אור ברסלב
ברוך מרדכי חלק א ברכות › דף יג:

ברוך מרדכי חלק א· רבי מרדכי פריד

ברכות · דף יג:

דף יב:

גמרא ואמר רב יוסף פרקדן לא יקרא ק"ש פירש"י פרקדן וכו' לייט מאן דגני שמא יתקשה אבר תוך שינתו ונראה לרבים והוא גנאי ועיי' תוס' נדה ד"ה לייט ומה שפירש עוד שפעמים מתגלה ומתקשה לא נראה דבבית סגור או אפל מאי איכא למימר אבל לרש"י גם שם מפרש שגנות הוא וע"כ צריך לומר באמת בבית אפל מותר מצד ה"ט ורק באינו אפל אסור אבל רש"י גם שם נדה מפרש עוד טעם אחר ועוד שידו מונחת לו על איברו ומתחמם ולזה הטעם אפי' בבית אפל נמי אסור וקשה לי פה ברכות מדוע הביא רש"י האי טעמא משום דגנות הוא לו הא לה"ט בבית אפל מותר וא"כ מאי מקשה הגמרא מיקר' כו' הא אינכ' שפיר דמי דילמא הא קמ"ל אפי' בבית אפל מעיקר' לא קרי דלא שייך ה"ט דגנות אבל אעפ"כ ק"ש לא רשאי לקרות שמקבל עליו דרך שררה וע"כ צריך לומר טעם אידך משום חימום ובה"ג אפי' בבית אפל אסור והו"ל לרש"י פה לפרש הטעם משום חימום וצ"ע:

גמרא משיב מחמת מאי וכו' אימא סיפא הקשה המהרש"א ק"ק דאימא בסיפא נמי משיב שלום לכל אדם ובהא פליגי על ר"י ויש ליישב עיי' והנלע"ד אולי כיון בויש ליישב דא"כ מאי קמ"ל ר"מ בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב וכוונתו שלום לכל אדם השתא באמצע נמי ומשיב שלום לכל אדם בין הפרקים מבעי' והכי הו"ל למנקט בין הפרקים שואל מפני הכבוד ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב וקאי אכולה ומשיב שלום לכל אדם ולמה לומר תרי פעמים ומשיב:

עוד הפעם נלע"ד לתרץ דא"כ אי סובר ר"מ ומשיב שלום לכל אדם אף באמצע ובהא פליג על ר"י א"כ אמאי לא קתני בפירוש לגבי ר"מ ומשיב שלום לכל אדם דיוכל למטעות ולומר דמשיב רק מפני הכבוד בשלמא מפני הכבוד דמשיב לא צריך לפרש בהדיא דזה מדויק מכח קושיא דע"כ הפירוש משיב מפני הכבוד דהשתא שואל אהדור' מבעיא אבל עכשיו יוכל למטעות והו"ל לפרש דבריו, אלא ע"כ רק משיב מפני הכבוד נחות דרגא וזה לא צריך לפרש וא"ת דמוכח מר"י זה לא שייך לומר דר"מ סומך אדר"י ועיין צל"ח והבן: ולאחר העיון היה רצוני לאמר לתרץ קושית מהרש"א שהקשה דילמא בסיפא הפירוש ומשיב שלום לכל אדם ובזה מחולק על ר"י והנראה דהנה התוי"ט הקשה במתנית' דנקט בפרקים שואל וכו', וז"ל ובישיבה הקשתי דאמאי לא נקט התנא הכא שואל בשלום ומשיב שלום כדתנן בסוף המשנה ומשיב שלום לכל אדם והשיב בנו בטור יו"ד סימן רמ"ב אתיא דהשואל בשלום רבו אומר לו שלום רבי וכשמשיבו אומר רבי ומורי וא"כ כ"ש דמפני היראה נמי שמוסיף ואומר מורי ולא רצה התנא להאריך אבל בכל אדם שאין צריך להוסיף קתני שלום, וכדי לאשמעינן מילתא אגב אורחא דבכל אדם אין מוסיפין ומפני הכבוד והיראה מוסיפין ומעתה נראה לומר התינח אם הפירוש ברישא ובסיפא שמשיב מפני הכבוד ומשיב מפני היראה אז שייך שפיר דמוסיפין ושפיר דנקט ומשיב בלא שלום אבל אם הכוונה כמו שאמר במהרש"א שגם בסיפא הכוונה ומשיב שלום לכל אדם א"כ על כרחך על כל אדם קאי והו"ל למנקט ומשיב שלום כמו שנקט בסיפא ו ושית התוי"ט אז במקומה ודוק היטב. אך לפ"ז עדיין הקושיא על הגמרא דהתחיל להקשות בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם א"כ לפ"ז הקושיא למה נקט ומשיב סתם הו"ל למנקט כמו בסיפא ומשיב שלום לכל אדם ותירוץ תוי"ט לא שייך דהא קאי ומשיב שלום לכל אדם ומאוד צ"ע. אבל יש לומר באמת גם זה קשה לגמרא וע"כ להקשות את זה ג"כ צריך להקשות אימא סיפא למה נקט בסיפא ומשיב שלום לכל אדם שם מזכיר שלום וברישא לא מזכיר שלום וכיון דצריך להביא הסיפא ע"כ ביותר טוב מקשה הגמרא מסיפא היינו ר' יהודה והבן. ואפשר לומר גם זה בכוונת קושית הגמרא דהקשה היינו ר' יהודה וא"כ ממילא קשה מדוע נקט ר' יהודה בלשונו ומשיב שלום לכל אדם ור"מ לא מזכיר מלת שלום אלא סתם ומשיב. ולמה הא היינו ר' יהודה ר"מ נמי קאי ומשיב שלום לכל אדם ונכון. בין כך ובין כך מתורץ קושית מהרש"א דלא יוכל לומר הכוונה ברישא בר"מ ומשיב שלום לכל אדם דאז קשה א"כ הו"ל למיתני מלת שלום כהנ"ל ומשיב שלום ודוק:

אך לאחר העיון אמרתי ע"כ לפירש רש"י שמפרש במתנית' מפני היראה אדם שהוא ירא מפניו שלא יהרגנו א"כ לפירש רש"י לא שייך תירוץ תוי"ט וכי שייך לומר רבי ומורי לאדם אלים ועדיין נשאר הקושיא מדוע לא נקט ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב שלום. ונראה לפי' רש"י לבחור תירוץ של הלחם שמים שמחדש מה שנקט שלום לכל אדם היינו דוקא אחת שלום אף שהדין כופל אבל בק"ש רק משיב ולא כופל משא"כ מפני הכבוד והיראה כופלין השלום עיין וגם אמר שאשמעינן משיב שלום רק מלת שלום לחודא ולא שלום עליך לכל אדם כי היכא דיוכל לקצר מקצרינן:

ואמרתי באלה נמי מתורץ קושית המהרש"א דאם ברישא נמי איירי בשלום לכל אדם א"כ קשה מדוע לא נקט נמי ומשיב שלום כמו בסיפא ודוק. והגמרא נמי דמקשה הוא כאשר בארנו דע"כ צריך להקשות מסיפא וכיון דצריך להביא הסיפא ביותר טוב מקשה שהיינו ר"י וכל כהנ"ל:

ובדבר הזה אמרתי לפרש טוב טעם הרש"י שהביא חסורא מחסרא והוי לי' למיתני בתרווייהו ואין צריך לומר ותו ליכא למקשי מידי. זה קשה להבין פשיטא לאחר דתירץ הגמרא ליכא למקשי מידי ולהנ"ל נלע"ד לתרץ דהנה לכאורה קשה מדוע צריך הגמרא לשנות גם בפרקי' שואל מפני הכבוד ומשיב מפני כבוד ואמאי לא משני בפשיטות ומשיב שלום לכל אדם ורק בסיפא מחולק ואומר באמצע שואל מפני היראת ומשיב מפני היראה ושם חסורא מחסרא ואין צריך לומר שמשיב:

ולהנ"ל אמרתי מאוד נעלה כיון דאם מתוקם ברישא דכוונת המתנית' ומשיב שלום לכל אדם קשה קושית התוס' י"ט הנ"ל ולמה לא נקט שלום ומשיב שלום ואף שזה הוא רק קושית הלשון שינוי הלשון ואינה קושיא כל כך אבל ובכן ביותר טוב מתרץ דאיירי בתרווייהו חסורא מחסרא וגם ברישא הכוונה. ומשיב דוקא מפני הכבוד ושפיר שייך ומשיב סתם וזה שנקט רש"י חסורא מחסרא דהוה לי' למיתני בתרווייהו בין ברישא ובין בסיפא אין צריך לומר ותו ליכא להקשות מידי אז כלל וכלל ליכא להקשות גם זה הקושיא שפיר מתורץ מדוע נקט ומשיב ולא נקט ומשיב שלום ושייך שפיר תירוץ לחם שמים אליבא דרש"י משיב במשיב מפני הכבוד כופלין השלום ודוק. שוב בהתבוננתי היטב בדברי תוי"ט שהבאתי אמרתי להקשות לדבריו מאי מקשה הגמרא בפרקים שואל ומשיב משיב מחמת מאי אי מפני הכבוד השתא שואל אהדור' מבעיא דילמא הא קמ"ל כמו שמבואר בתוי"ט במשיב צריך לומר רבי ומורי ובשואל רק שלום רבי תה מובן מסתם ומשיב ולא נקט ומשיב שלום וא"כ טובא קמ"ל דקאמר רבי ומורי במשיב וצריך להפסיק יותר וא"כ הו"א אף דמשיב מפני הכבוד אבל רק תיבה אחת כדרך שאלה. וקמ"ל דמשיב כיאות רבי ומורי ומדנקט סתם ומשיב זאת משמע דיוכל להשיב מה שצריך להשיב מפני הכבוד וכן נמי קשה לפי תירוץ לחם שמים שהבאתי וצ"ע. אבל למצוא לאלה ישוב אמרתי כמו שביאר הפ"י לקמן בגמרא חסורא מחסרא דהקשה מדוע לא קמשני בפשיטות זו ואין צריך לומר זו ותירץ האי בבא דמשיב לא זו בלבד דאתיא בק"ו משואל אלא דאתיא נמי בק"ו שבין הפרקים דמשיב כיון דאפילו באמצע משיב וכוונתו כמו שבאמצע משיב על מה שהוא שואל פשיטא נמי דמשיב מפני הכבוד ברישא על מה שהוא שואל ועיי' היטב בדבריו וא"כ הכא נמי אם גם אמרינן דקמ"ל דמשיב כיאות רבי ומורי או ללחם השמים דכופלין השלום עדיין הקושיא למה לי' למיתנא שבין הפרקים משיב כיאות כיון דאפי' באמצע משיב רבי ומורי דגם שם סתם נקט ומשיב יהי' כ"ש נמי בין הפרקים ועדיין הקושיא במקומה ובכן הנכון חסורא מחסרא זו ואין צריך לומר זו שהוא משיב וכדברי הפ"י וראיה גדולה לדברי פ"י דא"כ קשה קושיא הנ"ל בחזקה:

ובדברי הפ"י אמרתי עוד הפעם לתרץ היטב דברי הרש"י אשר הבאתי דהנה באמת קשה קושית הפ"י מאי מתרץ הגמרא חסורא מחסרא מדוע לא מתרץ כדרך בכל הש"ס זו ואין צריך לומר זו וצריך לומר כתירוץ פ"י דלא זו בלבד שאתיא בק"ו משואל אלא דאתיא נמי בק"ו מבין הפרקים דמשיב כיון דאפילו באמצע משיב משו"ה הוצרך לאוקמא כול' מתנית' בחסורא מחסרא דהא ודאי הנך תרי בבא דמשיב בחד גונא מתוקמ' וכן משמע בירושלמי עכ"ל פ"י וכוונתו עדיין לכאורה קשה דלמא מתרץ דחסורא מחסרא בתרווייהו דילמא רק חסורא מחסרא בבין הפרקים שם שייך לומר ואין צריך לומר דמשיב אבל באמצע שפיר זו ואין צריך לומר זו ולמה דוקא בתרווייהו אבל על זה מתרץ כיון דחדא מתוקם בחסורא מחסרא הוצרך כול' המתנית' לאוקמא בהכי ואז ליכא להקשות מידי.

וזה שכיון רש"י בתרווייהו הוי לי' למיתני אין צריך לומר ואז ליכא להקשות מידי ודוק:

ראיתי בצל"ח שמתרץ קושית מהרש"א הנ"ל דא"כ הו"ל לר"י למימר אלא באמצע מפני היראה ומשיב מפני כבוד ולמה אמר דין בין הפרקים ע"ז לא פליג ר"י ולע"ד לא הבנתי תרוצו דהא המהרש"א רק הקשו מאי מקשה הגמרא אימא סיפא מסיפא לא קשה מידי ואם כתירוץ הצל"ח למה מקשה מסיפא כלל הו"ל רק להקשות מרישא ולא להביא הקושיא מסיפא וצ"ע עיין פה ביאור מרדכי שדיבר דבר יקר שכתב יש לתמוה על רש"י שפירש מפני הכבוד ר"ל אדם נכבד ומפני היראה ר"ל אדם שירא ממנו שלא יהרגנו א"כ הא דתניא לקמן דף י"ד א' הקורא את שמע ופגע בו רבו או גדול וכו' אינ' בא לפרוש' לא הך דמפני היראה ולא הך דמפני הכבוד דהרי מפני הכבוד גם אדם נכבד בכלל וע"ק כיון דמפרש רש"י מפני היראה אדם שיראה מפניו א"כ מנ"ל לפרש מפה"כ אדם נכבד דהרי יש מדרגות רבות ביניהם כגון אביו או רבו או אדם גדול ממנו ועיין היטב מה שתירץ כל דבריו עמוקים הם: ולע"ד בתר כל דבריו עדיין קשה לי הרי הוא בעצמו החליט לעיל מינ' דגם הרשב"א מודה גם לשאר אדם נכבד אף שאינו גדול ממנו בחכמה מיקרי מפני הכבוד והביא ראיה מהך דהקשה הגמרא מרב שבא איקלע לבי דרבינא ולא פסיק ליה והקשה הא גם בימים שאין היחיד גומר את ההלל דפוסק הוא דוקא מפני הכבוד כמ"ש הרא"ש והר"י וא"כ הרי דב"ש לא היה גדול מרבינא אע"כ דמודה הרשב"א שגם אדם נכבד בכלל מפה"כ ומשני הש"ס שאני דב"ש דלא חשיב עלי' דרבינא ופי' הרשב"א דלא היה אפי' גדול כמותו ור"ל דגדול לקטן ממנו גרע משאר אדם נכבד עיי':

ולפ"ז יש לע"ד להקשות הלא מכאן מוכח חילוק גדול בין שהוא שוין זה מיקרי אדם נכבד ואם הוא גדול לקטן זה לא מיקרי אדם נכבד, אבל עכ"פ יש חילוק בין אדם שהוא נכבד לאינשי אחרינא עכ"פ אף ממנו הוא קטן אבל עכ"פ נכבד הוא ולפ"ז יש לי להקשות מאי פריך הגמרא ר"י היינו דר"מ יש לומר כמי מפני הכבוד אבל אף לא בשוין אלא דהוא אדם נכבד אף שהוא קטן ממנו והוא גדול נגדו אבל עכ"פ הוא אדם נכבד בה"ג משיב אבל שואל דוקא בשוין בה"ג שואל מפני הכבוד ומשיב אף באינו שוין והוא גדול ממנו אבל עכ"פ הוא נכבד בה"ג משיב ור"י פליגי וסובר בין הפרקים משיב שלום לכל אדם אף שאינו נכבד כלל ובאמצע יש לומר שואל מפני היראה לפירש"י לאדם שמתירא שיהרגנו ומשיב דוקא לגדול הימנו ואפי' לשוין לא משיב אלא דוקא לגדול הימנו ור"י פליגי דבין הפרקים משיב שלום לכל אדם משיב מפני הכבוד היינו בשוין דלפ"ז מפני הכבוד דר"י ומפני הכבוד דר"מ שוין וקושיא נשגבה היא לע"ד. ופה לא שייך לומר דגדול הימנו וגם שוין שיהיה שוין בחדא מחת' מי שהוא גדול הימנו ומי שאינו גדול הימנו שיהיה שוין פה לא שייך לומר כן שהוא נגד הסברא ומאוד צריך עיון עיין היטב בביאור מרדכי בדבריו ומאוד צ"ע. וע"כ הנלע"ד לומר זה שכיון רש"י בפרוש' שמפרש מפני הכבוד שואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום וזה שראוי להקדים לו שלום הוא מיותר כיון שאמר בשלום אדם נכבד אבל הנראה לע"ד דרש"י כיון אם רק שוין הן בה"ג לא שייך דהוא ישאל בשלומו בתוך התפלה מדוע לא ישאל חבירו בשלומו שחבירו לא מתפלל ועל חבירו בודאי מוטל לדרוש ולהקדים בשלום מאחר שהוא אינו מתפלל וחבירו מתפלל ולענין קדימת השלום ע"כ שוין הן ובה"ג בודאי מי שמתפלל אל ישאל בשלומו אלא ע"כ צריך לפרש מפני הכבוד מי שהוא גדול ממנו שראוי להקדים לו שלום בה"ג אף שחבירו אינו מתפלל אעפ"כ עליו החיוב להקדים לו שלום שהוא גדול ממנו בה"ג גם בתפלה בפרקים שואל וזה שכיון רש"י בפרושו שמפרש נמי שראוי להקדים לו שלום. ולכאורה הו"ל לרש"י לומר שראוי ליתן לו שלום אלא ע"כ כוונת רש"י שראוי להקדים וזה ע"כ גדול הוא ממנו ולא בשוין ורש"י רוצה בזה לפרש כדי שלא יהיה קשה מה שהקשתי ולפ"ז לנכון הגמרא לקמן שהקשה ודברי ביאור מרדכי נכונים וישרים וטרחתי להצדיק את הצדיק ודוק היטב.

אך עדיין לפ"ז קשה לי על דבריו שהוא מפרש על המרדכי שבאמת נקט נמי לשון רש"י שואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום וכתב והרשב"א כתב דמפני הכבוד היינו לאדם גדול ממנו בחכמה וכמ"ש מג"א בשמו וכתב הביאור מרדכי ונ"ל דהרשב"א אינו חולק בהא על רש"י דגם לשאר אדם נכבד מיקרי מפני הכבוד אלא דאתיא לאשמעינן דאדם גדול ממנו בחכמה אינו בכלל דמפני היראה אלא הוא בכלל מפני הכבוד אבל לעולם דגם אדם נכבד בכלל. ולהנ"ל ע"כ מדויק דדוקא אדם גדול ממנו בחכמה בה"ג שואל מפני הכבוד ואפי' בשוין לא שייך דישאל בין הפרקים מנ"ל דהוא שואל ישאל חבירו וחבירו בודאי לא יעשה עולה כמוכח במג"א דמותר לשאול בשלום חבירו הקורא לכתחילה אע"פ שיודע שיצטרך להושיבו וא"כ מנ"ל דהוא ישאל. ישאל חבירו שלא יתפלל כאשר בארתי וע"כ כוונת רש"י דישאול מפני הכבוד דוקא באדם גדול ממנו שראוי להקדים לו שלום שכך מצותו שהקטן יקדים שלום לגדול וברי' מכח קושיא שהקשתי ע"כ מדויק דשואל מפני הכבוד ע"כ איירי בגדול ממנו וכאשר בארתי וצ"ע:

וגם להרשב"א ע"כ צריך לפרש כן דוקא דמפני הכבוד הוא לאדם גדול ממנו דאל"כ קשה כהנ"ל מאי מקשה הגמרא דילמא שואל מפני הכבוד היינו בשוין ומשיב היינו אפי' הוא גדול ממנו ורק דגם הוא אדם נכבד זה ששואל אותו הוא אדם נכבד ואף שהוא גדול ממנו כיון שכבוד הוא משיב לו ור"י מחולק וסובר אפי' אינו אדם נכבד כלל אלא משיב שלום לכל אדם ובאמצע שואל מפני היראה היינו מפני אביו או רבו ומשיב מפני הכבוד דוקא לגדול הימנו ואפי' בשוין לא משיב ור"י מחולק וסובר דמשיב באמצע אפי' בשוין משיב וא"כ שפיר משיב מפני הכבוד דר"י ושואל מפני הכבוד דר"מ שוין הם אלא ע"כ צריך לומר הרשב"א דוקא כיון מפני הכבוד היינו לאדם גדול ממנו בחכמה שם שואל לר"מ וכאשר אמרתי בסברתי לקיים ואז הכל ניחא: גמרא ת"ר מטעמת אינו טעונה ברכת הנה גם הרמב"ם פסק כן פרק א' מהלכות ברכות הלכה ב' מטעמת אינ' צריכה ברכה לפניה ולא לאחריה עד רביעית. ויעיין רמב"ם פרק ג' מהלכות ברכות הלכה י"ב שם פסק אכל פחות מכזית ושותה פחות מרביעית מברך בתחילה ברכה הראוי לאותו מין ולבסוף אינו מברך כלל אבל מתחילה מברך ברכה אף לפחות מכשיעור ופה כתב מטעמת אינו מברך כלל וע"כ צריך לחלק בין מטעמת לאוכל מטעמת כיון שאינו כוונתו לאכילה פחות מכשיעור לא יברך אבל אוכל כיון שכוונתו לאכול אף פחות מכשיעור צריך לברך וכן מבואר בכסף משנה שמפרש משום דכתיב ואכלת וברכת שיהיה לו כוונת אכילה משמע ורביעית אע"פ שמטעמת כוונת אכילה יש לה וכן פסק המחבר באורח חיים סימן ר"י:

והנה מה שנראה לי לפלפל ולתמה בזה הענין הוא דהנה הכסף משנה מפרש שם פרק ג' על אכל פחות מכזית הטעם מפני מה מברך ברכה לפניה כיון שאינו מברך לבסוף לא הוה לברך לפניו וסיים שלכך אמרו בתחילה יברך אפי' על כל שהוא שמא ימלוך ויאכל כשיעור ונמצא שהיה צריך ברכה לפניו ואין בידו לתקן אבל לאחריו אוקמא אדינא שאם אכל כשיעור יברך ואם לאו אוקמא אדינא. ולפ"ז קשה לי אם זה הוא הטעם קשה ג"כ מטעמת פחות יהיה חייב ברכה לפניה אף שלא היה לו כוונת אכילה וחייב על רביעית ברכה וא"כ למה פסק במטעמת פחות מרביעית דלא חייב בברכה וכשאני לעצמי הייתי אומר הא דאמרינן מטעמת אינו טעונה ברכה לפניה היינו כשיטות התוס' דאיירי בחוזר ופולט וכן כתב הרי"ף בתענית וא"כ שפיר איכא סברא לחלק בין אוכל לטועם אוכל פחות מכשיעור חייב משום דבלוע ושייך סברת כ"מ דימלך ויאכל עוד ויצרף משא"כ טועם היינו דחוזר ופולט ופה לא שייך דיטעום עוד ויצרף דלא שייך שיצרף דכבר פלט הראשון אלא פה עדיין יש לחוש דילמא ימלך ויבלע אף שכעת רק חושב לפלוט וא"כ יהיה צריך ברכה אבל גם זה נעלה אם מתחילה רק טועם פחות מרביעית ועל דעת לפלוט וא"כ אם יבלע גם זה עדיין לא צריך ברכה מדינא דפחות מרביעית הוא ורק החשש דימלוך ויטעום עוד בה"ג איכא שני חששות חדא דילמא יבלע ואז דילמא יטעום עוד ויצרף ותרי חששות לע"ד לא חיישינן. אבל אם אמרינן כסברת כסף משנה דהרמב"ם סובר מדנקט סתם לגבי ברכה שאפילו בולע נמי פטור ולהנ"ל קשה איך יפרנס לדעתו הא הוא מפרש דטעמא דהרמב"ם הוא דפחות מכשיעור אכילה דלא יברך דילמא יאכל עוד ויצרף א"כ בטעמא פחות מכשיעור נמי יחייב מה"ט דילמא יטעום עוד ויצרף ואפשר לדחוק ולומר במטעמת כיון שבשעת שהוא טועם היה כוונתו רק על פחות מרביעית ואף שאז ימלוך ויטעום עד רביעית מ"מ לא מיקרי בזה אכילה כיון דבאמת כוונתו רק לטעום ולא לאכול אבל אם מתחילה כוונתו מיד לטעום רביעית אף על שמטעמת כוונת אכילה יש לה כן יש לדחוק. אבל לפ"ז נדחה דברי הצל"ח במחילת כבודו ריש פרק כיצד מברכין דקאמר שם הגמרא מכאן אמר ר"ע אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיברך וכתב בסברתו הוא גזירה שמא יאכל כשיעור וגזירה זו שייך בברכה לפניה וכתב כן מצא בכסף משנה פ"ג מהלכות ברכות כאשר הבאתי לעיל ולע"ד לפי הנ"ל בטעימה ע"כ לא שייך לגזור דהא ראינו דהרמב"ם פסק בטעימה פחות מכשיעור דלא לברך וכבר בארנו דטעמא הוא דבתר כוונתו אזלינן כיון דחושב רק לטעום פחות מרביעית לא מצרפין אז אף אי טועם יותר כסברת הנ"ל שבארנו יהי' איך שיהיה הצל"ח הביא ראיה מכסף משנה ובמחילת כבודו לא זכיתי להבין דע"כ מכסף משנה אינו ראיה הוא מפרש דוקא כן על הרמב"ם אם אוכל פחות מרביעית שם פסק הרמב"ם דחייב אבל לא בטועם פחות מכשיעור שם פסק הרמב"ם להדיא דלא מברך ור' עקיבא איירי מטעימה דאמר אסור לאדם שיטעום כלום וצ"ע בשלמא לשיטת ר"ת דקאמר דוקא טועם ופולט אינו צריך ברכה וא"כ יש לחלק כאשר אמרתי בטועם ופולט ליכא למגזר דיצרף עוד ור"ע יש לומר איירי הכא בטועם ובולע בה"ג שייך סברא שיצרף. ובגוף דברי ר"ע אנכי מסופק מאי בכוונתו אם כוונתו טועם ובולע הוא דצריך לברך או כוונתו אפי' טועם ופולט ובזה יש קצת ראיה לשיטת ר"ת דמטעמת איירי בטועם ופולט דאז ר"ע שפיר דלא מחולק על הברייתא דיש לומר ר"ע איירי בטועם ובולע אבל להני שיטות דאיירי בטועם ובולע א"כ הו"ל להביא ברייתא דלא כר"ע כדרך הש"ס ומדבריו שנקט אסור לאדם שיטעום כלום משמע דאפי' פחות מכשיעור וכל אלה צריך עיון ולפי דעת הכ"מ פרק א' מהלכות ברכות דאפי' טועם ובולע פטור מברכה ע"כ ר"ע מחולק על הברייתא הזאת ולע"ד טעמא של הכסף משנה משום דהרמב"ם סתם דבריו נראה שאפילו בולע נמי פטור מברכה ואמר טעם וסמך לזה כי מצד הסברא החיצונה כיון שהוא בולע ומיקרי הנאה לחייב בברכה אבל נתן טעם לדבר דטעמא משום דכתיב ואכלת ושבעת וברכת שיהיה לו כוונת אכילה במשמע. ובתר כוונה אזלינן לאפוקי מטעמת דלא היה לו כוונת אכילה ליכא למיחש לצירוף כהנ"ל כאשר בארתי:

ובזה נראה לע"ד לומר לכן באמת נדחק לקמן פרק ג' בסברא זו דטעמא דהרמב"ם הוא משום הכי חייב משום דיצרף ולא מפרש כפשוט' דברכה תליא בהנאה וכיון דפחות מכשיעור עכ"פ הנאה יש לו חייב לברך מצד אסור להנות בלא ברכה אבל אי ככה מפרש דעל הנאה צריך לברך א"כ קשה מדוע פסק הרמב"ם דבריו לענין טעימה דפטור ונקט סתם ומשמע דאפי' בולע כמי פטור וטועם ובולע מיקרי הנאה כמוכח מדברי הרמב"ם הלכות תענית דוקא כשחוזר ופולט אבל בולע מיקרי הנאה לענין תענית וא"כ גם פה מיקרי הנאה ומדוע לא יברך לכן מפרש על הנאה לחוד אי לא מיקרי אכילה לא מברך כי סמך על קרא ואכלת וברכת לאפוקי חצי שיעור דלא מיקרי אכילה ורק באוכל חצי שיעור הטעם משום חשש דשמא יצרף וזה לא שייך פה בטעימה כיון דבתר כוונתו אזלינן וכוונתו רק לטעום ולא לאכול ואף דאם ימלך ויטעום עוד אבל עכ"פ כוונתו בבת אחת לא היה על שיעור לטעום ולא מיקרי אכילה כהנ"ל משא"כ באכילה כיון דמתחילה מיד היה הכוונה לאכול אלא דהוא חצי שיעור אז כיון דאם מיד תוך אכיל' פרס אוכל עוד שפיר דמצרף והבן:

גמרא אמר רב כל הנותן שלום וכו' שנאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא עיי' רש"י כשיש לכם לעסוק בכבוד המקום אל תעסקו בכבוד אדם וראיתי רש"י בישע מפרש הפסוק שם על דרך אחר שמפרש שלא לשמוע לאותן המתעים אתכם מאחרי ולהשתחות למעשה ידיו אשר נשמה באפו אשר כל חיותו וכוחו תלוי בנשמת אפו שהוא רוח פורח היום ישנה בו ומחר תצא ממנו וכו':

ובדרוש אגדה בארתי שדברי רש"י מכוונים להדדי וכאשר בארתי ודרשתי בדרוש לשבת תשובה מה שאנו מתפללין מלוך על כל העולם כולו בכבודך וכו' ויבין כל יצור כי אתה יצרתו וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' מלך ומלכותו בכל משלה.

ובארתי הנה יסוד גדול לאדם קרוץ מחומר לשמרו מכל אבני נגף שלא יפול במצודת היצר וירומם וינשא באהבת ה' ובתורתו ויום יום יוסיף אומץ לקרב אל הקודש אם רוממת אל בגרונו והשריש האמונה היקרה בלבו שמה' הרחמים כל מצעדי גבר ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע ה' מנת חלקינו הוא תומך גורלינו ואף איש איש מפרי מעללו יאכל ובזיעת אפו יבקש לחמו ואיש את רעהו יעזור אלו חורשים ואלו בונים אלו טוחנים ואלו אופים אלו אורגים ואלו טווים אלו בוצרים ואלו דורכים אלו מוכרים ואלו קונים ודרכו של אדם יחפץ עם כל אלה מבין ומביט ה' הוא הנותן כח לעשות חיל ועל כל מעשה בני אדם ופעולתיו דבר ה' יקום לעולם הוא אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד באלקים נעשה חיל והוא בכל מפעלינו והוא מנהיג ומושל במעשה ידינו כי מה אנחנו מה כחנו ומה נבורתנו וכל הגבורים כאין לפניך. אם זאת הנה שורש בלב אדם אזי עינו למטה ולבו תמיד למעלה ומכיר בוראו וקונו אשר בכל יום ויום משפיע עלינו חסדו ויתאמץ לעשות רצון קונו ויכבוש יצרו וירוה נפשו מבאר מים חיים וכל מעשיו כולם לשם שמים. וכתיב בתורה להזהיר אותנו על מדה הטובה הזה ולהודיע לנו אם יתלה הבן אדם בו הכח והגבורה ויאמר כחי ומעשה ידי עשה לי את החיל אז בטוח ילך אחורנית ויעזוב הטוב וידבוק ברע ויפשוט בגדי הקודש וילבש בגדי החול ואדמה וכמאמר הכתוב פרשת עקב השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך לבלתי שמור מצותיו ומשפטיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום ואמר אח"כ ומדוע ישכח ואמר הטעם פן תאכל ושבעת וכו' ובקרך וצאנך ירבון וכו' ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה ליאת החיל הזה וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ובארתי כי משמש פה בלשון אם והיינו וזכרת את ה' אלקיך באיזה אופן תזכור אתה תמיד בה' כי הוא חיינו אם הוא הנותן לך כח לעשות חיל. אם זאת תאמין באמונה שהוא הנותן לך כח לעשות חיל אז תמיד תזכור בה' כאשר חקרנו ובארנו והבן:

ובזה בארתי פסוקי התורה והיה כי תבא אל הארץ וכו' ולקחת מראשית כל פרי אדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נותן לך וכו' ובאת אל הכהן וכו' ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך וכו' והיינו פה בקל יוכל לומר כוחי ועוצם ידי כי ז' שנים חלקוהו וז' שנים כבשוהו ועיין רש"י וירשת וישבת מגיד שלא נתחייבו בבכורים עד שכבשו הארץ וחלקוהו וא"כ בארתי בה"ג בקל יוכל לומר כוחי ועוצם ידי יען שכבשו הארץ בגבורתם וטעו ואמרו גבורתינו פעל כל אלה לכן ציוה התורה להביא בכורים אל ה' ולהבין ולומר בפה מלא שה' הוא הנותן היינו להודות לה' על אשר נתן וזה וירשת וישבת בה היינו בפועל מעשה ידך אז החיוב ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך היינו תביא מארצך אעפ"כ תבין אשר ה' אלקיך נותן לך דייקא ה' הוא הנותן ולא בכח ידך עשית זאת ושמת בטנא וכו' ככתוב ואז ולקח הכהן הטנא מידך היינו הכהן ילמוד לך ויאיר לך באוזן שומעת תוכחת חיים מוסר השכל הזה כי בידך אין כח לעשות שום דבר אם לא שה' הוא בעזרתך והיינו שיקח הכהן הטנא "מידך" הוא דלקח מידך הטנא לא בידך פעלת זאת והניחו לפני מזבח ה' אלקיך שמה הניחו לפני ה' היינו ה' הוא הנותן לך כח לעשות חיל והבן כי נעים. ועל זה שפיר מפרש רש"י וירשת וישבת מגיד שלא נתחייב בבכורים עד שכבשו הארץ וחלקוה היינו לאחר זה שכבר כבשו ועשו חיל בפועל ידם וחלקוה אז בקל ישכח בה' ויאמרו כחנו וגבורתינו פעל לכל אלה אחר זה יביא בכורים אשר ה' נתן והבן:

ולהבין ולהשכיל כי כן הוא ובשום אופן לא יוכל להטות בקול דברים לאמר כוחי ועוצם ידי. כי איך יחשוב קרוץ מחומר אשר נשמת שדי בקרבו שמעשה ידיו פעל לו כל המעשים. הלא תדעו כי כל זמן שיש בך הרוח בשרך בעודך זרות אבל עת תצא הנפש נשאר טיט ורפש וכל זמן שנשמת אלקים יאיר בו אזי ידיו לא אסורות ורגליו לא ימוטו לילך ולפעול פעולתיו מעשיו ותחבולותיו אבל תצא רוחו ישוב לאדמתו וביום ההוא אבדו כל עשתנותיו ובזאת ישים אל לבו יבין בדעו ובשכלו כי ה' הוא מקור הכל כי אם יקח נשמת אפו באותו רגע אבדו משתנותיו ויאבד כל גבורותיו וערום ישוב שמה. וז"ש דוד אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה אל תבטחו שהתשועה יבוא לך ע"י הנדיב בבן אדם שאין לו תשועה שאינו בידו התשועה וגם לו לעצמו לא יוכל להושיע כי תצא רוחו ישוב לאדמתו והכל נאבד אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' תמיד נתן שברו ובטחונו בה' והבן: וזה כוונת תפלתינו מלוך על כל העולם כולו בכבודך ויבין כל יצור כי אתה יצרתו דייקא רק אחת ויבין כל פעול כי אתה פעלתו שאף שבן אדם פועל הרבה במעשה ידיו אעפ"כ יבין כי אתה פעלתו אתה מקור הפעולה ויאמר כל אשר נשמה באפו מחמת שהנשמה באפו ממילא יבין ויאמר מלך מלכותו בכל משלה דייקא בכל הכל ממך הוא ואתה מקור הפעולה כי אם תחזור הפקדון לאל אדון אזי יצר צעדיך וחדלת ממעשה ידיך:

ובזה הבנתי מדרש פרשת בראשית אשר בדרוש לחנוכת הבית דרשתי למוסר השכל בזה המדרש הבונה בית חדש כיצד צריך שיברך כך שנו רבותינו מברך שהחיינו כדי שיעשה נחת רוח ליוצרו ובארתי על דרך הזה כי כאשר חקרנו בזה יבוא הבן אדם לתכלית הנרצה ויבין כי הכל מאת ה' באה לו וה' הוא מקור הברכה יען שהנשמה אשר באפו החיים אשר עודנו עוד חי הוא מאת השמים ומזה יבין אז לעשות נחת רוח ליוצרו כאשר בארנו באריכות. והנה גם התורה נתן אזהרה ובתים טובים בנית ורם לבבך וכו' ובכן צריך להתירא בשעה שאדם בונה בית חדש שירום לבבו ויאמר כחי ועוצם ידי וכו' ובכן צריך לזכור כי ה' הוא הנותן כח לעשות חיל ובמה יזכיר כאשר בארנו שה' הוא החותך חיים לכל חי ושה' הוא שהחיינו וקימנו בכח וגבורה לגמור מפעלינו ומזה יבין כי ה' הוא מקור כל הפעולה וזה כוונת המדרש הבונה בית חדש כיצד צריך שיברך היינו כיצד יברך להזכיר תמיד בשם ה' ובלתי רום לבבו כך שנו רבותינו יברך שהחיינו דייקא זאת ישים אל לבו ויברך ויאמר שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה דכל חיות שלו אשר עודנו חי מאת ה' הוא ולולא זה אבדו כל עשתנותיו והאיך היה יוכל לבנות בית אם לא ה' הוא הנותן לו חיים לזמן הזה לגמור ביתו וממילא יודה ויבין שכל הבית אף שהוא בונה בפועל ידיו מ"מ הוא המקור הבית ואם זאת ישים אל לבו אז ממילא יעשה נחת רוח ליוצרו כאשר בארנו והיינו כדי שיעשה נחת רוח ליוצרו לדור בבית החדש הזה ולעשות בבית הזה נחת רוח לה' שיהיה ביתו פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך יעשה בבית בית המדרש ללומדי התורה ויהנה כל הנאות בבית הזה לשם ת' לעשות נחת רוח ליוצרו מרב תודה כי גבר עליו חסדו מאת ה' ונתן לו חיים כח לבנות בית הזה והבן:

ובארתי באלה מה שאמר דוד אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו והיינו כאשר בארנו ע"כ צריך שישים על לבו אף לאחר שהוא היה בונה הבית מיגיע כפו יבין כי לא כחו אלא ה' הוא מקור הבית הוא הבונה והוא הנותן ובכן אז ישמח הבעל הבית בשמחה לעשות רצון ה' בבית הזה ויהי' בשם ה' וזה הכוונה אם ה' לא יבנה בית אם אין בשכלך ובדעתך שה' בונה הבית שהוא הוא מקור ביתך וכל אשר לך אלא תחשוב כחי ועוצם ידי אז שוא עמלו בוניו בו היינו אז רק לשוא הוא הבית ולשוא היה בונה הבית כי בבית הזה אשר בעל הבית יאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל שם בבית הזה נשכח היראה ונשכח התורת ורק יתענג הגוף וזה לשוא הוא כי בזה אין בו ממש אלא הבונה בית יבין שה' הבונה ולה' הבית לעשות נחת רוח ליוצרו לעבדו בלבב שלם והבן:

וזה פירש הפסוק פה חדלו לכם מן האדם דייקא לומר שבאדם יש תשועה שהוא בכחו יעשה דבר ויבטחו בו מזה חדלו לכם כי לאדם אין לו תשועה אשר נשמה באפו דייקא שכל חיים שלו בנשמתו כל זמן שהוא באפו ומזה תדע כי במה נחשב "הוא" דייקא הבן אדם אינו נחשב בשום דבר להיות "הוא" הנחשב בפעולותיו אלא ה' הוא מקור כל פעולתינו ועליו נשליך יהבינו: ובזה יש לכוון דברי רש"י פה כשיש לכם לעסוק בכבוד המקום אל תתעסקו בכבוד אדם דייקא שם שצריך אתה ליתן שבח לה' שהוא מקור הכל אל תתן כבודו לבו"ד שהוא הפועל וזה יש לומר אסור ליתן שלום לחבירו קודם שיתפלל כי צריך אתה תמיד לעסוק תחילה בכבוד המקום ואז גם בכבוד האדם וכוונת רש"י נמי על כל מילי להורות כשיש לכם לעסוק בכבוד המקום כמו פה גבי תפלה אסור לעסוק בכבוד אדם והבן. ויש לומר נמי כל הנותן שלום לחבירו דייקא שסומך שלומו על חבירו ונתן הבטחתו ושלומו בבשר ודם טרם שיתפלל הדבר מאת ה' ואף שחבירו הוא השליח לתשועתו וכן יוסד מאבינו שבשמים לעשות חסד בכל מקום שיוכל להיות לעזר ולסעד איש לאחיו יעזורו ויסעדו אבל תחילה צריך לבקש מאת ה' וגם אם יעלה לו מושיעם יבין שה' נתן כח בבן אדם להיות לו לתשועה והבן:

והנה זה הרמז שאסור ליתן שלום לחבירו קודם שיתפלל היינו הדין האמת טרם תפלה אסור ליתן שלום כי צריך להקדים שלום קב"ה משלומך ושלום בן אדם. ויהיה ג"כ בין תבין ברמז ע"כ דלא יתן בטחונך בבן אדם אלא תקדים תפלתך לאל שבשמים שהוא הנותן ברכה וחיים ואז ואהבת לרעך בכיבוד שלום לקיים:

גמרא אמר ר"י ב"א אסור לו לאדם לעשות חפציו וכו'. ובענין הזה אביא פה בעה"י תשובה קטנה לבני הנחמד נ"י:

החיים והשלום להולך תמים אהובי בני יקר לי הרבני המשכיל ומופלג בתורה מוכתר במעלות רמות כש"ת מוה' שלמה ליב פריד נ"י בישוב קורטאקעז יע"א:

אהובי בני מכתבך הנעים קבלתי ושמחתי בשלומך ושלום כל ביתך ת"ל ומה מאוד שמחתי בשלום תורתך כן יוסף ה' לך ברכה וחיים בתורה ויראת שמים לעולמים:

ועל שאלתך אשר שאלת ובחכמה פלפלת הנני אהובי בני להשיב בקצרה. הנה שאלתך הוא לפי שמבואר בדין סימן פ"ט באו"ח ס"ק ג' אסור להתעסק בצרכיו או לילך לדרך עד שיתפלל. וכן הוא גמרא ברכות דף י"ד אמר ר"י ב"א אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל וכו'. ושאלת אם נשים ג"כ באיסור מלאכה קודם תפלה כי מאחר דמבואר דהמה חייבים בתפלה או דילמא כאשר מבואר במג"א סימן ק"ו ס"ק ב' דנהגו רוב נשים שאין מתפללין בתמידות משום דאמרו מיד בבקר סמוך לנטילה איזה בקשה ומדאורייתא די בזה ואפשר שגם חכמים לא חייבו יותר ואם כן הספק אם גם אסורה במלאכתה קודם בקשה שמתפללין אם גם בזה הקילו על נשים דרשאי לעשות מלאכתם: שוב היה לך ספק אם נשים חייבים בתפלת מוסף מאחר דמצות עשה שהזמן גרמא הוא ופה לא שייך רחמי כיון דתפלת מוסף נגד קרבן מוסף תקנו: אהובי בני בענין תפלת מוסף בזה כוונת לדעת הצל"ח וכבר מבואר באורך בצל"ח ריש פרק ד' ברכות דאינו נוהג בנשים משום דהוי מצות עשה שהז"ג ורחמי לא שייך בתפלת מוסף אבל עיין במגן גבורים בסימן ק"ו ס"ק ד' באלף המגן שהוא החליט דחייבין במוסף והביא ראיה מירושלמי ברכות ותענית עיי':

ועל שאלתך הראשונה לא ידעתי שום ספק בזה בודאי גם נשים אסורים במלאכתם קודם תפלה כמוכח בפסוק צדק לפניו יהלך ואז וישם לדרך פעמיו ובאמת ככה משמע בהדיא בלישנא דר"י א"ר זירא דאמר כל העושה חפציו קודם שיתפלל כאלו בונה במה וא"כ מלשון כל משמע אף נשים בכלל: אבל אהובי בני אם פשיטא לי דגם נשים אסורים במלאכה קודם תפלה או בקשתם מ"מ נשאר ספק בי בעשיית חפצים שהמה אינ' מלאכה גמורה אם בזה נשים אסורות או מותרות. ודע אהובי בני שהרי"ף והרא"ש גרסי אסור לו לאדם לצאת לדרך קודם שיתפללו ולפי גרסתו לא הוזכר איסור מלאכה כלל אלא לצאת לדרך ועיי' בצל"ח שגם הרמב"ם פ"ו מהלכות תפלה הלכה ד' כשהזכיר איסור הטעימה קודם התפלה הזכיר השכמה לפתחו לשאלת שלום והיציאה לדרך אבל עשיית חפצים לא הזכיר כלל ואמנם הזכיר עשיית מלאכה דאסור אבל לא למד זה מדברי אשאין רק מדברי אבא בנימן לעיל בפרק קמא דף ה' ע"ב שתהי' תפלתו סמוך למטתו וגם הרא"ש כתב שם פירוש שלא יעשה מלאכה וכו' וסיים הצל"ח לכן איסור עשיית חפציו אף שהוזכר בטור וש"ע בלי חולק לדעתי שלשה עמודי עולם לא הסכימו לזה דלדידהו איכא למימר דוקא על מלאכה קפיד אבא בנימן שהוא דבר של טרחה ואיכא לאמשוכי אבל שאר חפצים ליכא קפידא וכתב ואעפ"כ לדינא יש להחמיר כפי הפסק ש"ע עיין היטב. ולפ"ז יש לומר בעשיית חפצים שאינ' טרחא יתירה בנשים אפשר להתיר ובזה בודאי לסמוך על שלשה עמודי עולם דמתירין אפי' בעשיית חפצים באיש ורק כיון דמצינו בש"ע האיסור בפירוש אף בעשיית חפצים כבר מבואר בצל"ח דאין לזוז. אבל באשה לא מוכח להדיא לאיסור עדיין יש לצדד ולהקל ולומר באשה בעשיית חפצים מותר. אבל כאשר הגירסא לפנינו בגמרא הוא ג"כ אסור עשיית חפצים ואין לחלק ובפרט מלישנא כל העושה משמע אף נשים בכלל ובכן אין לנו להקל. בודאי מה שנהגו להתפלל יתפללו ואל יעשו שום מלאכה או מלאכה קלה קודם תפלה:

ודע אהובי בני לפי דברי אגדה שלי שבארתי הגמרא ברכות כל הנותן שלום לחבירו וגם הפסוק חדלו לכם מן האדם דבארתי דקאי להורות דאל יסמוך אבן אדם וידע תמיד כי מה' הישועה וה' בכל מפעלינו ולא כח ועוצם ידינו. בארתי נמי זה הגמרא פה במה שאמר רב אב"א אר"י כל המתפלל ואח"כ יוצא לדרך הקב"ה עושה לו חפציו שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו והיינו כל המתפלל ואח"כ יוצא לדרך מבין שה' הוא מקור הפעולה מאחר שמבקש ומתפלל תחילה מאת ה' וזה ה' עושה לו חפציו היינו לאיד הזה. ע"כ אינו בלבבו שכחו ועוצם ידו יעשר לו את החיל אלא ר בלבבו שה' יעשה לו חפציו שנאמר צדק לפניו יהלך דייקא שמתפלל תחילה מאת ה' וישם לדרך פעמיו אז ה' ישם דרכו וה' במחשבותיו שהוא הכל ומידו הכל ובאמת כיון שזה מאמין ממלא ה' לו חפציו כי רצון יראיו יעשה:

ובזה יש לכוון ג"כ הדין שלא לעשות מלאכתו טרם תפלתו כי להורות שמלאכתו רק אז מצליח אם ה' יכונן דרכו ותחילה מבקש מה' ואז ישים לדרך פעמיו:

שוב בארתי למוסר השכל צדק לפניו יהלך היינו בעת משא ומתן שאדם יוצא לדרכו יזהר מאוד הבן אדם שיהי' בצדק הן שלך הן וכו' איפה שלמה וצדק יהיה לך אבן שלימה וצדק יהיה לך וישא ויתן באמונה ויזהר מלהזכיר שם שמים לבטלה ותחילת דין של אדם שואלין אותו נשאת ונתת באמונה. והרבה תלוי בענין משא ומתן. וכאשר רגיל בלשונו לפרש בתפלת הפרנסה שאנו מתפללין בנחת ולא בצער בהיתר ולא באיסור היינו בנחת הוא ולא בצער אם הוא בהיתר ולא באיסור אז הוא הפרנסה בנחת. אבל חלילה אם יש רק קצת נדנוד איסור בו אז אינו בנחת. וזה העיקר הנחת אם הפרנסה הוא בהיתר והבן. ואם כן טרם שיצא אדם כחפצו ולדרכו לפרנס את עצמו מאוד מאוד יתן הצדק על לבו להתבונן היטב בדרכו שיהיה אך בצדק ולא יהיה עולתה בו אז בטוח יצליח ויהיה בנחת ולא בצער. וזה הכוונה צדק לפניו יהלך טרם הליכתך יהי' לפניך הצדק תתבונן היטב בענין הצדק מה שמותר לך ומה שאסור לך וחשוב לעשות מעשיך בצדק משא ומתן שלך בצדק וביושר ואז ישים לדרך פעמיו אז הלך למשא ומתן שלך בטח בשם ה' וה' יעשה לך חפציך לברכה והצלחה והבן. ובזה אצא בכל חותמי ברכות. ה' יברך אותך בכל דרכך ותזכה לתורה ולגדולה שלחן מלא ברכה ושלחן לפני ה' בתורה והלכה כאות נפש אביך דש"ת וחותם באהבה רבה הק' מרדכי בהגאון מהר"ם פריד זצוק"ל חונה פה ק"ק אסאנפא והגליל יע"א:

תוכן העניינים

ברוך מרדכי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה