אור ברסלב
ברוך מרדכי חלק א ברכות › דף יב:

ברוך מרדכי חלק א· רבי מרדכי פריד

ברכות · דף יב:

דף יב.

המלך הקדוש פירש"י לפי שבימים הללו הוא מראה מלכותו לשפוט את העולם המלך המשפט מפרש רש"י כמו מלך משפט כמו נושאי ארון וקשה לי מדוע לא מפרש רש"י נ"כ על המלך הקדוש דהוי כמו מלך הקדוש למה ניחא לרש"י פה הלשון בלי שום ביאור. ונראה לפי שבכל השנה לא אמרינן מלך אלא האל ועכשיו אמרינן המלך כעת הוא המלך וכאשר מפרש רש"י לפי שבימים הללו מראה מלכותו שפיר המלך משא"כ לקמן שכל השנה אומרים מלך אוהב וכו' ורק עכשיו אמרינן המלך המשפט א"כ לא הו"ל למנקוט המלך אלא מלך המשפט שהוא כעת רק בעל משפט לחודא שופט צדק לשפטו מי זכאי ומי חייב וא"כ הו"ל למנקט רק מלך המשפט ולכן מפרש רש"י דהוי כמו מלך המשפט וזה רק שגירת הלשון כן:

גמרא פרשת ציצית מפני מה קבעוה וכו' עול מצות עיין רש"י עול מצית ועשיתם את כל מצותי וצריך הבנה לע"ד מדוע לא מפרש רש"י זה הפסוק אשר הובא בגמרא דכתיב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות וצ"ע:

ועל הגמרא צ"ע מדוע לא קא חשב אותם כסדר אשר הם כתובים בתורה תחילה הוא ועשו להם ציצת זה מצות ציצית ואחר זה וראיתם וזכרתם זה הוא עול מצות ואחר זה ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות אחרי עיניכם זה הרהור עבירה אתם זונים זה הרהור ע"ז אשר הוצאתי זה יציאת מצרים והכי הו"ל לחשוב וא"כ למה נקט יצי"מ שהיא באחרונה לאחר מצות ציצית מיד וצ"ע: והנראה לע"ד להביא בזה מטעמים לסמיכת חכמים שהוא מתרץ קושית מהרש"א שהקשה התחיל בחמשה וקא חשב ששה ותירץ הס"ח דהרהור עבירה והרהור ע"ז בחד חשיב מדנקט והרהור ע"ז עיי'. שוב אמר דגם למהרש"א ראיה מדנקט ודעת מינם בוי"ו משמע דמוסיף על ענין ראשון ואמר דעת מינם ועול מצות חדא נינהו וכן נמי הרהור עבירה והרהור ע"ז חדא. וא"כ איכא רק ד' ואמר הסמיכת חכמים חמשה הוא הסימן כמו גבי כוס של ברכה דאמר ארבעה שהן חמש"ה והוא הסימן "חי "מלא "שטיפה "הדחה ר"ת של חמשה. וא"כ פה הסומך חמש"ה "חוטין "מצרים "שאר מצות "הרהור עכ"ל הקדוש:

ויפה דיבר הקדוש הזה באלה טוב טעם מתורץ דקדוק שלי מדוע נקט מצרים מיד לאחר מצות ציצית הלא בתורה הוא מצרים באחרונה ולהנ"ל נראה כי סדרם על סדר הסימן חמש"ה ותחילה החי"ת הוא חוטין זה הוא ציצית ואז יבוא המ"ם הוא מצרים וא"כ בסימן המ"ם אחר החי"ת לכן נקט מצרים אחר חוטין כסדר הסימן חמשה והכל כסדר הסימן נקט ודוק היטב:

וביותר טוב יש להסביר הא לכאורה יוכל לטעות ולהקשות על הגמרא הא איכא רק ד' ואיך נקט חמשה לכן מהפך הסדר ונקט מצרים, אחר ציצית ויהי' קשה למה לא נקט מצרים באחרונה אלא ע"כ להבין הפשט בגמרא זה חמשה שנקט הוא רק הסימן והמה ד' במספר ודברי הגמרא בלי שגיאה ואם חמשה הסימן אז שפיר דנקט מצרים אחר ציצית כדרך הסימן ככה נקטי והבן ושמחתי להביא ראיה לדעת סמיכת חכמים זי"ע לעולמים. ודוגמא לזה תרצתי לקמן בחבורי הרמב"ם בפרק י' מהלכות ברכות בהנך ד' צריכים להודות דהרמב"ם לא חשיב לא סדר הקרא ולא כסדר הגמרא ועיין שם ואמרתי לפי הסימן חיי"ם שהובא בב"י נקט הרמב"ם עי"ש כי כנים דברי בעה"י. ועיין סי' פ"ז בסמ"ע בחו"מ שם נמי נקט כי האי סימן ד' חלוקים בין שבועה דאורייתא לדרבנן וחמש"ה הסימן עיי':

ולאחר העיון נראה לי טעם מרווח מפני מה קבעו מצות ציצית בפרשת ק"ש נראה מפני שמבואר גמרא מנחות מ"ג ראה מצוה זו שבה תלוי מצוה אחרת ואיזה זה ק"ש כדתניא עד שיכיר בין תכלת לכרתי או בין תכלת ללבן שבה וכאשר מפרש התוס' לעיל דף ט' בד"ה אלא כיון תכלת שבה בציצית שהיה קבוע בו תכלת וגם שני חוטין ועיי'. וא"כ כיון שזה המצות ק"ש תלוי במצות ציצית לכן קבעו בק"ש וטעם נכון הוא לע"ד דק"ש וציצית שייכים אהדדי. ולע"ד אפשר לומר לזה מרמז הפסוק וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' היינו אם אנו אומרין ק"ש ומקבלין עלינו בפרשה ראשונה עול מלכות שמים ובפרשה שניה עול מצות וזה שנקט וראיתם אותו היינו בשעת שאנו רואין ומכירין הציצית בין תכלת ללבן אז וזכרתם את כל מצות ה' היינו העת לומר ק"ש ולזכור בכל מצות ה' והבן:

ולאחר העיון הייתי אומר לתרץ קושית מהרש"א אשר הבאתי לעיל דהקשה דהמה ששה. ולע"ד כראה דעול מצות ומצות ציצית חדא נינהו כמבואר גמרא במנחות מ"ג ע"ב וראיתם אותו כיון שנתחייב אדם במצוה תו נתחייב בכל המצות כולן וא"כ הוה עול מצות בכלל מצות ציצית. או יש לומר כאידך תנא שם וראיתם וזכרתם זכירה מביא לידי עשיה מכח ראיה בציצית יבוא לכל המצות ועדיין הוא עול מצות בכלל:

קשה לי לפי' הגמרא פה שקאמר שיש בו חמשה דברים א"כ מה שאמר לקמן ריש פרק היה קורא למה קדמ' והיה אם שמוע לויאמר מפני שוהי' אם שמוע נוהג בין ביום ובין בלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום וא"כ הכא מבואר בפרשת ויאמר איכא חוץ זכירת מצרים עוד ד' דברים דהמה ג"כ נוהג ביום כמו בלילה וא"כ לע"ד הו"ל להקדים ויאמר דאיכא טובא בתוכו דנוהג ביום ובלילה וצ"ע:

מתניתין מזכירין יציאת מצרים בלילות עיי' רש"י פרשת ציצית בק"ש ואע"פ שאין לילה זמן ציצית דכתיב וראיתם אותו אומרים אותו בלילה מפני יצי"מ שבה לכאורה תמוה רש"י הזה הלא מבואר גמרא לעיל מינ' משום חמשה דברים קבעו פרשת ציצית בק"ש וזה כולהו נוהגין גם בלילה אף שהני תרתי יצי"מ וציצית אינו נוהגת בלילה אבל אידך שאר נוהגין ועיין בלחם משנה ריש פרק הלכות ק"ש שהקשה קצת דוגמא לזה אבל אמרתי ליישב דרש"י כיון דע"כ מדויק דחיוב הוא שתאמר יצי"מ בלילות דאל"ה דהחיוב הוא משום שאר דברים די אם מזכיר ביום ואינו החיוב להזכיר בלילה עוד הפעם וא"כ כיון דפרשת ציצית אינו נוהגת בלילה למה לאומרה כולה הו"ל לתקן שלא לאומרה. ע"כ מפרש רש"י משום יצי"מ דזה חובה לאומרה בלילה ואף שציצית אינו נוהג והשאר רשות תיקנו משום יצי"מ לומר בלילה וע"כ מוכח שחובה היא לאומרה ועל זה שפיר קאמר ראב"ע ולא זכיתי שתאמר יצי"מ בלילות דיהי' חובה להזכיר בלילה עד שדרשה בן זומא אך עדיין אני חוזר להקשות אם גם יצי"מ היא חובה להזכיר בלילה א"כ ויאמר נמי נוהג בין ביום ובין בלילה לענין יציאת מצרים וא"כ למה מקדים פרשת והיה אם שמוע לויאמר אבל אמרתי דהחכמים ע"כ מחולקים ואמרו רק ימי חייך קאי על עוה"ז וכל להביא ימות המשיח ולפ"ז אין החיוב לקרותה בלילה וא"כ להחכמים שפיר צריך לומר וחיה א"ש קודם שזה נוהג בין ביום ובין בלילה כי הזכרת יצי"מ יש לומר די ביום ולא צריך לילה ובן זומא יוכל ללמוד כר' שמעון ב"י שמתרץ באופן אחר עיי':

ולפ"ז אתמה מדוע פירש רש"י לכן אמרינן פרשת ציצית בלילה מפני יציאת מצרים הלא בודאי דהלכה כהחכמים והחכמים חולקים וסוברים בלילה לא צריך להזכיר והוא נגד הלכה. והנלע"ד לומר דדקדקתי במתנית' על ראב"ע שאמר לא זכיתי וכו' עד שדרשה בן זומא הלא בן זומא מחולק עם החכמים והחכמים סברי דלא יאמרו בלילות מה לו לראב"ע סיוע מבן זומא עם החכמים מחולקים לכן נראה לע"ד ראב"ע סובר הוא בעצמו שאמרינן יצי"מ בלילות רק הלכה אינו כדבריו מפני שהחכמים חולקים וא"כ שפיר דאמר ולא זכיתי שתאמר דהיינו שתתקיים דברי להלכה עד שדרשה בן זומא וא"כ ראב"ע ובן זומא הוי נמי רבים ושפיר יוכל לפסוק כמותם ובכן שפיר פי' רש"י לכן מזכירין מפני יצי"מ נמי בלילות ועיי' בברטנור' שמפרש ולא זכיתי לא נצחתי להחכמים דלא היה עוד יוכל לנצח החכמים כאשר פרשתי כי הוא היה רוצה שתאמר וכו' עד שדרשה בן זומא כהנ"ל ודוק. ויעיי' תוי"ט שמפרש שבודאי ידע ראב"ע ושמע מאמר חכמים דאל"כ אין כאן ניצוח והביא שהרמב"ם פסק כבן זומא בפ"א מהלכות ק"ש ולהנ"ל יפה פסק הרמב"ם כי גם ראב"ע כותי':

שוב ראיתי בצל"ח שהוא הביא כן דעת ברטנור' דהחכמים חולקים אבל לא כן דעת הרמב"ם בפירוש המשנה שמפרש זכיתי לשון זכיה שלא זכה לדעת הרמז וסיים בדבריו שגם החכמים מודים דמזכירין בלילות וראיתי בהרשב"א שמפרש בשם הראב"ד אף מן שסבר שלא היה מזכירין בלילות אבל מדרבנן מודה, ולא זכיתי שקאמר היינו מן התורה למצוא דרש ולפ"ז יש לומר גם להחכמים מזכירין בלילות אלא להחכמים היא מדרבנן ולר"א ב"ע ולבן זומא היא מדאורייתא ומתמה הרשב"א והיא במשמעות לשונו של הרשב"א אם מדרבנן יאמר איך שייך דלא זכיתי שתאמר הא יאמר וראיתי שהקובץ ג"כ הובא בשם הרשב"א קושיא הזאת וז"ל והוא תמה דאיך יפרנס לדבריו מה דאמר ראב"ע לא זכיתי שתאמר מאי כ"מ לו בזה כיון דעכ"פ מזכירין יצי"מ מדרבנן ותירץ הקובץ לענין הלכה סיים בדברי רבנן יוכל לסמוך על ר"י דאמר מפלג המנחה כבר הוא לילה אבל בתורה צריך לומר בלילה ממש וכרבנן דאמרו דעד צאת הכוכבים יום הוא וא"כ ביצי"מ לרבנן דאינו מחויב כ"א מדרבנן רשאי לקרות לאחר פלג המנחה כדרך שמתפללין ערבית. אבל כיון דבן זומא דרש דהוא מן התורה א"כ אינו רשאי לקרות כי אם בלילה ממש והמתפלל ערבית ביום צריך לקרות י"מ בלילה ושפיר אמר ראב"ע ומדויק בלשונו ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות:

ולע"ד לא ידעתי כל הצורך באלה הלא בפשיטות יש לתרץ דמוכח לקמן דף כ"א ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר מ"ט אמת ויציב דאורייתא ומפרש רש"י שמזכירין בה יציאת מצרים דחיוב' דאורייתא היא ויעיי' שם תוס' שהספק נמי על ויאמר וא"כ בפשיטות יש לומר אם אמת ואמונה דאורייתא שגם יצי"מ להזכיר בלילה יהי' דאורייתא אזי מספק צריך לחזור עוד הפעם ונ"מ גדולה איכא ובזה נראה לע"ד לומר מדוע לקמן דוקא ספק גמרא הוא אמת ויציב אבל הנראה דר"י לקמן סובר כהחכמים פה וא"כ גם זה ספק דרבנן הוא ולכן נקטו בלשונו דוקא אמת ויציב שוב מצאתי קצת מזה בצל"ח לקמן אבל פה יש שפיר לתרץ החולק הנ"ל בספק אם אמר אמת ואמונה. וכוונתו שלא תאמר יצי"מ בדאורייתא:

ובדרוש אגדה לשבת הגדול בארתי מדוע קפיד ראב"ע שזכיה הוא שתאמר יצי"מ בלילות ובארתי למוסר השכל הנה מה שאנו נותנין שבח והודיה ומספרין ביצי"מ היא בכפלים מה שנוגע לגוף ומה שנוגע לנשמה ליראת שמים על הגוף אנו נותנין תודה אשר הרחיב ממצר מיגון לאנחה ומשעבוד לגאולה ועל הנפש אנו נותנין תודה שיצא בן חורין לעבוד את ה' באמונה ועזבנו את ארץ מצרים מקום טומאה וגלולי ע"ז מלמד שהמקום גורם ומקלקל השורה ובשום אופן לא יוכל להיות שם לבני ישראל יראה טהורה שמושרש היה מקום מצרים במ"ט שערי טומאה חושך ולא אורה אין חכמה ואין תורה ולא יוכלו עוד להתמהמה עוד רגע. והנה היה יוכל להיות שה' היה הראה לנו גדולותיו להיות אנחנו במצרים תחת כל טוב ומצרים יהיה לנו לעבדים ויעבדו הם לנו אבל זה לא רצה הקב"ה החפץ בצדקותינו לטהר לבבנו ועזבנו ארץ מצרים בחפזון למען לא לדבוק בנו טומאתן ולהיות זכים וטהורים מוכנים לקבל קדושה וטהרה יראה ותורה ולכן הוציא ה' אותנו מאמ"צ למען תורתו הקדושה למען האמונה ויראה הרוממת לנו ולבנינו לטהר אותנו מכל שמץ לעבדו בלבב שלם ונפש חפיצה:

ובארתי באלה כוונת הפסוק יתרו אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים דייקא כוחי ועוצם ידי א"כ היה בודאי ביכלתי להוציא אתכם לא בחיפזון ולא מחוסר צידה אשר גם צידה לא עשו להם ולמה הוצאתי אתכם בחיפזון והיינו ואשא אתכם על כנפי נשרים דייקא אעפ"כ הייתי מוציא אתכם על כנפי נשרים בחיפזון כאשר יעוף הנשר ע"כ כל כוונתי למען לעזוב הטומאה ולקרב אל הקדושה להיות קרובים אל ה' וזה ע"כ כוונתי ואביא אתכם אלי דייקא להיות קרובים לי אל התורה ואל הקדושה:

ובזה בארתי כוונת בעל הגדה עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה וכו' ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים ואפי' כולנו חכמים כולנו וכו', וכונתו באמור אלו לא הוציא הקב"ה אבותינו ממצרים דייקא אף שהיה מושיע אותנו מתחת סבלות מצרים וקול צהלה בגבולינו וברכה וטוב יסובבנו רק לא הוציא אותנו ממצרים הרי אנו וכו' משועבדים היינו לפרעה במצרים דייקא לטומאת מצרים ולא היה בכוחנו לבוא לקדושה לערות רוח חכמה ותורה ממרומים מאחר במצרים היינו מלוכלך בטיט החומר ע"ז גלולי מצרים וכל שערי השמים מסוגרים להשפיע עלינו רוח קודש ממרום להתענג בדשן נפשותינו. ובכן מצוה עלינו לספר ביצי"מ דייקא שעזבנו ארץ הטומאה מלא תועבת מצרים ויצאנו משם לבוא אל הקדושה והתורה והנה איש אשר מחשבותיו טהורות וזכות ובנפשו ואבריו יחדיו יעבוד ה' אלקיו ומסתכל תמיד כלפי שמים וידיו ולבו אמונה לאל נורא ואיום זה נותן עיקר שבח ותודה על זה שיצאנו ממצרים ולא עזב ה' אותנו בארץ גלולי ע"ז באוצרות רשע מלא פשע וקרבנו לפני הר סיני להיות לו עם קרובו. וז"ש ואפי' כולנו חכמים וכו' מצוה עלינו לספר ביצי"מ אל תאמר בלבבך שלום יהיה לי גם במצרים כי חכם ונבון אני יודע אני גם התורה במצרים לקיים פגול הוא לא ירצה כי במקום טומאה מחזה שדי לא יחזה ובכן אפי' כולנו חכמים וכו' מצוה לספר ביצי"מ שיצאנו משם וכל המרבה לספר ביצי"מ ה"ז משובח והכוונה יובן כאשר בארנו לאיש אשר בוחר בחיי עוה"ז וחמדת עולם חמד לו וקשר בקשר של קיימא אל האדמה ולא תרגיש עדן אחר רק עונג הגוף והנאות הגשם ותשוקתיו רק למלאות בטנו שבע ודשן ולהתענג גופו בחבילי התאוות הזמניות בעושר וגם כבוד בכסף וזהב בשדות וכרמים זה רק יתן תודה דהוציא ה' אותו מעבדות לחירות והגוף ינוח ומצאה מנוח להשיג מחמדי עולם בלי מניעה וגם אם אלה יגיע לו במצרים גם שם יונעם לו אם היה נשאר במצרים לאדון ולמושל וליקח טוב הארץ תחת ידו לשאוף שם חיל רב ולרוות נפשו בכל מחמדי ארץ וטוב מצרים גם שם מתוק לו ובאהבה יקבע דירתו דירת קבע גם במצרים כי אוות' רק חיי עונג עוה"ז ישמחו ולא הרגיש מאומה ממתק מגד שמים מעל. אבל איש כלבב וברי לבב לב טהור המשמח בתורה ועמו דעת ותבונה ורואה שהטוב האמיתי אשר יושט ה' לאוהביו ואהוביו הוא טוב רוחני אשר לא תמוט לנצח והמה ברכת שדי לקרב אל הקודש בהדרת קודש לעטר עטרת התורה לראשינו. ולהתדבק ביוצרו וקונו ולשכון באור האמונה זה מוסיף ומספר שלא נשאר שמה לקבוע ביתו במצרים על חירות הגוף ג"כ לא ישכח מליתן תודה כי לעולם חסדו אבל מוסיף לספר בפי מלא תהילות על צאתו ממצרים מקום הרשע ופשע והתלהב לבבו בתשוקה חזקה לשורר ולהלל בכפלים שהנפש יעלה רמה ונשגבה לקבל תורה ואמונה בשתי ידים וברוך יאמר שלא נשאר במצרים וזה כל המרבה לספר דייקא מי שמרבה לספר לא מספר רק על חירות הגוף אלא הוא מרבה לספר גם ביצי"מ שיצא ממצרים ועזב ארץ גלולי ע"ז אוצרות רשע ופשע ומספר ומהלל לגאולת הנפש שעומד מוכן ומוכשר לקבל תורה וטהרה ה"ז משובח איש משובח הוא כראות לגבר בגוברין המבקש לקרב למלך עולמים:

ובאלה ג"כ אזהרה בתורה פרשת ראה למען תזכר את יום צאתך מאמ"צ כל ימי חייך דייקא זה יהיה בזכרונך והעיקר אצלך בזכרון טוב להזכיר שיצאת מאמ"צ ולא נשארת שם במצרים גלולי ע"ז ותוכל לעבוד את ה' ברמה ולהתענג בדשן נפש ונשמה מלא וגדוש בלב טהור וקדוש והרי זה משובח: והנה מבואר גמרא סוטה לא איברא הלילה אלא לגירסא והיום למלאכה והלילה למשמר לתורה ולעבודה וכמבואר של"ה הקדוש מס' חולין בענין ק"ש אין דרכה של תורה אלא בלילה והלילה מסוגל לתורה ולעבודה וליראה הטהורה להתבודד מכל עניני עוה"ז ולחשוב מחשבות טהורות ורמות איך לדבק באור פני מלך לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו כבוד אומר כולו. וזה אם אנו אומרין יצי"מ רק ביום הוא הכוונה שאנו רק בתודה על מדת היום היום למלאכה ויצאנו בן חורין מעבודה קשה אשר השביע נפשינו במרורים ולחירות עולם יצאנו ואושר העולם ברחבת ידים לפנינו אבל אם אנו אומרין יצי"מ בלילות אז הוא התודה והשבח על מדת הלילה שהוא מדה טהורה רם ונשגבה שהלילה מסוגל לתורה להבין בחכמה עליונה לדעת דרכי ה' לעדן הנפש בלב טהור לעבודתו אשר לזה הלילה מסוגל ועומד לנו למשמר. ואנו נותנין תודה בנפש חפיצה על אשר עזבנו ארץ הטומאה וקרבנו אל התורה ואמונה לדעת את ה' ולאחוז באמונתו ואם ככה מספרין זה זכיה לנו אשר בחרנו הטוב האמיתי להבין ולהשכיל זה חיינו ואורך ימינו ישועת הנפש אשר לא תכרת לנצח וז"ש ראב"ע ולא זכיתי שתאמר יצי"מ בלילות זה שהוא רוצה שתאמר יצי"מ בלילות אודת מדת הלילה אשר זכינו מאת יצאנו ממצרים הלילה לנו לאורה לראות באור פני ה' באמונה ותורה ובאנו כולם בברית יחד להיות לה' לעם סגולה אשר לזה הלילה לנו למשמר לתורה ולקדושה ולא זכיתי לאלה עד שדרשה בן זומא למען תזכר יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך דייקא ארץ מצרים יהי' בזכרונך שיצאת משם, וע"כ זה הוא עבור רוממת הנפש להיות זכים וזוכים לקבל התורה אשר נתן ה' לנו במתנה בחבה יתירה ולכן בודאי לקבוע הלילה למשמר כי הלילה מסוגל לכל אלה כאשר בארנו וזה ימי חייך הימים כל ימי חייך לרבות הלילות דייקא הימים המה עבודת הגוף וישועת הגוף ברכוש ארציי בטוב עולם העובר והלילות המה ישועת הנפש לשאוב רוח חיים בתורה ואמונה והבן שתאמר יציאת מצרים בלילות ובזכרונך יעלה ארץ מצרים גם הארץ אשר יצאת משם ממקום רשע וטומאה וזכית לקבל התורה הקדושה ואור בגבולך ובתורת ה' חלקך ובכן מזה גופא קושט דברי אמת ירבה לך להורות לך לספר יציאת מצרים בלילות על כל הטובות ישועות ונחמות והעיקר שיאיר עלינו אור החיים באור התורה המאירת עינים לזה ישאו כולם קול אחד בשיר חדש לקרב אל ה' אחד ושמו אחד והבן:

ובזה עוד הפעם בארנו להבין כל המרבה לספר ביצי"מ היינו איש בעל עולם הזה רק מספר ביצי"מ ביום כאשר בארנו אבל ברי לב מרבה לספר נמי בלילות על התורה ועל אמונה שזכינו לקבל בשתי ידים והריזה משובח והבן:

ובארתי באלה פסוקי התורה לסדר בא ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדרתם וכפל הלשון יש פה ולהנ"ל ככה יובן לכן עיקר הגאולה היה בחצות לילה להתודע ולהגלות הלילה הוא העיקר הגורם שגאל הקב"ה אותנו מחמת מדת הלילה שהיא הלילה למשמר לתורה ולאמונה וכאשר באמת הרבה נסים היה בלילה כאשר סדר אותם הפייטן אז רוב נסים וכו' ומעתה חקור וראה ללמוד מזה הלילה. על כל הלילות שיהיה שמורים לה' להתבודד במחשבה זכה וטהורה לחזות בנועם ה' ולשעשע בתורתו ולהאיר הלילה באור תורה כמ"ש דוד חצות לילה אקום להודות לך ה'. כי הלילה מסוגל להתעטר בחכמת התורה וזה כוונת הפסוק ליל שמרים הוא לה' היינו לילה הזה לשמור לה' הלילה הזה כי בו היה נס הגאולה להוציאם מאמ"צ לחוג חג לה'. ואמר הפסוק עוד הפעם הוא הלילה הזה לה' ללמדך באה זה הלילה בא להורות על כל הלילות הוא הלילה תהיה תמיד לה' לתורה. לא איברא הלילה אלא לגירסא הלילה מיוחד לכך ומסוגל ללומדי התורה ועובדי ה' באמונה להודות שמו להללו ולשבחו ואמר הפסוק שמרים לכל בני ישראל לדרתם לדור דורות תשמרו בתורה ובעבודה הלילות לעשות ביראת ה' נפלאות והוא הלילה הזה לרמז על כל הלילות באו שיהיה לה' להיות לנו הלילות באור התורה ואמונה וביראה תמימה לעסוק בתורה הקדושה והבן ובזה מבואר הפסוק להגיד בבקר חסדך היינו בבקר תודה עבור החסד שעשה ה' עמנו ובכל יום ויום גבר עלינו חסדו אבל אמונתך בלילות דייקא עיקר האמונה להסתכל ולהביט השמימה בחכמה עליונה בתורה ועבודה הלילות לזה הלילה מסוגל. ובזה מבואר הגמרא כל שלא אמר אמת ויציב שחרית וכו' והבן. ובאלה נראה לבאר מאמר חכמינו צדיק שעשה עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה שמא עשה תשובה וכו' שמא וכו' אלא שוודאי עשה תשובה וכוונה להנ"ל אם גם ביום חטא שהוא למלאכה ובקל ישכח מטרדות היום אבל בלילה שנתן למשמר להתבודד על התורה ואמונה בוודאי הצדיק עשה תחובה כי הלילה למשמר להצדיק והבן ובארתי בזה כוונת הגמרא ברכות לעיל דף ג' כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד כיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ומנשבת בו מיד היה עומד ועוסק בתורה ובארתי על פירש הזה כי מבואר גמרא יבמות ע"ב ת"ר כל אותן מ' שנה לא היה יום שלא היה מנשבת בו רוח צפונית בחצות לילה וכו' הא קמ"ל דעת רצון מילתא הוא ומפרש רש"י כיון דחצות לילה הוא עת רצון למכות בכורות הוה נמי עת רצון לרוח צפונית מאותו לילה והלאה תמיד בחצות לילה מנשבת רוח צפונית עיי' ולפ"ז יש לי לומר אם ראינו בחצות לילה הרוח צפונית מנשבת הוא זכר לגאולה דבלילה בעת הזה היה הגאולה והוא העת הרצון דמשעת עת רצון הזה מתהלך תמיד רוח צפונית בחצות לילה ובכן לכן עשה דוד סימן ברוח צפונית שזה הוא המעורר ומזכיר חסדי ה' באותו לילה ליל שמרים והוא הלילה לה' כאשר בארנו שיהיה שמור כל הלילות לה' לתורה ולעבודה וע"י רוח צפונית היה הלילה ליל שמרים לנגד עינו ועל כן מיד דע מה שכתוב הוא הלילה לה' ובכן מיד עמד ועוסק בתורה כאשר יאות לעשות בלילה ללמוד ולשמור הלילה לשם ה' והבן ובזה תעלה מעלה לקדש בתורה הלילה ושיר המעלות וכו' העומדים בבית ה' בלילות. וזה דרכם של תלמידי חכמים עושים לילות כימים וכך עשה דוד משיח צדקנו הוא חיינו ואורך ימינו:

הרמב"ם פסק כבן זומא פ"י מק"ש הלכה ג' וכתב אע"פ שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קורין אותו בלילה מפני שיש בה זכרון יצי"מ ומצוה להזכיר יצי"מ ביום ובלילה וכו' ותמהתי פה על המתנית' שנקט מזכירין וכו' מדוע לא נקט מתנית' נמי החיוב ביום להזכירו ולע"ד נראה זה שרוצה הרש"י בלשונו הטהור ליישב כי רש"י מפרש מזכירין וכו' פרשת ציצית בק"ש ואע"פ שאין לילה זמן ציצית אומרים אותו בלילה מפני יצי"מ שבה ולזה בא המתנית' להורות. וממילא לע"ד ניחא דלא נקט ביום דעל יום דצריך להזכיר לא צריך למנקט כי ביום בלאו הכי בפרשת ויאמר ממילא יש בו זכירת יצי"מ וכיון דקתני החיוב בק"ש בג' פרשיות ממילא מוכח יצי"מ ביום וע"כ אמרנו אבל בלילה הו"א דפרשת ציצית לא יאמר כלל מחמת ציצית אין החיוב בלילה וגם יצי"מ אין החיוב בלילה לכן אמרו גם בלילה בפ' ציצית מזכירין יצי"מ בלילות והרמב"ם דנקט להזכיר יצי"מ ביום אפשר לומר דהרמב"ם פסק מצות צריכות כוונה לכן ביאר זאת כדי לקיים ביום בכוונה והבן:

גמרא אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב וכו' ראיתי בספר ס"ח דלכן לא נעקר שם יעקב כי יעקב הוא על שם הגלות והגלות היה בהכרח לטובת ישראל דטבי' לי עבדי לי' ואמרתי סמך לדבריו הקדושים דככה נקט בלשון הפסוק ויאמר אלקי' לישראל במראות הלילה יעקב יעקב וכו' וידוע הגלות מכונה בשם לילה כפירש"י על הפסוק שומר מה מלילה. והנה זה פרושו ויאמר אלקי' לישראל באמת היה שמו ישראל אבל במראות הלילה שהוא מראה הגלות ויאמר יעקב יעקב כי יעקב מורה על הגלות כמוכח ס"ח. ובזה אמרתי לתרץ מה שדקדקתי למה הביא הגמרא הפסוק ויאמר אלקי ישראל הלא מקדם זה מצינו דאהדרא קרא בפ' וישלח ויצב יעקב מצבה ויקרא יעקב ראינו גם לאחר זה אהדרא קרא. ובאלה מתורץ דהנה באמת הקושיא מנ"ל למה באמת רשאי יעקב עוד לקרות ובאברהם לא רשאי. וכתירץ ס"ח שהבאתי ניחא דלכן קראו שמו על שם גלות. ולפ"ז ניחא שהובא הגמרא פסוק זה ויאמר וכו' במראות הלילה דייקא במראה הגלות אמר יעקב כי בזה נמי מתורץ כל הקושיא מנ"ל דלא קפידא ונכון:

ולע"ד נראה טעם הגון לומר מדוע אהדרא קראו בקראו יעקב וראיתי בספר תשובת מהרי"א תשובה י' שכתב ועוד מילין לאלקי והיינו מפני שגם אברהם מיקרי ישראל וגם יצחק מיקרי ישראל כמוכח שם. וכיון דכל ג' האבות נכלל בשם ישראל ע"כ יעקב שם פרטי שלו נשאר קיים דאילו שם ישראל לבד הוא שם הכולל גם לאברהם גם ליצחק עיי':

ולע"ד נראה לומר הנה אנחנו נקראים בשם ישראל בשם בנ"י ועיין מדרש תנחומא על פסוק קדושים תהיו וכו' וז"ל אמר הקב"ה לישראל וכו' עד שבא יעקב שנקרא ישראל ונקרא כנסת ישראל על שמו באותו שעה קידש הקב"ה את ישראל על שמו שנאמר ישראל אשר בך אתפאר וכו' עיי' והנה להנ"ל היאך היה מיחדים שמו של יעקב ע"כ יעקב שם פרטי שלו נשאר קיים דאלו ישראל הוא השם הכולל לכל האומה ישראל והבן ובזה ניחא לי הקושיא לתרץ שהובא שם בתשובת מהרי"א מדועלא אמרינן בתפלתינו ואלקי ישראל. ולהנ"ל ניחא דאז הו"א דקאי על כלל כל ישראל אבל אנו בתפלתינו רוצים ליחד שם האבות לכן אמרינן אלקי יעקב:

ולע"ד נראה להביא ראיה מלישנא דקרא שע"כ לא רצה הקב"ה ששם יעקב נעקר לגמרי פה סיים הפסוק בפ' וישלח ויאמר לו אלקים שמך יעקב לא יקרא עוד שמך וכו' כי אם ישראל יהיה שמך. וסיים הפסוק עוד הפעם ויקרא את שמו ישראל ולמה הכפל הלא כבר אמר כי אם ישראל יהיה שמך והרי באברהם לא כן נאמר אלא ככה בפרשת לך לך ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם. והנראה כוונת הפסוק ויאמר לו אלקים שמך יעקב דייקא נשאר שמך יעקב אלא לא יקרא עוד שמך יעקב היינו לחודא כי אם ישראל יהיה שמך דייקא ישראל יהיה נמי שמך והיינו אם ישראל יהיה שמך אז נמי יוכל לקרות יעקב. וידוע כל מקום שנאמר את בא לרבות וזה שסיים הפסוק להורות לנו הענין ויקרא את שמו ישראל דייקא את לרבות בא על שמו הראשון גם יעקב יקרא ואת לרבות על שמו יעקב גם ישראל יקרא ורצה קראו יעקב ורצה קראו ישראל משא"כ באברהם דרוצה הקב"ה ששם אברהם לחוד יהיה ולא יקרא עוד אברם כלל וכלל מיד התחיל הקב"ה ולא יקרא עוד שמך אברם ושם נקט נמי ולא יקרא עוד את שמך אברם גם שם את בא לרבות והיינו אפי' את שמך אברם לרבות על שם הראשון אברהם אברם גם זה לא יקרא והיה שמך אברהם לחודא והבן:

ולסיומא דפרקא אמרתי דבר. יען שפה איירי משם ישראל ואבינו יעקב נקרא ישראל והבאתי המדרש שבני ישראל מיקרי על שם אבינו ישראל. אמרתי דהנה ידוע שק"ש זכו ישראל ע"י יעקב אבינו כמבואר מדרש רבה פ' ואתחנן על הפסוק שמע ישראל וז"ל מהיכן זכו ישראל לקריאת שמע משעה שנטה יעקב למות קרא לכל השבטים וכו' אמרו לו שמע ישראל ה' אלקינו וכו'. ועיין גמרא פסחים דף נ"ו ע"א ויקרא יעקב אל בניו וכו' אמרו שמע ישראל עיי' רש"י לאביהם היו אומרים וכו' וכמ"ש ר' לוי הובא במדרש אמר ר' לוי ומה ישראל אומר עכשיו שמע אבינו ישראל אותו הדבר שציותנו נוהג בנו ה' אלקינו ה' אחד והנה מוכח מכל אלה שק"ש אנו אומרים לאבינו ישראל שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד והנה תורה שבכתב סיים לעיני כל ישראל ושם ישראל כצמח לנו מאבינו יעקב ולישראל אבינו אנו אומרים גם היום שמע ובכן מתחיל התנא מאימתי קורין את שמע כי שמע שייך לישראל כי אנו אומרים לאבינו ישראל שמע ישראל ה' אלקינו וכו' וא"כ התורה שסיים ישראל התחיל התנא מאימתי קורין שמע לישראל ושייכ' להדדי תורה שבכתב סיים ישראל והתנא מתחיל לשאול על שמע ושייך שמע ישראל בהדדי והבן. ובזה נראה לי לתרץ קושית המפרשים מדוע מתחיל התנא דוקא בק"ש הא יש ברכות הקדומין וכו' ולע"ד כיון דרצה לומר ולחבר תורה שבכתב לבעל פה שמע לישראל לכן מתחיל שמע והבן. ובזה יש לחדד ולפרש לעיל קושית הגמרא תנא היכא קאי וגם ותו מ"ש דתנא וכו' והמבין ירחיב ויזכיר אותי לטובה סליק חדושי פרק הראשון. אודה ה' כצדקו ואזמרה שם ה' עליון: ואתה ה' אל תבישני. בצדקתך חייני ותורתך הנני. גם בפרק השני: פרק שני מתנית' רש"י ד"ה היה קורא בתורה פרשת ק"ש והנה רש"י בעי פה להורות דלא תימא דמתנית' אתיא כשמואל דק"ש דרבנן ובשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב וממילא אם יאמר פסוקי התורה בכל מקום שהיא יוצא אם מכוון לקיים מצות בשכבך ובקומך ולכאורה היה יוכל לומר פשט המתנית' דנקט סתם היה קורא בתורה משמע בכל מקום שהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא דייקא זמן ק"ש אשר צריך לקיים בשכבך ובקומך לקרות פסוק אחד לכל הפחות ולכן נקט רק זמן המקרא ולא נקט זמן ק"ש יצא ולא צריך עוד לאמר ק"ש כי יצא בכל פסוקי תורה בכל מקום שהיא וכאשר ביאור חתם סופר ושאגת אריה לשמואל באמת גם ק"ש דאורייתא אלא לאו דוקא פרשת שמע אלא בכל מקום בתורה קיים המצוה:

אבל ע"כ זה ליתא כמוכח לקמן סתם מתנית' סובר ק"ש דאורייתא פרשת ק"ש היא דאורייתא וזה שרוצה רש"י היה קורא בתורה פרשת ק"ש ואז יצא דוקא אם קראו פרשת ק"ש ולע"ד בודאי מזה מוכח דרק פרשה ראשונה דאורייתא כי בתורה אינו כתוב ומסודר ג' פרשיות בהדדי ואם קרא בתורה ע"כ לא קרא כל הג' פרשיות בהדדי אם לא בהפסק רב בנתיים ובאמת ראיתי בצל"ח שרק פסוק ראשון הוא דאורייתא כי צריך לומר ברוך שם כבוד וכו' אחר פרשה ראשונה:

תוס' ד"ה היה קורא:

רש"י ד"ה ויאמר אינו נוהג אלא ביום דמשתעי בציצית שאינו נוהגת אלא ביום דכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לילה שבת דף כ"ז. והנה מכאן ראיה ברורה לשיטת הרמב"ם שפסק דכסות המיוחד ליום אף שלבשו בלילה פטור מן המצות ולהרמב"ם בתר לבישה אזלינן ואף כסות המיוחד ללילה אם לבשו ביום חייב בציצית ולפ"ז בלילה אף אם לבשו כסות המיוחד ליום פטור מן הציצית ובכן ויאמר אינה נוהג אלא ביום אבל בלילה בשום אופן אינה מצות ציצית:

אבל לשיטת הרא"ש דקאמר כסות המיוחד ליום אף אם לבשו בלילה חייב בציצית א"כ קשה הא גם ויאמר נוהג בלילה אם לובש כסות המיוחד ליום גם בלילה חייב בציצית. ובאמת כבר הקשה הרא"ש בעצמו היאך שייך שציצית הוא מצות עשה שהזמן גרמא הא כסות המיוחד ליום אם לבשו בלילה חייב בציצית ותירץ כיון דעכ"פ כסות המיוחד ללילה פטור וא"כ שפיר מיקרי זמן גרמא דהא הזמן גורם החיוב דהיינו לענין יחוד דבעי שיהיה מיוחד ליום:

ובכן גם פה צריך לדחוק לדעת הרא"ש ולומר כיון דלענין יחוד דבעי שיהיה מיוחד ליום ולא ללילה אף שלובש בלילה נמי חייב אבל כיון דעיקר חיובא רק משום יום נצמח ולא מלילה הו"ל דבר הבאה החיוב משום יום ולא משום לילה והיה אם שמוע נוהג בין ביום ובלילה החיוב בעצמה ג"כ בלילה נצמח כמו ביום כן צריך לומר וזה שנקט הרא"ש פה משום דציצית מצות עשה שהזמן גרמא ולכאורה מה בעי פה במצות עשה שהזמן גרמא הו"ל פשוט משום דכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לילה אבל בזה עדיין לא היה עולה יפה דאז יהיה קשה הא כסות המיוחד ליום אף לובש בלילה חייב לשיט' הרא"ש. א"כ עדיין נוהג ויאמר אף בלילה לכן הביא הרא"ש טעמ' דמתנית' הוא משום שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ולכאורה קשה הא עדיין בלילה איכא חיוב ציצית בכסות יום כמו שהקשה הרא"ש וע"כ צריך לומר כתירוצי כיון דעיקר החיוב רק מיום נצמח שפיר מיקרי זמן גרמא וא"כ גם פה ראוי להקדים והיה אם שמוע כיון דהחיוב של לימוד התורה נצמח בלילה כמו ביום, משא"כ החיוב של הציצית נצמח רק מביום והבן:

אך לפי אלה הלשון של המתנית' אינו מכוון קצת דאמר ויאמר אינו נוהג אלא ביום זה אינו הא באמת נוהג אף בלילה בכסות המיוחד ליום אלא היינו טעמא משום דהחיוב נצמח מביום והו"ל לומר משום ויאמר אינה החיוב אלא מביום. אבל לפי פירש הרמב"ם שמפרש בלילה בכל אופן פטור מציצית אף בכסות המיוחד ביום נ"כ פטור בלילה שפיר מדויק הלשון ויאמר אינו נוהג אלא ביום ובלילה בשום אופן אינו מצות הציצית. ובדין הוא להקדים ונכון מאוד:

ומה מאוד מתקו לי לפרש הלשון של פירש משניות להרמב"ם שנקט ענין דברו אינה נוהג אלא ביום כי המצוה האמורה בפרשת ויאמר והוא מצות ציצית אינו מחוייבת אלא ביום עכ"ל. וכוונתו להנ"ל ענין דברו אינו נוהג שנקט משמע להדיא דלא כהרא"ש והיא מצות ציצית אינו מחוייבת אלא ביום דייקא אפי' כסות המיוחד ליום ג"כ פטור אם לבשו בלילה ואיכ' שום אופן דיהיה חייב בלילה במצות ציצית ובכן נכון והרמב"ם לשיטתו מאוד נעלה: ועתה נראה לע"ד דרש"י כיון לדעת הרמב"ם דבלילה אין שום חיוב ציצית ואפי' לובש כסות המיוחד ליום ובכן שפיר מפרש מפסוק וראיתם אותו פרט לכסות לילה וציי' על גמרא שבת ולא על גמרא מנחות ולא צריך לגמרא מנחות דטעמא משום מצות עשה שהז"ג אלא משום דאינ' נוהג אלא ביום וראיתם אותו פרט לכסות לילה היינו ללובשו בלילה ובשבת רק מזה איירי והבן. וזה הוא דעת הב"י שכתב באורח חיים סי' י"ח שדעת רש"י כהרמב"ם:

אבל עדיין דברי רש"י קשה קצת הא להנ"ל כאשר בארנו פה ע"כ כוונת רש"י כהרמב"ם דאינו נוהגת אלא ביום וגם לישנא דנוהג זהיר רש"י, ודי בזה דמעט כסות לילה ועיין רש"י שבת שם בד"ה לכסות לילה מפרש רש"י כסות המיוחד ללילות דלא לחייב ומשמע כפירש הרא"ש אבל כסות המיוחד ליום אף שלובשו בלילה חייב דאל"כ הו"ל לרש"י לפרש כסות הלובש בלילות פטור והו"ל לפ"ז במשנה פה לציין על מנחות לכוין שהיא מצוה עשהז"ג ומיקרי פטורה בלילה ורש"י פה נקט שאינו נוהגת אלא ביום משמע כפירש הרמב"ם ובשבת כפירש הרא"ש עי"ש וצ"ע ויש ליישב. ויעיי' שער המלך הלכות ציצית פ"ג הלכה ז' שהובא הוא ג"כ שם דרש"י סתר את עצמו והב"י נקט דרש"י כדעת הרמב"ם והביא מרש"י מנחות וזבחים ושבת דסותרין ועיי'. ולע"ד גם מרש"י פה משמע כדעת הרמב"ם והשער המלך לא הזכיר מרש"י פה ועיי' שער המלך:

ושבתי וראיתי הרמב"ם בחבורו לא הזכיר כלל טעמ' מדוע מקדים והי' אם שמוע לויאמר אלא לא הזכיר כלל הטעם ועיי' רמב"ם פ"א מהלכות ק"ש הלכה ב' ומה היה קורא וכו' ואחריה והיה אם שמוע שיש בה ציוה על זכירת שאר מצות ויעיי' שם בכ"מ שרוצה לומר תחילה לא גרס זכירת אלא בפ' ציצית ובדין הוא להקדים לזכירת המצות עשיית המצות הציוה על המעשה מהציוה על הזכירה ויעיי' שמפרש לדעת רבינו זה הפירש במתנית' למה קדמה וכו' וכו' וזה לע"ד צדקו יחדיו עם הפירש משניות ולשונו מדוקדק היטב שנקט ענין דברו אינו נוהג אלא ביום דייקא היינו ענין דברו שהענין שמובן ממנו שמזכירין כל המצות ע"י מצות ציצית אינו נוהג אלא ביום וזה פירש הכסף משנה וזכירת המצות שנזכר בויאמר אינו נוהג אלא ביום רצונו המזכיר שהוא הציצית אינו אלא ביום ועיי'. וזה שכיון בפירש המשנה ענין דברו רצונו הענין דברי המזכיר על כל המצות הוא ציצית ואינו נוהג אלא ביום ועיי' והוא מתוק:

אבל ראיתי בלחם משנה שהוא מתרץ דלא נתן רבינו טעם כלל לקדימה והיה אם שמוע לויאמר שזה אינ' קושיא כלל שהרי בתורה כתובה פרשת והיה אם שמוע אחר פרשת שמע ושמע אחר פרשת ויאמר ואם כן אם נקדים ויאמר לוהי' אם שמוע אין כאן שום סדר מהכתוב בתורה אבל עתה יש סדר קצת והי' אם שמוע אחר שמע ככתוב בתורה בלי שום הפסק ויאמר בנתיים:

ובמתנית' פה ראינו ע"כ צריך ליתן טעם והנראה לומר כי יש לומר ריב"ק פה סובר ק"ש דרבנן ולכן אף שפרשת ויאמר מצד הדין מאוחר מפני שהיא אז על הסדר אבל עדיין קשה כיון ויאמר הוא דאורייתא מצות זכירת מצרים מלמען תזכור כמוכח רש"י לקמן א"כ בדין הוא להקדים ויאמר ולא אכפת לנו הסדר לכן צריך טעם במתנית' אבל הרמב"ם לשיטתו פוסק ק"ש דאורייתא וכל ב' פרשיות להרמב"ם הוא דאורייתא מאחר דפסק ספק קרא ק"ש חוזר וקורא וקאי על הפרשיות וא"כ כיון דגם והיה אם שמוע דאורייתא אין שום סברא להקדים ויאמר כמוכח בלחם משנה דאז ביותר טוב שיהיה על הסדר כהנ"ל:

אבל הביאור מרדכי פה על הגמרא ש"מ מצות צריכות כוונה מפרש דהרמב"ם סובר מצות צריכות כוונה ולכן צריך בפסוק ראשון לכוון וסיים לבאר דהרמב"ם סובר רק במצוה דאורייתא בעי כוונה וסיים רק פסוק ראשון הוא דאורייתא להרמב"ם וא"כ הוה נגד דברינו פה ועיין לקמן מה שמתמה אנו על הביאור מרדכי ומשם תדרשו. וגם פירש זה מתנגד לפי' רש"י שמפרש קים דפרשתי סתם מתנית' ע"כ סובר ק"ש דאורייתא אבל יש לומר דרש"י סובר רק פרשה ראשונה דאורייתא וזה סובר ג"כ ריב"ק והכל על מקומו בשלום: כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים וכו' ובארתי כאשר ראיתי דבר נחמד בספר דברי פני אריה בדרשה ד' שהובא שם מדרש רבה פ' ואתחנן על הפסוק שמע ישראל וז"ל שמע ישראל מהיכא זכו ישראל לקריאת שמע משעה שנטה יעקב למות קרא לכל השבטים ואמר להן שמא משאני נפטר מן העולם וכו' אמרו לו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד והוא אמר בלחישה בשכמל"ו א"ר ר' לוי ומה ישראל אומרים עכשיו שמע אבינו ישראל אותו הדבר שצויתנו נוהג בנו ה' אלקינו ה' אחד ויעיי' דבריו שכל הכלל הזה ללמד באה לקיים התורה והמצות על פי קבלה ולא על פי חקירה כי החקירה יטעה עיני חכמים לרוב פעמים ועיין שכלו טח מלראות. והובא בשם חכם אחד שכתב וז"ל ראה אנכי נותן לפניכם היום אותת גדולים ומופתים חזקים מן השכליות על תורתינו הקדושה שהוא מן השמים מ"מ ראוי לכל ישר לבב להאמין בהתורה ע"פ קבלת אבותינו הקדושים ולא כתבתי ולא טרחתי להביא ראיות ומופתים, רק להסתים פה המקטריגים ואפיקורסים וכו' אבל לטובים ולישרים בלבותם טוב להם להחזיק במדה טובה על פי הקבלה שקבלנו מאבותינו הקדושים עכ"ל עיי':

וביאר בזה תמיהת המדרש כי אמר מילת קריאה נופל על דבר הפשוט ואין צריך עיון כקורא באגרת או קורא בתורה כי בימיהם למדו מקרא על פי קבלת חז"ל אבל אם אדם רוצה לעיין בדבר על זה אינו נופל לשון קריאה אלא לשון לימוד וזה תמיהת המדרש מהיכא זכו ישראל לק"ש כלומר כיון שהדבר הזה שצריך להאמין בה' אחד צריך התבוננות ועיון רבה בחקירה ושקידה להשיג והיכא נופל לשון קריאה שאנו אומרים דבר זה כדבר הפשוט לנו. לזה מתרץ כשנטה יעקב למות אז מסור לבניו אמתיות הקבלה שה' אלקינו ה' אחד ומטעם זה אין אנו צריכין לחקירה והוא אצלינו דבר פשוט להאמין שה' אלקינו ה' אחד לכן נופל רק לשון קריאה על קבלת עול מלכות שמים לשון קריאת שמע אבל עדיין יש לתמוה דהוי רק להתחיל מה' אלקינו ה' אחד אר"ל א"א כן ליעקב אבינו שמע ישראל אבינו אותו הדבר שצויתנו עדיין נוהג בנו רצה לומר ע"פ הקבלה שקבלנו ממך אנו מקבלין עול מלכות שמים בכל יום באמירה בעלמא בלי חקירה רק כקורא כי אנו מאמינים זאת ע"פ הקבלה מאבותינו והבן ע"כ דברי פני אריה:

והנה גם אנחנו אחרי רבינו הקדוש הזה בפרוש הנכון שזה לכלל לנקוט בידינו כל התורה והמצות לעשות ולקיים על פי הקבלה ואמונה כאשר ציוה ה' אלקינו וכאשר ציוה לאבותינו כן אנחנו מאמינים ומקיימים התורה כי ברוב חקירה לא יחדל פשע כי חכמת התורה אשר יצאה מפי ה' עליון החמדה היקרה האצולה מאור העליון איכה ישיג יקר ערכה איכה ישיג עומק אמרותיה וטעמיה איכה ישיג עומק חכמתה בתבונה החלושה המהולה בסיגי החומר וקשורה בענני הגשם ובקל יפול עין הגשמי בטעות הרבה עד שילכוד ברשת היצר הרע לילך בדרך לא טוב ויחקור ויפול ואפי' טעמא של המצות אנו אין צריכים לידע כי ראינו שני המצות אשר גילה לנו תורה טעמים לא ירבה לו נשים ולא ירבה לו סוסים הוכשל שלמה החכם כידוע:

ושמעתי לפרש מפי אהובי תלמיד חכם מופלג גדול בתורה הרבני מוה' אבא חיי' הירש נ"י מתושבי ק"ק שארנא שמפרש בזה רש"י בתורה פ' ואתחנן ד' פסוק ו' ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם וכו' ומפרש רש"י ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו ואמר הרבני הנ"ל ושמרתם זו משנה היינו הלכה פסוקה שיצא ממשנה ועשיתם כמשמעו דייקא בלי לחקור אחר טעם רק כאשר שמעו בלי שום טעם ואז אינו מקלקל השורה והקיימו בטח ויפה כיוון: וכן דרכי תמיד למוסר השכל לפתוח פי בהלכה לומר אם יפלא בעינך איזה מצוה מדוע יעשה ככה ומה טעם יש בה ומדוע אינו בדרך אחר היותר נכון, אזי תשיב בקיצור אומר במעט דברים אשר יחדל פשע אנו עושין המצוה אשר ציוה ה' ה' ציוה ויעמוד וצוית ה' עלינו לקיים בלי לחקור אחריהם ולהאמין באמונה שלימה בכל התורה שהיא נתונה למשה רבינו וכו' וכו' וקבלה אשר קבלה אבותינו גם לנו ולזרעינו עד עולם:

ובזה בארתי פסוקי תורה פרשת חקת וידבר ה' אל עשה ואהרן לאמר זאת חקת התורה אשר ציוה ה' לאמר ויקחו פרה אדומה וכו' והנה פה כתיב תרי פעמים לאמר הלא ייתר הוא ולע"ד כאן מודעה רבה לאורייתא עיי' ברש"י שם וכאשר אנכי בארתי זה הרש"י שאת חקת התורה פירש"י לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה לפיכך כתב בה חקה גזירה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה והמובן בפשוט דרק על פרה אדומה מפרש רש"י ככה ולע"ד הוא כלל על כל התורה כולה בלי לומר בוא ונחקור טעמא של המצות כאשר בארנו אפי' שמע ישראל ע"פ קבלה ואמונה וזה כוונת רש"י מונה את ישראל מה המצוה הזאת דייקא המה בקשו על כל המצוה לשאול מה המצוה הזאת ומה טעם בה לפיכך כתב בה חקה גזירה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה וקאי על כל מצות התורה וזה שרוצה רש"י שנקט וזאת חקת התורה קשה לרש"י למה נקט זאת חקת התורה הו"ל למנקט זאת חקת הפרה וכו' ולהנ"ל יובן זאת חקת התורה דייקא זאת היא חקת כל התורה שכל התורה תהי' בעינך כחקה וכאשר נלאו כל חכמי לב ולא יוכלו להבין טעמא של הפרה אדומה אשר שלמה החכם אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני כך כל המצות המה רק חוקים ואי אתה תבין יסודם וטעמם עין הגשמי אשר מעפר יסודו רחוק הרבה לידע ולהבין עומק טעמי מצות ה' ואין לך לחקור אחריהם ורק עשה רצון ה' בחשק עצום והאמין בה' ויחשב לך לצדקה ותבין זאת ומיני אל תזוע:

ובאלה אמרתי מבואר הפסוק תרי פעמים לאמר וזה הכוונה זאת חקת התורה היינו בזה אני מודיע לך חקת כל התורה. אם ישאלו לך האומות מה המצוה הזאת או אם אתה בעצמך תהיה השואל רק זאת תשיב ויהי' רגיל על לשונך להשיב ולאמר אשר ציוה ה' דייקא על כל המצוה הזאת רק זאת תשיב אשר ציוה ה' לכן אני מקיים ועושה המצוה הזאת יען ה' ציוה הוא ציוה ויעמוד ואין לי לידע שום טעם וסברה רק אני מאמין שה' ציוה ובאמונה השלימה אנכי אקיים המצוה:

וזה אשר ציוה ה' "לאמר" זאת לאמר אשר ציוה ה' היינו אשר ציוה ה' שה' ציוה "לאמר" זאת לאמר ולהשיב כמו המצוה של פרה אדומה שאין אתה מבין טעמה ויסודה כן תחזיק ותקיים כל התורה ולא תעלה מעלה על במתי החכמה והתבונה לחקור אחריהם כי אלקים הבין דרכה ולא אתה:

ובדרשה לשבת הגדול בארתי באלה דברי חכם שאמר חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים ומשפטים אשר ציוה ה' אלקינו אתכם ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן מילת ואף אתה אמור לו קשה מאוד להבין כי מי אמר לו כבר תשובה על שאלתו שנקט ואף אתה הו"ל לומר ואתה אמור לו שוב כבר מורגל להקשות מה החילוק בין שאלת החכם לשאלת הרשע גם הוא אמר מה העבודה זאת לכם:

ובחקירה הזה שבארנו באנו על נכון וכחכם שואל וכחכם משיב כאשר בארנו כל המצות העדות וגם החוקים גם המשפטים צדקו יחדיו ועומדים ממעל לנו חלושי כח וקצרי דעת להבין ולהשכיל יסודותיה רק כה יאמרו בית יעקב ותדברו בני ישראל אשר ציוה ה' לכן אנו מקיימים רק עבור שה' ציוה וכאשר בארנו פה אשר ציוה ה' "לאמר" וכולנו יחדיו ככה יאמרו אשר ציוה ה' לכן אנחנו ברוב אהבה וחיבה ותשוקה עזה רודפים ומבקשים לקיים תורה הקדושה ככל משפטיה וחוקותיה ובזה נסתם פה האפיקורסים ובאלה אנו הולכין בטח לבלתי הטות ימין או שמאל:

וז"ש החכם אשר עינו בראשו ויבין כי אין לחקור אחר מצות ה' ליתן טעם ומטעמים רק דרך המלך נלכו ותורת ה' תמימה ומתוקים מדבש ונפת צופים ורק אשר ציוה ה' לנו לקיים וז"ש מה העדות והחוקים ומשפטים זה הוא השאלה שלו מה המה ומה הטעם ומיד השיב אשר ציוה ה' לא על פי חקירה ולא על פי חכמה להבין אלא רק אשר ציוה ה' אלקינו אתכם כיון שה' ציוה בודאי טוב לנו לקיים בלי חקירה ובלי הבנה יתירה. וזה הוא חכמתו הגדולה שמבין ומביט להמשיך בני אדם במסילה ישרה במעגלי צדק לאמונת ה' אל עולם על פי אמונה וקבלה מאבותינו ורק "אשר ציוה ה'" והוא שואל והוא מיד משיב אשר ציוה ה' אלקינו אתכם והנה החכם בחכמתו יפה השיב אבל אף אתה אמור לו כהלכות הפסח דייקא יען שבמצות הפסח בזה המצוה להרבות בסיפור ביציאת מצרים גם אתה מענין הפסח תוכל להשיב לו טעם וסברה מדוע אנו מקיימים הפסח ככל הלכותיה אבל אחר הפסח אין מפטירין אפיקומן בשאר המצות אין לחקור רק לקיים כאשר ציוה ה' והבן ועתה הלכתי קצת לטייל ואשיב לאשר לפנינו הנה בארנו בשם דברי פני אריה כי בשמע ישראל אשר הניח לנו אבינו יעקב ע"כ זה מורה לנו הדרך אשר נלכו בה לעשות מצות ק"ש על פי קבלה לכן מיקרי קריאת שמע כקורא אגרת בלי חקירה והבנה רק על פי קבלה והנה בארתי כן צריכים אנחנו לעשות כל המצות וזה הפירש מתנית' כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה והנה בזה יבין אם אומר שמע ישראל ע"כ הכוונה ככה כאשר ביאר ר' לוי אנו אומרין כן לישראל אבינו שאנחנו מקיימים בקבלה אשר מסר לנו אבינו שה' אחד ואחר כך יקבל עליו עול מצות אחר זה דייהא כמו זה שקבלת עול מלכות שמים ע"פ "הקבלה באופן הזה יקבל עליו עול מצות על פי הקבלה ולא על פי חקירה והבן:

וזה מתוק בלשון המשנה כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים דייקא שיקבל ע"פ קבלה מלשון קבלה כמוכח בשמע ישראל ואח"כ מקבל עליו עול מצות גם המצות אחר כך כמו זה יקבל ע"פ הקבלה ולא ע"פ חקירה והבן:

ומה מתקו לי לפרש על פי הנ"ל הפייטן לשבת נחמו באהבה שאמר שאר יעקב לך אקוב דת אל אשר נתן לך ושמע תורת שמע אשר נחלו בני איתן מצותה לקרותה לנוחלי גן הביתן. והנה בארנו כבר פה לקבל כל התורה על פי הקבלה ואמונה בלי חקירה. ובזה אנו הולכין בטח בלי להטות מדרך ישר וכבר ביאר דברי פני אריה ק"ש בירושה ובקבלה מיעקב אבינו, וק"ש אצלינו כדבר פשוט כקורא אגרת לכן קריאת שמע רק בקריאה בעלמא סגי בלי חקירה והבנת הענין כלל והנה אנכי בארתי פה והוספתי מדלי לפרש בדרך הזה שאנו מקבלין עלינו עול מלכות שמים היינו ק"ש על פי הקבלה וירושה בלי חקור אחר זה. זה יהיה לנו למורה דרך החיים על כל המצות אחר כך יקבל עליו עול מצות ע"פ הקבלה כמו ק"ש על פי הקבלה כן כל המצות: וז"ש הפייטן שאר יעקב לך אקוב דת אל אשר נתן היינו לך אקוב כל הדת כל התורה אחריך אקוב אחר יעקב ואקיים כמו שאתה מסרת לבניך ק"ש בתורת ירושה וקבלה גם באופן הזה כל הדת לך אקוב גם ע"פ הקבלה והיינו אשר נתן רק אקיים אשר נתן לנו בקבלה בלי חקירה ואמר לך ושמע תורת שמע היינו שמעו נא תורת שמע כאשר היא התורה של שמע כמו תורת שמע כן תקיים כל הדת ואמר והבן באיזה אופן הוא תורת שמע אשר נחלו בני איתן דייקא רק מצד שנחלו מצד הירושה וקבלה שמסר לנו אבינו מה טוב חלקנו ומה יפה ירושתנו ואמר והוא הראיה דע"כ רק מצד הירושה וקבלה היא ולא צריך לחקור מצותה לקרותה היינו רק לקרותה כאשר קורא אגרת ככה מצותה רק לקרות שמע כדבר פשוט דנופל לשון קריאה וע"כ דלא לחקור כלל וזה הוא לנוחלי גן הביתן היינו בה"ג תלכו בטח לנחול גן עדן אם כל התורה תקיימו ע"פ הקבלה אשר ציוה ה' לנו וכאשר ירושה בידינו מאבותינו ואם ככה אתה נתעטר במדת אמונה וקבלה אז תתהלך בטח ונעימות בימינך נצח. והבן כי נעים. ועשיתי מטעמים לאמ"ו הגאון בעל דברי פני אריה זכור לטוב ולברכה:

ומדי דברי בו עוד זכר אזכרנו לבאר מאמר מעשה בהגדה מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע וכו' והיו מספרים ביצי"מ כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. ולהענין הנ"ל כאשר בארנו שאלת ותשובת החכם בארנו גם להמתיק המעשה כי בארנו שהחכם רק משיב תמיד אשר ציוה ה' לעשות ובזה נמצא דבר דבר על אופנו ולא שלטה בו יד מחבל ומשחית שרוצה להשחית דבר ה' בשאלות והוא באחת אשר ציוה ה' משתיק וסותם כל פה דוברי שקר ואמר לתורה הקדושה אין חקר: אך בארתי ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח היינו בענין הלכות הפסח שם המצוה לספר בטעם וסברא כי כל המרבה לספר משובח ואם כן ענין הפסח הוא בטעם וסברה אבל אחר הפסח חדול מחקירה. וכבר בארנו שקריאת שמע מורה על דרך ישרה בלי לחקור רק קורא בקריאה בעלמא סגי ורק בקבלה ואמונה. והנה מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע וכו' היו מספרים ביצי"ט כל אותו לילה ובודאי בנועם דבריהם האריכו לבאר ולחקור בחכמה ובדעת לספר ביצי"מ בטיב טעם להאיר בחכמה יתירה כל ענין יצי"מ כי כל הלילה לספר בודאי האריכו בסברה וחקר להבין הענין כאור הבקר. ואמרו אח"כ התלמידים שכבר האריכו הרבה בחקירה וסברה טוב יהי' לנו לחזור אל דרך הישרה לאחוז במדת הקבלה ואמרו רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית היינו כבר הוא הזמן לחזור לקריאת שמע ולומר קריאת שמע היינו לקבל עול מלכות שמים בו אנו לומדין הכל על פי אמונה וקבלה ובכן גם אנחנו נלכו בטח אחר הטעם והחקירה עדיין רק לאחוז במדה הטובה אשר הוא מקור הברכה ולאחוז במדת הקבלה וכבר היה הרבה טעם וסברא בכל הלילה והגיע זמן קריאת שמע לבלתי שכוח כי עיקר אצלינו אשר ציוה ה' לאבותינו והבן כי ישר. סיג לחכמה שתיקה ואל תחקור. וזאת היא מדה נכונה, רק לאחוז בקבלה ובאמונה ואף שהלכנו מדרך הפשוט שהמה היה מעוררים לבלתי שכוח בק"ש אבל אעפ"כ בתוך מתק דבריהם יובן גם זה בתוכו:

פה אכתוב בעזה"י חדושי שחנני ה' במצות צריכות כוונה לחדש חדשות בגמרא והלכות וה' יושב הצבאות יורנו מתורתו הקדושה נפלאות: גמרא ש"מ עצות צריכות כוונה עיין רש"י ותקשה לרבא וכבר תמה מגן הגבורים בסי' ס' הא איכא עוד מ"ד טובא דסוברים מצות אין צריכות כוונה ומדוע דוקא מפרש רש"י דתקשה לרבא עיי'. ואמרתי ליישב הנה הפ"י הקשה מאי מקשה הגמרא פה ברכות ש"מ מצות צריכות כוונה וקשה על רבא תיפוק לי' בלאו הכי מוקמינן הא מילתא דמצות צריכות כוונה בפרק ע"פ כתנאי ור' יוסי סבר אפי' מרור דרבנן צריך כוונה וכ"ש בדאורייתא א"כ ע"כ רבא דאמר התוקע לשיר יצא ע"כ לא סבר כר' יוסי אלא כאידך תנאי וא"כ שפיר מצי רבא לאוקמא מתנית' דפה כר' יוסי עכ"ל ועיי': ולע"ד מאוד תמהתי על פ"י וכי נעלם מעינו קדשו התוס' שם מ' ראש השנה דף כ"ח בד"ה אמר רבא דהקשה התוס' שם מדוע צריך רבא להביא מכפאו ואכל מצה הוה לי' להביא מברייתא דערבי פסחים דקתני אכלו שלא במתכוון יצא דקתני בהדיא ומשני דהתם הו"א היינו בירקות דרבנן ומה שמקשה עליו מברייתא דלקמן ולא פריך מר' יוס' דהתם דהוי מצי לדחויי דלעולם מצוה משום הכירא והנה ראינו מתוס' הנ"ל שקאמר ומדוע לא מקשה מר' יוס' ארבא ולמה לא מתרץ התוס' דרבא סובר כשאר מ"ד דסוברים שם מצות אין צריכות כוונה אבל ע"כ כוונת התוס' כאשר הקדים כי זה אינו מכריע דיש מ"ד דסובר בדאורייתא מצות אין צריכות כוונה דשם רק בדרבנן סובר אין צריכות כוונה אבל בדאורייתא מן יימר לנו ולזה הקדים התוס' דע"כ ככה מוכח מדלא הביא רבא מברייתא שם אכלו שלא במתכוון דמוכח דאין צריך כוונה ע"כ סובר שאני ירקות דהוא דרבנן ומינ' לא נשמע על דאורייתא וא"כ שפיר דלא מצינו שום תנא מפורש בהדיא בדאורייתא דאין צריך כוונה וע"כ לא יוכל לומר דרבא סובר כתנאי דסובר אין צריך כוונה דלא מצינו בדאורייתא דאין צריך כוונה ולכן שפיר מקשה התוס' הא מר' יוס' מוכח אפי' בדרבנן צריך כוונה מכ"ש בדאורייתא וא"כ מדוע לא מקשה מר' יוסי עיי' היטב:

וא"כ לפ"ז לא הבנתי מה רוצה הפ"י לומר דרבא מצי לאוקמ' מתנית' פה היה קורא כר' יוסי דא"כ עדיין קשה רבא כמאן דסובר הלא לא מצינ' תנא דסובר בדאורייתא מצות אין צריכות כוונה וכן משמע מתוס' מר' יוס' אפי' להקשות על רבא ומאוד צ"ע על הפ"י:

ובהיות כן נראה לי לומר דהנה מבואר כמה פוסקים דלא סבירא לי' לחלק בין דאורייתא לדרבנן ועיי' בפר"ח סימן תפ"ט מדהקשה הב"י על הטור והרא"ש ש"מ דלא ס"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן וגם מהרי"ף משמע דפסק מצות צריכות כוונה והשמיט הברייתא אכלו שלא במתכוון ע"כ משמע דליכא לחלק בין דאורייתא לדרבנן והאמת הסברא כבר מבואר במגן גבורים סימן ס' דרוצה לומר כיון דבזמן דאיכא פסח מרור דאורייתא א"כ אף בליכא פסח נמי מרור כמו דאורייתא ובעי כוונה אלא דהוא אומר דע"כ אינו כן דהא התוס' בר"ה כ"ח ע"א כתבו דהא דהוצרך רבא לדקדק מכאן ולא הביא מברייתא דהתם דקתני בהדיא משום דהו"א דירקות דרבנן אבל מצות דאורייתא בעי כוונה ע"ש דאין לחלק במרור משום דהמה דאורייתא וא"כ יש לומר כל אלה מוכח שפיר דאין לחלק ולומר משום מרור דהיה מדאורייתא הוי כדאורייתא נמי עכשיו דא"כ מדוע לא הביא מברייתא ראיה ע"כ לרבא שפיר יש לומר דמרור רק דרבנן משא"כ לע"ד לשאר מ"ד דסובר מצות אין צריכות כוונה המה סברו מדנקט בברייתא אכלו שלא במתכוון יצא מוכח כן ואף דמרור דרבנן אבל המה סברו דאין לחלק מאחר דהיה ויהיה דאורייתא הוי כדאורייתא וכאשר הב"י סובר לדעת הפ"ח וא"כ כיון דאמרו במרור מצות אצ"כ ה"ה בדאורייתא וא"כ שפיר כיון רש"י דמפרש דוקא הקושיא לרבא לשאר מ"ד ליכא להקשות דיש לומר המה סברו כברייתא אכלו שלא במתכוון דמצות אין צ"כ והמה סברו דאין לחלק במרור שהוא דרבנן זה אינו כיון דהיה דאורייתא ויהיה דאורייתא הוי עכשיו נמי כדאורייתא ומתנית' דהיה קורא מתוקם כר' יוסי דסובר מצות צריכות כוונה משא"כ לרבא דהוא סובר זה הברייתא אכלו שלא במתכוון ע"כ איירי רק בדרבנן ואין להביא ראיה על דאורייתא כמוכח מתניתן דאל"כ למה לא דייק מברייתא הזה ושפיר מקשת הגמרא כהנ"ל שרוצה רש"י דדוקא לרבא מקשה ודוק היטב:

שבתי וראיתי בכתב סופר סי' ק"ז שהקשה לפ"ז דיש לחלק בין דאורייתא לדרבנן ולכן לא הביא ראית מהך דאכלו שלא במתכוין דיצא משום דשם איירי במרור דרבנן והקשה הכתב סופר א"כ איך הביא ראיה מהך דשלח' לי' לאבוה דשמואל דהתוקע לשיר יצא דילמא סבירא לי' הך דשלח' כראב"י דסובר מצה בזמן הזה דרבנן ולכן יצא משא"כ התוקע לשיר תקיעה דאורייתא וצריך כוונה ודוחק דידע רבא דשלחי לי' סבירא לי' מזה בזמן הזה דאורייתא הו"ל לפרש עכ"ל הטהור ועיי' וכתב עוד הכתב סופר ויש אתי מקום לתרץ דעכפ"ז עד"פ לפי שיטת הרא"ה דדייק מדשלחי לי' כפאו ואכל מצה ולא אמר אכל שלא במתכוון שאינו יודע שהוא מצה ופסח ש"מ דכה"ג באמת לא יצא וטעמא דהו"ל כמתעסק דלא יצא כמ"ש הטו"א והנה החק יעקב סי' תע"ה כתב בדרבנן א"צ כוונה ומסתבר לי גם מתעסק יצא וי"ל דרבא ס"ל הכי ומדשלח לי כפאו ואכל מצה ולא אמרינן אכלו שלא במתכוון ש"מ דאי לא ידע שהוא מצה לא יצא דמתעסק לא יצא ואי ס"ל רק בדרבנן אין צ"כ א"כ מתעסק נמי יצא אלא ע"כ ס"ל דאין צ"כ אפי' בדאורייתא ומצה בזה"ז דאורייתא וסיים אלא דקשה עדיין מדמקשה על רבא פשיטא הלא רבא טובא קמ"ל דלא תימא דשלחו לי' ס"ל מצה בזמן הזה דרבנן ובדרבנן דוקא ס"ל מצות אין צ"כ קמ"ל זאת אומרת דאי ס"ל דוקא בדרבנן גם מתעסק יצא וכ"ז אינו פשוט וצריך להשמיענו עיי' היטב בכתב סופר שהניח בצ"ע:

ולע"ד נראה אחר העיון היטב ליישב קושית כתב סופר כאשר רבינו מורה לנו הדרך אך לא מטעמא אלא כאשר יגעתי ומצאתי בסברה ישרה הנה גם אנכי אקיים ואבחר שיטת הרא"ה ולית שום פקפוק באופן אחר לדייק וככה מדויק היטב מדשלח' לי' כפאו ואכל מצה ולא שלח' לי' אכלו שלא במתכוון ש"מ דכה"ג באמת לא יצא דאכלו שלא במתכוון כלל הוי מתעסק ומתעסק לא יצא וכן נכון ואף זאת דיש שיטת רבינו ירוחם דרוצה בכוונת אחרת להבין אבל אנכי אפרש בשיטת הרא"ה וכבר מדויק היטב ובו קיימו הגמרא לע"ד והנה לפ"ז לכאורה קשה לע"ד להני דשלחי' לי' דוקא כפאו ואכל אבל שלא במתכוון לא יצא קשה הברייתא בערבי פסחים דקתני להדיא אכלו שלא במתכוון דיצא דזה שלחי' לי' ע"כ אמור' נינהו כידוע וקשה להם הברייתא דנקט אכלו שלא במתכוון יצא דאפי' מתעסק יצא וכמאן סבירא לי' וע"כ כר' יוסי דשם דסובר מצות צריכות כוונה לא סבירא לי' דא"כ אפי' כפאו ואכל מצה לא יצא לר"י בה"ג לא יצא כמוכח במתנית' במטבל בחזרת ועיי' בב"י סימן תע"ה שכתב שבהכי אתיא שפיר שכתב שאם אנסוהו גוים לאכול מצה יצא ולא כתב שאם אכלו בלא מתכוון יצא דבלא מתכוון בכל גונא דלא מתכוון משמע ויהיה משמע אפי' בלא ידע שהוא פסח וזה לא יצא. וא"כ לפי הנ"ל בברייתא דנקט סתם אכלו שלא במתכוון דיצא בכל גונא דלא מתכוון משמע דיצא וא"כ קשה לע"ד להני דשלחי' לי' לאבוה דשמואל מהברייתא הזה אלא ע"כ צריך לומר דתמה סביר' להו זה הברייתא ע"ב סבר בדאורייתא מצות אין צ"כ וסבירא להו בדרבנן רק נחות דרגא דרגא אחד הדרבנן קיל מדאורייתא אם בדאורייתא אין צ"כ אז בדרבנן אפיו מתעסק יצא אפי' שלא במתכוון כלל כגון דלא ידע כלל שהוא מרור ואם בדאורייתא מצות' צריכות כוונת אף בדרבנן אמרו דמצות אין צ"כ אבל שלא במתכוון כלל במתעסק אז בדרבנן נמי אסור כי הדרבנן רק נחות דרגא בדרגא אחת קיל אבל זה אין סברא לומר דקיל בדרבנן אפי' בתרי דרגא והבן:

ובהיות כן המה סבירא שפיר כהך ברייתא דאכלו שלא במתכוון דיצא והיינו בדרבנן אפי' במתעסק יצא ואכלו שלא במתכוון בכל גונא דלא מתכוון משמע כמוכח בב"י והמה סבירא מצה בזמן הזה דאורייתא וא"כ נחות דרגא חד דרגא קיל הדרבנן מדאורייתא בדאורייתא אין צריך כוונת אבל מתעסק בדאורייתא לא יצא ובדרבנן אז אפי' מתעסק יצא וא"כ שפיר בדאורייתא דחד דרגא חמור אז דוקא כפאו ואכל מצה יצא אבל שלא במתכוון כלל בדאורייתא לא יצא ובדרבנן הוא דיצא ובאמת מצות אין צ"כ:

ובהיות כן מתורץ קושית כתב סופר דילמא שלחו לי' סבירא מצה בזמן הזה דרבנן ולהנ"ל כאשר בארנו ניחא אם כן סברי קשה להם הברייתא דנקט אכלו שלא במתכוון יצא דמשמע אפי' במתעסק יצא ולמה יצא להם דוקא כפאו ואכל מצה משמע אבל שלא במתכוון לא יצא אלא ע"כ סבירא להו מצה בזמן הזה דאורייתא ובדאורייתא אין צריך כוונה ולפ"ז בדרבנן אפי' מתעסק יצא ורק בתורה מתעסק לא יצא ובכן ניחא זה הברייתא ערבי פסחים בדרבנן אז אפי' מתעסק יצא והבן ולפ"ז שפיר קאמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא דע"כ מוכח מזה מדאורייתא מצות אין צ"כ דאי בדאורייתא צ"כ א"כ קשה אף דאבוה דשמואל בדרבנן איירי אבל למה לא יצא אפי' במתעסק הא להדיא קתני בברייתא אכלו שלא במתכוון יצא ויהיה קשה הברייתא וע"כ צריך לפרש כהנ"ל בדאורייתא אין צ"כ ובכן בדרבנן אפי' מתעסק יצא היינו מתעסק דע"כ תוקע או אכל והבן וא"כ שפיר מוכח דשלח' לי לאבות דאיירי במצה דאורייתא ושלא בכוונה דוקא יצא אבל לא שלא במתכוון בלל ודוק היטב:

ובאלה מתורץ נמי קושיא אחרינא של הכתב סופר שהקשה מאי מקשה הגמרא פשיטא לתרץ דדי כאשר ביאר. ולפי כאשר אני תרצתי לא קשה כי שיטת הרז"ה מדויק היטב מלשון דכפאו ואכל ולמה לא נקט אפי' שלא במתכוון יצא אלא ע"כ דהם סבירא להו דמצה בזה"ז דאורייתא ולכן דוקא שלא בכוונה מותר אבל מתעסק לא יצא כהנ"ל ועדיין פשיטא כי ככה מדויק מהך דשלח' לי' בלי פיקפוק לשיטת הרא"ה דאפי' להו"א ליכא לפרש כרבינו ירוחם. כי לשיטת הרא"ה פשיטא הוא דככה מדויק ודוק היטב אם לא שיש עדיין לפקפק דילמא עדיין הפשט כרבינו ירוחם וצריך לאשמעינן דלא כרבינו ירוחם היינו דלא למטעי בפשט כרבינו ירוחם. אבל לשיטת הרא"ה לע"ד זה פשיטא ואנן כעת בארנו לשיטת הרא"ה ודו"ק:

ולפ"ז יש לי לומר ולהבין היטב תירוץ תוס' דהקשת התוס' מדוע לא הביא מברייתא דאכלו שלא במתכוון דיצא ע"כ מוכח משם מצות אין צ"כ ותירץ התוס' מהך ברייתא לא מוכח ויש לומר בכוונת התוס' דיש לומר ולטעות כסברת החק יעקב. אם בדרבנן אין צ"כ ה"ה נמי אפי' שלא במתכוון כלל נמי יצא אבל לעולם מדאורייתא צ"כ וברייתא זה אינו מפורש להדיא ולכן הביא רבא ביותר טוב מהך דכפאו ואכל דע"כ מוכח להדיא בדאורייתא אין צ"כ ושם ליכא למימר דילמא גם מצה בזה"ז דרבנן סבירא להו א"כ קשה למה לא יצא אפי' שלא במתכוון ולמה נקטו דוקא כפאו ואכל אלא ע"כ דהמה מחולקים בסברא ישרה זה הברייתא דאכלו שלא במתכוון סובר גם בדאורייתא אין צריך כוונה ומצה בזה"ז דאורייתא ורק בדרבנן נחות דרגא אחת דאז אפי' בדרבנן שלא במתכוון כלל יצא ודוק היטב אבל אם בדאורייתא צריך כוונה אז בדרבנן רק באינו כונה יוצא אבל לא שלא במתכוון כלל ונכון:

ולפ"ז נראה לי להוכיח דלא כחק יעקב במחילת כבודו הקדוש שכתב סי' תע"ה אם בדרבנן אין צ"כ ה"ה אפי' מתעסק יצא ולפי אלה זה אינו אם באמת מדאורייתא צריך כוונה אז רק בדרבנן נחות דרגא אחת ולא שתים אז רק בדרבנן לא צריך כוונה אבל לא שלא במתכון כלל וככה מוכח מכל הנ"ל ודוק:

ומעתה לדינא יש לנו לקיים שיטת המג"א שהובא בשם הראב"ד אם גם בדאורייתא מצות צריכות כוונה אבל בדרבנן מצות אין צ"כ ועיי' בכתב סופר ס"ק י"ד שהוכיח ע"כ לא כן שכתב דהב"י סי' תע"ה הקשה על הרא"ש דהעתיק הברייתא דפסחים אכלו שלא במתכוון יצא והא הרא"ש ס"ל להלכה מצות צריכות כוונה וכן קשה על הטור שכתב הך דאכלה שלא במתכוון יצא ואח"כ מביא פלוגתא לענין מצה אי מצות צ"כ או לא וכתב הפ"ח סי' תפ"ט מדהקשה הב"י סי' תע"ה על הרא"ש וטור ש"מ דלא ס"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן וכתב הכ"ס ובאמת תוס' ר"ה לא כתב רק דהיה מקום לומר כן לכן הביא רבא ראיה טפי מדשלחו לי' אבל לאמת נראה דלא ס"ל חילוק זה ובפסחים תירצו תירוץ אחר ש"מ לאמת לא ס"ל כן לכן נראה דרי"ף לא ס"ל חילוק זה דהא שבק לברייתא דאכלו ש"ב יצא משום דפסק מצות צריכות כוונה ש"מ בדרבנן נמי ס"ל מצות צריכות כוונה וכן נראה שהוא שיטת הרא"ה דס"ל מצות אין צ"כ מדס"ל לרבנן דר' יוס' אכלו שלא במתכוון יצא ואי ס"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן אז רבנן דברייתא לא מכריע דבדאורייתא אין צ"כ ודילמא דוקא משום שהוא בדרבנן עכ"ל עיין היטב בכתב סופר:

ולהנ"ל יש לי עדיין לקיים דין של הרדב"ז הוא אמת וצדק כאשר הובא במגן אברהם בדרבנן אין צ"כ אף אי מדאורייתא צריך כוונה יש לחלק בין דאורייתא לדרבנן אלא כאשר בארנו דהסברא רק לחלק בחדא דרגא ולא בשתים אם בדאורייתא צריך כוונה אז בדרבנן לא צריך כוונה אבל שלא במתכוון כלל גם בדרבנן לא יצא וכאשר הוכחתי מהך דאבוה דשמואל בכפאו וכו' וא"כ יש לומר הב"י שפיר הקשה על הרא"ש דהעתיק זה הברייתא אכלו שלא במתכוון מזה בכל גונא משמע אפי' לא מתכוון כלל והא הרא"ש ס"ל בדאורייתא מצות צריכות כוונה וא"כ הוה רק בדרבנן חד דרגא להקל דאין צ"כ אבל שלא במתכוון ע"כ לא יצא ושפיר מקשה. ובהיות כן מתורץ קושית הפ"ח שכתב מדהקשה הב"י על הרא"ש וטור ש"ת דלא ס"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן ולע"ד הב"י רק אינו סובר לחלק בה"ג ולומר דסוברים מצות צריכות כוונה בדאורייתא ואפ"ה בדרבנן אף שלא במתכוון כלל יהיה יצא זה לא ניחא לי' לב"י לחלק דהב"י סובר כאשר בארנו בגמרא וסברא בדרבנן רק לחלק בחד דרגא ואם בדאורייתא מצות צ"כ אז בדרבנן שלא במתכוון כלל נמי לא יצא אבל למנקט אכלו שלא במתכוון יצא דמשמע בכל גוונא דלא מתכוון דיצא זה לא יוכל למנקט וזה שקשה לב"י אבל באמת בדרגא אחת יש לחלק בין דאורייתא לדרבנן ודוק ולפ"ז יש לי לומר גם תוס' בר"ה במה שאמר ומשמע שלא רצה לקיים דנקט דהיה רק מקום לומר דרבא לכן לא הביא מברייתא דאכלו שלא במתכוון דשם יש לומר ה"ט דהוא דרבנן ותוס' רק כתבו דהיה מקום לומר כן. יש לומר לע"ד זה רק מקום לומר כן היינו דיאמר בדרבנן אפי' שלא במתכוון כלל נמי מותר ואעפ"כ מצות צ"כ מדאורייתא זה רק מקום לומר כן אבל למסקנא ע"כ אינו כן דזה לא שייך להקל בדרבנן בתרי דרגא ולומר אפי' שלא במתכוון כלל דאעפ"כ דיצא אלא בה"ג אז מתעסק לא יצא אבל למסקנא באמת לחלק בחד דרגא בין תורה לדרבנן אם בדאורייתא צריך כוונה אבל בדרבנן אין צריך כוונה אבל בלא מתכוון כלל דלא ידע כלל שהוא מרור או פסח לא יצא ועדיין לקיים שיטת המג"א לחלק בין דאורייתא לדרבנן לענין כוונה בחד דרגא ונכון: ובהיות כן נעלה לי נמי לכן השמיט הרי"ף הברייתא דאכלה שלא במתכוון יצא משום דהרי"ף פסק מצות צריכות כוונה וא"כ רק בדרבנן לחלק בחד דרגא דלא בעי כוונה אבל דאפי' בלא ידע דהוא מרור או פסח במתעסק כה"ג כי ככה איירי הברייתא אכלו שלא במתכוון דמשמע דבכל גונא משמע אפי' מתעסק דיצא זה לא סבירא לי' להרי"ף מאחר דסובר מצות צריכות כוונה א"כ בדרבנן רק בחד דרגא מקילין באין כוונה דיוצא אבל שלא במתכוון כלל לא יצא ודוק:

ולפ"ז מוכח נמי שיטת הרא"ה דס"ל מצות אין צ"כ בדאורייתא מדס"ל לרבנן דר"י אכלו שלא במתכוון דיצא ותמה הכתב סופר אם לחלק בין דאורייתא לדרבנן הרי לא מכריע זה הברייתא בדאורייתא דאין צריך כוונה דילמא רק בירקות דרבנן. ולהנ"ל יש לומר דע"כ מכריע מדקאמר בברייתא שלא במתכוון יצא.

ובארנו אפי' שלא במתכוון כלל ולא ידע כלל שהוא מרור אעפ"כ יצא וכן מוכח בב"י דככה משמע מסתם הלשון שנקט אכלו שלא במתכוון א"כ ש"מ בדאורייתא לא צריך כוונה כלל דאי בדאורייתא צריך כוונה א"כ לא שייך בדרבנן להקל בתרי דרגא תפסת מרובה לא תפסת וא"כ יהיה בלא מתכוון כלל גם לרבנן לא יצא. אלא ע"כ מוכח בדאורייתא מצות אין צריכות כוונה וא"כ שפיר בדרבנן בחד דרגא להקל אפי' שלא במתכוון כלל והרא"ה לשיטתו בודאי ניחא כי יסודו בהך מימרא דפה כפאו ואכל מצה שדקדק כן וכל כהנ"ל שבארנו לשיטת הרא"ה והבן כי טוב וישר הוא. ואף לפי אלה עדיין יש לומר בחד דרגא תמיד יש לחלק בין דאורייתא לדרבנן ואם גם למאן דסבר בדאורייתא מצות צריכות כוונה בדרבנן אין צריך כוונה אבל במתעסק כגון דלא ידע שהוא מרור בה"ג לא יצא ודברי מגן אברהם עדיין קיימין ודוק היטב. ובאתי בכתב יושר לאמ"ו הגאון הקדוש כתב סופר וה' ינחנו בדרך אמת לברר השיטות בלי שגיאה ולהבין דעת קדושים פנימה:

ומעתה אחר כל אלה יצא לנו נמי לאמר שם בר"ה שפיר מקשה התוס' מדוע לא מקשה רבא מהך דר"י גם להנ"ל יש להסביר מדוע לא מקשה מר' יוסי דסובר מצות צ"כ ואין לומר כקושית פ"י רבא סובר כברייתא דאכלו שלא במתכוון דמצות אין צריכות כוונה הא ע"כ רבא סובר מהך ברייתא לא מדויק ככה דאל"כ הו"ל לאתויי מברייתא ורבא סובר אעפ"כ יש לטעות ולומר אפי' מתעסק יצא בדרבנן אף שמדאורייתא צריכות כוונה ושפיר דמקשה התוס' א"כ רבא כמאן ורבא רק דייק ככה מאבוה דשמואל כאשר בארנו. ובהיות כן יש לי לומר אבל שאר מ"ד דסוברים מצות אין צ"כ סוברים דככה מוכח מברייתא דאכלו שלא במתכוון דאל"כ לא הוה לי' להקל בדרבנן בתרי דרגא, וא"כ שפיר דמפרש רש"י פה פרק הקורא אליבא דרבא מקשה אבל שאר מ"ד יוכל לתרץ דמתוקם מתנית' כר' יוסי דסובר מצות צריכות כוונה והמה סברי כברייתא אכלו שלא במתכוון דיצא בשלא מתכוון בכל גונא וע"כ מוכח בדאורייתא מצות אין צ"כ סברי הרבנן והמה כהך ברייתא סברי ולרבא אינו מכריע זה הברייתא דסובר בדאורייתא מצות אין צריכות כוונו כאשר בארנו ומיושב הרש"י שדוקא מפרש אליבא דרבא הנה תוס' פסחים דף קט"ו בד"ה מתקיף לה תירץ תירוץ אחר על הקושיא מדוע קרא מברייתא דאכלו שלא במתכוון יצא שם סיים התוס' ולית הילכתא כאבוה דשמואל דאית לי' מצות אין צריכות כוונה דקאמר כפאו ואכל מצה יצא ומוקי לה בכפאו פרסיים והתם לא מייתי מאכלו שלא במתכוון משום דלגבי אכילה לא בעינן כוונה כולי האי כמו בתפלה וכמו בתקיעה ומשום הכי לא מייתי הכא ברייתא דהתם דבעי כוונה דגבי תפלה ותקיעה בעי כוונה טפי כדפרישית עכ"ל התוס'. והקשה המהרש"א וז"ל וצ"ע לחלק בהכי התם דהא רבא מייתי התם מכפאו ואכל מצה אתקיעה ועיי' שם בתוס' תירץ אחר בזה עכ"ל המהרש"א וקושית מהרש"א מאוד קשה. וראיתי בביאור מרדכי בערבי פסחים שם בסוגיא הנ"ל דמתרץ קושית מהרש"א וז"ל ובסוגין קשה מנ"ל לריש לקיש דמצות צריכות כוונה דילמא לעולם אין צריכה כוונה ואפ"ה אינו יוצא כאן בטבול הא' דמיירי במתכוון שלא לצאת וכבר כתב הר"י בברכות י"ב ע"ש הרשב"ם דהיכא דמתכוון שלא לצאת אף למ"ד מצות אין צריכות כוונה לא יצא ומובא בטור סי' תרנ"א. וכ"כ הרא"ש בסוכה מ"ג והתוס' שם ל"ט והר"ן שם ובר"ה ל"ג ב' ונראה דעד כאן לא מחלק הרשב"א בכך אלא דוקא התם בברכה היכא דנקט כוס דחמרא בידו וכיון לברך על השכר שהיא שינה כוונה בשעת עשיית המצוה שהיא הברכה שצריך לברך בהא ס"ל לרשב"ם בכוונה הפכיות גרע מלא כיון כלל וכן בתק"ש ונטילת לולב דבשעת עשיית המצוה כיון שלא לצאת גרע מלא כיון כלל אבל כאן דמידי דאכילה הוא כבר כתב התוס' לקמן בסוף ד"ה מתקיף דלגבי אכילה לא בעינן כוונה כולי האי ע"ש בהא יש לומר דלמ"ד בעלמא מצות אין צ"כ ממילא במידי דאכילה עדיף דרגא שאפי' יש לו כוונה הפכית יצא וכ"מ בסי' תע"ה ס"ד ע"ש במג"א וכתב ובזה אתי שפיר מה שהקשה מהרש"א על תוס' הנ"ל וכו' דיש לומר דבכפאו הו"ל כוונה הפכיות ואפ"ה יצא וזה מייתי רבא דעכ"פ בעלמא נימא דמצות אין צ"כ מפורשת דלא ס"ל לחלק שאר מצות ממצות אכילה בתרי דרגא ולמימר דבשאר מצות צריכה כיונה מפורשת ובמצוה דאכילה יצא אפי' כוונה הפכית עכ"ל ביאור מרדכי עיין היטב:

והנה אם אמת דברי ביאור מרדכי בפני עצמו המה טובים וישרים אעפ"כ אני מרדכי הקטן תמה אקרא על דבריו הקדושים אם ככה הפירוש בר"ה א"כ קשה לי מאי מקשה הגמרא שם פשיטא היינו הך הא להנ"ל ע"כ אינה פשיטא ולא שייך לומר היינו הך דכפאו ואכל מצה דאיירי ממידי דאכילה ורבא רוצה מזה ללמוד על תקיעה שאינו מידי דאכילה וע"כ אינו דמיון עולה יפה לומר היינו הך. כי יש חילוק גדול בין מידי דאכילה ובין מידי דאינה אכילה כגון תקיעה ותפלה וכמוכח מתוס' הנ"ל ורק רבא לומד זאת מסברא דנפשי' דלא ס"ל לחלק שאר מצות ממצות אכילה בתרי דרגא ולמימר בשאר מצות צריכות כוונה מפורשת ודאכילה יצא אפי' בכוונה הפכית וזה הסברא חידש לנו רבא וע"כ לאו היינו הך וטובא קמ"ל וצ"ע:

ונלע"ד ליישב קושית מהרש"א הנ"ל שהקשה אם יש לחלק בין מידי דאכילה לתקיעה, א"כ איך מביא רבא מכפאו ואכל מצה על תקיעה שאני כפאו דהוי מידי דאכילה. והנראה ליישב דהנה מבואר בהמחבר או"ח סי' ר"ד בהג"ה שם אם אנסוהו לאכול או לשתות אע"ג דחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו הואיל ונאנס על כך ועיי' במג"א שם ס"ק כ' דא"כ קשה מדוע פסקינן תע"ה אנסוהו ואכל מצה יצא וכהרב"י שם בשם המ"מ והר"ן הטעם דאמרינן המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ע"ש וא"כ ש"מ דחשב הנאה וא"כ למה לא יברך עליו ומשמע להדיא ממג"א הנ"ל להך דינו של הג"ה אם אנסוהו לאכול או לשתות דאינו מברך עליו ה"ה בכפאו לאכול מצה לא נהנה מיקרי דהא אנוס הוא ולפ"ז יש לי לומר צדקו דברי התוס' להג"ה הזה דהנה כל טעמא דלגבי אכילה לא בעי כל כך כוונה כבר מבואר נמי במחצית השקל שם סי' תע"ה על מג"א ס"ד דטעמא הוא דהוי כמתעסק בחלבים ועריות דמיקרי נהנה וא"כ יש לומר התינח אם אכל ברצונו אלא דלא מברכינן סוף כל סוף מיקרי נהנה אבל באונס לאכול דהוי תחילה באונס וע"כ לא מיקרי נהנה כמוכח הג"ה הנ"ל דאינו מברך עליו הואיל ונאנס על כך ולא מיקרי נהנה כיון שבא לו באונס ובאמת מה"ט נמי בכפאו לאכול מצה לאו נהנה מיקרי כיון שהוא באונס ע"כ זה לא שייך לומר דמידי דאכילה לא בעי כוונה כולי האי ויש לומר ע"כ טעמא משום מתעסק בעלמא בחלב' ועריות עכ"פ נהנה מיקרי ונהנה הוא משא"כ בכפאו ואכל מצה לא שייך הסברא במידי דאכילה לא צ"כ כי כיון דכפאו לאכול לא מיקרי נהנה כלל ורק אם אמרינן מצות אין צ"כ יצא אעפ"כ וא"כ שפיר תירץ התוס' וז"ל ולית הילכתא כאבוה דשמואל דקאמר כפאו ואכל מצה יצא ומוקי לה בכפאו פרסיים והתם לא מייתי מאכלו בלא מתכוון משום דלגבי אכילה לא בעי כוונה כולי האי. והנה כוונת התוס' דלגבי אכילה אשר הוא אינו אונס שם שפיר שייך דלא בעי כוונה כ"ה דמתעסק עכ"פ מיקרי נהנה והיינו באכלו שלא באונס ולכן לא יוכל להביא מהך דאכלו שלא במתכוון אבל מהך דכפאו ואכל מצה שפיר הביא רבא שם איירי דכפאו פרסיים והנה באונס ובאונס לא מיקרי כהנה כלל אלא ע"כ מוכח מצות אין צ"כ ויצא. ולא שייך לומר שם דהוי מידי דאכילה כיון דהוי באונס לא שייך מידי דאכילה לומר באונס לא מיקרי נהנה וכהך הג"ה פה שהבאתי דאין מברך על אכילת אונס דאנוס לא מיקרי נהנה ושפיר דייק רבא מצות אין צריכות כוונה ודוק היטב:

אך עדיין קשה גם לפי אלה הדברים מאי מקשה הגמרא על רבא היינו הך הא שפיר יש לחלק דיש לומר דוקא באבוה דשמואל משום דהוי מידי דאכילה ויוכל לטעות באמת כאידך שיטת דסוברים אף באונס שייך שכן נהנה קמ"ל דלא שייך נהנה כיון דאונס הוא וטעמא הוא משום דמצות אין צ"כ וצ"ע. ובפשיטות אין להקשות אם אמת דלא מיקרי נהנה משום דהוי כאונס א"כ איך שייך לומר דיצא ידי אכילת מצה הא לא מיקרי נהנה כלל ולא מיקרי אכילה על זה יש לומר באמת עכ"פ מיקרי אכילה אך לזה הסברא דמידי דאכילה קל ביותר ואין צריך כל כך כוונה זה הסברא מדחה זאת כיון דבאונס הוא לא שייך לומר דלא צריך כל כך כוונה כיון דהוא מידי דאכילה הא באונס אכל והוי כלא הוי מידי דאכילה דכל כך נהנה לא מיקרי כיון דהוי באונס והבן:

אך זה עדיין קשה מאי מקשה הגמרא על רבא היינו הך הא שפיר יש לחלק ולומר דוקא באבוה דשמואל משום דהוי מידי דאכילה ויוכל לטעות כאידך שיטות אף באונס מיקרי נהנה וקמ"ל רבא דלא שייך שכן נהנה כיון דאונס הוא וטעמא משום דמצות אין צריכות כוונה וצ"ע:

ותלונה זו לא על דידי בלבד קשה גם על מג"א קשה זאת מאוד ועיי' במג"א ס"ק י"ד סי' תע"ה שכתב אע"ג דמצות צריכות כוונה במידי דאכילה שאני שהרי אכל ונהנה בכך עכ"ל. ולפי הנ"ל קשה איך למד רבא מהך דכפאו ואכל מצה ש"מ התוקע לשיר יצא הא יש חילוק גדול כפאו ואכל מצה הוי מידי דאכילה לכן יצא כמבואר במג"א הזה אבל בעלמא באמת מצות צריכות כוונה וצע"ג ואף שיש לומר דרבא סבירא לי' דלא מיקרי נהנה באונס ובאונס לא שייך זה הסברא מידי דאכילה כאשר בארנו אבל עכ"פ קשה מאי מקשה הגמרא היינו הך טובא קמ"ל דהו"א בכפאו ואכל מצה היינו טעמא משום דמידי דאכילה הוא ומיקרי נהנה קמ"ל רבא כיון דאונס הוא לא מיקרי נהנה וטעמא הוא משום דמצות אין כ"כ וצ"ע:

והנראה לישב כל אלה בעה"י דהנה טעמא ומקור דין הזה אם אכל באונס דלא מברך הובא בב"י בשם אה"מ בשם הרז"ה דמדמה לה לאשה שנאנסה אף שסופה ברצון מותרת דחשבינן לה לאונס והקשה הפר"ח בלקוטיו מהא דאמרינן בר"ה דכפאו פרסיים יצא אלמא דחשבינן לה אכילה אף שנאנס. וראיתי במגן גבורים שם סימן הנ"ל דבר נאה ומתקיים שמתרץ קושית הפר"ח אבוה דשמואל לשיטתו דס"ל בכתובות דף נ"א ע"ב דאשת ישראל שנאנסה אסור לבעלה דחיישינן שמא תחילה באונס וסופה ברצון וא"כ לשמואל סופה ברצון רצון גמור מיקרי ולכך אף אכילה ע"י כפייה נמי חשוב אכילה עיי' עכ"ל ולפ"ז בודאי קשה מאי מקשה על רבא פשיטא היינו הך הא יוכל לטעות אליבא דאבוה דשמואל בודאי ולומר שאני מידי דאכילה שכן נהנה. ומה שנראה לומר הפר"ח הקשה היטב דהנה הכפות תמרים דקדק בדברי גמרא שנקט שלח' כפאו ואכל מצה מדוע לא נקט כפאו לאכול מצה. ולע"ד נראה שזה קמ"ל דפה איירי אף שאינו סופה ברצון כל זמן אכילתו כפאו מתחילתה עד סופה כפאו אותו והיינו שנפשו קצה מלאכול מצה וע"כ לזה נקט כפאו ואכל מצה היינו כל זמן אכילתו עד שאכלו כולה היה בכפיה ולפ"ז הוי גם סופה באונס וע"כ לא מיקרי נהנה וא"כ גם לאבוה דשמואל דסובר סופה ברצון מיקרי רצון גמור בה"ג דגם סופה הוה באונס ע"כ לא מיקרי נהנה ואעפ"כ יצא כיון דמצות אין צריכות כוונה מ"מ מצה אכל אף שלא ברצונו ולא נהנה ולכן לא שלחו לי כפאו לאכול מצה זה פשיטא לאבוה דשמואל אם רק בתחילת אכילתו כפאו וסופה ברצון מיקרי ודאי נהנה ומידי דאכילה הוא ואין צריך כוונה כל כך. רק המה שלחו כפאו ואכל מצה היינו כבארנו בה"ג דעד סופה הוה בכפיה לא שייך מידי דאכילה ונהנה ואעפ"כ יצא ומזה דייק רבא דע"כ טעמא הוא משום דמצות אין צריכות כוונה וע"ז שפיר מקשה הגמרא פשיטא כי אמת זה הטעם לשיטה דסובר דאף באונס מברך ומיקרי נהנה כל טעמא הוא כיון דסופה ברצון הוא לענין אכילה מיקרי נהנה אבל אם גם בסופה הוה בכפיה בה"ג לית מאן דסובר דמיקרי נהנה ושפיר שייך פשיטא היינו הך:

תוכן העניינים

ברוך מרדכי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה