ברוך מרדכי חלק א· רבי מרדכי פריד
ברכות · דף ו:
גמרא אמר ר' יוחנן בשעה שבא הקב"ה לבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס שנא' מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה ומפרש רש"י ואין עונה שיעור שיוכל לענות קדושה ועיין מהרש"ל דבר נאה כ"ב סמך לדבר שמעתי איש הוא נוטריקן אמן יהא שמיה דהיינו עשרה:
גמרא אמר רב חלבו כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו שמעתי לפרש הגמרא הזה מפי ידידי וחביבי רעי הנאמן הרב המאה"ג סיני ועוקר הרים המופלג בהפלגת חכמים צדיק תמים ומגיד מישרים כש"ת מוה' אליהו א"ש נ"י אב"ד דק"ק דערעטשקע יע"א שקאי על מדות הסתפקות דאדם צריך לתת גבול וקץ למבוקשו והיינו כל הקובע מקום לתפלתו שאל יבקש היום יותר מאשר ביקש ומתפלל אתמול אלקי אברהם בעזרו באברהם כתיב וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם דייקא לא מבקש יותר אלא שם עמוד כאשר עמד מאתמול בתפלתו גם היום בבקשתו ובזה ביאר עוד ידידי הרב הנ"ל גמרא לקמן אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל אלא במקום נמוך שנא' ממעמקים קראתיך ה' והנה לחקירתינו ע"כ צריך האדם לעמוד בתפילתו היום כאשר ביקש אתמול ולא רשאי להתפלל יותר ולבקש יותר וא"כ יחשוב הבן אדם מיד בתחילת בקשתו יתחיל לבקש הרבה מאוד כי מחר לא רשאי לבקש יותר ומיד בהתחלת בקשתו יבקש הרבה מאוד ואז יעמוד במבוקשו לכן באו ללמדינו גם זה הוא מדה מגונה לבקש יותר מכדי שיעור. וקאמר הגמרא אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל שיעמוד מיד גבוה גבוה ויתפלל ויבקש הרבה מאוד. לזה אל יעמוד אלא במקום נמוך ממעמקים קראתיך ה' דייקא רק מעט כדי צרכו עכ"ל ואליהו זכור לטוב ולע"ד בארתי באלה חקירה כוונת התנא בפרקי אבות שקאמר מה בין תלמידי של בלעם הרשע לתלמידי של א"א תלמידי של א"א אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב שנאמר להנחיל לאוהבי יש ואוצרותיהם אמלא אבל תלמידי של בלעם הרשע יורשים גהינם ויורדין לבאר שחת שנאמר אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך והנה כל יודעי בינה יסכימו כי החותם כל הברכות הוא מדות הסתפקות איש אשר שמח בחלקו ואין בקשתו למותרות ומברך ה' יום יום זה הוא נהנה מעוה"ז ואוכל לשובע נפשו וגם ישתדל ויעשה צדקה בממונו ויקח חלקו השמור לעוה"ב ולא יבלע כל ימיו לקבוץ הון אלא קובע עתים לתורה ולעבודה אבל לאיש אשר רודף אחר מותרות גם יום גם לילה לא ישבות גם קור גם חום לא ימנע אל ההרים ואל הגבעות יעלה עלי ימים ועל נהרות יבוא למען רדוף אחר ההון אוהב את הכסף בעצם לצבור עוד כסף זה יגע יגיעה אחר יגיעה לא נח ולא שקט. ויגע לגופו אשר יעבור כצל ולא יעמוד ולא לנפשו מנוחה יש לו מנה מבקש מאתים אם ירבה עשרו ירבה לו הדאגה בכפלים ואין החצי תאותו בידו וימיו אינם במלואים כי תמיד מחסור לו יותר ממה שיש לו וימיו אינם בנחת אלא מלא רעדה ופחד והבן:
ובזה הבנתי גמרא תענית עשר תעשר בשביל שתתעשר וכו' וחנינא בזאת אם לא אתן לכם והרקותי לכם ברכה עד בלי די מאי עד בלי די עד שיבלה שפתותיכם מלומר די. והנה חקרנו אם אנו עושין רצונו של מקום אז יברך ה' אותנו במדות הסתפקות לשמוח בחלקינו והנה בארתי כוונת שלמה טוב פת חריבה ושלוה בה בפת הזה שלוה ומשמח בחלקו בפת הזה מבית מלא זבחי ריב מאיש אשר ביתו מלא מכל טוב ותמיד זבחי ריב תמיד הוא בריב עצום להריב בתאותו ומבוקשו לבקש יותר מאשר לו והנה לעני אשר משמת בחלקו מוצלח גורלו יותר מאיש עשיר גדול ואין לו די במה שחננו ה'. והנה אם אנו שומעין לקול ה' ותורתו עשה הקב"ה עמנו תרתי לטובתינו אף שגם שיש לנו מדות הסתפקות גם במעט אבל יברך אותנו בהרחבת גבול בעושר וגם כבוד מרוב כל ליתן לנו ארץ זבת חלב ודבש ובהדי זה ג"כ נותן לנו מדות הסתפקות וזה כוונת הגמרא והריקותי לכם ברכה עד בלידי דייקא בעצם והיה הברכה ברכה ממש וגם עד שיבלה שפתותיכם מלומר די היינו גם אתם תאמרו די ואל תבקשו למותרות ואכלתם הטוב לנחת ולשלוה:
ובזה בארתי כוונת דוד בתהילים לו עמי שומע כי ישראל בדרכי יהלכו כמעט וכו' ויאכילהו מחלב חטה ומצור דבש אשביעך והבנתי לפרש ע"פ בינה לעיתים דרוש מ"ה עת דודים שכתב תורה הקדושה נמשל לדבש כי היא תזדמן לו כל ההכרח שיהי' מזונותיו מתוקנים בלי צער וגם העמידהו אל הנאות כדבש שלא להרבות במעדנים אלא שיסתפק במה שצריך בצימצום כי אכול הרבה דבש לא טוב ודבש מצאת אכול דיך הרי ראינו בדבש הנמשל למדות הסתפקות וזה כוונת הפסוק לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו אז ויאכילהו מחלב חטה דייקא כל הטוב אתן לכם מחלביהן ברכה עד בלי די ומצור "דבש אשביעך דייקא גם מדות הסתפקות ינתן להם היינו מדבש ואשביעך כמו לגבי דבש שיש לך די במעט כמו כן אשביעך לגבי כל ברכותיך אשר אתן לך שיהי' מצוי דבש שתספיק במה שיש לך ולא תבקש יותר והבן:
עוד בארתי ע"פ של"ה הקדוש דחטה מיקרי תורה היינו התורה יקרא בשם חטה כ"ע צריכין למרי' דחטה ולא ניתן התורה אלא לאוכלי המן דיש להם מדות הסתפקות בלי לדאוג על עולם התבל וזה ויאכילהו מחלב חטה היינו מהתורה ומצור דבש אשביעך אם שיהי' לך מדות הסתפקות היינו שיהי' לך ג"כ מדות הסתפקות ואז תבין יראת ה' ללמוד. וז"ש ג"כ הפסוק השם גבולך שלום דייקא שלום בלי ביקש מותרות אז חלב חטים ישביעך אז תוכל ללמוד תורה: ובארתי בזה פסוקי התורה פרשת בשלח במן באריכות ופה הקיצור ויאמר משה הוא הלחם אשר נתן ה' לאכלה דייקא רק לאכלה ולא לסחורה ואז שפיר הממעיט לא יחסיר והמרבה לא העדיף כי על יום יום לכל אחד היה די ולמחר ירים תולעים והיינו איש לפי אכלו לקטו דייקא רק לפי אכלו ויותר לא היה צריך לו וז"ש וסיים וטעמו כצפיחת בדבש דייקא טעמו ונמוקו היה כמו הדבש אכול הרבה לא טוב ויש לו בדבש מדות הסתפקות זה היה טעם המן שהיה להם מדות הסתפקות והבן:
והנה זה כוונת התנא הנה מבואר פה גמרא כל הקובע מקום לתפלתו כאשר בארתי בשם הרב המאה"ג מוה' אליהו זכור לטוב דקאי על מדות הסתפקות אז אלקי אברהם בעזרו וא"כ מי שהוא מתלמידו של א"א יש לו מדות הסתפקות כאשר היה לא"א אל המקום אשר עמד שם. וז"ש פה מה בין תלמידיו של בלעם הרשע לתלמידיו של א"א תלמידיו של א"א אוכלין בעוה"ז דייקא שמחין בחלקיהון ואכלו לשובע נפשם בנחת ובשלוה בלי ביקש מותרות וממילא נוחלין לעוה"ב כי אין מבלין ימיהן ברדיפות אחר ההון ועשו צדקה וחסד בממונם שנאמר להנחיל לאוהבי יש דייקא מילת יש מרמז שזה בלבבם שיש להם באין מחסור כי בלבם יש ואוצרותיהם אמלא גם זאת לא יבצר ברכה רו ואין מחסור אבר תלמידיו של בלעם הרשע יורדין לבאר שחת יגעו ביגיעה אחר יגיעה סכנה לסכנה וכל ימיהם רודפים להשיג ואין משיגים די וכו' וסיים אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם דייקא כל ימיהם אין להם החצי מהם כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו והיינו אין חצי תאותו בידם ולא יחצו ימיהם ובארתי נמי הגמרא אין אדם מת אם האדם אינו זוכר במוח שהוא מת ולא יחשוב שמת אז רק חצי תאותו בידו ויבקש הרבה אבל אדם מת היינו שזוכר במות אז די לו הכל. ובזה בארתי פסוקי תורת פרשת משפטים ועבדת את ה' אלקיך וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך וכו' את מספר ימיך אמלא. ולהנ"ל ככה יובן ועבדת את ה' אז וברך את לחמך תקבל ברכה ברב טוב והסירותי מחלה מקרבך דייקא המחלה אשר בקרב האדם לבקש מותרות זה מחלה גדולה וכמו שבארנו ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה דייקא עצב לבקש מותרות כן פה והסירותי מחלה מקרבך וסיים אז לא תהיה כהני בני אדם אשר לא יחצו ימיהם וחצי תאותם אינם בידם אלא את מספר ימיך אמלא דייקא כולם במלוי יחדיו מלא וגדוש במספר הכל:
ובזה בארתי הפסוק לסדר חיי שרה ואברהם זקן בא בימים וה' בירך את אברהם בכל וכאשר בארנו לאברהם אבינו היה מדות הסתפקות לא היה לו מחסור כלום א"כ לא היה ימיו בחצי אלא מלא על כל גדותיהם וזה ואברהם זקן בא בימים דייקא בכל הימים במלואי ואמר מדוע מפני שה' בירך את אברהם בכל דייקא תמיד היה לו הכל ובכל ולא נחסר לו כלום עוד לבקש והבן והארכתי קצת בזה המדה הטובה מדות הסתפקות כי היא מדה מובחרת לכל אדם רק בזה מהולל לתפארת וימיו ושנותיו במלואים מתוקנים וזכה ונהנה בשני עולמים כאברהם אבינו שזקן ובא בימים:
ובדרוש שלי זה מקדם אמרתי עוד הפעם לבאר גמרא הזה כל הקובע מקום לתפלתו הכוונה שכל תכלית תפלתינו צריך להיות עבור ה' חיים וברכה שאנו מבקשים כדי שיהי' לנו כח לעשות חיל בתורה ועבודה ולא לדשן הגוף כי אם כל הנאתו לשם שמים לנחת רוח לפני בוראנו לעבדו באמת ובלבב שלם וזה הפירש כל הקובע מקום שידוע מקום זה הקב"ה כמבואר בפי חכמינו ועיקר תפלתינו עבור המקום ב"ה למענו ולא למעננו אלקי אברהם בעזרו שנאמר וישכם אברהם אל המקום אשר עמד שם תמיד כאשר עמד עמד אל המקום פונה תפלתו רק העיקר עבור ה'. ובזה החקירה אמרתי להביא פה אגב גררא מה שפרשתי גמרא פרק החובל דף צ"ב ע"א אמר לי' רבא בר מרי מנא הא מילתא דאמרי רבנן כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה א"ל דכתיב וה' שב את שבות איוב בהתפלל בעד רעהו א"ל את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא ויתפלל אברהם אל אלקים וירפא אלקים את אבימלך ואשתו וכו' וכתב וה' פקד את שרה כאשר אמר אברהם אל אבימלך ומלבד שיש לדקדק מה שמבואר שאם רבא ידע ראיה זו מאברהם עם אבימלך איך שאל מנא הא מילתא עוד קשה איך הוכיח רבא בר מרי ענין זה מהאי דאיוב כי הנה אמר ה' לאליפז חרה אפי בך ובשלושת רעיך כי לא דברתי עלי נכונה ואיוב עבדי יתפלל בעדיכם כי אם פניו אשא וכיון שכן הוא היאך יוכיח מכאן שכל המתפלל בעד חבירו והוא צריך לאותו דבר הרי איוב לא היה צריך לאותו דבר כי הוא לא דיבר שלא נכונה וגם המה לא צריכים מה שאיוב צריך וגם מילתא דאמר את מהתם ואנא מהכא מאי כולי האי ועיין בינה לעיתים דרוש מ"ב שדקדק כן. ולהנ"ל יש לומר כי מבואר דהקב"ה מיקרי בשם רעהו או חבר כמבואר בינה לעיתים דרוש ע' שמפרש דעלך סני לחברך לא תעביד קאי על הקב"ה כמבואר רש"י רעיך ורעי אביך אל תעזוב זה הקב"ה וכן מבואר בראשית חכמה שער האהבה כמה גדלה אהבת קב"ה לישראל עד שנקרא הקב"ה לישראל אח וריע לכל אחד ואחד והנה יוכל לומר פשט בדברי רבנן הנ"ל דאמרו המתפלל עליו ועל חבירו שכל תפלתו הוא על חבירו היינו עבור ה' דמבקש צרכי' אבל כוונתו ועל חבירו דייקא עיקר מבוקשו הוא על חבירו על הקב"ה והוא צריך לאותו דבר דייקא אף שהוא צריך לאותו דבר כגון צרכי הגוף לאכול ולשתות אבל כוונתו כדי לקיים הגוף לעבוד את ה' בכח וגבורה בלי מניעה הוא יענה תחילה דייקא מיד ממלא הקב"ה צרכי הגוף ותפלתו ימלא ה' ביתר שאת לטוב לו והקב"ה יעשה זאת למען האדם כי אם תצדק מה תפעל לו וזה הוא נענה תחילה והוא פירש אחד שיוכל לומר בדברי רבנן. אבל יש עוד פירוש בדרך הפשוט היינו המתפלל עליו ועל חבירו דהוא מבקש נמי על טובות חבירו בשר ודם וגם הוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה עבור שהתפלל לטובת רעהו והנה רבנן אמרו סתם דבריהם המתפלל עליו ועל חבירו ובזה היה מסופק רבא בכוונת הרבנן אם כוונתיהם על חבירו בשר ודם קאי שאם מתפלל בעד רעהו בשר ודם דנענה תחילה. או יש לומר בכוונת רבנן הוא על חבירו וקאי על הקב"ה כאשר פרשתי פירש הראשון אם כל תפילתו הוא למען ה' וכו'. ובכן עמד רבא וחקר מנא הא מילתא לידע מקור הדבר וממקורו אולי יבין לכוונת דבריהם האמיתי אי קאי על בשר ודם או על הקב"ה דמיקרי נמי רעהו: והשיב לו א"ל דכתיב וה' שב את שבות איוב בהתפלל בעד רעהו דייקא להנ"ל ככה כיון משום זה השיב ה' לאיוב הכל והיינו בהתפלל בעד רעהו דייקא עבור הקב"ה דמיקרי רעהו כל תפילתו ומבוקשו לרפאות גופו ולהושיבו על כנו ומעמדו בעד רעהו היינו בעד הקב"ה הוא למען יוכל לעבוד שמו הגדול. והנה מהכא מוכח דקאי על הקב"ה כאשר בארנו בקושית בינה לעיתים דעל כרחך על בשר ודם לא קאי כי הם לא הי' צריכים לאותו דבר וגם לא מוכח שם דאיוב היה מתפלל בעבורם אבל לזה שפיר שייך והוא צריך לאותו דבר לבריאת גופו כי היה יסורין גוברין עליו וביקש רק עבור ה' ובאמת מיד נענה כאשר העיד הכתוב ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה דייקא מילת למשנה מה שצריך לגופו לעמוד חי בריא ואולם ובברכה והצלחה וגם לעבוד את ה' בנפש חפיצה בלי עיכוב היסורין והצרות ומתורץ דייק' של בינה לעיתים. והנה מילת מהתם הוא רחוק מדרך הפשט אשר לפנינו ומילת מהכא היינו דרך הפשט אשר לפנינו וזה שהשיב לו את אמרת מהתם דייקא אמרת כוונת רבנן מהתם חוץ מדרך הפשט שלא קאי על אשר לפנינו על בשר ודם אלא על קב"ה היושב בשמים ואנא אמור מהכא בכוונת רבנן מני' ובי' אשר לפנינו דקאי על ב"ו זה כוונת חבירו היינו חבירו ממש ב"ו והיינו ויתפלל אברהם אל אלקים וירפא אבימלך וכתיב וה' פקד את שרה כאשר אמר אברהם אל אבימלך ושם מפורש להדיא דקאי על ב"ו דאברהם היה מתפלל על אותו דבר עבור אבימלך והוא נענה ולחולה שה' פקד את שרה והבן:
והנה היוצא מזה אלו ואלו דברי אלקים חיים בתרווייהו אופנים יעשה רצון אבינו שבשמים ובדברי רבנן פי שנים ותרווייהו משמע בדברי רבנן ונקטו סתם בדבריהם מילתא דשוי' לתרוייהו להביא חידותם ואמריהם כי עמוקים וטהורים ובכוונת תפלתינו יהי' עבור המקום קב"ה כאשר בארנו וגם תפלתינו יהיה כוללת עבור הכלל עבור חבירו ואז התפלל תפלה שלימה וגם אברהם אבינו קיים תרווייהו ויתפלל אברהם עבור אבימלך בעד חבירו ב"ו. וגם וישכם אברהם בבוקר ויעמוד אל המקום וקובע מקום לתפלתו רק עבור המקום ב"ה וזה כל הקובע מקום לתפילתו אלקי אברהם בעזרו ה' ינחנו במעגלי צדק למען שמו. והנה מדי פשט לא יצא לן כל הקובע מקום הכוונה היא שצריך לקבוע מקום קבוע לתפילתו וככה מבואר בדין תפלה סי' צ' ס"ק י"ט יקבע מקום לתפלתו שלא ישנהו אם לא לצורך ואין די במה שיקבע לו ב"ה להתפלל אלא גם בב"ה צריך שיהי' לו שם מקום קבוע להתפלל והצל"ח מפרש דעיקר טעמו של קביעות מקום שלפי שהמקום ההיא כיון שהתפלל שם קנה המקום קדושה ושוב כשהתפלל שם פעם שנית קדושת המקום מסייע לו שתקובל תפלתו:
ולע"ד לפ"ז יוכל להתפלל על מקום חבירו באשר התפלל שם חבירו אתמול כי גם קנה קדושה מתפלת חבירו והאמת אינו כן כי על פי דין הנ"ל מוכח שצריך לכל אדם להיות לו מקום קבוע להתפלל וראיה גדולה מהזוהר פ' בא דף י"ח ע"ב ויצא יצחק לשוח בשדה וכי לא היה לו בית להתפלל אלא אותו השדה היה אשר אברהם קנה סמוך למערה דכתיב וכו' ובשעת' דהוי יצחק אעל בנו' קמא שכינתא וכו' ואברהם אמאי לא מצלי תמן משום דקביעותא דאתרי הוי לי' בקדמיתא וכו' עכ"ל עיי' ברי"ף ולהנ"ל ראינו אף דיצחק קבע מקום בשדה זו להתפלל וא"כ היה לי' לאברהם להתפלל שכבר נתקדשה בקדושה מתפלת יצחק שם אלא ע"כ זה ליתא דאעפ"כ אל ישנה אדם את מקומו הרגיל להתפלל ודברי צל"ח צ"ע:
גמרא אמר רב חלבו אמר רב הונא היוצא מבהכ"נ אל יפסיע פסיעה גסה אמר אביי ולא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה למרהט שנאמר וכו' והקשה בספר סמיכת חכמים וגם בפ"י מה חידש אביי בזה ועי' מהרש"א חדושי אגדה וע"פ דברי הצל"ח יש בפשיטות ליישב שאמר לרוץ הוא יותר מפסיעה גסה וא"כ אביי קמ"ל למיעל מצוה אפי' לרוץ ורב הונא רק אשמעינן למיעל יעשה פסיעה גסה ומהרש"א בחדושי אגדה מפרש לא אמרן אלא היוצא מביהכ"נ ע"מ למיפק דהיינו לעשות צרכו מבחוץ אבל היוצא מבהכ"ס כדי למיעל לבה"מ לקיים מ"ש ילכו מחיל אל חיל ודאי מצוה למרהט גם מביהכ"נ שנאמר נרדפה לדעת את ה' דהיינו ללמוד תורה בביה"מ. ולפ"ז נראה לע"ד לומר שייכת דברי ר' זירא דאמר לעולם ירוץ לדברי הלכה אפי' בשבת היאך שייך זאת לענין לפניו הא איירי מתפלה ולהנ"ל ניחא הא אביי נמי בכונתו מבית הכנסת לבה"מ ללמוד תורה שרי לרוץ וע"ז שפויר שייך לעולם ירוץ לדבר הלכה אפי' בשבת ולא הוה כמחלל שבת לדבר הלכה מותר הוא משום דהוא מצוה רבה ומכ"ש דרשאי לרהוט מבהכ"נ לביה"מ והבן:
והיה נראה לע"ד לומר אולי זה כוונת ריב"ל שאמר לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה אפי' בשבת וא"כ למה מילת לעולם ולהנ"ל לעולם בא לרבות לעולם ירוץ אדם היינו אפי' מביהכ"נ דהו"א דאסור משום היוצא מביהכ"נ אל יפסיע פסיעה גסה קמ"ל לעולם ירוץ לדבר הלכה ולרבות אפי' מביהכ"נ ג"כ ירוץ לדבר הלכה ובהדי זה נראה לע"ד לומר ג"כ עוד נפ"מ דמותר לרוץ מביהכ"נ כגון אם ילך לקראת מלכי ישראל או לקראת מלכי או"ה דקאמר ר' יוחנן לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם אף בה"ג מצוה לרוץ ובזה נראה לומר כוונת ר' יוחנן דקאמר לעולם ישתדל לרוץ לעולם לרבות אפי' מביהכ"נ. תו יש לי ספק אם מותר אפי' בשבת לרוץ לקראת מלכים וזה יהיה במילת לעולם וכוונתו לעולם אפי' בשבת ולכאורה הו"ל לפרושי בהדיא כמו דריב"ל דמפרש להדיא לעולם אפי' בשבת ובפרט יש ספק לפי דעת מגן אברהם דרק התירו לדלג' על ארונות וכו' לכבוד מלכי ישראל אבל לא לכבוד מלכי אוה"ע לא התירו האיסור א"כ היאך הדין אם מותר בשבת לרוץ לקראת מלכי אוה"ע ועוד אבאר אי"ה ואין כאן מקומו. ואמת הובא במג"א סי' צ' ס"ק ב' בשם של"ה מבהכנ"ס לבה"מ מצוה לרוץ ועיי' ולהנ"ל ראיה גמורה כאשר פירש מהרש"א בדברי אביי ע"כ ככה כיון ודוק. ובזה בארתי גמרא סוף ברכות אמר רבי אלעזר ת"ח אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב שנאמר ילכו מחיל אל חיל וכו' והנה כל בן אדם אף שהוא מהיר במלאכתו ולא הניח עצמו במנוחה, מ"מ יש לו מנוחה באשר ילך מבהכנ"ס אז צריך לילך לאט ואסור לפסוע פסיעה גסה ובכל הליכה נמי אסור לפסוע פסיעה גסה ושפיר יש להם מנוחה בהליכתם לאט לאט אבל הת"ח דילך מבהכ"נ לביה"מ אז ג"כ צריך לרהוט אף בצאתו מביהכ"נ צריך לרהוט כי הולך לדבר הלכה והיינו ת"ח אין להם מנוחה כי אפי' בשעת הליכתן מביהכ"נ מצוה לרהוט והולכין מחיל אף חיל מבהכנ"ס לבה"מ שנא' ילכו וכו'. וראיתי בפ"י שרוצה להחליט דהיוצא מביהכ"נ אסור לפסוע פסיעה גסה אפי' כשהולך לביה"מ ולע"ד לא הבנתי אם בשבת דאסור לרוץ משום חילול שבת אעפ"כ אמרינן לעולם ירוץ לדבר הלכה וא"כ לא יהיה החשד דהוי עליו כמשא חמור דמשום זה לא ירוץ לדבר הלכה וצ"ע. ולע"ד נראה לפרש דברי אביי ע"פ דברי המג"א סי' צ' ס"ק כ"ו שמפרש אבל אם יוצא מביהכנ"ס על מנת לחזור מצוה לרוץ כדי שתחזור מהר ולע"ד אפשר לזה כיון אביי לא אמרן אלא למיפק וכוונתו למיפק בלי לחזור אבל למיעל אם דעתו במה שהוא יוצא לחזור מיד ולמיעל לביהכנ"ס בה"ג מצוה לרוץ וכמוכח במג"א ודוק היטב ולאחר העיון עמדתי בקושית הפ"י שהקשה על רב הונא מאי איריה ביהכ"נ הא בלא"ה אסור לפסוע פסיעה גסה כדאיתא בשבת דף קי"ג ע"ב דבעי מינ' רבי' מר' ישמעאל בר' יוסי מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת אמר לי' וכי בחול מי הותרה שנוטלת אחד ממאור עיניו של אדם. והנלע"ד דהנה מאוד צריך הבנה והשכלה שם הגמרא ששבת דף קי"ג הנ"ל דסיים שם הגמרא על הא דקתני שלא יהי' הלוכך בשבת כהלוכך בחול סיים כדבעי מינ' מר' שמואל ברא יוסי מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת והשיב לו וכי בחול מי הותרה שאני אומר פסיעה גסה נוטלת וכו' וא"כ נשאר הקושיא לפע"ד למסקנא דמקשה לו דבחול נמי אסור פסיעה גסה משום דנוטלת מאור עינו למאי נפ"מ אמר שלא יהיה הלוכך בשבת כהלוכך בחול וע"כ צריך לומר רבי דבעי מר' ישמעאל מהו לפסוע הוא סובר דבחול מותר וגם זה דחוק ואיך יחלוק במציאות כיון דטעמא משום דנוטלת מאור עיני אדם והא חמירא סכנתא ולחומר המילתא אמרתי כיון דלזה יש תקנה דנקט שם ומהדר לי' בקדוש' דבי שמשא השותה יין של קידוש בלילי שבתות אז מהדר ושב ורפא וא"כ אפשר לומר בחול מה"ט מותר פסיעה גסה כיון דאיכא תקנה ע"י יין של קידוש דמהדר לי' ויש לומר רב דבעי דוקא מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת סבר ע"כ בחול מותר וי"ל זה טעמא כיון דיש תקנה ביין קדוש ואפשר לומר זה שרוצה הגמרא שם בשבת דנקט מיד ומהדר לי' בקדוש' דבי' שמש' היינו זה הוא התירוץ על אשר אמר לי' וכו בחול אי הותרה וכו' וזה מתרץ נפשו משום סכנה מותר דיוכל לתקן ע"י קדוש דבי שמש' ובחול מותר משום דיש תקנה ודוקא בשבת אסור.
ועוד ביותר יש לומר לחדודי שזה שנקט ומהדר לי' היינו הוא היה מהדר לי' מתרץ בפשי' בקדושי' דבי' שמשי דייקא בחול מותר משום דיש תקנה בקדוש' דבי שמשי וזה הלשון ומהדר לי' היינו והוא השיב לו ותרווייהו במשמע ובפשיטות נמי ניחא ומהדר לי בקדוש' וכו' וכיון דאיכא תקנה א"כ יש לומר ממילא בחול מותר ונכון וראיה גדולה דע"כ צריך לומר כן דפה ברכות דף מ"ב ע"ב גרסינן ת"ר ששה דברים גנאי לת"ח וכו' וסיים ויש אומרים אף לא יפסיע פסיעה גסה וקשה מדוע נקט זאת בשם ויש אומרים הא הביא דאמר מר פסיעה גסה נוטלת וכו' ואין כאן פלוגתא בדבר הזה. וע"כ צריך לומר באמת יש חולק וכאשר בארתי פה מאחר דיש תקנה ולכן נקט רק סתם בשם יש אומרים כיון דאיכא תקנה יש מ"ד דסובר דמותר וכאשר בארתי גמרא שבת הנ"ל ורבי דבעי מר' ישמעאל הוא סובר בחול מותר. וע"ז נראה לע"ד לבאר מה שדקדקתי שם בברכות על הגמרא דנקט לאחר דנקט ויש אומרים. אף אל יפסיע פסיעה גסה מאי תקנת' להדר בקדושי' דבי שמשי הא שם רק רוצה להביא דאסור לת"ח לפסוע פסיעה גסה ולמה הביא התקנה ולהנ"ל יש לומר כי לכאורה קשה מדוע אמר בשם ויש אומרים. לכן הבוא מיד מאי תקנתא להדר וכו' וא"כ כיון דיש תקנה ע"ב יש צד להתיר בחול וזה באמת טעמא דרבי בשבת דבעי מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת וכו' דבחול מותר ונכון ורק יש אומרים דאל יפסיע פסיעה גסה. ולפ"ז קושית פ"י מתורץ דיש לומר בחול בלא בהכנ"ס רשאי מאחר דיש תקנה להדר' בקדוש' דבי' שמשי ויש מ"ד דסובר כן משום ה"ט מותר בחול. ואף דיש לומר אעפ"כ יש טעם לאסור נמי בחול כי דילמא לא ישתה יין או שאין זה תקנה מבוררת לכל אדם ואעפ"כ לכל חולה לא. אבל אעפ"כ בחול יש להתיר אם יש לו בחוץ משא ומתן שצריך לרוץ דיוכל אז לסמוך על קדוש' דבי' שמשי ונכון:
גמרא לעולם ירוץ אפי' בשבת ולדידי יש לי קצת ספק אף בשבת אם מותר לרוץ אם הולך מבהכנ"ס לבהמ"ד אף שבשבת מותר לרוץ לדבר הלכה היינו איכא רק חד אסורא דחילול שבת אבל אם גם איכא חששא דהולך מבית הכנסת אשר גם בלא שבת ההולך מביהכ"נ אל יפסיע פסיעה גסה וא"כ בשבת דאיכא תרתי' חששא אם בה"ג מותר ולע"ד כיון לדבר הלכה מותר בשבת ה"ה נמי מביהכ"נ לביהמ"ד מותר בשבת. ואפשר היה יוכל לפרש שם הגמרא שבת שלא יהיה הלוכך בחול כמו בשבת בה"ג בחול מותר מביהכ"נ לביה"מ ובשבת בה"ג אסור דאיכא תרתי' גונא לאסורא אבל קשה להבין שם ככה בגמרא וה' יורנו נפלאות מתורתו הקדושה:
אבל ראיתי בספר הצל"ח שהקשה על הגמרא דהא דקאמר לעיל אביי למיעל מצוה למרהט מדוע לא קאמר אפי' בשבת כמוכח בגמרא לעולם ירוץ וכו' ותירץ הצל"ח דאביי לעיל מיירי אפי' אין זמנו בהול שיוכל לבוא לבהכ"נ אפי' לא ירוץ יגיע שם קודם שיתחילו להתפלל אפ"ה מצוה לרוץ להראות חשקו וזה דוקא בחול מותר אבל בשבת אינו מותר כי אם כשמוכרח לרוץ מחמת שיעבור הזמן והני דקרהטי לפרק' בשבת מיירי שזמנו בהול שאם לא ירצו לא יבוא בתחילת הדרשה עכ"ל הצל"ח ועיי'. ולפ"ז הקשתי מאי מקשה הגמרא בשבת וכי בחול מי הותרה שאני אומר פסיעה גסה הא להנ"ל שפיר בחול מותר לרוץ בביהכ"נ אפי' אין זמנו בהול אבל בשבת אסור דאינו מותר בה"ג אף לדבר מצוה. אם הולך כיון שאין זמנו בהול אסור והיינו שלא יהיה הלוכך בשבת כמו הלוכך בחול וצ"ע. ואפשר לומר לע"ד בזה ליישב שם הגמרא כי הוא שפיר השיב לו בחול מי הותרה כי הוא רק בעי מוכ' מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת ולא בעי דוקא לדבר מצוה אלא סתם בעי' מיכ' על זה השיב לו שפיר וכי בחול מי הותרה כי משמע מאבעי' שלו שלא בעי על דבר מצוה רק סתם על דבר רשות והשיב לו שפיר אבל באמת לפ"ז יש לתרץ קושית גמרא דאיכא נפ"מ גדולה בחול בה"ג אם גם אינו זמנו בהול אעפ"כ רשאי למרדף לבהכ"נ אבל בשבת כיון שאין זמנו בהול לא רשאי ושפיר איכא נפ"מ שלא יהיה הלוכך וכו' כבחול בה"ג והגמרא רק היה מעורר דנפ"מ בפסיעה גסה ולכן הביא זה האבעי' דממילא יובן הנפ"מ או כאשר אני בארתי לעיל בשבת מבהכ"נ לבה"מ אסור לרוץ ונמי מיושב בהנ"ל:
ומעתה לפי דברי הצל"ח יש לי נסתפקת חדשה הן הובא במג"א בשם של"ה הקדוש וכאשר אני הוכחתי מביה"כ לביה"מ מותר לרוץ אף שהולך מביהכ"נ ואמרתי אם אין זמנו בהול לילך לביה"מ ועדיין יוכל לבוא להתחלת הלימוד או דלומד בפ"ע בביה"מ ואין זמנו בהול בה"ג אם רשאי לרוץ מבהכ"נ כמו שמפרש הצל"ח בביה"מ בדבר הלכה בשבת אם אין זמנו בהול אסור לפסוע גסה א"כ פה נימר משום כבוד ביהכ"נ לא ידעתי אם רשאי לרוץ וצ"ע. ולפי דברי הצל"ח ע"כ מוכח דאביי איירי בביהכ"נ אפי' אין זמנו בהול דאל"כ הו"ל לומר אפי' בשבת וכאשר אני בארתי דכוונת אביי אבל למיעל לביה"מ א"כ יהי' בה"ג מותר לרוץ אפי' לביה"מ אף באין זמנו בהול אבל לע"ד להנ"ל בלאו הכי יש לתרץ קושית הצל"ח בשבת אשר בה"ג דהולך מביהכ"נ לביה"מ דאיכא תרתי חששא לאסורא אפשר בשבת לא רשאי לרוץ ולכן לא הביא אביי אפי' בשבת וכאשר בארתי לעיל עיי' היטב: עוד יש לי ספק בדבר הזה אם הוא כבר היה התפלל תפלתו בביהכ"נ ורק לאחר שהתפלל בא חבירו שילך עמו לביהכ"נ להשנים עשרה. כדי שחבירו יוכל להתפלל במנין אם בה"ג רשאי לו לרוץ כיון דהוא כבר התפלל ורק לזכות את חבירו ויהי' חטא בפסיעה גסה בשביל לזכות את חבירו [ובפרט יש לומר לו אין זמנו בהול כי אם לחבירו] ויש לומר בחול אעפ"כ מותר ובשבת בה"ג אסור ומתורץ קושית הצל"ח מדוע לא נקט אפי' בשבת כי יש נפ"מ בה"ג וגם באלה יש לפרש שם הגמרא בשבת בה"ג לא יהיה הלוכך כמו בחול ודוק כי קצרתי:
גמרא מאי כרום זולת לבני אדם וכו' ופירש"י כגון תפלה שעולה למעלה ור"י ור"א אמרו תרווייהו וכו' ומפרש רש"י הוא זל בעינייהו ופניו משתנה ככרום והנראה לע"ד תרתי מימרא שייכי אהדדי סביב רשעים יתהלכון דייקא מי שמזלזל בתפלה סופה שיצטרך לבריות ופניו משתנה ככרום ולא בא לו השפע מאת קב"ה אלא יצטרך לבריות וכן ביאר בעל סמיכת חכמים כיון שאין לו זכות עיון תפלה בא לידי עניות. ובזה בארתי כוונת התפלה קצרה לקמן במתנית' דף נ"ח ההולך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה ואומר הושע השם את עמך את שארית ישראל בכל פרשת העבור יהי' צרכיהם לפניך ונראה כי במקום סכנה ע"כ לא יוכל להתפלל כיאות וכהוגן וצריך לזלזל בתפלה ועונש המגיע הוא שיצטרך לבריות לכן תיקנו מיד בתפלה הזה לבקש מאת ה' שיהי' צרכיהם לפניך דייקא מידך ולא מתחת בו"ד:
ובזה יש לפרש גמרא לעיל דף ג' תניא אמר ר' יוסי פעם אחת נכנסתי לחורבה וכו' ור' יוס' השיב מתירא אני שמא יפסיקו בי עוברי דרכים והנה גם שמע קול שמנהמת כיונה שגם היה מתאונן על מתנת בו"ד ורק רצון היונה שיהי' מזונותה מסורה תחת ידי הקב"ה קול זה מאוד נכנס לר' יוס' ובודאי זירא עצמו להתפלל תפלה שלימה בלי להגיע לידי עונש זה להחיות מב"ו והבן:
גמרא רב אחא ורב אסי דאמרו תרווייהו כאלו נידון בשני דינים אש ומים שנאמר הרכבת וכו' ומבואר מאלה מי שזילזל בבית התפלה כהני רשעים דסביב יתהלכון ע"כ נצטרך לבריות ונדון באש ובמים ובזה יש לפרש פסוקי משלי צינים ופחים בדרך עקש היינו הצינים ופחים הנדון באש ובמים היינו דרך עקש מי שמהלך בדרך עקש סביב רשעים יתהלכון והולך להתפלל בדרך עקש אחורי ביהכ"נ שומר נפשו ירחק מהם, אלא ילך בדרך טובים להתפלל בביהכ"נ:
ובזה יש קצת לבאר גמרא לקמן דף ח' אמר לי' ר"י איכא סבי בבבל וכו' מקדמ' ומחשכי' לבי כנשתא היינו דאהני להו והנה מבואר פה מי שזילזל בתפלה ואינו הולך לביהכ"נ נצטרך לבריות ומבואר גמרא חולין דף מ"ד ר' אלעזר וכו' דכתיב שונא מתנות יחיה ראינו זה יחיה זה ששונא מתנות ואינו צריכ' לקבלו ומי שהולך לביהכ"נ אינו נצטרך לבריות וחי יחיה בחיים ארוכים והיינו דאהני להו באריכת ימים:
גמרא אמר ר' חלבו אמר רב הונא לעולם יהיה אדם זהיר בתפילת מנחה וכו' וצריך מאוד השכלה וכי שייך לומר דיהיה זהיר בתפלת מנחה דוקא ואיה תפלת שחרית ומעריב ועוד קשה על מה שנקט ור' יוחנן אמר אף בתפלת ערבית ורב נחמן אמר אף בתפלת שחרית וכי שייך לרב הונא שלא יהיה זהיר בכל התפלות ולאחר העיון אמרתי דבר נאה ומתקבל לפרש כי הנה מבואר במג"א דעיקר תפלת המנחה היא משעה ט' ומחצה ולא במנחה גדולה משש ומחצה מהקרבות תמיד ויעיי' מג"א סי' רל"ב וז"ל תימא אמאי קרי לי' מכחה אי משום שהקריב מנחה הלא גם בשחרית הקריב מנחה ונ"ל משום דעיקר עת רצון הוא בשעת הקרבת מנחה עכ"ל התוס' וא"כ מוכח דעיקר התפלה במנחה קטנה כמ"ש סי' רל"ג דאז הוא זמן הקרבת המנחה אחר הקרבת התמיד אבל בשש ומחצה היה זמן שחיטת התמיד וראיתי בתוס' פ' ערבי פסחים ק"ז ע"א בד"ה סמוך למנחה תמי' אמאי קרי מנחה ועוד דאמרינן בפרק קמא דברכות הוי זהיר בתפלת מנחה אף אליהו וכו' ושמע מינ' בשעת הקרבת המנחה נענה ולכן קרי לי' תפלת מנחה שאז היה שעת רצון ומבואר במחצית השקל שכך היה בקבלה בחכמי התלמוד שאליהו אז בזמן הקרבת מנחה נענה. ומעתה לא רחוקה היא ממני להבין פה מה שקאמר ר' חלבו וכו' לעולם יהיה אדם זהיר בתפלת מנחה דייקא אז להתפלל במנחה קטנה בשעת הקרבת מנחה וכוונתו רצויה בזה יהיה אדם זהיר בתפלת מנחה למה קראו תפלת מנחה הלא גם בבקר נקרא מנחה אלא ע"כ בזה הלשון תפלת מנחה כוונתו בשעת הקרבת מנחה בט' ומחצה במנחה קטנה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת מנחה דייקא בתפלתו אז בשעת הקרבת מנחה וכל מה שאמר שיהיה זהיר כוונתו למנחה קטנה לט' ומחצה וזה מוכח מלשון תפלת מנחה כאשר בארתי ודוק: וגם יש לפרש דברי רב חלבו כהנ"ל דיהא זהיר בתפלת מנחה רק להתפלל במנחה קטנה והלשון מנחה הוא כמבואר אליהו רבה ופרי מגדים לרוח היום מינח היום שהיום הוא לערב וגם להנ"ל היטב לפרש דברי רב חלבו וכו' אבל לעולם שאר תפלות בודאי נמי צריך לזהר והבן. ולפ"ז נראה לי לומר ולפרש דברי ר' יוחנן שאמר. אף בתפלת מעריב ר"י נמי כיון להתפלל תפלת ערבית עוד קצת מבעוד יום לאחר שסיים תפלת מנחה בשעת הקרבת מנחה יעלה גם תפלת מעריב לטובה כי בעת הזה עת רצון כמבואר שאליהו נענה. והיינו אף בתפלת ערבית יהי' זהיר להתחיל תפלתו עוד מבעוד יום כדי שיהיה גם בזמן המנחה שמקובל ומרוצה וזה אפשר בכוונת הקרא תיכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב ונקט 'מנחת ערב לשון מנחה ולשון ערב וזה כוונתו להתפלל ערב קצת מבעוד יום ויהי' נכלל במנחה בהקרבת מנחה והוא העת הרצון וזה קצת ראיה וסמך למנהגינו שמתפללין תפלת מעריב מיד לאחר תפלת מנחה ועיין לקמן תוס' דף כ"ו בד"ה ויעקב שם דייקא התוס' מיעקב מוכח דתפלת ערבית ביום וסיים יפה מנהג שלנו להתפלל מבעוד יום ולהנ"ל איכא סמך למנהג הזה ודוק. ואפשר לדייק בלשון תפלת ערבית ולא קאמרינן תפלת לילה אלא ע"כ כהנ"ל כיש ערבית אבל עוד לא לילה ממש יתפלל תפלת מעריב והבן. אך עדיין נשאר לבאר מה בעי רב נחמן בר יצחק בתפלת שחרית ויש לומר דהוא רוצה לפרש דלא תימא דהמה כיוונו דלא יהי' זהיר בתפלת שחרית אלא דיהי' זהיר וכוונתם רק היה כאשר בארנו. אבל יש לומר פירש אחר כדבריו היינו הוי זהיר אף בתפלת שחרית מיד בעלות השחר נענה בתפלתו כמה שנאמר ה' בקר תשמע קולי ולא צריך להמתין בשחרית עד זמן הקרבת הקרבן אלא בשחרית מיד נענה והבן:
גמרא אמר רב חלבו אמר רב הונא כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות שנאמר קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות ובדרוש לימי החתונה בארתי זה הפסוק וגם הגמרא פה כל הנהנה וכו':
ותחילה אמרתי לבאר מדרש רבה שמות פרשת כ"ה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים הוא מרומים ישכון הדא הוא דכתיב כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה וכו' אל שלחן שהוא ערוך בתוך הגן שנאמר אתהלך לפני ה' בארצות החיים וכביכול מיסב בראש והאבות וכל הצדיקים יושבין לרגלו וכו' וקב"ה מביא לפניהם כל מיני פירות מגן עדן ומאכילם מעץ החיים ואח"כ מברכין לבעל הסעודה והכל חולקין כבוד להקב"ה שהוא ציוה לברך והקב"ה אומר למיכאל ברך ומיכאל לגבריאל וגבריאל לאבות העולם ואבות העולם חולקין כבוד לדוד ואומרים המלך שבכינו הוא יברך למלכו של עולם ונותנין את הכוס לפניו ונוטל את הכוס ואומר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא:
ובארתי לבאר ע"פ שכבר ביאר בעל בינה לעיתים ההבדל בין שמחת התענוגים לשמחת הנפש הוא ההבדל במה שהשמחה הגשמיות אינו אלא לכל המרבה בעוד התענוג מושג בזמן האכילה והשתיה אמנם אחר כך לא תשאר אצלו שום שמחה משום שכבר עבר לו מהתענוג אדרבה יולד לו עצב מלא חרטות כמ"ש הרשעים מלאים חרטות משא"כ בשמחה של מצוה גם אחרי עבר השמחה עוד ישוב לשמוח ולשוש על מה שהיה לו מהתענוג והשמחה ומשמח בעבור שמחה הקודמת כי עוד תוסף שלימות וזה הפירש והצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה עכ"ל הב"כ:
ונקדים דברי אוהל יעקב על פסוק זכור את יום השבת לקדשו דהיינו כל המצוה אשר אנו עושים בעצם לכבוד שמים כגון הנחת תפילין אף אי ליכא כוונה יתירה ממעשה המצוה מוכח שהוא לכבוד השמים דאל"כ למה אני עושה משא"כ מצות אכילה ושתיה כגון ושמחת בחגך או בסעודת שבת אם אנו אינו זוכרין תמיד לשם שמים בקל ישכח כי האוכל לגוף יונעם ולהחיך ימתוק ויש בו הנאת גופני' וישמח הגוף ובקל ישכח למה זה באה על כן אמר זכור את יום השבת לקדשו פה צריך זכירה יתירה לכן זכרהו על היין דייקא על היין שם בודאי לגוף יונעם ולע"ד צריך זכירה בפה מלא לומר זו לכבוד השבת:
והנה בארנו אם אכלנו לשם ה' למען שמחה של מצוה אם גם לאחר שאכלנו וכבר כלה המשתה עוד בנו שמחה גדולה כי זכינו לשמוח בשמחת של מצוה וקיימנו דבר ה' בשלימות וזה הכוונה של המדרש הנ"ל וכוונת הפסוק הנני ממטיר לכם לחם מן השמים דייקא לחם להנאת הגוף אבל מן השמים דייקא שהנאתך יהיה רק עבור השמים כי על כן נותן המן הוא מרומים ישכון על כל הנאתך ואכילתך צריך ה' לשכון מרום שנא' אתהלך לפני ה' בארצות החיים תמיד לפני ה' וכביכול הקב"ה מיסב בראש על כולם הוא בראש הקב"ה בכל הנאות הגופניות הוא צריך להיות בראש למענו הכל והמה לרגליו היינו שיש הנאות גופניות רק לרגליו לטפל והקב"ה מביא לפניהם כל מיני פירות ומאכילן מעץ החיים והיינו בכל הנאות רק הקב"ה הביא להם בזכרנותו. והיינו שאמר המדרש ואחר כך מברכין לבעל הסעודה היינו אחר כך שכבר אכלו מברכין לבעל הסעוד' כי בשמח' של מצוה לאחר שאכלנו עדינו השמח' כאשר היה ומברכין אף לאחר הסעודה ותבין והכל חולקין כבוד להקב"ה ואז בא הכוס ליד דוד והוא אמר בפה מלא כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא אני אקח תמיד את כוס הישועה והנאה והשמחה של תאות הגופניות אשר מעורבים בשמחה של מצוה ובשם ה' אקרא בפה מלא לשם ה' דייקא בכוס ישועות על היין זכרהו אני אקרא בפה מלא שהוא בשם ה' וגם בשמחה לא אשכח שם ה' ואף בידי כוס הישועות עם כל זה לא אשכח בשם ה' ובפה מלא אקרא לשם ה' שהוא לכבודו וכאשר בארנו שכל המדרש מיוסד ליחד כל השמחות וכל הנאות לשם ה' אחד:
והנה אם אנו משמחין בשמחת החתן וכלה אז צריכין אנחנו לשמוח חתן עם הכלה לאחר שאנחנו נהנין לאחר הסעודה אז צריך לשמח ולברך את הבעל הסעודה אם הוא כולה לשם שמים וזה ביאורו אמר רב הונא הנהנה מסעודת חתן הוא נהנה ואינו משמחו והוא אינו משמח אז החתן ואינו מברך אותו לאחר הסעודה זה בודאי לא היה לשם ה' כי אז לאחר שמחה תוגה זה עובר בה' קולות כי כל הקולות צריכים אז לאמר קול אומרים הודו את ה' צבאות היינו כיון שהיא שמחה גופניות צריך לאמר בפה מלא הודו את ה' צבאות שיהי' לשם ה' וע"כ הוא שלא שמח אז החתן אז עבר בה' קולות וכל הקולות יענו יחדיו הודו את ה' צבאות העושה תמיד עמנו נפלאות ולה' ברכות והודאות יאכלו וישבעו ענווים ויהללו שם ה' לעולם:
עוד הפעם בארתי גמרא הזה על דרך אחר למוסר השכל החתן וגם הכלה ישכילו ויבינו כי מה' יבוא עזרתם ויבטחו בשם ה' הוא ימלא שמחתם: ובארתי הנה יום החתונה הנקרא בשם שמחת לבבו וראוי ונכון לכל המסובין בשמחת חתן לשמוח החתן עם הכלה ולכאורה איך ישמח החתן ואיך ישמח הכלה ביום הזה הלא מבואר קשה מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף והאיש לקח רחיים על צוארו ומחויב הבעל לפרנס את אשתו בכל מיני דמיטב ולכל צרכי הבית הוא הגבר לישא עול על שכמו להכין ולפרנס ואם כן ידאוג ליום המחר מאין יבוא עזרו והיום הוא היום אשר קידש והכניס את אשתו לביתו והכניס עצמו לכל אלה החיובים המוטלים עליו להיות בעל מפרנס הבית וכי אפשר לשמוח הלא ידאוג על כל אלה אם יבוא לו בשפע וברכה והצלחה: אבל בארתי כל אדם יוכל לשמוח בזה היום ומי שאינו משמח הוא רק מקטני אמנה כמבואר סוף מתני' קדושין ר"ש ב"א אומר ראית מימיך חיה ועוף שיש להן אומנת והן מתפרנסין שלא בצער והמה לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאפרנס שלא בצער אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. ובזה הבנתי פסוקי תורה בראשית ויברך אותם אלקים ויאמר אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ והנה זה הוא הברכה המובן בתוכו יען שהקב"ה בירך אותם פרו ורבו וא"כ ידאגו אם יפרו וירבו יהי' המזונות בחסר להם ויהי' קשה לפרנס' וע"ז אמר ורדו בדגת הים ובכל חיה וע"כ תדין קו"ח המה נבראו לשמשך והמה מתפרנסין שלא בצער מכ"ש אתה שנברא לשמש את קונך והבן זאת:
ובזה בארתי הגמרא ת"ר אשר בנה אשר נטע אשר ארש למדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה ואף שלמה בחכמתו אמר הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך, אחר ובנית ביתך הכן בחוץ מלאכתך זה בית ועתדה בשדה לך זה כרם אחר ובנית ביתך זה אשה ד"א הכן בחוץ מלאכתך זה מקרא וכו' ד"א הכן בחוץ וכו' זה מקרא ומשנה ועתדה בשדה לך זה גמרא אחר ובנית ביתך אלו מעשים טובים. ר' אלעזר וכו' הכן בחוץ מלאכתך זה מקרא משנה וגמרא ועתדה בשדה לך אלו מע"ט אחר ובנית ביתך דרוש וקבל שכר. והנלע"ד כי הנה הרבנן למדו לנו דרך ארץ למען שלא ידאוג החתן מאין יבוא עזרו בפרנסה ויהי' מוכן פרנסה לו בעת שלוקח אשתו למען יוכל לפרנס אשתו כדבעי לכן אמרו אשר בנה שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה כדי שיהיה להם אז הפרנסה מוכן וכן שלמה אמר בחכמתו הכן בחוץ על אופן הנ"ל. אבל הבין הגמרא עוד דרך אחר יש לנו הכן בחוץ מלאכתך זה מקרא ועתדה בשדה לך ובנית ביתך זו גמרא היינו לא צריך שום השתדלות לפרנסתו אלא תהיה זריז וזהיר ביראת ה' ללמוד תורת וכבר יהי' ביתך בנוי' בפרנסה ותוכל לישא אשה בלא דאנה וביותר טוב ביאור אח"כ הכן בחוץ וכו' זה מקרא ומשנה ועתד' בשדה זה גמרא אחר ובנית ביתך זו מעשים טובים דייקא ובזה יוכל לבנות ביתך במעשים טובים אם את ה' ירא ומצותיו שמור הרי מבואר במתני' שקו"ח שתפרנס את עצמך וביתו זו אשתו תוכל ליקח אשה אם יש בידך מעשים טובים ואז בטוח יפרנס ה' אותך ותרווייהו במשמע בזה ובנית ביתך מעשים טובים ואז ממילא ובנית ביתך זו אשתו והבן:
וגם ר' אליעזר סיים בטוב הכן בחוץ וכו' זה מקרא ומשנה וגמרא ועתדה וכו' אלו מע"ט אחר ובנית ביתך דרוש וקבל שכר דייקא אחר זו תוכל לבנות ביתך זו אשתו יען דרוש לומד לשם ה' וקבל שכר ונכסי שלך מצליחין ולא צריכין לדאוג למזונות כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין ודרוש וקבל שכר והבן:
ולחדודי אמרתי דברי שלמה בחכמתו אני מקיים הכן בחוץ מלאכתך זה מקרא ועתדה בשדה לך זה משנה אחר ובנית ביתך יש לומר כפשוטו זו אשה וכוונתו נראה כי תחילה צריך ללמוד מקרא ואז יגיע למשנה ונראה כי לכאורה לא רוצה ליקח אשה וידאוג הרבה מאין יבוא הפרנסה אבל ילמוד משנה ויהי' בקי במשניות וידע לו המשנה סוף קדושין שהבאתי ר' שמעון בן אלעזר אומר ראית מימיך חיה ועוף וכו' ואתה נבראת לשמש את קונך אינו דין שאפרנס שלא בצער אלא שהרעותי וכו' ואם ילמוד זה המשנה ידע הדרך שיהי' לו פרנסה בריוח אלא שלא להרעות את מעשיו ולהיות זריז וזהיר ביראת ה' וזה הכוונה הכן בחוץ זה מקרא ועתדה בשדה לך זה משנה אז תבוא למשנה תחילה מקרא ואז משנה ואם תדע המשנה אחר ובנית את ביתך תוכל ליקח אשה ולא תדאוג כלל ותדע כי ה' יפרנס אותך בנחת ולא בצער ותעשה כסידור המשנה לפניך להיות טוב וישר בעיני ה' ותרווייהו במשמע ובנית ביתך אף אם גמרא סוף כל סוף נמי במשמע כפשוטו ליקח אשה והבן. ולפ"ז יש לומר נמי פשט בקרא התורה רמזה לנו רמז זה אשר בנה אשר נטע אשר ארש אשר בנה זה מקרא אשר נטע זה משנה כמו ועתדה בשדה לך אשר ארש זו כפשוטו זו אשה והיינו אשר נטע זו המשנה אז אשר ארש תוכל ליקח אשה ולא תדאוג למזונתך ולפרנסה כי המשנה לפניך כשתעשה כן שלא להרעות מעשך ותהי' זריז ביראתך ותפרנס שלא בצער כדג במים בברכה וחיים ולע"ד נראה זה המתנית' הוא סוף קדושין ראית מימיך שחיה ועוף וכו' והוא סוף סדר יבמות כתובות וקדושין בכל אלה המסכת מבואר ליקח אשה ולומד לנו המשנה בסוף כל אלה שאל ידאוג הבן אדם ליקח אשה איה יבוא הפרנסה אלא לבטוח בשם ה' כמו שמפרנס חיה ועוף מכ"ש אותך ותבין:
ובזה בארתי פסוקי שיר השירים לרמז בעלמא למוסר השכל שאמר הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה ותרביץ בצהרים שלמה אהי' כעוטיה על עדרי חבירך ואם לא תדעי היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים. ובארתי כהנ"ל דייקא הגידה מי שאהבה נפשי שאוהב את הנפש ולא את הגוף ועושה רק נחת רוח ליוצרו רק עוסק בתורה ובמע"ט איכה תרעה ואיכה תרביץ בצהרים היינו הצהרים דומה לעולם הזה לצרכי עולם הזה כי עיקר אכילה הוא בעת הצהרים היינו לאיש הזה איך יבא הפרנסה ואי תימא באמת כן הוא מי שלומד חי יחיה בחיי צער ובדוחק במעט מעט. על זה אמר שלמה אהי' כעוטי' מתמוטט ובדוחק ובחיי צער על עדרי חבירך מי שהוא בעדר חבירים בתורה ועבודה ומדוע לא יהיה להם ריוח כמאמר גמרא אטו סני' לי לצדיק תרי עלמא. ואמר אח"כ אם לא תדעי לך היפה בנשים דייקא גם זאת לא תדעי מה היא היפה בנשים ליקח אשה וכן מבואר בגמרא מצא אשה מצא טוב ומה היא היפה ליקח רחיים על צווארו ואיך ילמוד אז תורה אם יהיה לו דאגות פרנסה על זה השיב על כל אלה יש לך להשיב בלי לדאוג כלל ותוכל להיות צדיק בדרכיך ותוכל ליקח גם אשה רק צאי לך בעקבי הצאן כמאמר המשנה הנ"ל ראה והסתכל בחיה ועוף שהקב"ה זן ומפרנס אותם. ולכל צאן וצאן יצמיח לו עשב השדה על אחת כמה וכמה לך שאתה נברא לשמש את קונך רק על משכנות הרועים אם הצאן הולך אחר הרועה כן אנחנו אם אנו הולכים אחר ה' אלקינו רועינו אז בטוח שמלאכתינו יתברך משמי שמים וברכה והצלחה במעשה ידינו כפל כפלים ויוכל לאהוב את הנפש וליקח על צוארו רחיים והבן:
ובזה מבואר גמרא הנ"ל כי מבואר ג"כ בקרא זה הכוונה קול חתן וקול כלה וכו' קול אומרים הודו ה' צבאות דייק רק לה' ליתן תודה ובו לבטוח הוא הזן הוא המפרנס לכל ורק לעשות נ"ר ליוצרינו וזה קול אומרים החתן וגם הכלה ובזה יבנה ביתם לרוחה ולברכה בהודו את ה' צבאות תמיד ליתן שבח והודיה לה' ולעבדו בלבב שלם. וזה שקאמר הגמרא כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו ואינו יודע לשמחו מפני הדאגה על המחיה ועל הכלכלה כאשר בארנו זה עובר בה' קולות יקח רק אל לבו וידבר בקול ואומרים הודו ה' צבאות שהוא הנותן לחם לכל בשר ורק להודות שם ה' עליון ולשמוע בקולו ולילך אחר מצותיו אז יהי' מצוי בריוח המזונות. ולרמז הטוב אמרתי מה שמבואר פה גמרא לעיל מינ' אגרא דבי הלולי מילי, פירש"י לשמחו במילי ביום החתונה ודרשתי נוטריקן מיל"י ר"ת "מזונתי "יתן "לכם "ד' היינו השם יתן לכם מזונות וזה לשמחו החתן והכלה במילי זה יאמרו להם מזונתכם יתן לכם ה' ואתם אל תדאגו כי אם בטחו בשם ה' ולעבדו בלבב שלם. וע"ז שפיר השיב ואם משמחו מה שכרו ארשב"ל זוכה לתורה וכו' והיינו הך אם משמחו ואינו דואג למזונות אלא שם מבטחו בה' בודאי ג"כ יעסוק בתורה ואל ידאוג למזונות ויבטח בשם ה' שמלא כחו יהי' נעשית ומתברכת ותורתו משתמרת והבן: