ברוך מרדכי חלק א· רבי מרדכי פריד
ברכות · דף טו.
מתנית' הקורא את שמע וכו' מ"ט דר' יוס' ור"י תרתי ש"מ ועיין רש"י כי דרשת נמי שמע בכל לשון שאתה שומע ש"מ נמי דצריך להשמיע לאזנו ועיין רשב"א שמפרש רש"י דהכי קאמר כיון דרשת מינ' בכל לשון שאתה שומע ממילא שמעת מינה דהוא צריך להשמיע לאזנו דאי לא ל"ל דאצטריך למישרי בכל לשון שהוא שומע פשיטא דשרי שהרי אפי' בהרהור יצא אם אינו צריך להשמיע לאזנו ובהרהור לא שייך לשון. ש"מ דצריך להשמיע לאזנו ואפשר דר"י דסבר יצא משום דסבירא לי' דאע"ג באין צריך להשמיע לאזנו יצא מ"מ צריך להוציא בשפתים ולא בהרהור בלבד ומש"ה אצטריך רחמנא למישרי בכל לשון עכ"ל הרשב"א:
ובזה נראה לע"ד מתורץ היטב קושית הרשב"א לעיל ריש פרק היה קורא ת"ר ק"ש ככתבה ורבנן סברי כמ"ד לא השמיע לאזנו יצא והקשה הרשב"א וז"ל תמיה לי אמאי לא אמר סבר לה כר' מאיר דאמר אין צריך להשמיע לאזנו אפי' לכתחילה ולפי הנ"ל הדק היטב מתורץ דאי סבר כר"מ ע"כ ר' מאיר אתיא מעל לבבך אחר כוונת הלב א"כ אפי' בהרהור יוצא דאחר כוונת הלב הולכין א"כ קשה למה צריך פסוק שמע בכל לשון שאתה שומע להחכמים הא פשיטא כיון בהרהור יוצא ועל זה לא שייך לשון ולמה להחכמים לומר מפסוק שמע ולמה זה הפסוק הא מעל לבבך מוכח דיוצא בכוונת הלב ובכן ע"כ מפרש הגמרא דסבר לא השמיע לאזנו יצא כר' יהודה ויש לומר חדא כיון דלכתחילה צריך להשמיע לאזנו שפיר צריך גזירת הכתוב דשמע על לכתחילה דמותר בכל לשון או יש לומר כיון דלא סובר כר"מ אלא כאידך מ"ד אן שיצא בלא השמע לאזנו אבל עכ"פ צריך להוציא בשפתיו כאשר באמת ביאר הרשב"א אליבא דר"י פה ושפיר צריך שמע בכל לשון שאתה שומע ודוק: אך לפ"ז מאוד קשה לי דברי הרשב"א לקמן בסוף הסוגיא דקאמר ובשמע ישראל נמי פליגי דר"י דרש מינ' שמיעת האוזן ולכתחילה ולר"מ מוקי לה לכל לשון שאתה שומע אבל השמעת אוזן לא צריך כלל דכתיב על לבבך אחר כוונת הלב הדברים אמורים עכ"ל ולפי דברי רשב"א הנ"ל מאוד קשה הרשב"א הזה הא לר"מ כיון דסובר בהרהור יוצא ממילא מוכח דיוצא בכל לשון כדברי הרשב"א ולא צריך פסיק שמע כלל ולמה פסוק שמע בכל לשון שאתה שומע והן לדידי בלאו הכי קשה לי לר"מ למה לי פסוק שמע מא' דרש בי' כיון דסובר דיוצא בהרהור למה לי שמע בכל לשון שאתה שומע. והנראה לע"ד לקיים דברי רשב"א ולר"מ באמת שמע לא אתיא כלל לדרוש אלא כפשוטו שמע ישראל ובכן בודאי דברי הרשב"א בסוף הסוגיא צריך עיון אבל ריש דברי הרשב"א שרירין וקיימין:
ובדברי הרשב"א הנ"ל תרצתי טוב טעם קושית הצל"ח שהקשה על תוס' להודיעך כחו דר"י וא"ת לאשמעינן כח דהיתירא ותירץ התוס' כיון דרב יהודה לא דרש השמע לאזנך אין כאן שום חידוש ופשיטא דלכתחילה והקשה הצל"ח וז"ל דבריהם אלו צריך עיון דא"כ הדרא קושיא לדוכתא ניתני גבי ק"ש פלוגתא דלכתחילה וכיון דר' יוס' דאסר לכתחילה ע"כ דרש השמע לאזנך ע"כ ממילא שאוסר אף דיעבד דאי שרי דיעבד מהיכא תיתי נאסר לכתחילה כסברת התוס' ועיי'. ולהנ"ל נראה לע"ד לתרץ היטב הא מוכח בגמרא דר' יוס' תרתי ש"מ וע"כ פירש רשב"א ר"י סובר אם לא צריך להשמיע לאזנו אז אפי' בהרהור יוצא וא"כ למה לנו הפסוק שמע בכל לשון משא"כ רב יהודה סובר דוקא צריך להוציא בשפתיו ולע"ד ראיה גמורה דלר"י ע"כ בהרהור לא יוצא דאל"כ למה למנקט לא יצא וכח דהתירא עדיף לאשמעינן אפי' בהרהור יוצא לר"י ופה לא שייך הסברא דאין לחלק ועיי' פ"י שע"כ החליט מזה הנ"ל כן ועיי'. וע"כ מוכח מר' יהודה דבהרהור לא יצא ושפיר לר"י לא שייך לומר תרתי ש"מ דצריך שמע בכל לשון דצריך להוציא בשפתיו וע"כ מוכח דר"י לא סבר תרתי ש"מ אבל ר' יוס' ע"כ תירץ תרתי ש"מ ונקדים דברי שאגת אריה אף אם אמרינן תרתי ש"מ יש לומר בדיעבד אין צריך להשמיע לאזניו וכיון דלכתחילה צריך להשמיע לאזנו שפיר שייך פסוק שמע בכל לשון על לכתחילה ובה"ג אמר שיש שפיר סברא לחלק בין לכתחילה לדיעבד אף שאין לחלק בדין תורה לכתחילה לדיעבד אבל בה"ג דעיקר קרא גם לשמע בכל לשון שאתה שומע ורק משמע זה נמי דצריך להשמיע לאזנו י"ל בה"ג כיון דאין עיקר קרא לזה ע"כ רק ילפינן לכתחילה ודיעבד מותר וסברא נכונה היא דבשלמא אם התורה גלי וכתיב קרא אמרינן דיעבד נמי משמע משא"כ אם הכתו' בא לדבר אחר ואנו לומדין עוד דבר ממשמעות בה"ג יש לחלק בין לכתחילה לדיעבד:
ובהיות כן מתורץ קושית הצל"ח אם היה נקט לר' יוסי רק לישנא לכתחילה לא יצא הוה אמרינן ר' יוסי דע"כ סובר תרתי ש"מ והא אמרינן רק לכתחילה אבל לא דיעבד ור' יוסי נמי סבר דעיקר קרא בא לשמע בכל לשון שאתה שומע וע"כ ממילא מוכח דצריך להשמיע לאזנו דאם לאו אפי' בהרהור יוצא סובר ר' יוסי וע"כ מוכח רק לכתחילה צריך להשמיע לאזנו ושפיר בה"ג אם תרתי ש"מ יש לחלק בין לכתחילה לדיעבד כהנ"ל והו"א דר' יוסי סובר אפי' בדיעבד אסור וצריך להשמיע לאזנו ותרתי ש"מ דורש דצריך להשמיע לאזנו ואפי' בדיעבד לא משא"כ לר"י שפיר אמר התוס' דאל"כ אין סברא לחלק כיון דר"י סובר ע"כ בהרהור אינו יוצא וצריך להוציא בשפתיו וע"כ לא שייך תרתי ש"מ דאינו מוכח תרתי וא"כ אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד ונכון וישר:
שוב לאחר זמן רב שחדשתי זאת זכיתי לספר ביאור מרדכי להיות בביתי וראיתי כי כוונתי בעה"י לדעת הגאון ביאור מרדכי בזה. רק הוא מחדש ביותר דר' יהודה לשיטתו סובר לקמן במתנית' בעל קרי דהרהור לאו כדיבור דמי ודייק מדף כ' ע"ב דדייק רב חסדא ממתנית' דבעל קרי מהרהר הרהור לאו כדיבור דמי דאי ס"ד כדיבור דמי יוצא בשפתיו ובע"כ צריך לומר דגם רב יהודה דפליג התם אסיפא ומכלל דמוד' ברישא וס"ל הרהור לאו כדיבור דמי ועיי' בדבריו היקרים שכתב לפי' הרשב"א מרוח לן לפרש התוס' להודיעך והוא כיון לסברת השאגת אריה והביא ראיה מתוס' בה"ג יש לחלק בין לכתחילה לדיעבד אם עיקר קרא להתיר בכל לשון אתיא עיין היטב ועיין שהחליט ר' יהודה לשיטתו סובר דהרהור לאו כדיבור דמי: הן אמת מתוי"ט במתנית' בעל קרי שמהרהר בלבו לא משמע כן דר"י מודה דהרהור לאו כדיבור דמי עיי' וגם לדידי ספק גדול הוא אבל חזי' מן גברא רבא דקאמר זאת. ולדבריו הקדושים שהחליט דר' יהודה לשיטתו סובר הרהור לאו כדיבור דמי אמרתי טוב טעם לתרץ קושית התוס' מס' סוטה דף נ"ב ע"ב דהקשה על הגמרא לעיל ריש פרק הקורא תנו רבנן ק"ש ככתבה דברי רבי. וחכמים אומרים בכל לשון מ"ט דרבי אמר קרא והיו בהויתן יהיה ורבנן אמר קרא שמע בכל לשון ולרבי וכו' האי מבעיא לי' השמע לאזנך וכו' ורבנן סבירא להו כמ"ד לא השמיע לאזנו יצא והקשה התוס' בסוטה מדוע לא קאמר נמי פה ורבנן תרתי ש"מ ולהנ"ל יש לומר הלא כל אלה דתרתי ש"מ לפירש הרשב"א הנ"ל היינו משום דאמרינן דאי לא צריך להשמיע לאזנו ממילא יוצא נמי בהרהור וא"כ למה לי קרא שמע בכל לשון כיון בהרהור יוצא וע"כ מוכח דצריך להשמיע לאזנו מדגלי קרא דבכל לשון סגי ומעתה קשה האיך קאמר ר' יהודה שמע בכל לשון ואעפ"כ סובר דלא צריך להשמיע לאזנו אלא ר"י שפיר כיון דהוא סובר הרהור לאו כדיבור דמי ע"כ צריך עכ"פ להוציא בשפתיו:
ובהיות כן יש לומר היאך שייך לעיל לתרץ תרתי ש"מ א"כ קשה על רבי כיון דקרא נקט והיו בהווייתן יהיה למה לי פסוק כלל השמע לאזנך מה שאתה מוצא מפיך ע"כ מוכח זאת דאל"ה היה יוצא בהרהור וא"כ לא שייך והיו בהווייתן יהיה ע"כ מוכח דצריך להשמיע לאזנו וא"כ שמע דכתב רחמנא למה לי וע"כ צריך לומר דרבי סובר הרהור לאו כדיבור דמי ואעפ"כ אף אי אינו צריך להשמיע לאזנו צריך להוציא בשפתיו עכ"פ ושפיר קאמר והיו בהווייתן יהי' וצריך אז פסוק דצריך להשמיע לאזנו וא"כ רבנן דסוברי' תרתי ש"מ סוברים הרהור כדיבור דמי ויהיה פה פלוגתא חדשה לפרש ולרבי דסבר הרהור לאו כדיבור דמי לכן ביותר טוב מפרש רבנן סברי כמ"ד לא השמיע לאזנו יצא משא"כ פה שפיר קאמר לר' יוסי תרתי ש"מ דזה סברא חיצונה באמת היא אם לא השמיע לאזנו יצא ממילא דיוצא נמי בהרהור ואין לומר א"כ מ"ט דרבי יהודה הא כר' יהוד' ע"כ מפורש להדיא לקמן דסובר הרהור לאו כדיבור דמי כביאור מרדכי הנ"ל וא"כ ממילא ניחא לר' יהודה ושפיר מפרש תרתי ש"מ דלא קשה לר' יהודה ממילא מתורץ דידוע דהוא סובר הרהור לאו כדיבור דמי ושפיר מתרץ פה ולא צריך לחדש מידי פלוגתא חדשה. משא"כ לעיל היה צריך לפרש דרבי סובר הרהור לאו כדיבור דמי אשר לא שמענו עוד ולמה חדשות בפלוגתא ביותר טוב מתרץ הגמרא ורבנן סבירא להו יצא ודוק היטב:
ובדברי ביאור מרדכי הנ"ל אמרתי הדק היטב להסביר עוד ביותר דברי הגמרא דכל אלה דשייך לומר לר' יהודה כתירוץ התוס' כיון דר"י לא דרש שמע ממילא מוכח דאפילו לכתחילה מותר אי שרי דיעבד ה"ה לכתחילה דוקא לר"י דס"ל הרהור לאו כדיבור דמי וליכא למילף תרתי מקרא דשמע ע"כ שפיר ממ"נ כתירץ התוס' אי לא דרשינן משמע ממילא דלכתחילה מותר אבל לר' יוס' דס"ל כדיבור דמי לפי' רשב"א הנ"ל שפיר יש לומר דרק לכתחילה לא אבל בדיעבד שפיר דמי ומשום דיליף מן שמע תרתי ש"מ ובכל לשון ממילא שמעת השמעת אוזן וכיון דעיקר קרא לכל לשון אתיא יש לחלק בין לכתחילה לדיעבד כן אמרינן והסברנו בשם שאגת אריה ובשם ביאור מרדכי ולפ"ז שפיר דהוצרך לאשמעינן להודיעך כחו דר' יוסי וא"כ שפיר יוכל לומר ר' יהודה אפי' לכתחילה והא דנקט הקורא להודיעך כחו דר' יוסי:
וזה לע"ד תבלין נאה שקאמר רב חסדא פה הא מני ר' יוסי הוא כי רב חסדא לשיטתו סובר ודייק לקמן ממתנית' דבעל קרי דהרהור לאו כדיבור דמי ורב חסדא לשיטתו ע"כ סובר דר' יהודה הרהור לאו כדיבור דמי וכיון דכן סובר ר' יהודה ממילא לא מדויק מהקורא דר' יהודה דוקא דיעבד אדרבא הסברא אפי' לכתחילה מכשיר כיון בדיעבד מכשיר כסברת התוס'. ע"כ לכתחילה נמי מכשיר וע"כ תרתי ש"מ לא יוכל לומר לר"י דהוא סובר הרהור לאו כדיבור דמי וזה רב חסדא לשיטתו משא"כ רבינא לקמן אדרבא דייקא הרהור כדיבור דמי ורב חסדא מאוד נעלה ודוק היטב:
ובזה נלע"ד הדק היטב לפרש גירסא בגמרא שנקט תדע דנקט הקורא דיעבד אין לכתחילה לא אמרי' האי דקתני הקורא להודיעך כחו דר' יוסי דאמר דיעבד כמי לא דאי ר' יהודה אפי' לכתחילה נמי יצא ויש פה גרסא אחרינא דגרס ממאי דר' יוסי דאי ר"י אפי' וע"כ צריך לפום רהיטא לגרוס הכי כידוע לכל יודעי הלכה דקשה מאוד סידר הגמרא כאשר לפנינו למה חזר עוד הפעם דאי ר' יהודה זה לא שייך כלל ולמה חזר בזה ללא צורך.
ולהנ"ל מאוד נעלה דע"כ כל מילתא דרב חסדא על זה בנויה כיון דר' יהודה סובר הרהור לאו כדיבור דמי ע"כ מוכח מינה דהוא סובר אפי' לכתחילה מותר בלא השמיע לאזנו ואינו צריך כסברת התוס' דאי שרי דיעבד מהיכא תיתי לכתחילה וא"כ לכאורה קשה מאי מקשה הגמרא כלל וממאי דר' יוס' היא דילמא ר' יהודה ואמר גבי ק"ש נמי דיעבד אין לכתחילה לא הלא לא יוכל לפרש כן בשום אופן דלר' יהודה מתיר בדיעבד ולכתחילה אוסר הלא זה פשיטא הוא כסברת התוס' מהיכא תיתי לאוסרה אי שרי דיעבד ה"ה לכתחילה כיון דלא דרש שמע וא"כ מאי מקשה הגמרא כלל ושפיר קאמר רב חסדא הא מני ר' יוסי הוא אבל יש לומר הגמרא הקשה מכח תדע דע"כ מוכח כן במתנית' והי' הטעם איך ש היה ע"כ מפורש להדיא דר' יהודה רק בדיעבד מתיר וזה שסמך להקושיא תדע דקתני הקורא דיעבד אין דייקא אף שמצד הסברא ע"כ ליכא למימר כן כאשר בארנו פשיטא הוא כיון דמתיר דיעבד ע"כ לכתחילה נמי אבל אעפ"כ מדויק דסובר רק בדיעבד והוי מפורש בהדיא תדע דנקט הקורא דיעבד אין ולכתחילה לא וכל קושית הגמרא מהך תדע ודוק. על זה משני הגמרא היטב בטוב טעם הא דקתני הקורא להודיעך כחו דר' יוסי דאמר דיעבד נמי לא ואז מפרש הגמרא בטוב. וא"ת אף אי ליכא מדויק מלשון הקורא אבל אעפ"כ יוכל למימר כן דר"י רק דיעבד מתיר אבל לזה מפרש הגמרא דאי רב יהודה אפי' לכתחילה נמי יצא דייקא זה הוא עוד דיוק גמור לתנא דמסייע לרב חסדא אי רב יהודה אפי' לכתחילה נמי יצא במתנית' דע"כ כיון דמתיר דיעבד ע"כ לכתחילה נמי יצא מהיכא תיתי לחלק בין לכתחילה לדיעבד וכיון הגמרא לסברא הנ"ל כיון דלא דרש שמע ע"כ רב יהודה לכתחילה נמי מכשיר וזה הוא עיקר סברתו דאי רב יהודה אפי' לכתחילה נמי דאין לחלק וכיון הגמרא לסברת התוס' אות לאות בקיצור לשונו הטהור והמבין יבין. וזה הוא עיקר טעמא דרב חסדא דע"כ לא שייך לאוקמא כר' יהודה. כיון דרב סובר הרהור לאו כדיבור דמי ע"כ אי שרי דיעבד ה"ה לכתחילה נמי שרי ודוק כי חרוץ הוא. ובזה נראה לי נמי ליישב דקדוק אחד שדקדקתי מדוע לקמן בקושית רב מתנא שאמר במגילה הא נמי ר' יוסי הוא דהקשה הגמרא דילמא רב יהודה ולכתחילה הוא דלא ולא קאמר תדע אלא דשני ושני לעיל קאי על רב חסדא ויוכל לומר על ר"י תרתי ש"מ ודוק היטב. וכיון שבאנו לדבר הזה שוב יש לי לומר דבר חידוד בגרס' דאי ר' יהודה הנה התוס' בד"ה דילמא רב יהודה היא הקשה והלא אין נזכר ר' יהודה ברישא וי"ל דפשיטא מדסיפא רב יהודה רישא נמי רב יהודה ועיי' פ"י שמתמה מאוד על תוס' הנ"ל שכתב דבריהם תמוהים אדרבה בכמה סוגי' הש"ס משמע להיפוך מדסיפא ר"י רישא לאו ר"י היא עיי' בפ"י והנה גם בתירץ פ"י בהו"א ע"כ לא מוכח מיד בפשיטות דמתנית' ת"ק ר' יהודה הוא ויוכל לומר ג"כ ר"מ היא. ולהנ"ל יש לומר כיון דכל אלה דלא יוכל לומר תרתי ש"מ לרב יהודה דוקא כאשר בארנו פה דהוא סובר הרהור לאו כדיבור דמי בפירוש במתנית' לקמן אבל אי הגירסא כר' מאיר אז לא מדויק מידי דלא יוכל לומר תרתי ש"מ ובאמת יוכל לומר תרתי ש"מ ודוקא דיעבד וקרא אתיא בכל לשון שאתה שומע וממילא יוכל לחלק בין לכתחילה לדיעבד אבל אי הגירסא ר' יהודה היא אז ע"כ אי שרי דיעבד אפי' לכתחילה מותר דלדידי' ליכא למימר תרתי ש"מ דהרהור לאו כדיבור דמי כן סובר ר' יהודה וכיון דלא יוכל לומר תרתי ש"מ ממילא כיון דשרי דיעבד גם לכתחילה מותר כהנ"ל ובפרט רב חסדא ככה היה לו הגירסא דנקט דתנן הקורא וכו' דברי רבי יהודה וגם הגמרא נקט דילמא ר"י הוא וא"כ שפיר כיון דהיה לו הגירסא ר' יהודה שפיר דמוקי כר' יוסי ולא כרב יהודה דבדיעבד דוקא כסברת התוס' דע"כ ליכא לחלק לרב יהודה בין לכתחילה לדיעבד וזה שנקט הגמרא דאי רב יהודה אם באמת הגירסא במתניתא רבי יהודה כאשר נקט פה רב חסדא וגמרא. א"כ אפי' לכתחילה נמי יצא דר' יהודה סובר הרהור לאו כדיבור דמי ע"כ מדויק היטב דאפי' לכתחילה נמי יצא כסברת התוס' אבל מה שאינ' כן אי לא היה הגירסא כרבי יהודה הייתי יוכל לחלק בין לכתחילה לדיעבד או אי היה הגירסא כשאר תנאי גם רב מאיר לא צריך לגרוס כי באמת לר"מ דדרש על לבבך נמי היה קשה כמוכח בגמרא אלא דהגמרא רק כיון אי רבי יהודה אי הגירסא רבי יהודה ע"כ מוכח דלכתחילה נמי יצא ודוק כי חרוץ הוא:
והנה גם הגאון הצל"ח מפרש פה התוס' בדרך נאה ומחודר והוא מפרש דע"כ מדויק מרבי יהודה דסובר דצריך דוקא להוציא בשפתיו ולא יצא בהרהור מאחר שנקט במתנית' קרא ולא דקדק באותיות רבי יהודה אומר לא יצא א"כ ע"כ מוכח דבהרהור לא יצא דאל"כ לא יהיה גרע קרא ולא דקדק מהרהור דג"כ יוצא עיי' היטב:
והנה אף שבארתי לעיל דאין זה מכרעת דר' יהודה לקמן במתנית' בעל קרי סובר הרהור לאו כדיבור דמי וכפירש תוי"ט לקמן דגם ר' יהודה ברישא מחולק. אבל יש לומר כל דברי הזה לצל"ח דג"כ מוכח דר' יהודה סובר בהרהור בשום אופן. לא יצא ממתניתין פה. וצריך דוקא להוציא בשפתיו ועדיין רבי יהודה לשיטתו הכל נעלה כאשר בארנו. וממילא לא צריך לדברי צל"ח שהאריך. אלא כביאור מרדכי הנ"ל וכאשר אנכי בארתי בה"ג כיון דמוכח ממתניתין מר' יהודה גופא דסוב' הרהור לאו כדיבור דמי מהך דקרא ולא דקדק באותיו' דאף דיוצא בלא השמיע לאזנו אבל עכ"פ צריך להוציא בשפתיו ובכל אלה ניחא כל דברי שבארתי עד הנה גם הגירסא דאי רבי יהודה הכל נכון מאוד אות לאות כאשר דברנו עד הנה והבן כי נעים. והיה רצוני לאמר בזה לתרץ קושית התוס' דהקשה בד"ה דילמא רבי יהודה והלא אין נזכר ר' יהודה ברישא. ולהנ"ל יש לומר דהגמרא דייק דע"כ רבי יהודה היא ברישא מאחר דשקלא וטריא וסיים ור' יוסי תרתי ש"מ ולסברת הרשב"א קשה א"כ מ"ט דת"ק דלא אמר תרתי ש"מ ע"כ צריך לומר דת"ק סובר דצריך עכ"פ להוציא בשפתיו וע"כ הסברא דזה הוא רבי יהודה הת"ק ולא צריך לפרש כלל דבריו ולומר ות"ק סובר דצריך עכ"פ להוציא בשפתיו כיון דזה הוא רבי יהודה הת"ק ורב' יהודה בפירוש סובר בסיפא קרא ולא דקדק באותיות ר' יהודה אומר לא יצא ע"כ רישא ר' יהודה הוא זה וצריך להוציא בשפתיו וממילא לא שייך תרתי ש"מ ולכן הסברא דזה הת"ק הוא רבי יהודה ודוק:
ובהיות כן נעלה לי מאוד לתרץ דקדק שדקדקתי הנה האמת הגמרא לקמן נקט ודילמא רבי יהודה וכן רב חסדא היה לו ככה הגירסא דנקט דתנן ור' יהודה אומר ואם כתירוץ התוס', ע"כ דייק מסיפא רבי יהודה רישא נמי רבי יהודה א"כ קשה לי מדוע נקט בתחילת הסוגיא שהקשה מ"ט דר' יוסי ות"ק סבר שמע בכל לשון א"כ קשה אם היה מוחלט בגמרא פה הגירסא רבי יהודה או מפני דסיפא ר"י רישא נמי ר' יהודה מדוע נקט פה ות"ק והו"ל לגמרא לומר ורבי יהודה סובר שמע בכל לשון ולמה נקט שם ות"ק. ולהנ"ל מאוד נעלה דבכל אלה דדייק הגמרא דמסתבר דת"ק ר' יהודה הוא היינו לאחר דתירץ הגמרא ור' יוסי תרתי ש"מ וא"כ קשה א"כ מ"ט דת"ק דלא דרש תרתי וע"כ אז צריך לומר ת"ק ע"כ רבי יהודה היא דסובר להדיא בסיפא קרא ולא דקדק באותי' לא יצא וע"כ צריך להוציא בשפתיו וע"כ ברישא הוא רבי יהודה ושפיר לר' יהודה לא שייך תרתי ש"מ ולא צריך לפרש כלל כי ממילא מובן כיון דהוא רבי יהודה ע"כ סובר דצריך לפרש בשפתיו. והנה כל אלה לאחר דתירץ הגמרא תרתי ש"מ אבל קודם תירוץ זה עדיין לא מוכח לומר רבי יהודה הוא וא"כ קודם תירוץ זה שפיר נקט הגמרא בשם תנא קמא דעדיין לא מוכח דר' יהודה הוא והבן:
וגם לביאור מרדכי יוכל לפרש ולתרץ ככה וכאשר תרצתי לעיל קושית התוס' סוטה בדברי קדשו דפה שייך דלא צריך לפרש דזה הוא רבי יהודה דמפרש להדיא לקמן הרהור לאו כדיבור דמי וממילא יש לומר מה"ט קאמר רבי יהודה ברישא דמסתבר דכן מתרץ הגמרא תרתי ש"מ וכל אלה לאחר שתירץ תרתי ש"מ אבל קודם לכן שפיר קאמר בשם ת"ק. ולאחר העיון יש לומר יש לנו שני טעמים דרב יהודה סובר הרהור לאו כדיבור דמי הן מצד שביאר הצל"ח או מצד שביאר ביאור מרדכי ודוק והפך בה וה' יורנו נפלאות מתורתו הקדושה:
ובפשיטות פרשתי זה הגירסא דאי רבי יהודה ע"פ התוס' הנ"ל דתוס' הקשה מדוע לא קאמר כח' דהתירא ותירץ התוס' לר' יהודה פשיטא אי דיעבד מותר ה"ה אפי' לכתחילה נמי וזה שרצה הגמרא לאחר שסיים אמרו האי דקתני הקורא להודיע כחו דר' יוסי אז קשה קושית התוס' מדוע לא קאמר כחו דהתירא על זה קאמר הגמרא דאי רבי יהודה אפי' לכתחילה נמי יצא דהיינו פשיטא לר' יהודה דלכתחילה יצא ולא צריך לאשמעינן כסברת התוס' ודוק היטב:
הנה הרמב"ם פסק הרהור כדיבור דמי כמוכח הלכות ברכות פ"א הלכה ז' כל הברכות כולן צריך שישמע לאזנו ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו ופ"ק מהלכות ק"ש פסק הרמב"ם לגבי ק"ש וצריך שישמיע לאזנו כשהוא קורא ועיין כסף משנה בשם הר"ר מנוח להשמיע לאזנו שיחתוך בשפתיו לא שיקרא בלבו וראיתי במגן גבורים דכתב טעמא הוא משום דכתיב ודברת בם ובעינן דיבור גמור וכתב להביא ראיה דבפ"ק בעי ע"כ חיתוך שפתים ע"פ הרשב"א דכתב לפרש תרתי ש"מ דהיינו דאי בהרהור לא שייך לשון ור' יהודה ס"ל דאין צריך להשמיע לאזנו אבל צריך חיתוך שפתים ולכך צריך קרא לכל לשון הרי דבעי חיתוך שפתים לר"י דקי"ל כותי' והקשה לפ"ז יהיה קשה לרבינא דאמר דף כ' ע"ב הרהור כדבור דמי א"כ אתיא דלא כמאן דלר"י צריך להשמיע לאזנו ואף לר"י עכ"פ חתוך שפתים בעי וגם לרבינא למה לי קרא דשמע בכל לשון שאתה שומע הא בהרהור לבד סגי עיי' בשלטי גבורים:
ולע"ד הרי ביותר יוכל להקשות הרי אליבא דרבינא דאמר ממתנית' בעל קרי מדויק הרהור כדבור דמי וא"כ רבי יהודה דמחלק בסיפא במזון מברך לפניה ולאחריה משמע להדיא לדינא דרישא מודה רבי יהודה וכן החליט בעל ביאור מרדכי כאשר הבאתי וא"כ ע"כ ר' יהודה מודה לרישא דהרהור כדבור דמי וא"כ יהיה ר' יהודה עצמו מני' ובי' במתנית' סובר דבעי עכ"פ חיתוך שפתים. והנראה לע"ד באמת למסקנא דאסיק הגמרא רבי יהודה כרבא סבירא לי' יש לומר מן התורה צריך להשמיע לאזנו רק לכתחילה אבל לא דיעבד והנה כיון דחזינן מרבי דיוכל ללמוד מן התורה ולחלק בין לכתחילה ודיעבד ויש לומר גם לר"י תרתי ש"מ אעפ"כ לא צריך להוציא בשפתיו ויוצא בהרהור בדיעבד אפי' בהרהור אבל באמת יש לומר דפסוק אתיא כיון דלכתחילה צריך להשמיע לאזנו וצריך להוציא בשפתיו שפיר בא הכתוב על זה דלכתחילה דצריך להוציא בשפתיו בכל לשון שאתה שומע יוכל להוציא בשפתיו ועכ"פ נשמע מזה הפסוק דכתב שמע בכל לשון שאתה שומע דלכתחילה צריך להשמיע לאזנו דאל"כ אפי' לכתחילה דלא צריך א"כ למה פסוק שמע בכל לשון אלא ע"כ עכ"פ לכתחילה צריך להשמיע לאזנו. ובא אז הכתוב לומר שלא צריך דוקא בלשון הקודש אלא בכל לשון וא"כ שפיר יוכל לומר לרבי יהודה הרהור כדיבור דמי ויוצא בדיעבד נמי בהרהור רק לכתחילה צריך להשמיע לאזנו ובכן שמע בכל לשון שפיר אתיא. ובכן יש לומר כיון דרק תרתי ש"מ והפסוק שמע לא בא רק להורות דצריך להשמיע לאזנו וע"כ שמע בכל לשון שאתה שומע יש לחלק בה"ג בין לכתחילה לדיעבד וא"כ יש לומר חדשות הא דרבינא סובר הרהור כדבור דמי יש לומר רק דיעבד הרהור בדיעבד כדבור דאי וכגון בעל קרי דהוא דיעבד אבל לכתחילה גם רבינא מודה דצריך להוציא בשפתיו. ובאלה היה נראה לע"ד לתרץ בגמרא דף כ' על רבינא דבעי אי נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן נ"מ להוציא רבים ידי חובתן והקשה הגאון רבי עקיבא איגר קשה לי' לרבינא לשיטתו דסובר דהרהור כדבור דמי אף אם אשה בהמ"ז דרבנן מ"מ יהיה יוצאים אנשים בברכתן דכיון ששומע לא גרע מהרהור ואף דנראה גם לרבינא עכ"פ מדרבנן צריך להוציא בשפתיו ע"ז שפיר אתיא דרבנן ומפיק דרבנן עכ"ל עיי': ולע"ד נראה כאשר בארתי גם מדאורייתא לרבינא צריך להוציא בשפתיו וא"כ שפיר דבעי גמרא נ"מ להוציא רבים לכתחילה ואף שהרהור כדבור דמי דוקא דיעבד כגון בבעל קרי אבל לכתחילה שיוכלו נשים להוציא אנשים בברכת המזון לא דכל אחד יברך לעצמו ברכת המזון ואי דלא גרע מהרהור זה רק דיעבד אבל לכתחילה לא ולחלק מדאורייתא בין לכתחילה לדיעבד ע"כ מוכח פה מרבו של ר"י דיש לחלק בה"ג בין לכתחילה לדיעבד וכמוכח בסברת הפוסקים. ובפרט יש לי לומר דבר חדש הנה ראיתי בטו"ז הלכות מגילה רפ"ט ס"ק א' שרוצה ליישב הרמב"ם דהרמב"ם פסק במגילה חרש דיעבד נמי לא ובק"ש פסק לא השמיע לאזנו בדיעבד יצא עיי' שסיים בסוף דקאמר כר"י אליבא דראב"ע דאמר צריך שישמיע לאזנו שנאמר שמע וקשה בדבריו דמלשון צריך משמע לכתחילה כדפירש רש"י ואח"כ מביא הפסוק דמשמע אפי' דיעבד דהא קרא לא זכר לכתחילה אלא ע"כ הפסוק ממעט אפי' דיעבד היכא דאינ' בר שמיעה לגמרי דהיינו חרש. אבל שראוי לשמוע אין השמיעה מעכבת בו ע"כ אין שם רק אזהרה בעלמא לכתחילה עיי' ולפ"ז יש לנו לומר בק"ש דצריך לשמוע באזנו ע"כ הוא רק לכתחילה וכתוב לחרש אתיא וא"כ ממילא בדיעבד יוצא בהרהור אבל לא לכתחילה. ויש לומר הא דרבינא סובר בק"ש יוצא בהרהור אבל רק בדיעבד כגון בעל קרי דלא יוכל לקרות וגם רב יהודה מודה לזה:
אך על זה צריך חקירה פה בק"ש אם הוא בעל קרי אם הוא כחרש ויהיה בילה מעכבת בו כה"ג לא יהיה הרהור כדיבור דמי או לומר דראוי לבילה. מיקרי ורק קרי דרמי' עליו אבל זה דחוק ובודאי בשעה הזה אינו ראוי לבילה מיקרי ויהיה קשה לטו"ז הנ"ל וצ"ע:
אך בדבר הזה גופא צריכים אנחנו לדון אם דלכתחילה צריך להשמיע לאזנו רק בדיעבד יצא מה הדין בהרהור אם הוא תמיד כלכתחילה דעדיין לא עשה ולא כלום דהיה רק מהרהר ודיעבד שייך רק במעשה או דבור נמי הוי כמעשה אבל הרהור הוי תמיד כלכתחילה ושייך רק דיעבד בבעל קרי. או יש לומר לענין שבת דהרהור אסור או לענין דמהרהר בבהכ"ס שם אסור דהרהור כדבור דמי ויש נפ"מ טובא ולע"ד נראה כל הרהור הוי רק כלכתחילה היכא דיוכל להתפלל לא יהרהר ולא מהני ההרהור דהוי כלכתחילה. ולפ"ז נראה לי ליישב תמיהת הביאור מרדכי שמתמה אהר"י והרא"ש דאמרו לקמן בסוגיא בספקו אם קי"ל דהרהור כדבור דמי אם לאו אמאי לא מייתי ראיה מהך מתניתא דמגילה וגם מהא דתנן בר"ה כ"ט זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים י"ח ואמאי הא לא גרע שמיע' מפי אחרים מאלו הרהור בעצמו למ"ד הרהור כדבור דמי אלא ע"כ דקי"ל בפשיטות הרהור לאו כדבור דמי עכ"ל. ולע"ד יש לומר לעולם הרהור כדבור דמי אך זה רק דיעבד היכא דלא אפשר בענין אחר וכבר בארנו דהרהור הוי תמיד כלכתחילה ובודאי הרהור לאו כדבור דמי כאשר בארנו פה ע"כ לרב חסדא והנסתפקת' הוא רק אם בדיעבד הרהור כדבור דעי או לא וזה אינו מוכח מהך דכל מי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים כי הני אחרים הוי תמיד כלכתחילה כי הם עוד לא עשו כלל והבן:
ועוד יש לי ספק בזה הענין כאשר הוכחתי דהרהור כדבור רק דיעבד והנה אם גם בארנו דהרהור הוי תמיד כלכתחילה ובזה תרצנו תמיהת הגאון רבי עקיבא איגר ותמיהת הגאון ביאור מרדכי אך בכל אלה יש לי עוד ספק אם התחיל ואומר ברוך אתה ה' או שאמר שמע ישראל ה' ותו לא מידי והשאר גומר בהרהור ואח"כ שהה הרבה עד שלא יוכל לצרף אם בה"ג צריך עוד הפעם לקרות או לברך יאמר בה"ג שזה מיקרי כבר דיעבד כיון שכבר קרא חצי או לכל הפחות דקרא השם כבר בה"ג מיקרי כדיעבד שלא להוציא עוד הפעם לבטלה. ואפשר לומר בה"ג מיקרי כדיעבד ואיכא נפ"מ בהרהור כדיבור דמי בדיעבד היינו בה"ג יוצא ובכל אלה הפוך ורוחב לבב ירחיב. עוד הפעם נראה לתרץ קושית הגאון רעא ע"פ המגן הגבורים הגבורים המה צללו במים אדירים שתירצו על קושיתם דקשה לרבינא למה לי קרא שמע בכל לשון שאתה שומע הא בהרהור לבד סגי וכתבו שגם אליהו רבה הרגיש בזה. וכתבו אמנם נראה ודאי גם רבינא מודה בק"ש עכ"פ חיתוך שפתיו בעי וכר' יהודה דקי"ל כותי' אך בזה שפיר קאמר אעפ"כ זאת אומרת הרהור כדבור דאל"כ למה מהרהר היינו דודאי בק"ש בעי חיתוך שפתים וכוונתו משום דצריך פסוק שמע בכל לשון ורק בעלמא אמר דע"כ הרהור כדבור דמי ויוצא בכל המצות בהרהור ולכך שפיר ב"ק ניהו דאינו יוכל לקיים מצות ודברת בם אבל עכ"פ מועיל לו הרהור שמהרהר במצוה כמו שמיעת הרהור בשאר מצות אף לצאת בו אבל אם נימא אף בשאר כל מצות דלא כתיב בהו דיבור ג"כ אינו יוצא בהרהור א"כ מאי תקנה לב"ק להרהור ולמה מהרהר וע"כ דבעלמא הרהור כדבור דמי ועיי' עוד מה שסיימו שם. מכל הנ"ל נשמע לע"ד באמת בק"ש דיבור בעי ולא מהני הרהור יען בק"ש כתיב קרא מיותר שמע בכל לשון שאתה שומע וע"כ מדויק לע"ד מק"ש כאשר הוא בעצמו הביא דע"כ צריך חיתוך שפתים ואעפ"כ שפיר קאמר בעל קרי מהרהר דעכ"פ יש מצוה אבל לא כהלכותיה ובעלמא באמת הרהור כדבור דמי עיי':
ובהיות כן יש לי לומר ע"פ סברת שאגת אריה שקאמר לפי' רשב"א הנ"ל שהבאתי למסקנא דקאמר הגמרא ר"י כרבא ס"ל דמוק' לברייתא דלא יברך אדם בהמ"ז בלבו כר' יהודה לא משום דמדמי ברכת המזון לק"ש דהא ודאי היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי אלא ה"ק כיון דרבי ור"י דרשינן מדכתב רחמנא שמע ובכל לשון דדרשינן פרק ז' דסוטה דף ל"ב מקרא דאכלת ושבעת וברכת בכל לשון שאתה מברך ממילא שמעת מינ' דצריך לה להשמיע לאזנו דאי אין צריך הא בהרהור סגי לי א"כ למה לנו קרא פשיטא הא בהרהור לא שייך לשון והא דסיים הרשב"א אפשר דר"י ס"ל צריך להוציא בשפתיו היינו למאי דס"ד דלר"י אפי' לכתחילה אבל למאי דמסיק יש לומר חדא עיין היטב:
ואנכי אמרתי דמתורץ באלה גם בהו"א קושית התוס' ד"ה אי ר' יוס' דיעבד נמי לא וא"ת לעולם אימא לך ר' יוס' היא וברכת המזון שאני דלא כתיב בי' שמע ואמרתי לר' יוס' שפיר דאמר תרתי ש"מ כסברת הרשב"א כיון דדרש שמע בכל לשון ממילא מוכח דצריך להשמיע לאזנו דאם יוצא אפי' בהרהור למה פסוק שמע. ואמרתי ר' יוסי דע"כ ככה סובר ע"כ מיד נמי גבי ברכת המזון אפי' דיעבד לא דבברכת המזון נמי איכא פסוק ואכלת ושבעת וברכת דבכל לשון שאתה מברך וא"כ ממילא מדויק ככה דע"כ לא השמיע לאזנו לא יצא דאי יצא אפי' בהרהור יצא ולמה הפסוק לרבות בכל לשון. וא"כ ברכת המזון דומה שפיר לק"ש גם בברכת המזון איכא פסוק לרבות בכל לשון ומתורץ קושית התוס' ודוק:
ובהיות כן למסקנא יש לומר אף שרבינא סובר הרהור כדבור דמי אבל כבר החליט המגן גבורים בק"ש ע"כ מודה דצריך חיתוך שפתיו לדבר דא"כ למה בא הפסוק שמע בכל לשון.
וא"כ ה"ה נמי בברכת המזון לא שייך הרהור כדבור דמי דגם בב"ה מצריך הגמרא פסוק לרבות שמע בכל לשון וא"כ ע"כ מדויק דצריך עכ"פ חיתוך שפתיו ולא יוצא בהרהור לבד והנה שפיר רבינא דבעי נשים בברכת המזון וכו' שפיר מבעיא אי דרבנן לא מפיק אנשים דמחוייב מדאורייתא וא"ת דיצא עכ"פ בהרהור. הא להנ"ל ע"כ בברכת המזון הרהור אינו כדבור דמי וצריך להוציא בשפתיו דוקא כאשר בארתי ודומה לק"ש כהנ"ל ורק אי יכולה להוציא והמה מדאורייתא אז הוי שומע כעונה והוי כדיבור ממש אבל אי לא יוכל להוציא אלא רק מטעם הרהור בה"ג עכ"פ צריך בברכת המזון חיתוך שפתים כבארנו ודוק היטב: אופן הג' נראה לתרץ קושית רבי עקיבא איגר ע"פ דברי מגן גבורים פה ריש הסימן ויוכל לקרותה בכל לשון כתב המג"א דוקא כשמבין הלשון וה"ה בתפלה ובברכת המזון אבל קדוש וכו' יוצא אף שאינו מבין תוס' ריש פ"ז דסוטה וכתב המגן גבורים ובאמת שהתוס' דף ל"ב שם ד"ה ק"ש כתבו כן ואזלו לשיטת' דגרס' ואלו נאמרים בלשונם והיינו כל אדם בלשון שמבין שהוא שומע לאפוקי מדי שאינו אומר בלשון פרס אבל בכל לשון משמע בין שומע ובין אינו שומע ובגמרא לא משמע כן וכתב ודבריו תמוהים שהרי בכל הספרים בכולם הגירסא בכל לשון וגם יקשה לדבריו מה שאמרו שם וחכ"א בכל לשון לדבריהם הול"ל בכל לשונם ולפי הנראה גם התוס' הרגישו במ"ש שבגמרא לא משמע כן ויש עוד ראיה להחכמים יוצא בכל לשון בין שומע ובין אינו שומע בזה מתורץ קושית התוס' דהקשה מדוע לא מתרץ גם שם הגמרא ורבנן תרתי ש"מ ולהנ"ל נעלה דהא דקאמרי רבנן בכל לשון היינו אף אם אינו מבין לפי' הרשב"א בברכות דמוכח ממילא דצריך להשמיע לאזנו דאי אף בהרהור יוצא היאך שייך בהרהור לשון הא אחר כוונת הלב הוא וע"כ דבעינן דבור ע"ש וכיון שכן א"א לשנויי תרתי ש"מ משום דיש לומר באמת סגי בהרהור אמנם אינו יוצא בהרהור כי אם כשמבין בכוונת הלב אבל אם אינו מבין דא"א בהרהור אז בעי דבור ויוצא אף שאינו מבין והא דקאמר הש"ס שם תרתי ש"מ בדברי הת"ק דס"ל בכל לשון שאתה שומע וא"כ כיון דמצריך בדבור אף שמבין שפיר מוכח תרתי ש"מ דאל"כ לא שייך לשון כיון שצריך למבין בהרהור סגי משא"כ כאן דאמרו סתם בכל לשון ומשמע אף שאינו מבין עכ"ל הטהור עיי'. וראיה לדבריו הקדושים מפירש"י פה שכיון אולי נמי לפי' הרשב"א בד"ה תרתי ש"מ שחזר רש"י כל דבריו כי דרשת נמי שמע בכל לשון שאתה שומע ש"מ נמי דצריך להשמיע לאזנו כוונת רש"י על כי דרשת בכל לשון שאתה שומע כיון דדרש שצריך עכ"פ לשמוע בה"ג שפיר תרתי ש"מ לאפוקי אם רק דרש שמע בכל לשון לא שייך תרתי ש"מ ונכון. ובזה נראה לע"ד ממילא מתורץ קושית מגן גבורים לקמן על רבינא דסובר הכד"ד שמע למה לי' לדרוש בכל לשון יש לומר דהוא סובר שמע בכל לשון אף שאינו מבין אז סגי בדבור אבל בהרהור באמת באינו מבין לא יוצא ורק דיוצא בהרהור דמבין מה שמהרהר ודוק. ובהיות כן מתורץ קושית הגאון רע"א הא יש נפ"מ בה"ג אם אשה מברכת בלשון שהשומע אינו מבין הלשון וא"כ אם הוא מדאורייתא דיוכל להוציא דהוי כאשר דבור בה"ג יוצא אף באינו מבין אבל אם רק מכח הרהור כיון שזה אינו מבין לא מהני הרהור כהנ"ל ודוק היטב:
ולפ"ז שפיר יש לתרץ נמי לר"מ דסובר דיוצא בהרהור שמע בכל לשון למה לי. ולהנ"ל יש לומר אף שאמר ר"מ דיוצא בהרהור אבל בכוונת הלב הלב צריך עכ"פ להבין אבל אם אינו מבין מה שמהרהר בודאי אינו יוצא ואשמעינן לר"מ שמע בכל לשון משא"כ אם מדבר ואומר בה"ג לא צריך להבין מה שמדבר אלא בכל לשון שאתה מדבר בפירוש יוצא ובהרהור דוקא צריך שיבין מה שמהרהר. אבל להלכה אינו כן כי כאשר סיים השלטי גבורים שם הא דאמרינן שמע בכל לשון שאתה שומע על כל פנים צריך להבין זה הלשון אף אם גרסינן שמע בכל לשון עכ"פ צריך להבין הלשון מה שאומר וכן הוכיח המג"א דוקא שמבין:
אך זה לנו ספק בלשון הקודש אם הוא אומר אי צריך להבין מה שאומר או לא ועיין בשלטי גבורים עני' שאמר בלשון הקודש שמוציא הרבים ידי חובתן והיינו בברכת אברהם חלק ט' סי' רפ"ז כתב דאפילו למאן דמצריך שיבין אף בלשון הקודש דהנה דעת רש"י דיוצא בשמיעה אף שאינו מבין והטור כתב סי' קצ"ג אם אחד יודע והשני אינו יודע מברך היודע והשני יוצא והוא שמבין לשון הקודש אלא שאינו יודע לברך וכתב אמנם לפע"ד נראה דאף לשיטתם אין צריך להבין דהנה בברכת אברהם שם כתב דאפילו למאן דצריך שיבין אף בלשון הקודש היינו דוקא ביחיד המוציא יחיד אבל יחיד המוציא את הרבים אינו צריך שיבין הלשון ע"ש ועיין בשכה"נ ובא"ר סי' קצ"ט וא"כ יש לומר דגם הרא"ש והטור לא כתבו רק בשנים שא' יודע והשני אינו יודע אבל באחד שמוציא רבים ידי חובתן יצאו אף שאינם מבינים יצאו הרבים אף שאינו מבין בלשון הקודש והנה מוכח מכל אלה מה שתירץ נמי ראיות רש"י נדחה מהך דמגלה דף י"ח הלועז ששמע אשורית יצא משום דשם דמוציא רבים ידי חובתן יוצא ודוקא ברבים שמוציא אז יצאו אף שאינו מבין אבל יחיד המוצא יחיד צריך להבין בלשון הקודש זה היחיד ששומע עיין היטב בכל דבריו ולהלכה יחיד בעצמו יוצא מה שאמר בלשון הקודש אבל לא יחיד המוציא יחיד אבל רבים יוכל להוציא אף שאינו מבין בלשון הקודש:
והנה בזה עלתה לי עוד הפעם ואחרון חביב לתרץ קושית הגאון רבי עקיבא איגר שהבאתי פה כמה פעמים ואמרתי בסברתי אף דאמרינן יחיד האומר בלשון הקודש יוצא היינו אף אם אינו מבין היינו דוקא אם אומר אף בהרהר אף בלשון הקודש אינו יוצא אם אינו מבין דאז לא אמר ולא מבין אבל עכ"פ אם אומר בלשון הקודש וקול מבשר ואומר אף אם אינו מבין עכ"פ כיון דלשון הקודש יש בו סגולה נפלאה דיוצא אף באינו מבין אבל עכ"פ דבור בעי אבל בהרהר ובאינו מבין אף בלשון הקודש אינו יוצא. והנה אף דאמרינן הרהר כדבור דמי היינו דוקא אם מבין מה שאומר לאפוקי אם אינו מבין אף בלשון הקודש אינו יוצא:
ולפ"ז יש לי נפקא מינה גדולה בנשים בברכת המזון דאורייתא יוכל להוציא אבל אם דרבנן אינו יוכל להוציא היינו אם הם ברכו ברכת המזון אף בלשון הקודש כאשר הוא הנהוג ולא שייך דיוצא עכ"פ בהרהר יש לומר המה יוכלו להוציאה אי דאורייתא אף אי זה ששמע אינו מבין הלשון רק כיון דשומע הוי כעונה הוי כדיבור ממש כאשר דבור ובדבור יוצא בלשון הקודש אף באינו מבין אבל אם רק מצד הרהר בהרהר ובאינו מבין בה"ג אינו יוצא בהרהר ולפיכך אי בברכת המזון בנשים רק דרבנן לא יוכלו להוציא מחיובא דאורייתא ואי דעכ"פ דהמה מהרהרים בה"ג בהם אינו מבינים הנפ"מ דאינו יוכל להוציא בה"ג לא מהני הרהור ורק בה"ג אם יוכל להוציא דהוי כדבור ממש:
ובהיות כן מה מתקו לי לפרש מה שזה שנים רבות קשה לי על גמרא לקמן דף כ' ע"ב דאביא רבינא לרבא נשים בבהמ"ז וכו' למ"נ לאפוקי רבים ידי חובתן דקדקתי מה זה דנקט רבים הלא הו"ל לומר לאפוקי אחר ידי חובתו מה זה מילת רבים שוב מצאתי שעלה לדפוס ספר הנחמד כתב סופר בתשובה כ"ח שדקדק כן:
ולהנ"ל מאוד נעלה כי אמרנו כל הנפ"מ הוא באם זה שמוציא אינו מכיר בלשון הקודש ואינו מבין דאז מצד הרהר אינו יוצא וע"כ בארנו דצריך לאיירי דזה שמוציא אינו מבין לשון הקודש דאל"כ תיפוק לי' רבינא לשיטתו דיוצא מצד הרהר וע"כ בארנו דאיירי באינו מבין זה שמוציא והנה מצד הרהור אינו יוצא אם דאורייתא שפיר יוכל להוציא והנה כל אלה דיוכל להוציא כבר בארנו בשם הגאונים רבים יוכלו להוציא אף באינו מבין אבל יחיד אינו מוציא את היחיד אלא דוקא כשהיחיד מבין גם בלשון הקודש כן וא"כ שפיר דקאמר הגמרא הנפ"מ לאפוקי רבים אז שפיר איכא נפ"מ ולא שייך לומר כקושית רבי עקיבא איגר דבהרהר יוצא הא איירי באינו מבין משא"כ אם דאורייתא ומוציא אותו כדין וכהלכה שפיר אף שאינו מבין כיון דרבים המה רבים יוכלו להוציא אף שאינו מבינים משא"כ אם היה נקט לאפוקי אחר ידי חובתו בה"ג אינו נפ"מ כי ממ"נ אם איירי דזה האיש מבין לשון הקודש אז אפי' אי דאורייתא אינה יכולה להוציא כי יחיד לא יוכל להוציא אלא דוקא במבין ואי איירי דזה האיש מבין עדיין אפי' הוא דרבנן יוכלו להוציא כיון דע"כ מהרהר ויוצא בהרהר אי מבין. ולכן דוקא נקט הנפ"מ ברבים ובה"ג שפיר אי דאורייתא מוציא אותו אף באינו מבין אבל לא מצד הרהר בה"ג באינו מבין אף בלה"ק אינו יוצא בהרהר וזה הוא סברא יש רה וכן הסכים המגן גבורים בהרהר רק יוצא במבין דאל"כ באינו מבין אז ליכא כוונה וליכא דבור והאיך שייך דיוצא ונכון וברור. אך לפ"ז יהיה עדיין קשה לקושית הגאון רבי עקיבא איגר מה פעלנו בתרוצינו הלא עדיין קשה מאי קא פשט הגמרא מהך באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה שם איירי ביחיד וע"כ צריך לומר דהמה מבינים בלשון הקודש וא"כ בלאו הכי לרבינא מצד הרהר יוצא וצ"ע:
ולאחר כתבי זאת מצאתי מציאה שיש בו ממש כי לא קשה אלה מאי קא פשט הגמרא להנ"ל והנני בכתב יושר כי ראיתי בכתב סופר סימן כ"ח שם כתב נמי לתרץ קושית הנ"ל לענין זימון ומתרץ נמי הלשון רבים. והקשה ג"כ אח"כ אלא דקשה לכאורה מדאמר ת"ש מבן ואשה הא יש לומר ע"י הרהר כהנ"ל ומתרץ הכתב סופר ויש לומר דסתמא דש"ס קאמר ת"ש למאן דאמר הרהר לאו כדיבור דמי ואתי שפיר ביותר לפמ"ש הרא"ש ראיה מסוגיא דשבת דקי"ל הרהור לאו כדבור דמי ולמעיין שם יראה דרבא שקל וטרי' שם דס"ל לאו כדבור דמי ואתי שפיר דרבינא מבעיא לי' לרבא ואמר רבא ת"ש ולשיטתו אזיל דס"ל הרהור לאו כדבור דמי ועיין היטב בכתב סופר שם. וא"כ לדידי נמי הכל מתורץ ונעלה בעה"י ודוק היטב:
עיין בדברי ביאור מרדכי שרוצה לתרץ קושית התוס' ע"ב ד"ה דילמא דהקשה התוס' דאין זה בשום מקום דקאמר חסורא מחסרא וכו' ומתרץ נמי הרמב"ם וסיים אולם לפ"ז לכאורה יש להקשות לס"ד דש"ס דמוקי למתנית' דמגילה כר' יוסי ולא כרב יהודה וכתב הרשב"א שם ע"ש הראב"ד והא דלא פליג ר' יהודה בסיפא דמכשיר בקטן והול"ל דר"י מכשיר בחרש וקטן ה"ט משום דסמך אהא שמתיר כאן בק"ש ולהנ"ל דיש לומר חרש גרע מק"ש משום דא"ר לשמיעה ויש מקום לומר בחרש אפי' דיעבד לא יצא בחרש וכו' וסיים א"כ הדר הול"ל התם ר' יהודה מכשיר בחרש וקטן ועיי' וסיים בזה לתרץ התוס' והירושלמי עיי' כל דבריו היטב. ולע"ד ימחול לי כבוד קדושתו הא ברשב"א אשר לפנינו לא כן כתוב דכתב דה"ט משום דסמך אהא שמתיר כאן בק"ש אלא הרשב"א כתב והא דלא פליג נמי בחרש היינו משום דסמך וסבירא לי' לרב מתנא חרש חד טעמא וקטן חד טעמא ובחרש הא פליגא בדוכתא אחרינא דהיינו הא דר"י ברי' דר' שמעון בן פזי משום הכי לא פליג הכי אלא בקטן וא"כ הרשב"א בפירוש מפרש דסמך על מה שנקט בהדיא בחרש ולא על מה דסמך במתנית' דק"ש אלא על חרש גופא סמך וא"כ אין מקום כלל לדברי ביאור מרדכי וצ"ע:
ולאחר העיון אמרתי עדיין לתרץ קושית תוס' הנ"ל בד"ה דילמא רב יהודה וכו' תימא דאין זה בשום מקום וכו' והיינו בדבריו הקדושים אשר הביאור מרדכי מעורר והראה לנו דרך אשר נלכה בה ואבאר בעה"י דהנה בפשיטות נראה לנו לתרץ ע"פ דעת הראב"ד ורשב"א שמפרש דבריו הא דלא פליג רב יהודה בחרש בסיפא כיון דלדעת הראב"ד ר' יהודה אף לכתחילה מכשיר ויש לומר חרש וקטן חד הוא ובחרש הא פליג בדוכתא אחרינא דהיינו הא דר"י ברדר"ש ב"פ משום הכי לא פליג הכא אלא בקטן עיין:
ואמרתי כל אלה ניחא בהו"א דסובר הגמרא דלכן לא מתוקם אליבא דר"י דהוא סובר אפי' לכתחילה כשר בחרש א"כ שפיר יוכל לומר דסמך על דר"י ברדר"ש בן פזי דשם בהדיא נקט דחרש יתרום אפי' לכתחילה משא"כ לאחר דאסיק הגמרא דילמא ר"י היא ולכתחילה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי וכפירש רש"י דגם לגבי ק"ש רק סובר ר"י דיעבד במתנית' בה"ג שפיר מתורץ קושית התוס' ע"כ דחק הגמרא לומר חסורא מחסרא כולו דר"י היא דהשתא ליכא לפרושי ולומר דאתיא כר' יוסי הרישא ואפי' דיעבד א"כ קשה מדוע לא קא מפלג עלה גבי חרש ר' יהודה וסובר דעכ"פ דיעבד מותר והשתא ליכא למימר דסמך על הא דר"י ברדר"ש ב"פ שם מבואר דע"כ חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה הרי שנינו שם בדיעבד דתרומתו תרומה וסמך על זה דאז אתיא זה הברייתא כר' יהודה אבל יש לומר משם לא מוכח דיש לומר דוקא שם בדיעבד כשר דטעמא משום דלא בברכה תליא מילתא דברכה דרבנן הוא ובדיעבד תרומתו תרומה אף בלא ברכה אבל פה במגילה כיון דדיעבד כשר ולא לכתחילה הא אינו מחוייב בדבר ואינו יוצא אפי' בדיעבד ולא יוכל להוציא אחרים אבל א"כ שפיר דצריך לאשמוענן לרב יהודה אעפ"כ כיון בדיעבד יצא מיקרי בר חיובא וחרש בדיעבד כשר בשלמא אם אמרינן דסמך על זה דתנא דחרש יתרום אפי' לכתחילה אז שפיר ליכא לחלק בין מגילה לעלמא כיון דאפי' לכתחילה יתרום תו אין לחלק בין חרש לשאר אינשי אבל למאי דקיימו השתא דר' יהודה רק לכתחילה מכשיר נמי בק"ש א"כ שפיר דקשה דהו"ל לחלק בסיפא לכל הפחות בחרש דיעבד כשר לכן דחק ומפרש כולו רבי יהודה היא וחסורא מחסרא ובהיות כן גם הירושלמי ניחא הוא סובר בק"ש לכתחילה לא ע"כ מתרץ לית כאן חרש ולא ניחא להו לאוקמא בחסורא מחסרא וכול' כר"י דלא יוכל לומר דסמך על חרש דעלמא על לכתחילה לא דהוא סובר בדיעבד והא דתניא בברייתא חרש תורם בדיעבד אעפ"כ לא מוכח מזה למגילה דהו"א כיון דלכתחילה לא לא מיקרי בר חיובא והו"ל לר"י לפלוג בסיפא לכה"פ בחרש ודוק היטב כי ישבתי דברי ביאור מרדכי באופן הזה וכן הוא נחמד והבן כי הוא בעצמו הקדים דיש לומר באמת למסקנא בחרש אפי' דיעבד לא במגילה משום דאינו ראוי הוא והיינו למסקנא דאסיק מפסוק אבל דידעו מפסוק יש לומר הדדי נינהו ודבריו הקדושים קיימין באופן הזה ודוק היטב: עיין רש"י ברכה דרבנן וכו' דאמרו חכמים כל המצוה וכו'.
ועיין בחדושי רבי עקיבא איגר שמתמה על רש"י הנ"ל למה זאת להביא ועיין בכתב סופר סי' כ"א שכתב לתרץ רש"י הנ"ל ואנכי לקמן בפרק ג' שאכלו בארתי ג"כ רש"י הנ"ל ברוחב ביאור בדף נ"א בסוגיא דמי שאכל ושתה ולא בירך וכו' עיין משם תדרשו:
וראיתי בחדושי' רבי עקיבא איגר שמתרץ רש"י הנ"ל וכתב ונראה לפרש דאם היה הברכות חלות אחר עשייתן כדרך הודאה על שזכה לעשותו בזה גם אלו היה הברכה תורה לא היה ס"ד לומר בשביל חסרון הברכה לא יהיה תרומתו תרומה כיון דהמצוה הוא בהכשר אין סברא דבשביל מה שעשו אח"כ שלא כהוגן שלא בירך לאחריה יתבטל המצוה למפרע. ובפרט מה שהקשה לי חכם אחד עמ"ש הצל"ח לקמן דף מ' בפרוש' דמתנית' דלא שכחתי לברך דהוא מדאורייתא דאף בברכת דרבנן מ"מ מ"ע מה"ת להודות לה' שזכהו לעשות מצוה דקשה עליו מסוגיא דדין דאמרי' וברכה דרבנן הא מ"מ יש חיוב דאורייתא לברך ולהודות ולפי הנ"ל ניחא כיון דהודאה אחר עשיית המצוה אינו מזיק ומגרע להמצוה ועל זה דקדק רש"י דמברך עובר לעשייתן בזה יש מקום לומר דאלו היה הברכה דאורייתא היה מעכב על התרומה דהוי כתורם שלא כדין עיי' היטב עכ"ל:
ולע"ד לא הבנתי ולא זכיתי להבין מה שתירץ על הצל"ח כי גם ברכת הודאה איירי מלפני הפרשה ולא לאחר הפרשה כן מבואר מזרחי שכתב לא שכחתי מלברך פי' מלברכך בעת הפרשת מעשרות לא מברך ברכת הפרשת מעשרות שהוא נוסח הברכה שתקנו אנכה"ג וא"כ המזרחי כיון בעת הפרשת מעשר בשעת הפרשה ולא לאחר מיכן והצל"ח רק תנא דמסייע ומחזיק דברי המזרחי וע"כ לע"ד המזרחי מתרץ בעת הפרשת הברכה דאי לאחר מיכן מדוע לא מפרש לא שכחתי מלברך ברכת המזון עליו דהוא דאורייתא אלא ע"כ כיון לברכה הקודם. ובכן גם הצל"ח כיון לברכה הקודם וצ"ע:
תוס' ד"ה ור' יהודה מכשיר בקטן וא"ת באיז' קטן מיירי וכו' ונראה לע"ד לתרץ קושית התוס' הנ"ל ותחילה אבאר פה מה שהיה לי שעשועים עת עברי דרך ווייסענבורג והייתי בבית מלונו של אהובי ידידי הרב המה"ג חריף ובקי צדיק תמים המפורסם כש"ת מוה' גאטטליב פישער נ"י אב"ד דק"ק שומרי הדת ווייסענבורג יע"א וכיבד אותי מהני מילי טבא דבית מדרשו: ובתוכם אמר לי דבר נחמד לתרץ קושית התוס' פרק ג' שאכלו דף מ"ח ע"א בתוס' ד"ה ער שיאכל כזית דגן וכו' ותימא והרי כזית אינו חייב אלא מדרבנן והיכי אתי' מדרבנן ופטר דאורייתא דהא אמרינן וכו' ורש"י מפרש מיהו כיון דמחוייב בדרבנן מיקרי מחוייב בדבר אבל קטן שהגיע וכו' וקשה לפרושא מ"מ כיון שאינו מן התורה אינו מוציא אחרים וכו' עיי': ואמר הרב המאה"ג הנ"ל לתרץ קושית התוס' הזה על פי דברי חתם סופר הובא בתשובה ט"ו לאורח חיים שכתב וז"ל ולהסביר הדבר איך תיקנו חז"ל לברך מספק אפי' על ספק עשיית המצוה הנה שטות הרמב"ם בס' המצות שלו וכו' דכל תקוני חז"ל דאורייתא ממש הוא והיא מ"ע מדאורייתא ככל אשר יורוך והעובר על זה עובר על לאו דאורייתא לא תסור ולהרמב"ם לפ"ז אע"ג דכל הספיקא לקולא מן התורה מ"מ האוכל ספק נבילה אחר שאסרוהו חכמים פטור מלאו דנבילה אבל עובר על לא תעשה ועשה אשר יורוך ואשר לא תסור והרמב"ן בשורש א' ב' צווח על זה, א"כ מ"ט הקילו חכמים בדברי סופרים וספיקותיהם הלא הכל דאורייתא וכו' שדוחק לומר שכך תקנו חכמים וכו' והתשב"ץ בספר זוהר הרקיע החזיק זה לאמת ברמב"ם שהחכמים התנו כך בתקנתם בה"ג בספיקא לקולא וסיים ולפ"ז היכא שלא ויתרו חכמים בתקנתם כגון בק"ש וכו' א"כ חייב מן התורה. כי כל תקנתם דברי תורה הוא ועיין היטב שם:
ואמר הרב המאה"ג הנ"ל א"כ היוצא מזה אף דרק אינו חייב אלא מדרבנן מ"מ מיקרי דאורייתא מלאו דלא תסור ומכל אשר יורוך. ולפ"ז שפיר מתורץ קושית התוס' אפי' היכא דרק אכל כזית דגן דרק חיובא מדרבנן מ"מ מוציא אף מי שאכל כדי שביעה כיון דמדרבנן מחוייב מיקרי מחוייב מדאורייתא מלאו דלא תסור ומכל אשר יורוך ושפיר דמוציא ושפיר מחוייב בדבר קרינן בי'. ולפ"ז שפיר בקטן דקאמר הגמרא לעיל דלא יוכל להוציא אביו אלא היכא דאכל אביו נמי רק שעורא דרבנן ושם לא שייך לומר דהוא דאורייתא מלאו דלא תסור זה אינו הא קטן גם על לאו דלא תסור אינו מחוייב כי קטן לאו בר חיובא הוא ונשאר רק דרבנן וממילא אינו מוציא אביו כי אם אכל אביו רק שעורא דרבנן. עד כאן דברי הרב המאה"ג החריף מוה' גאטטליב פישער נ"י והמה מחודדים ויזכר לטוב:
אבל לאחר בואי לביתי ובאתי לעיון היטב בסוגיא הנ"ל ראיתי כי יש לטעון על דברי הרב הנ"ל לדבריו קשה לי איך קאמר הגמרא שם ולטעמך קטן בר חיובא הוא אלא ע"כ דאכל שעורא דרבנן ואביו אכל רק כזית ובה"ג הקטן מוציא הא עדיין קשה הא זה הכזית דאכל אביו אף שהוא שעורא דרבנן מ"מ הוא דאורייתא מלאו דלא תסור וא"כ עדיין קשה הא זה הכזית דאכל אביו דאורייתא הוא והאיך מוציא הקטן את אביו הא בקטן בשעורא דזהו יאכל מה שיאכל אעפ"כ רק דרבנן ולאו דלא תסור לא שייך בקטן ואביו שאכל כזית שייך לאו דלא תסיר וא"כ עדיין קשה איך מוציא הקטן את אביו וצ"ע:
ובגוף הדבר שהובא בחתם סופר הנ"ל בשם הגדולים והיינו כיון שאמרו בברכה שמדרבנן מחייב מיקרי מחוייב מן התורה א"כ קשה פה הגמרא איך מתרץ דאביו אכל שעורא דרבנן א"כ עדיין הוא דאורייתא מלאו דלא חסור וא"כ איך מוציא קטן דאינו בר חיובא ואינו בכלל לאו דלא תסור לאביו דהוא בכלל לאו דלא תסור ואביו מצד זה הוא דאורייתא וצ"ע. ומה שנראה לע"ד לומר סברא ישרה ע"פ דברי הטו"ז סי' קי"ז ביורה דעה שכתב דאין כח ביד החכמים לאסור דבר שפירש התורה בפי' להתיר דאין כח ביד החכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש מן התורה משא"כ במקום שיש היתר מפורש מן התורה עיין היטב:
ולהנ"ל יש לי לומר פה כיון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת הרי כתיב להדיא בתורה דוקא אם אכל כדי שביעה אז צריך לברך ברכת המזון אבל בלא אכל כדי שביעה הרי ההיתר מפורש בתורה וכן משמע להדיא מגמרא לקמן דף כ' ע"ב אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים עצמם וכו' והנה ראינו דכתיב להדיא בתורה דוקא בכדי שיעור שביעה צריך לברך ברכת המזון ואף שאנו מדקדקים עצמן ועשו בזה כהחכמים והיינו מפני שאנו מדקדקין עצמן ויש כח בזה להחמיר על עצמן והלואי שיתפלל אדם כל היום כולו. אבל אם אנו אין מברכין ברכת המזון ואינם שומעים לרבנן בזה בודאי לאו דלא תסור לא שייך, כי בדבר המפורש בתורה להדיא להתיר לע"ד עכ"פ מחזקת סברת הטו"ז על לאו דלא תסור אינו עובר ולא הוה דאורייתא. כי אפי' אין כח בשאר דברים המפורש בתורה להתיר להדיא להחכמים לאסור ורק בתפלה ובברכה יש לומר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו ויוכל לדקדק על עצמן בה"ג יש לחכמים לתקן ברכת המזון אף פחות משיעור דאורייתא אבל עכ"פ לזאת מחזקת סברת הטו"ז כיון שנקט בתורה בפירש להתיר היינו רק לברך בהמ"ז אם אכל כדי שביעה ע"כ לא עוברין על לאו דלא תסור בה"ג לא שייך לאו דלא תסור כיון דמפורש בתורה להדיא פחות משיעור פטור מברכת המזון ורק בגונא שאין בתורה לא היתר ולא איסור והחכמים תקנו כגון הדלקת נר חנוכה ומקרא מגילה וברכת ק"ש אם דרבנן הוא דלא קתני בתורה כלל בה"ג שייך לאו דלא תסור וכאשר יור' ונכון הדבר:
ולפ"ז שפיר לענין כל הברכות קאמר החתם סופר דהוה כדאורייתא אבל פה בברכת המזון אף דהחכמים תקנו אף שלא שבעו ובכזית צריך לברך אבל הבו דלא להוסיף אף שאמרינן בה"ג יוכלו לתקן ברכת המזון אבל זה ודאי לא שייך אם לא יברך בכזית דיעבור על לאו דלא תסור היכא דמפורש בתורה להדיא דוקא אם אכל כדי שביעה אז יברך ברכת המזון והוי ההיתר מפורש בתורה בה"ג לא שייך לאו דלא תסור והוי רק דרבנן גמור ושפיר עולה דברי חתם סופר ולא קשה מברכת המזון ודוק היטב: ובהיות כן חזרנו לסוגיא אשר לפנינו לתרץ קושית התוס' שהתחלנו דהקשה התוס' אמאי אמרינן דקטן שהגיע לחינוך דאינו כשר לקרות המגילה הא ע"כ כל מיקרי מגילה אינו אלא דרבנן וא"כ קשה אמאי לא אמרינן דאתיא דרבנן ומפיק דרבנן:
ולהנ"ל מאוד נעלה במקרא מגילה אמת אף שהוא מדרבנן מ"מ הוא דאורייתא מצד לאו דלא תסור כאשר מוכח באמת בגמרא דמדרבנן אשר ציונו מלאו דלא תסור וא"כ כיון דלאו דלא תסור שייך במגילה וזה אינו מפורש בתורה כלל ובה"ג הוה נמי איסור דרבנן דאורייתא תקנת חכמים לקרוא מגילה דאורייתא ובקטן לא שייך לאו דלא תסור וכל אשר יורוך דקטן גם על זה אינו מחויב לאו בר חיובא הוא כלל ורק דרבנן גמור הוא וע"כ לא יוכל הקטן שהוא דרבנן גמור להוציא אחרים ידי מגילה שהמה מדאורייתא מלאו דלא תסור ודוק היטב מאוד:
אך לאחר העיון נשאר עוד דבר צ"ע גדול לי על דברי חתם סופר הנ"ל שכל הברכות המה דאורייתא מלאו דלא תסור א"כ מאי בעי הגמרא ברכות דף כ' נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן ונפ"מ להוציא רבים ידי חובתן וכו' ואי דרבנן לא יוכלו להוציא הא להנ"ל גם נשים אם מדרבנן יוכלו להוציא דהמה בכלל לאו דלא תסור וא"כ הוה גם הדרבנן דאורייתא וצ"ע: ולפי אשר בארנו פה אולי גם זה נעלה דטעמא דנשים פטורות משום דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך והוי כמו שמפורש בהדיא דנשים פטורות מברכת המזון ובה"ג אם מפורש בהדיא לפטור בה"ג לא שייך לאו דלא תסור כאשר בארנו ונכון:
רש"י ד"ה הלכה כדברי שניהם להקל הלכה כר"י דלא בעי שמיעה והלכה כר' יוסי דלא בעי דקדק ומשמע מפירש"י הנ"ל אפי' לכתחילה לא צריך להשמיע לאזנו דלא בעי ע"כ משמע אפי' לכתחילה. והן אמת הרי"ף לא כן פירש אלא פירש להדיא הלכה כדברי שניהם להקל שאם לא השמיע לאזנו יצא וכו' ודוקא דיעבד וכו' ורש"י לא כן פירש אלא מפרש דלא בעי שמיעה אפי' לכתחילה משמע ומנ"ל לרש"י לפרש ככה וצ"ע:
ומה שנראה לע"ד דרש"י כיון לתרץ מה שהובא ברשב"א והוא הירושלמי רשב"א ד"ה אמר רב הלכה כדברי שניהם להקל כיון דאמרינן סתמא ור' יוסי הלכה כסתמא רב יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי ומה צריכ' לומר הלכה כדברי שניהם להקל אלא בגין דמשמע דתנ' לה ר' חייא בשם ר' מאיר לפום כן צריך למימר כדברי שניהם להקל ועיי':
ולפ"ז נראה לי לומר דרש"י רוצה לתרץ ולפרש כאשר הגירס' לפנינו בגמרא ובמתנית' דידן ברישא הקורא את שמע הוא סתם והוי סתמא ור' יוסי וקשה אז הקושיא למה לומר כדברי שניהם להקל הא ידעינן בלאו הכי כאשר הובא ברשב"א ולכן מפרש הרש"י הכונה לומר להקל כל הקולא דיוכל לומר בדבריהם כן הלכה והיינו דיוכל לומר הכונה בר' יהודה דמתיר אפי' לכתחילה בלא השמיע לאזנו כמוכח בגמרא דיוכל לומר כן וגם בר' יוסי יוכל לומר הכונה דאפי' לכתחילה לא צריך לדקדק ונקטו דיעבד לרבות' דאידך דאוסר וא"כ גם הכא הכונה הלכה כדברי שניהם להקל היינו אפי' לכתחילה מותר ולהקל כל הקולא שיוכל ללמוד בדבריהם כן הלכה ולפ"ז שפיר מתורץ קושית הרשב"א דצריך לומר הלכה להקל דאם לא אמר הייתי טועה ואומר דוקא דיעבד ולכן נקטו הלכה להקל היינו כל הקולא ואפי' לכתחילה ולפ"ז זה שדייק רש"י דע"כ הכוונה דלא בעי להשמיע לאזנו ואפי' לכתחילה מותר דאל"כ למה זאת לאשמעינן הרי כקושית הרשב"א בלאו הכי ידעינן דהכי הלכתא אלא ע"כ כיון להקל גם לכתחילה וכהנ"ל ודוק היטב:
אך בהיות כן יהי' קשה על הרי"ף דמפרש דוקא דיעבד וקשה למה לומר כן הרי ידעינן בלאו הכי כהובא ברשב"א ואמרתי הרי"ף לשיטתו שפיר מפרש דיעבד דוקא כסברא חיצונה דהרי"ף במתנית' גורס ברישא בפירוש רבי יהוד' אמר יצא ור' יוסי אומר לא יצא א"כ כיון דרישא בפירש רבי יהודה ע"כ לא הוה סתמ' ור' יוס' אלא ר' יהוד' ור' יוס' והייתי אומר הלכה כר' יוס' דר' יהוד' ור' יוסי הלכה כר' יוסי ע"כ צריך לומר הלכה כדברי שניהם להקל. ושפיר מפרש הרי"ף דוקא דיעבד ולא קשה מידי ודוק היטב מאוד:
עיין ברי"ף שהביא אמר ר' יוסף מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות דברי הכל יצא דתניא לא יברך אדם ברכת המזון וכו' וסיים והלכה כדברי שניהם להקל ועיי' ברבינו יונה שאמר כיון שמסקנא הוא שאפי' בק"ש יצא לא היה צריך להביא למעלה הרי"ף ז"ל מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה יצא ואפשר דלאשמעינן דבברכת המזון אע"פ שלא השמיע לאזנו יצא נקט דברי ר' יוסף עיי'. ולע"ד לא זכיתי להבין מ"ש ברכת המזון מק"ש כיון דבק"ש יצא ג"כ בברכת המזון יצא הא הרי"ף סובר ק"ש דאורייתא ומ"ש זה דאורייתא מזה דאורייתא הא ככה מקשה כיון דבק"ש יצא א"כ בשאר מצות נמי וה"ה בברכת המזון נמי דיצא וצ"ע:
והשיב לי עלזה הרב הגאון עמוד הזמן תפארת ישראל רשכבה"ג מורינו ורבינו קדוש שמו מוה' יוסף שאול הלוי נאטנזאהן נ"י לנצח אב"ד ור"מ דק"ק לבוב והגליל יע"א. וזה לשונו הטהור שלום להרב המאה"ג וכו' מוה' מרדכי נ"י אב"ד דק"ק אסאנפא:
מכתבו הגיעני עם הרבה מכתבים ומ"ש להקשות על רבינו יונה לפע"ד יש לומר דה"א דשאני ק"ש שיש דיעות דבפרק ראשון יצא ולכך בשאר פרקים בודאי יצא וגם יש דיעות דק"ש רק שמע ישראל דאורייתא משא"כ בהמ"ז דכולהו דאורייתא ה"א דלא יצא קמ"ל וגם ה"א בהמ"ז שמברך על מזונו שנותן תודה לה' על מזונו יהיה חמור יותר קמ"ל כנלפע"ד בלי עיון כי אני יושב פה קרית חוצות בלי ספרים.
דברי הדו"ש בלהבה הצעיר יוסף שאול הלוי נאטנזאהן האבד"ק לבוב והגליל יע"א:
הנה רבינו הגאון המפורסם הנ"ל קיצר מאוד בלשונו הטהור והנראה בכונתו כיון דרק פסוק שמע דאורייתא או רק פרשה ראשונה יש לומר כיון דשאר פרשיות דרבנן יש לומר בדרבנן לא צריך להשמיע לאזנו ממילא לא פלוג אמרו חכמים ה"ה דגם בפרשה ראשונה שהוא דאורייתא אם לא השמיע לאזנו יצא ככה הו"א משא"כ בברכת המזון דכולה דאורייתא בזה אנו אומרין דצריך להשמיע לאזנו קמ"ל אף בדאורייתא לא צריך להשמיע לאזנו ולמסקנא כיון דאמת שמע דאורייתא הוא עכ"פ ואעפ"כ אמרינן דלא צריך להשמיע לאזנו ה"ה בברכת המזון אף שהיא כולה דאורייתא לא צריך להשמיע לאזנו וזאת קמ"ל. ואף שהרי"ף סובר להדיא לקמן סוגי' דספק קרא שמע וז"ל שקאמר לית הלכתא כותי' דשמואל אלא ק"ש דאורייתא יש לומר אעפ"כ דהוא רק סובר ק"ש דאורייתא פרשה ראשונה או פסוק ראשון ואעפ"כ צריך לחזור כל הפרשיות כמבואר בכסף משנה הלכות ק"ש פ"ב הלכה י"ג אף דרק פסוק ראשון הוא דאורייתא כיון דצריך לחזור חוזר כל הפרשיות עיין ונכון: וגם כתב לי על זה במכתב ידידות אהובי ורב חביבי הרב המאה"ג המופלג בהפלגת חכמים צדיק תמים חריף ובקי כש"ת מוה' אליעזר ראזנער נ"י אב"ד דק"ק יעמרוג והגליל:
וזה לשונו. ישאו הרים שלום לכבוד ידידי וידיד ה' הרב המאה"ג המופלג לשבח ולתהלה חריף ובקי העצום צדיק בן צדיק קרא ה' שמו לשבח מגדל עוז בנשק קש"ת מוה' מרדכי פריד נ"י ויזרח אב"ד בק"ק אסאנפא יע"א: בני האהוב לי אמר לי בשם מעלתו הרמה לעיין בדברי רבינו יונה ברכות בפ' היה קורא וז"ל וכו' ותמה מעלתו וכו' ולע"ד נראה דלפי סוגי' הגמרא שם ברכות ט"ו ע"א חזינן דיש לחלק בין ק"ש לברכת המזון דבקריאת שמע דכתיב והיו הדברים האלה על לבבך אחר כוונת הלב הן הן הדברים ועתה לפ"ז מובן היטב רבינו היונה הנ"ל דאתיא הרי"ף לאשמעינן דאפי' ברכת המזון דהיא דאורייתא ולא כתיב על לבבך כמו בק"ש נמי יצא אפי' לא השמיע לאזנו ונכון ולק"מ כל זה כתבתי בנחיצה רבה דברי אוה"נ ומוקירו בלב ונפש הק' אליעזר ראזנער חונה פה ק"ק יעמרונג והגליל יע"א:
והשבתי לתלמוד חכם גדול הזה. כי ע"כ סוגית הש"ס פה דק"ש חמור משאר מצות משום דכתיב שמע וא"ת דכיון הרבינו יונה אעפ"כ איכא למטעות אם כן ככה הו"ל לומר הרבינו יונה ולפרש דלא ידעינן מק"ש משום דכתיב על לבבך אבל זה ע"כ רק לר"מ ומאוד צ"ע:
שוב היה לי שעשועים בזה הענין עם ידידי וידיד ה' הרב הגאון הגדול צדיק יסוד עולם קדוש שמו מוה' עזרא צורף נ"י רב"ד דק"ק סערדעהל יע"א. והשיב לי וזה לשונו:
שלום וכו'. לאהובי ידיד נפשי הרב המאה"ג וכו' מוה' מרדכי נ"י אב"ד דק"ק אסאנפא יע"א:
יקרתו הגיעני ומה שהקשה על הרבינו יונה לדעתי כונתו פשוטה כיון דאיכא תרי לשונות בדברי ר' יוסף דלישנא קמא אמר ר' יוסף מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה לא יצא דכתיב הסכת ושמע ישראל מיתבי לא יברך אדם וכו' אלא אי אתמר הכא אתמר וא"כ מאי הקשה רבינו יונה דצריך הרי"ף להביא דברי ר' יוסף לאפוקי מלישנא קמא דבשאר מצות לכ"ע לא יצא אמנם קושיתו הוא דלא היה צריך להביא אלא הברייתא לא יברך אדם בה"מ בלבו ואם בירך יצא ולמאי נ"מ הביא דברי ר' יוסף למ"ד בק"ש לא יצא בשאר מצות יצא כיון דאנן קי"ל דאף בק"ש יצא ואי לאפוקי מלישנא קמא דר"י דאף למ"ד בק"ש יצא בשאר מצות לא יצא די לו להביא הברייתא ועל זה תירץ ואפשר דלאשמעינן דבברכת המזון אע"פ שלא השמיע לאזנו יצא והך ברייתא צריך להשמיענו כדי שלא נטעה כל"ק דר' יוסף דבשאר מצות לא יצא כתב דברי ר' יוסף כך הוא פשוט וברור כוונת רבינו יונה ז"ל ואחתום באהבה ידידו הד"ש בכל עת ועונה הק' עזרא צורף מס"ה יע"א:
והנה לאחר העיון בדברי קדשו של הרב הגאון מוה' עזרא הנ"ל אמרתי שיש לפע"ד לעיין על דבריו היקרים דע"כ הפ"י לא הבין ככה ברבינו יונה הנ"ל ועיי' בפ"י בד"ה אלא אי אתמר והרשב"א בחדושיו בשם הראב"ד הקשה דבשאר מצות לכתחילה מנ"ל דלא ועיי' בסוף דבריו שסיים ובזה נתיישבו ג"כ שיטת הרי"ף דמייתי הך מימרא דר' יוסף והקשה עליו הראב"ד למאי דמסקינן דאפי' בק"ש בדיעבד יצא וכו' ולמאי דפרישת אתיא שפיר דאצטריך לאשמעינן הך מילתא גופ' דבשאר מצות לכתחילה צריך שיוציא בשפתיו כמו שאבאר עוד עכ"ל פ"י והיינו כוונת תירץ פ"י שרוצה לאשמעינן בשאר מצות עכ"פ לכתחילה אסור לאפוקי מקושית הראב"ד דבשאר מצות יהיה אפי' לכתחילה מותר בלי השמע לאזנך ועיי':
ולפי דברי קדשו של הגאון הנ"ל עדיין קשה ליתני הך ברייתא לא יברך אדם בהמ"ז בלבו ואם בירך יצא וע"כ ראינו בשאר מצות רק דיעבד יצא הלא כל קושית רבינו יונה לפי הבנת הגאון הנ"ל דהקשה לכאורה לא מקשה הר"י הא צריך לאשמעינן לאפוקי מלישנא קמא דק"ש יצא ובשאר מצות לא יצא וצריך לאשמעינן גם בשאר מצות יצא וע"כ הבין הגאון הנ"ל דקשה דא"כ הו"ל למיתני הברייתא לא יברך אדם ברכת המזון וכו' ואם בירך יצא וממילא אין לטעות כלישנא קמא וא"כ לפי הנ"ל גם לתירץ פ"י קשה כהנ"ל דהו"ל רק למיתני הברייתא לא יברך אדם ברכת המזון וממילא אין לטעות וידעינן דוקא דיעבד דהא כל שאר מצות מברכת המזון ידעינן ויהיה כמו ברכת המזון, אלא ע"כ כונת הפ"י לא כן הוא וצ"ע:
והיה עלה בלבבי לומר דבברכת המזון קמ"ל דצריך עכ"פ להוציא בשפתיו ושמע חמור דצריך בודאי להוציא בשפתיו וזה בלשונו לאשמעינן ברכת המזון אע"פ שלא השמיע לאזנו יצא היינו דוקא בלא השמיע לאזנו אבל עכ"פ הוציא בשפתיו וכאשר מוכח לעיל מינ' ברבינו יונה אבל עדיין גם באלה דוחק ואינו הלשון כהוגן וצ"ע:
ואכתוב פה לזכרון בספר בסוגיא הזה מחדושי אדוני אבי מורי ורבי הרב הגאון הגדול אמיתי ומפורסם צדיק יסוד עולם קדוש וטהור כש"ת מוה' מאיר מבאסקוויץ פריד זצוק"ל שהיה אב"ד דק"ק יב"ק יע"א:
וז"ל הטהור. הרמב"ם בפרק ב' מהלכות ק"ש פסק הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ובה' מגילה פסק בחשו"ק דאפי' דיעבד לא יצא ותמהו כל הראשונים ועיי' בב"י ולח"מ שם וטו"ז ולכאורה לכל התרוצים וגם מה שתירץ הב"י דפרסומא ניסא עדיף קשה הא בגמרא ברכות ומגילה מדמי' להדדי. ונראה לפע"ד ליישב ונקדים מה שאיתא ברשב"א על ר' יוסי שאמר תרתי ש"מ ופירש שר' יוסי סובר אם לא השמיע לאזנו יצא ה"ה הרהר וא"כ לא שייך שמע בכל לשון דעל הרהר לא שייך לשון ור' יהודה סובר שיש חילוק בין הוציא בשפתיו ולא שמע להרהר וע"ש. והנה מבואר בשאגת אריה סימן ד' שלמסקנא ר"י משום ראב"ע שאמר שצריך להשמיע לאזנו לכתחילה מן התורה משמע כי יש לומר נמי סבר כר' יוסי שלא השמיע לאזנו והרהר כהדדי נינהו ומנ"ל לעשות פלוגתא חדשה שלא לצורך רק אע"ג שסבר שמע בכל לשון וממילא משמע נמי שצריך להשמיע לאזנו כהנ"ל דאל"כ יוצא בהרהר ולא שייך לשון י"ל כל זה לכתחילה אבל בדיעבד יצא שכן סבר ר"י משום ראב"ע לכתחילה מן התורה ולא בדיעבד ולפ"ז יש לומר רמב"ם שפסק כר"י משום ראב"ע וכדאסיק בגמרא שהלכה כן וע"כ בדיעבד יצא לכן פסק בדיעבד יצא וא"ל א"כ אפי' בהרהר נמי י"ל באמת כן אפי' בהרהר יצא דיעבד וכמבואר ברמב"ם בהדיא בק"ש וברכת המזון שאפי' בלבו יצא וכן בה' ק"ש פ"ב מביא בשם ר' מנוח ז"ל וצריך להשמיע לאזנו צריך שיחתוך בשפתיו לא שיקרא בלבו ולפ"ז הא דמסיים אבל אם לא ה"ל יצא היינו אפי' בהרהר וכן הביא הש"א בשמו:
ולפ"ז במגילה אמרינן דף י"ז קראה ע"פ לא יצא וכו' גמרא ממאי דהאי זכירה בפה דילמא עיונא בעלמא וכו' לא ס"ד דכתיב זכור וכו' הא מה אני מקיים זכור בפה ולפ"ז דע"כ מגילה הוא בפה א"כ חרש שאינו שומע אפי' יוצא בשפתיו ע"כ רק כהרהר ומגמרא הנ"ל מבואר שאינו בלב מצות מגילה א"כ חרש אינו מחוייב בדבר כלל ולא יוכל להוציא אותו מי שאינו מחוייב בפה לאחרים שהם מחוייבים בפה ולא בלב וע"כ אמרינן דאפי' דיעבד לא יצא ובגמרא שמדמה להדדי י"ל בה"א שלא ידעינן מר"י בשם רבו שאפי' לכתחילה יש לומר מן התורה משמע אמרינן שר"י סובר לכתחילה ה"ה דיעבד שמצד סברא לא אמרינן לחלק בתורה בין לכתחילה לדיעבד, ולפ"ז שפיר אמרינן מן תנא אפי' דיעבד נמי לא ע"כ ר"י דסבר לא השמיע לאזנו לא יצא בדיעבד משמע אע"ג משמע י"ל בכל לשון מ"מ תרתי ש"מ וע"כ כסברת רשב"א דלא השמיע לאזנו והרהר חדא נינהו וא"כ חרש אין מחוייב בדבר כלל משא"כ לדינא ע"כ לא השמיע לאזנו והרהר אינו חדא א"כ למה לא יוצא במגילה בדיעבד אע"ג במגילה צריך דבור ולא יוצא בלב כהנ"ל מ"מ לר"י ע"כ הוציא בשפתיו לא חשוב רק כהרהר וכמבואר ברשב"א הנ"ל דאל"כ קשה לדידי' נמי תרתי ש"מ כהנ"ל משא"כ למסקנא שר"י משמי' דרבו י"ל לכתחילה מן התורה אפי' לר"י מש"מ י"ל נמי כר' יוסי שהרהר ולא הוציא בשפתיו חדא הוא וסבר נמי תרתי ש"מ רק כ"ז לכתחילה כהנ"ל ודוק. ולפע"ד נראה שלמסקנא ר"י משמי' דרבו סבר בהא כר' יוסי שאין חילוק בין הרהר ללא הוציא בשפתיו שהרי מבואר דף י"ג ק"ש ככתבה ורבנן סברי כמ"ד לא השמיע לאזנו יצא ועיי' תוס' אומר ר"י דהלכה כרבנן ועוד דרבנן ס"ל כמ"ד לא השמיע לאזנו יצא וכותי' פסקינן והקשה בש"א אדרבה למסקנא פסקינן כר"י משום ראב"ע דמן התורה לכתחילה צריך להשמיע לאזנו וע"כ צריך שמע ע"ז וגם בתשובת הרשב"א מתמה למה לא אמר כר"י אפי' לכתחילה:
ולדברינו ניחא דהנה בתוס' סוטה הקשה למה לא אמרינן נמי לרבנן תרתי ש"מ ונראה שבאמת גמרא הכא נמי סובר תרתי ש"מ רק צריך לתרץ לדינא כראב"ע שלכתחילה מן התורה אמר ולא בדיעבד ולפ"ז אע"ג שתרתי ש"מ מ"מ יש לומר רק לכתחילה כהנ"ל ולפ"ז שפיר אמר ר"י דהלכה כהחכמים שסבר כמ"ד לא השמיע לאזנו יצא ואין לומר אדרבה למסקנא פסקינן כר"י משום רבו לכתחילה אסור מן התורה צריך שמע על זה יש לומר תרתי ש"מ כהנ"ל ולא רצה לתרץ אפי' כר' יוסי ותרתי ש"מ כקושית תוס' בסוטה י"ל כפי שלא פסקינן כך כר"י משום רבו משא"כ לרבי ע"כ צריך שמע להשמיע לאזנו בלבד דדרש והיו בהווייתן יהיה ע"כ שמע אינו בכל לשון רק שצריך להשמיע לאזנו בלבד ולא יוכל לומר שסבר תרתי ש"מ דהוא סבר בהווייתן יהיה שצריך בלשון הקודש דוקא וא"ל דילמא לרבי נמי שמע רק לכתחילה צריך שישמיע לאזנו י"ל לכאורה אין לחלק בתורה בין דיעבד לכתחילה רק אם שמע תרתי ש"מ ולא כתיב בפי' קרא ע"כ יש לומר רק לכתחילה וכמבואר בש"א ע"ש וא"כ לרבי אם שלא סבר בכל לשון וקרא בא רק ע"ז להשמיע לאזנו יש לומר אפי' בד עבד כהנ"ל. ולפ"ז לא קשה קושית הרשב"א דילמא כר"מ י"ל לר"מ על לבבך אפי' לכתחילה ולא יוכל לומר תרתי ש"מ דלא שייך דברי הרשב"א דהרי לדידי' יצא בהרהר ועוד כבר אמרינן שרצה לתרץ כהילכתא ואנן לא פסקינן כר"מ ודוק. ויותר משמע להרמב"ם הרהר כדבור דמי לפי ששם בברכת המזון מבואר דבריו אפי' בהרהר ולפ"ז יש לומר בשמע קצת די לו אם יצא בשפתיו וע"כ במגילה שצריך להוציא בשפתיו שצריך להוציא אחרים לא יצא ודוק:
באופן אחר יש ליישב הרמב"ם הנ"ל דלכאורה ללשון ראשון לר' יוסף מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות לכ"ע וכו' א"כ מהיכא תיתי יהיה ק"ש גרע וכן הקשה השאגת אריה למה יגרע ק"ש ללשון הראשון ולפע"ד י"ל דשאני ק"ש שכתב על לבבך כר"מ לעיל וע"ז הקשה מבהמ"ז אם בירך בלבו יצא והנה יש לומר לפי מה שראיתי בספר אחד וכמדומה בפ"י בלבו יותר טוב מדבור ולא השמיע לאזנו שלא מתכוון לכך והנה לכאורה בבהמ"ז אפי' בלבו ולכאורה לעיל לא דברנו רק אם קרא ולא השמיע לאזנו וי"ל בה"מ שאני לפי שבלב הוא יותר טוב והנה יש לומר לכאורה פשט יותר מסתבר דברי ר"י ללשון הראשון שהביא ראיה מהסכת ושמע משא"כ ללשון שני צריך להגיה שהסכת ושמע בדברי תורה וגם מה שהקשה הרשב"א על לשון השני יעיי' אך גמרא צריכ' לדחוק מתוך הקושיא מבהמ"ז ולא רצה לתרץ שאני הרהר י"ל סתימת גמרא וקרא לעיל התחלתי הוא משום שסבר הרהר לאו כדבור דמי ולכל הפחות רצה לומר למ"ד הרהר לאו כדבור דמי קשה מבהמ"ז אפי' הוציא בשפתיו וא"כ קשה לזה מהסכת ושמע שהוזכר ר' יוסף משא"כ רמב"ם י"ל סבר הרהר כדבור דמי ועיין פר"מ מוכח שסובר הרמב"ם כן ונכון. עכ"ל אדוני אבי מו' זצוק"ל בסוגי' הזה דקורא את שמע וזכותו יגן עלינו: ואגב סוגיא הזה אמרתי להביא עוד גרגר אחד אגדה שחדשתי ע"פ רבינו יונה ריש פרק היה קורא שכתב הטעם שצרכי ציבור שואלין בכל לשון משא"כ בצרכי יחיד מפני שהציבור אין צריכים מליץ אצל הקב"ה אבל היחיד צריך מליץ כענין שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד עיי':
ובארתי בזה הפסוק בפ' ואתחנן אי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו בכל קראנו אליו ואמרתי הכונה קרוב' היינו שלא צריך מליץ בינינו אלא אנחנו בעצמנו קרובים וזה שקאמר הפסוק אי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו היינו קרוב ולא צריך מליץ אבל דוקא בכל קראנו אליו היינו בכל קראנו אם כולם קורין בבת אחת ברבים אז אין צריך מליץ והבן. ויובן נמי בכל היינו בכל לשון קראנו אילו היינו קראינו בלשון רבים אם רבים קוראים אז בכל היינו בכל לשון שמתפללין וג"כ אילו קרוב לה' לבדו בלי מליץ והבן:
ובזה בארתי מדרש רבה פרשת ואתחנן אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע כשתהא רואה בניך בצער ואין מי שיבקש עליהם רחמים מיד ענה אותם א"ל הקב"ה משה חייך בכל שעה שיקראו אותי אני אענה אותם דכתיב כה' אלקינו בכל קראינו אליו עיין בינה לעיתים מה שקשה. ולהנ"ל היטב יבואר בתפלת יחיד צריך מליץ אבל בתפלת רבים לא צריך מליץ. וז"ש משה אמר משה לפני הקב"ה אם בניך בצער ואין מי שיבקש רחמים עליהם היינו דלא יהיה להם מליץ שיבקש עבורם רחמים ענה אותם אף בלי מליץ אמר הקב"ה משה חייך בכל שעה "שיקראו" אותי היינו יקראו ברבים יקראו הוא לשון רבים היינו אם רבים יקראו אותי אני אענה "אותם" דייקא אותם לשון רבים היינו ברבים לא צריך מליץ דכתיב כה' אלקינו בכל קראנו היינו אם בכל קראנו כולם מבקשים ברבים קראנו היינו ברבים אז אליו אז תפלת' יעלה ויבוא אליו להקב"ה בלי מליץ והבן: