקן ויושב בישיבה להרביץ תורה ברבים אמנם כן מעשה היצר שעומד על ימינו גם זה לשטנו וזאת כוונת המאמר אל יאמר אלמוד כדי שאקרא רב ורבי וכונתו בזה לא לכבוד עצמו לרדוף ולהשיג הכבוד המדומה רק אלמוד כדי שאהיה לבסוף זקן ויושב בישיבה כדי לזכות רבים וכו' אלא הוי לומד לשמה. לא תחשוב גם מחשבות אלה. אלא וסוף הכבוד לבא היינו הסוף התכלית מדבר הזה מעצמו יבא ודבריו חן חן:
ולע"ד נראה הא חלוקא לחלק פה רב אמר לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה וכונתו שלא לשמה כדי שיקרא רב או רבי אבל מתוך שלא לשמה בא לשמה לכן ביקש שיקרא רב כדי שיתקבצו אליו רבים לשמוע ממנו תורה והלכה והיינו פרושו לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה דייקא ככה יעסוק שלא לשמה מיד בכונתו שמתוך שלא לשמה בא לשמה וקאי על זה שלומד הוא לומד ככה שלא לשמה שמתוך זה שלא לשמה יבא לשמה זה הוא מבקש ולכן מבקש שיקראו רבי שיבא עי"ז לשמה להיות תופס ישיבה ולומד לאחרינא וזה רשאי בה"ג סוף כל סוף כוונתו לשם שמים להרביץ תורה אבל כל הלומד תורה שלא לשמה לגמרי ולא כונתו שע"י כן יבוא לשמה אלא קרדום לחתוך בה או רק להגדיל כבודו בה"ג נח לו שלא נברא כלל והבן. ומתורץ קושית התוס' לנכון:
עוד נראה לבאר הגמרא כל העושה שלא לשמה וכו' כי ידוע לכל איש ישראל שלימות שקונה לו הוא חלק העבודה במעשה המצות בפועל ידים ממש מעשה לה' כגון להניח תפילין וכדומה אבל יש דעה כוזבת המה אומרים ראוהו וכן תמהו מה מרויח הקב"ה בפעולת ידינו ובכל כחינו כי נעבוד העיקר והתכלית הוא המחשבה טהורה לב חושב וזוכר בה' ובלבו שלם עם ה' אבל מעשה המצות המה למותר ובאלה לא חפץ רם על רמים בפעולת בשר ודם היה כלא היה אבל הוא דעה כוזבת אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר נרפים הם נרפים הם עבד' בהפקיר' ניח' לי לא רצו לקבלו עליהם עול העבודה לכן בעלילה באו והעיקר אצלינו הקב"ה חפץ במעשה ידינו להיות עובדים ה' בכל כחינו ובכל פעולת ידינו. וזה מעשה הקרבן, אשר הקב"ה ציוה להקריב במעשה ידינו בפעולת הכהן וסמיכת יד בעלים ובזה יעלה ריח ניחוח לפני ה' ובארתי בזה פסוקי התורה פרשת שמיני וירד אהרן מעשות החטאת וישא אהרן ידיו אל העם ויברכם דייקא לאחר שירד מעשות היינו העשיה שהוא העיקר וישא אהרן את ידיו אל העם להראות ידיו הידים העיקר לעשות בפועל ממש המצוה בידים ויברכם בזה הוא ברכה עליהם וזה שפירש רש"י יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם היינו שתעשה המצוה בפועל ידים ממש ולא רק בכונה ובזה תשרה השכינה ולא כדיעה כוזבת שה' לא ראה את אלה ולא חפץ באלה אלא דייקא אדרבא שתשרה השכינה במעשה ידיכם והבן:
ולדעתי יפה במה שאמרו חכמינו מצות אין צריכות כוונה היינו למען לפגל ולעקור מחשבות הכוזבת האומרים המחשבה הוא העיקר ורוצים לעקור פעולת ידים במצוה חכמינו אמרו מתנגד לזה להכות על מצחם ואמרו מצות אין צריכות כוונה שלא תליא בכוונה כלל כי אם רק בעשיה ועשיה הוא העיקר והמה מתירא אם אמרו דמצות צריכת כונה יעלה דעת כוזבת בחוזק ויטעה השומעים ויאמרו אכן כן הוא כיון דצריך כוונה הכוונה הוא העיקר ולא צריך כלל העשיה ורק במחשבה סגי לכן יפה שאמרו דלא בעי כוונה כלל למען לרומם העשיה שעיקר אצלינו עשיות המצוה בידים ממש אף בלא כוונה יעלה לרצון והבן. ועיין בישועת יעקב סוף הלכות ציצית בענין הזה דבר אגדה וגם בתפילין של יד שהוא העשיה ותפילין של ראש הוא המחשבה. ויעיין בספר זכרון טוב שאמר שם על מאמר שהקדים תפילין של יד לשל ראש כי צריך להקדים תפילין של יד העשיה והוא כבר קדם בזה החקירה הישועת יעקב עיי':
ובזה נראה לי לומר לדרוש השכל מאמר הגמרא פה כל העושה שלא לשמה נח לו שלא נברא היינו באמת הוא עושה המצוה בידים ממש רק חושב שלא לצורך הוא וה' לא חפץ כלל בעשיה ודי במחשבה אף שהוא עושה המצוה בפועל יד ממש אבל שלא לשמה העשיה כי חושב ללא צורך הוא לזה נח לו שלא נברא כי פה עולם העשיה הוא יגיע כפיך כי תאכל היינו מה שיגעת בכפיך אז אשריך וטוב לך היינו בעשיה בידים ממש ובזה יעלה ריח ניחוח לה' והבן:
ומה שצריך לי עיון שם על גמרא פסחים רבא רמי כתיב וגם לעיל מינ' קאמר רבא הני נשי דמחוזא אע"ג דלא עבדן עבידת' במעל' דשבת' משום מפקרותא הוא דהא כל יומא נמי לא עבדן אפי' הכי שפל ונשכר קרינן להו ורבא רמי כתיב והביא ראיה מרב יהוד' אמר רב ולמה לרבא הרבה ראיות הלא רבא לומד מצות אין צריכת כוונה בודאי שפל ונשכר קרינן להני נשי דעכ"פ מצוה קא עביד. ובארתי פה כוונת רבא כל העושה שלא לשמה כי מבואר גמרא ב"ש וב"ה נמנו וגמרו טוב שלא נברא משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ופירש מהרש"א בחדושי אגדה דהלאוין יתירות על המצות עשה אמנם כן השיבו כי מחשבה טובה מצרף הקב"ה למעשה הרי יש כפל במצות עשה. כי יש כוונה ועשיה ומחשבה רעה אינו הקב"ה מצרפו למעשה אמנם כל זה אם עושה לשמה ובכוונה אז יש שכר מחשבה נמי אבל אם עושים שלא לשמה אז רק שכר העשיה והוי הלאוין מרובים ומוטב שלא נברא ועיין באור חדש מס' קדושין סוף פרק הראשון כי כונתי לדעתו בעה"י:
עולמך תראה בחייך רש"י ד"ה כל צרכיך תמצא כוונת רש"י תמצא בלי סיוע אחרינא היינו תראה בחייך ע"ד שונא מתנות יחיה, ומי שצריך ליקח מאחרינא חייו אינו נקרא חיים וזה שמפרש רש"י כל צרכיך תמצא בלי סיוע אחרינא ואז שפיר עולמך תראה בחייך שפיר חייך חיי יחיה ולזה אמר אז ואחריתך לחיי עולם הבא דייקא כיון שאתה תמצא כל צרכיך בעולם הזה א"כ צריך לפחוד דמנכה לו מזכיותיו בעולם הבא ע"ז אמר ואחריתך לחיי עולם הבא לבלתי לנכות אלא גם עולם הבא יהי' בשלום ואמר אז ותקותך לדור דורים:
ותקותך לדור דורים. בארתי הכוונה ע"ד שבארתי בדרוש ז' אדר מדרש רבה פמ"ג שמות על הפסוק זכור לאברהם וכו' הה"ד יד ליד לא ינקה רעה, א"ר פנחס הכהן בן חמא אם עשית מצוה אל תבקש מתן שכרה, מיד ליד למה שלא תנקה שאין אתה מתנקה מעונותך ורשע אתה מיקרי שלא בקשת להנחיל לבניך כלום שאלו ביקש אברהם וכו' מתן שכרו של המצות היאך זרע צדיקים נמלט היאך היה מזכיר זכור לאברהם ליצחק ולישראל מיד וינחם ה' הד"ד יד ליד לא ינקה רע וזרע צדיקים נמלט:
ובארתי ע"פ ששמעתי מאאמ"ו הגאון הקדוש קדוש יאמר לו מוה' מאיר זצוק"ל פסוקי תורה והיה אם שמוע תשמעו וכו' אשר אנכי מצוה אתכם היום וכו' ונתתי מטר וכו' השמרו לכם פן יפתה לבבכם וכו' ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה ופירש אאמ"ו כי לפי הראוי הקב"ה בל יעבור לפעולת שכר וביומו יתן שכרו לקיים ולשלם מיד לעושי המצוה שכר מצוה. אך מחמת שני טעמים השכר הוא לעתיד לבא אם ישלם ה' מיד על המצוה אז ג"כ צריך נמי לשלם מיד אם יעבור עבירה והבן אדם תמיד יותר נוטה לחטוא מלקבץ מצות ויוכל לאבד מהר אם מיד ישלם לכן ימתין הקב"ה בפרעון ואז אם יעשה עבירה יוכל להשיב אל קונו. ועוד שנית למען ישאר גם לבניו מזכיותיו לזרעו ובניו אחריו ואם יתן לו מיד הכל מה שמגיע לו מה יהיה נשאר לזרעו. וזה שכתוב והיה אם שמוע וכו' אז באמת שורת הדין לשלם מיד ונתתי מטר ארצכם בעתו דייקא מיד בעתו אשלם לך יורה ומלקוש ואכלתם וכו' והנה מילת ושמרו הוא מלשון המתנה לשמור הדבר כמו ואביו שמר הדבר. וזה שכתוב אח"כ בתורת עצה טובה השמרו לכם ביותר טוב אם ישמרו השכר לכם ולא ישלם מיד כי פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם וכו' ויגבור העבירות וסיים ואבדתם מהרה דייקא מהר יהיה אבידתכם. יען שצריך לשלם מיד בעתו לכן ביותר הטוב לשמור השכר אז גם העונש ישמור לשלם ותשובה מכפר והטוב ישמור לעולמים ואז סמך למען ירבו ימיכם וימי בניכם דייקא אז גם ישאר השכר להנחיל לבנינו באריכת ימים. על האדמה והבו וחן חן לנפש צדיק הזה:
וזה לע"ד כוונת המדרש הנ"ל יד ליד לא ינקה דייקא אם יהיה התשלומין מיד ליד בהאי עלמא מיד בעשיית המצוה לא ינקה הרעה איך ינקה הרע כי מאחר שמשלם מיד למצוה ג"כ לעבירה מיד ישלם ואיך יהיה פנאי להשיב בתשובה. ואומר ג"כ וזרע צדיקים נמלט דייקא אם לא ישלם מיד אז זרע צדיק נמלט ויוכל להשאיר זכות לבניו אחריו וזה שאמר ר' פנחס אל תבקש מתן שכרה מיד ליד למה שלא תנקה אתה מעונותיך זה טעם הא' ושנית ורשע אתה מיקרי שלא בקשת להנחיל לבניך והבן. וזה שאמר לו פה עולמך תראה בחייך שתמצא כל צרכיך וא"כ אז כיון שהוא יקבל זכותו ומה ישאר אז לבניו אחריו לזה אמר אעפ"כ תהי' תקותך כמי לדור דורים. גם לבניך אחריך ואם אתה תקבל השכר בעולם הזה עוד צריך לפחוד שג"כ תקבל על העונש על זה מברך אותו שיהי' צדיק בכל דרכיו לבך יהגה ופיך ידבר חכמות עינך יאירו במאור תורה ואז ברכה טובה יהיה על כל מדותיך לטובה. פיך ידבר חכמות פירש"י בלשון ברכה היה אומרים וכבר הקשה הצל"ח מדוע המתין רש"י עד פה לפרש ככה יעיי' ולע"ד נראה כי לרש"י קשה כי פסוקי תהלים דוד אמר פי ידבר חכמות והגות לבו תבונות וא"כ לכאורה קשה מדוע היפך הסדר ואמר ראשון והגית ואח"כ פי ידבר והוא מהפך הסדר על זה קאמר רש"י דהוא לא קפיד על לשון קרא. אלא בלשון ברכה היה אומרים והיאך שתאמר תאמר:
גמרא ע"ב רשב"ג אדרשב"ג לא קשיא התם בכונה תליא מילתא ואנן סהדי דלא מצי לכוון דעתו וא"כ קשה לי איך שייך לפ"ז לרבנן דאם רצה לקרות ק"ש קורא הא כיון דאמרי אנן סהדי דלא מצי לכון וא"כ למה יאמר לרבנן ק"ש וע"כ צריך לומר דרבנן סברי דלא צריך כוונה אבל כבר מוכח לעיל בגמרא הקורא את שמע צריך שיכוון את לבו שנאמר שמע ישראל ולהלן הוא אומר הסכת ושמע ישראל וא"כ ע"כ דבעי כוונה ואיך שייך שיאמר החתן הא אנן סהדי דלא מצי מכוון דעתו וע"כ צריך לומר גברא רבה אעפ"כ יוכל לכוון דעתו מי שנפשו דבקה בה' אעפ"כ יוכל לכוון וכוונת רבנן אם יוכל לכוון ויהור' לא מיקרי דכל אדם קורא וכאשר ביאר תוס' לעיל מתנית' לאו מעשה לסתור הוא דקמ"ל אם גדול הוא ובטוח שיוכל לכוון יבא ויטול: וראיתי בכסף משנה פרק ד' מהלכות ק"ש הלכה ז' שכתב על מה שפסק הרמב"ם שם כל מי שהוא פטור מק"ש אם רצה להחמיר על עצמו לקרות קורא והוא שתהי' דעתו עליו ומפרש הכסף משנה שהוא משנה סוף פרק הקורא וסיים הגמרא ותירצו בכונה תליא מילתא ואנן סהדי דלא מצי מכוני וא"כ כשחלק ת"ק עליו היה לומר אנן סהדי דלא מצי לכון שכבר אפשר שיכון אבל אם היינו יודעין דלא מצי לכון הוא מודה וראינו מכסף משנה נמי שמפרש כן דגם לת"ק איכא גונא דיוכל לכון וכן סובר הרמב"ם דפסק כרשב"ג דיוכל לכון וראיתי שם להראב"ד שתמה על הרמב"ם שכתב אבל אם היה מבוהל אינו רשאי לקרות עד שתתישב דעתו ומתמה הראב"ד מה בכך יקרא ויהיה כקורא בתורה ולא יהי' כפורק שם שמים עליו ואין זה דומה לתפלה ועיי': ולע"ד תמה אקרא על הראב"ד הלא משנה מפורשת היא לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול יהי' ת"ק דסובר זאת או רשב"ג ומדוע לא מתמה הראב"ד על זה התנא מה בכך יקרא ויהי' כקורא בתורה וע"כ צריך לומר זה התנא סובר דאעפ"כ מיקרי יהור' וא"כ גם הרמב"ם סובר אם לא יוכל לכוון דעתו ואעפ"כ אומר מיקר' כיהור' אבל יש לומר הראב"ד מתמה בשלמא אם הטעם דמיקרי כיהורא ניחא אבל הרמב"ם אמר מפני שלא יוכל לכוון ע"ז מתמה אבל גם בגמרא אמרו הטעם מפני שלא מצי לכוון דעתו וקשה קושית הראב"ד ומאוד צריך עיון:
סליק חדושי פרק השני אתה ה' לבדד לבטח תושיבני:
כבודי ומרים ראשי. ואזכה לבאר גם פרק השלישי:
בעה"י זכר צדיק לברכה יהיה פה בספר לזכרון. מחדושי אאמ"ו הרב הגאון אמיתי ומפורסם צדיק יסוד עולם וקדוש עליון קדוש שמו מוה' מאיר פריד מבאסקוויץ זצ"ל. שהיה אב"ד ור"מ דק"ק יב"ק יע"א ככתבו וכלשונו הטהור:
בעה"י סוגיא דאין מבטלין איסור לכתחילה ביצה דף ד' אמר רב מתנא עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור וכו' עד סוף הסוגיא עיין מהר"ם שיף שמדקדק למה לא הקשה מיד הא אין מבטלין איסור לכתחילה דהא רב מתנא ג"כ אמר מרבה עליהם וכו'. ונראה לפע"ד ליישב ויבואר בזה ג"כ מה שהקשה התוס' מעגול של תרומה ולא רצה לתרץ מצד מקל' קלי כדאיתא ברא"ש ונראה ע"פ מה שמבואר בפ"מ סי' צ"ט שבטלטול איסור בהיפך עצים לא שייך מקל' קלי והעלה שם ג"כ כסברת הר"ן שי"ל לענין טלטל לא שייך דשיל"מ ולפ"ז יש לומר בלא"ה לא יוכל להקשות על רב מתנא שיש לומר שגם המקשן ידע שי"ל מקל' קלי שאני רק שלא סבר גם לענין דבר שיל"מ מהני סברות מקלי קלי כמבואר בש"ך הארוך בסי' צ"ט וע"כ הקשה שפיר והא קא מהפך באיסורא בשלמא לענין שיהנה אח"כ מעצי המוקצה מותר לבטל לכתחילה לפי שמקלי קלי אבל לענין מהפך האיסור לא שייך מיקלי קלי כהנ"ל שפיר הקשה והא מהפך באיסורא ותירץ כיון דרובא דהתירא נינהו וכו' ועיין רש"י ורא"ש שיבטל ברוב וע"כ שגם בהיפוך שלא שייך מקלי קלי מותר לבטל האיסור ושפיר הקשה הא אין ובא"ל וכו' ותירץ בדרבנן מותר לבטל אפי' בלא מקלי קלי והקשה אח"כ ולרב אשי דאמר דשיל"מ לא בטיל איך יתבטל דודאי היסק התנור שיהנה מהעצים להחם בו או לאפות דודאי לענין טלטל לא שייך דשיל"מ כהר"ן הנ"ל ותי' הגמרא דשאני הכי דמקלי קלי דהיינו לענין דבר שיל"מ צריך שיהא מקלי קלי אבל לענין טלטל העצים בלבד שלא שייך דשיל"מ מבטלין איסור לכתחילה אפי' בלא מקלי קלי ולפ"ז שפיר הקשה התוס' מעגול של תרומה ולא רצה לתרץ מצד מקלי קלי, שהרי אמרינן בהיפוך האיסור בטלטל דלא שייך מקלי קלי כהנ"ל אפ"ה מותר לבטל האיסור וא"כ קשה מעגול של תרומה ע"כ צריכין לתרץ משום דעיקרו מן התורה וק"ל כי נכון הוא מאוד. וכן מבואר בק"כ על הרא"ש בשמעת' שידעו מסבר' מקלי קלי דאל"כ אסור לבטל איסור בי"ט משום מתקן וע"ש. אבל באמת הרא"ש סובר אפי' בדרבנן שמבטל איסור לכתחילה היינו דוקא במקלי קלי וא"כ קושית הפ"מ הנ"ל במקומה עומד בטלטל לא שייך מקלי קלי ונראה לפע"ד ליישב ועיי' בפ"מ הנ"ל שאמר לפירש הרא"ש ניחא שע"כ דהתירא מהפך לפי שתלינן שלא נגע באיסור אבל באמת רש"י ורי"ף ורא"ש לא סברו כפירוש יש"ש לפי שפירשו על תירוץ הגמרא כיון דרובא דהתירא נינהו מותר מצד ביטול ברוב וקשה קושית הפ"מ הנ"ל ונראה לתרץ ומיושב ג"כ מה שהקשה ביש"ש וז"ל מלשון הרי"ף ורא"ש משמע שבטל האיסור ומותר להפך אפי' ניכר האיסור ולמה ניהו שמהני זה אע"ג שניכר האיסור היינו לענין שיוכל להסיקן כאחת אבל לא לטלטל ולזוז אותן ממקומן וכן הסכים הב"ח עם היש"ש כמבואר במג"א סי' תק"ד ס"ק ב' כמבואר במחצית השקל שם דהיינו שהוא יוכל להסיק כאחת ואע"ג שמתחילה ניכר האיסור מ"מ כשנהנה ממנו אז מקלי קלי ואינו האיסור ניכר אבל מדברי הרי"ף והרא"ש משמע שיוכל להפוך ולזוז בעצי האיסור ואע"ג שניכר מצד ביטול ברוב ומתמה עליהם ועוד מתמה ביש"ש לפי פרושם הו"ל לשנות הגמרא בקיצור שבטל ברוב עוד ה שה מנ"ל להמקשן והא מהפך באיסורא שהרי כאן נתבטל ברוב וכל האריכות הלשון כיון דרובא דהתירא וכו' שלא לצורך עי"ש גם קשה קושית מהר"ם שיף הנ"ל למה לא הקשה מיד הא אמא"ל וליישב הכל נראה שלכאורה יש להקשות על קושית הגמרא והא קא מהפך וכו' ע"פ מה שמבואר או"ח סי' תק"ה וסי' תק"ט סעיף ט"ז וכן מבואר תוס' ביצה שטלטל מוקצה מותר לצורך י"ט וא"כ מה הקשה הגמרא דהא אפי' ניכר האיסור עתה מ"מ אח"כ כשנהנה ממנו נתבטל ולא ניכר כהנ"ל א"כ ממילא מותר להפך ולזוז עצי האיסור אע"ג שעדיין לא נתבטל מ"מ טלטל מוקצה מותר לצורך י"ט כהנ"ל אבל יש לומר שהגמרא שפיר הקשה שכבר הזכרנו שגם רב מתנא אמר מרבה עליהן משמע שצריך לבטל האיסור ואפ"ה לא קשה עליו מיד הא אין מבטלין איסור כקושית מהר"ם שי"ף שי"ל לפע"ד ע"פ מה שבארתי תירוץ התוס' בפסחים סוגיא דקדרות בפסח דף ל' ד"ה ולשהינ' ואומר ר"י לפי שצריך לשבר הקדרה הוי כדיעבד ולא דמי לקדירה שאינו בת יומא וכו' ולכאורה למה לא הקשה התוס' בפשיטות מכל האיסור שאסור להוסיף ולבטל אע"ג שיפסיד האיסור והיתר שנתערב בו ותרצתי שלכאורה כוונת התוס' ע"פ מה שפסקינן שאם אין כוונתו לבטל מותר לבטל לכתחילה ועיין בסי' צ"ט י"ד טו"ז שקאמר דוקא היכ' שאי אפשר בענין אחר ולפ"ז זה פירש התוס' לפי שצריך לשבר הקדירה הוי כדיעבד וכא"א בענין אחר וכה"ג בקדירה שאין כוונתו לבטל מותר לבטל האיסור וע"כ הקשה אח"כ מקדירה שאינ' בת יומא שנמי אין כוונתו לבטל וא"א בענין אחר משא"כ משאר איסור והיתר לא יוכל להקשות ששם כוונתו לבטל ובודאי אסור ולפ"ז אזד' קושית שער המלך שהקשה שמתוס' הנ"ל מוכח אע"ג שאין כוונתו לבטל אסור שאם לא כן לא הקשה התוס' ולדברינו הנ"ל באמת זה תירוץ התוס' רק משום שאין כוונתו לבטל לבד לא ניחא לפי שאפשר בענין אחר והוי ככונתו לבטל וכטורי זהב וע"כ צריכים לומר משום שצריך לשבר ולפ"ז גם הכא לא יוכל להקשות מיד על רב מתנא הא אין מבטלין איסור שבאמת מדייק הר"ן למה נקט לתוך התנור ולפי דברינו י"ל שסברת רב מתנא שמתיר לבטל לפי שאין כוונתו לבטל שצריך להסיק התנור וע"כ נקט לתוך התנור היינו לפי שאז א"א בענין אחר שהרי עצי מוקצה בתוכו ולא יוכל לסלק וע"ז הקשה הגמרא והא מהפך באסורא ואין לומר מצד צורך י"ט מותר כהנ"ל הא י"ל כיון שעכ"פ צריך לטלטל האיסור אח"כ מה לי זה הטלטל או שיסלק מתחילה עצי המוקצה מהתנור ולא יבטל האיסור שהרי באמת אסור לבטל האיסור רק משום שא"א כהנ"ל וזה שא"א היינו לפי שלא יוכל לטלטל ולסלק עצי המוקצה ואם בלאו הכי ע"כ צריך לטלטל יעשה מיד ולא צריך לבא לידי ביטול האיסור ועיין ברמ"א שיוכל לסלק העפר אם יגרום שלא יוכל לאפות וכו' וע"ז תירץ הגמרא כיון דרובא דהתירא נינהו והיינו כפי' רש"י ורא"ש שבטל ברוב היינו אח"כ כשנהנה ממנו ולא ניכר האיסור יתבטל וע"כ גם עתה כי קא מהפך אע"ג שניכר האיסור בהתירא מהפך היינו שבהיתר מהפך עתה עצי מוקצה אע"ג שעדיין לא נתבטלו משום שטלטל מוקצה מותר לצורך י"ט ואין לומר כיון שצריך לטלטל האיסור לסלק מיד עצי המוקצה דנרוויח שלא צריך לבא לידי ביטול האיסור ע"כ התרצן סבר שמותר לבטל האיסור ואין כאן איסור כלל ואע"ג שכוונתו לבטל ואפשר בענין אחר מותר וע"כ שפיר הקשה הגמרא הא אין מבטלין איסור ותירץ מדרבנן מותר לבטל וכו' ולרב אשי וכו' מקלי קלי אסורא ולפ"ז בטלטל מוקצה בהיפך האיסור לא מצד ביטול מותר רק שמותר משום צורך י"ט ואע"ג שלא שייך מקלי קלי בטלטל מותר מצד צורך י"ט ומתורץ קושית פ"מ וכל קושית יש"ש הנ"ל וצריך לומר למסקנא שאמרינן שמותר לבטל האיסור אע"ג שאפשר בענין אחר נקט לתוך התנור כמבואר בהר"ן שכבר היה שם עצים. והרא"ש שהעלה מה שמבטלין איסור היינו דוקא במקלי קלי לפי שאמרינן הכא דשיל"מ שמותר לבטל אפי' לכתחילה משום שמקלי קלי ה"ה בכל אסורין שמבטלין לכתחילה ולא קשה מעגול של תרומה וכמבואר במהרש"א אבל במה שמותר להפך בעצי האיסור אינו ראיה כלל שזה מותר מצד צורך י"ט ומה שפירש ברא"ש כיון דרובא דהתירא נינהו בטל ברוב היינו שאח"כ יוכל להנות מעצי מוקצה לפי שאז לא ניכר ויתבטל וכהנ"ל מותר ממילא להפך עתה אפי' ניכר העצים מצד צורך י"ט כהנ"ל ודוק היטב מאוד. ויעיין מהר"ם שי"ף שרצה לתרץ קושיתי משום זה וזה גורם והקשה בפ"מ הא עכ"פ לכתחילה אסור ולדרכינו הנ"ל מתורץ לפי שנקט תוך התנור הוי כדיעבד וכל דברינו הנ"ל לשיטת האומרים שמוקצה אסור בהנאה וכן גם המג"א להלכה אומר כן ורוב הפוסקים: באופן אחר יש ליישב קושית ים ש"ש הנ"ל לפירש"י והרא"ש מצד ביטול ברוב הו"ל סתם שביטל ברוב ועוד מה הקשה המקשן וכי לא ידע שבטל ברוב ומתורץ בזה קושית פ"מ הנ"ל שבטלטול לא שייך מקלי קלי ונראה ע"פ שמבואר בי"ד סי' ק"ט דיבש ביבש חד בתרי בטל ומותר לאכלן כל אחת בפני עצמו אבל לא שלשתן יחד ויש מי שאוסר באדם אחד לאכול אפי' זה אחר זה וכו' וזה שיטת הרשב"א שלא סבר שאיסור נהפך להיות היתר רק עדיין האיסור בתוכם אלא גזירת הכתוב שאזלינן בתר רובא בכל אחד שאכל אמרינן זה מן הרוב וי"ל שזה מדאורייתא לרשב"א שלא יוכל לאכול ביחד ואף שבפ"מ בשער התערובת ובסי' ק"ט ס"ק א' במ"ז אמר שגם לרשב"א מדרבנן הוא ומן התורה מותר לאכול בבת אחת אבל כל ראיתו לפי שבלח במינו כ"ע מוד' דמה"ת ברובא סגי אף שאוכל האיסור והיתר ביחד. ולפע"ד אין ראיה משם כלל דשאני לח בלח אדרבה כיון שנבלל וכאלו נאבד האיסור ואין כאן איסור כלל משא"כ יבש ביבש האיסור ניכר במקומ' וכמבואר בסי' רפ"ט בי"ד ס"ק א' בש"ך שהביא בשם עט"ז שכתב וז"ל ולא דמי לבשר וחלב דהתם הטעם הבשר או החלב מתפשט ונתערב בכולו ואין כאן מקום מיוחד לאיסור והוי כאילו נאבד מן העולם אבל הכא שהאיסור יש לו מציאות במקומו וכו' ועיין שם ומה שהקשה הש"ך שם עליו נישב לקמן בעה"י וכן מבואר בתוס' בכורות דף כ"ג ד"ה נבילה בטלה וכו' וא"ת מ"ש דלענין טומאה לא מהני ביטול ברוב דסוף סוף הרי נושא כזית נבילה וי"ל דלענין אכילה כל משהו משהו שנכנס בבית הבליעה קמא קמא בטל היוצא מזה שי"ל לרשב"א שאני רוב לח בלח כאילו נאבד האיסור משא"כ יבש ביבש אסור מן התורה לאכול בבת אחת ולפ"ז יש לומר זה קושית הגמרא והא מהפך באיסורא שהמקשן סבר כיון דנוטל המרדה ומזיז עצי המוקצה לא ימלט שמזיז בבת כולם וסבר המקשן בה"ג לא שייך ביטול ברוב שעכ"פ בודאי טלטל האיסור ג"כ והוי כיבש ביבש שאכל בבת אחת אדם אחד וע"ז תירץ הגמרא כיון דרובא דהתירא כי קא מהפך בהתירא ופירש"י ורא"ש שבטל ברוב והיינו הרא"ש לשיטתו שפסק האיסור נהפך להיות היתר שהרי באמת הרא"ש בחולין הביא ראיה על זה וי"ל הכא המקשן עכ"פ לא סבר כן רק התרצן מחדש לו זה ורשב"א לשיטתו שפסק גם למסקנא שלא אמרינן האיסור נהפך להיות היתר כהנ"ל באמת פי' במס' שבת תירץ הגמרא בהתירא קא מהפך לא משום ביטול אלא משום טלטל כלאחר יד ולפ"ז מסתלק כל קושית ים של שלמה הנ"ל ודוק:
ולפ"ז יש ליישב קושית פ"מ הנ"ל ויש מקום בזה לקיים דברי נקודת הכסף שהביא במנחת יעקב כלל וסי' פ"ה שתירץ לקיים סתירת הש"ע שהביא הש"ך בסי' צ"ט ששאני התם שהוקצה למצותה ולא קשה מעצים שנשרו שעצי מוקצה דאורייתא והוא פלא שאשר הקשה במ"י שהרי פסקינן מוקצה דרבנן ובפרט הרי במקומה שם אמרינן הנ"מ דאורייתא אבל דרבנן מבטלין וכו' ונראה לפע"ד שמבואר בש"ע סי' הנ"ל שיבש ביבש אם חד בתרי בטל רק כשיבשל ונתן טעם ביחד צריך ששים לפי שמין באינו מינו כה"ג צריך ששים אבל מותר להוסיף יבש ביבש שנתבטל חד בתרי עד ששים כדי שיוכל להתבשל ולפ"ז יש לומר שמהר"ם מרוטנבורג שהביא הש"ך שם סבר שמה שאמר רב מתנא איירי שכבר שם הרוב עצים וכמבואר בהר"ן שהיה שם עצים מתחילה עכ"פ וחד בתרי בטל במין במינו אלא שאם אח"כ יסיק אותם ונהנה משבח עצים עכ"פ מרגיש הטעם וזה מין בשאינו מינו אסור הא מין במינו עכ"פ לכתחילה יוכל להוסיף עד ששים ולהסיק יחד שאם יש ששים אפי' מין בשאינו מינו מותר וכה"ג מותר להוסיף ולבטל לכתחילה כהנ"ל וע"ז הקשה הגמרא הא מהפך והיינו כהנ"ל שבה"א אמרינן שלטלטל כל העצים וכה"ג לא שייך ביטול בשלמא מה שנהנה אח"כ אע"ג שהוה כולה יחד מ"מ כבר אמרינן שבטעם ובלח בלח הוי כאילו נאבד האיסור משא"כ יבש ביבש וע"ז תירץ הגמרא שגם בזה האיסור נהפך להיות היתר ומותר לטלטל וא"כ בטל ומותר להכות אח"כ וע"ז הקשה הגמרא הא אין מבטלין איסור לכתחילה היינו שהמקשן לא ידע עדיין שכה"ג יבש ביבש שבטל חד בתרי שיוכל להוסיף ולבטל ולבשלם אח"כ וצ"ל מה שלא הקשה מיד הא אין מבטלין וכו' לפי שעדיפא הקשה שביטול לא מועיל וזה רק תירוץ הגמרא שפיר שבדיעבד מועיל הביטול שהאיסור נהפך להיות היתר רק הקשה לכתחילה עכ"פ אין מבטלין שיוכל להכות אח"כ מכולם ביחד וע"ז תירץ הגמרא בדרבנן מבטלין היינו לפי שאפי' בלח מין במינו שצריך ששים אין אלא מדרבנן דגזרינן אטו שלא במינו וע"כ שכל זה מדרבנן לכל הפחות אם הוא רוב יוכל לבטל לכתחילה (ואף שמשמע שם מהר"ן שע"כ מותר כה"ג יבש ביבש להוסיף לפי שכל האחד היתר י"ל שמהר"ם הנ"ל סבר שהטעם לפי שהוא מדרבנן לפי שזה שכל האחד היתר אינו טעם ברור להתיר עבור זה כמבואר בפ"מ סי' ק"ט ס"ק ג' שבמליחה לא אמרינן כן ועיין בפ"מ בפתיחה להלכות מליחה ד"ה ויש לחקור):
ולפ"ז יש לומר אע"ג שעצי מוקצה דאורייתא מ"מ מה שאמר שם בדרבנן מבטלין היינו לפי שזה שצריך סמך מין במינו דרבנן ולפ"ז לא קשה נמי מה שהקשה על תירץ תוס' שהקשה מעגול של תרומה ותירץ לפי שעיקרו דרבנן והקשה הא אדרבא לעיל מבואר בתוס' ששאני מוקצה כעין דאורייתא. ולהנ"ל ניחא במוקצה גופ' באמת לא מקיל ין ולפ"ז לא קשה על נקודת הכסף הנ"ל שי"ל עצי מוקצה דאורייתא ומגמרא הנ"ל ליכא ראיה שמה שאמר מדרבנן מבטלין לא קאי לפי הטעם שמוקצה דרבנן, רק שכל שצריך ביטול דרבנן כהנ"ל ומפוסקים שפסקינן שמוקצה מדרבנן ג"כ לא קשה שבאמת לדידן שפסקינן שמוקצה דרבנן י"ל שאני התם שהוקצה למצותו ע"כ חמור שע"כ מצינו מוקצה כה"ג דאורייתא וכגון בעצי הסוכה וכה"ג שהוא לסכך שמן התורה אסור וכמבואר בש"ע וע"כ אף שחנוכה דרבנן מ"מ מחמירין במוקצה לפי שבדאורייתא אסור מן התורה משא"כ בעצים שנשרו מן הדקל כה"ג לדידן כל המוקצה דרבנן רק הש"ך הקשה א"כ הו"ל למהר"ם הנ"ל לתרץ שאני עצים שנשרו לפי שאין הוקצה למצותו וי"ל עכ"פ המהר"ם סבר שמוקצה דאורייתא ויותר יש לומר שגם המהר"ם מודה שמוקצה דרבנן רק שם קאי על רב מתנא אמר רב ורב לשיטתו סובר מוקצה דאורייתא ועיי' מס' ביצה דף ב' רש"י בד"ה רבה לטעמי' דמוקצה דאורייתא מהאי קרא ובערובין דף ל' ע"ב גמרא רב אמר נולדה בזה אסורה בזה אמר רב התם משום הכנה דתניא והיה ביום וא"כ לרש"י הנ"ל לרב דיליף מהאי קרא ע"כ סבר נמי שמוקצה דאורייתא וע"כ הקשה מהר"ם הנ"ל מעצים שנשרו היינו בגמרא אמרינן בכה"ג שבטל הוקצה למצותו אפי' אם וקצה דאורייתא וע"כ צריך לתרץ משום מקלי קלי אבל לפי מה שפסקינן מוקצה דרבנן לא צריך לזה גם למהר"ם הנ"ל ואתי שפיר דברי נקודת הכסף הנ"ל ויש לומר יותר לקיים תירוץ נקודת הכסף הנ"ל ולא צריך לומר שמוקצה דאורייתא רק ע"פ סברת התוס' ישינים הנ"ל שמוקצה כעין דאורייתא וחמירא. ושפיר הקשה מחנוכה אע"ג שהוקצה למצותה מ"מ חנוכה דרבנן וקשה מ"ש מעצים שנשרו שמוקצה כעין דאורייתא וע"כ תירץ דמיקל' קלי ולפ"ז יש לומר שלאו דוקא מה שאמר שמוקצה דאורייתא אלא כעין דאורייתא ולכל הפחות אף שכוונתו דאורייתא מדהביא ראיה מפסחים מ"מ לדידן יש לקיים תירוץ נקודת הכסף הנ"ל בזה הסברא שאמרינן מוקצה כעין דאורייתא ודוק:
ולפ"ז לא קשה קושית פ"מ הנ"ל שבטלטל איך שייך ביטול הא הוי דבר שיל"מ ושם לא שייך מקלי קלי שי"ל ע"פ דברינו הנ"ל שאיירי רב מתנא שהיה כבר רוב עצים בתנור ובטל ברוב כשאר יבש ביבש וא"כ אף דשיל"מ הא כבר מבואר בש"ע בשם המרדכי שאם כשבא מיד בתערובת אפי' דבר שיל"מ נמי בטל ומותר לטלטל רק שצריך אז להוסיף לפי שאח"כ כשנהנה לא יהיה יבש ביבש ובמין בשאינו מינו כה"ג צריך ס' ודוק היטב. [ועיי' תוס' בריש פרקן שבת דרב סובר מוקצה מחמת איסור שאני]:
ומה שנראה לפע"ד ליישב בפשיטות סתירות הש"ע הנ"ל בסי' צ"ט שפסק שמותר להוסיף באיסור דרבנן לבטל ובאורח חיים בהלכות חנוכה הביא שאסור ונראה ע"פ מה שמבואר שם באו"ח סי' תרע"ב במחצית השקל ס"ק י"ב זה שאין להוסיף וכו' וסיים שם וז"ל אולם בגוף הדין שכתב המחבר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו נראה דוקא לבטלו שיהיה מותר כדרך כל האיסור שנתערב ונתבטל אבל מ"מ אפי' ליכא ס' מ"מ מותר להדליק השמן התערובת וידליק עד שישאר כדי שמן של נר חנוכה דהא בשמן שנשתמש בנר חנוכה אין בו משום ביזוי מצוה כי אם אסור' שמוקצה למצותו ואסור בהנאה ומבואר לעיל בנתן גוי שמן בנר הדולק מותר להשתמש עד כדי שיכלה השמן שהיה בו כבר ועיי' ולפ"ז יש לומר דהא המחבר סי' צ"ט בדרבנן מתיר רק להוסיף אם שכבר נתערב ויש לומר לפי שכבר נתערב עם ההיתר לא צריך שיפסיד גם ההיתר בדרבנן אלא יוסיף ומותר הכל דאל"כ מאי איכפת ליה אם כבר היה הרוב ולפ"ז הכא בנר חנוכה שלא יפסיד שמן ההיתר בלאו הכי כמבואר במחה"ש הנ"ל אסור להוסיף עליו דהוי כאלו לא נתערב כלל שבלא"ה לא יפסיד תערובת ההיתר משא"כ לעיל סי' צ"ט מותר להוסיף עליו אם היה כבר נתערב כדי להציל תערובת ההיתר וממילא גם האיסור אח"כ נתבטל ודוק: לתרץ מה שהקשה הפ"ח על הריב"ש שהביא ראיה באין כוונתו לבטל מותר לבטל איסור לכתחילה וראיה מכלי מדין שציוה הקרא להכשיר ולמ"ד אין מבטלין איסור מן התורה הא המים חוזרין ונאסרין וכו' ומתמה בפ"ח הא הראב"ד גופ' שאמר אין מבטלין איסור מן התורה מודה אם עבר וביטל אפי' במזיד שמותר מה"ת וכו' (ועיין בספר כנפי יונה סי' צ"ט) ונראה לפע"ד שכוונת הריב"ש איך ציוה הקרא בכלי מדין להכשיר וקשה יורה גדולה איך יכשירו הא מן הסתם משמע כל הכלים מותר בהכשר ובאמת זה הקשה התוס' בחולין דף ק' ע"ב ד"ה בשקדם וסילק והתוס' תירץ שם שמגעילין שנית וכן מבואר נמי ברא"ש שם שכתב נמי שחוזר ומגעיל שנית מעט האיסור הנפלט מן היורה וחוזר ונבלע מגעיל שנית ונתבטל אותו מעט עי"ש. וי"ל הריב"ש לא ניחא לי' תירוץ זה שבכלי מדין ביורה גדולה שיגעיל שנית שלא מצינו רמז בתורה שכלי אחד יגעילו שני פעמים וע"כ תירץ הריב"ש בקיצור שבאמת בכלי מדין אפי' יורה גדולה לא צריך להגעיל שני פעמים אך אותן מעט איסור מים שחוזרין ליורה גדולה בהכשר הראשון לא נאסרו היורה ויוכל להשתמש אח"כ ביורה לפי שאינו אלא מעט וכל מה שישתמש אח"כ ביורה ממילא יתבטל זה מעט האיסור שאין זה מבטל איסור לכתחילה לפי שאין כוונתו לבטל והרי הריב"ש גופ' באות' תשובה סבר זה הדין של הרשב"א כמבואר בסי' צ"ט בדבר שדרכו להשתמש בשפע מותר לבשל לכתחילה והיינו בבלוע לפי שבודאי נתבטל ובודאי יורה גדולה דרכה להשתמש בשפע ושפיר הוכיח הריב"ש שאם אין כוונתו לבטל מותר אבל כל זה הוכחה רק אם אין מבטלין איסור מן התורה אבל אם אין מבטלין איסור דרבנן לא קשה מכלי מדין הנ"ל מיורה גדולה שיש לומר כהנ"ל לפי שאין חוזרין ונאסרין אלא מעט ואותו מיעוט יתבטל אח"כ כשנשתמש ביורה ומן התורה מותר לבטל איסור לכתחילה וא"כ יש לומר אע"ג שזה אין סברא לומר שאין כוונתו לבטל מ"מ מותר כהנ"ל וע"כ הוכיח מסברת הראב"ד שסבר אין מבטלין איסור מה"ת קשה איך יכשיר ע"כ לפי שאין כוונתו לבטל וזה ברור לפע"ד בעה"י. ועיין בת"ה הארוך בשער הרביעי שג"כ הקשה בכלי מדין איך יורה גדולה יכשיר ותירץ שמים בפליטת כוחם קלוש וחלוש ועיין במשמרת הבית מה שהקשה עליו ולפע"ד יש לומר משהב"ה סבור לפי שהמים בפלטין תחילה האיסור מן היורה. ואח"כ ישוב להבליע ביורה ויש לומר להפליט ולהבליע כאחד זה כוחם כחוש וי"ל אע"ג שקלוש כוחם מ"מ משהו מיהו מבליעם ודוגמ' בסברא זו עיי' בפ"מ סי' ס"ח סוף דבריו עי"ש ולפ"ז יש לי לומר הריב"ש הנ"ל ג"כ סבר כהנ"ל ולפ"ז לא צריך לומר לפי שדרכו של יורה להשתמש בשפע שאפי' לא ישתמש בשפע אח"כ ביורה מ"מ המים אין מבליען אלא משהו וכל מה שישתמש אח"כ נתבטל אלא לכל הפחות קשה הא אין מבטלין איסור לכתחילה אפי' משהו וע"כ לפי שאין כוונתו לבטל ודוק היטב כי הדברים ברורים בעה"י:
ועיין בפ"מ סוף סי' צ"ט ד"ה הנה הרשב"א וכו' מבאר ג"כ שסברת הרשב"א שבדבר שדרכו להשתמש בשפע שמותר היינו משום שאין כוונתו לבטל ואף מדברי הר"ן בע"ז וסוגית הגמרא בע"ז ל"ג ע"ב משמע שלא סבר כן ברשב"א אבל יש לומר שבאמת גם כל היתר של רשב"א משום שאין כוונתו לבטל וכדסיים הר"ן אח"כ רק בדבר שאין דרכו להשתמש בשפע גזרינן אטו שמא יתן טעם וכן מבואר בפ"מ ודו"ק:
הנה השער המלך הקשה על הר"ן הנ"ל פרק שני דע"ז שאמר בפי' אין כוונתו לבטל מותר שסתר עצמו שבפסחים דף ל' הקשה הר"ן ג"כ על קושית הגמרא ולשהינו עד אחר הפסח הא אין מבטלין איסור וע"כ שלא סבר אם אין כוונתו לבטל מותר וכן הוכיח שם מתוס' דהקשה בפסחים הא אין מבטלין איסור שע"כ אין כוונתו לבטל אסור:
ומה שנראה לע"ד עכשיו לתרץ ומתורץ נמי סתירת הר"ן שי"ל למ"ד דבר שאינו מתכוון אסור ג"כ אין כוונתו לבטל אסור שהרי בכלאים שג"כ עיקר האיסור לפי שנהנה כמבואר בחות יאיר אפ"ה אמרינן בגמרא למאן דאמר דבר שאינו מתכון אסור כה"ג אסור ועיין ריש פרק הגוזל ובדוכתא טובא וכן נמי לא מבעי' אם אין מב"א הוא מן התורה ודאי הוי כשאר איסור דאורייתא כיון דבר שאינו מתכוון אסור גם בזה אסרינן ואפי' אם א"מ איסור רק דרבנן אעפ"כ עשו כשאר אסורים ולמ"ד דשא"מ אסור גם בזה אסור אפי' אין כוונתו לבטל ולפ"ז לא סתר הר"ן בגמרא פסחים הקושיא לרב ולשהיב' שפיר הקשה הר"ן הא אין מבטלין איסור ואין לומר הא אין כוונתו לבטל הא רב לשיטתו סובר דבר שאינו מתכוון אסור אבל בע"ז שפיר אמר אם אין מתכוון מותר ואף שבל הוכחת הר"ן שם בע"ז שאם אין כוונתו לבטל דמותר מזה שאמרינן שם בגמרא ע"ז הנ"ל מאי ליטול לתוכו שכר רב נחמן ב"י אסרה ורב שרי הא באמת ברי"ף שם הגירסא ורבא שרי וכן הר"ן ועיי' שם לפ"ז גם תוס' שפיר הקשה ודו"ק:
עיין בשער המלך מה שהקשה על הר"ן דהר"ן סתר את עצמו בקדרות בפסח אף שצריך לשבור את הקדירה מ"מ לא מיקרי דיעבד ואסור ובסוגי' זה וזה גורם לפי שצריך לחוץ הוה כדיעבד וסותר את עצמו עיי':
ונראה לע"ד כד דייקת היטב בלשון ר"ן לא קשה מידי וז"ל הר"ן בפסחים דף ל' ואע"ג דלרב אי אפשר שלא לשבור את הקדירה אפ"ה לא הוי כדיעבד וראיה לדבר דאמרינן בפרק כל הבשר האי פנכא דאתמלח בה בשרא אתבר וכו' ואי כדיעבד למה להו למתבר לשהינ' עד למחר אלא ודאי פנכ' וקדירה אע"ג דצריך לשברן לא כדיעבד דמי ולכאורה קשה על הר"ן למה צריך לכפול דבריו פנכ' וקדירה הוה לומר אפי' צריך לשבור לא הוה כדיעבד אלא ודאי בכיון נקט דוקא הנך תרתי ואשמעינן דוקא קדירה ופנכ' לא הוה דיעבד לפי שאין הפסד כל כך מה שאין כן בתנור שם הפסד גדול ובה"ג הוי כדיעבד ולא סתר. ולי הכותב מרדכי נראה להסביר דאין לחלק בין קדירה אחת להרבה ויעיין בחכמת אדם כלל נ"ה סי' ז' שכתב נמי דאין לחלק בין קדירה זאת להרבה דאנו רק על קדירה אחת דנין. ויפה כיון:
ובדברי אאמ"ו הגאון הנ"ל כראה לי הכותב מרדכי הקטן לומר דבר חידוד לפרש שם הגמרא בפסחים דף ל' שקאמר שם ואזדא שמואל לטעמא דאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו' זבינ' אכנדיכו ואי לא דרשינ' לכו כר' שמעון וכו' ולדרוש להו אתר' דרב הוה ולכאורה קשה לע"ד היאך שייך לומר ואי לא דרשינ' לכו כר' שמעון הא כיון דהוה אתר' דרב ע"כ לא יוכר לדרוש להו כר' שמעון. ואי נמי דלא אשוו' זבינא ג"כ לא היה יוכל לדרוש להו כר' שמעון כיון דהוה אתרא דרב. והנראה לע"ד להביא בזה ראיה לדברי אאמ"ו הגאון הקדוש זצ"ל דוקא היכא דאיכא הפסד מרובה בה"ג מיקרי בדיעבד ומותר נותן טעם לפגם אבל בהפסד מועט לא מיקרי דיעבד ואסור נותן טעם לפגם והנה באמת לכאורה קשה גם על רב למה לשבור קדרות בפסח כקושית התוס' הא הוי נותן טעם לפגם וצריך לומר לפי תירוץ ראשון של תוס' דנותן ט"ל דוקא דיעבד מותר אבל עדיין קשה הא כיון דצריך לשבור הקדירה א"כ הוי כדיעבד ועדיין מותר אבל ע"כ צריך לומר כדברי הר"ן אף דצריך לשבור לא הוי כדיעבד וכהסבר אאמ"ו זצ"ל דהוי רק הפסד מועט כאשר בארנו. אבל היכא דאיכא הפסד מרובה גם הר"ן מודה דהוי כדיעבד כמו בתנור בה"ג מותר נותן טעם לפגם. וא"כ להנ"ל יש לומר זה שרוצה שמואל דאמר להנהו דמזבני כנדכ' אשוו זבינא דיהיה זול ליקח הקדרות ממכם אבל אי תתיקר השער ויהיה ביוקר יותר אז יהיה הפסד מרובה לשבור הקדרות ויהיה כדיעבד ומותר מצד נותן טעם לפגם אלא אי אתם אינם תיקרו השער אז הוה רק הפסד מועט וכה"ג נותן טעם לפגם אסור אבל אי אתם תיקרו השער אז יהיה הפסד מרובה ויהיה מותר נט"ל וזה שאמר ואי לא דרשינן לכו כר' שמעון דייקא אף שאתם באתרא דרב דורש אני כר' שמעון אבל לא מטעמא דר' שמעון אלא מטעמא דרב גופא וגם רב יהיה מסכים לזה כי מאחר דיהיה ביוקר יהיה הפסד מרובה ויהיה כדיעבד ומותר גם לרב דנותן טעם לפגם הוא. ויעיין רש"י כר' שמעון דמותרת הקדרות הישנות לאחר הפסח ולכאורה דברי רש"י צריכים ביאור הו"ל לרש"י לומר כר' שמעון דסובר חמץ ע"י תערובת מותר לאחר הפסח הלא ר"ש לא מחולק בקדרות אלא בגוף הדבר דחמץ לאחר הפסח מותר הו"ל לרש"י לומר דדורש להו כר' שמעון חמץ לאחר הפסח מותר עי"ת. ולהנ"ל מאוד נעלה באמת כר' שמעון לא יוכל לדרוש להו מאחר דאתר' דרב הוה אלא רש"י כיון לאחר הפסח לענין הקדרות דמותרים בזה ידרוש להו כר' שמעון אבל לא מטעמא אלא מטעמא דרב גופ' אם תתיקרו השער ודוק היטב:
ועל זה מקשה הגמרא ולדרוש להו כר' שמעון לומר דמותר אף אי מכרו בזול ע"ז משני הגמרא אתרא דרב הוה ולגמרי כר' שמעון לא יוכל לומר אלא כהנ"ל אי תתיקרו אז גם רב מודה דמותר ונכון. ושמחתי לעשות מטעמים לאאמ"ו הגאון זצ"ל. ובחדושי עוד הרבתי דברים בענין הזה ואין כאן מקומו להאריך:
בעה"י סוגיא דפוגם שטרו [שבועות דף מ"א] מחדושי אאמ"ו הגאון מוה' מאיר זצוק"ל. ככתבו וכלשונו הטהור:
עיין רמב"ם הלכות מלוה ולוה פ' ט"ו הלכה ב' התנה מלוה על הלוה שיהיה נאמן וכו' הלכה ו' התנה הלוה וכו' וטען הלוה בשטר זה ואמר פרעתי מקצת וכו' לח"מ ד"ה התנה הלוה על המלוה וכו' ומתמה מדוע לעיל בנאמנת אפי' בלא שבועה ועיין במ"ל ד"ה התנה המלוה על הלוה ומתמה כמי מדוע לעיל בנאמנת אפי' בלא שבועה ונראה לע"ד ונקדים ליישב תחילה הרמב"ם וכן איתא בשו"מ ח"מ סי' פ"ד שאפי' בפוגם מהני חזקה ת"ז ומ"מ מפקפק שהרי אתרע חזקה וכן באמת רב האי מחולק והנה בשו"ע איתא שעכ"פ יוכל לומר אשתבע לי בפוגם אבל סמ"ע והש"ך שופכ' סוללה שלא יוכל לומר אשתבע והביא שבאמת רמב"ם לא כ' שיוכל לומר אשתבע לי ונתרץ רמב"ם הנ"ל שלא קשה מפקפק מ"מ שאתרע חזקה וראיה להנ"ל שלא יוכל לומר אשתבע לי ונקדים תחילה דברי ריטב"א שבועות אבל אם כתב לו נאמנות וכו' ואפי' בפוגם שהרי הוא כמשיב אבידה וכו' ולכאורה דבריו תמוהים הלא קושיא זו בלא"ה קשה על מתנית' שם דפוגמת וכן הקשה תוס' ד"ה ותי' בדדמי ולפע"ד י"ל תחילה ע"פ דברי הפלאה שתי' שם קושית תוס' וז"ל לולא דברי תוס' י"ל שהרי גם כאן אין לו מגו שיוכל לומר אשתבע לי וכו' והאריך שם עוד בדבר הזה והנה לכאורה תוס' לשיטתו שפיר הקשה לפי שסברו שזה אשתבע לי אינו שבועת המשנה וכמבואר בגדולי תרומה שער כ"א והתוס' לשיטתם תי' הכא בשבועות שממתנית' לא מוכח אשתבע לי שי"ל אע"ג שתנן מנכסי יתומים לא יפרע וכו' שי"ל שאני יתומים. ולפ"ז י"ל ריטב"א לשיטתו שסבר בהדיא שהוא שבועת המשנה שפיר יוכל לתרץ כמו הפלאה ול"ק קושית התוס' הא איכא מגו. הא יוכל לומר אשתבע לי ולפ"ז ברב פפא שכתב לו נאמנות ולא יוכל לומר אשתבע לי שפיר אמר שהוי מגו בפוגם ולא סבר כלל תי' תוס' בדדמי ולפ"ז שפיר אמר רמב"ם אפי' בפוגם מהני חזקה תוך זמנו ואין לומר הא אתרע חזקה וי"ל אע"ג שאתרע חזקה מ"מ יש לו מגו דאי בעי כפר הכל בשלמא בשאר פוגם אין זה מגו כי יש לומר כתירוץ הפלאה שיוכל לומר אשתבע לי משא"כ בתוך זמנו לא יוכל לומר אשתבע לי שפיר הוה מגו ודוק:
ובזה ניחא נמי לפע"ד מה שדקדק באשר"י בכתובות ד"ה כתב במרדכי ומתמה למה לא הקשה כן בפשיטות על מתנית' דפוגמת שיש מגו ולמה דוקא על רמי בר חמא שסבר שבועה דאורייתא ולפי הנ"ל יש לומר בלאו הכי לא יוכל להקשות שהוא שבועה דרבנן י"ל כמו תירוץ הפלאה דיוכל לומר אשתבע לי וי"ל מרדכי סבר שזה נמי שבועת המשנה משא"כ לרמב"ם שסובר שבועה דאורייתא שפיר הקשה שיש לו מגו וא"ל הא גם בכופר הכל יוכל לומר אשתבע לי י"ל ז"א רק שבועה דרבנן משא"כ פוגם הוא שבועה דאורייתא [ונ"מ לענין מפכינן] ודוק:
באופן אחר נראה לע"ד לבאר שלכאורה יש לדקדק מה שאמר לחלוטין בפוגם יש לו מגו דהא משכחת שאין כאן מגו שהיה עדים מה שפרע ועיי' בגמרא כתובות שם שהבעי' אינו נפשוט. ועיי' גדולי תרומה שם. והנראה לפע"ד ליישב ונקדים ליישב קושית גדולי התרומה שם שהקשה מה הקשה התוס' בפוגם שיש מגו שהוא מגו להוציא ואיך לומר לפי שיש שטר א"כ אח"כ בגמרא דבעי בפוגמת כתובתה פחות משוה פרוטה ואתיא בתקו ואמרינן כל תיקו קולא לנתבע למה לא יהיה כמוחזק לפי שיש שטר ונראה לי ליישב דהא כל הסברא ששטר הוי כמוחזק לפי שהוא עומד לגבות וכגבוי דמי וי"ל לפע"ד כל זה אם בזה השטר יוכל לגבות בלי שום טענה משא"כ אם עדיין יוכל לומר אשתבע לי ודאי דאינו כגבוי דמי (וכבר גיש בסמ"ע קצת מזה) ולפ"ז מיושב קושית גדולי תרומה על תוס' שאין מגו להוציא שיש שטר ואשתבע לי לא יוכל לומר שאינו שבועת המשנה משא"כ בגמרא שפיר סלקו האבעי' בתיקו, וא"ל שהוא המוחזק ואיך יהיה קולא לנתבע זה אינו בזמן הגמרא כבר ידענו מרב פפא שיוכל לומר השבע לי א"כ גם השטר אינו מוחזק ולפ"ז סבר ריטב"א הנ"ל בלא"ה לא קשה קושית שיש שם מגו וכתוס' שי"ל שהוא מגו להוציא ואין לומר דהא איכא שטר י"ל אשתבע לי יוכל לטעון וריטב"א סובר שהוא שבועת המשנה משא"כ בנתן לו נאמנת א"כ לא יוכל לומר אשתבע לי והוי השטר מוחזק ולא הוי מגו להוציא ולפ"ז שפיר אמר לחלוטין בפוגם אפי' בפוגמת בעדים אע"ג שהיא בעי' בגמרא ואמרינן תיקו מ"מ בזמן גמרא כבר ידע משבועת השבע לי וא"כ לא הוי שטר מוחזק ודוק: ולפ"ז יש ליישב הרמב"ם הנ"ל שלכאורה יש לדקדק ברמב"ם הנ"ל דאמר דין בפוגם דנאמנות דוקא בלוה וכן מדקדק בגדולי תרומה ולפי הנ"ל י"ל שרמב"ם סבר שנאמנות לא קאי על פוגם וכדמשמע בבה"ת רק משום פוגם כריטב"א הנ"ל וע"כ במלוה לא אמר שאפילו פוגם שלא מהני מגו שהוא להוציא משא"כ בלוה אפילו בפוגם שהוא מגו להחזיק ולפ"ז מיושב של"ת שנפטר אפילו משבועה שהרי נאמנת לא מהני רק שיש לו מגו [ורמב"ם סבר מגו לאפטור' משבועה לא אמרי'] וי"ל ע"פ דברי הנ"ל שבתוך זמן לא יוכל לומר אשתבע לי מיושב קושית הפלאה הנ"ל על תוס' ששפיר הקשה הא יש מגו בפוגם ולא שייך לומר אשתבע לי:
אבל נראה לי מרדכי הקטן הכותב עדיין צריך ביאור בכתובת אשה אם מיקרי כגבוי דמי ויש דעות חלוקים בזה ובחדושי לסוגיא דפוגמת הארכתי הרבה ואזכיר פה אני מרדכי הכותב באותו ענין שהביא אאמ"ו הגאון באופן ראשון לתרץ דקדק הגהת אשר"י סוגי' דפוגמת ד"ה כתב במרדכי וכו' ואתמה מדוע לא הקשה כן בפשיטות על מתנית' דפוגמת הא יש מגו ולמה דוקא על רמי בר חמא אביא פה מה שתרצתי בעה"י על זה בימי בחרותי שהיתי רך לשנים וצעיר לימים ונקדים תחלה מה שאמרתי לתרץ קושית המהרש"ל סוגי' דפוגמת כתובות שהקשו על תוספות ד"ה אמר רבא תימא לרשב"א וכו' עיי' מהרש"ל אבל לפי שפרשו התוספות במקומת אחרים דהאי אשתמיט אינו אלא טעם למה לא יהיה נאמן במגו לא קשה מידי ומפרש המר"ם ברבי וכן המר"ם שי"ף שי"ל פי' המהרש"ל דראשונים פרשו הא דאמר רבה מפני מה אמרה וכו' איכו מטעם מגו אלא טעמא מפרש למה מודה במקצת ישבע וכו' והשתא הכא פירש לפי מה שפירש תוס' במקומ' אחרים דהא אשתמוט' אינה אלא טעם למה לא יהיה נאמן במגו לא קשה מידי די"ל רב"ח נמי סבר דמפרע לא דייק וא"כ ליכא מגו דהוי בדדמי ואיכא שבועה דאורייתא ואמרתי בימי בחרותי לתרץ דתוס' שפיר הקשה אף לפי שפירשו הטעם מודה במקצת מטעם מגו. דהנה הקשתי קושי' עצומה לפי דברי תוס' פרק כל הנשבעין מ"ה ע"ב בד"ה כי מטי זמן חיוב' רמי אנפשי' ומידכר דהק' ועוד אמאי עקרו רבנן לשבועה מבעה"ב הא כיון דמחייב שבועה רמי אנפשיה וי"ל כיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה ואין נותן לב להיות נזכר פן יהי' מוחזק שקרן. עיין בתוס' שם:
וא"כ קשה הכי נמי איך משני רבא שבועה זו דרבנן דפרע דייק דמפרע לא דייק ורמי רבנן שבועת עלי' כי היכי דתידוק כיון דלא דייק הרי היא בדדמי ואיך שייך שע"י שבועה רמי אנפש' כיון שהתחיל היא לכפור שוב לא יודה פן יהיה מוחזקנת שקרן והוי כמו בבעל הבית דטרוד בפועלים ע"כ לא רמי אנפשי' דמתירה דיהיה מוחזק שקרן מאחר שהבעל הבית חושב עתה שאמת עמו כן נמי באשה פה שהיא חושבת עתה שאמת עמה ע"כ לא רמי אנפשיה ומאוד קשה. וא"ת כי היכא דתידוק קאי על כל אשה שידייק מתחלה מיד כשתיקת ממון על כתובתה כיון דע"כ בסוף נתקנה שבועה ומתירא הא לזה לא צריך לתקן שבועה הא היא בכל אופן צריך להתירא מהשבועה כי הבעל יוכל לטעון השבע לי, וכן מהיתומ' כן טעינן להם. וע"כ צריך לומר כי היכא דתידוק קאי על עכשיו דעכשיו בשעת הטענה בב"ד ע"י השבועה רמי אנפשי' ואע"פ שיש להתירא לה מהשבועה אעפ"כ מתחלה לא דייקא מילתא דלא רמי' עליה אז. ורק נותן השבועה כי היכא דתידוק עכשיו בשעת הטענה וקשה להנ"ל הא כיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה ומאוד צריך עיון:
ואמרתי לתרץ דהנה המעיין בתוס' ב"מ סוגי' הנ"ל שם כל קושית התוספת על מודה במקצת וזה לשונו וא"ת במודה במקצת אמאי לא ישבע הבעל הבית ובאמת על כופר הכל אינו מקשה וכן יש לומר בשבועות עיקר קושית התוס' על מודה במקצת כי על כופר הכל לא שייך עקרוהו כי אז מדינא לא שייך השבועה על הבעל הבית:
ועל זה שפיר משני שם התו' כיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה ונראה לי סברה חדשה בשבועה דאורייתא דלא יוכל להפך השבועה שם שפיר מתירא דפן יהיה מוחזק שקרן אבל בשבועה דרבנן שיוכל להפך השבועה שפיר יתן אל לבו ואי דמתירא פן יהיה מוחזק שקרן דהוא צריך לבוא ולהודות ולשלם הא יוכל להפך השבועה ועדיין משום זה אינו מוחזק שקרן דלמא חבירו ישבע לשקר וא"כ רבא משני שפיר שבועה תו דרבנן שע"י שבועה רמי אנפשה ומדכר ואי דמתירא שיהיה מוחזקנת שקרן דאם יזכיר שהיא בספק הא יכולה להתהפך השבועה על בעלה ולא צריך לבוא ולומר איני נוטלת אלא יוכל להושיע בה"ג דיתהפך השבועה דעדיין אינו מוחזקנת שקרן וא"כ יש לומר באמת אם ישבע ישבע באמת וצדק כי נתן על לבה ואינ' מתירא כלל וכלל ונכון: ובהיות כן שפיר מקשה התוס' על רמב"ח דאמר שבועה דאורייתא היאך שייך שבועה דאורייתא הא לא שייך אשתמיטתיה ויש מגו וא"ת דגם רמב"ח ידע דמפרע לא דייק והוי בדדמי ולא שייך מגו כקושית מהרש"ל זה אינו להנ"ל אי רמי בר חמא סובר דהוי בדדמי א"כ ע"כ גם שבועה לא ינתן לה דע"כ לא יתן על לבה פן יהיה מוחזקנת שקרן והא דהיא יוכל להפך היינו רק בשבועה דרבנן אבל סבר רמב"ח למימר שבועה דאורייתא ובדאורייתא ע"כ לא יוכל להפך וא"כ אם רמי ב"ח סבר דמפרע לא דייק אז גם שבועה לא ינתן לה ושפיר מקשה התוס' ודוק כי חידוד היא:
ובהיות כן מתורץ דקדק הג"ה אשרי על המרדכי וכן היא נמי על תוס' הנ"ל מדוע לא מקשה התוס' מיד על מתני' דקתני הפוגמת לא תפרע אלא בשבועה וכי שייך פה שבועה הא לא שייך אשתמיט' וע"כ יש לה מגו דלא קבל כלום ולהנ"ל מאוד נעלה על מתני' ליכא להקשות כי יש לומר קושית התוס' מכח מגו. ויש לומר באמת מתני' היא שבועה דרבנן ומפרע לא דייק וע"כ לא שייך מגו אף אם לא שייך אשתמיט' מ"מ לא שייך להימנ' במגו כי מפרע לא דייק והוי מגו בדדמי וא"ת איך שייך שבועה הא שבועה שפיר שייך בדרבנן יוכל להתהפך ולא מתירא פן יהי' מוחזקת שקרן משא"כ על רמב"ח שפיר מקשה התוס' דסבר למימר שבועה דאורייתא וע"כ לא יוכל להפוך וא"כ אי סובר דמפרע לא דייק א"כ גם שבועה לא ינתן לה ודוק היטב:
אבל אחרי חידש את אלה תמהתי שע"כ איך שייך שאם יזכירה שהדין עם דעלה יתהפך השבועה הא גם זה אסור לעשות כן לישבע את בעלה בחנם. ודבר עבירה הוא אלא יש לומר לישב כיון שהתחיל להזכיר קצת ספק מיד יהפוך שבועה על בעלה ובה"ג רשאי להפוך עוד יש לעיין הא כל אלה שייך בבעלה אבל לגבי יתומים ג"כ בפוגמת וצריכ' לשבע ופה איך שייך שהיא יהפוך השבועה ראשון יש לומר דמתני' איירי בפוגמת בבעלה קיים דנקט כיצד אמר התקבלת כתובת' ואיירי בגרושה וגם על היתומים יש לומר כיון דהדין שהיא יכולה להפך השבועה והיתומים אינ' יכול' לשבע צריכ' לשלם וכל אלה בימי בחרותי לחדודי:
אבל לאחר העיון עמדתי עדיין בקושי' הזה איך שייך ליתן לה שבועה לפי תירץ תוס' הנ"ל בסוגיא דקציצה גם פה מתירא פן יהיה מוחזקת שקרן. הא גם פה היא בדדמי:
ואמרתי לכאורה לתרץ היטב ע"פ מה שראיתי בספר פרי יעקב שם סוגיא דקציצה שעמד בדברי התוס' שאמר פן יהיה מוחזק שקרן הא העולם ידע דהוא טרוד בפועליו והיאך מתירא דיאמרו שהיא שקרן וצריך לומר אעפ"כ מתירא דיאמרו עליו ששקרן היא. ואמר התינח אם לית לי' מגו. אבל אם אית ליה מגו בה"ג בודאי בשבועה מהימן ורמי אנפשיה דעולם בודאי יאמרו דהוא טרוד בפועליו לכן לא ידע בראשונה ועכשיו רמי אנפשיה ובא על האמת וע"כ לא יחשדו אותו לשקרן כי אם היה רוצה להיות שקרן היה יוכל לטעון עוד טענה ביותר טוב. ומתרץ שם קושית התוס' אבל שכרו שלא בעדים נאמן במגו דלא שכרתיך מעולם והקשה התוס' שם הא הוי מגו בדדמי ותירץ הפרי יעקב דכונת התוס' בשבועה מהימן עכ"פ במגו עיי' שם:
ולפ"ז גם פה מתורץ הא פה יש לה מגו דלא קבלתי מעולם כלום וכאשר הקשה באמת התוס' דיש לה מגו אלא דתוס' תירץ דהוי בדדמי אבל בשבועה פה מהימנ' דלא מתירא דיחזוק אותה לשקרנות דיתלה כל עולם דמפרע לא דייק וע"כ אינ' שקרנות מאחר דיש לה מגו א"כ היה יוכל ביותר טוב לומר דלא קבלתי כלום. וא"כ בשבועה מהימן ודוק היטב:
אבל אמרתי אם כן קשה מאי קא מבעי' לי' הגמרא פוגמת כתובתה בעדים מהו משמע מהך אבעי' וכאשר פושט בפוגמת בעדים בשבועה פשיטא דמהימנ' אלא דאבעי' אם נמי יפרע בלא שבוע'. וקשה להנ"ל בפוגמת כתובתה בעדים דלית לה מגו אם כן אפילו בשבועה לא מהימנה דמתירא פן יהי' מוחזקת שקרנות דכיון דלית לה מגו שייך תירץ התוס' שבועות כיון שהיא בדדמי לא יתן על לבה להיות נזכר פן יהיה מוחזקת בשקר וצ"ע ורוחב לבב ירחיב. ובסוגיא דפוגמת וקציצה הארכתי הרבה בעה"י פת לקצר אני צריך: אברך את ה' בכל לבבי שזכני להביא מנחתי לאאמ"ו הגאון הקדוש מו"ה מאיר זצוק"ל להדפיס בג' סוגיות חדושי תורה משמו הקדוש בספרי ברוך מרדכי וגם איזה דברי אגדה אשר יצא מלבו לב טהור וקדוש יעלה זאת לנחת רוח לנשמתו הטהורה והקדושה ויזכיר לנו ה' זכותו הקדוש וזכות כל אבותי הקדושים גאונים וגדולים מדור דור שלא ימוש התורה מפינו ומפי זרעינו וזרע זרעינו עד עולם ויקוים בנו מקרא שכתוב הנה אנכי שלח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. ויקוים לנו מאמר חכמינו אם זכו אחישנה ונזכה לראות מהר בנין הבית אשר בו יאיר אור התורה לעבודה במהרה בימנו אמן:
ואמרתי חבורי חלק ראשון במילי דאגדת לסיים ולהזכיר ציון וירושלים: (סוף מסכת ברכות סיים) אמר ר' אלעזר אר"ח תלמידי חכמים מרבים שלום וכו' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום:
ותחילה אמרתי לפרש הפסוק הזה ה' עז לעמו וכו' ע"פ מה שפרשתי בפרקי אבות פרק ה' הוא היה אומר עז פנים לגהינם ובשת פנים לגן עדן יהי רצון מלפניך וכו' שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך: ובארתי סמיכת המאמר הזה איך שייך זה יהי רצון לעז פנים לגהינם. ואמרתי הנה ידוע בעיקבת המשיח חוצפה יסב' כאמור ישעי' ירהבו נער בזקן וכו' אבל אמרתי עדיין אין זה מוחלט. ועיי' בפלתי סי' ק"י בבית הספק בסוף דבריו שכתב שאין דבר מוחלט שיבוא אליהו קודם משיח אף דגמרא אמר כן והא קרא הנני שולח אבל ידוע מ"ש חז"ל בעתה אחישנה לא זכו בעתה זכו אחישנה וס"ל להרמב"ם ודאי סדר ותנאי ביאת משיח הוא שאליהו יבוא לבשר ביאתו רק ה"ט בעתה אבל אם זכו שימהר ויחוש גאולה מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות לשנות הסדר ואהבה של קב"ה כי זכו ישראל משנה השורה עכ"ל עיי' שם:
והנה אמרתי אבל עכ"פ אם גם אליתו לא יבוא קודם לבשר בעת שיחוש לגאול אבל ג"כ מאוחר לא יבא ויבוא בהדדי עם משיח בן דוד כן נכון ופשוט ובזה בארתי כונת הפייטן מוצאי שבת קודש אשר אנו מזמרין ומתפללין אליהו הנביא אליהו הנביא במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד דייקא אליהו הנביא במהרה יבוא במהרה היינו באחישנ'. ולא בעתה. ואז יבוא אלינו עם משיח בן דוד דייקא בהדדי עם משיח בן דוד בהדדי והבן. וזה שאנו מבקשים ומתפללים דיבוא עלינו עם משיח בן דוד בהדדי ואז יהיה אחישנה במהרה והבן:
ובזה בארתי בהפטרה שאנו מתפללים שמחנו ה' אלקינו באליהו הנביא עבדך ובמלכות בית דוד משיחך במהרה יבוא ויגל לבנו:
ע"פ פי' האלשיך על קרא מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל ת"ל האלשיך והוא כמו שכתבנו בישעיה על פסוק ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה כי ציון במשפט ודין הוא שתפדה כי היא לא חטאה אך ושביה בצדקה צריך פדיון בתורת צדקה והנה ידענו כי זכו אחישנה ויהי' בלא חבלי משיח רק בשובה ונחת ואם לא יזכו בעתה ואז הוא בעצב ורוגז ע"י חבלי משיח להחזירם בתשובה ע"כ אמר מי יתן מציון כלומר מבחינת ציון תהי' ישועת ישראל שיהיה זכאין בדין ויושעו במשפט וכו' ובזה יגל יעקב שלא יהיה בחבלי משיח אלא בשמחה כי יגל יעקב וישמח ישראל ע"כ דברי פה קדוש האלשיך:
והנה כבר בארתי אם יהיה זכו באחישנה אז יבוא אליהו עם משיח בהדדי ויהיה בשמחה ובטוב לבב כהנ"ל:
וזה שאנו אומרים שמחנו ה' היינו ע"י שמחה נזכה להגאולה והיינו באליהו עבדך ובמלכות בית דוד היינו בהדדי אז יהיה הישועה לטובה בכפלים אם יבוא בהדדי אליהו עם משיח אז יהיה באחישנה בזכו והיינו מהרה יהיה ויגל לבנו אז יגיל לבנו כמי שיהיה בשמחה בלא חבלי משיח כי באחישנה יהיה משמחה ומצהלה ורינה וזה שאנו אומרים שמחנו ה' שיקרב הגאולה ע"י שמחה והיינו במהרה וכהנ"ל והבין:
ומעתה נחזור לענין אשר לפנינו הנה מבואר להדיא בפלתי שהבאנו פה אם זכו שימהר ה' גאולתינו אז משנה השורה ולא יהיה ככתוב לפנינו בסדר. וא"כ ממילא לע"ד נמי לא יהיה חוצפה יסגי' לא ירהב נער בזקן כל אלה רק אם לא זכה ויהי' בעתה אבל באחישנה ישנה הסדר ולא יהיה לא חוצפה ולא עזות פנים כי אם ענוה נעים ותמים:
וישיבו באהבה ונחת לב אבות על בנים וכבדו זקן ונשוא פנים. ולא יבוא כל הדברים אשר בעקבות משיח נאמרים כי אם באחישנה ישנה הסדרים: וזה שאמר התנא עז פנים לגהינם וא"כ חלילה רע לנו הא בעיקבות המשיח חוצפה יסגי' ובמה נזכה בימי גאולתינו אם חוצפה יסגי' ויהיה עזות פנים לגהינם ואיך יעמוד ישראל במדה הזאת שהיא לגהינם ע"ז אמר יהי רצון מלפניך שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ויהיה במהרה זכו אחישנה ולא צריך להיות עזות פנים ולא מצח להרים ראש כי לגאולתינו ה' יחיש ובכן בודאי אנו מתפללין שיבנה בית המקדש במהרה אזי לא צריך להיות חוצפה יסגי כי אם ענוה והכנעה ושמחה וצהלה וכן יהי רצון שיבנה ה' מקדשנו במהרה בימינו:
ומה שאמר אז ותן חלקנו בתורתך בארתי נמי ע"פ גמרא ביצה כ"ה ע"ב תניא משמיה דר' מאיר מפני מה נתנ' תורה לישראל מפני שהן עזין ומפרש רש"י שם ונתנה להם תורה שיעסקו בה והוא מתשת כחם ומכניע לבם והנה לפי גמרא הזה ככה ההמשך שאמר עז פנים לגהינם וא"כ חלילה רע לבני ישראל שהן עזין ואז חלילה יבואו לגהינם על זה אמר ותן חלקנו בתורתך וזה מכניע לבנו ואף שנהיה אנחנו עזין מ"מ אין סופה לגהינם כי תן חלקנו בתורתך והתורה מכניע לבנו להיות תמורת עזי פנים בהכנעה וענות כל הימים ובזה בארתי הפסוק סוף המסכת פה ה' עוז לעמי יתן ה' יברך את עמו בשלום וידוע התורה מיקרי שלום כמבואר דף ד' ברכות פדה בשלום נפשי זה תורה כי כתיב כל נתיבותיה שלום וזה שאמר הפסוק ה' עוז לעמו יתן נתן לעמו עוז שהמה עזין כמוכח בגמרא ישראל עזין הן וא"כ רע לנו במדה הזאת אבל על זה אמר כי מדה הזאת אינו מזיק לנו ה' יברך את עמו בשלום דייקא אבל יברך את עמו בשלום היינו בתורה וזה מכניע לבם לענוה וסבלנות והבן ואדרבא התורה היא למדת ענוה וכך היא דרכי תלמידי חכמים אם נראה בפלפולם כאויבים אינ' זזים מבית המדרש עד שנראה כאהבים סוף כל סוף התורה מכניע לבבנו ואהבה ואחוה בקרבנו את והב בסופ' וכו': ובזה בארתי גמרא הנ"ל לתבלין נאה שאמר תלמיד חכמי"ם מרבי"ם שלו"ם סוף התיבות של תלמיד"י חכמי"ם מרבי"ם שלו"ם המה במספר קטן י"ג כמנין א' והיינו הכונה בסוף המה אחד ושלום ואחדות להם כמבואר גמרא את והב בסופה אם גם תחלתן פלגינן הסוף היא האהבה ואחדות ולא זזו משם עד שנעשה שלום ולכן סוף התיבות של תלמידי חכמים מרבים שלום מכונים במספר קטן י"ג שהוא מספר "א"ח"ד ומספר ,א"ה"ב"ה אהבה ג"כ במספר י"ג וגם מורה על שם ה' אחד שהשכינה עמהם. וג"כ בארתי במספר קטן המה אחד בסוף התיבות כמובא בהקדמה לספר יהודה יעלה וגם כמוכח בספר זכרון טוב מהגאו"ן מו"ה עזרא צורף ני' שמפרש בספרו זה אר"ח ת"ח מרבים שלום כתב ויש לדייק מדוע אמר ת"ח ולא אמר חכמים אלא כונתו אף שהיא אחד מיוחד בדורו אל יסמך על דעתו וצריך להראות את עצמו כתלמיד ולא כחכם וז"ש תלמידי חכמים אם החכמים רואים עצמם כתלמידים אז מרבים שלום ועיי': והנה נראה זה הוא גבורתם אם מקטינם את עצמם אז הוא בהם האחדות וסופ' שלום והמה אחד והנה זה שמרמז לנו תלמיד"י חכמי"ם מרבי"ם שלו"ם כבארנו בסופי תיבות במספר קטן מכון לאחד והיינו במספר קטן אם המה מקטינם עצמם אז הסוף שלום ואחדות ואהבה עמהם ומרבים שלום וה' עמהם והבן:
וזה סיומא של מסכת ברכות אף שדרך תלמידי חכמי' לפלוג זה אוסר וזה מתיר זה בונה וזה סותר שכן מיד בתחלת המסכתא במשנה ראשונה ג' מ"ד המה חד עד סוף אשמורה ראשונה וחד עד חצות ור"ג עד שיעלה עמוד השחר ואם כן אל תחשוב כי דרכי תלמידי חכמים תמיד לפלפל משום דאין להם אחדות והמה בעלי מחלוקת בלי להשות דעתם אבל חלילה כאלה מתלמידי חכמים בודאי כולם אוהבי השלום ורודפי השלום במדה טובה וברכה ורק בתורה הקדושה עז פלפולם כדי לברר האמת זה אוסר וזה מתיר ואלו ואלו דברי אלקים חיים אבל הסוף הוא שלום אהבה ואחוה ורעות ואדרבה שמה מרבים שלום בעולם וזה שסיים המסכת תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וסיים ה' עוז לעמו יתן היינו עוז לפלפל ולברר הדין לאמיתו של תורה באלה אין להם ענוה אלא ידברו בשער בשערי התורה אבל אעפ"כ ה' יברך את עמו ות"ח מיקרי עמו כמבואר בהקדמה לספר יהודא יעלה הגד לעמי פשעם אלו ת"ח והנה כונתו ה' יברך את עמו בשלום סופו הוא שלום ואהבה וכולם באגודה אחת להגדיל התורה וסופו אהבה ונחת שלום:
סליק חלק ראשון תם ונשלם שבח לאל בורא עולם אודה ה' בכל לבבי ואשא כפי לברך את שם ה' לעולם על אשר עזרני עד כה להוציא לאור חלק ראשון מספרי ברוך מרדכי ויען כי הוצאת הדפוס רבה ואין ידי משגת עתה על כן חלקתי לחלקים ולפרקי' ועל דגלם חונים שני פרקים ראשונים באגדה והלכה. נצמדים וכן סדורים תה"ל גם שאר פרקים האחרונים מדף לדף עד גמירא כל מסכת בחדושי הלכה ואגדה אשר בעה"י יגעתי ומצאתי יעזריני ה' ויתמכני בימין צדקו ואזכה מהר להוציא לאור כל חבורי ברוך מרדכי וגם אזכה להוציא לאור שאר חדושי שחנני ה' ויקוים בי מקרא שכתוב ויפצו מעינותך חוצה ואזכה להיות כמרדכי היהודי דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו ולא תמוש תורה הקדושה ממני ומזרעי וזרע זרעי בעבודת ה' בלב טהור וקדוש בברכה טובה חיים ושלום מעתה ועד עולם:
ואחוה קידה לכל לומדי התורה לשמה אוהבי התורה והאמת אשר יבקרו ספרי ואם ימצא על דברי מרדכי תמיה או שגיאה אל יהיה פליאה ואף שבאתי במגלת ספר אעפ"כ אנכי עפר ואפר ונא יהיה כבודם מחול לפנות עלי ועליהם אקרא המקרא מכל מלמדי השכלתי ואקבל האמת ואודה ולא אבוש ובחלק השני אזכירם בטובה בעה"י ואולי אוכל להצדיק נפשי לתקן ולישר דברי אשיבנו בכבוד כי הרבה פעמים קצרתי יותר מדאי ואלקי אמת ינחני בדרך צדק ואמת וגם אבקש שיעיינו אז בלוח הטעות כי פעמים יש טעות הדפוס ונשתנה הענין וכל מי שיוכל להפוך בזכותי ידון אותי ואת דברי לזכות וגם ה' יהפוך בזכותם כך היא דרכה של תורה ואהבת לרעיך כמוך לקיים ומשכרתם שלימה מאת אבינו היושב בשמים:
ואפריון נמטי לאהובי ידידי הבחור המופלג חמד בחורים ובמעשיו תמים חו"ש מלא תהילות כש"ת מו"ה יהושע גאלדשטיין כי' בן לאותו צדיק הרב הגאון קדוש שמו מו"ה עזרא צורף ני' מק"ק ס"ה אשר טרח בעד ספרי בטרחה רבה וגם הוצאת ב"ד להיות הממוצע ביני ובין המדפיס המופלג וחריף בתורה ני' למען אוכל להוציא לאור עולם ספרי ברוך מרדכי ישלם ה' פעלו ומשכרתו שלימה ויזכה לתורה ולגדולה יגדל וירבה עד למעלה ראש:
סוף הספר