ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שער ו
דין א
בדין קנין פירות אי כקנין הגוף דמי
בגיטין דף מ"ז ע"א מ"ח ע"ב סוגיא דקנין פירות:
תוס' ד"ה ולאו דאמר ר"י כו'. הקשה רבינו תם ואנו איך מצאנו ידינו ורגלינו דקי"ל כר"ל דלאו כקה"ג דמי כו' וקי"ל נמי דבדאורייתא אין ברירה כו'. וי"ל דדוקא בהאי לחודא בכותב לבנו כו' קיי"ל כר"ל דלא כו' משום דאבא לגבי ברא אחולי אחול ע"כ ולתירוץ זו עדיין תמוה מה שמקשים המפרשים כיון דמסיק בגמרא כאן ובחולין דר' ל"ל ברירה ובמס' ב"ב (דף קל"ז) מבואר דר' סובר דקנין פירות לאו כקה"ג דמי. קשה אליבי' האיך משכחת הבאת בכורים וקריא'. עוד כתבו בתוס' ועוד י"ל דדוקא ר"י סובר דמחזירין זל"ז ביובל אבל שאר אמוראים סוברים אע"ג דלקוחות הן אין מחזירין דמכר הוא דאמר רחמנא דלהדר אבל ירושה ומתנה לא ויסוד לדברי התוס' הוא ממה דאי' לעיל (דף כ"ה ע"א) וצריכא דאי איתמר בהא. בהא קאמר ר"י דאין ברירה משום דבעינן לה לשמה אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל אבל ירושה ומתנה לא. אבל צ"ע לפי דברי הפ"י שם סוף ד"ה גמ' צריכא שכתב בזה"ל לכך הוצרך הש"ס לומר דה"א מכר הוא דאמר רחמנא דליהדר אבל לא מתנה וירושה דבודאי לא מצי למימר לחלק בין מכר לירושה לחוד דמה"ת. הא כיון דמספקא לן אי אמרינן אין ברירה וא"כ היינו מכר היינו ירושה לכן מסיק דהוא גופא קמ"ל דסד"א ניהו דאחין שחלקו אין ברירה אכתי מנ"ל דלקוחות נינהו דלמא מקבלים מתנה היו זה מזה ומתנה לא אמר רחמנא דלהדר קמ"ל דלקוחות הן עכ"ל. וזה לא א"ש אלא לר"מ שסובר דמתנה אינו חוזרת ביובל ממילא נשאר קושית תוס' לדידן דפסקינן להלכה כרבנן דר"מ שלמדו מקרא כדאי' במס' בכורות (דף י"ב ע"ב) דגם מתנה חוזרת ביובל שוב ראיתי ביש"ש ב"ק בדיני ברירה שמקשה כן על התוס' והניח בצ"ע:
ונלע"ד לתרץ קושי' התוס' באופן אחר דהנה כבר נסתפקתי במפקיר שדהו בזמן שהיובל נוהג אם הזוכה בה מחויב להחזיר ביובל והסברא נותנת שי"ל דבמתנה דגלי קרא גלי. ובהפקר דלא גלי קרא מנ"ל שיהיה בחיוב החזרה ביובל. וקצת ראי' לזה מדברי הרמב"ם מהל' שמיטה ויובל שכ' דאף דירושת הבעל מדרבנן מ"מ אינו חוזר ביובל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וידוע דכל חילי' דרבנן בעקירת דבר מה"ת הוא משום הפקר ב"ד ואם נאמר גם בהפקר יש מצות החזרה ביובל למה יועיל הפקר ב"ד לבטל מצות היובל וכי עדיף הפקרת ב"ד מאם הבע"ד בעצמו מפקיר שדהו (יעויין בירושלמי ריש פ"ה דמס' פאה) והרי העקירה בירושת הבעל שלא תחזיר ביובל הוי כקום ועשה שהבעל מחזיק באותו קרקע כאדם בשלו. ובקום ועשה אין ביד חכמים לעקור כ"א מכח הפקר ב"ד או בדבר הדומה לדאורייתא ולירושת הבעל לא מצינו דבר הדומה בדאורייתא א"ו דבהפקר לא שייך חיוב החזרה להבעל ביובל דליכא לא מכר ולא מתנה רק מצד ההפקר יצא מרשותו של בעליו. והנה במסכת יבמות (דף ל"ז ע"ב) אי' ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם. לבתר דפליג בנכסי מיתנא בני יבם אומר' אייתי ראי' דאחינו את ושקול אמר להו ספק מ"מ אי אחוכן אנא הבו לי מנתא בהדיכון ואי בר מיתנא אנא הבו לי פלגא דפליג אבוכן בהדאי. ר' אבא אמר רב קם דינא ר' ירמי' אמר הדר דינא ע"כ וכתב בתה"ד סי' ש"י בזה"ל ופסקו רוב המחברים כר"א. ונראה הטעם דודאי הסברא הוא לעולם דשקיל ספק ממ"נ. אלא היכא דפליג כבר ע"פ הדין אסח דעתי' ונתייאש מאותו חלק דשקיל יבם ונעשה אותו חלק ליבם כשאר ממונו ששוב לא יוכל לחזור עלי' ממ"נ עכ"ל. ומעתה י"ל לפי שיטת רש"י בכמה מקומות דיאוש הוא מטעם הפקר אם הדין דהפקר אינו חוזר ביובל כ"כ היכא שנתייאש הבעלים משדותיהם א"כ קשה לר"י למה מחזירין זל"ז ביובל הא אף שישנו בהחזרה בשעת היבל מ"מ הדר שקלי' כדמעיקרא כמו שמפרש רש"י להדיא בדף כ"ה ד"ה חוזר ביובל בתחלתו משום מצות יובל והדר שקלי' כדמעיקרא ע"כ. וכיון שכן כל א' מאחים מסח דעתי' לעולם מחלק שביד חבירו כי בהחזרה ביובל אין שום יתרון זכות דביובל בלא"ה כל השדות מושבת מחרישה וזריעה ואין תועלת בהחזרה רק לקיום מצות היובל ומיד אחר היובל נשאר כ"א בזכות חלקו ולא בחלק שבא כבר ליד חבירו ואין לך יאוש גדול מזה שמיד שחלקו האחים מייאש כ"א שלא יבוא עוד לחלק שנפל לאחיו ויאוש כזה הוי כהפקר וכיון שהפקר אינו חוזר ביובל למה הם צריכים לחזור ביובל:
אכן י"ל דאף דהפקר אינו חוזר ביובל ז"א אלא לדידן דס"ל הפקר אינו כמתנה. אבל לפי המבואר בנדרים בשיטת ר' יוסי שמפרש שם ר"י בטעמי' דהפקר כמתנה וע"כ ודאי אי לא אתי לרשות זוכה יכול המפקיר לחזור והמודר הנאה מחבירו אסור להנות מנכסי המודר אף לאחר הפקר ממילא כמו שבמתנה יש חיוב החזרה ביובל כ"כ בהפקר אם זכה בו אחד חייב להחזירו ביובל לבעלים. עפ"ז י"ל מה שקשה על הרמב"ם שפוסק דירושת הבעל דרבנן ומ"מ אינו חוזר ביובל והרי במס' בכורות (דף נ"ב ע"ב) אי' שם במשנה ריב"ב אומר אף היורש את אשתו יחזור לבני משפחה וינכה להן את הדמים ומקשה הגמ' מאי קסבר כו' ואי קסברת ירושת הבעל דרבנן דמים מאי עבידתייהו. ומשני הב"ע שהורישתו אשתו בית הקברות ע"כ הרי משמע דאי ירושת הבעל דרבנן חוזר ביובל. אך לפמ"ש אתי שפיר דאי ס"ד דר"י ב"ב סובר דירושת הבעל דרבנן המ"ל שסובר כר' יוסי דהפקר כמתנה. ע"כ לא הוי ביד חכמים לחזק דבריהם לבטל מצות חזרה ביובל דהא כל כוחם מדין הפקר ב"ד ואי הפקר כמתנה גם במפקיר בעצמו את שדהו וקדם האחר וזכה בה מחויב להחזירו ביובל כמתנה:
ומעתה י"ל דר' יוחנן סובר כר' יוסי ולדידי' גם הפקר חוזר ביובל ויעיין בירושלמי פכ"ש הל' ב' הפקיר חמצו בשלשה עשר לאחר הפסח מהו ר' יוחנן אמר אסור רשב"ל אמר מותר כו' אמר ר' יוסי לר' פנחס נהיר את כד הוינן אמרינן אתי' לר' יוחנן כר' יוסי ודרשב"ל כר"מ כו' יעוין שם ומפרש ברשב"א בתשובה סי' ע' דר' יוחנן כר' יוסי דאמר בפ' אין בין המודר אין הפקר יוצא מתחת ידי הבעלים אא"כ זכה בו אחר ודרשב"ל כר"מ דאמר התם כיון שהפקיר דבר כבר יצא מרשותו הרי להדי' דסברי אמוראי בירושלמי דר' יוחנן סובר כר' יוסי אף דר' יוסי מוקי פלוגתא דר"י ורשב"ל בחיישינן להרמה מ"מ י"ל דלפי שיטת הבבלי דאף דחוזרין ביובל מ"מ אין החלוקה מבוטלת כפי פירש"י הנ"ל ע"כ ר' יוחנן כר' יוסי דאל"כ אמאי מחזירין זל"ז ביובל ממילא לדידן דפסקינן להלכה כר"מ דהפקר אינו כמתנה וליתא בחזרה ביובל כמו כן באחין שחלקו דאף אם לקוחות הן מ"מ כיון שיש ספק ברירה וליכא למחייב לשום אחד מהאחים להחליף עם חבירו ואף אם יוחזר ביובל ישוב כל אחד לחלקו כמקדם מייאש כ"א א"ע מהחלק שנפל לחבירו והוי כהפקר וא"צ אף החזרה ביובל ושפיר מצי כ"א להביא בכורים מחלקו:
אמנם לכאורה צ"ע למה באמת דעת רש"י דאין החזרה ביובל רק למצוה בעלמא ואח"ז יושאר כ"א בחלקו ואמאי ואין לומר כמ"ש הפ"י דכיון דברירא ספיקא היא אוקמינן בחזקת המוחזק. דז"א אלא במטלטלי' שיש לכל אדם במה שבידו דין מוחזק משא"כ בקרקעות דהמשתמש בה לא מיקרי מוחזק וכשיש ס' בקרקעות למי הם אזלינן בתר חזקה דמעיקרא כפי שהי' לידת ספק וכן צ"ל שמטעם זה באמת דעת הרמב"ם לפי פי' הבה"ז והכ"מ בכוונתם גבי אחים שחלקו דמחזירים זל"ז ביובל ואף דעצמות החלוקה אינה בטילות מ"מ מחלופים האחים החלקים זה נוטל חלקו של זה וזה נוטל חלקו של זה כן ביאר כוונת הרמב"ם הכ"מ ונראה לכאורה כדבריו לפי משמעות לשון הרמב"ם במ"ש פעי"א להל' שמיטה ויובל הל' כ' וכן הבכור והמייבם אשת אחיו כו' מדכ' כן משמע דגבי אחים שחלקו הדין כן כמו בבכור ויבם ודלא כמ"ש הפ"י בסוגי' דידן. ולכאורה יש להשוות דעת רש"י והרמב"ם. ואקדים מה שמבואר מדברי המל"מ פט"ו, מהל' טוען שהוציא מזה שכ' הרשב"א בתשובות במעשה שמכר אחד לחבירו כרמו ונולד ספק בתנאי והשיב הרשב"א דמוקמינן הכרם בחזקת הלוקח ומפרש המל"מ דאף דבקרקעות לא שייך חזקת המוחזק בה דקרקע בכ"מ שהיא בחזקת בעלים ראשונים מ"מ שאני הכא כיון שזכה הלוקח בהכרם עכ"פ דרך מכירה ודאי לזמן ע"כ אף כשיש ספק לאחר זמן לבטל חזקת הלוקח מאז והלאה מצד תנאי מ"מ כיון דכבר הוחזק עכ"פ בקנין לזמן מיקרי הוא בעל הקרקע ובספיקא מוקמינן בחזקתי' ויש אריכות בזה בקונטרס תקפו כהן בקצה"ח:
ולפי"ז נראה לומר דגבי ספק באחין שחלקו מתלי תלוי בפלוגתא דר"י ור"ל אי אמרינן קנין פירות כקה"ג דמי או לא דלר"י שסובר דק"פ כקה"ג דמי א"כ מיד בשעת חלוקה זכה כ"א מהאחים באותו קרקע בקה"ג וכשבא דין היובל יש ספק אם יפסוק מאז ואילך הקה"ג או לא שורת הדין לומר מעמידין הקרקע בחזקת המוחזק, בו ולכך מפרש רש"י אליבא דר"י דהחזרה אינו אלא למצות יובל אבל אחר היובל מחזיק כ"א בחלקו כמקדם כיון דאין ברירה הוא מטעם ספק וכל ספק מוקמינן בחזקת המוחזק אבל הרמב"ם לשיטתו שפוסק, ק"פ לאו כקה"ג דמי וא"כ כשיש ספק אם ישנו בהחזרה ביובל או לא הוי כספק מעיקרא בתחילת החלוקה אם היה כ"א מהאחים לזכות בחלק בקה"ג או שמא לא הגיע לחלקו רק לפירות עד היובל ולא היה להאחים שום קה"ג בחלקו וכיון דהספק על התחלת החלוקה מוקמיני' בספיקא כקודם חלוקה ע"כ דעת הרמב"ם שצריכים להחליף החלקים אחר היובל דלשיטתי' שסובר ק"פ לאו כקה"ג דמי ליכא שום מוחזק כמה שאוכל כ"א פירות השדה מעת חלוקה ואילך עד היובל:
אמנם לפי מה שכתבתי לעיל בישוב קושי' התוס' דלדידן דס"ל דהפקר אינו כמתנה ואינו חוזר ביובל ע"כ אף דאין ברירה מ"מ כיון דמספיקא נשאר תמיד אחר כל יובל ויובל כ"א מהאחים בחזקת חלקו ושפיר יש חיוב הבאת ביכורים וקריא' לא א"ש דהא לפי מה דפסקינן דק"פ לא כקה"ג דמי אי אמרי' אין ברירה שורת הדין גם לדעת רש"י שמספיקא מחזירים זל"ז ביובל וגם אחר היובל מוטל על כ"א שלא להחזיק בחלקו ומספיקא יטלו כ"א חלקו של חבירו כפי פסק הרמב"ם ע"כ נ"ל דלרש"י לשיטתו י"ל דמטעם אחר אין לבטל החלוקה אף אי אין ברירה וק"פ לאו כקה"ג דמי:
אקדים לזה מה דאי' ביבמות דף ל"ק ע"א ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא אמר האי גברא בר מיתנא הוא ופלגא דידי' הוא יבם אמר את בראי דידי את ולית לך ולא מידי הוי יבם וודאי וספק ספק ואין ספק מוציא מידי וודאי ומפרש רש"י בד"ה הוי יבם ודאי יורש ויודע מכח מי הוא בא ומוחזק בנכסים ול"ד לההוא דרב משרשריא דלעיל דהתם אע"ג דאית לי' זכיו' בנכסים ממ"נ אפ"ה לא חשיב וודאי דלא ידע מי הוא בא לירש מכח מה הוא בא עליהן ע"כ ויעו"ש בתוס' ד"ה הוי שהביא גם דברי רשב"ם בפ' יש נוחלין דף קנ"ח ואח"כ כתב בזה"ל ואינו נראה כלל דאטו מפני שהוא וודאי במקצת נכסי' יהא וודאי בכולן כו' וכן בפ"ק דב"ק (דף ט') שם גבי אחים שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן דאמר רב אסי נוטל רביע בקרקע או רביע במעות משום דמספקא ליה אי' כיורשין דמי או כלקוחות דלא אמרי' שלא יטול כלום שהרי זה מוחזק הוא וודאי במקצת נכסי' וכן זה אומר כולה שלי וז"א חצי' שלי כו' ולפענ"ד פשוט דכוונת רש"י דלא אמרי' אין ס' מוציא מידי וודאי אלא היכי דבאותו זכות שיש לו בוודאי חציו יכול לזכות גם בכולו משא"כ גבי אחי' שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של א' מהן דמה שנשאר בוודאי להשני חצי' מחלקו והוא רק מחמת שלא עלה חוב הבע"ח כ"כ לגבות הכל ולא מטעם זכות ירושה דאדרבה על נכסי היורש שיעבודי' דב"ח ומה שיבא לזכות גם חצי חלקו השני הוא משום דלמא לוקח הוא משא"כ בס' ויבם שהזכות ליבם בחציו הוא וודאי זכות ירושה דעכ"פ הוא יורש לחציו ובאותו זכות עצמו הוא בא לזכות בכולו מדין ירושה ודברי אלה יבארו יותר מתוך דברי הריטב"א בחידושיו שם ביבמות:
ועתה אקדים דברי רש"י בסוגי' דידן (דף מ"ז ע"ב) ד"ה טבל וחולין מעורבין שכ' בזה"ל אין לך כל חטה וחטה שאין חצי' טבל וחצי חולין כו' וישראל צריך לעשר את שלו מיני' ובי' ולא ממנו על טבל גמור ולא מטבל גמור עליו מפני שמפריש מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור אבל כי מעשר מיני' ובי' מעשר שלם נמצא מעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו ומן הפטור שבו על הפטור שבו ע"כ ולכאורה תמו' הוא כיון שיש לנכרי וודאי חצי בכל חטה וחטה אין שם טבל על חצי של הישראל ולמה לא יועיל הפרשה ממק"א על שיעור החצי דהוה וודאי מחיוב על החיוב וכן הוא באמת דעת רש"י בעצמו בפירושו למס' חולין דף קל"ה ע"ב. ובטרם אשים אל עיון עיני ליישב סתירת פי' רש"י עלינו להבין ולהסביר דברי רש"י כאן וי"ל דא"ש דברש"י ד"ה של כ' בזה"ל ולת"ק אין ברירה ואפי' חלקו בספיקא הן עומדין ולכאורה גם דברי' אלו אינם מובנים דמה ספיקא יש הא וודאי הוא בכל חטה וחטה חצי' של נכרי וחצי' של ישראל וצ"ל שסובר רש"י דקודם החלוקה שייך חצי לזה וחצי לזה אבל למאן דאי"ל ברירה י"ל אף דמצד השותפות יש לכ"א זכות בחצי' עכ"ז יכול להיות מבורר ע"י חלוקה שיהיה לכ"א כל החצי' שנפל לחלקו ועל דעת כן נשתתפו שמעת חלוקה ואילך יהיה קנין לכ"א חלקו למפרע וסמוכין לסברא זו מדברי הר"ן בנדרים ר"פ השותפין אמנם א"א לומר כן אלא אי אמרינן ברירה אבל אם ברירה ספיקא הוא יש לאחר הברירה ספק כאשר אבאר ספק דלמא ליכא דין ברירה מצד החלוקה וכיון שכן הרי הכל כקודם החלוקה דהחצי בכל חטה וחטה שהיה מעכו"ם הוא חולין. ונשאר כן גם לאחר חלוקה ואינו בחיוב מעשר רק מהחצי של כל חטה שהוא מישראל וישנו בהפרשה גם ממק"א על חצי' וספק דלמא יש ברירה והוברר ע"י חלוקה דמה שהגיע לחלקו של הישראל הוא כולו טבל כי ע"י חלוקה נשתנו מכפי שהיה קודם החלוקה וסר חלקו של העכו"ם מכל וכל:
שוב מצאתי ראי' ברורה לדברי מדברי הירושלמי בפ"ו דמסכת דמאי דעל משנה שנים שבצרו כרמיהם שמובא בפי' הר"ש והרא"ש שסובר ר"י להדיא בפי' המשנה דשם דחצי' בכל טפה הוא תמיד של כ"א ואחר החלוקה יש ספק דלמא נפל לכ"א כל חלקו או נשאר כמקדם להיות במה שבידו חצי' שלו וחצי' של חבירו בכל טפה מהיין שהגיע לחלקו של ישראל והוי כולו טבל וכשרוצה להפריש ממק"א יהיה מהצורך להפריש על כל החלק ואם יעשו כן יהיו המעשרות מקץ מקולקלים דהא בספיקא קאי דלמא אין ברירה ונשאר כקודם חלוקה ולא היה טבל רק חצי' מהחלק שהגיע לחלק הישראל בהחלוקה וע"כ דעת רש"י כאן שא"א להפריש מק"א רק מיני' ובי' ומה שכתב רש"י בפירושו לחולין שיפרש גם ממק"א ז"א אלא אי אמרינן דבוודאי ליכא כלל דין ברירה ולא משתנה מצד החלוקה מאשר הי' קודם חלוקה וכן מפורש להדי' בדברי רש"י ז"ל שכ' בזה"ל ואפי' לאחר שחלקו לא אמרינן יש ברירה וחלקו של נכרי הלך לו וזה חלק המגיע לישראל וטבל גמור הוא אלא אין ברירה וגם זה שנשאר חצי' טבל וחצי' חולין כו' ע"כ היוצא מזה דלפי פי' רש"י בסוגי' דהכא דאין ברירה אין הכוונה בו שבוודאי אין ברירה אלא ספוקי מספקא א"כ כשחלקו האחים אנו באים לדין אצל כל אח ואח אם יש ברירה והוי כולו שלו מדין ירושה ואי אין ברירה ע"י החלוקה והוי לאחר חלוקה כמקודם חלוקה עכ"ז עכ"פ יש לכל אחד בוודאי חצי' באותו חלק שנפל לגורלו מצד ירושה כי כן הי' גם קודם חלוקה ודמי ממש לספק ויבם בנכסי סבא דהא באותו כח שיש לכ"א בוודאי בחצי' חלק שנפל לגורלו מדין ירושה יש מקום שזכה בכולם מדין ירושה דדלמא הוברר לגורלו כל חלקו שהיה לו מדין ירושה ובכה"ג שורת הדין לזכותו בכולו דאין ס' מוציא מידי וודאי דהא לגבי השני הספק דלמא עתה אין לו כלל בחלקו של זה ולאותו שמחזיק בחלק גורלו יש מ"מ עכ"פ החצי' בזכות ירושה דהא אף אם אין ברירה ג"כ החצי מחצי' שלו דרך ירושה כנ"ל ע"כ אף שמחזירים ל"ז ביובל משום ספק מצות יובל מ"מ לענין שלא יצטרכו להחליף של זה בזה ושל זה בזה אחר היובל מועיל מה שכ"א הוא וודאי בחצי' מחלקו מצד דין דאין ספק מוציא מידי וודאי כנ"ל אף למ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי דלא שייך חזקת מרא קמא כנ"ל מ"מ שייך אין ספק מוציא מידי וודאי וכיון דליתא בחילוף החלקי' אחר היובל שייך סברא הראשונה דכ"א יאושי מייאש מספק זכות שיש לו ביד חבירו והוי הפקר וע"כ ממילא לדידן גם החזרה ביובל אינו צריך ונשאר תירוצו הראשון על קושי' התוס' ומה שאמר רב יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן כו' א"ש דהא ר"י מצריך החזרה עכ"פ ביובל וא"כ אם היה סובר דק"פ לאו כקה"ג דאי לא משכחת דמייתי ביכורים כו' והשתא דאתינא להכי יש ליישב מה שמקשים התוס' על רש"י בד"ה טבל וחולין מעורבין זה בזה דלפי פי' רש"י דאי אין ברירה אין לך כל חטה וחטה כו' מאי מקשה הגמרא על ר"י אי ק"פ לאו כקה"ג דמי והאחין שחלקו לקוחות הן לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד הא אפי' למ"ד אין ברירה יש לו בוודאי חצי חלק בו דמחייב בביכורים כו' יעו"ש:
ולפי מש"כ בסוגי' דהא הפי' באין ברירה הוא דספוקי מספקא ליה וגם במס' ביצה מפרש רש"י בשיטת ר"י דהא דסובר אין ברירה היינו משום דספוקי מספקא ליה וא"כ מוכרח לומר דר"י ל"ל סברא דרבי ואף דמדברי הירושלמי שהבאתי לעיל מבואר להדיא דר"י בעצמו סובר סברת רבי גבי שניהם שבצרו כרמיהם וקושיא זו בלא"ה קשה על דברי התוס' שדחו פירש"י והוכיחו מדברי ר' יוסף אליבא דר' יוחנן דליתא להאי סברא י"ל דאיכא לחלק בפשיטות דרק בשני' שבצרו כרמיהן לתוך גת אחד שקודם שבא היין להגת הי' חלקו של כ"א מבורר לעצמו ושותפותיהם באה דרך תערובות שיתערב של זה בזה וכיון שיש בילה בלח בלח בוודאי יש לכ"א חצי' בכל טפה משא"כ בשנים שלקחו שדה בשותפות ובאחי' שחלקו בירושה דדעת רש"י דגם בכה"ג סובר ר"י דאמרינן שבכל חטה שייך לכ"א חצי' וצ"ל דר"י פליג עלי' בהא ואינו סובר כן אלא בגוונא דשני' שבצרו דקודם חלוקה יש לכ"א החצי' בוודאי בכל חטה וחטה דאם יסבור כן יהיה הדין נותן לאחר החלוקה שיש ספק ברירה שיזכה כ"א מהאחי' בכל חלק גורלו לגמרי מדין חזקה דכיון דמוחזק בוודאי בחצי' פושט מספק חזקה זו להחזיקו בכולו וכיון שכן למה סובר ר' יוחנן דמחזירי' זל"ז ביובל הא מדינא דאורייתא מחזיקיני' לכ"א בחלקו לגמרי מדין ירושה וכיון שבוודאי יורש בחצי' נעשה יורש בכולו ולא שייך כלל חיוב מצות חזרה ביובל ומדמצריך ר"י חזרה ביובל ע"כ דעתו דקודם חלוקה לא הוי כמבורר שיהיה שייך לכ"א חצי' אלא זכות שניהם שוה בכל הירושה ואם אין ברירה ע"י החלוקה נעשה כ"א מהאחים מוכר ולוקח שזכות חלקו במה שנפל לגורל אחיו מוכר לאחיו ונגד זה לוקח מאחיו זכותו של אחיו שיש בחלק גורלו ואמר רב יוסף שפיר דאם היה סובר ר' יוחנן ק"פ לאו כקה"ג דמי לא היה מוציא ידיו ורגליו ולפי האמת דר"י סובר ק"פ כקה"ג דמי ומצד שהוחזק כ"א עכ"פ במכירה לזמן עד היובל מוקמינן אחר היובל בחזקתו ע"כ אין צריכי' להחליף החלקים אחר היובל ואעפ"כ בהצורך שיחזירו זה לזה ביובל משום ספק מצות יובל דלענין זה לא שייך לומר דין חזקה דהא החזקה לא היה רק מצד שעכ"פ קנה מאחיו וכל הבא דרך קני' יש בו מצות החזרה ע"כ אף שהחזקה בו מועיל שלא יצטרך להחליף החלקים אחר היובל ונשארים כ"א בחלקו כמקדם מ"מ ליכא בחזקה זו תועלת לענין ספק החזרה ביובל משא"כ אם החזקה הוא ע"ד הראשון כיון שהוא יורש בוודאי מקצתו מחזיקינן אף בספיקא ליורש בכולו סמכינן אהך חזקה גם לענין שלא להצריך החזרה ביובל ולפי"ז מה שהקשה דר' אדר' שסובר אין ברירה וק"פ לאו כקה"ג דמי א"כ לא משכחת דמייתי ביכורים מיושב בפשיטות דלפי סוגי' דהכא דר' סובר אין ברירה הוא מטעם ספק ולשיטתו שסובר דקודם החלוקה הי' לכ"א חצי' בכל חטה ועד"ז בגוף הקרקע כנ' ממילא מחזיקיני' אף לאחר חלוקה כ"א בחלקו לגמרי בחזקת יורש כל חלקו מטעם דאין ספק מוציא מידי וודאי כנ"ל ואף מצד מצות יובל ליתא בחזרה שבשנת היובל וחלוקה קיימת בלי הפסק ולכך יכול כל אדם למייתי ביכורים מחלק גורל ירושתו משא"כ בטבל וחולין מעורבים כמובן דלענין איסור טבל לא שייך סברא זו לומר כיון דבוודאי חצי טבל נחזיק כולו לטבל וודאי וזה פשוט:
ולפי האמור קושי' התוס' שהתחלתי בו ותירצתי באופן הראשון יש לתרצו בפשיטות יותר דאיכא למימר דכל הני דסברי ק"פ לא כקה"ג דמי וגם סוברים אין ברירה דעתם כסברת רבי דקודם חלוקה יש לכ"א חצי' בכל דבר השייך לשניהם גבי חטים בכל חטה וחטה וגבי שדה בכל מקצת ומקצת קרקע וכן כ' בשא"ר סי' ואם ליכא דין ברירה כלל נשאר כמקודם ואי איכא דין ברירה מבורר שמה שזכה כ"א היא שלו לגמרי ממילא באחים שחלקו הוי לאחר חלוקה כדין ספק ויבם ומצד חזקה זו אינם חיישי' כלל בחזרה ביובל ושפיר מצי כ"א להביא ביכורים ומזה ראי' לפי' רש"י אליבא דרבי שסובר דקודם חלוקה יש לכ"א חצי בוודאי:
ובאופן אחר יש ליישב קושי' התוס' ויהיה מיושב גם התמי' ביותר על הרמב"ם שפוסק דאחי' שחלקו מחזירי' זל"ז ביובל ולאחר היובל צריך שיחליפו חלקיהם כפי' הכ"מ והבהח, א"כ האיך משכחת הבאת ביכורים וקריא' ואקדים לשון הרמב"ם בפי"א מהל' שמיטה ויובל הל' א' ארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנ' והארץ לא תמכר לצמיתות ואם מכר לצמיתות שניהם עוברים בל"ת ואין מעשיהם מועילים אלא תחזיר השדה לבעלים ביובל ע"כ וכ' הרמב"ן במנין המצות ל"ת רכ"ז ומובא בחוניך להרא"ה פ' בהר מצוה שמ"ב שטעמו של הרמב"ם הוא כעין המוכר בתמורה דאמר התם רבא חולק על אביי דכל מלתא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני ולקי משום דעבר אהורמנא דמלכא ע"כ:
והנה ידוע דהרמב"ם סובר דכל ספיקא דאורייתא לקולא וכל עוד דבספיקא קאי מותר לגמרי מה"ת דלא אסרה תורה אלא וודאי לא ספק וכיון שכן י"ל דמה דאחי' שחלקו מחזירים זל"ז ביובל אינו אלא כשחלקו בסתם אבל אם חלקו בפירוש שישאר לכ"א חלקו לצמיתות מהראוי שתהי' החלוקה קיימת דהא כיון דאין ברירה ליכא אלא ספק ועל ספק לא נאמר איסור הלאו דלא תמכר לצמיתות א"כ אמאי פריך ואמר ר' יוסף לא משכחת דמייתי ביכורי' אלא חד בר חד ת"ל דמשכחת בחלקו בפירוש לצמיתות אמנם י"ל דר"י לשיטתו דאמר בכתובות דף פ"א ביבם שמכר בנכסי אחיו כיון דאמר רבנן לא ליזדבין אע"ג דזבין לא הוי זביני' זביני ומפרש שם בס' הפלאה דר"י סובר דגם באיסור דרבנן הדין, דאי עביד ל"מ וכן מבואר להדיא בהגהת מרדכי פ"א דשבועות ואת' ליה שם מזה דגם באיסור שאדם בודה מעצמו כמו שבועה ונדר אמרי' אי עביד ל"מ דדעת המרדכי דאי לא הוי שייך אי עביד ל"מ באיסור שבועה מחמת שבדה מעצמו ק"ו דלא הי' שייך באיסורי דרבנן דהו ג"כ חידוש איסור כיון שאינו מה"ת וזה שלא כדעת התוס' במסכת תמורה ד"ה שדעתם שם לחלק בין איסור מפורש בתורה בין שבועה שלא בדה אלא מעצמו ויעוין בסמ"ע בחוה"מ סי' ר"ח ובש"ך שם וא"כ לכאורה י"ל כיון דסד"א אף שמותר מה"ת מ"מ אסרוהו חכמים ועובר ע"ז הוי כעובר על וודאי איסור דרבנן ע"כ שייך גם בספק מכירה אי עביד לא מהני מצד שאסרו חכמים אף ספק מכירה:
אמנם עכ"ז קשה בגוונא דהכא אף מדרבנן לא שייך לחייב בהחזרה ובפרט בחילוף החלקים דהא איכא ספיקא דלמא מה שנפל לגורלו הוא שלו דרך ירושה ולא דרך קני' מחבירו וא"כ הוא אף שהוא עבר על וודאי איסור דרבנן במה שהכניס א"ע בספק דכל סד"א אסורה וודאי מדרבנן מ"מ וכי בשביל כן יהיה מחויב ליתן את שלו לחבירו א"כ כשאנו דנין בספק ברירה הוי עצמות הספק גם על חיוב החזרה והיינו דאם הגיע לו חלקו של אחיו מבוטל המכירה מדין דאי עביד לא מהני דאף כיון שאין מבורר אצלינו והי' בספיקא בשעת החלוקה וגם עתה לא עבר אדאור' מ"מ מדרבנן עבר ואי עביד ל"מ אבל בחלוקה השנית שבספק ברירה דדלמא נפל לכ"א חלק ירושתו אף שעבר אדרבנן במה שהכניס א"ע בספק זה מ"מ לא שייך לומר דלא מהני דהא אם כן הוא שלא זכה אלא בחלק ירושתו לא שייך כלל שם חזרה וכי יש קנס חכמים שמי שעובר על איסור דרבנן יפסיד משלו ויצרך ליתן לאחר א"כ בהא גופא דאי עבדי החלוקה שיהי' מהצורך להחזיר ולהחליף ליכא אלא ספק ברירה בדרבנן והרי אנו פסקינן דרק בדאורייתא תא לא אמרי' ברירה אבל בדרבנן אמרי' ברירה ומה"ת יהיה חיוב החזרה וחילוף החלקי' נימא להקל בדרבנן ויש ברירה והוברר דכל מה נפל לחלק כ"א הוא חלק ירושתו לגמרי וצ"ל דבאמת הא דאחין שחלקו מחזירי' זל"ז ביובל אינו אלא כשחלקו בסתם ולא נתכוונו לעבור כלל על איסור דרבנן וסתמא כפירושו שלא יהי' חלוקתם אלא עד היובל וביובל יחזירו זל"ז וכעין סברא זו נשמע מדברי הרמב"ן במנין המצות שכ' דלכך בסתם מכירה עד היובל אין איסור לא על המוכר ולא על הלוקח דהוי כמכירה בפירוש שלא לצמיתות רק עד היובל:
והשתא דאתינן להכא נ' דגם דאם באמת חלקו האחי' בחליקם קיימת לצמיתות אף שעברו אדרבנן מ"מ נשאר כן קיימת לעולם דאי משום לאו דלא תמכר הא סד"א לקולא ואי משום איסור דרבנן הא בדרבנן אמרינן ברירה ותליני' שהוברר שכ"א זכה בחלק ירושתו א"כ שפיר משכחת בכה"ג חיוב הבאת ביכורים וקרייתו והא דמקשה ר' יוסף הוא לשיטת ר"י דר"י סובר דגם בדרבנן לא אמרינן ברירה כדאי' במס' ביצה דף ל"ז ע"כ אף אם מכרו בפירוש לצמיתות צריכין להחזיר זל"ז ביובל מדרבנן דהא אם לא הוברר כ"א לחלקו רק דרך מכירה מבוטל בדיעבד מדין כל מלתא דאמר רחמנא ל"ת דאף באיסור דרבנן אי עביד ל"מ כנ"ל משא"כ לדידן דפסקינן בדרבנן אמרי' ברירה ומיושב קושי' תוס' הנ"ל וא"ש גם הרמב"ם
ולפי הנחה הנ"ל יש להחזיק תירוץ גם לשיטת החולקי' על הרמב"ם וסוברים דסד"א לחומרא, מה"ת וכאשר אבאר ואקדים שיש מחלוקת הקדמונים בקה"ג לזמן אי מקרי קה"ג ובתשו' רבינו אביגדור שבתשו' הרא"ש כלל ל"ה סי' ב' מבואר שדעתו דקה"ג לשעה מקרי קה"ג (ויעוי' קה"ח סי' רמ"א סעי' ו' שמאריך בזה) ומובא דברי הר"ן בנדרים דף כ"ט ע"א ד"ה א"ל אביי כו' שכתב לחד תירוצא אליבא דאביי אף שסובר דקה"ג פקעי מ"מ במקדש אשה לשלשים יום אינה מותרת בלא גט וכ' בזה"ל והיינו טעמא משום דכל קנין שאינו עולמי' ק"פ בלחוד מקרי כדמוכח בס"פ השולח גבי מוכר שדה לחבירו בזמן שהיובל נוהג עכ"ל כונת דבריו דאם נאמר דקה"ג לזמן מיקרי קה"ג משכחת חיוב הבאת בכורים וקריא' גם במוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג והיינו כשמוכר בפירוש שיהיה להלוקח זכות קה"ג קרקע עד היובל וכן באחי' כשחלקו על דעתא דהכי ולמה אמר ר"ל בסתם דהמוכר שדהו ביובל מביא ואינו קורא וגם לא היה מקום לדברי רב יוסף אי לא דאמר ר' יוחנן כו' לא משכחת דמייתי ביכורי' א"ש משכחת כנ"ל או דקה"ג לזמן לא מקרי אלא ק"פ:
אמנם לכאורה יש לפקפק על הוכחה זו די"ל דקה"ג לא מיקרי אלא היכי שביד הלוקח לשנות צורת קרקע לכל חפצו והרי זה לשון הרמב"ם פכ"ג מהל' מכירה ה"ה המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זו מכירה ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כ"ז המכירה רה ובסוף תחזור לבעלים ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותי' שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמן הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם ע"כ הרי כמו שכתבתי דאין שם במכירה קה"ג לזמן כ"א שביד הלוקח לבנות ולהרוס ולעשות ככל חפצו:
ובירושלמי ס"פ השולח אי' בזה"ל קנה שדה ביובל ר' אילא אמר קנה קרקע ר' אבא בר ממל אמר ל"ק קרקע מתיב ר"א ב"מ לר' אילא ע"ד דאת אמר קנה קרקע יחפור בה בורות שיחין ומערות א"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו בעיני' ע"כ ולפי"ז י"ל דאף אם נאמר דקה"ג לזמן לא מקרי ק"פ אלא קה"ג ממש משום דמכר מכירה חלוטה עד אותו זמן דנמכר מ"מ ז"א אלא בזמן שאין היובל נוהג שיש רשות להלוקח לשנות צורת הקרקע לכל חפצו כנ"ל אבל בזמן שהיובל נוהג א"א שימכור להלוקח שיהיה רשות בידו לחפור בה בורות שיחין ומערות כדאתי' ליה מקרא ושב לאחוזתו בעיני' ע"כ אף אם המוכר מקנה להלוקח בפירוש שיהיה לו זכות לחפר בה בורות שיחין ומערות לאו כלום הוא והוי ככל מלתא דא"ר לא תעבוד דאי עביד ל"מ דהא ושב לאחוזתו כתיב וא"ש דברי ר' יוסף לאי דאמר ר"י כו' לא משכחת דאף דקנין לזמן מקרי קה"ג הרי בזמן שהיובל נוהג אף קנין לזמן לא משכחת ולא התיר רק לקנין פירות:
והנה פשוט דמצד הלאו דלא תמכר לצמיתות ליכא איסור רק על מכירה לעולם אבל מכירה לזמן שיהיה רשות ללוקח לבנות ולהרוס לחפור בורות שיחין ומערות אינו אסור ולא מנוע מפאת האזהרה דלא תמכר דהא בהזהרה זו מפורשת על מכירה עולמית מדכתיב לצמיתות שפירושו לעולם רק שמחמת חיוב קיום מ"ע ושב לאחוזתו מנוע מלמכור אף לזמן בקה"ג שיהיה ביד הלוקח לחפור בורות כו' וכדומה כנ"ל וא"כ לפי הנראה משמעות דברי הר"ן במסכת חולין דף ס"ב ע"א בד"ה אלא דאף דס"ד לחומרא מדאור' ז"א אלא בספיקא דאיסורא אבל בחיובי קיימ' מ"ע ספיקו להקל מדאורייתא ממילא י"ל דבאתי' שחלקו שיש ספק ברירה יש ביד אחי' להתנות בפירוש בשעת החלוקה שיהיה ביד כ"א לעשות בחלקו לכל רצונו אף לשנות צורת הקרקע וממילא יש לכל אחד מהאחים בחלקו קה"ג לזמן עד היובל ושפיר מצי כ"א להביא ביכורים ולקרות למאן דסובר דקנין הגוף לזמן מקרי ג"כ קנין הגוף מצד איסור דרבנן שאסרו אף בספק קיום מצוה גם כן ליכא לבטל בדיעבד דהא יכול להיות שמה שנפל לכ"א בגורלו הוא חלק ירושתו ומותר לעשות בחלקו ככל חפצו ודברי רב יוסף שאמר דאי לאו דאמר ר"י כו' א"ש לפי שיטתו דר"י שסובר דגם בדרבנן לא אמרי' ברירה ואסר מדרבנן וממילא אף שנתנו האחים רשות לשנות צורת הקרקע לאו כלום הוא מספיק' כי החמירו חכמים בס' ברירה יותר משאר ספיקא באסורא דרבנן כנ"ל לשיטת הר"י דסובר דאף בדרבנן אין ברירה א"ו כמש"כ הפ"י דר"י סובר דברירה לא מקרי ספק אלא וודאי אין ברירה ולא ספיקו הוא כלל ולכך אסור אפילו בדרבנן:
ויש להיסיף עוד לפי מה שהעלתי במק"א מתוך דברי הש"ך ביו"ד סי' רנ"ט ס"ק י"ד ותשו' מהרי"ט בח"ג סי' המובא בקה"ח בקונטרס הספיקות כלל א' סי' ט' דהיכא שהספק הוא בדררא דממונא וליכא חזקה לשום צד מצדדי הס' יש חילוק בין אם הספק באיסור ובין שהספק אינו אלא בחיוב קיום מצוה אם הספק הוא מחשש איסור דאו' אף שהוא בדררא דממונא ספיקו להחמיר ולדעת הרמב"ם הוא מדרבנן ככל ספק איסורים ולדעת החולקים עליו גם בזה דאיכא דררא דממונא מ"מ אסור מספיקו דבר תורה כדין כל ספק איסור אבל היכא שאין הספק אלא בחיוב קיום מצוה כמו ספק בכור שהולד שהוא ספק בכור הוא באיסור קדושת בכור מספיקא אבל לענין מצות נתינתו לכהן אף שבוודאי בכור יש בחיוב נתינה לכהן מ"ע מ"מ בספיקא אזלינן להקל ומה"ט א"י אם נתחייבתי פטור אפי' מדרבנן אף דאיכא ס' מצוה בפרעון ויעוי' בתומים בקו' תקפו כהן אפי' מדרבנן ולא החמירו חכמים בספק קיום מ"ע היכא שיש בו דררא דממונא וא"כ לפי מה שהעליתי דמניעת מכירה לזמן שיהיה רשות ללוקח לשנות צורת הקרקע בזמן שהיובל נוהג אין בו לתא דאיסור אזהרת לאו דלא תמכר לצמיתות אלא מחמת צורך קיום מצוה הנלמד מושב לאחוזתו וכיון שכן בספיקא הדין כמו בכל ספק קיום מצוה בדררא דממונא דאזלינן בו לקולא אף מדרבנן ע"כ באחי' שחלקו למ"ד דאין ברירה הוא מטעם ספק מותר לכ"א מהאחים לעשות בחלקו עד היובל לכל רצונו וממילא מקרי קנין לכ"א בחלקו קה"ג גמור לזמן היינו עד היובל ושפיר יכול להביא ביכורים וליקרי מן האדמה אשר נתת לי לפי שיטת רבינו אביגדור כיון דאף לזמן מקרי קה"ג וז"א אלא לדידן דאמרינן בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה ומטעם דכל ברירה ספיקא הוא אבל ר' יוחנן שסובר דגם בדרבנן לא אמרינן ברירה להקל והיינו משום שסובר בוודאי אין ברירה וכידוע בוודאי שבכל חלק של האחי' יש שם לוקח כלומר קודם החלוקה פושט זכות כ"א בכל וע"י החלוקה נעשו לקוחות שכ"א לקח מחבירו חלק זכותו שהיה לו גם על אותו שמחזיק לגורלו ולא ספיקא הוא כלל אלא וודאי גמור ע"כ אף רק משום מצוה דושב לאחוזתו מנוע כ"א מהם בוודאי שלא לשנות צורת הקרקע בעודו בידו עד היובל וליכא כלל קה"ג אף לזמן אי לאו דאמרינן דגם ק"פ לבד הוי קה"ג ולז"א רב יוסף אי לאו דאר"י כו' ומיושב שיטת הרמב"ם וקושית התוס' בד"ה אי לאו כו'. ובסגנון זה י"ל בפשיטות יותר עפ"י המבואר בדברי הרמב"ן דאף דגבי שמיטה מועיל כשיש תנאי בפירוש שלא תשמיטנה בשביעית מ"מ גבי יובל לא מהני אף למ"ד מתנה על מש"כ בתורה בדבר שבממון תנאו קיים והטעם דמצות שמיטת כספים הוא לטובת הלוה שיהא פטור מלשלם ע"כ מועיל תנאי דידי' משא"כ ביובל שמניעת המכירה בו לצמיתות מפורש בקרא הטעם כי לי הארץ הרי דהשלילה בו אינו מצד זכות המוכר ולכך לא כתיב לא תמכור רק לא תמכר וז"א אלא במכירה לצמיתות אבל במכירת זכות שיהא רשאי לוקח לחפור בקרקע בורות שיחין ומערות עד היובל ואינו לצמיתות לא שייך השלילה מלאו זה ואין מניעת הלוקח בזה אלא מדכתיב ושב לאחוזתו והיינו בעיני' והוא לזכותו של המוכר שישוב לאחוזתו והסברא נותנת דלמ"ד בדבר שבממון תנאו קיים מועיל כשמתנה הלוקח עם המוכר בהדי' שיהיה בידו לחפור בורות כו' וא"כ שפיר משכחת הקנאה לזמן עד היובל וישנו בהבאת ביכורים וקריא' ולא א"ש דברי רב יוסף רק לר' יוחנן דלפי מסקנת הגמ' במס' ב"מ (ד' צ"ד) סתימת המשנה שם כל המתנה על מש"כ בתורה תנאו בטל ואתי' כר"מ דאפי' בדבר שבממון תנאי בטל וא"כ לר"י שסובר הלכה כסתם משנה אף לענין עבודת חפירה בקרקע ולא מועיל תנאי ואף לפי מה דאי' שם בב"מ (דף נ"א) די"ל דגם ר"י מודה שמועיל תנאי היכי דלא עקר בוודאי מ"מ לפי מה שכתבתי שר"י דסובר בוודאי אין ברירה גם בכאן הוי וודאי עקר ובפרט שמפלפל הגמרא בדף צ"ד מתנה שומר חנם להיות פטור מבואר דאף היכא דליכא עקירה וודאי מ"מ לא מהני לר"מ תנאי אי לאו הסברא דגבי שומרים מעיקרא לא שיעבד נפשי':
עוד אופן אחר ליישב קושי' התוס' ולהבין שיטת הרמב"ם דבתוס' ד"ה טבל וחולין מעורבין זה בזה מקשים לשיטת רש"י מאי קאמר רב יוסף אי לאו דאמר ר"י כו' לא משכחת דמייתי בכיורים הא אפי' למ"ד אין ברירה שיש לא בוודאי חצי חלק בו דמחייב בביכורים והמותר שהוא חולין מצי מקדיש לי' כו' ע"כ ומתמה ע"ז בס' שא"ר למה צריך להקדיש המותר הא גם המותר ישנם בחיוב הבאת ביכורים כדין המוכר שדהו לפירות דאף לר"ל מביא רק שאינו קורא באמת אשתמיטו להשא"ר דברי התוס' בב"ב (דף קל"ו ע"ב) ד"ה מביא ואינו קורא שכתבו דלר"ל אין חיוב הבאה אלא מדרבנן ולפי דבריהם גם לר"ל צריך להקדיש וכן מבואר להדי' ברשב"א בחידושיו כאן שמביא קושי' התוס' הנ"ל ומסיים שיקדיש המותר כמו לר"ל במוכר שדהו לפירות ובחידושי הרמב"ן למס' ב"ב כ' דהא דסובר ר"ל מביא ואינו קורא הוא מספיקא ותורף. כוונתו שם להמעיין בדבריו הוא דאף למ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי מ"מ אפשר לענין מיקרי ביכורים הוי פרי אדמתך כיון שיניקת הפירות הוא מן האדמה המשועבדת לצמיתות הפירות וסד"א הוא לכן מביא ואינו קורא כדין בכל הספיקות לגבי ביכורים לפי"ז י"ל דלמ"ד שסובר דאין ברירה הוא רק מטעם ס' שייך שפיר לחייב אחי' שחלקו גם קריאה מטעם ס"ס ספק אחד דלמא אף דק"פ לחוד ישנו בקריאה ואף אם ת"ל שאינו בקריאה בק"פ לחוד הרי עוד ספק דלמא אמרי' ברירה והוברר דכל מה שנפל לגורלו של כ"א הוא שלו לגמרי וכיון דאיכא ס"ס גמורה ולאו משם אחד מה"ת שלא יהיה ביכורים גם בקריאה וע"כ מה שאמר רב יוסף אי לאו דאמר ר"י כו' אינו אלא לפי שיטתו דר"י שסובר גם בדרבנן אין ברירה וע"כ דעתו דליכא כלל ספק רק וודאי שבוודאי אין ברירה ולא נשאר לשיטתו גבי אחי' שחלקו רק ס' אחד דלמא ק"פ לחודא יכולים לקרות או לא. ומספיקא אינו אלא בחיוב הבאה ולא בקריאה ושפיר אמר רב יוסף אי לאו דאר"י כו' לא משכחת דמייתי ביכורים וכפי' רש"י למיתי ולקרות אבל לדידן שפיר מצי למיתי ולמקרי כנ"ל וא"י להקדיש מס' דלענין איסור חולין בעזרה איכא ג"כ ס"ס הנ"ל אבל לענין חיוב החזרה ביובל ליכא אלא ס' אחד דברירה אין להקל ולכך מצריך הרמב"ם באחי' שחלקו שיחזירו זה לזה ביובל ויחליפו חלקיהם:
ועפ"י דברי הנ"ל יש להבין דברי הגמ' והשתא דאר"ח כו' מחלוקת ביובל שני אבל ביובל ראשון ד"ה מביא וקורא דאכתי לא סמך דעתייהו וברמב"ם אי' בזה"ל המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג ה"ז מביא וקורא ביובל ראשון בלבד שעדיין לא סמכה דעתי' של מוכר שתחזיר לו הקרקע אבל אם חזרה ומכרה ביובל שני ה"ז מביא ואינו קורא שהרי סמכה דעתי' שאין לו אלא פירות וק"פ אינו כקה"ג עכ"ל וכתב היש"ש למס' ב"ק בדיני ברירה בדף מ"ז ע"ג בזה"ל אבל קשה לי סוף סוף מאחר דילפי' מקרא ממספר שני תבואות וגו' דמה שעתיד לצאת ביובל לא חשיב ללוקח אלא שיש לו בו ק"פ והגוף הוא למוכר כדלעיל א"כ מה מהני לא סמכה דעתו ס"ס אינו שלו ולמה מניחים אותו לקרות מן האדמה אשר נתת לי קריאה לבטלה ולשוא לפני המקום ואם דבריו קבלה נקבל ע"כ:
וכבר התפלא הפ"י על היש"ש דאשתמוטי מני' לשעה שדברי הרמב"ם יסודו מסוגי' דידן דר"ח רק שבסוגי' נ' דתלי חכמים בסמיכות דעת המוכר והלוקח והרמב"ם לא תלה רק בדעת המוכר וגם בגוף כוונת ר"ח מה הוא יובל ראשון ומה הוא יובל שני יש שינוי בין פי' רש"י לפי' הרמב"ם אבל מה שהי' קשה להיש"ש מה סברא יש לחלק בין יובל ראשון ליובל שני ומה לנו לסמיכות דעת המוכר והלוקח או המוכר לבד או לא באמת צריך ישוב ואקדים דברי הט"א למס' ר"ה (דף ח') ד"ה ושדות החוזרות לבעליהן שכ' בטעם מה שאין השדות חוזרות ביובל עד יוה"כ אף שדין שמיטת יובל הוא מר"ה בזה"ל דמצות יובל מר"ה ועד יוה"כ נמי תלוי בספק אי תקעו ביוה"כ חל למפרע מר"ה נמצא שביעית ויובל משמטין כ"א ולפי"ד אי חייל או ל"ח כדפי' בסמוך ה"נ קרקעות מר"ה ועד יוה"כ תלוי ועומדין בספק ואין הלוקח משתמש בהן ולא חוזרת למוכר עד דתגלי מלתא ביוה"כ כו' עכ"ל ולכאורה לא נראה כדבריו מדברי ר"ח כאן שסובר דביובל שני סמך דעתייהו רק שיש לדחות דוודאי מצד הסברא יש כדי סמיכה שמסתמא לא יומנע מסנהדרי גדולה לעשות כדת של תורה לתקוע שופר ביובל וכיון שכבר התחילו ישראל להשמיט הקרקעות ביובל ראשון כן יעשו גם ביובל שני ולהלאה וע"כ שפיר סמך דעתו של המוכר שתחזיר לו הקרקע בקידוש היובל ות"ש העשוי' להיות ע"י ב"ד אבל כיון דזה תלי במעשה לא אזלינן בתרא לדינא דאף רוב גמור אם תלי במעשה לא מקרי רוב וע"כ לענין חיוב החזרת השדות לבעליהן הוי רק כספק עד יוה"כ אם יתקע בשופר או לא והנה ידוע ממה שמבואר בתוס' פ' מי שאחזו (דף ע"ג) ובשארי מקומות ובפרט בתשו' הרא"ש כלל ל"ד דין א' דבמוכר או גומר איזה מעשה אחר בסתם ונתחדש דבר שעי"ז טוען המוכר שאדעתא דהכי לא היה מוכר או לא היה מתחייב וכדומה אם יש אומדנא דמוכר שאם היה מסופק על התחדשות הזה היה מתנה בפירוש על ביטול המעשה דינו כאלו הותנה בפירוש וכ"ז בדבר המתחדש שלא היה להעושה לחוש עליו ביום המעשה או הקנאה אבל אם היה ס' נראה לעיני' והוא גמר המעשה בסתם בלא שום תנאי אין בטענתו כלום וכיון שלא הותנה דברים שבלב אינם דברים ולכאורה יש לדון חדש בזה דבר דביובל שני דסמכה דעתו של המוכר שבוודאי תחזיר לו השדה ביובל הוי כידוע שמכירתו שדה להלוקח לא היה אלא לפירות דלא שייך בכה"ג לומר דהו"ל לאתני דהא לפי סמיכת דעתו שלא היה לו שום ספק על מניעת קיום היובל בתקיעות שופר לא היה צריך להתנות בפירוש וכיון שהרי שורת הדין שאף אם אירע שנמנע ת"ש ואין היובל נוהג הגם שמצד משפט היובל אין הלוקח מחויב להחזיר מ"מ ישנו בחיוב החזרה מטעם דהוי כאלו אמר לא המוכר בהדי' שאינו מוכר לו אלא לפירות עד ר"ה של היובל דהא המוכר סמך דעתו שיהיה היובל ממילא לא היה דעתו במכירתו כ"א על הפירות וגם הלוקח לא קנה רק לפירות דהא גם דעתו היה סומכת שיהיה היובל משמט הקרקע מידו ויחויב להחזירו להמוכר כן ראוי להיות שורת הדין ביובל שני אבל ביובל ראשון דלא סמכה דעת המוכר והלוקח שיהיה היובל נוהג ועכ"ז המוכר בסתם ולא התנה דברים שבלבו לאו דברים ואין על הלוקח חיוב החזרה אלא משפט היובל אם תקעו הב"ד ביוה"כ מחזיר ואם לאו עומד במקחו לחלוטין כיון דלא אתני המוכר (וסעד לדברי הראשונים מבואר מדברי רש"י גיטין ד"ה המוכר כו' דאי בזמן שהיובל נוהג סתם מכירה לפירות הוא שהרי סופו לחזור ביובל וכן נשמע מדברי הרמב"ן במנין המצות מצוה ל"ת רכ"ז יע"ש דמותר למכור בסתם בזמן שהיובל נוהג ואינו צריך להזכיר עד היובל אני מוכר לך דבסתמא נמי אינו כמוכר לצמיתות כיון דהיובל מפקיע) לפי"ז מיושב תמיהת היש"ש דשפיר יש לחלק בין יובל ראשון ליובל שני לענין מקרא ביכורים לפי מה שהבאתי לעיל בשם הט"א הוי כל שמיטת יובל עד יוה"כ של שנת היובל בספק דלמא יהיה יובל עפ"י תקיעות ב"ד או לא וא"כ לענין מיקרא ביכורים יש לחייב הלוקח גם בקריאה מטעם ס"ס ספק דלמא בקנות פירות לחוד ג"כ ישנו בקריאה ויכול לומר מן האדמה אשר נתת לי מצד שהקרקע משועבדת ליניקת הצמחת פירותיו ואם ת"ל דליתא בקריאה הרי עוד ס' דלמא יהיה יובל כלל ותשאר הקרקע בידו לצמיתות דהא תקיעות ב"ד ביוה"כ מעכבת השמטת היובל ובאפס תקיעה אין יובל נוהג:
אמנם ס' שני אינו אלא ביובל ראשון דאם יהיה מנוע תק"ש ביובל לא יצטרך הלוקח להחזיר הקרקע במשפט היובל ולא יהיה ביד המוכר לבא בטענה שלא מכר אלא לפירות דהא כיון דלא סמכה דעתו שינהוג היובל לא היה לו לימכור בסתם אלא להתנות בהדי' שאף אם לא יהיה היובל נוהג תשוב אליו הקרקע או יהיה לו לפרש שאינו מוכר לפירות אלא עד שנת החמשי' ומדהו"ל לאתנויי' ולא התנה נשארת המכירה בסתם קיימת אבל ביובל שני שכבר סמכה דעתי' של המוכר וכן היה סמיכות דעת הלוקח שאין גמר הקנין ביניהם רק לפירות לאשר היה מוחלט אצלם שיבא היובל ושמטות תו ליכא למימר לעני, קריאה ביכורים הספק השני הנ"ל אף דמשורת הדין הוי ס' כדברי הט"א הנ"ל מ"מ אף המוכר והלוקח לא אסקי' דעתייהו להסתפק כנ"ל ע"כ אף אם לא יהיה היובל נוהג יהיה ביד המוכר להוציא הקרקע מיד הלוקח בדין אומדין דעת דאומדנא דמוכח הוא שלא מכר אלא לפירות למה שהיה סמך ונשען שבוודאי תשוב אליו הקרקע במשפט היובל וע"כ לא הי' צריך להתנות וכיון שכן שעכ"פ יהיה הלוקח מחויב להחזיר הקרקע או מדין יובל או מדין אומדנא דהוי כאלו התנה לא נשאר אלא ספק הראשון ע"כ מביא ואינו קורא ויש להסביר עוד מה שתפס הגמ' בלשון רבים סמך דעתייהו דהיינו דעת המוכר והלוקח בדיוק נאמר דלפי שיטת התוס' במס' ב"ק (דף כ"ט) ובמס' כתובות (דף ס"ג) דלא מהני אומדן דעת המוכר היכא שתלוי גם בדעת השני דלמא לא יתרצה לתנאי זה וא"כ לא היה ביד המוכר להפר זכות הלוקח בגוף הקרקע מטעם אומד דעתו לבדו ע"כ אמרו שגם הלוקח סמך דעתו ע"ז שתחזור הקרקע ביובל והיה לקיחתו מיד רק לפירות וכאילו נאמר כן בפרוש בריצוי שניהם:
שוב התבוננתי שעפ"י דבר הרמב"ן על ב"ב שהבאתי לעיל דלענין ביכורים אף למ"ד דק"פ לאו כקה"ג דמי יש ספק אם הק"פ לחוד יכול לומר ראשית פרי האדמה אשר נתת לי מצד השייך לו יניקת האדמה יש מקום ליישב שיטת הרמב"ם וקושי' התוס' ד"ה אי לאו כו' בפשיטות יותר כאשר אבאר ואקדים דברי התוס' במס' בכורות (דף נ"ב ע"ב) ד"ה בכור שכתבו בזה"ל אי נמי ילפינן כל חלוקת ירושה מחלוקת יהושע דאמר ביש נוחלין (דף קי"ח) דירושה היה להם מאבותיהם ואפ"ה מודה בה ר' יוחנן דלא חזרה ביובל כדאמר חד בר חד עד יהושע בן נון דסברא הוא דלא חזרה כיון שחלקו עפ"י נביאי' באורים ותומים עכ"ל ולכאורה י"ל דאי אין ברירה אינו מטעם ספק אלא דבוודאי אין ברירה אין סברא לחלק בין כשנעשה החלוקה ע"י נביא או לא ומה שמקשים בתוס' למה אמר רב יוסף לא משכחת לה דמייתי ביכורים רק חד בר חד עד יהושע בן נון עפ"י מה דאי' במס' ב"ב דף קכ"ב דיהושע וכלב לא נטלו בגורל דרך חלוקה עם ישראל אלא עפ"י ה' א"כ לענין מה שזכו יהושע וכלב בא"י בודאי לא שייך לתלות בברירה דהא לא היה זכותם דרך חלוקה רק מחמת אלקים היה להם. ומעתה י"ל דמה דאמר רב יוסף עד יהושע בן נון נאמר בדיוק ולחזק דבריו דאם היה סובר ר' יוחנן דק"פ לאו כקה"ג דמי לא היה משכחת מצות הבאת ביכורים בקריאה לשום אדם מישראל דהא כל ישראל לא זכו חלקיהם רק דרך חלוקה בירושה הבאה לאבותינו אברהם יצחק ויעקב וחלוקת השבטים היה בזמן שיובל נוהג והיה על כ"א מישראל דין לוקח ובחיוב החזרה ביובל וגם בכלב לא היה חב"ח כמבואר בדברי הימים א' ב' שכלב בעצמו הוליד בנים הרבה ואין מציאות לומר דמשכחת חד בר חד כ"א ביהושע שלא נזכר דורותיו בדברי הימים והוכרחו מזה במסכת מגילה (דף י"ד ע"ב) שלא היה לו בנים ואף דאמרו שם דבנתן הו"ל מ"מ מקרא לא נשמע שהיה לו שתי בנות וגם מדברי הגמ' הנ"ל לא נשמע ואם משניהן באו דורות לזכיות נחלה של יהושע ויכול להיות שלא היה לו רק בת אחת יורשת נחלתו וממנה היה דורי דורות חד בר חד ומעתה י"ל שלהגדיל התמי' אמר רב יוסף דאי הוי סבר ר"י ק"פ לאו כקה"ג דמי לא משכחת מצות ביכורים בכל ישראל רק כ"א בזרע יהושע לבד ובחב"ח עד אליו וזה מן הנמנע שיעלה על הדעת לומר שכל הפרשה של מצות ביכורים לא נאמרה לכלל ישראל אלא בזרע יהושע לבד וגם בו לא משכחת אם לא היה רק חד בר חד:
אמנם א"כ דלר"י דל"ל ברירה יש הוכחה מקרא דק"פ כקה"ג דמי קשה על ר' יוחנן מה דאותבי' ר"ל דלמה לי קרא דולביתך ללמד שאדם מביא ביכורים נכסי אשתו ות"ל דק"פ כקה"ג דמי ומה דמשני לי' ר' יוחנן טעמא דידי נמי מהכא לא א"ש לפי מש"כ דבלא"ה מוכח לשיטתו דר"י דק"פ כקה"ג דמי דאל"כ לא משכחת שיהא נוהגת מצות ביכורים בכל ישראל כ"א בזרע של יהושע ובחד בר חד כנ"ל ולמה נאמרה פרשת ביכורים לכל ישראל א"ו ק"פ כקה"ג דמי ועוד יש לדקדק בדברי הרמב"ן למס' ב"ב דף (קל"ו ע"ב) ד"ה ר"ל שמבואר מדבריו דמה שסובר ר"ל במוכר שדהו לפירות מביא ואינו קורא הוא מספק דאף דק"פ לאו כקה"ג דמי מ"מ אפשר שיש בו חיוב הבאה וקריא' מן האדמה אשר נתת לי כיון ששיעבוד יניקת הקרקע לפירותי' וקשה היכי מצינו למימר כן דא"כ וביתך נ"ל לרבות הבאת ביכורים בנכסי אשתו תי"ל דהא יניקת הקרקע משועבדת להבעל ומדברי ר"ל שהשיב לר' יוחנן שאני התם דכתיב ולביתך נשמע דלא גמר כלל מדין ביכורי נכסי אשתו לענין חיוב ביכורים כשמוכר שדהו לפירות וממילא צריכים לומר דמסברא חיצונה מספקא לי' לר"ל דדלמא חיוב ביכורים לא תלי כלל בקה"ג ודי במה ששיעבד יניקות הקרקע לפירות וקשה כנ"ל דא"כ ולביתך למה לי:
ליישב זה אקדים לשון הרשב"ם דשם בב"ב ד"ה מביא ואינו קורא שכתב בזה"ל אבל בהבאה מחייב דכתיב אשר תביא מארצך שהרי שיעבד לו יניקת הקרקע לפירות ע"כ פשטות דבריו מורה דדוקא במוכר שדהו לפירות שע"י המכירה שיעבד המוכר שדהו להלוקח בפירותי' הוא דשייך להקרות גבי לוקח מארצך. ואדמתך, שהרי קנה יניקת הקרקע לפירותי' ולדברי התוס' שם דלפי סברא זו אין לחלק בין הבאה לקריא' דאי קרינא בי' אדמתך (שמות כ"ז) קרינא בי' נמי מן האדמה אשר נתת לי ע"כ הוי ג"כ משום שנמכר לו ונשתעבד לו יניקת הקרקע לפירותי' ופשוט דז"א אלא במוכר שדהו לפירות וכיון דליכא קנין בדשב"ל צ"ל הקנאה בקרקע לפירות ובזה משועבד יניקת הקרקע הלוקח לפירותי' אבל בנכסי אשה תחת בעלה שלפי דין תורה אין להבעל בהן שום זכות אף לפירות אשר ע"כ הוצרך התוס' לפרש דהא דדרשו חז"ל דולביתך שדרך נשים שנותנות פירות לבעליהן' ע"כ או כפי' רש"י בפירות נכסי מלוג שהכניסה לו אשתו לפירות ע"כ ואין הכרע שדרכן של נשים לשעבד גוף השדה להבעל להפירות דהא כיון שהאדם יכול לחייב א"ע אף בדבר שלב"ל כמבואר בחו"מ סי' ס' סעיף ו' ובתשובות הרשב"א מובא בב"י חו"מ סי' מ"ה איתא להדיא בזה"ל ולא עוד כו' אלא שאמר הריני מחייב עצמי לתת לך בכל שנה מעשר פירות היוצאי' בשדה זו של שנה (שנה כצ"ל) וכיוצא בזה כו' והרי זה חייב ע"כ הרי לדעת הרשב"א אף הרמב"ם שסובר שאין מועיל קנין לחייב א"ע בדבר שאינו קצוב מ"מ בכה"ג גבי פירות שבכל שנה ושנה מהני קנין וכמו כן ממילא אם מקנה באמירה משעת קידושין ולא הוי בהקנאת דשלב"ל כיון דעשה דרך חיוב אין מהצורך שתקנה האשה להבעל שדה לפירות אלא די כשמחייב א"ע בשעת נשואין שאז הדברים נקנו באמירה דרך חיוב וכל פירות שיהיה מנכסי מלוג שלה תתן להבעל וא"ש לומר כן אף לפי מש"כ הרשב"א בחידושיו שזה בכלל מוהר ומתן האמור בתורה ובכה"ג אין שם שיעבוד יניקת הארץ להבעל ק' שהאשה משועבדת לקיים החיוב שקבלה על עצמה ליתן פירות נכסי' להבעל ולא דמי למוכר שדהו לפירות דהא מכירה לא מהני בדבר שלא בא לעולם ואין זכות להלוקח הפירות כ"א כשהקנה לו המוכר שדה לפירות וכיון שכן מיושב קושיא השניה שהקשיתי על ריש לקיש דשפיר יכולים לומר כדברי הרמב"ן דר"ל ספוקי מספקא ליה דאפשר לענין הבאת וקריה מן האדמה אשר נתת לי די כשמכר המוכר שדהו לפירות דבכהאי גוונא שעבד המוכר להלוקח בפירוש יניקת שדהו לפירותיה ואף אם הדין כן לא הי' נשמע שיהיה דין ביכורים להבעל בנכסי אשתו לכך איצטרך קרא דולביתך והיכי דגלי גלי ואין למידין מזה שיהיה ק"פ כקנין הגוף ודברי הנ"ל מבוארים ביותר מתוך דברי הריטב"א בחידושיו למס' קידושין (דף מ"ז ע"ב) ד"ה הא דרבה לא מה שמחלק שם בין ק"פ שדה לזכות קנות השתמשות שאלת כלי שאינו נקנה במשיכת הקרדום אלא בהתחלת השימוש כדתני השואל קרדום מחבירו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו וע"כ באתרוג לצאת בו צריך שיהיה במתנת גוף האתרוג:
לפי"ז גם קושיא הראשונה שהקשיתי דלר' יוחנן ל"ל קרא דולביתך הא בלא"ה יש הוכחה לפי שיטתו דק"פ כקה"ג דמי דאל"כ לא משכחת דמייתי ביכורים כו' וכנ"ל יש ליישב דאי לאו ולביתך לא היה נשמע דק"פ כקה"ג דמי דהוי מצינן למימר דלענין הבאת ביכורים וקריאה די כששיעבד יניקת הקרקע להלוקח ואף דק"פ לאו כקה"ג מ"מ יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי וכנ"ל דבבעל בנכסי אשתו אף שהכניסה לו פירות נכסי' בדרך חיוב בשעת נשואין או בקנין ולא בהקנאת יניקת השדה לפירות הבאה וקריאה דהא בכה"ג אין לו שיעבד ביניקת הקרקע וכיון דגלי קרא דולביתך ע"כ הוצרך קרא דלביתך להורות דגם בכה"ג הבעל מביא וקורא שפיר נשמע דדרך כלל כל ק"פ כקה"ג דמי ואינו תלוי כלל באם הקרקע משועבדת הוא לו או לא וראיה לזה דהא אף למ"ד דיכולים להקנות דשלב"ל ואפשר למכור פרות השדה אף בלא הקנאת השדה עכ"ז למ"ד דק"פ כקה"ג דמי גם בכה"ג הוי כקה"ג ולא מצינו חילוק בזה א"ו דלמ"ד ק"פ כקה"ג אינו כלל מצד שעבוד היניקה אלא מצד עצמותו דקנין פירות חשיב כמו קנין הגוף ומה שאמר רב יוסף אי לאו דאמר ר"י קנין פירות כקנין הגוף דמי אף א"ש לפי מה, שמדייק רש"י בפירושו דהיינו דאם היה ר"י סובר דמוכר שדהו לפירות אינו מביא וקורא כלומר שאם היה ר"י סובר כן היה נשמע מדבריו דאף היכא שיניקת הקרקע משועבדת להלוקח מ"מ לא יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי וא"כ לא היה משכחת הבאת ביכורים:
ודרך פלפול יש לתרץ עוד מה שיל"ד על רב יוסף לאיזה צורך השמיע לנו במה שאמר אי לאו דאר"י אין בזה לא קושיא ולא תי' ולא חידוש דין ולפי הנ"ל י"ל שנתכוין רב יוסף לתרץ שלא יהיה קשה על ר"י דמנ"ל ללמוד דק"פ כקה"ג דמי ואי מולביתך דלמא לא רבתה תורה שיהיה הבעל חייב ביכורי נכסי אשתו אלא היכא שהקנית לו הנכסי מלוג לפירותי' דבכה"ג אף אי ק"פ לאו כקה"ג דמי מצינן למימר שישנו בקריאה מצד שיעבוד הקרקע ליניקת הפירות כנ"ל. אמנם לפי מה שכתבתי ע"כ דרש דולביתך לא קאי רק בגוונא שלא שעבדה האשה להבעל נכסי מלוג לפירות דבכה"ג לא צריכה לרבוי דקרא לשיטתו דר"י שסובר אין ברירה וק' האיך משכחת הבאת ביכורי' וצריכים לומר או דק"פ כקה"ג דמי אי שדי בשעבוד יניקת הקרקע לפירות א"כ ממ"נ יש לחייב הבעל בנכסי אשתו בביכורים היכא ששעבדה לבעל הקרקע לפירותי' א"ו דולביתך קאי לרבות אף היכא שהאשה לא שעבדה הקרקע לפירות דאף בלא זה יש בחיוב הביכורים וקריא' מטעם דקנין פירות כקנין הגוף דמי שפיר אתי' ליה לר' יוחנן מדרש דולביתך דקנין פירות כקנין הגוף דמי ועל דבריהם אלו נתכווין רב יוסף במה שאמר אי לאו דאר"י כו':
ולפי האמור י"ל דלמסקנא דפסקינן כר"ל נשאר לנו בספיקא אם בק"פ לחוד כיון דלאו כקה"ג דמי לא שייך הבאה וקריה או דלמא מצד השיעבוד ליניקה אף דלאו כקה"ג דמי מ"מ ישנו בקריאה והבאה ואין אנו יכולים לפשוט ספק זה מפרשת הביכורים דהא גם הדין ברירה אנו מסופקים ויכולים לומר יש ברירה ובכל חלוקה מבורר כ"א לחלקו ואין ראי' כלל מחיוב הבאת ביכורים וקריאה וכמו כן להיפוך לא מצינו למפשט הספק דברירה די"ל דלמא לעולם אין ברירה ועכ"ז לא קשה האיך משכחת הבאת ביכורים דאפשר למדחי דיכולים לומר מן האדמה אשר נתת לי מצד דיניקת השדה משועבדת לבעל הפירות ע"כ אין לפשוט שום ספק מאותן ב' הספיקות דיש לומר הכא קא מדחי וי"ל הכא קא מדחי וע"כ סובר ר"ל דמוכר שדהו לפירות מביא ואינו קורא דספוקי מספקא לי' אם שיעבוד היניקה גורם לחייב בהבאה וקריאה או לא ומסתמא כל הבאת ביכורים א"א למפשט ספק זה כקושי' רב יוסף דהא מצינן למידחי דלמא יש ברירה ושפיר חייבים כל ישראל בביכורים חלקיהון דהוברר שכ"א זכה בחלקו בירושה ולא דרך לקוחות אמנם כיון ששני הספיקות הנ"ל תלוי זה בזה עכ"פ צריכים לומר אחת משני הפנים אם נאמר דמצד יניקת הקרקע לבד אינו בחיוב ביכורים ע"כ צריכים אנו למפשט דיש ברירה דאל"כ לא משכחת דין ביכורים ואם נאמר דבוודאי אין ברירה צריכים אנו למפשט דשיעבוד יניקת הקרקע לבדו מחייבת הבאת ביכורים וישנו בקריאה לפי"ז א"ש חיובי דהבאת ביכורים בכל חלוקת אחים דממ"נ ישנו בחיוב או מצד ברירה או מצד שיעבוד יניקת הקרקע ואין ספק חיוב גרם שיעבד יניקת הקרקע מוציא מידי קריאה אלא במוכר שדהו לפירות דבזה ליכא ממ"נ משא"כ גבי אחים שחלקו ע"כ אף דמחזירי' זה לזה ביובל מצד ספק ברירה מ"מ לענין חיוב ביכורים אין להפקיע מצד ספק זה דהא אי אין ברירה ע"כ חיוב ביכורים מצד שיעבוד יניקת קרקע ומיושב קושיא התוספות מכל הנך שסברו קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואין ברירה ודברי רב יוסף היה רק לר"י שסובר דגם בדרבנן לא אמרינן ברירה ע"כ דעתו דבוודאי אין ברירה וכנ"ל:
ולפי הנ"ל יש להמציא טעם חדש לשיטת הסוברים דהחזרה ביובל אינו אלא לקיים מצות יובל ואח"כ זוכה כ"א בחלקו שנפל כבר בגורלו ומה שכ' הפ"י שהטעם דמוקמינין חלק כ"א בחזקת בעלים הראשונים כבר העלתי לעיל דלא שייך חזקה קמייתא אלא למ"ד דק"פ כקה"ג דמי משא"כ לדידן דפסקינן כמ"ד דלאו כקה"ג דמי אבל, לפי הנ"ל י"ל דכדי שלא יבטל מצות ביכורים בכל שנת היובל שלאחריו וכן להלאה דיובל אחר יובל דהא לפי מה שכתבתי א"א לעשות מצות ביכורים כמשפט' בהבאה וקריאה כ"א דרך ממ"נ או מצד שיניקת הקרקע משועבדת להלוקח או מדין ברירה ואם יוחלף בין האחים החלקים ביובל שני לא יהיה אז לחייב בממ"נ הא אדרבה אם היה ברירה בחלוקת השני עד היובל הקדום ממילא יהיה כמבורר שבהתחלפות החלקים שזה נוטל חלקו של זה וזה של זה המה שניהם כלקוחות ולא יושאר לענין חיוב ביכורים רק ספק אחד דלמא שעבוד יניקת הקרקע מחייב בביכורים ובספיקא הדין שמביא ואינו קורא דהא מהאי טעמא סובר ר"ל דמביא ואינו קורא והיה מבוטל מכל וכל במצות הקריאה ע"כ תקנו חז"ל שרק לצורך קיום מצות יובל יחזירו זל"ז ביובל עצמו ואחר היובל ישוב כ"א לחלקו כמקדם ויהיה אפשר לקיים תמיד מצות ביכורים בקריאה כמצות התורה ולר"י שסובר ק"פ כקה"ג דמי ולא שייך טעמא דידיה הרי לשיטתו י"ל כטעם הפ"י הנ"ל. יעויין בכ"מ פר"א מהל' שמיטה ויובל הלכה ב' ד"ה וכן שכ' בזה"ל וכן הבכור והמייבם אשת אחיו כו' משנה הוא פ' יש בכור ואלו שאין חוזרי' ביובל הבכור והיורש את אשתו והמייבם את אשת אחיו ואמרינן בגמ' דמחזירים זל"ז ומאי אינם חוזרים אין חוזרים לבטלה כלומר שיהא מאבד חלק בכורתו אלא חוזרים וחולקים ונוטל פי שנים כבתחלה כך פירש"י ומדברי רבינו נ' דה"ק אין מחזירי' לבטל החלוקה לגמרי ולחזור ולחלק כבתחלה כו' דאלו לפירש"י קשה מה"ת אדעתין שהיה מפסיד חלק בכורתו עכ"ל ודברי כ"מ נפלאים דטפי הו"ל להקשות מ"ט דמ"ד דהחזרה הוא לבטלה ולפי פירושו הכוונה שמפסיד הבעל והבכור והיבם החלקים שירשו קודם שנת היובל וי"ל דשפיר יש לבטל ולהפקיע את הבעל והבכור והיבם מחלק ירושתו אחר החזרה ביובל דהא למ"ד האחים שחלקו כלקוחות משהגיע היובל יש דין החזרה וביטל החלוקה למפרע דור דורות כשנשמע מדברי רב יוסף שאמר לא משכחת כו' עד יב"נ ונגד זה שכ"א מחזיר זוכה בחלק שהיה ביד כנגדו ולר"י שסובר דקנין פירות כקנין הגוף דמי היה כל החלקים ביד היורשים עד היובל שניהם ממש והיה בכלל שם ראוי נגד היורשים אשר לא יזכו בו אלא ע"י החזרה ביובל כמבואר מדברי רבא דאמר מתניתא מסייע לר"ל ועתה נחזי אנן בעל שירש את אשתו שדה אחוזה שהיה לה בירושה מאבי' אם לא הי' חד ב"ח כו' יש בו דין החזרה לקרובי האב שהי' חלוקה בין האב ובניהם או בין אבי האב לאחיו ואף שמוחזר ביובל מ"מ השדות שנחלפות תחת השדה שהיה ביד האשה ביורשי הבעל מקרי ראוי' לגבי אשה כי עד יום מיתתה לא היתה מוחזקת בה רק הוחזק מצד ק"פ כקה"ג ביד קרובי אבי' וכיון שאין הבעל נוטל בראוי אין לו זכות דרך ירושה במה שמוחזר ביובל נגד השדה שהיה מוחזק ביד אשתו ונפל לירושתו וכן בבכור וביבום וזה טעמו של ר' אליעזר שסובר דהחזרה הוא לבטלה וכמעט לא אדע להסביר טעמו של הת"ק שסובר דאין החזרה לבטלה אם לא שנאמר שדעתו כיון שתחת השדה שהיתה האשה מוחזקת בה נותן היורש שכנגד השדה אחרת דינו כדין השדה להיות כאלו הותקנו השדה הנחלפת וכעין סברת התוס' בסוגיא דידן בסוף ד"ה אי לאו שכתב וא"ת לר"י כו' תו לא משכחת שדה אחוזה כו' ור"ל כיון דתחת זו תחזיר לו אחרת כו' עכ"ל יעו"ש:
ובענין הנ"ל יש לתרץ קושיא התוספות בב"ק (דף פ"ח ע"ב) ד"ה באושא ובכמה מקומות דלר"י למה הוצרך לתקן כיון דקנין פירות כקה"ג דמי יש י"ל לומר דלכאורה קשה דקודם תק"א אמאי היה הבעל יורש נכסי מלוג של אשה נימא דהוי ראוי דכ"ז שהאשה בחיותה דשייך הנ"מ להבעל לפירות הוי כשלו ממש ולא של אשה ובמיתת אשה שפוסק זכות הפירות מן הבעל להיות של אשה כמו כל נכסים שנפלו לאדם לאחר מיתתו ושייך ירושת נכסים שהמה יורשים אף בראוי ולא להבעל שאינו יורש בראוי:
אמנם לפי מה דאיתא במס' ב"ב (דף קל"ט) דבעל הוא כיורש וכלוקח דטבו ליה עבדי ליה ואם הוא כיורש הוי כיורש מחיים מעת שקנה את האשה רק שאם היה בא מכח יורש היה ביד האשה למכור כמבואר שם וצ"ע היכא דאיכא תרתי דסתרי היינו אם מוכרה האשה נכסי מלוג שלה ליורשים ואח"כ מתה דבכהאי גוונא יש לדחות את הבעל מזכיות נכסי מלוג לאחר מיתה ממ"נ אם בא לזכות מצד ירושה הרי היה ביד האשה מחיים למכור ומכירתה קיימת ואם מדין לוקח הרי קנין הפירות שלו פסק במיתת האשה והוי לגבי האשה כנכסים שנפלו לה לאחר מיתתה שאין הבעל יורש בהם שאין הבעל נוטל בראוי וכה"ג היה תועלת בתקנת אושא שתיקנו דאשה שמכרה בנ"מ בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות כיון דבטלו כח האשה ממכירה בנ"מ ואי מכרה הוי כלא מכרה ושפיר מצי הבעל לזכות בנכסי מלוג מדין ירושה דהוי כיורש מחיים:
דין ב
דין דבר הגורם לממון דין אם הא דאמרינן לר' שמעון דהגורם לממון כמ"ד גם לחכמים בחמץ אמרינן כן. אי שייך זה בכל גוונא בכל מקום שהוא לו גרמא או יש גוונא לחלק ביה. ולא בכל דוכתי' אמרינן כן:
הנה בפסחים (דף ה' ע"ב) א"ד הניחא למ"ד דהגול"מ לאו כמ"ד היינו דאיצטרך לא ימצא אלא למ"ד דהגול"מ כמ"ד לא ימצא ל"ל איצטרך סד"א הואיל וכי איתי' הדר בעיני' לאו ברשותי' קאי קמ"ל. ומקשה בקצה"ח סי' שפ"ו סעיף ז' בשם בנו מהא דאיתא בסנהדרין (דף קי"ב) דתניא התם היו בה קדשי קדשים ימותו ופריך כו'. ר"ל אמר ממון בעלים הוא. ומפרש רש"י בזה"ל בפרק הזהב דף נ"א קדשים שחייב באחריותן ממון בעלים הם ויש בהם אונאה הלכך לענין עיר הנדחת נמי ממון בעלים הוא ע"כ. הרי להדי' דאף היכא דאיתי' בעינא סובר ר"ש גול"מ. ואין לדחות דיליף ר"ש לכל התורה מחמץ. ז"א דאי הוי מצינן למילף מחמץ לשאר אסורי תורה מ"ט דרבנן החולקים על ר"ש וסוברים דגול"מ לאו כמ"ד והרי גבי חמץ גלי קרא דגול"מ כמ"ד. א"ו דלא ילפינין מחמץ שהחמירה התורה ביותר שישנו בב"י ובחיוב השבתה ויעוין בפ"י שם בפסחים בד"ה בהמות ארנונא הארכתי בזה בגליון קצה"ח:
ואני הוספתי עוד להקשות דמהא שסובר ר"ש במס' ב"מ דף נ"ח דקדשים שחייב באחריותן יש להם אונאה נמי מוכח דאף היכא שהוא בעינא ואין כלל הפסד להמקדיש אמרינן כדידי' דמי משום גול"מ דהא פחת אונאה אין כלל שום הפסד להנודר להקדש. דהא פוטר א"ע אפילו בבהמה כחושה או בכבש לרבנן ובעולת עוף לר"א כדאי' בפרק מרובה (דף ע"ח ע"ב) ומה שהקשיתי עוד בזה מהא דאיתא בשבועות (דף מ"ב) קדשים שחייב באחריותן נשבעים עליהן. איחד לו מקום סוף הקונטרס אי"ה:
עוד יש לדקדק בדברי רש"י דשם. בסנהדרין מביא רש"י לראי' דר"ש סובר דגול"מ הוי ממון בעלים ומה דס"ל במס' ב"מ כן לענין אונאה ובפסחים דף הנ"ל הביא רש"י מה דס"ל לר"ש במס' ב"ק (דף ע"א) גבי גונב קדשים ליישב כ"ז אקדים עוד דברי הגמרא במס' ב"ק דף (קי"ב ע"ב) אמר רבא הניח להן אביהן פרה שאולה נשתמשו כל ימי שאלתה מתה אינם חייבין באונסים. כסבורין של אביהן וטבחוה ואכלוה משלמים דמי בשר בזול. הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבים לשלם. איכא דמתני לה ארישא. ואיכא דמתני אסיפא. מאן דמתני ארישא כ"ש אסיפא ופליגא דר"פ. ומאן דמתני אסיפא אבל ארישא לא והיינו דר"פ. דאמר ר"פ היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת. היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור שאיסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד ע"כ. הרמב"ן והרשב"א ושאר הקדמונים כתבו דהלכה כא"ד שני שאין החיוב משעת משיכה אלא משעת אונסים. והוסיף עוד הרמב"ן והביא ראי' מסוגיא דשאלה ושכירות דמקשה למ"ד א"י אם התחייבתי לך פטור אמאי חייב השואל כשאומר א"י אם שאולה מתה וכיון דחשיב כא"י אם נתחייבתי מוכח להדי' שאין החיוב אלא משעת אונסים. דאי משעת שאלה להוי כא"י אם פרעתי. והריטב"א מדחה ראי' זו. עכ"ז השוו כולם להלכה כר"פ דאין החיוב אלא משעת אונסים. ותמהו על הרמב"ם למה פוסק בפ"א מהל' שאלה הל' ה' דאם הניח להן אבוהון אחריות נכסים אף במתה הבהמה לאחר מיתת אבוהון חייבין לשלם. וע"כ סובר דמשעת שאלה יש חיוב אונסים, ובאס"ז למס' כתובות הוסיף להקשות שעכ"פ כיון דאיכא מחלוקת בב' א"ד ספק ממונא לקולא:
ונ"ל דיש ראי' לדברי רמב"ם מסוגיא דפסחים גבי נכרי שהלוה כו' ומקודם נבאר לתרץ קושית הקצה"ח הנ"ל עפ"י סוגיא דב"ק הנ"ל. דהנה ידוע מבואר מתוך דברי הקדמונים דע"י מה שאדם חייב באחריות איזה חפץ או בהמה הוי כאילו יש לו קנין באותו חפץ. וכעין זה מורה לשון רש"י כאן בד"ה קונה משכון. כל דמי המשכון קנוי' לו ואם נאנס חייב באונסים כו'. וע"כ מצריך רש"י לענין קבלת אחריות בחמץ שיהיה חייב אף באונסים. ואף להחולקים על רש"י וסוברים דאף דלא קבל רק אחריות דגניבה ואבדה מיקרי שלך ג"כ סברתם שיש לו צד קניי' דבאפס קנין לא שייך שיהיה חייב באחריותו ובמחלוקת לגבי שומרים אם החיוב בשעת משיכה או בשעת אונסים מוזכר באס"ז לכתובות בשם הרמב"ן שלמ"ד משעת משיכה אמרינן שיש להשומר צד קנין תיכף בשעת משיכה וע"כ התחלות החיוב מיד משעת משיכה וחל תיכף מאז שעבוד הנכסים ומאן דסובר דמשעת אונסים דעתו דכל זמן שהפקדון הוא בעין הוא ברשות בעליו כל היכא דאיתי' ואין להשומר בו שום צד קנין. וע"כ אין התחלות חיוב בשעבוד נכסיו כ"א משעת אונסים לא למפרע ולפי"ז מיושב קושית הקצה"ח הנ"ל למאי דס"ד דגמ' כיון דאיתי בעינא לאו ברשותי' הוא. ז"א אלא לענין חיוב אחריות הבא מצד שומרים דאי אמרינן שאין החיוב רק משעת אונסים וכל כמה דאי' בעינא אין להשומר בו שום זכות ולא חיוב השעבוד בודאי הוי מצינן למימר דבכה"ג לא מקרי גול"מ דהא בעוד שהוא בעינא לא הוחל שום צד חיוב על השומר. אבל בקדשים שחייב באחריותן מה בכך שהבהמה הוא בעין דהא אף בעודו שהוא בעינא להקרבה עומד וע"כ דעת רש"י גבי קדשי קדשים בעה"נ דממון בעלים מצד שהמה לו לצורך השלמת חיובו וע"נ מיקרי ממונו כמו כן לענין אונאה דאף שאין לו נ"מ במכירת הבהמה בפחות משוויה מכל מקום כיון שגוף הבהמה הוא שלו מצד שצריך לו והוי ממונו וקרינן בי' לא תונו איש את אחיו:
ועפי"ז יש ראיה לדברי הרמב"ם בסוגיא דנכרי שהלוה דאיתא שם לימא כתנאי ישראל שהלוה לנכרי על חמצו אינו עובר עליו כו'. עד ותסברא אימא סיפא וכו' איפכא מבעי' לי' למ"ד עובר הכא אינו עובר. וקשה מאי קמקשה הגמ' הא לפי דברי הר"ן שהקש' דנימא שיהיה הישראל חייב בביעורו משום הואיל ובידו לפדות. ומתרץ דלא אמרינן הואיל רק היכא דלא צריך אלא אמירה בעלמא. כגון הואיל אי בעי מיתשל אבל לא הואיל כי האי דמחוסר ממונא. וקשה דאף דלענין הואיל יש לחלק בין אינו מחוסר מעשה או מחוסר מעשה הא לענין דין גול"מ בוודאי אין חילוק דאין לך מחוסר מעשה כמו גול"מ מצד קבלת אחריות דאמרינן כיון דאלו מגנב או מיתבד בעי לשלומי כדידיה דמי רק במעכשיו והרהין אצל נכרי לא שייך לאסור משום גול"מ כמו בשקבל אחריות על חמצו של נכרי דביתו של נכרי אמנם א"כ כשהלוה הנכרי להישראל על חמצו. והחמץ נשאר ביד ישראל אף כשאינו פודהו ואמרינן למפרע הוא גובה. מ"מ כ"ז שלא בא לידי גביי' היה החמץ גול"מ להישראל דאלו מיגנב או מיתבד ברשותו לא הי' בא לידי גביי' והיה מחויב לשלם להנכרי הלוואתו והי' למפרע החמץ של ישראל ומפני זה הי' חל בודאי חובת ביעור על הישראל. דפסח כדין כל חמץ של נכרי שבא לידי ישראל והוא לגבי' גול"מ. וא"ש ד"ה עובר דאף למ"ד למפרע הוא גובה אסור משום דהוי עכ"פ גול"מ. ועי"ז נחשב כל ימות הפסח כשלו למ"ד מכאן ולהבא הוא גובה הי' חמצו של ישראל ממש. ומאי מקשה הגמ' איפכא מבעי' ליה. והא לכאורה ראיה לזה מדברי הח"י בסי' ת"מ ס"ק ד' דמייתי התם הירושלמי פ' כ"ש עכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל ר' יונה אמר מותר ור' יוסי אמר אסור. אמר ר' יונה חמצו של עכו"ם. ישראל הוא שעבר עליו הרי דמסיק הירושלמי כר' יונה דמותר עכ"ל. א"כ שפיר מקשה הגמ' איפכא מבעי' לי' דלמ"ד למפרע הוא גובה ליכא איסורא רק משום דבר הגול"מ אין לאסור בהנאה לאחה"פ דחמצו של עכו"ם וישראל הוא שעבר עליו. אמנם בפרי מגדים אשל אברהם ס"ק א' מביא ראי' דלא כר"י ממ"ש הרמב"ם פ"ד מהל' חו"מ הל' ג' עכו"ם שהפקיד אצל ישראל וקיבל הישראל אחריות חייב לבערו. ואם לא קבל מותר לקיימו בפסח ומותר אחה"פ שברשות עכו"ם הוא עכ"ל היינו לומר הא ברישא אסור לאחה"פ וע"כ הרי ראי' מוכרחת שדעת הרמב"ם דאף בחמצו של עכו"ם אם עבר עליו הישראל בב"י מחמת שהיה חייב באחריות אסור לאחה"פ:
בל"ז נ"ל פשוט דאף לדעת ר' יונה שמותר אחה"פ י"ל דז"א רק אם החמץ של עכו"ם הוא ביד ישראל דרך פקדון. דאף אם אנו אוסרין החמץ ביד הישראל רשאי להחזירו החמץ לעכו"ם לומר לו הש"ל. כמ"ש המג"א רסי' תמ"א וא"כ ליכא קנסא כלל לגבי ישראל אבל בהלוה עכו"ם לישראל ע"ח וישאר החמץ ביד ישראל רק מצד שלמפרע ה"ג הוי כחמצו של עכו"ם אם בא החמץ ליד עכו"ם דרך גביי'. וממילא מהראוי לאסור אותו החמץ לאחה"פ מחמת דסוף סוף עבר עליו הישראל בב"י מחמת שהיה גול"מ כנ"ל אסור על הישראל ליתן החמץ לעכ"ם לגבות ממנו חובו דהוי כפורע חובו באיסורי הנאה וכיון דאין בא לידי גביי' אגלאי דהחמץ הוא של ישראל ועליו לשלם מכיסו חובו לעכו"ם והוי קנס גמור לגבי ישראל והוא בכלל דין המשנה חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה א"כ הדרה קושייתי לדוכתי' אמאי פריך הגמ' איפכא מבעי' ליה למ"ד התם עובר הכא אינו עובר. הא י"ל דעובר הוא מטעם דהוי כגול"מ שאם יאבד החמץ לא יבוא לידי גביי' ויתברר שהחמץ הוא של ישראל:
ועפ"י דברינו הנ"ל י"ל דזה תלי' במחלוקת היינו גול"מ כזה שאינו באחריותו רק דאם לא יבוא לידי גביי' לא יהיה שייך למפרע ה"ג גול"מ כזה אי הוי כממון מישך שייך במחלוקת הנ"ל אם חיוב שומרים הוא משעת משיכה או משעת אונסים. דלהסוברים דחיוב שומרים הוא משעת משיכה יש סברא לומר במה דגלי קרא דלא ימצא. דבקבל פקדון באחריות מיקרי שלך לעבור עליו בב"י הוא דכיון דאחריותו עליו תיכף משעת משיכה הוי מאז ניקני' להנפקד. וע"כ הוא שיקרא כשלו. אבל כשהלוה הנכרי להישראל על חמצו אי אמרינן למפרע ה"ג ליכא גול"מ מצד שום חיוב אחריות. רק דמשום דאם יאבד לא יבוא לידי גביי' ולא יהיה שייך למפרע הוא גובה ומשום גול"מ כזה לא מקרי ממון בעלים. וכיון שנשאר בעינא ואיגלאי מילתא למפרע שהי' של הנכרי כמו כן אגלאי שלא היה לישראל באותו חמץ שום צד קניי'. אין לדמותו לקבלת אחריות על חמצו של נכרי דמיד בשעת משיכה היא כקנוי' להנפקד. ומחמת זה הוא דרמי חיוב אחריותו ושעבודו ע"ז. אבל למ"ד דבכל שומרים אין חיובו רק משעת אונסים ואילך. וכ"ז שהיא בעינא ברשות דמריה קאי ולא הוי ברשות הנפקד שום צד קנין ולא לחיוב אחריות דעכ"ז גלי קרא דלא ימצא דחייב הישראל בביערו הרי שאינו מטעם דהוי עכשיו כשלו אלא מפני שיש מציאות שישוב להיות כשלו כשיאבד או יגנב מקרי ג"כ כגול"מ לחייב הביעור כמו כן יש לחייב בביעור בנכרי שהלוה לישראל על חמצו. ואף למ"ד למפרע הוא גובה דהא יש אפשרית שלא יהיה של עכו"ם למפרע דהיינו אם יאבד שלא יבוא לידי גביי'. וכנ"ל:
ולפי"ז מדמקשה הגמ' כאן איפכא מבעי' לי'. למ"ד התם עובר הכא אינו עובר ולא מתרץ כמ"ש לעיל. דמש"ה עובר דהוי גול"מ דלמא לא יבוא לידי גביי' יש הוכחה לדעת הרמב"ם דהחיוב שומרים הוא משעת משיכה. ואין ללמוד חיוב ביעור וגול"מ כזה דשאני קבלת חמץ באחריות דהוי כממונו של ישראל בעוד החמץ בעינא ניקנים אשר ע"כ עליו חיוב אחריות תיכף משעת המשיכה. ומקשה הגמרא שפיר איפכא מבעי' לי':
ועפי"ז מיושב על נכון מה דקאמר הגמרא מנא תימרא כו' דתני נכרי שהרהין פת פורני כו' ונבוכו בזה כמה גאונים בספריהם למה אלימי להגמ' ראי' מברייתא דהרהין יותר ממה דקשה מתני' נכרי שהלוה על הברייתא דישראל שהלוה שמפני הסתירה שבהם הוצרך לאוקמתא דמעכשיו ואם נחתינן לתרץ אליבא דאביי כמש"כ התוס' בד"ה אלא הב"ע כמו כן מתורץ לדידי' ברייתא דנכרי שהרהין כמ"ש התוס' בד"ה ואם אסור. אבל לפמש"כ י"ל דמסתירת המשנה והברייתא ליכא הוכחה לסתור דברי אביי דהוי מצינן למימר שאביי סובר גבי שומרים ליכא חיוב משעת משיכה כ"א משעת אונסים וכיון דגלי קרא דאף בכה"ג דבעודו החמץ בעינא לאו ברשותי' דישראל הוא כלל דהא לא הוחל שם אחריות קודם הגעת האונס עכ"ז עשאו הכתוב כאלו הוא שלו מצד שיכול להיות שיהיה חייב בתשלומין אלו מיגנב או מיתבד כמו כן יש להחשיב לגול"מ גבי נכרי שהלוה לישראל אף למ"ד למפרע ה"ג וא"ש בזה גם סיפא דברייתא דתני' ד"ה עובר ול"צ לאוקמתא ע"כ הוצרך הגמ' להביא ראי' מברייתא דהרהין. והוי הקושיא לאביי דרך ממ"נ אם סובר אביי דחיוב שומרים הוא משעת משיכה וליכא למילף מיני' דלהוי דין גול"מ היכא דשייך למפרע הוא גובה קשה קושיא ראשונה של הגמרא ד"ה עובר הא איפכא מבעי' ליה. ואם נאמר דאין חיוב שומרים אלא משעת אונסים מיקרי גול"מ. ושפיר י"ל דגם בנכרי שהלוה לישראל על חמצו דאף דלמפרע ה"ג מיקרי גול"מ, וע"כ הא דאי' בברייתא אבל בנכרי כו' ד"ה עובר נשאר קשה מברייתא דהרהין למה אינו עובר אף דמיירי כשפדאו עכו"ם ולא בא לידי גביי' עכ"ז הי' לישראל גרם ממון באותו חמץ בעודו תחת ידו דאם לא היה פודה העכו"ם היה שלו והיה מחוייב בביעורו מצד גול"מ. דכל שאפשר שיתגלגל שיהיה שלו מיקרי גול"מ להך ס"ד שסובר דאין חיוב שומרים אלא משעת אונסים ולפמש"כ מה שמבואר בכה"ג המובא במג"א ופר"ח סי' תמ"ח בשם הרדב"ז דאין היתר בחמץ ליתן לעכו"ם במתנה ע"מ להחזיר משום דכ"ז שהתנאי תלוי הוי כפקדון. ואם נתקיים התנאי אע"פ שנמצא שלמפרע הי' של עכו"ם מ"מ קודם קיום התנאי כבר עבר עליו הישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר ע"כ ג"כ מיתלי תלוי בדין הנ"ל אי משעת משיכה חיוב שומרים או דלפי דעת רוב פוסקים דאין חיוב שומרים אלא משעת אונסים עכ"ז מקבל פקדון באחריות עובר בב"י אף שכ"ז ההוא בעינא לא קאי כלל ברשות הנפקד. מכ"מ מיקרי גול"מ לענין ב"י במתנה ע"מ להחזיר כיון דבכל הפסח יש גול"מ לישראל שיכול להיות שלא ירצה עכו"ם לקיים התנאי ותבטל המתנה ויהיה החמץ של ישראל:
עפ"י הנ"ל יש ליישב קושי' הפ"י בסוגיא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דמוכח התם דר' יהושע דאמר לא זהו החמץ שמוזהרין עליו סובר דטוה"נ אינו ממון לפי הסוגיא דמסכת קידושין (דף כ"ז) ובמס' ב"מ (דף י"א) דבמעשה דר"ג וזקנים הי' הקנאה לר' יהושע ור"י לר' אליעזר בן עזרי' במטלטלים אג"ק ע"כ סובר ר"י דטוה"נ ממון כדאי' שם בב"מ להדיא. דאי א"מ אינו נקנית אג"ק האף שלדברי ר"פ דמתרץ התם בב"מ דדעת אחרת מקנה אותן. שאני התם הקנאת ר"ג לר"י היה ע"י חצר שאף שלא היה משתמר לדעת זקינים הואיל משום דדעת אחרת מקנה אותן. מפרש שם במרדכי להדיא דלתרוצו דר"פ י"ל דטוה"נ אינו ממון. דעכ"ז כיון שעכ"פ ביד הנותן ליתן מעשרות ותרומות למי שירצה מיקרי דעת אחרת מקנה אותו לענין קנין חצר אף כשאינו משתמר. א"כ לפי שנוי' דר"פ ב"ק מסוגיא דכיצד מפרישין. דלא כשא"ר שהעמיד קושייתו הנ"ל גם אליבא דר"פ עכ"ז אכתי קמה וגם נצבה אלימת הקושיא הנ"ל לפי האוקומתא בב"מ וכן המסקנא בקידושין דף הנ"ל דמעשה דר"ג היה הקנאה אג"ק הרי מוכח להדיא דר"י סובר טוהנ"מ. ולמה אמר גבי הפרשת חלה מעיסה טמאה ביו"ט לא זהו חמץ שמוזהרין עליו. עוד הקשה בתשו' פ"י גם בשא"ר על ר"א דמצריך שלא נקרא שם עד שתאפה כדי שלא לעבור על ב"י האף דטוה"נ ממון הי' בידו להפקיר הנוה"נ שבחלה קודם שתחמיץ ומש"כ השא"ר דלגבי טוה"נ אינו מועיל הפקר מופרך מדברי הרשב"א בחידושיו בנדרים (דף פ"ה) שכתב בפשיטות דלמ"ד טוהנ"מ יכולין למסור זכות טוה"נ לאחרים וכן מוכח בירושלמי שם ובדמאי פ"ו ובקידושין פ"ד ה"י מן הירושלמי מס' נדרים פ' י"א הלכה דמבואר שם להדיא דמ"ד טוהנ"מ יכולין למכור הטוה"נ לאחרים ואין מקום לתירוצו של השא"ר רק אם נאמר דר"א בעלמא ל"ל טוהנ"מ רק לענין איסור ב"י בחמץ אבל לא לענין מכירה והפקר וזה דוחק גדול. ליישב כ"ז נ"ל דלפי פירש"י דטוה"נ הוא שיכול ליקח דבר מועט מישראל כדי שיתן לבן בתו כהן אינו מובן מה שם טוה"נ שייך לחלת עיסה טמאה בפסח שעומד להתחמץ וצ"ל שכיון שאם לא יצטרך לבער אותה החלה בפסח יבוא לכלל היתר לאחה"פ ואז שפיר יהיה לו טוה"נ. וע"כ הוי גם בפסח כשלו לענין ב"י משום דדבר הגול"מ כמ"ד לענין ב"י וכן מבואר מסוגיא דאוכל חמץ של הקדש בפסח מעל. בדף כ"ט וי"א לא מעל. דלחד אקומתא טעמא של מ"ד מעל משום דסובר דהגל"מ כמ"ד כיון דחזי לאחה"פ מיקרי גול"מ. ומ"ד לא מעל סובר דדהגול"מ לאו כמ"ד ממילא מובן כיון דלענין איסור ב"י כ"ע מודים דדהגל"מ כמ"ד ע"כ אם הי' מותר ךהשו' חלה טמאה בפסח היה כשלו אף בפסח מצד גול"מ. ולפ"ז סרה הקושיא שני' של השא"ר ופ"י שמקשים שהרי בידו להפקיר החלה קודם שתחמיץ דמה שטוה"נ הוי ממון ליתא גבי חלה מעיסה טמאה בפסח רק שיהיה אסור להשהותה עד לאחה"פ דאם יהיה מותר לשהותה יעבור על ב"י מצד גול"מ. אמנם רק לגבי ב"י הוא דאמרינן גל"מ. אבל בכל התורה כולה פסקינן דגול"מ לאו כמ"ד ע"כ אין בידו להפקיר הטוה"נ מחלה שנטמאת שכל עקרו אינו אלא מצד גול"מ. ויש להוסיף עוד דכיון שאסור להשהותה וצריכים לבערה בפסח תו לא שייך בו שם הפקר וגול"מ אף אליבא דר"ש דס"ל בכה"ת גול"מ כמ"ד. דהא לא משכחת בו שום צד טוה"נ בפסח ועד לאחה"פ א"א להשהותה. והמשהה עד לאחה"פ קאי למפרע בב"י מדין גול"מ וא"ש. ולפי הנחה הנ"ל מיושב גם הקושיא ראשונה של הפ"י והשא"ר די"ל דלמ"ד דחיוב שומרים הוא משעת משיכה אף דגלי קרא דלא ימצא דחייב בב"י בקבלת החמץ באחריות הנכרי. ליכא למשמע מיניה שיהיה לענין ב"י דין גל"מ רק בהך גוונא דקבלת אחריות שהוא קנויה מיד להישראל מצד אחריות שחל תיכף עליו משעת משיכות פקדון. אבל לא גבי חמץ היכא שלא יהיה שלו רק אחר הפסח. ובפסח אין לו בו שום צד טוה"נ א"כ י"ל דר"י ג"כ מודה דטוהנ"מ ועכ"ז גבי חלה מעיסה טמאה בפסח ליכא דין גול"מ כיון שבפסח אין לו בו שום טוה"נ ולר"פ לשיטתי' שסובר דאין חיוב שומרים רק משעת אונסים ולדידיה מוכח דאמרינן לענין ב"י דהגל"מ כמ"ד אף שאין שום צד זכות לבעל הפקדון כ"ז שהפקדון הוא בעין רק כיון דאלו מיגנב או מיתבד יהיה צריך לשלם כמו כן שייך לומר דמקרי גול"מ גבי טוה"נ מצד שיהיה לו ט"א אחה"פ ולדידי' צ"ל דר"י דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו סובר דטוה"נ א"מ. ע"כ הוצרך ר"פ לשיטתי' לאוקימתא דידיה במעשה דר"ג וזקנים שלא היה הקנאה אג"ק. והתם שלא היה חצר משתמר דעת אחרת מקנה אותן שאני: