ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שער ו · דין ג
בדין מעכשיו אם הוא קניין גמור למפרע או לא
הנה בדבר זה מחלוקת הרמב"ם והרא"ש. דהרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מהל' חמץ גבי נכרי שהלוה לישראל על חמצו והרהינו אצלו והוא שיהיה הזמן שקבע לו קודם הפסח. והרא"ש ז"ל מביאו וכתב עליו וז"ל הרמב"ם פ"ד מהל' חמץ כ' והוא שיהיה הזמן שקבע לו קודם הפסח אבל אם הזמן לאחה"פ אסור דהא הנכרי לא קנה לי' קנין גמור עד אחה"פ וכו' עד ולא נהירא דהא אמרינן לעיל אליבא דאביי אא"ב למפרע הוא גובה מ"ה מותר בהנאה דברשות הנכרי קאי אלמא אע"ג דבבית ישראל קאי אלא שאין האחריות על ישראל אמרינן כיון דלמפרע ה"ג חזינן כאלו כבר קודם פסח היה ברשות נכרי כ"ש לרבא דאמר לו בהדי' קנה לך מעכשיו ואשתכח דלמפרע קני' קנין גמור להנכרי אלמא להרא"ש אליבא דהרמב"ם ס"ל דמעכשיו לא הוי קנין גמור למפרע והוא ז"ל פליג עליו דהוי קנין גמור אלא המ"מ פ"ד הנ"ל הבין בדברי הרמב"ם שגם הוא ס"ל שקני' במעכשיו קנין גמור רק מש"ה עובר משום הואיל ואי בעי פודהו ליה. ולפי דברי המ"מ יתורץ קושית הרא"ש הנ"ל מהא דלמפרע ה"ג, והנה התוס' דף מ"ו בפסחים ד"ה הואיל מקשים דלמא סובר ר"מ דאין יוצאין במעשר שני ובעינן שיהיה שלו ומעשר שני ממון גבוה הא אי בעי מיתשל עלי' והוי כשלו וצריכין לומר דס"ל להרמב"ם דלא כתירוץ התוס' שם רק דר"מ ל"ל הואיל וא"כ מקשה הגמ' שפיר שסובר גבי ישראל שהלוה לנכרי דעובר משום דלמפרע ה"ג א"כ איפכא מבעי' לי' בנכרי שהלוה לישראל אינו עובר מבעי' לי' דלר"מ לא אמרינן הואיל אין לחלק בין קביעות זמן קודם הפסח או לא. אבל לדידן דאית לן הואיל שפיר מצריך הרמב"ם הגעת הזמן קודם הפסח. אך עדיין קשה עוד על הרמב"ם דאם איירי בקובע זמן קודם הפסח למה לי' מעכשיו. ואי משום אסמכתא דהא הרמב"ם סובר דבמשכון לא שייך דין אסמכתא ובמ"מ מביא ראיה לדברי רמב"ם וראי' מדברי תוספתא שמפרש שהיה על תנאי כשלא יופרע קודם פסח אמנם א"כ אין צורך למעכשיו כנ"ל:
לכאורה עלה על דעתי לומר דלפי מ"ש המ"מ שסובר הרמב"ם דאם קביעות הזמן לאחה"פ עבר הישראל על ב"י כל ימי הפסח מטעם הואיל דאי בעי לפדות דלא כסברת הר"ן כ"כ לפי דברי התוספתא שאמר אם לא אפדנו קודם הפסח שמשמעותו שבידו לפדות אף בערב פסח סמוך לחשיכה דאכתי קודם פסח מקרי וא"כ כשלא אמר מעכשיו ולא נגמר הקנין להנכרי אלא בסוף יום י"ד הרי כבר עבר הישראל מ"ע דתשביתו. משא"כ כשאמר מעכשיו שחל הקנין למפרע בשעת הלואתו קודם זמן איסור אף דמשש שעות ולמעלה הי' שייך הואיל מ"מ לא עבר הישראל על מ"ע דתשביתו דכיון שאינו פודה את החמץ סמוך לחשיכה איגלאי מילתא שהי' חמץ קנוי למפרע להנכרי וכבר הושבת מרשות ישראל. ואף דבזמן איסור חמץ משש שעות ולמעלה היה מיתלי וקאי והיה שייך הואיל מ"מ לא גרע מאלו לא הושבת החמץ עד סוף יום י"ד דמשש שעות ולמעלה הוא זמן השבתה עד סמוך לחשיכה וכל חצי אותו יום הוא הגבלת זמן בהשבתה לשיטת הסוברים דמ"ע דתשביתו מה"ת הוא משש ואילך עד כלות יום י"ד. אמנם יש סתירה בזה בהרמב"ם שמדבריו במנין המצוה מצוה קנ"ו משמע כנ"ל והיינו כשיטת ר"ת. אבל ברמב"ם בהל' חו"מ פ"ג ד"א נראה שמפרש עשה דתשביתו קודם זמן איסור אכילת החמץ ואין מקום לתירוץ זה לשיטת הרמב"ם רק אליבא רבינו אפרים שדעתו ג"כ כדעת הרמב"ם דבמעכשיו צ"ל קביעות הזמן קודם פסח ואפשר סובר רא"פ כר"ת וסייעתו דמ"ע דתשביתו הוא משש ואילך עד הלילה זה הוא זמן השבתה והמאחר לא הפסיד בקיום המצוה ובמה שאינו פודהו החמץ גורם שיהיה קנוי' להנכרי למפרע משא"כ כשלא אמר מעכשיו כיון שחל עליו מצות השבתה מחצות היום אם החמץ קנוי' להנכרי סמוך לחשיכ' הרי מתבטל ממצות השבתה ודמי למוכר חמצו לנכרי ערב פסח סמוך לחשיכה שאינו מקיים בה מצות השבתה:
אמנם לפי שיטת האחרונים דר"ש לא קניס בחמץ שעבר עליו הפסח אלא היכא שעובר אלאו דבל יראה משא"כ כשלא עבר אלא על מ"ע דתשביתו א"א לומר כדברי הנ"ל דאף כשלא אמר מעכשיו והיה נקנה החמץ להנכרי ע"פ סמוך לחשיכה ועבר הישראל על מ"ע דתשביתו מ"מ אין לאסור החמץ בהנאה לאחה"פ. אבל פשוט לדעתי דהיכא שהזמ"פ ע"פ סמוך לחשיכה אם לא אמר מעכשיו אין הנכרי קונה את החמץ כלל דבכל הקנין צריכין שיהיה ביד המקנה להקנות וכיון דמשש שעות ולמעלה בע"פ אין החמץ ברשותו דישראל וכדברי ר"א שני דברים אינו ברשותו ורק לענין חיוב השבתה ואיסור בל יראה עשאן הכתוב ברשותו. אבל להקנות לאחר ודאי אינו ברשותו דהא אינו שלו לפי שיטת רוב הפוסקים דגם לר"ש אסור מדאורייתא שהוא חמץ משש ולמעלה וא"כ אף כשקבע הישראל הזמן הלואה לנכרי שאם לא יפדה החמץ עד סמוך לחשיכה ע"פ יהיה החמץ קנוי' מאז להנכרי אין בדבריו כלום כי אין אדם מקנה דבר שאינו שלו ונשאר החמץ לענין איסור בל יראה בחזקת הישראל ולא עדיף מהשליך חמצו דרך הפקר בזמן איסור על פני חוצות שאינו נפקע בזה מאיסור ב"י מאז ואילך כמבואר מדברי הירושלמי פ"ד ה"ב מוקי ברייתא לא יראה לך אפי' בפלטייא כשהפקירו לאחר שש ועובר עליו כל ימי הפסח ע"כ הוצרך הרמב"ם לומר שהרי קנאה ובכה"ג אם אין הישראל משלם החוב להנכרי בזמן הפרעון דהיינו ע"פ סמוך לחשיכה קניה הנכרי למפרע משעת הלואה שאז עדיין לא היה איסור חמץ והוי ביד הישראל להקנות החמץ שלו להנכרי. וסעד לדברי הנ"ל ממש"כ הרשב"א בתשו' סי' קע"ה בזה"ל דכל שרוצה לזכות בחמץ של נכרי בפסח אע"פ שאסור בהנאה זכה בו לאסור בהנאה לעולם ולעבור בו כחמצו והענין שאמרו בע"ז שאע"פ שאסור בהנאה וא"א לזכות בי' ומ"מ כל שדעתו לזכות בה ע"ז דישראל קרי' בי' עכ"ל וכן צ"ל בדעת הרמב"ם שפוסק הקונה חמץ בפסח לוקה האף דליכא קני' כמבואר בכמה מקומות בספרי קדמונים ומקצת דבריהם מובאים בספר אבני מלואים לאה"ע סי' כ"ח:
והשתא דאתינן להכי מיושב קושי' הרא"ש מה שמקשה דהא לאביי דלמפרע ה"ג מהני אף שלא היה הזמ"פ אלא לאחר הפסח ולפי דברי הנ"ל י"ל דלכאורה קשה על הרא"ש דלמא מיירי גם מתניתין שהי' זמן פרעון קודם פסח וצ"ל שכיון שבא לכלל גביי' קודם פסח גם לרבא אין לאסור דאף שמכאן ולהבא ה"ג הרי החמץ קנוי' להנכרי קודם פסח. אבל לפי דברי הנ"ל א"ש דאף דא"א לומר שהזמ"פ הוא קודם זמן איסור חמץ ובא לידי גביי' דא"כ מאי קמ"ל דבכה"ג א"צ לאשמעונין במתני' וגם לרבא מהני אלא איכא למימר דמתניתין מיירי שהיה זמן פרעון קודם פסח דהיינו עד סמוך לחשיכה ע"פ ושפיר אשמועינן מתניתן דאף בכה"ג החמץ מותר לאחר הפסח וזה א"ש לאביי דס"ל למפרע ה"ג ע"כ אף בכה"ג קנויי' החמץ למפרע להנכרי מזמן הלואה משא"כ לרבא דס"ל מכאן ולהבא ה"ג ואין הקניי' לומר שיחול הקנין אלא בע"פ סמוך לחשיכה מכיון דכבר נאסר בהנאה הרי יצא כבר מרשות ישראל שאינו שלו וא"א להיות בחמץ זה דין גביית חוב שחייב הישראל ואינו קנוי להנכרי כלל ונשאר על הישראל חיוב השבתה וב"י דלענין זה עשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו לכך הוצרך הגמ' לתרץ אליבא דרבא דמיירי כשהרהינו ומטעם בע"ח קונה משכון:
ובלא"ה א"ש דהא לרבא חמץ מפקיע מידי שעבוד אם נאמר דגם עשה דתשביתו מפקיע מידי שעבוד תו א"א שיהיה בו דין גביי' ע"פ לאחר זמן איסורו אבל לאביי דסובר למפרע ה"ג אין חמץ מפקיע מידי שעבוד כמ"ש התוס' בגיטין דף ט' ע"ב (ועוד תי' אחר יבואר בסוף הקונטרס) מלבד מה שתרצתי לעיל על קושי' הרא"ש על הרמב"ם דאם מעכשיו אינו מועיל אם קביעות הזמן לאחר הפסח מכ"ש שלא יועיל דין דלמפרע ה"ג ולמה אמרו בגמ' תנן נכרי שהלוה לישראל על חמצו כו'. אא"ב למפרע ה"ג אמטי להכי מותר בהנאה הא מתני' איירי בשקבע זמ"פ לאחר הפסח י"ל עוד באופן אחר לפי המבואר בב"י בשם רבינו ירוחם וביותר בפר"ח סי' תמ"א אם קבל הישראל פקדון מנכרי אינו בחיוב ביעור אלא היכא דליכא על הישראל שום צד אחריות כלל וכלל ואשר ע"כ דעת רש"י דאף אחריות פשיעה לבד מיקרי קבלת אחריות ואף שלא משמע כן מדברי הרמב"ם י"ל דהרמב"ם לשיטתי' שסובר דחיוב פשיעה אינו מדין שומרים אלא דהוי כמזיק בידים וע"כ מחייב בפשיעה אף עבדים ושטרות שאין בהם דין שומרים כמו כן אין סברא לדעתו לומר דאחריות פשיעה לבד גבי פקדון חמץ יהיה בשם קבלת אחריות עכ"ז אכתי אפשר לומר שגם הרמב"ם סובר דאף אם אין על הישראל אחריות גניבה ואבידה כ"א אחריות אונסים הוי כקבל עליו אחריות לפי"ז לפי מה שכתב המג"א בסימן תמ"א סעיף קטן ב' דאף אם אמר מעכשיו אם נאבד באונס מחייב הלוה לשלם מצורף לזה מה שהעלה הפר"ח בסי' הנ"ל מדיוק דברי הרמב"ם דאף אם אמר מעכשיו אם קביעות הזמן היה לאחר הפסח אסור דאף שהיה הורהן ביד עכו"ם וגם אמר מעכשיו מ"מ כיון שאם היה נאנס ביד עכו"ם היה מחויב הישראל לשלם הרי היא באחריות ישראל ולכן לא מהני במעכשיו אלא כשקביעות זמן פרעון קודם פסח כמו שפרשתי דהיינו ע"פ סמוך לחשיכה דכיון דקנוי לעכו"ם למפרע מעת הגעת הזמן פרעון עד ע"פ סמוך לחשיכה אין עוד על הישראל בכל ימות הפסח שום חיוב אחריות שכבר הסתלק מהישראל בע"פ וליכא ב"י וכיון שלא עבר הישראל על ב"י כ"א בעשה דתשביתו בע"פ בעוד היה עליו אז אחריות אונסים לא קניס ר"ש לאסור לאח"הפ כ"א על שעבר בב"י וכנ"ל:
והנה פשוט לס"ד דגמ' שטעמא דמתני' בנכרי שהלוה לישראל הוא משום דלמפרע ה"ג הוי צריכין לומר דמתני' מיירי שישראל בפירוש הותנה שלא יהיה עליו שום אחריות דאל"כ מה בכך דלמפרע הוא. ועוד אכתי לא אסיק דמיירי בהרהינו אצל הנכרי ובעוד החמץ ת"י הישראל אף שאם אינו מקבל אחריות כלל ממילא הוא באחריותו דישראל שאם יגנב או יאבד לא יבוא לידי גביי' לא שייך למפרע כו' ויצטרך לשלם החוב להנכרי אלא ע"כ צ"ל דלפי' אותו ס"ד הוי צריכין לאוקמא המתניתין שהיה הישראל מתנה בפירוש שאם יאבד או יגנב החמץ מביתו לא יצטרך לשלם בכ"ש שהיה פטור אם הי' נאנס החמץ מיד הישראל וכיון שאין שום אחריות על הישראל מהני דין דלמפרע ה"ג אף אם קביעות הזמ"פ הוא לאחה"פ ומיושב קושיא הרא"ש:
ובהנחה הנ"ל יש ליישב קושית התוס' בע"ב ד"ה הב"ע דאביי האיך יתרץ הברייתא דנכרי שהרהין פת פורני ועל תירץ התוס' בזה דהגעתיך פירושו שאינו רוצה לפדות מקשים כל המפרשים דא"כ האיך מביא הגמרא ראי' מברייתא זו דיש חילוק בין אמר מעכשיו או לא. ועוד מדקדקים דבברייתא ישראל שהלוה לנכרי קתני לאחה"פ עובר וקאי על הנהנה מחמץ זה לאח"פ ובברייתא דנכרי שהרהין לא קתני רק עובר דהיינו כפי' רש"י עובר בב"י גם בהך אוקומתא דר' יצחק דעת רש"י דאם קונה משכון עובר בב"י:
להבין כ"ז אקדים דהר"ן מקשה דאמאי מותר בהנאה בנכרי שהלוה לישראל על חמצו ואמר מעכשיו והרהינו דנימא הואיל ובידו לפדות הוי כחמצו של ישראל. ומתרץ דהואיל דמחוסר ממונא לא אמרינן ושאני חלה דהתם לא מחוסר אלא דבורא בעלמא. לכאורה צ"ע לפי דברי התוס' בד"ה ואם אמר לו דאביי מפרש הברייתא דנכרי שהרהין פת פורני דאם אמר הגעתיך היינו שאינו רוצה לפדותו והוי של ישראל למפרע ושייך למפרע ה"ג משא"כ כשפדאו הנכרי כשלא בא לידי גביי' ובכה"ג לא שייך למפרע ה"ג דאף כשפדאו הנכרי נימא שישראל עבר עליו כיון דהיה שייך הואיל במחוסר כלומר הואיל ואם לא יפדה הנכרי ויהיה של ישראל וכעין זה מובא במג"א סימן תמ"ח ס"ק ה' בשם הרדב"ז ומש"כ המג"א דלא אמרינן הואיל היכא דתלוי בדעת אחר צע"ג מכמה מקומות ולהיפך מבואר להדי' בט"ז סי' תמ"א סק"ז:
ונ"ל לתרץ דלכאורה אינו מובן דלפי דברי התוס' דלאביי לא אמרינן למפרע ה"ג אלא היכא דבסוף בא לידי גביי' וביותר לפי לשון רש"י בד"ה אביי אמר גבייתו שגבה עכשיו איגלאי מילתא ותוס' ב"ק ל"ג ד"ה א"ב נראה דע"י גביי' עכשיו הוא דאמרינן למפרע אבל היכא שאין המלוה גובה ממנו אף שאין הלוה פורע החוב מ"מ כל עוד שאין המלוה מחזיק לגבייתו לא שייך למפרע גובה (והוכחה לזה יבאר לקמן) אמאי בישראל שהלוה לנכרי על חמצו אסור בהנאה לאביי משום דלמפרע ה"ג הא כיון דנאסר חמץ בהנאה אין לו דמים כדאי' בירושלמי על קידושין משנה דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת לפי שאין דמיהם והוי והוי הדמים כגזילה ודעת רש"י ורמב"ם דאף אם אינה אסור בהנאה רק מדרבנן אין להם דמים יעוין בסוגיא דר"ג א"ר המקדש משש שעות ולמעלה אפי' בחיטי קורדנייתא ובב"ש בסי' צ"ח ס"ק ק"ב דאפי' בתרי דרבנן אין חוששין לקידושין והטעם דהפקר ב"ד הפקר וליכא גבי' מאותו חמץ והוי כלא אתי' לידי גביי' כלל וממילא לא שייך למפרע הי' של הישראל ושב להיות כתרי הפכים בנושא אחד:
אמנם מדברי תוס' לעיל (דף כ"ו ע"ב) ד"ה עלה עלי' נשמע דהיכא דאיכא תרתי דסתרי אהדדי דאם תפסוק לחומרא יש מקום להקל. ואם נתפוס לקולא יש מקום להחמיר צריכים להחמיר וכיון שכן הדין מדאורייתא שכמו כן נוכל לומר הכא האף מחמת שנאסר חמץ בהנאה ואין עליו שם גבייה תו לא שייך לומר למפרע ה"ג ונותן הדין שהוא אסור בהנאה ובכה"ג צריכין לאחוז לחומרא ולכך אסור בהנאה אף דלא עבר הישראל על ב"י דהא מחמת שאסור בהנאה ליכא למגבי' מיני' וכיון שאין בא לידי גביי' לא שייך למפרע ה"ג וכנ"ל:
ובזה מיושב מה שמפרש רש"י דמלת לאחר הפסח קאי אאסור בהנאה ולא מזכיר כלל מעבירת ב"י. ולקמן באוקמתא דר"מ דפליגי בדר' יצחק מפרש רש"י גם לענין ב"י וכבר העירו בזה המפרשים. ולפי דברינו הנ"ל א"ש דלמ"ד למפרע ה"ג כיון דצריכים לאסור בהנאה ואינו בא לידי גביי' לא עבר הישראל על ב"י כלל משא"כ לפי האוקמתא דפליגי בדר"מ ואיסור ב"י הוא מחמת שהיה לו לישראל קנין במשכון ואף שאינו בא לכלל גביי' מצד איסור הנאה שבו מ"מ היה לישראל אזהרת ב"י בפסח מצד הקנין שהיה לו במשכון:
ולפי הנחה הנ"ל דלאביי אין על הישראל אזהרת ב"י בכה"ג שצריכים לאסור החמץ בהנאה לאחר הפסח ולא יבוא לידי גביי' וממילא אין מקום לקושייתי שדמיתי להקשות לפי דברי הר"ן גבי פת פורני אף שפודה הנכרי נימא דכיון שהיה שייך הואיל כל ימי הפסח עבר הישראל על ב"י לק"מ דהא באמת אף אם אין הנכרי פודהו לא הוי למפרע של הישראל דכיון שצריכים לאוסרו בהנאה אינו בא לכלל גביי' ולמפרע ה"ג לא אמרינן אלא היכא שבא לבסוף לידי גבי' וכיון דאתינן להכי לא צריכין לתרץ אליבא דאביי הברייתא דהרהין כתירוצו של התוס' דהגעתיך פירושו שאינו רוצה לפדות דזה באמת אינו במשמעות הלשון. אבל י"ל אליבא דאביי דברייתא מיירי בלא פודהו כלל שאסור בהנאה רק הברייתא אתי' לאשמעינן דעובר ג"כ על ב"י מדקתני סתם עובר דהיינו בב"י ואז מצד למפרע ה"ג כיון שנאסר בהנאה הרי אינו בא לידי גביי' ואגלאי מילתא שלא היה החמץ של ישראל ולא עבר על ב"י ע"כ תני בברייתא ואם אמר הגעתיך עובר פי' כשאמר מעכשיו דבמעכשיו לא צריך שתהי' בא לידי גביי' דממילא קנוי לישראל למפרע וע"כ עובר ישראל בב"י אבל בלא אמר מעכשיו אינו עובר בב"י רק שאסור בהנאה והברייתא לא נחית כלל לאשמעינן רק לענין דין ב"י שבזה הוא דיש חילוק בין אמר מעכשיו או לא והגעתיך דתניא בברייתא מתפרש אליבא דאביי כמו לדידן שי"ל במעכשיו והרי שפיר סייעתא מהך ברייתא דגם אביי צריך להודות להך סברא שיש חילוק בין אמר מעכשיו או לא. והא אין לדקדק דא"כ למה תפיס בברייתא דישראל שהלוה לנכרי לאחר הפסח עובר דהיינו לאיסור הנאה הרי למאן דסובר דקונה משכון גם בב"י עובר יש לדחות משום דחכמים דפליגי אר"מ וסוברים דגם בהנאה מותר וכח דהתירא עדיף ע"כ נקיט לרבותא דחכמים מחלוקת לענין דין הנאה ולר"מ באמת גם על ב"י עובר ולשיטת הסוברים דאסור הנאה דרבנן כגון חמץ לאח"הפ אינו כהפקר אין מקום לדברי הנ"ל:
אמנם לכאורה צ"ע לפ"ד הש"ך ח"מ סי' ע"ד ס"ק ט' בשם הקדמונים שדעתם במלוה על המשכון והגיע הזמ"פ אין ביד הלוה לכוף את המלוה שיחזיק ביד חובו המשכון אף ששוה כנגד חובו ואדרבא ביד המלוה לתבוע ממנו חובו ואינו רוצה לגבות מהמשכון ועכ"ז ביד המלוה להחזיק המשכון שיהיה ברשות עד שיפרע לו הלוה חיבו וכדברים אלו מבוארים באריכות יותר בראב"ו סי' קי"א. וקשה לפי"ז בישראל שהלוה לנכרי על חמצו וכן בברייתא דנכרי שהרהין פת פורני לישראל דלפי' התוס' דלאביי דאם אמר הגעתיך הכונה שאין הנכרי רוצה לפדות המשכון וע"כ עובר הישראל דלמפרע ה"ג ואמאי הא ביד הישראל לומר שאינו רוצה לעשות לעצמו גביי' חובו מאותו חמץ ויו אר בתביעתו על הנכרי שישלם לו חובו מכיסו ולא יהיה שייך כלל דין דלמפרע ה"ג ויש להוסיף עוד שביד הב"ד למכור המשכון בשווי' לאחרים לפרוע הדמים להבע"ח על חובו שתובע מהלוה וכיון שאין גוף המשכון נשאר להיות של המלוה דרך גביי' רק מדמי מכירתו לאחרים הוא שגובו חובו הוי לא אתי' לידי גבי' ולא שייך למפרע ה"ג לענין גוף המשכון שהרי אינו נוטלו לעצמו לגבי' אם נדחוק לומר דבאמת אם הישראל אינו רוצה גוף החמץ לגבייתו אינו נאסר רק הברייתא מיירי שנתרצה הישראל להחזיק החמץ לגבות חובו וכן יצטרך לומר בסיפא דמתני' ישראל שהלוה לנכרי לפי' אביי שהטעם שאסור בהנאה משום דכיון דלא פדאו הנכרי אמרינן דלמפרע ה"ג וז"א רק אם הישראל נתרצה לזה. לפ"ז מה שהקשיתי לעיל בשיטת הר"ן דגבי פת פורני אף אם פדאו הנכרי יהיה אסור משום דעבר הישראל בב"י כל ימי הפסח שהיה שייך הואיל אם לא יפדה הנכרי יהיה החמץ למפרע שלו יש לכאורה לדחות דבכה"ג הוי כתרי הואיל דהא אף אם לא יפדה הנכרי יהיה ביד הישראל לומר שאינו מקבל החמץ על חובו ולא יהיה שייך למפרע ה"ג אלא אם יתרצה גם הישראל שלא לתבוע מעכו"ם רק יחזוק החמץ לגבות חובו. ועד"ז הוי תרי הואיל. אבל במעכשיו שביד הישראל לפדות הוי רק חד הואיל ע"כ מקשה הר"ן בנכרי שהלוה את ישראל במעכשיו נימא הואיל אי בעי פדה ולזה מתרץ דמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל:
אמנם לכאורה י"ל לפי שיטת הפוסקים דמקח שנעשה באיסור אינו מקח לשיטתו דרבא דהלכה כמותו דכל מלתא דא"ר לא תעביד אי עביד ל"מ יש לצדד דאף אם היה אמרינן דלמפרע ה"ג מ"מ כיון שביד הישראל לומר שאינו רוצה לגבות מהחמץ ויושאר החמץ להיות של נכרי ואין מציאות שיהיה קנוי לישראל רק אם נתרצה בפירוש להחזיק לעצמו החמץ וגורמת הריצוי הזאת שישוב להיות למפרע חמצו של ישראל ועבר בב"י. משא"כ אם לא יתרצה לקנות החמץ למפרע דהיינו כשיושאר בתביעת חובו מהנכרי ויחזיק החמץ למשכון עד שיפרע לו הנכרי חובו או כשימכור ע"י ב"ד לאחרים והוא יקח המעות בחובו אבל לא יהיה החמץ קנוי לישראל א"כ דלא משכחת שיהיה קנוי החמץ לישראל למפרע כ"א כשרוצה להחזיק החמץ לעצמו דרך גביי' ועי"ז אגלאי למפרע שעבר הישראל על ב"י אמאי לא נימא דבכה"ג הוי כמקח שנעשה באיסור דאי עביד ל"מ והוי כלא היה מה שמרוצה הישראל להחזיק החמץ לעצמו ע"ד גביי' ע"ד כל מלתא דא"ר לא תעביד:
וע"ד פלפול י"ל דרק לאביי לשיטתו יש לפרש הברייתא דנכרי שהרהין פת פורני דאם אמר הגעתיך הכוונה שאין הנכרי רוצה לגבות והישראל נתרצה שיהיה שלו וזכה בו למפרע אף דבא עי"ז איסור הא לאביי לשיטתו כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד מהני. אבל לדידן א"א לומר כן דאנן פסקינן כרבא דמקח שנעשה באיסור לא מהני ולא משכחת כלל שיהיה חמצו של ישראל מחמת דין דלמפרע ה"ג דהא אין הישראל מוכרח לזכות באותו החמץ דרך גבי'. ואף אם מתרצה לא קני כיון דהריצוי באיסור הוא ואי עביד ל"מ וא"ש מה שאמר בגמרא מנא תימרא דשני לן בין היכא דאמר מעכשיו או לא כו' דתני נכרי שהרהין פת פורני אבל לאביי לשיטתו ליכא ראי' מפת פורני כנ"ל. אבל דברי אלה אינם נכונים רק לשיטת הסוברים דבאיסור הנאה מדרבנן יש קנין כו' ושייך בחמץ שעבר עליו הפסח דין קניי' וכן דין גביי' על חוב וממילא למ"ד למפרע ה"ג עבר הישראל על ב"י וזה להיפוך ממה שכתבתי באופן ראשון דלא משכחת שיהיה איסור ב"י מחמת דין דלמפרע ה"ג דכיון שנאסר בהנאה אינו בא לידי גביי' דהיינו לשיטת הסוברים דגם באה"נ מדרבנן ליכא דין קנין וגביי' וא"ש מה שתרצתי באופן ראשון דגם אביי מוקי הברייתא דנכרי שהרהין במעכשיו דבלא מעכשיו לא משכחת שיהיה איסור ב"י ואי משום דלמפרע ה"ג הא מצד שנאסר בהנאה לאחה"פ אי אפשר לגבות ממנו ולשיטת הסוברים דבאיסורי הנאה דרבנן יש דין קנין ממילא שייך בהרהין גם דין גביי' מ"מ כיון שצריך לזה הריצוי ישראל וע"י ריצוי זה יגרום שעובר למפרע בב"י הוי ככל מלתא דא"ר ל"ת ואי עביד ל"מ:
אמנם גם ע"ז יש לפקפק והנני מעתיק אשר רשמתי כבר בגליון ספר המקנה על מס' קידושין (דף נ"ו ע"ב) ד"ה והא דלא חשיב חמץ שכתב בזה"ל לולי דבריהם היה נראה דבחמץ בפסח בל"ז לא הוי קידושין כיון דקי"ל דהקונה חמץ בפסח לוקה משום ב"י כמ"ש הרמב"ם דלא משכחת מלקות בחמץ בפסח אלא בכה"ג שקנה חמץ דעביד מעשה א"כ לפי"מ שכ' רמ"א ביו"ד סי' ר"ל וכ"כ הסמ"ע בחו"מ סי' ר"ח דמקח שנעשה באיסור אינו כלום והא דלקי משום דעבר אממרא דרחמנא כדאמר רבא בריש תמורה א"כ בל"ז אינה מקודשת מטעם דלא קנתה החמץ כלל וכתבתי על הגליון בזה"ל צ"ע כיון שאין החמץ קנוי לו לא שייך להטיל עליו עונש עבירת לאו דלא יראה לך שמשמעותו ששלך אי אתה רואה ושל אחרים רואה וכיון שלא קנה החמץ הרי עדיין של אחרים למה שאסור לקנות חמץ בפסח אינו מצד אזהרת מיוחדת ע"ז כי לא נזכר בתורה איסור על קניית חמץ רק ממילא נשמע שאין לקנות חמץ כדי שלא יעבור בב"י א"כ עיקר הולך אחר משמעות אזהרות דלא יראה שאינו רק על חמץ שלו:
ולפענ"ד י"ל דבלא"ה ל"ד כלאווין שיכנסו בגדר כל מלתא דא"ר ל"ת דבכולן היינו כר"י בסוגיא דתמורה מיד שאנו אומרים דל"מ אין מקום למצוא גוונא שיהיה מתקיים בו העשה נגד המיזהר ע"ז והרי אזהרה שוללת תמיד קיום המעשה משא"כ בב"י השייך בחמץ שלו דלא שייך בביטול א"כ ממילא א"ל שיהיה שלילה מחמת אזהרה זו. אמנם יש סתירה לסוף דברי אלה מדברי התוס' תמורה דף ו' ע"א ד"ה והשתא כו' משמע דלא נחתו לסברתי הנ"ל:
ולפי דברי יש ישוב נכון גם על קושי' מהרשד"ם שמקשה מהשוחט בשבת נימא שלא תועיל השחיטה משום כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד ל"מ וישוב להיות כמקלקל כן תורף קושייתו. אמנם לפי מ"ש דלא אמר רבא כ"מ דא"ר ל"ת רק היכא שי"ל שאזהרה הוא לשלול קיום הענין אשר יעשה וזה א"א לומר לענין מלאכת חבלה בשבת דהא משכחת שיעבור אדם על אזהרה זו ולא יהיה שייך בו שלילת המעשה כגון בחובל וצריך לדם או לנקום נקם שמה שעשה עשי' וא"א לשלול אחר שכבר עשה בשאט נפש מלאכת חבלה בשבת ע"כ לא שייך בלאו כזה לומר שכוונת התורה באותו אזהרה היתה על שלילת המעשה וכ"כ בהזהרת ב"י ובאזהרה שלא לעבור על שבועה ויש להאריך בזה בדברי הרשב"א בחידושיו ליבמות דף ק"ג מש"כ שם בשם הרמב"ן ובפרט מש"כ בס' טורי אבן מסכת ר"ה דף כ"ח ד"ה שלמים דלאו בני מעילה. ועוד יש מילין בפי ואציע דברי התוס' במסכת ב"ב דף ע"ו ע"ב תוס' ד"ה קני לך כו' אחר שהקדימו שם דלכך המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול משום דמכירת שטרות דרבנן כתבו בזה"ל וא"ת אמאי לא קני מדאורייתא גם שעבוד הקרקע הכתובה בו דהא קרקע ניקנת בכסף כו'. וי"ל דכמו שאינו יכול להקדישו כדמוכח בפ' כ"ש כיון שהקרקעות אינם ברשותו כך אינו יכול לקנותן מה"ת כו' עד כאן לשונו משמעות הדברים] מורים דרק לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה מיקרי השעבוד אינו ברשותו וכן מפורש להדיא כתירוץ התוס' וביותר ביאור בזה"ל דקי"ל כרבא דאמר מכאן ולהבא ה"ג לפי"ז יש לדקדק דא"כ אכתי קשה לשיטתי' דאביי דסובר למפרע ה"ג ואי אקדיש מלוה חל ההקדש הרי דכל שעבוד נקרא ברשותו דמלוה וממה דאי' בב"מ דף כ' ע"א דאביי אמר אפילו תימא ליתא לדשמואל משמע שאין חולק על דינו דשמואל רק שדחה לרבא על שרצה להוכיח דינו דשמואל מהאי דמצא שובר ואמר שאין מזה ראי' אבל עכ"ז הדין דין אמת והרי לאביי מהראוי שיועיל מכירת שעבוד מדאורייתא צ"ל דאביי בלא"ה לא קשה לפמש"כ התוס' בגיטין דף לא דאביי סובר שעבודא "ד ובסוף מס' ב"ב אי' בתוס' דלמ"ד שעבודא ל"ד אף שיעבוד בפירוש אינו מועיל וכן דעת הריטב"א בחידושיו במס' קידושין דף י"ג וכתב הטעם דשיעבוד לשעתא לא הוי אלא חצי קנין ולא מצינו בתורה שיועיל חצי קנין וכיון דליכא דכוותי' בדאורייתא אף שמדרבנן מועיל שעבוד בפירוש או בשטר אין עליו שם דאורייתא כלל ועל מכירת שטר דרבנן יכולים למחול. אבל לרבא שסובר שעבודא דאורייתא שפיר הקשה התוס' דמכירת שטרות להוי דאורייתא ולזה הוצרך לתרץ דמקרי אינו ברשותו:
אמנם א"כ נשמע דמה שסובר אביי דלמפרע ה"ג אינו אלא מדרבנן ולפי מה שמקשה הגמרא ותסברא אימא סיפא נכרי שהלוה את ישראל על חמצו דזה עובר איפוך מבעי' ליה למ"ד התם עובר הכא אינו עובר יש לתרץ אליבא דאביי דכיון דלמפרע ה"ג אינו אלא מדרבנן א"ש מה דאזלינן לחומרא רישא דסיפא דבישראל שהלוה לנכרי אסור לאחר הפסח דכיון דמדרבנן היה החמץ למפרע שלו והוי חמצו של ישראל ובסיפא בנכרי שהלוה את ישראל על חמצו אסור משום דמדאורייתא שייך למפרע ה"ג רק מדרבנן וע"י תקנת חכמים לא נפקע הישראל מחיוב ביעור חמץ זה שהי' מדאוריי' שלו הרי עבר מדאורייתא על בל יראה:
הן אמת שיש סברא לומר דכיון דלאביי למפרע ה"ג תו לא הוי שעבוד כחצי קנין אלא קנין שלם ויש להסביר בזה מחלוקת אביי ורבא באשר יפלא לכאורה כאשר העיר ע"ז הפנ"י דלאביי שסובר שעבודא ל"ד יותר נכון לומר דאינו גובה אלא מכאן ולהבא. ולהיפוך לרבא שסובר שעבודא דאורייתא ועלה בדעתי לכאורה לומר היא הנותנת ומפני שסובר אביי שעבודא ל"ד י"ל שהי' צורך בתקנתא דרבנן שיהיה גובה למפרע דהא כל עיקר תקנת השעבוד היה משום נעילת דלת והא דקדושת דמים אין מפקיע מידי שעבוד לא תתכן רק אי אמרי' שעבודא דאורייתא ולא היה ביד הלוה להקדיש אבל אי שעבודא ל"ד שורת הדין שאם הקדיש הלוה שה קדש דאורייתא ידחה השעבוד שאינו אלא מדרבנן דהא אין ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה אם לא היכא ששייך הפקר ב"ד הפקר דבכה"ג . תקנתא דרבנן כדאורייתא הוא וכבר בארתי במק"א דלא אלים כח ב"ד מדין הפקר ב"ד שיהיה ע"ז דינו כדאורייתא אלא היכא שביד בעל הממון להפקיר בעצמו את שלו או להקנות לאחרים גם בכח ב"ד לעשות כן אבל במה שבעל דבר בעצמו אין יכול לעשות בשלו כגון שעבוד נכסים שלפי דברי הריטב"א אף אם הלוה בעצמו משעבד בפירוש לאו כלום הוא דחצי קנין ליתא מדאורייתא אף שתקנו חכמים שיהיה השעבוד מ"מ א"א לומר בזה דדינו כדאורייתא והוי כשאר מילי דרבנן היכא דלא שייך בהו כח הפקר ב"ד דאין כדאורייתא א דלכל מילי לא הוי אלא מדרבנן וא"כ ע"י שעבודא דרבנן לא היה אפשר לומר שאם הקדיש הלוה שלא יחול ההקדש דהרי אתיא איסור הקדש דאורייתא ודוחה דין שעבוד דרבנן שאין ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה אם לא היכא שמצינו עכ"פ שיש לו דמיון בדאורייתא וזה לא שייך לענין שעבוד דמדאורייתא ליכא כל שום חצי קנין ע"כ הוצרכו חכמים לתקן שיהיה הגביי' למפרע וחשיב האי שעבודא להיות קנין שלם ובזה שייך הפקר ב"ד וגם דמיונו בדאורייתא ככל שאר קנינים מדאורייתא ע"כ שב האי שעבודא דרבנן להיות כדאורייתא ממש ואם הקדיש הלוה אין חל ההקדש אבל רבא לשיטתו שסובר שעבודא דאורייתא ומה"ט אין קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד ולא היה צורך תיקון לחכמים שיהיה ע"י שעבוד דין דלמפרע ה"ג לכן דעתו דאינו גובה אלא מכאן ולהבא:
היוצא מזה דאף דלאביי שעבודא דרבנן מ"מ הוי כדאורייתא ממש אם בא לידי גביי' מצד למפרע ה"ג ומקשה הגמרא שפיר ותסברא אימא סיפא איפוך מבעי' לי' למ"ד התם עובר הכא אינו עובר דכיון דנשאר לגביי' ביד הנכרי הוי למפרע כשלו מדאורייתא מעתה י"ל עוד דגם אביי מודה לשמואל דמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ומטעם דמכירת שטרות דרבנן ושעבודא ל"ד ואף לפי מש"כ כיון דאמרינן דלמפרע ה"ג הוי כדאורייתא זה אינו דלמפרע היא גובה לא שייך אלא כשבא לידי גביי' לא שייך למפרע ואין השעבוד אלא מדרבנן ובדרבנן יכול למחול:
הרי מזה ראי' למה שדקדקתי מלשון רש"י שכ' מגביתו שגובה עכשיו איגלאי מלתא משעה שהלוהו עמדו הנכסים הללו בחזקתו ע"כ דדוקא שרם בא לכלל גביי' הוא דאמרינן דלמפרע ה"ג. אבל כ"ז שלא בא לידי גביי' אף שאין הלוה פורע החוב לא אמרינן שעמדו הנכסים בחזקת המלוה ממילא לא שייך לומר אגלאי מלתא למפרע וגם מדברי הרא"ש בעצמו בהשגתו על הרמב"ם מהא דאמרינן אא"ב למפרע ה"ג כו' ולא נחית לומר דמתני' מיירי שהיה הזמ"פ קודם פסח כמו שמפרש הרמב"ם על מתני' להך אוקומתא דמתני' מיירי במעכשיו דהיינו שהזמ"פ היה קודם פסח וכ"כ המ"מ א"ו שדעת הרא"ש דלא אמרינן למפרע ה"ג אף כשהגיע הזמ"פ כ"א כשבא לידי גביי' ממש וא"כ האיך אפשר לומר דמתני' מיירי שכבר גבה הנכרי חמץ קודם פסח דמאי קא משמע לן דמן התורה יהיה מקום לאסור החמץ לאחר הפסח ובכה"ג גם לרבא מותר כיון שכבר הוחזק הנכרי דרך גביי' קודם פסח א"ו דמתני' מיירי שעדיין לא גבה הנכרי ונשאר כך עד אחה"פ ודמי שפיר להקנאה במעכשיו והזמ"פ אחה"פ ומקשה הרא"ש שפיר הרי ראי' לדברי הנ"ל וצריכין למש"כ בישוב קושי' הרא"ש בשני אופנים: