אור ברסלב
ברוך טעם שער ו › דין ב

ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שער ו · דין ב

דין א

דין דבר הגורם לממון דין אם הא דאמרינן לר' שמעון דהגורם לממון כמ"ד גם לחכמים בחמץ אמרינן כן. אי שייך זה בכל גוונא בכל מקום שהוא לו גרמא או יש גוונא לחלק ביה. ולא בכל דוכתי' אמרינן כן:

הנה בפסחים (דף ה' ע"ב) א"ד הניחא למ"ד דהגול"מ לאו כמ"ד היינו דאיצטרך לא ימצא אלא למ"ד דהגול"מ כמ"ד לא ימצא ל"ל איצטרך סד"א הואיל וכי איתי' הדר בעיני' לאו ברשותי' קאי קמ"ל. ומקשה בקצה"ח סי' שפ"ו סעיף ז' בשם בנו מהא דאיתא בסנהדרין (דף קי"ב) דתניא התם היו בה קדשי קדשים ימותו ופריך כו'. ר"ל אמר ממון בעלים הוא. ומפרש רש"י בזה"ל בפרק הזהב דף נ"א קדשים שחייב באחריותן ממון בעלים הם ויש בהם אונאה הלכך לענין עיר הנדחת נמי ממון בעלים הוא ע"כ. הרי להדי' דאף היכא דאיתי' בעינא סובר ר"ש גול"מ. ואין לדחות דיליף ר"ש לכל התורה מחמץ. ז"א דאי הוי מצינן למילף מחמץ לשאר אסורי תורה מ"ט דרבנן החולקים על ר"ש וסוברים דגול"מ לאו כמ"ד והרי גבי חמץ גלי קרא דגול"מ כמ"ד. א"ו דלא ילפינין מחמץ שהחמירה התורה ביותר שישנו בב"י ובחיוב השבתה ויעוין בפ"י שם בפסחים בד"ה בהמות ארנונא הארכתי בזה בגליון קצה"ח:

ואני הוספתי עוד להקשות דמהא שסובר ר"ש במס' ב"מ דף נ"ח דקדשים שחייב באחריותן יש להם אונאה נמי מוכח דאף היכא שהוא בעינא ואין כלל הפסד להמקדיש אמרינן כדידי' דמי משום גול"מ דהא פחת אונאה אין כלל שום הפסד להנודר להקדש. דהא פוטר א"ע אפילו בבהמה כחושה או בכבש לרבנן ובעולת עוף לר"א כדאי' בפרק מרובה (דף ע"ח ע"ב) ומה שהקשיתי עוד בזה מהא דאיתא בשבועות (דף מ"ב) קדשים שחייב באחריותן נשבעים עליהן. איחד לו מקום סוף הקונטרס אי"ה:

עוד יש לדקדק בדברי רש"י דשם. בסנהדרין מביא רש"י לראי' דר"ש סובר דגול"מ הוי ממון בעלים ומה דס"ל במס' ב"מ כן לענין אונאה ובפסחים דף הנ"ל הביא רש"י מה דס"ל לר"ש במס' ב"ק (דף ע"א) גבי גונב קדשים ליישב כ"ז אקדים עוד דברי הגמרא במס' ב"ק דף (קי"ב ע"ב) אמר רבא הניח להן אביהן פרה שאולה נשתמשו כל ימי שאלתה מתה אינם חייבין באונסים. כסבורין של אביהן וטבחוה ואכלוה משלמים דמי בשר בזול. הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבים לשלם. איכא דמתני לה ארישא. ואיכא דמתני אסיפא. מאן דמתני ארישא כ"ש אסיפא ופליגא דר"פ. ומאן דמתני אסיפא אבל ארישא לא והיינו דר"פ. דאמר ר"פ היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת. היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור שאיסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד ע"כ. הרמב"ן והרשב"א ושאר הקדמונים כתבו דהלכה כא"ד שני שאין החיוב משעת משיכה אלא משעת אונסים. והוסיף עוד הרמב"ן והביא ראי' מסוגיא דשאלה ושכירות דמקשה למ"ד א"י אם התחייבתי לך פטור אמאי חייב השואל כשאומר א"י אם שאולה מתה וכיון דחשיב כא"י אם נתחייבתי מוכח להדי' שאין החיוב אלא משעת אונסים. דאי משעת שאלה להוי כא"י אם פרעתי. והריטב"א מדחה ראי' זו. עכ"ז השוו כולם להלכה כר"פ דאין החיוב אלא משעת אונסים. ותמהו על הרמב"ם למה פוסק בפ"א מהל' שאלה הל' ה' דאם הניח להן אבוהון אחריות נכסים אף במתה הבהמה לאחר מיתת אבוהון חייבין לשלם. וע"כ סובר דמשעת שאלה יש חיוב אונסים, ובאס"ז למס' כתובות הוסיף להקשות שעכ"פ כיון דאיכא מחלוקת בב' א"ד ספק ממונא לקולא:

ונ"ל דיש ראי' לדברי רמב"ם מסוגיא דפסחים גבי נכרי שהלוה כו' ומקודם נבאר לתרץ קושית הקצה"ח הנ"ל עפ"י סוגיא דב"ק הנ"ל. דהנה ידוע מבואר מתוך דברי הקדמונים דע"י מה שאדם חייב באחריות איזה חפץ או בהמה הוי כאילו יש לו קנין באותו חפץ. וכעין זה מורה לשון רש"י כאן בד"ה קונה משכון. כל דמי המשכון קנוי' לו ואם נאנס חייב באונסים כו'. וע"כ מצריך רש"י לענין קבלת אחריות בחמץ שיהיה חייב אף באונסים. ואף להחולקים על רש"י וסוברים דאף דלא קבל רק אחריות דגניבה ואבדה מיקרי שלך ג"כ סברתם שיש לו צד קניי' דבאפס קנין לא שייך שיהיה חייב באחריותו ובמחלוקת לגבי שומרים אם החיוב בשעת משיכה או בשעת אונסים מוזכר באס"ז לכתובות בשם הרמב"ן שלמ"ד משעת משיכה אמרינן שיש להשומר צד קנין תיכף בשעת משיכה וע"כ התחלות החיוב מיד משעת משיכה וחל תיכף מאז שעבוד הנכסים ומאן דסובר דמשעת אונסים דעתו דכל זמן שהפקדון הוא בעין הוא ברשות בעליו כל היכא דאיתי' ואין להשומר בו שום צד קנין. וע"כ אין התחלות חיוב בשעבוד נכסיו כ"א משעת אונסים לא למפרע ולפי"ז מיושב קושית הקצה"ח הנ"ל למאי דס"ד דגמ' כיון דאיתי בעינא לאו ברשותי' הוא. ז"א אלא לענין חיוב אחריות הבא מצד שומרים דאי אמרינן שאין החיוב רק משעת אונסים וכל כמה דאי' בעינא אין להשומר בו שום זכות ולא חיוב השעבוד בודאי הוי מצינן למימר דבכה"ג לא מקרי גול"מ דהא בעוד שהוא בעינא לא הוחל שום צד חיוב על השומר. אבל בקדשים שחייב באחריותן מה בכך שהבהמה הוא בעין דהא אף בעודו שהוא בעינא להקרבה עומד וע"כ דעת רש"י גבי קדשי קדשים בעה"נ דממון בעלים מצד שהמה לו לצורך השלמת חיובו וע"נ מיקרי ממונו כמו כן לענין אונאה דאף שאין לו נ"מ במכירת הבהמה בפחות משוויה מכל מקום כיון שגוף הבהמה הוא שלו מצד שצריך לו והוי ממונו וקרינן בי' לא תונו איש את אחיו:

ועפי"ז יש ראיה לדברי הרמב"ם בסוגיא דנכרי שהלוה דאיתא שם לימא כתנאי ישראל שהלוה לנכרי על חמצו אינו עובר עליו כו'. עד ותסברא אימא סיפא וכו' איפכא מבעי' לי' למ"ד עובר הכא אינו עובר. וקשה מאי קמקשה הגמ' הא לפי דברי הר"ן שהקש' דנימא שיהיה הישראל חייב בביעורו משום הואיל ובידו לפדות. ומתרץ דלא אמרינן הואיל רק היכא דלא צריך אלא אמירה בעלמא. כגון הואיל אי בעי מיתשל אבל לא הואיל כי האי דמחוסר ממונא. וקשה דאף דלענין הואיל יש לחלק בין אינו מחוסר מעשה או מחוסר מעשה הא לענין דין גול"מ בוודאי אין חילוק דאין לך מחוסר מעשה כמו גול"מ מצד קבלת אחריות דאמרינן כיון דאלו מגנב או מיתבד בעי לשלומי כדידיה דמי רק במעכשיו והרהין אצל נכרי לא שייך לאסור משום גול"מ כמו בשקבל אחריות על חמצו של נכרי דביתו של נכרי אמנם א"כ כשהלוה הנכרי להישראל על חמצו. והחמץ נשאר ביד ישראל אף כשאינו פודהו ואמרינן למפרע הוא גובה. מ"מ כ"ז שלא בא לידי גביי' היה החמץ גול"מ להישראל דאלו מיגנב או מיתבד ברשותו לא הי' בא לידי גביי' והיה מחויב לשלם להנכרי הלוואתו והי' למפרע החמץ של ישראל ומפני זה הי' חל בודאי חובת ביעור על הישראל. דפסח כדין כל חמץ של נכרי שבא לידי ישראל והוא לגבי' גול"מ. וא"ש ד"ה עובר דאף למ"ד למפרע הוא גובה אסור משום דהוי עכ"פ גול"מ. ועי"ז נחשב כל ימות הפסח כשלו למ"ד מכאן ולהבא הוא גובה הי' חמצו של ישראל ממש. ומאי מקשה הגמ' איפכא מבעי' ליה. והא לכאורה ראיה לזה מדברי הח"י בסי' ת"מ ס"ק ד' דמייתי התם הירושלמי פ' כ"ש עכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל ר' יונה אמר מותר ור' יוסי אמר אסור. אמר ר' יונה חמצו של עכו"ם. ישראל הוא שעבר עליו הרי דמסיק הירושלמי כר' יונה דמותר עכ"ל. א"כ שפיר מקשה הגמ' איפכא מבעי' לי' דלמ"ד למפרע הוא גובה ליכא איסורא רק משום דבר הגול"מ אין לאסור בהנאה לאחה"פ דחמצו של עכו"ם וישראל הוא שעבר עליו. אמנם בפרי מגדים אשל אברהם ס"ק א' מביא ראי' דלא כר"י ממ"ש הרמב"ם פ"ד מהל' חו"מ הל' ג' עכו"ם שהפקיד אצל ישראל וקיבל הישראל אחריות חייב לבערו. ואם לא קבל מותר לקיימו בפסח ומותר אחה"פ שברשות עכו"ם הוא עכ"ל היינו לומר הא ברישא אסור לאחה"פ וע"כ הרי ראי' מוכרחת שדעת הרמב"ם דאף בחמצו של עכו"ם אם עבר עליו הישראל בב"י מחמת שהיה חייב באחריות אסור לאחה"פ:

בל"ז נ"ל פשוט דאף לדעת ר' יונה שמותר אחה"פ י"ל דז"א רק אם החמץ של עכו"ם הוא ביד ישראל דרך פקדון. דאף אם אנו אוסרין החמץ ביד הישראל רשאי להחזירו החמץ לעכו"ם לומר לו הש"ל. כמ"ש המג"א רסי' תמ"א וא"כ ליכא קנסא כלל לגבי ישראל אבל בהלוה עכו"ם לישראל ע"ח וישאר החמץ ביד ישראל רק מצד שלמפרע ה"ג הוי כחמצו של עכו"ם אם בא החמץ ליד עכו"ם דרך גביי'. וממילא מהראוי לאסור אותו החמץ לאחה"פ מחמת דסוף סוף עבר עליו הישראל בב"י מחמת שהיה גול"מ כנ"ל אסור על הישראל ליתן החמץ לעכ"ם לגבות ממנו חובו דהוי כפורע חובו באיסורי הנאה וכיון דאין בא לידי גביי' אגלאי דהחמץ הוא של ישראל ועליו לשלם מכיסו חובו לעכו"ם והוי קנס גמור לגבי ישראל והוא בכלל דין המשנה חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה א"כ הדרה קושייתי לדוכתי' אמאי פריך הגמ' איפכא מבעי' ליה למ"ד התם עובר הכא אינו עובר. הא י"ל דעובר הוא מטעם דהוי כגול"מ שאם יאבד החמץ לא יבוא לידי גביי' ויתברר שהחמץ הוא של ישראל:

ועפ"י דברינו הנ"ל י"ל דזה תלי' במחלוקת היינו גול"מ כזה שאינו באחריותו רק דאם לא יבוא לידי גביי' לא יהיה שייך למפרע ה"ג גול"מ כזה אי הוי כממון מישך שייך במחלוקת הנ"ל אם חיוב שומרים הוא משעת משיכה או משעת אונסים. דלהסוברים דחיוב שומרים הוא משעת משיכה יש סברא לומר במה דגלי קרא דלא ימצא. דבקבל פקדון באחריות מיקרי שלך לעבור עליו בב"י הוא דכיון דאחריותו עליו תיכף משעת משיכה הוי מאז ניקני' להנפקד. וע"כ הוא שיקרא כשלו. אבל כשהלוה הנכרי להישראל על חמצו אי אמרינן למפרע ה"ג ליכא גול"מ מצד שום חיוב אחריות. רק דמשום דאם יאבד לא יבוא לידי גביי' ולא יהיה שייך למפרע הוא גובה ומשום גול"מ כזה לא מקרי ממון בעלים. וכיון שנשאר בעינא ואיגלאי מילתא למפרע שהי' של הנכרי כמו כן אגלאי שלא היה לישראל באותו חמץ שום צד קניי'. אין לדמותו לקבלת אחריות על חמצו של נכרי דמיד בשעת משיכה היא כקנוי' להנפקד. ומחמת זה הוא דרמי חיוב אחריותו ושעבודו ע"ז. אבל למ"ד דבכל שומרים אין חיובו רק משעת אונסים ואילך. וכ"ז שהיא בעינא ברשות דמריה קאי ולא הוי ברשות הנפקד שום צד קנין ולא לחיוב אחריות דעכ"ז גלי קרא דלא ימצא דחייב הישראל בביערו הרי שאינו מטעם דהוי עכשיו כשלו אלא מפני שיש מציאות שישוב להיות כשלו כשיאבד או יגנב מקרי ג"כ כגול"מ לחייב הביעור כמו כן יש לחייב בביעור בנכרי שהלוה לישראל על חמצו. ואף למ"ד למפרע הוא גובה דהא יש אפשרית שלא יהיה של עכו"ם למפרע דהיינו אם יאבד שלא יבוא לידי גביי'. וכנ"ל:

ולפי"ז מדמקשה הגמ' כאן איפכא מבעי' לי'. למ"ד התם עובר הכא אינו עובר ולא מתרץ כמ"ש לעיל. דמש"ה עובר דהוי גול"מ דלמא לא יבוא לידי גביי' יש הוכחה לדעת הרמב"ם דהחיוב שומרים הוא משעת משיכה. ואין ללמוד חיוב ביעור וגול"מ כזה דשאני קבלת חמץ באחריות דהוי כממונו של ישראל בעוד החמץ בעינא ניקנים אשר ע"כ עליו חיוב אחריות תיכף משעת המשיכה. ומקשה הגמרא שפיר איפכא מבעי' לי':

ועפי"ז מיושב על נכון מה דקאמר הגמרא מנא תימרא כו' דתני נכרי שהרהין פת פורני כו' ונבוכו בזה כמה גאונים בספריהם למה אלימי להגמ' ראי' מברייתא דהרהין יותר ממה דקשה מתני' נכרי שהלוה על הברייתא דישראל שהלוה שמפני הסתירה שבהם הוצרך לאוקמתא דמעכשיו ואם נחתינן לתרץ אליבא דאביי כמש"כ התוס' בד"ה אלא הב"ע כמו כן מתורץ לדידי' ברייתא דנכרי שהרהין כמ"ש התוס' בד"ה ואם אסור. אבל לפמש"כ י"ל דמסתירת המשנה והברייתא ליכא הוכחה לסתור דברי אביי דהוי מצינן למימר שאביי סובר גבי שומרים ליכא חיוב משעת משיכה כ"א משעת אונסים וכיון דגלי קרא דאף בכה"ג דבעודו החמץ בעינא לאו ברשותי' דישראל הוא כלל דהא לא הוחל שם אחריות קודם הגעת האונס עכ"ז עשאו הכתוב כאלו הוא שלו מצד שיכול להיות שיהיה חייב בתשלומין אלו מיגנב או מיתבד כמו כן יש להחשיב לגול"מ גבי נכרי שהלוה לישראל אף למ"ד למפרע ה"ג וא"ש בזה גם סיפא דברייתא דתני' ד"ה עובר ול"צ לאוקמתא ע"כ הוצרך הגמ' להביא ראי' מברייתא דהרהין. והוי הקושיא לאביי דרך ממ"נ אם סובר אביי דחיוב שומרים הוא משעת משיכה וליכא למילף מיני' דלהוי דין גול"מ היכא דשייך למפרע הוא גובה קשה קושיא ראשונה של הגמרא ד"ה עובר הא איפכא מבעי' ליה. ואם נאמר דאין חיוב שומרים אלא משעת אונסים מיקרי גול"מ. ושפיר י"ל דגם בנכרי שהלוה לישראל על חמצו דאף דלמפרע ה"ג מיקרי גול"מ, וע"כ הא דאי' בברייתא אבל בנכרי כו' ד"ה עובר נשאר קשה מברייתא דהרהין למה אינו עובר אף דמיירי כשפדאו עכו"ם ולא בא לידי גביי' עכ"ז הי' לישראל גרם ממון באותו חמץ בעודו תחת ידו דאם לא היה פודה העכו"ם היה שלו והיה מחוייב בביעורו מצד גול"מ. דכל שאפשר שיתגלגל שיהיה שלו מיקרי גול"מ להך ס"ד שסובר דאין חיוב שומרים אלא משעת אונסים ולפמש"כ מה שמבואר בכה"ג המובא במג"א ופר"ח סי' תמ"ח בשם הרדב"ז דאין היתר בחמץ ליתן לעכו"ם במתנה ע"מ להחזיר משום דכ"ז שהתנאי תלוי הוי כפקדון. ואם נתקיים התנאי אע"פ שנמצא שלמפרע הי' של עכו"ם מ"מ קודם קיום התנאי כבר עבר עליו הישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר ע"כ ג"כ מיתלי תלוי בדין הנ"ל אי משעת משיכה חיוב שומרים או דלפי דעת רוב פוסקים דאין חיוב שומרים אלא משעת אונסים עכ"ז מקבל פקדון באחריות עובר בב"י אף שכ"ז ההוא בעינא לא קאי כלל ברשות הנפקד. מכ"מ מיקרי גול"מ לענין ב"י במתנה ע"מ להחזיר כיון דבכל הפסח יש גול"מ לישראל שיכול להיות שלא ירצה עכו"ם לקיים התנאי ותבטל המתנה ויהיה החמץ של ישראל:

עפ"י הנ"ל יש ליישב קושי' הפ"י בסוגיא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דמוכח התם דר' יהושע דאמר לא זהו החמץ שמוזהרין עליו סובר דטוה"נ אינו ממון לפי הסוגיא דמסכת קידושין (דף כ"ז) ובמס' ב"מ (דף י"א) דבמעשה דר"ג וזקנים הי' הקנאה לר' יהושע ור"י לר' אליעזר בן עזרי' במטלטלים אג"ק ע"כ סובר ר"י דטוה"נ ממון כדאי' שם בב"מ להדיא. דאי א"מ אינו נקנית אג"ק האף שלדברי ר"פ דמתרץ התם בב"מ דדעת אחרת מקנה אותן. שאני התם הקנאת ר"ג לר"י היה ע"י חצר שאף שלא היה משתמר לדעת זקינים הואיל משום דדעת אחרת מקנה אותן. מפרש שם במרדכי להדיא דלתרוצו דר"פ י"ל דטוה"נ אינו ממון. דעכ"ז כיון שעכ"פ ביד הנותן ליתן מעשרות ותרומות למי שירצה מיקרי דעת אחרת מקנה אותו לענין קנין חצר אף כשאינו משתמר. א"כ לפי שנוי' דר"פ ב"ק מסוגיא דכיצד מפרישין. דלא כשא"ר שהעמיד קושייתו הנ"ל גם אליבא דר"פ עכ"ז אכתי קמה וגם נצבה אלימת הקושיא הנ"ל לפי האוקומתא בב"מ וכן המסקנא בקידושין דף הנ"ל דמעשה דר"ג היה הקנאה אג"ק הרי מוכח להדיא דר"י סובר טוהנ"מ. ולמה אמר גבי הפרשת חלה מעיסה טמאה ביו"ט לא זהו חמץ שמוזהרין עליו. עוד הקשה בתשו' פ"י גם בשא"ר על ר"א דמצריך שלא נקרא שם עד שתאפה כדי שלא לעבור על ב"י האף דטוה"נ ממון הי' בידו להפקיר הנוה"נ שבחלה קודם שתחמיץ ומש"כ השא"ר דלגבי טוה"נ אינו מועיל הפקר מופרך מדברי הרשב"א בחידושיו בנדרים (דף פ"ה) שכתב בפשיטות דלמ"ד טוהנ"מ יכולין למסור זכות טוה"נ לאחרים וכן מוכח בירושלמי שם ובדמאי פ"ו ובקידושין פ"ד ה"י מן הירושלמי מס' נדרים פ' י"א הלכה דמבואר שם להדיא דמ"ד טוהנ"מ יכולין למכור הטוה"נ לאחרים ואין מקום לתירוצו של השא"ר רק אם נאמר דר"א בעלמא ל"ל טוהנ"מ רק לענין איסור ב"י בחמץ אבל לא לענין מכירה והפקר וזה דוחק גדול. ליישב כ"ז נ"ל דלפי פירש"י דטוה"נ הוא שיכול ליקח דבר מועט מישראל כדי שיתן לבן בתו כהן אינו מובן מה שם טוה"נ שייך לחלת עיסה טמאה בפסח שעומד להתחמץ וצ"ל שכיון שאם לא יצטרך לבער אותה החלה בפסח יבוא לכלל היתר לאחה"פ ואז שפיר יהיה לו טוה"נ. וע"כ הוי גם בפסח כשלו לענין ב"י משום דדבר הגול"מ כמ"ד לענין ב"י וכן מבואר מסוגיא דאוכל חמץ של הקדש בפסח מעל. בדף כ"ט וי"א לא מעל. דלחד אקומתא טעמא של מ"ד מעל משום דסובר דהגל"מ כמ"ד כיון דחזי לאחה"פ מיקרי גול"מ. ומ"ד לא מעל סובר דדהגול"מ לאו כמ"ד ממילא מובן כיון דלענין איסור ב"י כ"ע מודים דדהגל"מ כמ"ד ע"כ אם הי' מותר ךהשו' חלה טמאה בפסח היה כשלו אף בפסח מצד גול"מ. ולפ"ז סרה הקושיא שני' של השא"ר ופ"י שמקשים שהרי בידו להפקיר החלה קודם שתחמיץ דמה שטוה"נ הוי ממון ליתא גבי חלה מעיסה טמאה בפסח רק שיהיה אסור להשהותה עד לאחה"פ דאם יהיה מותר לשהותה יעבור על ב"י מצד גול"מ. אמנם רק לגבי ב"י הוא דאמרינן גל"מ. אבל בכל התורה כולה פסקינן דגול"מ לאו כמ"ד ע"כ אין בידו להפקיר הטוה"נ מחלה שנטמאת שכל עקרו אינו אלא מצד גול"מ. ויש להוסיף עוד דכיון שאסור להשהותה וצריכים לבערה בפסח תו לא שייך בו שם הפקר וגול"מ אף אליבא דר"ש דס"ל בכה"ת גול"מ כמ"ד. דהא לא משכחת בו שום צד טוה"נ בפסח ועד לאחה"פ א"א להשהותה. והמשהה עד לאחה"פ קאי למפרע בב"י מדין גול"מ וא"ש. ולפי הנחה הנ"ל מיושב גם הקושיא ראשונה של הפ"י והשא"ר די"ל דלמ"ד דחיוב שומרים הוא משעת משיכה אף דגלי קרא דלא ימצא דחייב בב"י בקבלת החמץ באחריות הנכרי. ליכא למשמע מיניה שיהיה לענין ב"י דין גל"מ רק בהך גוונא דקבלת אחריות שהוא קנויה מיד להישראל מצד אחריות שחל תיכף עליו משעת משיכות פקדון. אבל לא גבי חמץ היכא שלא יהיה שלו רק אחר הפסח. ובפסח אין לו בו שום צד טוה"נ א"כ י"ל דר"י ג"כ מודה דטוהנ"מ ועכ"ז גבי חלה מעיסה טמאה בפסח ליכא דין גול"מ כיון שבפסח אין לו בו שום טוה"נ ולר"פ לשיטתי' שסובר דאין חיוב שומרים רק משעת אונסים ולדידיה מוכח דאמרינן לענין ב"י דהגל"מ כמ"ד אף שאין שום צד זכות לבעל הפקדון כ"ז שהפקדון הוא בעין רק כיון דאלו מיגנב או מיתבד יהיה צריך לשלם כמו כן שייך לומר דמקרי גול"מ גבי טוה"נ מצד שיהיה לו ט"א אחה"פ ולדידי' צ"ל דר"י דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו סובר דטוה"נ א"מ. ע"כ הוצרך ר"פ לשיטתי' לאוקימתא דידיה במעשה דר"ג וזקנים שלא היה הקנאה אג"ק. והתם שלא היה חצר משתמר דעת אחרת מקנה אותן שאני:

ועתה אבאר מה שיעדתי לעיל לבאר ראי' דר"ש סובר בכה"ת כולה גול"מ אף היכא דאיתא בעינא דאל"כ יקשה במתני' במס' שבועות (דף מ"ב ע"ב) דתנן התם ר' שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן נשבעים עליהן שאין חייב באחריותן אין נשבעים עליהן. ולכאורה יש לדקדק לפי א"ד במס' פסחים (דף ו' ע"א) דר"ש אין סובר דהגול"מ כמ"ד אלא היכא דכבר נגנב או נאבד אבל בעודה בעין אע"ג דאי מגנב או מיתבד בעי לשלומי לא מקרי גורם. ושאני חמץ דגלי בי' קרא דלא ימצא יעו"ש ויעוין בפ"י בד"ה בגמר' בעא מיני' דתפסינן כא"ד וכן כ' בפשיטות בשא"ר סי' ע"ז. ולקמן אכתוב בזה אי"ה באריכות ע"כ אף לר"ש לא שייך בקדשים שבועות מ"מ היכא דהך דמודה הוא בעין. דבעודה בעין אין שם בעלים עליו מצד גול"מ. דאם מודה עליו אינו כמודה לבעלים רק להקדש. וא"א שתבוא מחמת הודאה זו חיוב שבועה על הכפירה דהא בכפירה או בטוען טענת גנב שהוי כאבודה מבעלים ונעשי' גול"מ וחייב את הבעלים להביא קרבן אחר הוי כפירה להדיוט והודאה לאותו שהוא בעין הוי רק הודאה להקדש ודמי להודאה לא' וכפר לא' לא מקרי מב"מ לא בהלוואה ולא בפקדון לענין שבועת שומרים למ"ד דבעינן כפירה והודאה. ולא משכחת לר"ש ח"ש רק היכא כשמודה שנגנב או נאבד בפשיעה ונתחייבו הבעלים באחריותה והוי גם ההודאה לבעלים. ומסתימת דברי ר"ש קדשים שחייבין באחריותן וקדשים שאין חייבין באחריותן אין נשבעים עליהן, משמע דלא מחלק רק בהך דכפירה לבד על שחייב באחריותו נשבע עלי' אף אם הך דהודא' עודה בעין. ועוד יש לעיין לפי דעת המחבר בח"מ סימן רצ"ד דעיקר שבועת שומרים הוא שאינה ברשותו אבל השבועה של פושע הוא רק ע"י גלגול ומסביר שם בסמ"ע ס"ק ג' בזה"ל. ואותה שבועה דנגנב או נאנסה דמשביעין עלי' משום דיש רגלים לדבר לחשדו אם אין עדים ע"ז מאחר שברור לו שהפקיד פקדון בידו והוא מודה לו בזה. והשתא אין עמו. מסתבר לומר שהוא ברשותו דגניבה ואונס אין שכיחי' עכ"ל. וכעין זה מבואר בחידושי הרשב"א לקידושין דף כ"ח ובר"ן ס"פ דכל הנשבעים. הרי דכל מפקיד בהמות אצל חבירו ותבעו עליהן עיקר תביעתו על החזרת הבהמה ולא על הדמים ואם מודה הנפקד שאחד נאבד בפשיעתו וישלם דמיו לא מיקרי מב"מ לא מבעי' לשיטת הראב"ד והטור דתובע פקדון והנתבע מודה מקצת הלוואה הוי כמודה שלא ממין הטענה. אלא אף להחולקים בזה מודים היכא שתובע בדווקא גוף הפקדון כמו הכא בשור שהקדיש. וכאשר אבאר יותר לקמן וא"כ גם בגוונא דלעיל ליכא חיוב שבועה אף בשומרים לר"ח ב"א שמצריך לענין שבועת שומרים ב' פרות אחת דהודאה ואחת דנאנסה. גם אין לומר שמשכחת היכא דמפקיד בעצמו ידע שנאבד רק שאינו יודע אם פשע השומר. א"כ התחלת תביעתו אינו רק על דמי בהמתו ז"א דהא בכה"ג ליכא כלל חיוב שבועה על השומר. ואין נשבעין על טענת ספק רק היכא שיש חיוב בעיקר השבועה דאינה ברשותו. והוי כטענת ברי כהסברת סמ"ע הנ"ל דגניבה ואונס לא שכיחי. וע"י שבועה זו מגלגלים שישבע שלא פשע ושלא שלח בו יד משא"כ היכא דהמפקיד בעצמו מודה סיודע שאינו ברשותו של הנפקד וגם אין לומר דמיירי שהמפקיד טוען ברי שפשע ליכא חיוב שבועה בשומר ואף דמלשון הגמרא בב"מ (דף ה' ע"א) כגון דאמר שלש פרות מסרתי לך. ונאבדה בפשיעה וכו'. נראה לכאורה דאף בטענת ברי יש חיוב שבועה על השומר. צ"ל דז"א אלא אליבא דרמב"ח דסובר דבעינן ג' פרות א' דהודאה וא' דכפירה וא' דנאנסה הרי שגם בטענת ברי יש חיוב ש"ש דהא אחת בכפירה תובע המפקיד בברי וגבי נפקד שמכחישו איכא חזקה דאין אדם מעיז היכא דהכפירה קמן. ואכ"מ להאריך בזה עכ"פ לפי דעת הש"ך הנ"ל ולפי דברי ר"ח בר"א אמר ר"י שמצריך בשבועת שומרים כפירה והודאה שלפי רש"י במס' ב"ק (דף ק"י ע"ב) וכאשר מבואר להדי' בפירושו על התורה לדיעה זו אינו צריך רק שתי פרות ודלא כמבואר מדברי התוס' שם (דף ק"ז) דר"ח סובר כרב"ח אלא שלש מחלוקת בדבר לר"ח בר"י די בשומרים בפרה אחת שטוען עליו נאנסה ולר"ח ב"א אמר ר' יוחנן בעינא ב' פרות אחת דהודאה ואחת דנאנסה ולרמב"ח ג' פרות כפירה והודאה ונאנסה. וכיון דלר"ח ב"א אמר ר"י ליכא כפירה כלל רק אחת דהודאה ואחת דנאנסה לנו לתפוס בשיטתו כדעת הש"ך שהתורה לא חייבו שבועה רק כשתובע המפקיד בשמא דרמי רחמנא שבועה עלי' שלא יהיה כ"א וא' הולך וטוען נאבד הפקדון. שהרי אין הבעלים יודעים אם משקר אבל אם הבעלים טען ברי לא רמי רחמנא שבועה עליה דחזקה א"א מעיז. א"כ אם מקדיש אדם ב' שורים ומפקידם ביד השומר אם המפקיד אינו יודע כלל אם אין ברשותו של הנפקד ותבעו בסתם. והנפקד מודה בא' ועל הב' טוען שנאבד שלא בפשיעה אם השור שהודה עליו לא נאבד ועומד להחזיר לא הוי כהודאה לבעלים כ"א להקדש כמ"ש. ואם ההודאה הוא רק על חיוב תשלומין דמי השור דהיינו שנפקד טוען שנאבד אותו שור בפשיעתו. הוי כהודאה שלא ממין הטענה שהתובע תבע השור בעינא. והוא אינו מודה אלא בדמים ואף לשיטת הסוברים דתביעה על הפקדון והודאה על הלואה הוי כהודאה ממין הטענה. הלא טעם הסוברים כן הוא כמ"ש הר"ן בפ' ש"ה (דף פ"ה ע"ב) דאמרינן שאין התובע מפקיד לתבעו דוקא גוף הפקדון. אדרבא נוח לו יותר שתהא תביעתו על דמי הפקדון כדי שיהיה חיוב שבועה דאורייתא על הנפקד הן כשיודה במקצת והן כשיודה בחפץ ועיי"ש וזה לא שייך הכא גבי תביעת שור של הקדש. דבודאי ניחא ליה למפקיד להקריב קרבן מן המובחר. כאשר נדב לבו בשור זה שהקדישו ואם נאבד השור ביד הנפקד אין מתחייב לשלם לו רק דמי כבש לרבנן או עולת העוף לר"א כדאי' במס' ב"ק (דף ע"ח ע"ב) א"כ בוודאי איכא קפידא גדולה וידוע להמפקיד לתבוע החזרת השור שהקדיש. ולא מקצת דמיו וכיון דגניבה ואבידה ואונס לא שכיח אשר ע"כ ה"ל כטענת ברי נגד השומר שהפקדון עודנו תח"י תביעתו של המפקיד בדוקא הוא על השור עצמו. כשמשיב הנפקד שנאבד בפשיעתו ורוצה לשלם אין הודאתו ממין הטענה ואם נודע להמפקיד שנאבד ממנו השוורים והיה תיכף תחלת תביעתו רק על דמיהם והוי הודאת הנפקד על שור א' שמודה בו שנאבד בפשיעתו וחייב בדמיו הודאה ממין הטענה הלא בכה"ג ליכא חיוב שבועה על השני שלא פשע דכיון שידוע להמפקיד שנאבד גם השור השני ואין לו על השומר חיוב עיקר השבועה דאינו ברשותו וליכא למרמי' על השומר שבועה שלא פשעתי דאין חיוב שבועה זו באה רק על הספק ע"י גלגול כשיש חיוב שבועה דאינו ברשותו וכנ"ל. ולא בכה"ג שהמפקיד בעצמו יודע שאינו ברשותו דאם אינו יודע אם השור השני נאבד או לא. הוי תביעתו על השני דווקא על השור עצמו כנ"ל. והודאה על הראשון שנאבד בפשיעה חייב בדמי' אין ההודאה ממין הטענה ואם טענת המפקיד שיודע בוודאי שהשור השני נאבד בפשיעת הנפקד ליכא כלל חיוב שבועת שומרים לפי דעת הש"ך הנ"ל. דשבועות שומרים שמחייבה התורה אינו אלא היכא שהמפקיד אינו טוען ברי. והיכא שהפקיד ב' שורים וידו להמפקיד ששניהם נאבדו מיד הנפקד רק שתביעתו בברי שנאבדו שניהם בפשיעה. ונפקד משיב שא' נאבד ממנו בפשיעה וא' שלא בפשיעתו הוי ככל מב"מ דעלמא. אבל ש"ש ליכא בכה"ג ומדתני במתני' בדברי הת"ק דר"ש אין נשבעין י"ל שכוונה בזה לענין שבועו' מב"מ. ואח"כ תנא ש"ח אינו נשבע זה שבועת שומרים ועי"ז שנוי' במשנה. ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן נשבעים עליהן פשיטת. המשמעות דר"ש חולק על התנא קמא בתרי גוונא שבועות. הן בשבועות מב"מ והן בשבועת שומרים וכן מפרש רש"י להדיא בדברי ר' שמעון שמחייב שבועת הפקדון ולפי הנ"ל לא משכחת לר"ש גבי קדשים כ"א שבועת מב' ולא שבועת שומרים:

תוכן העניינים

ברוך טעם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה