אור ברסלב
ברוך טעם שער ה

ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שער ה

שער ד

דין א

דין אין אדם אוסר דשא"ש הוא דאורייתא או דרבנן

הנה הכו"פ ר"ל שהוא דרבנן והוכיח זה מכח קישייתו שהקשה דלמסקנא דמודה ר"נ דהיכי דלא שייך לצעורי אדם אוסר דשא"ש א"כ אמאי הקשה ר"נ לר"ה מברייתא דהשוחט בשבת הא גם לדידיה קשה דגבי שחיטת חטאת לע"ז בשוגג לא שייך לצעורי מכמה טעמים ומתרץ הפליתי דר"נ אינו אוסר אלא מדרבנן וע"כ מתיר היכא דא"צ לצעורי כיון דבכה"ג הוי ספק דרבנן ולכך לא היה קשה ליה מברייתא דהשוחט חטאת בשבת כיון דמדאורייתא א"א אוסר דשא"ש מקרי ראוי לבוא לפתח אוה"מ ושפיר חייב משום שחוטי חוץ אבל לר"ה שפיר אותיב כיון שאוסר ר"ה בשחיטת בהמת חבירו ואינו הותר מטעם לצעורי ע"כ סובר שאדם אוסר דשא"ש מדאורייתא ע"כ דעתו דאי דרבנן הוי ספק דרבנן ולקולא ונימא שכיון לצעורי ע"כ תוכן דבריו:

אמנם לפי דעתי יש להוכיח כן ולא מטעמיה דסתירת דבריו מובן מתוך דברי הרשב"א בתוה"ב הארוך והטור ומ"ל הרמב"ם בפ"ד מה"ש שנ' מדעתן דס"ל שא"א דשא"ש הוא מדאורייתא ומה שמתירין היכא דאיכא למימר לצעורא קמכוין הוא מדין חזקה דוודאי דיינינן שלא כיוון אלא לצערו וכמו שכתב הטור שוודאי לא כיוון לאוסרו אלא לצערו וגם בתורת הבית הארוך איתא דחזקה שלא כיוון וגם מה שכתב הפליתי סי' ד' שס"ז ד"ה ובזה יובנו דברי התוס' שם חולין ד"ה כיון כו' ר"ל שרצה להוכיח דין הנ"ל מדברי התוס' המה תמוהים דהא התוס' בסוגיא זו בוודאי לא נחתו לסברתו שחידש דלכך תלינין לצעורי משום שאד"א ש"ח רק מדרבנן והוי ספק דרבנן לקולא דא"כ אמאי כתב בד"ה בישראל מומר בא"ל שותפות מתירין מטעם דלצעורי קמכוין והרי בשותפות יש ס' איסור דאורייתא דאם לא נתכוין לצעורא אסור חלקו ומצד התערובות אסור הכל. ונ"ל להוסיף עוד דאם היה הדין דרק מדרבנןא מדרבנן דשא"ש מ"מ לא היה מקום להתיר בספיקא דלצעורי אם לא מדין חזקה כנ"ל דלכאורה קשה כיון שאומר בפיו שעושה זאת לע"ז אף אם לבו בל עמו אי אינו מתכוין רק לצעורי מ"מ יהיה אסור דהא קיי"ל בכל התורה כולה דברים שבלב אינם דברים ולמה מבטלינן כאן מה שהוציא בפיו ע"י מה שחשב בלבו אמנם לפי הנ"ל דהוי כחזקה שלא כיוון אלא לצעורי א"ש דהוי כמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דבכה"ג דברים שבלב דברים:

והשתא דאתינן להכא נ"ל דגם במומר יש לספק בשחיטתו בהמת ישראל חבירו לע"ז דלמא לא כיוון בזה רק לצעורי ובפרט לפי סברת התב"ש בסי' ו' דדיינינן שאינו רוצה לעבוד הע"ז רק בשלו גם מלשון הפרישה ביו"ד סימן ד' סק"ו מבואר דבעכו"ם ומומר לא אסרי' רק מחמת דחיישינן דלמא לא היה כוונתם לצעורי אלא לעבודה לע"ז:

ומה שמחלק ר"נ בין מומר לאחר י"ל דשאני במי שאינו מומר דאיכא חזקה גמורה שמסתמא לא היה דעתו לאסור את של חבירו והוי כידוע מחשבתו שלא כיוון אלא לצעורי אבל במומר דליכא חזקה זו ושב לספק השקול אם כיוון לצעורי אי לא וממילא לא היה עוד גבי' כמחשבתו ניכרת ע"כ אף אם באמת היה כוונתו לצעורי לא מהני דברים שבלבו לבטל איסור ע"ז שהוציא במאמר פיו כשוחט לע"ז לפי"ז נ"ל דלפי מש"כ התוס' ד"ה לפני ע"ז דר"ה מיירי במומר וכיון ששחט לע"ז נתכוין לע"ז הרי דמיירי שלא נשמע מפיו ששחט לע"ז בכה"ג אף בספיקא דלצעורא יש להתיר אם הדין שא"א דשא"ש אינו אלא מדרבנן דהא ספיקא דרבנן לקולא ואע"ג דר"נ אוסר במומר שא"ה שמנסך שלא בפני ע"ז וע"כ מיירי שאמר להדיא שמנסך לע"ז ובכהאי גוונא דברים שבלב אינם דברים אם לא כשהמחשבה ניכרת ובמומר כיון דלא שייך גביה חזקה והוי רק ספק שקול תו לא הוי המחשבתו ניכרת ע"כ אף אם באמת לא כיוון רק לצעורי לא מועיל מחשבתו לבטל דבורו ולכך חל איסור וודאי מצד דבורו משא"כ בדין ר"ה בשוחט לפני ע"ז דמיירי שלא הוציא כלל מפיו ששוחט לע"ז רק מצד שהוא מומר ושוחט לפני ע"ז אנו באים לדון שמסתמא כיוון לע"ז הרי לעומת זה יש לצדד ולומר להיפך דלמא לא היה כלל במחשבתו לע"ז רק לצעורי כיוון ולכך שחט הבהמה בהיותה רבוצה לפני ע"ז כדי להטעות ולצער חבירו בו כי ידמה ששחט לע"ז. מעתה אם נחזיק דברי הפלתי שר"נ סובר שהדין א"א דשא"ש הוא רק מדרבנן פשוט לומר שלדידיה אף במומר היכא ששוחט בהמת חבירו לפני ע"ז ואינו מוציא מפיו מותר מטעם ספיקא דרבנן לקולא דבכה"ג לא בעינן מחשבתו ניכרת דהא לא הוציא מפיו שעושה זה לע"ז שפיר יכולין להתיר כשיש ספק השקול אף באפס חזקה ור"ה דאסר גם בכה"ג ע"כ סובר דאף מדאורייתא א"א דשא"ש ותו ליכא להקל מצד ספק רק היכא שיש חזקה ולכך אסור במומר כיון דליכא גביה חזקה וצריכים להחמיר אף בספיקא ושפיר הקשה ר"נ לר"ה מברייתא דהשוחט חטאת בשבת כו' כיון דלשיטתי' מדאורייתא א""א הוי כמחתך בעפר:

ולמדן א' הקשה דלפי דברי למה אסר ר"נ במעשה דעל נכרי לחנותא בע"ז דנ"ז דמהראוי שיהיה דין נכרי כדין מומר ונאמר דבסתם יש לנו לספק דלצעורי כוון והשיבותיו שאף אם כדבריו כן הוא שאין לחלק בזה בין נכרי למומר מ"מ לק"מ דלפי האמת דהיכי שאין הנכרי המשכשך מתכוין לצעורי יכול לאסור דשא"ש ולנסך יין של ישראל לאוסרים מגעו של נכרי אף בידוע שלא נתכוין כלל לנסך דמשום בנותיהם גזרו עיקר הגזירה ואסרו גם בהנאה כי עבדי רבנן דין היין כיון שנתנסך לפני ע"ז כמ"ש התוס' מס' ע"ז דף כ"ט ע"ב ד"ה יין או כמש"כ הר"ן בפא"מ שאביא לקמן אי"ה רק דאי לא משכחת כלל שהיה ביד הנכרי לנסך יינו של ישראל שלא ברשותו בא היה מקום לאסור משום ע"ז מגע של נכרי ביין ישראל משא"כ לפי האמת ובמעשה דנכרי דעל לחנותא מבואר בהדיא שלא חששו שנתכוין לנסך היין ואעפי"כ אסרו ר"נ (יעויין תוס' ע"ז דנ"ח ע"א ד"ה איקלע עוד תדע שלפי הגי' שלפנינו לא נזכר שם ר"נ):

היוצא לנו מכל הנ"ל דמדברי הראשונים משמע דגם לר"נ א"א דשא"ש מדאורייתא ורק חזקה אמרינן שכוון לצעורי אולם נ"ל שדבר זה במחלוקת שנויה בין הסוגיא בע"ז דף נ"ב ע"ב איתא בעיא מיניה ר' יוסי בן שאול מרבי כלים ששמשו בהן בבית חוניו מהו שישתמשו בהן בבה"מ וקמבעיא ליה אליבא דמ"ד בית חוניו לאו דע"ז הוא דתנן כהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש כו' איתיבי' כל הכלים אשר הזניח אחז במלכותו במעלו היכנו והקדשנו מאי לאו כו' עד היכנו שגנזו כו' לימא מסייע ליה מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח כו' אמר רב ששת ששקצו לע"ז אמר"פ כו' עד מי לא אמר ר' אושיעא בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם כו' עד הכא כיון שנשתמש בו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוטא ע"כ תוכן דברי הגמ' הצריך לענינינו. ובדף נ"ד ע"א איתא אמר להו ר"נ כו' כבר תירגמא ר"ה לשמעתין בבב"א, דאמר ר"ה היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן א' אסרה מנ"ל דאסרה אילימא מכהנים כו' ואלא מאבני מזבח ודלמא כדר' פפא ואלא מכלים דכתיב את כל הכלים אשר הזניח כו' ואמר מר היכנו שגנזו כו' והא אא"א דשא"ש אלא כ"א דעביד בהו מעשה איתסרו להו ה"נ כיון שעשה בו מעשה אסרה מקשי' בתוס' ד"ה ת"ש ב' אוחזין כו' ותורף קושייתם כיון דר"ה ועולא אוסרים אף להדיוט והרי דאחז ע"כ צ"ל דס"ל דהכלים נאסרו אף להדיוט ובההוא פרק הנ"ל באיבעי' הנ"ל מוכח דמכלי' דאחז לא נשמע לאסור רק לגבוה ולא להדיוט. ומה שמתרצים בתוס' ע"ז אין מקום לשיטת רש"י שם בדף נ"ד ע"ב ד"ה איתסר להו שכתב בזה"ל גזרו עליהן חזקיה וסייעתו איסור עולם אף להדיוט דקתני גנזום ול"א ליפרקו וליפקו לחולין עכ"ל הרי דאיכא הוכחה שנאסרו גם להדיוט הוא מדלא התירו הכלים ע"י פדיון:

אמנם לכאורה דחוי' דאי' לפי דברי התוס' מנחות ד"ק ע"ב ד"ה וכ"ש דלמ"ד יש מועיל אחר מועיל בכ"ש אין להם פדיון מדאוריי' וכ"כ הרמב"ם במלחמות פ' ר' ישמעאל וכן הלכה דיש מועיל אחר מועיל בכ"ש:

אמנם נ"ל דהא הטעם שאין פדיון לכ"ש הוא משום דקדושתם קדושת הגוף ודינם כקרבנות למזבח שאינם יוצאים ע"י פדיון רק כשהוממו יעויין ברמב"ם פ"ו מהל' מעשה הקרבנות שכתב דלכך אין לכ"ש פדיון לפי שאינו בהעמדה והערכה כתב בשעה"מ דגם לטעם זה צריכים לצרופי הטעם משום דכ"ש קדוש קדושת הגוף דאי לא היה להם רק קדושת דמים היה נפדין דומיא דנסכים ומנחות אע"ג דליתנייהו בהעמדה והערכה מעתה י"ל דלפ"ד רש"י בסוגיא ד"ה מחתך בעפר דאיסור ע"ז מפקיע שם קדשים כ"כ אם כ"ש נאסרים לגבוה משום ע"ז מופקע מהם שם קדושת הגוף רק שעכ"ז יכול להיות נשאר עליהם שם קדושת דמים שיהיה להם פדיון לצורך הדיוט והדמים יהיה לגזא דרחמנא כמו בקדושת בהמה טמאה שהוקדש דמיה לבדה"ב וא"כ מדהצריך גניזה לכלים דאחז שפיר מוכח דאף להדיוט נאסרו דאל"כ אלא לגבוה נאסרו אמאי נגנזו הא היה אפשר בפדיון מצד שכבר פקע מהם ע"י איסור דע"ז שם קדושת הגוף ולא נשאר רק לקדושת דמים ולזה מועיל פדיון ע"כ לר"ה ועולא לשיטתייהו שסוברים דמה שנאסרו כלים דאחז לגבוה היה מדאורייתא שפיר יש להוכיח מכלים דאחז דאף להדיוט אסור דאל"כ אמאי נגנזו הא היה להם תקנה בפדיון אבל בסוגיא דף נ"ב שרצו למיפשט דין כלים דבית חניו מכלים דאחז הוא בשיטת הסוברים שכלים דאחז לא נאסרו לגבוה רק מצד קנס באד"ר ולכן רצו שם למיפשט מהם לכלי בית חניו לאסרם ג"כ דרך קנס להדיוט ומדאורייתא לא חל עליהם שם ע"ז דא"א אדשא"ש ולפי"ז לא נפקעו מקדושתם והיה דין אותן כ"ש מדאורייתא ככל שארי כ"ש שהן בקדושתן כקדושת קרבנות למזבח ע"כ ליכא למשמע ממה שנגנזו כלים דאחז שנאסרו אף להדיוט די"ל דלעולם להדיוט לא נאסרו והא דלא איפרקו הוא משום דמדאורייתא נשארו בהיתר גם לגבוה ובקדושתייהו קיימו ע"כ לא היה להם פדיון כמו כל שארי כ"ש שאינם יוצאים מקדושתם ע"י פדיון וא"כ א"ש דלפי הסוגיא שבדף נ"ב י"ל שאין לאסור מדרבנן רק לגבוה ואם כסברת הנ"ל כן הוא שאף שמופקע שם קדשים מ"מ הוי עדיין כקדושת לדמים אם יש בו היתר הנאה יש לחדש דבר דלכאורה דברי התוס' ד"ה כיון דקניא ליה שכתבו דסוגיא דף קי"ד היינו כר"ה דלעיל יעויי"ש יקשה ממ"נ אי סברינן דאא"א דש"ש אפילו במעשה ע"כ צריכים לשנוי דהכא כיון דקניא ליה לכפרה כדידיה דמי ואי סברינין ד"א דש"ש ובמעשה מאי מקשה הגמ' שם בזבחים דמוקצה ונעבד לא משכחת לאחר דאקדשינהו הא שפיר משכחת כגון דעביד מעשה ומש"כ מהרש"א דהתם מיירי בלא מעשה אינו מובן דהא הקושיא הנ"ל היא כיון דבפשיטות יש גוונא למשכח מוקצה ונעבד אחר דאקדשינהו למה הוצרך הגמ' לאוקמי מתני' דשם כריה"ג ועוד קשה לשיטת הפוסקים דאין הלכה כריה"ג מה"ת למיקם מתני' דלא כהלכתא היכא דמצינו לשנויי בפשיטות יעויי"ש בלח"מ בהלכות איסורי מזבח פ"ד שהקשה מנ"ל להקשות דלמא מיירי בעבד מעשה בהקצאתו ועבדתו לבהמה ונ"ל דעל תירץ הגמ' שם קדשים קלים אליבא דריה"ג י"ל לפי דעת רש"י כאן כשנאסרו הבהמה משום ע"ז פקע שם קדשים מיני' וליכא למחייבי' משום שחיטת קדשים בחוץ א"כ עדיין ק' למה הוצרך במתני' למעט מוקצ' ונעבד לאחר דאקדשינהו מיתורא דקר' לפני משכן ד' ת"ל כיון שנאסר משום ע"ז פקעה הקדושה וא"כ אף אי לא הוי ממעטינן מואל פתח א"מ היכא דנראה ונדחו דס"ד כיון דחזי כבר ואידחי ראוי' קרינן בהו שנראו כבר מ"מ מה"ת היה עולה על הדעת לחייב משום ש"ח בכה"ג היכא שבעת ששחטה כבר פקע מבהמה זו שם קדשים וליכא עתה לתא שם שחיטת קדשים ונ"ל שי"ל ע"פ מה דאיתא בזבחים דף קי"ג ע"ב אי קרבן שומע אני אפי' קדשי בה"ב קראו קרבן ת"ל ואל כו' ולא הביאו מי שראוי לבוא כו' יצאו קדשי בדה"ב שאינן ראוי' כו' הרי דמה שאין בקדשי בדה"ב חיוב ש"ח לא ידעינן רק מפסוק ואל פתח א"מ א"כ אי ס"ד דמואל פתח לא ממעטינן היכא דנראו ונדחו כ"כ היינו יכולין לומר היכא שהיתה הבהמה קדשי מזבח וע"י גרם מעשה הר ממנה קדושת מזבח ועכ"ז עוד עליה שם קדושה לא גרועה מקדשי בדה"ב ושפיר ה"א ששייך גבה ש"ח דהא הוא קודש עכ"פ מצד שעדיין עליה שם קודש לדמי' כשהומם ואל פתח א"מ ג"כ שייך גבה דהא קודם שנדחה מקדושת מזבח היה ראויה להקרבה אל פא"מ וגם עתה קרינן ביה קרבן ד'. דהא דמיה כשתומם יעלו להקדש ולפי"ז לפי"ד הראשונים דמחמת חלות איסור ע"ז על בהמת קדשים היכא שלא נאסרה גם להדיוט לא נפקע ממנה רק שם קדשי מזבח ועוד עליה קדושה מצד שיש לה פדיון כשיפול מום ויהיה הדמים לבדה"ב ולקרבנות וכדמוכח כן מדין מוקצה ונעבד שדמיהן אחר שהוממו שייך לגבוה וא"כ א"ש תירוץ הגמ' בקדשים קלים ואליבא דריה"ג ותו ל"ק קושיא הנ"ל דהא מחמת שנעשו מוקצה ונעבד פקע שם קדשים מיניה ז"א דהא מוקצה ונעבד בלא מעשה אינו אסור אלא לגבוה ולהדיוט משרי שרי וא"כ עדיין נשאר על אותה בהמה שם קדושה לדמיה כשתומם ותפדה וכיון שעתה לא גרוע עכ"פ מקדשי בה"ב ואל פתח א"מ כבר היתה ראוי קודם שנאסרה משום מוקצה ונעבד והוי נראה ונדחו וא"כ שפיר ס"ד לחייב משום ש"ח ולכך צריכים למעוטי מפסוק אל משכן ד'. והשתא דאתינן להכא מיושב גם קושית הלח"מ הנ"ל דהגמ' לא הוי מצי לשנויי שמשכחת מוקצה ונעבד אחר שאקדשינהו וכגון דעבד בה מעשה דאי בכה"ג דעבד מעשה הרי אסורה גם להדיוט ואצ"ל נעבד כמבואר ברש"י כאן ריש הסוגיא וברמב"ם הל' ע"א פ"ח ד"ב וכיון שכן גם שם קדושה לקדושת בדה"ב ולקנות קרבנות בדמיה לא שייך גבה דהא אין לה דמים לא למזבח ולא לבד"ה ומה"ת יהיה ס"ד לחייב בשחיטה משום ש"ח הא ל"מ שם שחיטת קדשים בחוץ דהא כבר פקעה קדושתה ואם נאמר דמוקצה אינו אסור כלל רק להקדש אשל להדיוט ליכא איסור מצד מוקצה יש ג"כ להחזיק דברי הנ"ל עפמש"כ הלח"מ דמוקצה אף במעשה אינו אסור בדשא"ש לגבוה וא"כ בפשיטות א"ש קושי' הגמ' ממוקצה וק' הגמ' מנעבד א"ש עפ"ד הנ"ל דנעבד אסור גם להדיוט אם עשה מעשה:

אמנם נ"ל לומר דלא שייך לומר דפקע שם קדשים מיניה רק כשנאסרו גם להדיוט אבל באם לא נאסרו רק לגבוה ולהדיוט אינם אסורים לא פקע שם קדשים וכן מדויק מלשון רש"י שכתב כיון דנאסרו וכו' נעשית כו' עפרא בעלמא אבל בגוונא שלא נאסרו אלא לגבוה ולהדיוט אינה אסורה הרי דלא נעשית של ע"א ונ"מ כלל תקרובת ע"א רק מ"מ פסלה התורה לגבוה כיון שנעבד בה עברת ע"ז ע"כ פשוט לומר שאינה לגבי גבוה אלא כשאר פהמ"ק ומה"ת דנפקע מיניה שם קדשים ע"כ כשיקרב השוחט ושחטה בחוץ היתה עומדת וראוי לפתח א"מ ולמשכן ד' שפיר יש לחייב משום ש"ח על תחלת השחיטה הגם שתיכף כשהתחיל לשחוט נפסלה שוב לגבוה מחמת תקרובת ע"א מ"מ הלא כל ש"ח כן למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף שמיד ששחט בה פורתא אינה ראויה לפתח א"מ ועיין ב"ק דף ע"ב ע"א ד"ה דאי ישנה שהקשו כן ופשוט לומר דלרש"י לא הוי ניחא תירץ התוס' שם ע"כ סובר רש"י כיון דגלי קרא בחיוב ש"ח הגם דלאחר ששחט בה פורתא תו אינה ראויה עוד לפתח א"מ כ"כ אם ע"י תחלת שחיטה נוסף עוד איסור משום ע"א מ"מ אינה פוטרה משום ש"ח אלא כיון שהיה ראוי, טרם שהתחיל לשחוט מחויב על ש"ח ע"כ הצריך רש"י לפרש דקושית ר"נ כאן אינה מצד שאינה ראויה לפתח א"מ רק משום דפקע שם קדשים אינה כיון שנאסרו משום ע"ז ולכך מדייק ר"נ דמחתך בעפר הוא אבל כ"ז כשנאסרו רק להדיוט אבל כשאינה אסורה רק לגבוה שפיר חייב על תחלת השחיטה ומש"ה ל"ק למה לא פריך ר"נ אדעולא דמדעולא לא משמע שאסור גם להדיוט וכ"כ התוס' במסכת ע"ז דנ"ד ע"א ד"ה היתה שעולא אמר דינו לאסור לגבוה אבל נאסור להדיוט לא נשמע מדעולא אבל לר"ה דאוסר אף להדיוט שפיר הקשה ר"נ כיון דחל איסורא אף להדיוט מקרי איסורא תקרובת ע"א ופקע שם קדשים מיניה והוי כמחתך בעפר ושעפי"ז יש לפרש דברי הגמ' והא עולא מעשה כ"ד קאמר שלא כדברי רש"י ותוס' רק הכי פירושה מדסתם עולא דבריו ולא הזכיר מעשה רבה כוונתו בוודאי מעשה כ"ד ועל מעשה כ"ד כיון דאמר ר"ה כיון ששחט בה סי' א' אסרה ואסמכינן אדעולא נראה דמאי שאמר סי' אחד הוא לאו דוקא א"כ גם בחטאת עוף קשה כיון שהתחיל לשחוט פורתא ונאסרה משום ע"ז גם להדיוט פקע שם קדשים מיניה ולפ"ד מיושב גם ק' הפליתי בסי' ד' ס"ק ג' על דברי ר"פ אי לאו דאמר ר"ה סי' א' כנ"ל דהא עכ"פ מכלים דאחז שמעינן דלגבוה אסור אפי' בשמוש כ"ד יעויי"ש ולפי"ז א"נ לכל דברי האריכות הנ"ל ויש לפרש דברי הגמ' בזבחים דקדשים קלים ואליבא דריה"ג דמוקצה ונעבד בלא מעשה אינם אסורים אלא לגבוה דבע"ח אינם נאסרים להדיוט בלא מעשה ובכה"ג שאין עליו שם תקרובת ע"א רק שנפסל לגבוה לא פקע מיניה שם קדשים משא"כ אי הוי אוקמיני' באק דשיה ואקציה במעשה לע"א או עבדו במעשה דבכה"ג אקרי תקרובת ע"א ואסור גם להדיוט פקע שם קדשים והסברא שופטה דליכא גבי' שם שחיטת קדשים בחוץ ונ"צ לזה לקרא אל משכן ד' דלא שייך הסברא כיון דנראה רק היכא שאחר שנדחה מ"מ עדיין שם קדשים עליה משא"כ היכא דהוי כמחתך בעפר וראי' לדברי אלה מהא דאיתא בתמורה דף כ"ט ע"ב דמוקצה ונעבד אין להם פדיון כ"א כשהוממו הרי דלא פקע מנייהו הקדושה ולפי"ז נסתרה דברי הראשונים בישוב קושית דברי התוס' ד"ה ת"ש ב' שוחטין שכתבתי. דכיון שנאסרו כ"ש לגבוה מצד ע"ז נפקעו מקדושת הגוף והיה מועיל להם פדיון והרי כאן בררתי דאם אין איסור מצד ע"ז רק לגבוה לא נפק הקדושה ואם דין דלא שייך בכלים מה"ת יועיל להם פדיון הרי בהמה שנאסרה לגבוה משום מוקצה או נעבד אין לה פדיון כ"א אחרי שהוממו. אמנם עדיין י"ל סתירת הסוגיא הנ"ל די"ל דא"ש למ"ד שם במנחות דכ"ש טהורין אינם נפדין וכ"ש שנטמאו כטהורין דמי משום דא"ל טהרה במקוה ע"כ לפי הסוגיא בדף נ"ב שלא היה איסור בכלים דאחז אלא מדרבנן ומדאורייתא היה ראויה למלאכת הקודש לזה היה דינם לענין פדיון דכ"ש טהורין שאין להם פדיון לכך גנזום והסוגיא בדף נ"ד שסוברים דכלי אחז נאסרו מדאורייתא היה דין כ"ש ככלים טמאים דכיון שלא היה תקנה לאותן הכלים היה מהראוי שיועיל להם פדיון דשאני טמאים בטומאה דעלמא שיש להם טהרה במקוה מה שאין כן בכה"ג שנפסלה לגבוה מצד ע"ז באפס מציאות תקנה (יעויי"ש בשעה"מ פ"ז מהל' מ"ה סוף ד"ה וכ' הרב):

ודע שמבואר מדברי התוס' מס' מנחות דף ק"א ע"א שיש חילוק בכלי המקדש בין אותן כלים שהיה שמוש בהם מקרי שימוש מזבח בין כלים שנשתמשו במקדש לשארי דברים דלראשונים הי' הדין כ"ש והיה בהם דין מועיל אחר מועיל משא"כ הכלים שלא היה עליהן שם כ"ש כגון קרדומות לבקע בהן עצים שעליהם לא היה קדושת הגוף ולפ"ז י"ל דרש"י סובר כדברי התוס' והרמב"ן הנ"ל שאין לכ"ש פדיון מדאוריתא דקדושתן קדושת הגוף לדידן דקיי"ל דיש מועיל אחר מועיל לכ"ש (ולא כתוס' במעילה דף י"ט ע"ב ד"ה מ"ט ומ"מ דייק רש"י שפיר כלי אחז דאף להדיוט נאסרה דהא כתיב בקרא וכל הכלים אשר הזניח אחז במלכותו במעלו אשר מעל ממלת כל נשמע דאף הכלים שלא היה דינם ככ"ש נגנזו ואמאי הא לכלים אלו היה להם תקנת פדיון דהא לא היה עליהם קדושת הגוף א"ו דנאסרו גם להדיוט ומדויק בזה לשון רש"י בע"ז דף נ"ד ע"ב ד"ה ואלא מכלים שכתב בזה"ל של ביה"מ ולפ"ד אלה י"ל דסברת רש"י בד"ה רביצה דאם הגבי' קנאה בהגבהה ונעשה שלו ויכול לאסרה מוכרחת הוא לשיטת רש"י ולא לשיטת תוס' ואקדים לזה דברי הגמ' מס' ב"ק דף ע"א דמוקי שם ר' יוחנן הברייתא דטבח ומכר בשבת בטובח ע"י אחר ומקשה הגמ' שם ור"מ אמאי מחייב שוחט לאלילים כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסור הנאה הוא ולא דמרי' קטבח יעוי"ש בתוס' ד"ה בשלמא שכ' הך סוגיא אתיא כמ"ד בחולין דף מ' א"א דשא"ש כוונתם דלמ"ד דאא"א דש"ש א"א לאסור משום ע"ז דאף דמסקי התם בתוס' שמיירי שיתן הגנב רשות להשליח לשחוט כרצונו אפילו לע"ז מ"מ אין ביד השליח לאסור דהא הבהמה אינה של הגנב והגנב שעצמו אינו יכול לאסור על בעל הבהמה (והפ"י שגג בזה) ולפי"ז קשה מאי מקשה הגמ' ור"מ אמאי מחייב הא המ"ד שסובר א"א שא"ש יליף לה מכלים אשר הזניח אחז והרי ר"מ שסובר בקדושין דנ"ד ע"ב דהקדש במזיד מתחלל ליכא למשמע דא"א דשא"ש מכלים דאחז דהא אחז מעל בהכלים בשימוש לצרכו לע"ז ויצאו בזה לחולין והוי כשלו דקנאוהו בהפקירא כעין דברי רש"י בע"ז דנ"ב ע"ב ד"ה דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה כו' וכיון דנפק לחולין כקנינהו בהפקירא והו"ל דידהו וכשנשתמשו שתמשו בהן לע"ז נאסרו עכ"ל הרי אף דמסתמא לא נתכוונו האויבים על קניית האבנים מ"מ ממילא נעשו כשלהם ושפיר היה יכול לאסרן וצ"ל דלר"י בקדושין דנ"ה ע"ב שמדחה התם תירוצו של ר' אושעיא יעויי"ש ומשני דברי המשנה בהמה שנמצאת כו' ממתין לה עד שתומם כו' יעויי"ש אצ"ל דר"מ סובר דגם קדושת הגוף מתחלל במזיד וסברינ' דע"כ לא קאמר ר"מ דהקדש במזיד מתחלל אלא בקדושת דמים אבל קדושת הגיף לא מתחלל ויעויי"ש במפרשים שמסקו כן אליבא דר"י וכיון שכ"ש המה קדושים בקה"ג לא נתחללו במעלו שמעל בהם אחז עכ"ז נאסרו ומוכח שפיר גם לר"מ דא"א דשא"ש. אבל עכ"ז קשה דאכתי ליכא הוכחה לר"מ מכלים דאחז רק שאדם יכול לאסור דשא"ש לגבוה אבל להדיוט א"א למשמע די"ל דבאמת לא נאסרו רק לגבוה וממה שגנזו ליכא ראיה דלכלים שהיו כ"ש והיה עליהם קה"ג לא הועיל פדיון ואי מכלים של ביה"מ לא היה עליהם קדושת הגוף שהיה מועיל להם פדיון הא כלים כאלו שמועיל בהן פדיון יוצאים לחולין ע"י מעילה והרי אחז מעל ואף שמעילתו היה בהם במזיד הא לר"מ עכ"פ קדושת דמים אף במזיד מתחלל ולכך הצריכו לגנוז כל הכלים ואין ראי' מכלים דאחז שיהיה ביד אדם לאסור דשא"ש אף להדיוט ומאי מקשה הגמ' ר"מ אמאי מחייב שוחט לאלילים כו' אה"נ הוא כו' הא לר"מ ליכא למיסר בהנאה להדיוט דמה"ת אתיא לה שיהיה ביד אדם לאסור דשא"ש להדיוט. אמנם לשיטת רש"י שסובר דהיכי דאגבהה קניא והוי כשלו שיהיה בידו לאסרה אפילו למ"ד אא"א דשא"ש ל"צ כלל כדברי התוס' הנ"ל דסוגיא דב"ק אתי' כמ"ד דאדם אוסר דשא"ש דאף למ"ד אא"א דשא"ש א"ש כיון שביד הגנב משגנבו ונעשית כשלו לאסרו שפיר נאסר גם ע"י שלוחו שנתן לו רשות לשחטו כרצונו אף לע"ז וכדברי הפ"י שרמזתי לעיל:

ולפי"ז יש ליישב המשך לשון הגמ' שם שנראה שקושית הגמ' ור"מ אמאי מחייב בשוחט לע"ז אינו אלא לפ"ד ר"י וסייעתו דמוקי בטובת ע"י אחר דר"מ מת ומשלם ל"ל ועפמ"ש דעיקר הקושיא דאף אם נאמר דלר"מ אא"א דש"ש מ"מ נאסר משום שחיטת ע"ז שנעשה ברשות הגנב דהוי כדידיה מדאגבה אמנם יש לדחות דאין שם קניי' לגנב לדמי החפץ שגנב כ"ז שהיא בעין ול"א מדאגבה קניא אבל לר"י שסובר דר"מ ל"ל מת ומשלם עכצ"ל שר"מ סובר דאמרינן מדאגבה קניא מדמחייב במנסך ואף שמיירי בח"ל שותפות יפטור מדין קלב"מ א"ו צ"ל מדאגבי' קניא ולא משעת אונסין כשואל ומקשה הגמ' שפיר ור"מ אמאי מחייב בשוחט לאלילים ולשיטת התוס' בלא"ה ל"ק דהתוס' לשיטתייהו בכאן כד"ה ת"ש מפרשי' דקרא דכל הכלים וודאי איירי לגבוה ומ"מ אייתי ראי' לעולא דכיון דאסורי אע"פ שלא עשה בהן אחז שום שינוי אלא שנשתמש בהן לע"ז א"כ היכא דעבד מעשה גמור שמתחיל לשחוט הבהמה אי"ל למימר דאסור אפי' להדיוט עכ"ל לדבריהם אין הראי' מכלים דאחז כפירש"י מדלא נפדו מעתה י"ל דגם לר"מ מוכח מכלים דאחז דאף בלא מעשה א"א דשא"ש לגבוה וילפינן מזה דבמעשה אסור אף להדיוט ואין לדחות דשאני בכלים דאחז שיצאו לחולין מחמת שמעל בהם אחז כנ"ל דאכתי מוכח דשגנזו גם הכ"ש דקדושתם היה קה"ג וכמ"ש לעיל דלר"י אליבא דר"מ הקדש בקה"ג אינו מתחלל במעילה ועדיין קשה לשיטת הר"ן שבפ' ר"י אחז פירש"י דילפינן להדיוט מדלא נפדו ובחי' כאן כתב שגם רש"י מודה דאף באגבה א"א למיסר דש"ש א"כ נשאר קושייתי הנ"ל מאי מקשה הגמ' ור"מ כו' כיון דשחט בה פורת אסרה ודע שלפ"ד הנ"ל בשיטת רש"י אליבא דר"מ לא נשמע שא"א דשא"ש להדיוט ולכאורה נראה בפשיטות שלמ"ד שמפרש המתני' המטמא והמדמע והמנסך מנסך ממש כ"כ מתפרש הברייתא שבגיטין דף נ"ג ע"ב המטמא והמדמע והמנסך א' שוגג וא' מזיד חייב דברי ר"מ וא"כ יש להקשות לר"מ מנסך, והא אא"א דש"ש ואין לומר דאית ליה שותפת דהא ר"מ סובר דאמרי' ברירא במתני' בלוקח יין מבין הכותים כו' ומיחל ושותה מיד דברי ר"מ וא"כ יכולין לחלק היין מה שיהיה לשיתוף בחלקו השני מדין ברירא יהיה מותר וא"ל מדאגביה קניא והי' בידו לאסרה דא"כ מאי מקשה הגמ' כאן אליבא דמ"ד אא"א דשא"ש ממתניתין דמנסך ובאמת כן קושית התוס' בד"ה רבוצה דלפ"ד רש"י דכי אגבה יכול לאסרה מאי מקשה הגמרא ממנסך ותירצתי דרש"י סובר דהסוגיא דהכא לא נחתי לפרש במנסך שהגביה ע"מ לגזלה אלא ע"מ לאסרה וכן הוא כאן ברש"י ד"ה פטור מלשלם כו' משעה דהגביה ע"מ לאוסרו חייב לשלם ע"כ ובכה"ג אינה נעשית כשלו אלא אם בידו לאסרה משא"כ למ"ד אא"א דשא"ש שאף שהגביה ע"מ לאסרה לא עשה כלום דהא לא יהיה בידו לאסרה ומקשה הגמ' שפיר למ"ד אא"א דשא"ש ממנסך:

שוב שמעתי שקצת מסיגנון הנ"ל העיר כבר א' מהחברים עכ"פ יצא לי מזה דלמ"ד אא"א דש"ש לא שייך במנסך מדאגבה ע"מ לאסרה קשיא דהא ע"ז אנו דנין שלא יהי' בידו לאסרה ולא הוי הגבהתו ע"מ להזיק ובפרט לפמ"ש לעיל ל בפשיטות יותר דא"כ אמאי נאסר היין שניסך בשוגג שסבר שהיין שלו או שסבר שאין היין נאסר בזה ולכך צריכין לשנויי דגמרא איירי באי"ל שותפות ותירץ זה א"א לומר לר"מ דא"ל ברירה וכנ"ל וא"כ קשה גם לפי האמת דמסקינן דגם ר"נ וסייעתו סוברים דא"א דשא"ש היכי דלא שייך לצעורי מ"מ לר"מ אא"א דשא"ש להדיוט דמהיכי אתיא ליה דלפמ"ש ליכא הוכחה לר"מ מכלי אחז ואין לאסור להדיוט במנסך יין חבירו וכן לפמ"ש תחלה דראי' מכלי אחז הוא משום דמיד שנאסרו משום ע"ז היה לתת פדיון ג"כ אין ראי' לר"מ דלשיטתי' דבמזיד מתחלל יצאו לחולין אחר שנאסרו לגבוה:

אמנם לפ"ד הר"ן בע"א פ"ט דף נ"ד ע"ש דילפי מכלי אחז דגם להדיוט אסור צ"ל דלא ס"ל הסברא שאמרו בדף נ"ב דלכך לא הותרו אבני המזבח להקדש משם דאשתמיש בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוט דאל"כ מנ"ל דכלי אחז נאסרו להדיוט מצד ע"א דלמא משום דלאו אורח ארעא כו' יעויי"ש מ"מ י"ל דלפי האמת יש הוכחה לר"מ דצי"א דשא"ש מאבני מזבח ואין לדחות דלמא כר"פ דקרא מצא ובאו בה פריצים וחללוהו וא"כ קשה קושית הגמ' ולשקלינהי ולתברינהו ולנפשייהו א"ו צ"ל דלא כר"פ שלא יצאו לחולין ע"י ביאת הפריצים ומ"מ נאסרו משום דא"א דשא"ש וכיון שלא זכי בה הפריצים היה דינם כע"ז של נכרי ביד ישראל וכעין מש"כ הר"ן בפ' ר"י בסוגיא דואשריהם תשרפון באש ממילא לפי שיטת בעה"מ בפ' ר"י דאבני מזבח אין דינם ככ"ש כי אין קדושתם כקה"ג קשה אמאי נגנזו הא היה אפשר להוציאם לחולין ע"י פדיון א"ו דיכול אדם לאסור דשא"ש אף להדיוט וא"ל דלמא מש"ה נאסרו אבני המזבח משום שיצאו לחולין במעל האויבים שמעלו בהם לר"מ הקדש במזיד מתחיל ז"א דאף שר"ע סובר דגם מעילה במזיד מתחללת מ"מ ז"א אלא כשהמעילה ע"י ישראל דבני מעילה נינהו אבל נכרי לאו בני מעילה נינהו וכ"כ המאור יעויי"ש (רק שיש מקום לפקפק דאליבא דר"מ דבמזיד מתחלל דיש קנין דרך גזלה מהקדש אפשר אין חילוק בין נכרי לישראל ואי"ה אבאר). היוצא מזה דלדעת הרז"ה דאבני מזבח לא הי' כדין כ"ש למעילה ופדיון יש לפי המסקנא אף לר"מ ראי' מאבני המזבח דא"א דשא"ש אף להדיוט:

אמנם לפ"ד המלחמות שסובר דאבני המזבח הי' קדושתן קה"ג ככ"ש ב א"א למילף מאבני מזבח דא"א דשא"ש להדיוט די"ל דלא נאסרו אלא לגבוה ולפדותן א"א דאין פדיון בכ"ש ואם נחזיק במ"ש לעיל דאיסור ע"א מפקיע קה"ג גבי כ"ש ומועיל להם פדיון אם יש להם היתר להדיוט גם לדעת הרמב"ן י"ל דר"מ יליף מאבני מזבח דא"א דשא"ש אף להדיוט דאל"כ קשה למה נגנזו אבני מזבח הא מחמת שיקוץ האויב נאסרו לגבוה ובטל מהם שם קה"ג ושוב היה אפשר לפדותן ולהתירן להדיוט א"ו דנאסרו אף להדיוט אבל לפמ"ש הר"ן בבר"י בשם הרמב"ן דאף למ"ד א"א דשא"ש במעילה מ"מ אם נכרי אוסר בע"ז במעשה דבר של ישראל שלא מרצונו מועיל ביטול לע"ז זו ע"י נכרי וטעם הדבר כיון דלענין האיסור נחשב כשלו ע"י המעשה ע"ש יכול לאסרו כ"כ הוי כע"ז של הנכרי לענין הביטול א"כ א"א לומר דלר"מ הילפותא דא"א אף להדיוט אתיא מאבני מזבח דאי מטעם זה נאסרו אבני מזבח קשה קושית הגמרא ליתברינהו ע"י נכרי ויתבטל איסור ע"ז ומוכרחים אנו לומר כתירץ הגמ' בדנ"ב ע"ב לאו אורח ארעא וכו' ולגבי' לא הועיל ביטול הנכרי דלגבי' יכולים לאסור אף בלי המעשה ולא מטעם דחשיב כשל הנכרי וכיון שלא הוי כשל נכרי אין מועיל ביטול וכיון שע"כ צ"ל הסברא דלאו אורח ארעא תו ליכא הוכחה מאבני מזבח דא"א דשא"ש אף להדיוט:

המעיין בדברי הרמב"ן הנ"ל שמובא בר"ן יראה שכוונתו כמ"ש דרק אם אינו יכול לאסור של ישראל אלא במעשה אמרינן שהטעם דכיון שעבד מעשה נחשוב כאלו ומשום זה יכול לאסרו ע"כ מועיל ליה ביטול כדין ע"ז של נכרי משא"כ אם היה הדין שא"א דשא"ש אפי' בלא מעשה דכיון דאף בלא מעשה אוסר ע"כ תו ליכא לומר שהטעם שנחשב כשל העכו"ם ואין מועיל ביטול וכך כוונת הגמרא בע"ז דנ"ג כתיב ואשריהם תשרפון כו' והא אא"א דשא"ש כלומר דהא דאא"א דשא"ש אלא במעשה והיינו שע"י המעשה נחשב כאלו הוא של האוסרו ונמשך ממילא מזה שמועיל ביטול הע"ז ז ע"י עכו"ם היכא שאסרו על ישראל בכח המעשה שלו:

ודע דמהא דאוסר ר"מ במסכך גפנו על תבואתו של חבירו ליכא למשמע בעלמא שסובר אא דשא"ש דא"כ לא א"ש תירוצו של הר"ן בפ' ר"י שכתב שהקושיא והא אא א דשא"ש קאי למ"ד דאף במעשה אינו אוסר והרי הסוגיא אליבא דרב שם דהוא מרא דשמעתי' שם בישראל שזקף לבינה ואמר ר"א שלמד דין זה מואשר הם תשרפון באש והא במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו פסק רב כר"מ כדמסקינן שם ביבמות דפ"ג ע"ב עוד קשה דהא בב"ק דע"א אמרינן מאן חכמים דפטרי' בשוחט לע"ז ר"ש כו' ומפרשי' התוס' דהך סוגיא אתיא כמ"ד א"א דשא"ש והרי ר"ש מתיר במסכך גפנו כו' א"ו דמפלוגתא דר"מ ור"ש ור"י במסכך ליכא למשמע מיני' כמבואר למעיין בירו' פ"ח דכלאים על המשנה דמסכך יעויי"ש בדברי הרא"ה בבדה"ב דף י"א שכתב טעם למ"ד שאוסר במסכך גפנו משום דהתם האיסור שייך במילתא וחשובי תרווייהין כשותפין ומאן דמתיר טעמו משום דכלאים לא מיתסרו לעולם אלא בדניחא ליה וסבר האי תנא דניחא להו לכולהו בעלי' בעינן ויעייין בר"ש במשנה הנ"ל הן אמת שלפי מה שהקשיתי לעיל ל לפי האמת אליבא דר"מ דלדידיה דא"ל ברירה לא משכחת מנסך בא"ל שותפות דחוי מעיקרא לפמ"ש התוס' בגיטין דכ"ה דר"מ ל"ל ברירה רק בגוונא דשני לוגין דאתני בפירוש תחלה שאני עתיד אבל בחלוקת אחין ל"ל ברירה וממילא גם בשותפין שחלקו ל"ל ברירה אמנם עכ"ז יל"ד קצת על לשון הגמ' כאן שלא העמידו קושיא ממשנה דמנסך רק לר"נ ור"י ור"ע שסוברים דאא"א דשא"ש ולמ"ד מנסך ממש ונראה דלר ה ל"ק והא אף לר"ה שסובר א"א ג"כ קשה מברייתא דמנסך א' שוגג וא' מזיד חייב דברי ר"ע דהא לר"מ מהראוי שיהיה הדין שלא יהיה ביד אדם לאסור דש"ש וכנ"ל דהא ר"מ לא יליף לאסור רק מכלי אחז ולר"מ ליכא למילף מכלי אחז לא איסור דאורייתא ולא איסור דרבנן כ"א לגביה ויותר היה אלימא קושית הגמ' אליבא דר"ה שהוא מתלמידי רב ורב אמי מנסך ממש איך היה מפרש דברי ר"מ במנסך דהא לר"מ אא"א דשא"ש וצריכים גם לר"ה לשנויי דגמ' דמיירי באי"ל שותפות ועכ"פ קשה כשנחזיק כדברי הרשב"א במה"ב דין ע"ב דקיי"ל כר"ה ועוד שהרי הקשו בגמ' על ר"נ ור"ע משוחט חטאת ו וממטמא ומדמע ומנסך ואע"ג דשנינהו אשנייי לא ניקום ונסמוך יעויי"ש שמחזיק למסקנא לדוחק להעמיד מנסך בשותפות ולכך מחליט שהל' כר"ה והרי לפימ"ש אף לר"ה צריכים לתרץ כן בברייתא דאף לאד"ר ליכא למילף אליבא דר"מ מכלי אחז ולכאורה י"ל דלר"מ יש בלא"ה הוכחה פשוטה דא"א דשא"ש דאי' בע"ז דנ"ג ע"ב אמר ר"י אמר רב ישראל שזקף לבינה כו' דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה הוא להם מאבותיהם ואא"א דשא"ש כו' אלא בדחו לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו כו' דלמא בעגל הוא דניחא להו במידי אחרינא לא. א"ק אלה אלקיך ישרא' מלמד שאיוו לאלקות הרבה כו' ע"כ ובילקוט פ' עקב אי' והשתחויתם להם כו' וכן הוא אומר וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל אחרים אומרים אלו לא שתפו ישראל שמו של הקב"ה בע"א כלים היו מן העולם וכו' רשב"י או' כו' אלה אלקיך ישראל מלמד שעשו עגלים הרבה. הרי דאחרים סברו דאלה אלקיך ישראל קאי על שיתוף ולא שאוו לאלהות הרבה וסתם אחרים הוא ר"מ כדאיתא בהוריות די"ד דאסקו לר"מ בשם אחרים (יעויין תוס' סוכה די"ב ע"ב ד"ה אחרים) וא"כ קשה לר"מ אמאי הוצרכו לשיתוף האשרים בכניסתן לארץ ואי משום דפלחי לעגל גלי אדעתי' דניחא להו דלמא בעגל הוא דניחא להו וכקושית הגמ' או צ"ל דא"א דשא"ש וגם לר"ש לשיטתו יש הוכחה זו דא"א דשא"ש וא"ש סוגיא דב"ק דף ע"א אפילו למ"ד אא"א דשא"ש דהא ר"ש הוא שפוטר בשוחט לע"א ולדידי' מוכח מקרא דא"א דשא"ש:

אמנם לפמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן בפרק ר"י דאף אי א"א דשא"ש במעשה מ"מ כיון שאין האיסור אלא מצד שעשה המעשה והוי מחמת זה כשל האוסרו היה לאותן האשרים דין ע"ז של נכרי והיה מועיל להם ביטול וא"ש הוכחת רב אף למ"ד א"א דשא"ש במעשה, א"כ קשה לפי הרמת לר"מ ור"ש שמובא שם בילקוט שאינם מפרשי' מאלה אלקיך שאוו כנ"ל א"כ קשה למה נצטוו לשרוף אשריהם הא היה מועיל ביטול גם לפ"ד הנ"ל דלר"מ מוכח מואשריהם תשרפון דא"א דשא"ש יש להקשות דא"כ אמאי מקשה הגמ' לר"נ ור"ע ור"י ממתני' דב' אוחזין כו' הא סתם מתני' ר"מ ולשיטתי' מוכח מקרא דא"א דשא"ש וא"צ לדחוק דמיירי בשותפת וא"ל דאף לר"מ לאו מוכח מקרא דואשריהם תשרפון רק דבמעשה רבה יש לאסור דהא אשירות אינם אסורים אלא כשנטעו אותן מתחלה לע"ז וזהו מעשה בה ומלבד זה י"ל שהיה צריכים לחוש דלמא נעשה בהם ע"י הנכרי מעשה רבה לע"ז ומקשה הגמ' שפיר ממתני' דב' אוחזין דשם לא הוי אלא מעשה כ"ד כמ"ש הר"ן בה' שיטות ז"א דא"כ הדרא קושיא לדוכתיה מאי מקשה הגמ' בב"ק לר"מ מכי שחט בה פורתא אסרה הא לפי הנ"ל לא מוכח לאסור אליבא דר"מ אלא במעשה רבה עכ"פ הרווחנו בדברי הנ"ל ליישב קושית הפליתי בסי' ד' ס"ק ג' הנ"ל בקוצר ותורף דבריו שלפ"ד התוס' בע"ז דילפינן הואיל ומעשה זוטא אוסר לגבוה ש"מ דלהדיוט אוסר מעשה רבה קשה למה אמר ר"פ אי לאו דאמר ר"ה סי' א' לא הוי חטאת תיובתא מאי מעשה מעשה רבה והא אף אי בהדיוט אינו אוסר רק מעשה רבה ולא זוטא. מ"מ לגבוה אסור אף במעשה זוטא דילפינן מכלי אחז רק של הדיוט נחתינן לדרגא שלא לאסור רק במעשה רבה דאם נאמר שלא ילפינן מכלים דאחז ענ"ל למיסר להדיוט במעשה רבה וא"כ דלגבוה אסור אף במעשה כ"ד אכתי קשה על ברייתא דהשוחט חטאת כו' ולפמ"ש מיושב דאי הוי אסרינן מאי מעשה רבה היינו יכולין לומר דלאסור להדיוט במעשה רבה מואשריהם תשרפון באש דילפינן דס"ל כר"מ ור"ש שאלה אלקיך לא דרשינן שאיוו לאלקות הרבה וכנ"ל ומכלי אחז לא ילפינן כלל ולכך גם לגבוה לא אסרינן במעשה זוטא ודע שהקשיתי לעיל לפ"ד הרמב"ן שמועיל ביטול לע"ז היכא שלא נאסרה רק ע"י נכרי אמאי נתבטלו ע"י נכרי האשירות י"ל דבע"ז דף מ"ד איתא דר"ה רמי כתיב ויאמר דוד וישרפם באש וכתיב וישאם ל"ק כאן קודם שבא איתי הגתי כו' ואיתא בתוס' תימא למה לא לקח עכו"ם לבטל בע"כ כו' יעויי"ש בפני משה על הירושלמי די"ל שהיה נוח לדוד לקיים מצות שריפה. ולפ"ד צ"ב קושית הגמ' בדף נ"ג ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי להו מה בכך דלמא נאמר ואשריהם תשרפון למצוה (וכיוצא מזה מצינו גבי חמץ שמצותו בשריפה ואם מבטל בלבו א"צ לשרוף ומובא במרדכי פסחים בשם ריב"א שאין לבטל חמץ קודם שריפה כדי שיקיים מצות שרפה עד"ז י"ל דלגבי אשרות כך נאמרה המצוה לשרפן אם לא יבוטלו ע"י נכרי) ופרשתי במ"א שלפי הנ"ל צ"ל שכוונת הגמ' ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי אינו כפי' רש"י שמפרש שהיה לבטל ע"י נכרי. אלא כאשר אבאר דבע"ז דף ס"ד ע"א מסקנת הגמ' בע"ז של נכרי שנתגיירו שדינם כע"ז של נכרי שנתבטל דכיון דדעתי' לאגיורא וודאי בטלה ומתוך דברי הפוסקים ומרדכי ביררתי שהכוונה שממילא נתבטלה הע"ז לפי"ז י"ל דכל אשירות מדורות הראשונים קודם שזכה בהם אברהם אבינו ע"ה הוי כנתבטלה ע"י אבותינו וכשנגשו כל ישראל להכנת קבלת התורה ואף בעוד שהיו במצרים כשמשכו ידיהם מע"ז בטלו בלבם כל הע"ז השייך להם וביטול זה היה מועיל גם להאשירים שבא"י ז"י שהיה שייך להם בחזקת א"י שהחזקו מאבותינו וא"ש קושית הגמ' בביטול בעלמא סגי להו ותו לא היה מקום לקיים מצות שריפה באותן האשרים שהם כבר מבוטלים עע"ז ולפי"ז אין מקום לקושיא זו רק לאשרות דמעיקרא אבל אם כל האשרות נאסרו מצד א"א דשא"ש אף שהיה מועיל להם ביטול א"ש הקרא ואשריהם תשרפון דהיינו כשלא יתבטלו וכן צריכים לפרש הפסוקים לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם:

ודע דבחגיגה ע"א מקשה הגמ' אלא טמטום ספיק' הוא מי איצטריך קרא למעוטי ספיקא וכתב בתוס' ממילא הוי פטרינין ליה כי היכי דלא ליתי חולין בעזרה כו'. וא"ל וליתי על תנאי ואם היא אשה להוי נדבה כו' וי"ל דמבטל ליה מסמיכה אמנם רש"י לא פירש כן שכתב שם בזה"ל ל"ל קרא מה"ת לחיובי' ע"כ וכוונתו דמספק אין לחייב ובחידושי הר"ן לחולין דף כ"ג הרכיב משני הפירושים וכתב בזה"ל איצטריך קרא למעוטי ספיקא כלומר דלא פשיטא לן וודאי לא מייתינן עולות ראי' שמא יביא חולין בעזרה וכ"ת יתנדב ויביא על הספק לא קושיא הוא שאין לו חיוב להתנדב בנדבה עכ"ל מסוף דבריו נראה דאף שחולק על הרמב"ם וסובר דסד"א לחומרא מ"מ בספק חיוב קיום מ"ע מודה שאין מחייבין מדאורייתא ואף שלכאורה לא נמצא בזה בפוסקים שיהיה חילוק בין ספק ל"ת ובין ספק עשה וכ"כ בפשיטות בפ"מ א"ח ח"א סק"ג בפתיחה אפשר לומר ד"א אלא היכא דליכא דררא דממונא וכעין זה נראה מדברי התוס' ביומא דף פ"ה ע"א ד"ה להחזיר שכתב דמחצה על מחצה א"צ להחזיר אבידה מספק יעויי"ש הרי אף שבהחזרת אבידה יש קיום מ"ע ושם לא שייך חזקת ממון גבי מוצא אבידה מ"מ לא מחייבינן מס' (יעויין חולין דף קל"ד ע"א דספק לקט לקט צריכין למילף מפ' דעני ורש הצדיקו יעיין בש"ך יו"ד סוף הל' ריבית ובהל' צדקה) ואם נאמר דבכל ספק מצוה ל"א לחייב מס' דאורייתא א"ש קושית הגמרא ואי משום הנך דמעיקרא והיינו מספיקא בביטול בעלמא סגי כלומר לענין אזהרת איסור ע"ז מועיל הביטול ואין לחוש רק לענין קיום מ"ע דשריפות ע"ז מס' דאם אין האשרה מהנך דמעיקרא אף ע' ליכא ומספיקא במ"ע לחודא לא מחייבינן לעקור ולבער אבל לפי המסקנא דהצריכו נאסור מס' ע"א של ישראל דבהדי עגל מקרי ע"ז של ישראל ואיכא ס' לאו על ההנאה מהאשירות ספיקו לחומרא ואף אם נאמר דגם ס' בחיוב מ"ע לחומרא מדאורייתא להסוברים דסד"א לחומרא י"ל דז"א אלא במ"ע שהמניעה מלעשותה עבר על עשה ועוונו בו שביטל ע' ובפרט בדבר שאיסירו בעשה דספיקו הוא ס' איסור משא"כ בעשה כי האי דגבי שריפת הע"ז דאי מבטל ע"י הנכרי מופטר הישראל מחיוב ביעורו וגם לא עבר על מ"ע רק שאם לא היה מבטל הע"ז ע"י נכרי והיה מבער הע"ז בשריפה היה מקיים מ"ע וכשנתבטל הע"ז ע"י נכרי לא בא הישראל לקיים ע' אבל לא עבר על ע' ודמיונו בטלית בת ד' כנפות שהמטיל בה ציצית ולבשה מקיים מ"ע וכשאינו לובשו או עושה הבגד רק ג' כנפות לא קיים העשה ולא ביטל וסמוכין לדברי מל' רש"י בחולין ד"ט ע"ב ד"ה הלכה גמירי כו' שכתב בזה"ל וכל ספק דאורייתא נמי לחומרא בעינן למיזל שמא יעבור עכ"ל הרי שרש"י סובר דכן סברא החיצונה שיהיה ספק איסור לחומרא משום דדילמא יעבור וסברא ל"ש בגוונא הנ"ל דלא יבוא לידי איסור ולא לעבירה בביטול ע' דהא כשמבטל הנכרי הע"ז פקע חיוב הע' מביעור ע"ז:

דין ב

במעשה רבה אי אדם אוסר דשא"ש מה"ת

הנה הר"ח המובא ברא"ש והוא הי"מ שמביא רש"י בסוגיא דריש ביצה כ' דאף ללישנא קמא אודו ר"נ ור"ע ור"י דבמעשה רבה א"א דשא"ש ולכאורה קשה מנ"ל לומר כן דעי"ז צריכין לדחוק דקושית הגמרא ממנסך דזה נחשב כמעשה זוטא מה"ת לומר כן ואי משום קושית התוס' מהא דעל נכרי לחנותא ואסר ר"נ הא לשיטת ר"ח דניסוך הוא מעשה זוטא א"כ קושית תוס' במקומה עומדת למה אסר ר"נ אמנם לפ"ד הרא"ש דמנסך ל"מ מעשה זוטא רק למ"ד היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק י"ל דר"ח סובר דסוגיא דהכא שמקשה מהמטמא קאי לתרץ למ"ד היזק שא"נ לאו שמיה היזק ור"נ סובר שמיה היזק ומקרי מעשה רבה ולכך אסר לגבי נכרי דעל לחנותא ולכאורה יש ראי' לדברי ר"ח והי"מ כאשר אבאר ומתוכן יתבארו ליישב קושי' הפליתי בסי' כ"ג שמקשה לר"א בר אהבה שסובר במס' ע"ז דף נ"ד דא"א דשא"ש במעשה כ"ד וגם סובר בריש פ' השוחט דבעוף לא מהני שחיטת הקנה רק הושט נשאר קשה לדידיה כיון ששחט פורתא אסרה דלדידיה ליכא לתרץ בחצי קנה פגום:

אמנם קושיא זו יש לדחות דבתוס' תענית ד"ט איתא דתני ר' אבא היה אחד מחביריו דרב ושמואל וא' תלמיד רבא. אבל בפשיטות יש להקשות על ראב"א דס"ל ושט לא קנה דלדידיה לא משכחת בחק"פ מאי אריא חטאת עוף אפי' חטאת בהמה נמי כמו שמקשים כאן בסוגיא למ"ד אא"א דשא"ש ובדרך פלפול יש לתרץ ומתוך הדברים האלו יתבארו הראי' לשיטת ר"ח והי"מ ולכאורה יש ראיה לדברי ר"ח והי"מ ואקדים מה שמבואר מדברי ס' היראים סי' ש"ץ שמקשה לר"ל דסובר אינה לשחיטה אלא לבסוף איסור ש"ח היכא משכחת לה הא קודם גמר שחיטה כבר נעשה בעל מום (וכדבריו מבואר ברש"י לחולין דף למ"ד ע"א ד"ה מדמי פסח יע"ש דתחלת שחיטה מקרי מום) ומתרץ כיון דדרך הכשר קעביד אין נקרא מום דכל מום קדשים מפיסח ועור גמרינן שאינן דרך הכשר הלכך כל כמה דמקרב סוף שחיטה לא מקרי מום להדחות מפתח אוה"מ עכ"ל:

כוונת דבריו כיון דלר"ל אין לשחיטה אלא לבסוף ויכולה שתהי' תחלת השחיטה עד סמוך לשחיטה לגמרה חוץ למקדש ובלבד שיעשה הגמר במקדש ע"כ הוי תחלת השחיטה עד סמוך לגמרה אף שנעשה בחוץ מהכשר השחיטה ואינה קרויה מום ואין להקשות א"כ לדברי ר' יוסף שם בחולין דכ"ט דאף למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף מ"מ נאסר משום שחיטת חוץ בסי' א' ותו לא חזי לבוא לפתח א"מ וא"כ מקרי שפיר לבע"מ ז"א מה בכך שמחשב לבע"מ בגמר שחיטת סי' א' הרי כבר נתחייב משום ש"ח על שחיטת סי' הא' דכ"ז שלא נגמר שחיטת סי' א' לא הי' בע"מ דהא היה ראויה לבוא לפתח א"מ ולגמור שם השחיטה וכן צ"ל לר' יוחנן דלדידיה שסובר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ומיד שמתחיל לשחוט בחוץ נאסר ומקרי בע"מ וחיובו משום ש"ח על תחלת השחיטה ע"כ לא התחיל בס' יראים להקשות רק לר"ל אמנם א"כ י"ל דלשיטת ר"ל בתמורה דל"ב דלרבנן דר"ש יש פדיון לקדשי מזבח אף אחרי מיתתם דלא בעינן העמדה והערכה בקדשי מזבח ובב"ק דע"ו כתב התוס' להקשות דא"כ אמאי אין מועיל פדיון בש"ח ומתרצים דאין מקרי מום רק בגמר השחיטה והוי מום דלאח"מ אבל לפ"ד הנ"ל עדיין קשה לר' יוסף הנ"ל דלדידיה גם לר"ל דסובר אין לשחיטה אלא לבסוף מ"מ בשחיטת סי' א' מקרי ש"ח א"כ מיד כששוחט סי' א' נפסל מלבוא עוד לפתח א"מ ואפשר עוד לקרב הכשר שחיטה וממילא מקרי בע"מ והוי מום דקודם מיתה א"כ אף כשנגמר השחיטה כולה מהראוי שיועיל פדיון וצ"ל דאף דר' יוסף סובר דגם בסי' א' הוי ש"ח אף ללוי דאמר ר"ל משמיה דאין לשחיטה אלא לבסוף מ"מ ר"ל שאמר בשם לוי לא ס"ל בזה כר' יוסף אלא כרבא דאם אין לשחיטה אלא לבסוף אף בסי' א' ליכא ש"ח:

עכ"פ לפ"ד הס' יראים הנ"ל צ"ל דבאמת מועיל פדיון מדאורייתא ומדרבנן הוא דליתא בפדיון כמו מטיל מום בקדשים כיון שעשה הוא המום בידים כאשר רצו התוס' בב"ק לומר כן יעויי"ש וכנ"ל למסקנא בשיטת הר"מ שמובא בתוס' קידושין דף נ"ז ע"ב ד"ה מה שלי בשלך דלדעתי' אין איסור מדאורייתא באכילת והנאת ש"ח אמנם א"כ היכא שש"ח הוא בשוגג מועיל פדיון דגם בצורם אוזן בכור אין האיסור אלא משום קנס ודוקא כשעשה במזיד כמבו' למעיין בבכורות דף ל"ד שאין האיסור אלא משום קנס ולא קנסו בנו אחריו ולפ"ד הש"ך הל' בכורות אין האיסור רק על המטיל מום ולא לאחרים ולפ"ז הכא בשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז דמיירי בשוגג י"ל דלשיטת ר"ל דלרבנן יש פדיון לקדשי מזבח אף לאח"מ שפיר מועיל פדיון כיון שנעשה בע"מ בשחיטות סי' א' דאז היתה הבהמה עודה חיה וא"כ מקרי השחיטה תיקון גמור דהא עומד לפדות משום הפסד קדשים כמ"ש התוס' בחולין דפ"ו דהא מותרת באכילה אמנם אם איירי בחטאת עוף ליכא למימר כנ"ל דהא אין פדיון לעוף כדאי' במשנה דמנחות ד"ק דלא נאמר פדיון בקדשים קה"ג רק בבהמה וכשהוממו ולא בעופות אף שנפסלו צ"ל שהתיקון הא להוציא מאמ"ה לב"נ או שיש עכ"פ הסרת איסור א' של אמ"ה לפ"ז מיושב קושיא הנ"ל לר' אבא די"ל דהוא סובר כר"ל דקדשי מזבח אינם בהעמדה והערכה ויש להם פדיון גם אחרי מיתה ובלבד כשהוממו עודם חיים ואי הוי תני בהמה לא הוי נשמע דתיקון אמ"ה לב"נ מקרי תיקון דבהמה תקנו כתיקון כל שחיטת דכיון דאא"א דשא"ש וליכא איסור ע"ז על הבהמה אלא איסור ש"ח ולזה יש פדיון ותהיה הבהמה מותרת לאכילה לכן תני חטאת דמיירי בעוף דלא שייך פדיון וליכא תיקון לאכילה רק לאמ"ה לב"נ למעט איסור שיהיה מופקע עכ"פ איסור אמ"ה או להוציאו מטומאת נבלות עוף לטמא בבית הבליעה ונשמע חידוש דין זה אשר לא היה נודע אם היה התנא שונה הדין בבהמה דבבהמה התיקון ככל שחיטות בהמה שהתיקון הוא לאכילה ורהיטא דסוגיא הוא אליבא דהל' דפסקינן כר"י דלדידי' בין לר"ש ובין לרבנן קדשי מזבח בכלל העמדה והערכה ואין להם פדיון אחר גמר שחיטתם אמנם אכתי קשה הא מבואר בתוס' תמורה דל"ג ע"ב ד"ה כדתני' דגם לר"י איכא חד רבנן דסברו בקדשי מזבח אינם בכלל העמדה והערכה דהיינו רבנן דפליגו עם רבי במעילה די"ט ע"ב א"כ י"ל דהברייתא דהשוחט בשבת אתי' כהך רבנן דלדידהו ש"ח בבהמה הוי תיקון גמור שראוי לפדות כיון שנעשה בע"מ ע"י תחלת השחיטה לפי"ז קשה מאי מקשה הגמרא דלמ"ד אא"א דשא"ש אפי' חטאת בהמה נמי הא י"ל דתנא דהך ברייתא סובר כרבנן דרבי במעילה שיש פדיון בק"ה שהוממו ומתו ולפי"ז גם בש"ח יש פדיון מחמת מום שנעשה בתחלת השחיטה למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או עכ"פ בסי' א' אף למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף לפ"ד ר' יוסף דאף למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף מופסל הקרבן כשנשחט סי' א' בחוץ ואין מניעת הפדיון בש"ח רק מדרבנן מצד קנס כמו שקנסו בצורם אוזן בכור וז"א אלא כשנעשה המום במזיד משא"כ בשוגג א"כ יש פדיון אף מדרבנן בחטאת ששחט בחוץ בשוגג והוי השחיטה תיקון גמור שמכשירו לאכילה כיון שעומד לפדות ומצוה לפדותו כמ"ש התוס' בחולין סוף פרק כסוי דם ובפרט לפ"ד הרמב"ם שכתב בפ"א מהל' איסורי מזבח ד"י בזה"ל ומ"ע היא לפדות קדשים שנפל בהם מום ויצאו לחולין ויאכלו שכ' כו' ע"כ אי הוי תני חטאת בהמה לא הוי נשמע דתיקון כ"ד לטהר מידי נבלה או להוציאו מידי אמ"ה לב"נ שאינה רק תיקון קל מיחשב לתיקון ע"כ תנא דהך ברייתא שרצה להשמיענו חידוש דין זה דאף תיקון קל מקרי תיקון הוצרך להעמיד הדין בחטאת עוף דלא שייך ביה פדיון וליכא רק תיקון כ"ד ונשמע דגם תיקון כ"ד מקרי תיקון לחייב משום חלול שבת:

אמנם לשיטת ר"ח והי"מ דר"נ ור"י ור"ע מודים דבמעשה גמור א"א דשא"ש ונאסרה הבהמה בגמר השחיטה כשנשחט לע"ז ואין לה היתר לא לאכילה ולא להנאה ומקשה הגמ' שפיר מאי אריא חטאת עוף אפי' בהמה נמי דאי הוי תני בהמה ג"כ היה נשמע דתיקון כד מקרי תיקון דהא אינה היתר כלל דהא נאסרו משום ע"ז בגמר השחיטה הרי מוכח לכאורה כשיטת ר"ח והי"מ הנ"ל:

ולשיטת רש"י דלר"נ וסייעתו גם במעשה רבה א"א לאסור נשאר לכאורה קושיא הנ"ל וצ"ל דרש"י לשיטתיה שבפ' ראה על פ' ולא תאכל כ"ת מפרש שקאי על בב"ח וצורם אוזן בכור הרי שמשוה פב"ח עם מטיל מום בקדשים ע"כ לשיטת ר"ה בחולין דקי"ד דיליף איסור בב"ח באכילה והנאה מלא תאכ' כל תועבה גם במטיל מום בקדשים יש לאסור האכילה והנאה מדאורייתא מפסוק זה לפי"ז י"ל דקושית התוספות בב"ק דף ע"ו הנ"ל שיועיל פדיון בש"ח אינו רק לר' יהודא ור"ל דלא ס"ל כר"א הנ"ל ויליף איסור בב"ח מקרא אחרינא כדאיתא בחולין דף קט"ו ומזה נראה שדעתם שהלאו דלא תאכל כ"ת לא קאי על דבר שנעבדה בה עבירה ואין איסור מדאורייתא מטיל מום בקדשים או בצורם אוזן בכור רק מדרבנן משא"כ לר"א דיליף איסור בב"ח מן ל"ת כ"ת כ"כ ילפינן מהאי קרא למטיל מום בקדשים לפ"ד רש"י שמפרש הלאו דל"ת כ"ת על בב"ח וצורם אוזן מעתה י"ל דסתם הגמ' דכאן בסוגיא הוא ר"א מחבר הגמרא דלשיטתייהו ליכא פדיון בש"ח אף היכא שנעשה המום מחיים דהא רבע עליו איסור דל"ת כ"ת ומקשה שפיר אפילו חטאת בהמה נמי. היוצא מכלל דברי הנ"ל דלשיטות ר"ח והי"מ א"ש קושית הגמ' אפילו חטאת בהמה נמי משום דנאסר' במעשה רבה וליכא עוד היתר לבהמה זו א"כ תו ל"ק אליבא רראב"א רס"ל שט ולא קנה די"ל דראב"א סובר דאף במעשה רבה אא"א דשא"ש והוי תיקון גמור בשחט בהמה בחוץ דאי"ל פדיון ולכן תני חטאת עוף כנ"ל ולשיטת רש"י שהקושיא א נ רק לשיטתיה דר"א מסדר הגמ' שלדידי' קדשים שהוטל בהם מום אסורים מדאורייתא מל"ת כ"ת לא קחה אליבא דראב"א די"ל שראב"א סובר דל"ת כ"ת לא קאי על בב"ח ולא לאסור קדשים שהטיל בהם מום וליכא איסורא בצורם אוזן בכור וכל קדשים אלא מדרבנן מדין קנס כפשטות משמע הסוגיא שבכורות דלד וכיון שבכל קדשים כשהוטל בהם מום אין עלייהו איסור מדאורייתא שפירש"י פדיון לש"ח להנך רבנן דסברי דקדשי מזבח שהוממו ומתו מועיל פדיון וא"ש הא דתני דוקא בחטאת עוף ואגב אציע דבר מה בענין הטלת מום בקדשים דבפליתי ריש סי' פ"ז מקשה לשיטת הרמב"ם דליכא מלקות של איסור הנאת בב"ח ל"ל חד לא תבשל דקאי על איסור הנאה הא מל ת כ"ת נפקא ואי"ל דאי מל"ת כ"ת ליכא מלקות דהוי לאו שבכללות דהא גם לפי מאי דילפינן מלא תבשל דעת הרמב"ם דאין לוקין יעויי"ש וכתבתי על הגליון בזה הרמב"ם פוסק דבב"ח אסור אף שלא כדה"נ ואי לא הוינן ידעינן אה"נ בבב"ח רק מל"ת כ"ת היה אפשר להתיר שלא כדה"נ דהוי דכתי' אכילה בגופה ידעתי גם ידעתי שיש לצדד ולומר דאי ילפינן מל"ת כ"ת והוי כלא כתיב אכילה בגופא כיון שאין הלאו מפורש רק על בב"ח וכמדומה לי שיש פלפול בזה באחרונים אמנם בלא"ה אין מקום לדברי הפליתי כי מבואר ברמב"ם פי"ח מהלכות פהמ"ק דין ג' וד' שלמדנו מפי השמועה דל"ת כ"ת הוא רק לאזהרה על פ"ה ודברי הרמב"ם אלו מיוסדי' על דברי הספרי בפ' ראה אחרים אומרים בפהמ"ק הכ' מדבר ויליף לה התם מג"ש וזהו מפי השמועה שכתב הרמב"ם והמעיין ברמב"ם שם בפ"ב מהל' בכורות דין ה' יראה שדעתו לחלק דרק פהמ"ק שהטיל בהם מום. בידים אסורים מקרא דל"ת כ"ת אבל צורם אוזן בכור אינו בכלל זה ולכך אין איסורו רק בקנס חכמים כמשמעות הסוגיא בבכורות דל"ד ויעויין שם בתוס' ד"ה ומי קנס:

וביותר תמוהים דברי השעה"מ בהל' יסה"ת שכתב שגם להרמב"ם איסור בב"ח ידעינן מל"ת כ"ת ולעיניו היו דברי הרמב"ם בפי"ח מהל' פסהמ"ק ולא שת לבו למש"ה הרמב"ם שם בדין ד' בזה"ל מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר כ"א על פהמ"ק ובדין ה' שם כתב שקדשים שהוטל בהם מום האוכל מהם כזית לוקה הרי הם בכלל כ"ת כו' ע"כ הרי שסובר דל"ת כ"ת אינו רק על פהמ"ק ומדכתיב כ"ת מרבינן גם בהוטל מום בקדשים ועכ"ז לא אתיא מיניה צורם אוזן בכור דשאני שארי קדשים דאף שהוטל בהם מום עדיין המה בקדושתם ואינם יוצאים לחולין כ"א ע"י פדיון ומקרי שפיר פהמ"ק משא"כ בבכור דמיד שנפל בו מום פקע קדושת בכור אין עליו שם קדשים פסולים וסרה בזה מה שמתמה במל"מ בפ"ד מהל' בכורות על הרמב"ם הנ"ל:

וצע"ג על דברי הסמ"ג מצות ל"ת סי' רנ"ט שמובא שם במל"מ שלא נחית לדברי הנ"ל שנראים לכאורה פשוטים בכוונת הרמב"ם ומש"כ לעיל לדברי הס' יראים למ"ד שסובר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ולשיטת רבנן דסברו קדש מזבח שמתו יש להם פדיון מהראוי שיועיל פדיון לכל ש"ח ומדרבנן הוא דאסור כמו מטיל מום בקדשים אף שבתוס' ב"ק דע"ו מבואר שדוחק לומר כן מצאתי און לי מתוס' קדושין דנ"ו ע"ב ד"ה מה שלי שלך כו' והקשה הר"מ וכו' וכ"כ נאמר שהשחיטה הוציא מידי איסור אמ"ה ויהיו מותרין לאכילה יעויי"ש במקנה שנחית לומר שדעת הר"מ שאיסור אכילה בש"ח דקדשים אינם אלא מדרבנן יעויי"ש ודבריו תמוהים דלא הזכיר כלל מדברי תוס' ב"ק הנ"ל:

ודע דבפשיטות י"ל דבשוחט חטאת בחוץ בשבת מקרי בע"מ לכ"ע תיכף בתחלת שחיטה דהא מצד שבת אינו רשאי לגמור השחיטה בחטאת יחיד רק שהוא גומר השחיטה בשבת בשוגג אבל לדינא נעשית הבהמה בע"מ מאז החל קצת בשחיטת ושט או כשנפסק רוב הקנה כי אינה עומדת להגמר בשחיטה גמורה לקרבן מצד חלול שבת וא"כ יש עוד מקום עיון לפ"ד התוס' פסחים דמ"ו ע"ב ד"ה הואיל שכתב לחד תירוצא דלכך ל"א בחמץ על הקדש דלהוי כדידי' מצד הואיל ואי בעי פריק משום דכיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו י"ל דלמאן דאי"ל הואיל שגם בחטאת שהוממו בתחילת השחיטה בחוץ וכנ"ל מקרי דידיה דהא בידו לפדותו כל מום זה ובפרט שעומד הוא לפדות כי מ"ע הוא לפדות פסה"מ ובהואיל כזה אפשר כ"ע מודים דאמרינן כיון שמצוה לפדותו וא"כ הוי בעל החטאת עכ"פ כאי"ל שותפות בבהמה זו דהא יש לו זכות מעתה לפדותה ולהוציאה לחולין לצרכו כשלו וגדולה מזו נשמע מדברי הרא"ה בבד"ה דף י"א ע"ב דהיכא שיש להאוסר שם שייכות בחלק מדבר הנאסר ע"י יכול לאסור אף מה שאין לו בה שום זכות ולפ"ד שם זהו טעם המ"ד דמסכך גפנו על תבואתו של חבירו אוסרו יעויין בפליתי סי' ד' סק"ג שכתב דלשיטת הרמב"ם ורש"י באי"ל שותפות יכול לאסור כולו ולא כדברי התוס' שכ' שאין האיסור בחלק חבירו רק מצד מערב:

ולפע"ד מבואר כן ממש"כ רש"י דבהגביה והרביצה הוי כשלו ויכול לאוסרו והלא אין להגזלן קני' גמורה במה שגוזל ושייך לנגזל א"ו כיון דעכ"פ יש לו שייכות בגוה מצד חיוב אונסין על הגזילה שחל עליה משעת הגבהה יכול לאוסרה וה"ה בשותפות גמור ויעויין בתוס' ב"ק דנ"ו ע"ב סוף ד"ה פשיטא שכ' בזה"ל ועוד כיון דגזלן קמה ליה ברשותו גם לענין אונסין יש לחשבו בעלים יותר משיתוף וא"כ יש לדקדק מה הקשה ר"נ לר"ה מברייתא דהשוחט חטאת הא גם לדידיה קשה דמיד כשהתחיל לשחוט נעשית הבהמה בע"מ ועמדה לפדיון מצד הדין רק שהוא היה שוגג בדבר וא"כ נעשה כאלו יש לבעל קרבן זה זכות בגוה דאי בעי יפדנו וכיון שנעשית אז כשלו היה בידו לאוסרה לע"ז וכיון ששחט בה עוד פורתא נאסרה לע"ז ובגמר השחיטה הוי כמחתך בעפר:

אמנם יש לדחות דהא בשבת א"א לפדות א"כ תו לא משכחת פדיון אם היה נזכר בשבת היה פוסק משחיטתו וממתין עד אחר שבת ביני ביני תהיה הבהמה טרפה מחמת שהייה בשחיטה דהתחלת השחיטה היה בשבת והגמר לא היה כ"א אחר שבת ואין פודין קדשים להאכילו לכלבים וכשנגמרה השחיטה בשבת גם כן אין לה פדיון דאין פדיון לקדשי מזבח לאחר . מיתה כפי ההלכה כר"י וכמ"ש לעיל:

אם כן ממ"נ לא משכחת שיהיה לבהמה זו פדיון ולכך לא היה קשה לר"נ מברייתא זו ומעתה מיושב לראב"א די"ל דסובר פודין קדשים להאכילו לכלבים ושייך הואיל ואי בעי פריק מיד אחר שהתחיל קצת לשחוט דנעשית כשלו באשר יש לו זכות בגווה כשיניחנה כך ויפדנה לכלבים לאחר שבת בעוד לא תמןת וע"כ כששוחט שוב פורתא לע"ז נאסרה וגמר השחיטה הוי כמחתך בעפר דדידיה הוא מיד שנעשה בע"מ ואח"כ אסרה לע"ז ולכך לא נקט התנא דהך ברייתא בקרבן בהמת כ"א בעוף דאין עוף נפסל במום דאין תמות וזכרות בעופות וגם לאו בת פדיון הוא משא"כ בבהמה כנ"ל כיון שבמקצת שחיטה מקרי הבהמה בע"מ ונעשית כדידיה אז מצד זכותו שבידו לפדותה ואסר אותה בהוספת כ"ש לע"ז ובגמר השחיטה הוי כמחתך בעפר:

ודע דלכאורה יש לפקפק על דבר הנ"ל דלפמ"ש דכשוחט בשבת בחוץ נעשה הבהמה בע"מ תיכף בתחלת שחיטה כיון שאין ראוי לגמור מצד חילול שבת מהראוי שלר"ל לא יהיה ש"ח בשבת דהא החיוב של ש"ח אינו בא אלא בסוף שחיטה והרי הבהמה נעשית כבר בע"מ בתחלת השחיטה ובזה לא שייך סברת הס' יראים דכ"כ דמקרב השחיטה לא מקרי מום ז"א אלא כשהשחיטה הוא בחול שאפשר להכניסה לפנים ולגמור השחיטה משא"כ בשבת שא"א לגמור מצד חלול שבת ואם כן א"א למשכח ש"ח בשבת כ"א בעוף. ולפ"ז יצטרך לומר דר"נ דאקשיה לר"ה מברייתא דהשוחט חטאת ולא נחית לתרץ דמיירי בחטאת עוף ע"כ סובר כר' יוחנן שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דאי אינה לשחיטה אלא לבסוף הי' לו להקשות לעצמו מברייתא דהשוחט חטאת דאמאי חייב בבהמה על ש"ח הא כיון ששחיטה הוא בשבת נעשית הבהמה בע"מ תיכף בתחלת השחיטה וכקישי' הס' יראים ותו ליכא למחייביה בגמר השחיטה על ש"ח:

והרי היש"ש בפ' השוחט מסיק להלכה כר"ל ולפי הנ"ל נ' מכל הסוגיא דהכא דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דאל"כ אף אי אמרינן דאא"א דשא"ש ולא כיון דקניא לכפרה כדידיה דמיא מ"מ לא משכחת חיוב ש"ח בבהמה כשהשחיטה בשבת ומאי מקשה הגמרא אפילו חטאת בהמה נמי אמנם נ"ל דלפי דברי התוס' שמה שמחייבין משום ש"ח בשבת ולא פטרינן משום דאינה ראויה לבוא היום לפתח א"מ הוא מטעם משום דכיון שאם עלו לא ירדו הוי כראוי לבוא לפתח א"מ כ"כ א"א למיפטר משום שחיטת בע"מ דהא אם היה מכניס הבהמה אחר התחלת השחיטה בחוץ לפא"מ והיה גומר שם השחיטה בפנים הי' הדין דאם עלה לא ירד ולא היה על הקרבן שם פסול מום ע"כ אם גומר השחיטה בחוץ לא הוי כשוחט קרבן בע"מ בחוץ וז"א רק לענין חיוב ש"ח אבל לא לענין היתר פדיון הבהמה ונכון מש"כ שמיד בהתחלת השחיטה היתה בהמה זו עומדת לפדיון מצד המום ומטעם הנ"ל דכיון שבאמת אינו רשאי לגמור השחיטה ואם היה נזכר שהיום שבת היה פוסק משחיטתו הוי תחלת השחיטה כמוה קבוע באותה בהמה רק שהיא לא ידע ואשם בהעלמת שבת גם בגמר השחיטה אבל לפי האמת היתה הבהמה כבר בע"מ והיה לבעלים זכות פדיון ככל פהמ"ק והוי כשלו למיתפס עלה איסור ע"ז בהוספת שחיטה לע"ז וגמר השחיטה היה כמחתך בעפר:

ולפי מה שהבאתי לעיל אין יישוב לקושית התוס' ד"ה ר"נ רק לשיטת אית דמפרשי ורבינו חננאל שלפ"ד י"ל דר"ג סובר היזק שאינו ניכר שמיה היזק ומקרי מעשה רבה ולכך אסר ר"נ במעשה דעל נכרי לחנותא במס' ע"ז דנ"ז אבל לשיטת רש"י דגם במעשה רבה לא אסר ר"נ נשאר קושית התוס':

ונ"ל לתרץ קושית התוס' דהנה בתוס' ד"ה מקשה דס"ד דגמרא דר"נ סובר דגם נכרי א"א דשא"ש א"כ בעובדא דעל נכרי לחנותא והוי חמרא ודבלא שדי בי' נכרי ידו שכשך ביה ואסרם ר"נ בהנאה אמאי אסרו הא אא"א דשא"ש ונ"ל ליישב דבר"ן לאלפסי מס' ע"ז פ' א"מ כתב בזה"ל וא"ת דהכא משמע דסתם יין נאסר משום לתא דיי"נ ואלו לקמן בגמ' אמרינן דמשום גזירת בנותיהן נאסר וי"ל דאי"ל משום לתא דיים מסתייע למיסרי' בשתי' משום בנותיהן דומיא דפתם ושמנם אבל כיון דיין שנתנסך ודאי אסור בהנאה הוצרכנו לאסור אף סתם יינם אף בהנאה אע"פ שלא נאסר אלא משום בנותיהן שאם לא היינו אוסרים אותם כ"א בשתי' הרואים סוברים לומר שמשום ניסוך נאסר ויבוא להתיר אף יי"נ ודאי בהנאה כו'. וא"ת א"כ גזירת בנותיהן ל"ל תירץ רבינו שמואל דיין שנתנסך לפני ע"ז מיעוטא הוא ולמיעוטא לא חיישינן ורמב"ן מוסיף בזה דברים דלשמא נתנסך לא חיישינן דאם איתא דנסכיה לא הוה מזדבן ליה כדאמרינן בר"פ בגמ' אם איתא דאקצייהו לא הוה מזדבן לי' כו' עכ"ל ולפי"ז מיושב קושית התוס' הנ"ל דיין מגע של נכרי אסור בשתיה משום בנותיהן וממילא איכא חשש טעות הרואים דיסברו דא"א דשא"ש ע"כ ידמו דלכך נאסר יין במגע של עכו"ם דדלמא נסכיה לע"ז ואם לא יהי' אסור בהנאה יהיה טעותם לומר דיין של עכו"ם שנסכו לע"ז ג"כ מותר בהנאה ע"כ גם לר"נ שכשוך נכרי אסור גם בהנאה אבל במטמא ומדמע ומנסך דמיירי בישראל שפיר הקשה לר"נ דאי נתכוין לצעורי אף בשתיה ליכא למיסר. אמנם לפי"ז יש להקשות לשיטת הסוברים דאף בפעם א' נעשה אדם מומר מאי מקשה הגמרא תחלה למ"ד אא"א דשא"ש במטמא ומדמע ומנסך הא י"ל הא אף שאינו אוסר מ"מ הוא נעשה מומר בשכשוכו לע"ז ותכ"ד שנעשה מומר נאסר היין ע"י בנגיעתו דמומר אוסר יין בנגיעה כמו נכרי כמ"ש בתוס' ובש"ע יו"ד וכיון שאסור היין בשתיה ממילא צריכים לאסור גם בהנאה כמ"ש לעיל ונ"ל דאי' במס' ע"ז דנ"ט ע"ב אמר רב אשי האי עכו"ם דנסכי' לחמרא דישראל בכוונה אע"ג דלזבוני העכו"ם אחריני אסור שרי ליה למשקל דמי מהאי עכו"ם וכתב הר"ן אע"ג דלעכו"ם לא יהיב דמים אא"כ יהיב ליה ישראל חמרא לא איתסר משום הכי דמ"מ הרי מחויב לו דמי נזקו ומשום תשלומי נזק שקיל להו לדמי לא מתורת מכר וברמב"ם פי"ג מהל' מ"א דין כ"ח כתב בזה"ל עכו"ם שנגע ביינו של ישראל לאנסו מותר למכור את היין לאותו העכו"ם שאסרו לבדו שכיון שנתכוין זה העכו"ם להזיק ולאסור יינו הרי זה כמו ששיבר או ששרפו שחייב לשלם עכ"ל וכתב הכ"מ וא"ת וכי לא נתכוין נמי אמאי לא מחויב לאשלומי הא תנן אדם מועד לעולם בין כו' י"ל דה"מ בדברים שהם ידועים לכל העולם שהם נזקין בהנהו אמרינן שאין טענת שוגג או אין מתכוין פטרתו אבל נגיעה בעלמא ביין כל שלא נתכוין להזיק אינו חייב לשלם עכ"ל ומה שהביאו להרמב"ם דין זה הוא שהי' בגירסתו בגמ' הנ"ל כמו שהוא לפנינו דנסכיה כו' בכונה ובתוס' מס' ע"ז דנ"ח ע"ב ד"ה כתבו בזה"ז אי חזינן דעתי' דנכרי שנוגע ביינו של ישראל כדי להכעיס ולהפסידו שרי אפי' בשתיה דבכה"ג לא גזרו רבנן כו' יעויי"ש וכן פסקינן ביו"ד סי' קכ"ד עכו"ם שנגע ביינו של ישראל כדי לאסרו עליו מותר אפילו בשתיה. ודע דבש"ע בש"ך פסקינן בעכו"ם שנגע ביין שלנו אע"פ שאסור בהנאה מותר ליקח בו דמים לכאורה קשה ממ"נ אם נתכוין לאסור הרי לא נאסר כלל היין ואם לא נתכוין לאסור הרי אינו חייב לשלם ההיזק ואמאי מותר ליקח מאותו העכו"ם דמי היין ונ"ל מה שחולקים על הרמב"ם במש"כ דווקא בכוונה וכן מבואר מש"כ הש"ך בסי' קל"ב בזה"ל שאסרו משמע אפי' אסרו בשוגג דבכה"ג פטור מלשלם כדאיתא בח"מ סי' פ"ה אפ"ה מותר ליקח דמיו מאותו העכו"ם דמ"מ היזקו וכ"פ הרשב"א והב"ח עכ"ל הרי שלא כהרמב"ם אמנם לענין חיוב תשלומין י"ל שמודים דדינא של הרמב"ם הוא אמת דאם לא נתכוין לאסור דינו כשוגג ולא מתחייב בתשלומין עפ"י דין וסוברים דמ"מ כשיהיב דמים לא הוי כדמי היין רק דמי היזק ולפי"ז י"ל דבמומר כשאוסר היין רק מצד נגיעתו כדין האיסור ע"י מגע נכרי אי אפשר למחייבי' בתשלומין במזיד דאם ידע שאסרו בכה"ג ליכא איסור כלל בזה"ז כדברי התוס' ואי לא ידע שאסרו בזה ליכא עליו חיוב תשלומין וכמו שכן הדין בזה"ז כך הי' שורת הדין אפי' בזמן הגמרא למ"ד אא"א דשא"ש דלשיטתו ליכא למיסר יין ששכשך בו עכו"ם או מומר מחשש יי"נ דהא אא"א דשא"ש ואין מקום לאסרו רק משום גזירת בנותיהן וממילא מסתעף מזה גם איסור הנאה מחשש הרואים שיטעו שנאסר בשתיה משום ע"ז ויבואו להתיר בהנאה גם יין שנתנסך ממש לע"א כמ"ש לעיל בשם הר"ן א"כ יסוד האיסור תחלה אינו אלא משום בנותיהן ובהאי גזירה לחודא אנו מקילין היכי שידוע שנתכוין הגוי או המומר לאסרו והוי זה הדין כמו לדברי התוס' בזה"ז שאין עכו"ם עע"ז דכיון שאין יסוד האיסור אלא משום בנותיהן לא חששו חז"ל לאסור היין אלא היכא שלא נתכוין הגוי לאסור היין וכ"ש במומר א"כ א"ש קושית הגמ' תחלה לס"ד אא"א כו' ממתניתין דמנסך דא"ל דנאסר משום מגע מומר דהא מיירי במזיד והיה מחשבתו להיזק כדאי' במס' גיטין למ"ד היזק שא"נ שמיה היזק השתא לאזוקי קא מכוין כו' ובכה"ג אינו אוסר במגעו כיון דליכא לתא דע"ז רק מגזירת בנותיהן שלא חילקו בזה בין נכרי בין מומר קם הדין כמו בזה"ז לדידן וכנ"ל דהיכי דנתכוין לאסור אינו נאסר היין ע"י מגע כשליכא שום ניסוך לע"ז ודע דכל מ"ש הוא לפי התחלת לשון התוס' שם בע"ז דף נ"ח ע"ב שי"ל בכוונתם שהא"ז לא אמר דינו רק בזה"ז ויעויין מ"ש אח"כ וכן מוכח הסוגיא וממ"ש המרדכי והאגודה נראה שדעתם שאף בזמן הגמ' שהיה הנכרי בחזקת עע"ז מ"מ לא נאסר היין בנגיעתו היכא שנראה שנתכוין להכעיס לאסרו על הישראל וסיימו במרדכי ובאגודה בשם רבינו ברוך דהטעם משום דאא"א דשא"ש היכא דלצעורי קא מכוין ונראה שכוונתו בזה דאף דלענין הגזירה משום בנותיהן י"ל כמ"ש התוס' בשם הא"ז דבכה"ג לא גזרו רבנן מ"מ היה עדיין לחוש לאסור משום לתא דע"ז דלמא נסכיה לע"ז לזה כתב דגם משום זה אין לאסור דאא"א דשא"ש היכא דלצעורי קא מכוין ודמיתי לומר שסוברים דהיכא שנ' דכוונתו לאסור היין על הישראל להכעיסו גם בנכרי אמרינן דלא נתכוין לע"ז רק לצעורי אבל א"כ צ"ע הא דמשני המתני' דהמנסך במזיד חייב דמיירי בישראל מומר הא החיוב במנסך הוא משום שלא יהא כ"א הולך ומטמא טהרותיו של חבירו הרי דחשבינן ליה למנסך בכוונה כדי לאסור על חבירו ובכה"ג אף במומר אין לאסור לפ"ד המרדכי והאגודה הנ"ל דאא"א דשא"ש היכי דלצעורי ק"מ והרי התם לאזוקי ק"מ אשר ע"כ נ"ל שי"ל לכאורה דגם ר"ב לא התיר רק במגע בלא ניסוך בפירש לשם ע"א אבל בנסכו בפי' לע"ז מודה שאוסרין בנכרי ומומר שחזקת עשייתן לע"ז ואם נאמר כן יש לסתור מש"כ התוס' ד"ה ה"נ בישראל מומר בזה"ל להנך אמוראי הומ"ל בהנזקין דנ"ב מנסך היינו שנגע בו עכ"ל והרי לפי מ"ש בדעת המרדכי והרשב"א והאגודה בנגיעה לחודא אף במומר אין היין אסור היכי שנתכוין לאוסרו על בעל היין וצ"ע ומדברי הב"י בי"ד סימן קל"ב מבואר שהיה פשיטא ליה דאף במנסך להדיא לע"ז היכא שרואין שנתכוין להכעיס להישראל אין היין נאסר וכ"מ בפשיטות מתוך דברי התוס' בשם ריא"ז אבל לפמ"ש פשוט שאין ראי' מדברי ריא"ז שהביאו בתוס' אם לא מדברי המרדכי בשם רבינו ברוך וגם זה אינו מוכרח. שוב ראיתי בספר לחם סתרים מס' ע"ז דף נ"ט שכתב בד"ה אמר רב אשי דדברי התוס' בשם הריא"ז אינם רק בזה"ז שאין הנכרי עע"ז כלל אבל בזמן האמוראים אף היכא שנסכו להכעיס את הישראל להפסידו נאסר היין ואתיא לי' משמעתא דשם ההוא נכרי דנסכיה לחמריה דישראל בכוונה וכבר הארכתי בזה:

ודע דבתוס' מס' גיטין דנ"ג בסד"ה מנסך מסקו בזה"ל י"ל דטעמא דשמואל אע"ג דהגבהה לאו צורך ניסוך הוא אפ"ה פטור כיון דאשעת ניסוך לא מחיוב דקלב"מ אשעת הגבהה נמי מיפטר דאמר ליה הש"ל כמו בתרומה ונטמאת כו' ורב סובר כו' יעויי"ש ולכאורה דבריהם אליבא דרב דחוקים ונשאר קשה על רב לימא ליה הש"ל ואי משום דנסכיה בידים הלא על ע"ז ליכא למחייביה דקלב"מ וכאשר באמת כן סברת שמואל ואמאי חלק רב ע"ז:

ובדרך פלפול ידמה לתרץ דלפי ההנחה בתחלת דברי הנ"ל דאע"ג למ"ד אא"א דשא"ש מ"מ מיתסר היין גם בהנאה במגע נכרי או מומר י"ל מאי פריך הגמ' שם בגיטין ואידך כלומר דקשה לרב דאמר מנסך ממש אמאי חייב במזיד הא קלב"מ הא י"ל דרב לשיטתו דאי' במס' ע"ז דף נ"ג ע"ב אמר רב יהודא אמר רב ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא נכרי והשתחוה לה אסרה מנ"ל דאסר אמר ר"א כתחלה של א"י דאמר רחמנ' ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה הוא להן מאבותיהן ואא"א דשא"ש יעויי"ש הרי נשמע שרב סובר דאא"א דשא"ש ומדמוקי המשנה במנסך ממש צ"ל דמיירי באי"ל שותפות אבל לפ"ד הנ"ל י"ל דבאמת רב לא מוקי בשותפות והא דנאסר היין אינו מצד שכשוך בנסוכי לע"א רק כיון שנעשה מומר לע"ז מיד כשמתחיל לשכשך נאסר היין אח"ז תכ"ד בנגיעתו בהוצאת ידו מן היין ע"ד דאיתא במס' ע"א דנ"ט ע"ב האי אתרוגא דנפל לחבותא דחמרא אידרי נכרי ושקלי א"ל רב אשי נקטי לידי' כי היכי דלא לשכשך בי' ובמ"א פלפלתי דמשכשך מיד וחוזר מיד ומשכשך באותו יין י"ל דליכא חיוב מיתה בשכשוך השני לע"ז דשכשוך הוא כעין עבודת זריקה בפנים ודם שנזרק שוב אינו ראוי לזריקה גם כיון שהניסוך הוא תקרובת ע"ז ואחרי שכבר הקריבו לע"ז בשכשוך הראשון הוי כבר של ע"ז:

ובלא"ה י"ל דאינו נעשה מומר עד גמר כל השכשוך לע"ז והיינו לשיטת התוס' שסוברים בשחיטה דבאותה שחיטה לא נעשה מומר משא"כ אחר גמר השכשוך בהוצאת ידו ככל נגיעת מומר ביין שאוסרים היין בהנאה ואם כן ליכא למיפטריה מתשלומין מדין קלב"מ דהא כבר נתחייב מיתה בשכשוכו לע"ז ואיסור היין בא אחר כך:

ולכאורה יש לתרץ דבב"ק דף ס"ו אי' איתיבי' רב יוסף לרבה גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל והאי כיון דמטי עידן דאיסורא וודאי מייאש ואי ס"ד ייאוש קונה אמאי אומר לו הש"ל דמי מעליא בעי לשלומי ליה א"ל כי קא אמינא אנא זה מייאש וזה רוצה לקנות האי זה מייאש וזה אינו רוצה לקנות ע"כ מפרשי' שקושית הגמ' שרגע קודם זמן האיסור נתייאש ואז יקנה הגזלן דאי בזמן האיסור אין הגזלן יכול לקנות לשיטת הסוברים שאין קנין באיסור הנאה לכאורה י"ל דהסברא הנ"ל וזה אינו רוצה לקנות לא שייך אלא בגוזל חמץ שגזל בזמן היתר החמץ ומצד שעבר על עבירת הגזל אין לחשדו שרוצה לפגוע באיסור חמץ בפסח ע"כ אמרינן ז"א רוצה לקנות דכי מטי זמן איסורא וגם רגע קודם זמן איסורא גם הגזלן לא ניחא ליה דליקני אסורא שיהיה בב"י וכנ"ל אבל במי שהוא מומר לע"ז מה"ת לומר שאינו רוצה ביי"נ שהוא בעצמו מנסכיה לדעתו לע"ז ובפרט כשהוא הכל במעשה ח' שבעת שעשה הגזל מנסכיה לע"ז ולפי"ז י"ל כיון שרוצה לגזול היין ולנסכו הרי חפץ אז בקנייתו כשיש בזה ייאוש בעלים קונה הוא הגזילה וידוע שרב סובר במס' ב"ק דייאוש כדי קנה מעתה וי"ל דמיד שרואה בעל היין שזה גוזל ממנו היין אף דבסתם גזילה ליכא ייאוש מ"מ בכה"ג כשמכניס הגזלן ידו לשכשך היין לע"ז יודע בעל היין שיהיה אסור מחמת זה גם בהנאה מדין מגע מומר עכ"פ הוצאת ידו מן היין בוודאי מתייאש מיד מאותו היין וכיון שמנסך אינו חש לאיסור ע"ז דלא שייך גביה לומר שאינו רוצה לקנות ובפרט שהכל במעשה א' שנתכוין לגזול ולנסכו הרי אז בדעתו לקנות וכיון שבעל היין מתייאש קונה הוא היין והוי כשלו לגמרי בהכנסת ידו לנסכו לע"ז וחל איסור ע"א על היין עוד בהתחלת השכשוך דשלו אסר ואז קלב"מ ותו ליכא למחייביה מחמת איסור היין על הנגיעה אחר כך בהוצאת ידו מן היין דהא בלא"ה כבר נאסר היין בשעה השכשוך ועל השכשוך לע"ז ליכא למחייביה דהא קלב"מ והוי כמו בבא במחתרת דאמרינן בדמים קנינהו כדאיתא בסנהדרין דף ע"ד ומקשה הגמ' שפיר ואידך היינו לרב דמיפטר מדין קלב"מ ואף שקדמה הקנין מיד בהכנסת היד קודם השכשוך ז"א דהא הכנסת היד הוא צורך השכשוך ובכה"ג שפיר פטרינן בדקלב"מ וע"ז מתרץ הגמ' כדרב ירמיה מדאגבה קניא כיון שאין ההגבהה לצורך ניסוך לא שייך קלב"מ והיה עליו שם גזלן להיות מחויב בהשבה או בתשלומין דמים מהתחלת ההגבהה קודם שהתחיל להכניס ידו לשכשך ע"כ אינו יכול לומר עתה אחר שנסכו הש"ל דהא מיד שהכניס ידו לשכשך לע"ז נתייאשו הבעלים ונעשה של הגזלן כשלו בקנין גמור ע"י ייאוש ולא שייך אז בזה דין הש"ל כי כבר יצא היין לגמרי מן הבעלים וקם בקנין גמור מדין ייאוש בחזקת הגזלן המנסך ולכך במזיד חייב לשלם וא"ש לשיטת רב דס"ל ייאוש כדי קונה אבל שמואל סובר ייאוש כדי לא קנה ושייך אף במנסך לומר הש"ל ואי משום דהא אזקי' בידי' בניסוכו הרי קלב"מ ולכך הוצרך שמואל לפרש מערב גם לר"נ לשיטתי' שסובר במס' בבא קמא דייאוש כדי לא קנה ליכא למימר דהוי כשלו מצד הייאוש מבעלים בשהכניס ידו לשכשכו וכנ"ל ומקשה הגמרא שפיר לר"נ ממשנה ממנסך אבל אכתי קשה בקושיא הראשונה אשר החילותי בה דמאי מקשה במתני' למ"ד אא"א דשא"ש ממנסך הא מ"מ נאסר היין ע"י המגע שלו אחרי שעבד ע"ז בניסוכו לע"ז נעשה מומר ואם נאמר כתירוצי הקדום שכתב ע"ז דלמ"ד אא"א דשא"ש ליכא לתא דע"ז בנגיעת המומר אין היין נאסר כשכוונתו לאסרו על בעל היין לאזוקי' דבכה"ג לא גזרו חכמים היכי דליכא משום בנותיהן וכנ"ל ממילא יש סתירה לדברי האחרונים שכתב בכוונת הגמ' מסכת גיטין ואידך כו' כדר' ירמיה כו':

וכדי למצוא יישוב בסוגיא דמנסך במס' גיטין ובמסכת חולין אציע עוד דבר. דע דביותר צ"ע לשיטת הרא"מ במה"ב, דף י"ד וי"א דפוס ויניציאה מסיק דאף ר' יהודא בן בבא ור' יהודא בן בתירא דפליגי את"ק בנכרי שניסך יינו של ישראל מודים דמגע נכרי ביינו של ישראל אוסר בשתיה ובהנאה מדרבנן ופלוגתתם עם הת"ק אינו אלא לענין איסור דאורייתא ובדף י"ח ע"ב חולק על הרשב"א שכתב בשוחט לע"ז אינו מומר באותה שחיטה ודעתו של הרא"ה שאף באותה שחיטה נעשה מומר וזה"ל וכתב המחבר שאין שחיטתו אסורה אלא מראשונה ואילך ואינו נכון שפסולו ופסול שחיטתו באין כאחד ולאלתר וודאי פסולה שחיטתו וכו' עכ"ל א"כ מאי פריך הגמ' למ"ד אא"א דשא"ש מהמנסך הא בניסוכו טע"ז והרי הוא מומר ובא כא' גם ניסוך היין בנגיעתו בעת שכשוך הניסוך ע"ז ואין לדחו' דא"כ לא א"ש הא דתני' במתני' בשוגג פטור דהא בשוגג אינו מומר ולא נאסר היין ולא שייך שם פטור על התשלומין ז א דשוגג ומזיד דמתני' אינם לענין שגגה בעצמות העבודה לע"ז דמתניתין לא מיירי רק לענין חיוב תשלומי היין ושוגג ומזיד קאי לענין איסור היין שכמו שמפרש רש"י ששוגג היינו שלא ידע שיהיה היין נאסר בזה או שסבר שהיין הוא שלו אבל יכול להיות שהיה מזיד שידע שעושה בזה עבודה לע"ז כי עבדה במזיד וכיון שהזיד בזה אף ששגג שלא ידע שיהיה היין אסור נאסר היין בנגיעתו בעת שנעשה מומר והוזק בעל היין שנאסר יינו עוד יש לכאורה להקשות לפמ"ש לעיל דלרב שסובר ייאוש קונה קנה המנסך את היין בייאושו של בעל היין כשראה שהכניס זה ידו לנסך היין דא"כ אמאי בשוגג פטור הא אף שהיזק שא"נ לאו שמיה היזק מ"מ כיון דאגבהה ע"י לגזלה נתחייב בהשבה וכיון שקנה אח"כ היין בייאושו של בעל היין תו לא מצי למימר הש"ל:

ויש ליישב לפי דברי הרמב"ם שמובא באה"ע סי' כ"ח שכתב בזה"ל המקדש את האשה בגזל או בגניבה או בחמס אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו הדבר ביאוש ע"כ ופירש איזה מהאחרוני' דהיכא שהנגזל מיאש כ"ז שלא נודע להגזלן שנתייאש אינו קונה בייאוש לפ"ז דברי רב דאגבהה ע"מ לגזלו ע"כ ידע שהיין אינו שלו, ע"כ הפי' בשוגג הוא כפירש השני שברש"י ששגג שלא ידע המנסך שיהיה היין נאסר בניסוכו זה ממילא לא ידע שבעל היין מייאש דלמה יתייאש אם אין היין נאסר ע"כ אף אם בעל היין ידע שיהיה היין אסור ונתייאש מ"מ לא זכה הגזלן היין וממילא לא היה יכול לאסרו כשלו. ועכ"ז יש על היין איסור מצד נגיעת המומר אחרי ש ויש היזק ומ"מ מיפטר מתשלומין כיון שהיה שוגג וא"ש דברי המשנה ששוגג פטור:

ולפי ההנחה הראשונה שכתבתי לדעת התוס' בשם הריא"ז ליכא לאסור במנסך מטעם מגע מומר כיון דיודע שיהיה היין אסור ובכה"ג לא גזרו חכמים יש לתרץ קושית התוס' בד"ה ת"ש המטמא כו' שכתבו למ"ד בהנזקין דנ"ב מנסך ממש פריך וא"ת ומאי קא משני דא"ל שותפות בגווה הא אמר התם למ"ד מנסך ממש לא בעי למימר מערב משום דהיינו מדמע וכיון דאוקמה דאי"ל שותפות בגווה ולא נאסר חלק חבירו אלא משום שמערב בשלו וא"כ אכתי הא היינו מדמע וי"ל כו' ע"כ. ולפי דברי הנ"ל דלרב היכי ביש ייאוש שנודע לגזלן קנה הגזלן י"ל כיון דאי"ל שותפות ויאסר היין עכ"פ מדין מערב ממילא מתייאש בעל היין כשרואה שזה רוצה לנסך יינו וכיון שמייאש קנה המנסך גם חלק שותפו מיד בהכניס ידו לנסך ונעשה כל היין שלו ואוסרו כלו בניסוך ממש ולא מצד תערובות בלבד וששוגג אף דכה"ג אינו מועיל ייאוש כנ"ל מ"מ נאסר היין עכ"פ מצד תערובות וגם נאסר במגע מומר אחרי שנעשה מומר בניסוך לע"ז דכיון דלא נתכוין לאסור היין מגעו אוסר וא"ש לשון מנסך דהיינו מנסך ממש דבין במזיד בין בשוגג נעשה כל היין נסך:

תוכן העניינים

ברוך טעם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה