ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שער ד
הואיל ומתוך
דין א
הואיל אי מותר אפי' מדרבנן ואם לאו ואם כל עניני הואיל הדין כן בין הואיל שהוא בידו או אינו בידו:
הנה זה"ל הרמב"ן במלחמות בסוגיא דהואיל מסקנא דשמעתין הוא דקם ליה רבה כר' אליעזר והלכתא כוותיה היינו דשרי רב קמחא דבני חילא משום יניקא כדאיתא במס' ביצה דף כ"א ל"ש למאן דאית ליה יניקא ול"ש למאן דלית ליה יניקא ודרבה ורב חסדא נמי לאו משום דליכא אורחים קמן פליגי אלא בכל הואיל שאין דעתו לכך פליגי כדאמר ליה רבה לר' חסדא בשלמא לדידי דאמינא הואיל ואי בעי למיכל מצי אכיל מש"ה ישחוט אלא לדידך כו' עכ"ל הרמב"ן כוונתו דבאמת יש סברא לחלק בין הואיל שבידו ובין הואיל שאין בידו ורבה ע"כ סובר דגם הואיל שאין בידו אמרינן דהא סובר ואי מקלעי אורחים ור"ח ע"כ גם הואיל שבידו ג"כ לא ס"ל דאל"כ אמאי הקשה לי' רבה מבהמה מסוכנת דלמא שא"ה דשם יש הואיל שבידו דהא תלי לדעתי' כשירצה יצלה ויאכל א"ו דשמעינן ליה לרבה מרב חסדא שהיה פליג עליה ואמר דגם הואיל שבידו ל"א. ונ"ל להסביר שמגוף המחלוקת שבין רבה ור"ח מוכח גם הואיל שבידו ל"ל דבפלוגתתם בסתם אופה מיום טוב לחול דלר"ח לוקה ולרבה אינו לוקה ומיירי הן כשאופה פת אחת או כמה פתות והא דהוצרך רבה להואיל דאי מקלעי ליה אורחים הטעם כיון שהוא לאחר הסעודה ואף אם ירצה לאכול לא יכול לאכול רק דבר מועט ומשום צורך כזית א' פת א"א להתיר אפיית כמה פתות דשאני במסוכנת כיון דר"א לכזית בשר בלא שחיטה די כשיכול לאכול כזית אחד משא"כ בפת לחם שכ"א בפ"ע לכן הוצרך רבה לומר דאמרינן באפייה הואיל ומקלעי ליה אורחים ור"ח שמחייב מלקות בכל אופה לצורך חול אף כשאינו אופה אלא פת א' ע"כ ס"ל דאף הואיל שבידו לא אמרינן דהא בפת אחד שייך הואיל ואם יכול לאפות קצת מאותו פת וכשאוכלין קצת מפת ליכא לתא דמלאכת יום טוב שלא לצורך באפיית כל הפת כמבואר ממה דאיתא בפסחים דאמרינן הואיל ואי בעי בצע מכל חדא פורתא כו' יעויי"ש. וגדולה מזה מצינו דמותר לאפות כל התנור פת היכא שעי"ז הפת נאפה יפה אף שא"צ אלא לפת א' ויש להוסיף עוד כיון דר"ח מחייב בכל אופה מכלל אף כשאינו אופה אלא כזית א' דבכה"ג שייך הואיל שבידו שאם ירצה יכול לאכול אותו כזית אף שכבר סעד סעודתו וכיון שנשמע מדברי ר"ח דאף הואיל שבידו ל"ל שפיר אקשי' ליה רבה מהא דמסוכנת ועכ"פ נשמע לנו שיש מקום לחלק בין הואיל שבידו ובין הואיל שאין בידו כגון הואיל ואי מקלעו לי' אורחי' רק רבה סובר דאמרי' אף הואיל שאין בידו כלל כמו הואיל ואי מקלעו ליה אורחים ועכ"ז י"ל דהואיל כזה כגון שהוא בידו ליכא איסור אפי' מדרבנן ואף לכתחלה מותר לעשות ע"י הואיל כזה אע"ג דבשאר הואיל קיי"ל דאסור מדרבנן עכ"פ י"ל דאינו אסור אלא הואיל שאינו בידו כגון הואיל ואי מקלעו ליה אורחים אבל הואיל שהוא בידו כגון במסוכנת הואיל ויכול לאכול כזית ליכא איסור אפי' מדרבנן ואפילו לכתחלה מותר לעשות ע"י הואיל כזה וכן מוכח מדברי רבה גופא דמקשה בפסחים דף מ"ו ע"ב ובביצה דף כ"ה לר"ח מבהמה מסוכנת לא ישחוט אלא כדי שיכול לאכול הימנה כזית צלי מבע"י יכול לאכול אע"ג דלא בעי למיכל בשלמא לדידי דאמינא הואיל הואיל ואי בעי למיכל מצי אכיל מש"ה ישחוט אלא לדידך דאמרת ל"א הואיל אמאי ישחוט כו' עכ"ל ולכאורה יל"ד לרבה אמאי א"צ לאכול הא אם לא יאכל אין ההיתר אלא מטעם הואיל ואף דשייך הואיל יש אד"ר וצ"ל שהתירו כאן במסוכנת אד"ר מפני הפסד ממונו והרי בידו לאכול כזית ולא יצטרך להגיע באד"ר ויצא גם מהפסדא עכנ"ל שסובר רבה דהיכי דשייך הואיל שבידו אף אד"ר ליכא וליכא למנוע רק משום טירחא שלא לצורך יום טוב וכמו דאסרינן ביום טוב כל טרחת שלא לצורך אף היכא דליכא לתא דמלאכה ובמקום הפסד ל"מ טירחא שלא לצורך ולכך מותר במסוכנת לשחוט אף כשאין דעתו לאכול רק שיש שהות לאכול דיש הואיל שבידו דאי בעי למיכל בעצמו אכיל ודמי למה דאיתא במס' ביצה דכ"א גבי עיסת הרועים הואיל ואפשר לפייסן בנבלה וא"ש בזה מה שתפס הברייתא שהביא רבה אם יכול לאכול דהיינו הואיל שבידו דאף דלרב' שאמר אף הואיל שאינו בידו כמו הואיל דאי מקלעו ליה אורחים מ"מ אי משום זה הו"ל אד"ר אבל מחמת שיכול לאכול בעצמו יש הואיל שבידו ליכא שום נדנוד איסור מלאכ' דרבנן והלשון קו' רב' עול' יפה מאוד עפי"ז:
ובאמת עדיין אינו מספיק דברי בזה דלפי הנחה זו דלגבי מסוכנת לא נחתינן להואיל שראוי' כל הבהמה לאורחים ולא אתינין בהיתר שחיטתה רק הואיל שבידו לאכול כזית בעצמו ולכך מותר אפי' לכתחלה יש לכאורה מקום עיון ואקדים דברי הגמ' במסכת ביצה דף כ"א בעא מיני' ר' אבוהו סבא מר"ה בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל מותר לשחטו ביום טוב או לא ואמר ליה מותר א"ל וכי מה בין זה לנו"נ כו' וטעמא מאי חצי' של נכרי וחצי' של ישראל מותר לשחטו ביו"ט משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה אבל נדרים ונדבות אסור לשחוט ביו"ט דכהנים כי קא זכי משלחן גבוה קא זכי ואיתא בתוס' מסכת ביצה דכ"ז ע"ב בזה"ל דמצוה גבוה לא בטלה חלק דהדיוט וגבי שלמים שאני משום דעיקר ההקרבה בשביל גבוה כו' עכ"ל יעויין תוס' מסכת שבת דכ"ה וכן מורה לשון התוס' פסחים דף מ"ו ע"א ד"ה לא תקרי כו' וסיימו שם דלמ"ד נו"נ קרבים ביום טוב עיקר שחיטה לצורך אדם הרי דלענין מלאכת יום טוב אזלינן בתר העיקר למה המלאכה לעשות וא"כ קשה אמאי האופה מיום טוב לחול פטור ממלקות מטעם הואיל ואי מקלעו אורחים הא א"מ עיקר האפייה אינה נעשית לצורך אורחים רק לחול ומה לי אם עיקר המלאכה לצורך גבוה או לצורך חול. וליישב זה אציע דברי התוספות במנחות דף ס"ד דשם פליגי רבה ורבא בפורש מצודה להעלות דגים והעלה דגי' ותינוק רב' אמר פטו' זיל בתר מעשיו ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו ומקשה בתוס' שם לרבא דמחייב מהא דאופה מיו"ט לחול דפטרינן בהואיל יעויי"ש שלשונם מגומגם וכוונתם דכמו שבאופה מיום טוב לחול לא אזלינן בתר מחשבתו כן לא ניזל בתר מחשבתו בהעלה דגים ותינוק ומתרצים התוס' בזה"ל דהתם הוא דאפייתו חזיא לצורך יום טוב אבל הכא צידת דגים לא חזיא בשבת עכ"ל כוונתם דהיכא שכל המלאכה שעושה חזיא לצורך יום טוב כמו באופה שכל מה שאופה משכחת שיהיה ראויה ביום טוב כי יבואו אורחים בכה"ג לא אזלינן בתר מחשבתו אבל בתינוק ודגים שלגבי דגים עצמם לא משכחת שיהיה חזיא להיות מותר בהן דצודה בשבת ואין להפקיע האיסור צידה שבהן רק מחמת שניצוד עמם התינוק ובלתי דשניהם באו יחד למצודה לא היה באפשרי להיות היתר לקחתם בכוונה ע"כ אזלינן בתר מחשבתו והרי איסור מלאכה כצידת הדגים דמחשבתו לא הו' על התינוק ולפי"ז יש לחלק בין אפייה מיום טוב לחול ובין נו"נ גבי אפיי' מיום טוב לחול אף שמחשבתו לחול כיון דמשכחת דכל מלאכת אותו האפיי' חשוב להיות לצורך יום טוב ע"כ לא אזלינן בתר מחשבתו אבל בנדרים ונדבות שהחלק שנשאר לגבוה לא מקרי כלל לצורך יום טוב רק חלק ההדיוט שבהן מקרי לצורך יום טוב ומחמת שנתקן בשחיטתה נו"נ גם חלק הגבוה דלא מקרי צורך יום טוב אזלינן לענין תיקון חלק הגבוה בתר המחשבה דעיקר שחיטת הנו"נ לצורך גבוה ע"כ אסור להקריב נו"נ ביו"ט למ"ד נו"נ אין קריבין דבאותו שחיטה מתקן גם חלק הגבוה ועיקר השחיטה לגבוה ובזה החלק לא משכחת לה שיהיה קרויה צורך יום טוב והשתא דאתינין הכא יש להקשות למה סובר רבה דביכול לאכול כזית א' מותר לשחוט המסוכנת אע"ג דלא יכול הא הואיל זה אינו שייך אלא בכזית א' שהיה בידו לאכול ולא בכל הבהמה והואיל ואי מקלעו לי' אורחים לא אמרינן הכי כמ"ש לעיל ועיקר השחיטה הוא לצורך חול דהא גם כזית זה שיכול לאכול אינו בדעתו לאכול ולא אכיל כלל וא"כ עכ"פ נגד כל הבהמה חזי כזית א' שבידו לאכול היה לנו לילך אחר עיקרו והרי עיקר שחיטתו ומחשבתו לחול ולמה מועיל הואיל הא בשחוטה זו נתקן בבהמה מה שישאר לחול ולא היה בו שייכות הואיל ומה שמשכחת להנשאר שיהיה חזיא לצורך יו"ט שהוא ראוי' לאורחים אשר אי יבואו אינו מועיל רק שלא יתחייב באיסור מלאכה של יום טוב ובאמת מ"מ מועיל אפי' היתר הואיל שיהיה מותר לכתחלה מדאורייתא אבל בשביל זה איסור מדרבנן לא פקע מיניה מה שאסור לכתחלה לשחוט אם עיקר שחיטתו שלא לצורך יו"ט ולא עדיף מאלו לא שייך בו כלל הואיל הואיל אי מקלעי לי' אורחים מפני שהואיל הזה אינו עושה רק לפעול להתיר מדאורייתא וגם עשה פעולתו שהותר חלק הנשאר לשחוט מצד איסור דאורייתא והוי כלא היו לענין אד"ר הן אמת שלפי הגירסא שלנו שם במנחות דרבה פוטר י"ל דרבה לשיטתו דאף בצידת דגים אזלינן בתר מעשה ולא בתר מחשבתו הרי דלא אזיל בתר מה שהוא עיקר מלאכתו אמנם בהשגת הראב"ד בפ"ב מהל' שבת מבואר שהי' לפנינו הגירסא רבה מחייב דאזלינן בתר מחשבתו. ונ"ל דהא דהוצרך הגמ' לחלק בין הבהמה דחצי' של עכו"ם וחצי' של ישראל ובין נו"נ ומטעם דכהנים משלחן גבוה קא זכו כנ"ל דאזלינן בתר שעיקרו נשחט לצורך גבוה ז"א אלא לרב חסדא שסובר דצרכי שבת נעשים ביום טוב איסור הקרבתן דנו"נ אינו כ"א מטעם הנ"ל אבל לרבה לשיטתו דסובר צרכי שבת אין נעשים ביום טוב י"ל שאין איסור הקרבת נו"נ משום דאזלינן בתר עיקר הקרבתו אלא משום דבשעת שחיטה לא חזי לאכילה עד אחר זריקה והקטרה וכמש"כ רש"י כן בכוונת רבה שם בפסחים חים דמ"ז ע"א ד"ה ביום טוב ומבואר שם בתוס' ואף שהתוס' שם דחו פירש"י מ"מ מה שכתבו בדף ה' ע"א ד"ה ואומר שכ' א"נ כיון דתחלת הבערה אינו יכול ליהנות ממנו יש איסור כמו נו"נ שאין קרבין ביו"ט למ"ד אע"ק שיש בהן מאכל הדיוט לבסוף כו' עכ"ל נטו לסברת רש"י דבכה"ג הוי הליכא בי' צורך הדיוט כלל משא"כ בבהמה מסוכנת אף דעיקרו לחול מ"מ חזי כזית א' ממנו ליו"ט דאי בעי למיכל מצי אכיל ואף שמתקן בשחיטה זו כל הבהמה שעיקרו לחול י"ל דל"ל בה וא"ש דברי רבה:
ובזה יתורץ מה דקשה לו על הרמב"ם שבפ"א מהלכות יום טוב כתב בזה"ל מי שהיתה לו בהמה מסוכנת לא ישחוט אותה ביום טוב אא"כ יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבע"י כדי שלא ישחוט מה שיאכל בחול עכ"ל. ופשיטות דבריו מורים שסובר שצריך לאכול ודלא כרבה דאמר דמטעם הואיל מותר אפילו באינו אוכל. וכ"כ בב"י שכוונת הרמב"ם כנ"ל וצ"ע על הרמב"ם למה פסק כאן דלא כרבה הא גבי האופה מיום טוב לחול פוסק כרבה ולפי הנ"ל א"ש דהרמב"ם לשיטתו שסובר לענין זה כר"ח דצרכי שבת נעשים ביום טוב כמ"ש הב"י בא"ח סי' י' וצ"ל דהא דנו"נ אין קרבין ביום טוב הוא משום דאזלינן בתר עיקר השחיטות שהוא לצורך גבוה וכיון שכן היכא דלא שייך הואיל בבהמה כ"א על כזית א' אסור לשחטו דאף דלענין אותו כזית לא אזלינן בתר מחשבתו כיון דחזי ליום טוב כשירצה מ"מ לגבי כל הבהמה דלא שייך בה הואיל אזלינן בתר מחשבתו ועיקר שחיטת הבהמה היא רק לצורך חול דהא גם כזית א' אין דעתו לאכול רק אי בעי מצי אכיל כזית א' ותו לא ע"כ שפיר פוסק הרמב"ם גבי שחיטת בהמה מסוכנת שצריך לאכול ואי לאו הכי אסור לשחוט מדרבנן ככל הואיל שאינו מותר אלא מדאורייתא אבל מ"מ אסור לעשות לכתחלה מדרבנן ומדוייקים דבריו מה שהוסיף וכתב כדי שלא ישחוט ביו"ט מה שאכל בחול וכיון שגמר בדעתו לאכול כזית א' הוי כעיקר שחיטתו לצורך זית זה וכן מדוייק בלשון רש"י שם בפסחים ד"ה משום הפסד שכ' והו"ל כצריך לזית ביום טוב ומשום הא זית בעי למשחטי' לכולה כו' ע"כ. והא דפוסק הרמב"ם גבי צידת תינוק ודגים דפטור י"ל שאני התם דכיון דאיגלאי למפרע שהיה צריך פ"נ בצידה זו הוי כלא עבר כלום במעשה כ"א במחשבתו ולכך ליכא לחייבו קרבן:
ועפ"י הנ"ל יתכנו היטב דברי הטור א"ח סי' תצ"ח כתב דין מסוכנת ובזה"ל אסור לשחוט אא"כ יש שהות ביום לאכול ממנה כזית מבע"י וכו' עכ"ל וכתב הב"י יש לתמוה למה השמיט מלת צלי דמסתמא הלכה כת"ק ושמא י"ל כיון דאין דרך לאכול בשר חי כל שאינו אומר חי בהדיא ממילא נשמע דצלי קאמר עכ"ל הב"י ותירץ זה דחוק מאוד דהא חזינן דפליגי ת"ק ור"ע בזה היה על הטור להזכיר הלכה כדברי מי אי בעינן שיהיה שהות כדי לאכול צלי דוקא או די ביש שהות לאכול כזית חי ובלא"ה לפי הכרעת האחרונים שגם הטור ס"ל דא"צ לאכול רק אם יש שהות לאכול די ומשום הואיל ואי בעי למיכל מצי אכיל התירו לשחוט מסוכנת וכדבעי רבה בפסחים דף מ"ו ע"ב וכן פסקו הרבה מגדולי הפוסקים וממ"ש הטור שיכול לאכול קודם בדיקת הריאה ליכא להוכיח שסובר הטור דבעי למיכל אלא כוונתו שהצריכו חז"ל להתיר במסוכנת שיהי' בידו לאכול ממנו כשירצה בלא בדיקה כדי שיהיה שייך הואיל ואם ירצה לאכול יאכל ממנה דאם לא היה מתירין לאכול ממסוכנת שנשחטה ביום טוב בלא בדיקת הריאה היה מהצורך להמסוכנת שיהיה שהות גם על הבדיקה א"כ מה בכך שאין דרך לאכול בשר חי מ"מ שייך הואיל ואי בעי למיכל חי כאשר כן הוא דעת ר"ע א"כ היה לו להטור לפרש בהדיא אם צלי או חי ולפ"ז לא א"ש תירוצו של הט"ז שמתרץ שהטור סובר דהלכה כר"ע דא"כ הו"ל להטור לבאר בהדיא דדי אם יכול לאכול כזית חי דהא בסתימת דבריו של הטור אפשר למטעי שכיון שאין דרך לאכול בשר חי לא מתירין לשחוט המסוכנת אלא אם יכול לאכול צלי וליישב דברי הטור אלו תחלה אבאר מה שיש לפלפל בסוגיא זו בביצה דכ"ה שמקשה הגמ' מאי קמ"ל אילימא לאפוקי מדר"ה כו' והא אנן תנן מתני' כדר"ה דתנן ר"ע אומר אפי' כזית חי מבית טביחתה וקשה לי הא מבואר מדברי התוס' פסחים דכ"ד ע"ב ד"ה פרט לאוכל חי כו' וביותר מדברי המרדכי שם בשם הראב"י דאכילת בשר בהמה חי הוי שלא כדרך אכילה רק שיש שיטות פוסקים שסוברים שמדרבנן אסור שלא כדרך אכילה ואף לפי שיטה זו היכא שיש ספק איסור אין לאסור האכילה כ"א כד"א דהוי ס' דאורייתא אבל שלכ"א דבוודאי איסורו אינו אלא מדרבנן מה"ת לאסור בספיקו הא הוי ספק דרבנן וכל סד"ר לקולא א"כ קשה מאי פריך הגמרא והא אנן תנן במתני' כדר"ה כו' הא אף אי הי' בדיקת הריאה מדאורייתא ז"א אלא ברוצה לאכול כד"א דבכה"ג הוי ספק דאורייתא דדלמא הבהמה טרפה אבל ר"ע מיירי ברוצה לאכול בשר חי דזה הוי שלכד"א שאינו אסור אלא מדרבנן ומצי למיכל אף קודם בדיקה משום דסד"ר לקולא והרי הס' לפנינו אין הבהמה טרפה ואף אם נאמר דגם סד"ר אינו מותר היכא דאיכא לברורי מ"מ הכא במסוכנת הוי כליכא לברורי דאם נאסר לאכלה מספק יהי' מנוע מלשחוט הבהמה ביו"ט ותמות הבהמה וכ"נ מדברי היש"ש דמה שהתירו במסוכנת לאכול בלא בדיקת הריאה אף שהצריכו חז"ל לבדוק הריא' תמיד הוא משום טעם הנ"ל דבדיקת הריאה אינו רק משום דאפשר לברורי משא"כ במסוכנת וכעין זה י"ל לענין דין סד"ר וכמש"ל וביותר קשה לפי שיטת הראב"י שבמרדכי שאף מדרבנן ליכא איסור באכילה שכד"א וכן פוסק הש"ך כוותי' ביו"ד א"כ אמאי התיר ר"ע לשחוט מסוכנת כשיכול לאכול כזית חי ומטעם דא"א לכזית בלא שחיטה וכדאיתא בפסחים דמ"ה הא אכילת בשר חי מותר בלא שחיטה כלל לדעת ראב"י גם מדרבנן והשחוטה עבורה אך למותר. עוד קשה הא היתר ביום טוב ידעינן מקרא אך אשר יאכל וגו' הרי אכילה בכ"מ דוקא דרך אכילה ומנ"ל להתיר מלאכה ביום טוב לצורך שכד"א ואף אי נימא דשלכד"א מקרי צורך קצת מ"מ לא אמרינן הואיל והותרה לצורך התרה נמי שלא לצורך והיינו צורך קצת כמ"ש התוס' שם ד"ה לא אמרינן וכן כתיבא להדיא במסכת ביצה די"ב ע"א דהו"ל לאוקמי הברייתא דהשוחט עולת נדבה כר"ע דל"ל מתוך והרי התם איכא צורך קצת כמ"ש בתוס' שם דלא יהיה שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם ואמאי מתיר כאן לשחוט בכדי לאכול כזית בשר חי הא אכילת בשר חי אינו ד"א עכ"פ לא תקרי אלא צורך קצת ולר"ע דל"ל מתוך אסורה מלאכה ביום טוב אם לא לצורך גמור:
וליישב זה נ"ל דהא דחשבינן אכילת בשר חי שכד"א אינו אלא כשאוכל תפל אבל בנמלח מקרי ד"א וכדברי אלה נשמע מדברי הגמ' במסכת שבת דף קכ"ח אתמר בשר מלוח מותר לטלטלו בשבת בשר תפל כו' ר"ח אמר אסור לטלטלו הרי דבשר מלוח חזי לאכילה חי וכן מורים דברי התוס' ביבמות דמ"ו דבשר מלוח חי חזי לאכילה אלא דלא הוי אכילה חשיבא והא דאיתא במשנה פרק י"א דמנחות דשעיר של יוה"כ שחל להיות בע"ש אכלו הבבלים ממנו בשבת כשהוא חי ג"כ מיירי אחר מליחה יעויי"ש בתוי"ט שכתב כיון שאין עיבוד הי' אפשר לאכלו ע"י כך ואף שהתוי"ט לא נחית שם לזה רק לדעת הרמב"ם שמצריך מליחה אף באומצא מ"מ לפי דברי הנ"ל ובתפל חי לא חשיבא אכילה וודאי אין יוצאין ידי חובת מ"ע דאכילת קדשים כ"א כדרך אכילה ע"כ צ"ל שלא אכלו הבבלים חי לגמרי כ"א במליחה דאז הוי דרך אכילה למי שדעתו יפה ולפי"ז י"ל דהא דאמר ר"ע כדי לאכול כזית חי ג"כ אין כוונתו על בשר חי תפל כ"א חי מלוח דמקרי דרך אכילה ומותר לשחוט כזה אף למאן דל"ל מתוך אמנם נשאר קשה קושיות האס"ז וזה"ל ומכאן שמעינן דבשר אומצא לא בעי מליחה דאי לא הרי כתבו הגאונים דשיעור מליחה כשיעור צלייה ומאי איכא בין שיעורא דת"ק (דאמר אם יש שהות לאכול כזית צלי) לשיעורא דר"ע דהא ר"ע מיקל יותר מת"ק דבעי שיהי' שהות ביום כדי לצלות והלכה כת"ק ולפימ"ש ע"כ ר"ע מניח קאמר וא"כ אמאי הקיל ר"ע נגד הת"ק הא תפל לא מקרי אכילה וא"א להתיר שחיטת מסוכנת רק לצורך אכילה כדרכה והיינו חי מליח ומיד שנמלח קצת מתחיל הדם להתפרש אסור לאכלו עד שישהה במלחו כל שיעור מליחה לצורך הוצאת הדם והרי שיעור מליחה כשיעור צלייה:
הן אמת שיש לדחוק בדוחק דאפשר לומר דלמהוי בשר חי ראויה לאכילה א"צ רק למלחו אבל לא להניחו במלח כשיעור מליחה להוצאת הדם א"כ משכחת שיהיה רק שהות לאכול חי ולא צלי והיינו כשאין שהות אלא לחלטו בחומץ להצמית דמו דבכה"ג יכולים לאכול אח"כ במליחה קצת וא"צ עוד להשהות כשיעור מליחה דאף שנמלח קצת אין הדם מתפרש כיון שכבר נצמת בחומץ או ברותחין אבל זה דחוק
שוב ראיתי בשעה"מ שמדחה האס"ז הנ"ל דאף אם נאמר דבאומצא אסור ג"כ בלא מליחה כדעת הרמב"ם פ"ו מהל' מא"א מ"מ א"ש דברי ר"ע דיכול לאכול חי ע"י חליטה דבכה"ג א"צ מליחה ולקמן אבאר אי"ה דברי בזה עכ"פ האס"ז לא נחית לזה דאפשר בחליטה ומלבד כל הנ"ל יש להקשות קושיא עצומה ואקדים מש"כ בתבואות שור סי' כ"ז ס"ק א' שמביא דעת רש"י בחולין ד' קכ"א שסובר דאיסור אכילה מבשר מפרכסת קודם שתצא נפשה אינה אלא מדרבנן וכתב ע"ז בזה"ל ויש לתמוה מאין יצא לרש"י לומר דהוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא הא בהדיא אמרינן במסכת סנהדרין דף ס"ג מנין לאוכל מן הבהמה כו' אמר ר' אבין על כולם אינו לוקה משום דהו"ל לאו שבכללות ע"כ אלמא מלקי הוא דלא לקי הא אסורה דאורייתא איכא ומי הכריחו לרש"י להוציא הדברים מפשטן ואפשר דיצא לו לרש"י ז"ל מדתנן בביצה דכ"ה בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא א"כ יש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי ר"ע אומר כו' וקשי' ליה לרש"י אע"פ דמסוכנת הוא מ"מ לפעמים הוא שוהה למות ואיך שרי בדאיכא שהות לחתוך מבית טביחתה ולאכול חי היאך יודע מתי תמות הבהמה וא"ל שיקרב מיתתה בידי' דרש"י לשיטתי' דס"ל בחולין דף קי"ג דשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה מבעי' דלמא אסורה לדידיה אפילו בצלי או מליחה וכ"ש לאכול חי והרי ס"ל לרש"י דאיסור אכילה קודם צאת נפשה אינה אלא מדרבנן שלא יהיה נראה כרעבתן כו' ובמקום פסידא שרי עכ"ל התבואת שור ז"ל:
אמנם לדעתי נשאר קושייתו לכל הפוסקים ומשמעות הטי"ד סי' כ"ה שסוברים דאיסור הוא לאכול בשר מפרכסת עד שתמות הבהמת ומה שמתרץ התב"ש דיכול לשבור מפרקתה לא א"ש דהא מחמת האיבעיא דלא איפשטא שם בחולין דף קי"ג פסק הלכה דבשובר מפרקת אסור לאכול באוהצא בלא מליחה כדרכה וא"ל שיחתוך בעודה מפרכסת כזית בשר מבית טביחתה ואח"כ ישבור מפרקתה שתמות הבהמה הא בכה"ג אותו בשר שנחתך בעת הפרכוס אסור אף לצלי בלא מליחה כמבואר להדיא בחולין ל"ג הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית טביחתה של בהמה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין עד שתצא נפשה וכתב שם הרשב"א ומובא גם בר"ן ומולחו יפה יפה כלומר אפילו לצלי דאי לקדירה אמאי ימתין עד שתצא נפשה דמסתמא וודאי בכדי שיעור מליחה ובישול תצא נפשה אלא לצלי קאמר ואע"ג דקיי"ל דלצלי לא בעי מליחה בעלמא כו' הכא שאני כיון דמבית טביחתה קא חתך עד שלא תצא נפשה ועד שלא תצא נפשה הדם מתמצה דרך שם ונעקר ממקומו ובא לכאן ולפיכך לא מקרי דם איברים אלא כדם שפירש עכ"ל הרשב"א:
היוצא מדבריו שהפרכוס יכול להתמשך כדי שיעור מליחה וצליי' ומעט יותר אבל לא כדי שיעור מליחה ובישול א"כ לפ"ד התב"ש דבהשוחט את המסוכנת צריך לחוש דלמא מפרכס הרבה א"כ צריך שיהיה שהות כדי שיעור פרכוס הרגיל להיות לכל היותר היינו כשיעור זמן מליחה וצלייה ומעט יותר א"כ קשה מאי קולא יש בדברי ר"ע שאמר כדי לאכול כזית חי דאיך שיעשה יהי' שיעור כדי צלייה דהא צריכין שיהי' שהות כדי שיעור כל הפירכוס לכל היותר וממילא יש שיעור מליחה וצלייה דהא לפעמים שוהה הפירכוס כשיעור זה ומעט יותר ואם אין שהות ע"ז אין להתיר השחיטה כ"א מצד שבידו לשבור המפרקת והרי בכה"ג אסור לאכול באומצא ואסור לחלטו ברותחין או בחומץ וצריך מליחה כדרכה א"כ ממילא איכא שיעור גם לצלות דהא שיעור מליחה כשיעור צלי' וא"ל שיהיה בידו לחתוך כזית בשר קודם שבירת המפרקת מבית טביחתה ואח"כ ישבור המפרקת למנוע הפירכוס ז"א דהא בכה"ג ג"כ צריך למלוח כדרכה הכזית בשר שחתך מבית טביחתה קודם שתצא נפשה כמבואר לעיל חותך כזית בשר מבית טביחתה ומולחו יפה יפה וכן פסקינן ביו"ד סי' ס"ז יעויי"ש ואף דבכה"ג איכא] נ"מ בין ר"ע לת"ק דלת"ק צריכין מליחה וצליה דבחותך כזית קודם שתצא נפשה אף לצלי בעינן מליחה ולר"ע שאין צריך רק לאכלו חי די בשיעור מליחה מ"מ קשה דלמה לי' לחתוך קודם שבירת המפרקת ישבור תחלה המפרקת ואח"כ יחתוך הכזית בשר ויהיה מותר לצלותה בלי מליחה לשיטות הפוסקים החולקים על רש"י וסוברים דאף בנשבר המפרקת די במליחה או צלי' לבדה יהיה ביש שהות לזה לחודא אף לת"ק דשיעור מליחה וצלי' חדא הוא וא"כ לכל האופנים יש ממילא שיעור לצלות ונ"ל דבפסחים דף נ"ח ע"א איתא חל ערב פסח להיות בערב שבת דאיכא נמי צלייתו דלא דחי שבת מוקמינן ליה אדינא בשש ומחצה וכתב הב"י ביו"ד סי' ס"ט בשם תשובת תה"ד סי' קס"ז שמכאן ראי' לשיעור מליחה שהוא לדעת הרא"ש כשיעור צלי' שיהיה שעה א' וכתב בעל המחבר ספר תבואות שור בבכור שור בזה"ל ותמיה לי טובא דהא וודאי שיעור שעה לאו שיעור התחלת צלייתו עד גמרו הוא דמתני' ערוכה הוא בשבת משלשלין את הפסח עם חשיכה כו' וצ"ל דהאי צלייתו דלא דחי שבת דקאמר הכא היינו הכנת הצלי ולהא בעינן שעה א' כהא דאמרינן בפ"ק דף י"ב דיהבו רבנן שעה א' ללקט ב' עצים א"כ אין מכאן ראיה כלל לשיעור צלי' כנ"ל
היוצא מזה דמה שאמרו שיעור מליחה כשיעור צליה והיינו כשיעור עצמית הצלי' לחודא כשכבר יש מוכן אז להניח הבשר עליו לצלותו א"כ נ"מ גדולה בין ת"ק לר"ע דלת"ק אם אין לו עצים ואש מוכן בעת שבא לשחוט המפרכסת אסור לו לשחוט אא"כ יש שהות על הכנה לצליה ושיעור הצלי' עצמה ולר"ע שדי לאכול כזית חי מליח אף בליכא אלא כשיעור זמן ומלוח שאינה אלא כשיעור צליה עצמה לבדה ולא כשיעור הכנה לצליה והצליה וא"כ לר"ע מותר לשחוט אף כשאין לו עצים ואש וליכא שיעור רק לאכול כזית חי מליח מותר לו לשחוט המסוכנת משא"כ לדעת הת"ק ומיושב שפיר קושייתו הנ"ל ונדחה בזה גם הוכחת האס"ז הנ"ל דאף אם כל הבשר באומצא אסור באכילה בלא מליחה מ"מ איכא נפקותא וקולא גדולה בדברי ר"ע שאינו מצריך לאכול צלי ודי ביש שהות לאכול בשר חי דאם השיעור לאכול צלי צריך שיהי' שהות גם על הכנת עצים ואש וכנ"ל וא"כ תמוהים דברי האס"ז איך מביא ראי' מכאן דלאומצא לא בעינן מליחה האף שלא נחית לכל מש"כ על יסוד התב"ש בסי' כ"ז הנ"ל הו"ל להאס"ז לדחות ראייתו די"ל דלאומצא בעי מליחה ועכ"ז יש קולא בדברי ר"ע שאין צריך שהות גם על הכנת עצים ואש:
וליישב דברי האס"ז נ"ל שסובר האס"ז דכיון שמתירין לשחוט מסוכנת מצד הואיל וכדברי רבה תו א"צ שיהיה שהות גם על הכנת עצים ואש דאף שאינו מוכן בידו אם יש שהות כדי צלי אם היה האש מוכן מ"מ יש להתיר שחיטת המסוכנת מטעם הואיל ואי הוי מקלעי ליה אש לצלות עליה הכזית בשר. וגדולה מזה מצינו בתוס' פסחים דף מ"ז ע"ב ד"ה אחרישה לא לחייב שמפרשים הואיל וחזי לכסוי דם צפור אם היה דם צפור במקום חרישה כו' יעויי"ש ובפשיטות יותר יש לומר הואיל ואי מזדמן ליה מיד בגמר שחיטתו אש לצלות עליה הכזית בשר מותר לו לשחוט או הואיל שיהיה הכזית זה ראוי לאכילה למי שיש לו אש מוכן ובידו להניחו עליה מיד הכזית לצלותו ולאכלו דהואיל כזה אמרינן כמו שמותר לאפות לבני חילאי בהואיל שחזי למי שיש לו ינוקא ואף כשאין לזה האופה ינוקא כמ"ש הרמב"ן ומבואר לקמן וא"כ שפיר הוכיח האס"ז דלאומצא לא בעינן מליחה אמנם א"כ ישאר קשה קושייתו הנ"ל לפי דברי התב"ש דע"כ גם לר"ע יהיה שהות כדי צלי' הן אם מצריך שיהיה שהות כדי שיעור פירכוס או לעשות תקנה בשבירת המפרקת:
וכדי ליישב קושיא זו אקדים מה שקשה לי עוד דלפ"ד רבה שמפרו יכול לאכול אע"פ שאינו אוכל ומטעם הואיל מסתמא כן גם כוונת ר"ע שאמר אפי' כזית חי כי ע"כ דבריו קאי אדברי ת"ק וסובר ר"ע כשיש שהות לאכול כזית חי אף שלא יאכל מותר לשחוט וא"כ ע"כ צ"ל שגם ר"ע סובר הואיל וקשה דהא איתא בתוס' פסחים דף ה' ד"ה ואומר כל מלאכה כו' ואע"ג דכששורף ועושה גחלים הנאתו מותר כו' ואומר ר"י דסברא הוא דקרא דתשביתו מיירי בכל ענין אפי' א"צ לגחלתו ע"כ. ואיתא במפרשים דלפ"ז צ"ל דר"ע ל"ל הואיל דאל"כ אפי' א"צ לגחלתו יהיה מותר לשרוף מצד הואיל ואי מקלעי לי' שיהיה צריך לגחלתו הרי דלפי תירץ הר"י ל"ל לר"ע הואיל וא"כ אמאי מתיר במסוכנת לשחוט היכא דיכול לאכול כזית חי אף שאינו אוכל וצ"ל דידוע שיש חילוק בין הואיל שבידו לעשות ובין הואיל שאינו בידו כמו שהבאתי לעיל בשם הרמב"ן במלחמות בסוגיא דהואיל. ועפ"ז י"ל דר"ע סובר דלא אמרינן אלא הואיל שבידו ולכך מתיר שחיטת מסוכנת היכא שיש שהות לאכול כזית חי דהואיל זה בידו הוא אם ירצה יאכל בעצמו כזית אבל הואיל שאינו בידו לא אמרינן וא"ש תירץ הר"י, הנ"ל אליבא דר"ע דסברא הוא דקרא דתשביתו מיירי בכל ענין אפי' א"צ לגחלתו ובכה"ג צריכים לומר הואיל ואי יזדמן ליה שיהי' לו צורך להגחלי' והואיל כזה הוא הואיל שאין בידו והשת' דאתינן להכי א"ש דברי ר"ע אפי' בכזית חי וכמש"ל דהיינו חי מליח ואף דשיעור מליח כשיעור צליה מ"מ יש קולא לשיטתי' דאם הי' מצריך שעות כדי לצלות הי' מהצורך שיהיה כשיעור הכנת עצים ואש לצלות בה כזית בשר דאם אין לו מוכן ליכא אלא הואיל שראוי למי שמוכן לו אצלו עצים ואש והואיל כזה שאינו בידו לא ס"ל לר"ע לכך אמר כדי לאכול כזית חי והאכילה בידו הוא:
היוצא מזה דליכא נפקותא במה שאמר ר"ע כדי לאכול חי רק לשיטתו שסובר שהואיל שאינו בידו לא אמרינן אבל לדידן דפסקינן להלכה כרבה דאמרינן אפי' הואיל ואי מקלעי לי' אורחים דהוי הואיל שאינו בידו ה"ה בשחיטת המסוכנת אף כשאין לשוחט ההכנה לצלי' ג"כ מותר לשחוט המסוכנת ודי שיהיה שהות לצליית כזית בשר ולאכול דבכה"ג אמרינן הואיל שראוי לאכילה למי שיש לו הכנה לצלי' כמו שהתיר רב לאפות לבני חילאי אף למי שאין לו ינוקא הואיל וחזי למי למי שיש לו ינוקא כדברי הרמב"ם הנ"ל וא"כ ממילא ליכא שום הפרש בין אי אמרינן יש שהות לאכול צלי אינו ראוי לאכילה וכשאמרינן כזית חי סתמא כפירושו חי מליח דבשר תפל אינו ראוי לאכילה כלל לשום אדם כמו שהוכחתי לעיל ובשל תפל שאסור לטלטלו בשבת ובטור סי' שמ"ח אינו מתיר בטלטול רק משום שראוי לכלבים ובין שיעור השהייה כדי לאכול צלי או כדי לאכול חי מליח ליכא שום הפרש דהא שיעור מליחה כשיעור צלי' לכך לא הוצרך הטור לפרש כדי לאכול כזית צלי ודי במה שאמר כדי לאכול כזית כיון דאין ראוי לאכול בשר חי תפל פשוט שהכוונה בשר מליח וכיון שמתחילים למלוח בשר חי צריכים להשהות במליחה הבשר הנמלח לבישול והרי שיעור מליחה כשיעור צלי ושניהם חד שעורא הוא והרי יש שהות כדי לאכול צלי כדברי הת"ק והא דהוזכר במשנה בפסחים כדי לאכול ממנה כזית צלי הוא משום דכך האמת גם שייך להזכיר ע"ז דברי ר"ע שסובר כזית חי ולדידיה דל"ל הואיל לאו חד שעורא הוא ודע דבחידושי רשב"א במסכת שבת דף ל"ט ד"ה הא דתנן כי' נראה שסובר דמאן דל"ל מתוך כ"ש דל"ל הואיל ואף הואיל שבידו כדמוכח ממה שהוכיח שם לא יחים אדם חמין לרגליו אא"כ ראוי' לשתיה דהיינו שהוחמו לשתיה דאל"כ אמאי מותר הא ב"ש ל"ל מתוך וכ"ש דל"ל הואיל הרי שמחליט דמאן דל"ל מתוך גם הואיל שבידו ל"ל, וא"כ לר"ע דל"ל מתוך כדאי' בפסחים דף ה' אף הואיל שבידו ל"ל ונשאר ק' הנ"ל לרבה שמפרש דברי הת"ק יכול לאכול אפי' שאינו אוכל ומטעם הואיל איך מפרש דברי ר"ע והא ר"פ ל"ל הואיל:
וכדי ליישב קושיא זו נראה שלשון המשנה באשר הוא לפנינו אא"כ יש שהות ביום לאכול כזית צלי אין הכרח לפרש כדברי רבה וי"ל דהיינו שאם יש שהות לאכול ויאכל וע"ז א"ש דברי ר'"ע שאמר אפי' כזית חי ורבה לא אקשה לר"ח ממשנה זו רק מברייתא דתני בה כדי שיכול לאכול אע"ג דלא בעי למיכל ויעויין בהגהת מהרי"פ שכתב נראה ברייתא הוא דמייתי ויכול להיות שברייתא זו לא נזכר דברי ר"ע דר"ע לשיטתי' דל"ל הואיל לא מהני מה שיכול לאכול רק צריך שיהיה דעתו לאכול וכן כוונתו בדבריו שבמשנה אפי' כזית חי והיינו שיאכלנו ולכאורה היה נראה שלפי"ז נכון יותר תירוצא הנ"ל בשיטת הטור רק שא"כ קשה כיין שהטור תפס ל' המשנה הי' לו לבאר להדיא לדינא כדברי רבה דא"צ לאכול אלא די ביכול לאכול ואע"ג שאינו אוכל וכאשר פסקו כן להדיא רובם מהפוסקים הקדמונים כמבואר במ"מ והב"י ואם נאמר שהטור אחז שיטת הרז"ה בס' המאור שאין הלכה כרבה אלא כר"ח א"כ תו אין מקום לכל מש""כ בישוב דבריו אשר לא ביאר איך יהי' אכילת הכזית צלי או חי דהא אי ל"ל הואיל יש הפרש דאם שיעור השהייה כדי אכילת צלי אם אין לו הכנת עצים ואש צריך שיעור יותר משא"כ אי לא בעינן שיעור שהייה רק כדי אכילת כזית חי מליח א"ו צ"ל שהטור לא נחית למ"ש בישוב דברי הרשב"א לחלק בכוונתו הלשון שבמשנה מכפי הל' שהזכיר רבה כי אותיב לר"ח ואם חזר במש"ל בישוב דברי הטור ושהוא סובר כרבה דא"צ לאכול ודי כשיש שהות ביו"ט שיהיה אפשר לאכול הימנה וא"כ תו לא הוצרך לבאר צלי או חי דכיון דאמרינן הואיל צלי וחי מליח חד שעורא הוא וא"ש ודו"ק:
דין ב
היכא ששייך הואיל מדאורייתא ואיסור דרבנן מעכב מלהיות בו צורך יו"ט אי מופקע ע"י ההואי האילסור דאורייתא או לא:
הנה מדברי רש"י בפסחים דף מ"ז ע""ב ד"ה כלאחר יד שכתב בזה"ל ע"י שנוי דשבות בעלמא הוא וכיוי דמדאורייתא שרי פקע ליה מלקות עכ"ל. נראה דה"ה היכא דשייך הואיל מדאורייתא אף שאיסור דרבנן מעכב מלהיות בו צורך יו"ט מ"מ מופקע ע"י ההואיל איסור דאורייתא וכן משמע מסוגיא דביצה דף כ' ע"ב גבי כבשי עצרת אם זריק שדעת המחבר ט"א במס' חגיגה דף ז' ד"ה עולים דאף למ"ד נו"נ קריבין ביו"ט מ"מ עולות אינם קריבין וכדבריו אי' בס' תמים דעים דף ט"ו בשם רבינו אשר ב"ר יצחק ומה שקשה ע"ז מסוגיא דשבת דף קי"ד ע"א כשתמצא לומר לדברי ר"י נו"נ קרבין ביו"ט כו' יעו"ש מבואר במקום אחר. גם הצל"ח כ' כדברי הט"א הנ"ל. וע"כ מקשה דלמה הצידו האיבעיא למ"ד נו"נ אין קריבין אם עבר ושחט מאי הא גם למ"ד קריבין אפשר למבעי' והיינו בעולה. ובעולה הוי מצי רבא ורבה בר ר"ה לפלוגי דלרבא לא זריק כיון דליכא בשר לאכילה ולרבה בר ר"ה זריק ומ"ש הצל"ח אתי לאשמועינן שמודה רבא דהיכא דאיכא בשר לאכילה מותר לזרוק יש לדחות דהא דין זה לא הוצרך רבא להשמיענו דברייתא ערוכה היא כבשי עצרת כו' הדם יזרוק והבשר יאכל הרי להדיא דמותר לזרוק הדם היכא שהבשר מותר באכילה ומה לי כבשי עצרת כששוחטן שלא לשמן או שלא בזמנן ומה לי נו"נ ונ"ל דלכאורה קשה לרבא שסובר היכא שנטמא או שנאבד לא יזרוק הא איתא במס' שבת ד"ד בהדביק פת בתנור שהתירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה ומצד הסברא אף שלא יבוא לידי איסור לאו גרידא ג"כ מהראוי להתיר איסור שבות וידוע שהעושה מלאכה ביו"ט עובר בלאו ועשה ובשחיטות נו"נ ביו"ט אף למ"ד אין קריבין ליכא אלא איסור עשה דלכם ולא לגבוה לפי ההלכה דאמרי' מתוך ובנו"נ הוי צורך קצת כדי שלא יהיה שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם. כמ"ש התוס' לעיל בדף י"ב א"כ בעבר ושחט נו"נ אם לא מתירין לו הזריקה והוי השחיטה שלא לצורך כלל עבר בלאו ועשה. אבל כשזורק ומתכשר הקרבן ליכא אלא עבירת הלאו הבא מכלל עשה דלכם ולא לגבוה וא"כ מהראוי להתיר הזריקה כדי שלא יבוא לידי איסור לאו וכשיזרק יהיה הקרבן כשר ויהיה צורך קצת ולא עבר רק אעשה דלכם ולא לגבוה.
אמנם י"ל דבאמת הי' יכולין להתיר מטעם זה הזריקה אבל אחרי שבלא"ה מותרת הזריקה ע"מ לאכול הבשר אם אירע שנטמא הבשר או שנאבד שפיר יכולין לאסור הזריקה ותו לא שייך להתיר כדי שיזכה שלא יבוא לידי איסור לאו דמלאכת יו"ט דאף בלא זריקה הרי כבר פקע ממנו איסור לאו בעוד היה הבשר קיים וטהור והיה ראוי לזריקה והיה על השחיטה שם צורך קצת ואף שנאבד אח"כ הבשר ומנוע ממנו הזריקה תו לא רבע עליו איסור לאו דהא לא עבר כלל על הלאו בשחיטת נדרים ונדבות דהא בעת השחיטה הוא עומד לזריקה. ואם נטמא הבשר אח"כ דמי למבשל ביו"ט והמאכל נתקלקל אח"כ דאין על המבשל איסור בישול שלא לצורך כיון דמחזי היה חזי בעת הבישול כ"כ הכא גבי נדרים ונדבות ולפי"ז י"ל בפשיטות דגבי עולות נו"נ לא איבעיא להו. וגם רבא היה מודה שמותר לזרוק ומטעם כדי להצילו מאיסור לאו דאם נאסר לו לזרוק דם עולות נדרים ונדבות שנשחטו ביום טוב הוי כלא אתחזי בשעת שחיטה שיהיה עליו שם צורך קצת ועבר על לאו דמלאכת יום טוב שלא לצורך ורבא לא פליג אלא בנו"נ של שלמים היכא שנטמאו או שנאבדו הבשר אבל לא בעולות נו"נ שעבר ושחט דבעולות א"א למנוע ממנו הזריקה כדי שלא יבוא לידי איסור לאו וכנ"ל. אמנם לפ"ז קשה לפ"ד המפרשים דהיכא שהבשר והאימורים קיימים לא מתאכל הבשר ולא יזרוק אכתי יהיה מותר לזרוק כדי להצילו מאיסור לאו ונ"ל דלפי מה שבארתי במק"א והוכחתי מדברי רש"י הנ"ל דהיכא דשייך הואיל מדאורייתא אף כשאיסור דרבנן מעכב מלהיות בו צורך יום טוב מ"מ מופקע ע"י ההואיל איסור דאורייתא וכ"נ מדברי רש"י פסחים דף מ"ד ע"ב ד"ה כלאחר יד וא"כ י"ל שאף שאחר שגזרו חכמים שבות על הזריקה מ"מ כיון דמן התורה מותר לזרוק אין עליה עבירות לאו דמלאכת יום טוב שלא לצורך דהא אי זריק יהיה הקרבן כשר ויתאכל הבשר ויהיה צורך גמור ולא עבר רק על איסור עשה דלכם ולא לגבוה דנלמוד ממנו לאסור בעשה הקרבת שלמי נדבה. וכיון שכן א"ש מה דלא התירו שבות דזריקה דאף בלא היתר הזריקה אין עליו איסור לאו דמלאכת יו"ט:
ואין להקשות דא"כ נסתרים דברי הראשונים שכתבתי שקרבן עולות נו"נ מודה רבא שמותר לזרוק כדי שלא יבא לאיסור לאו הא כיון דמותר מדאורייתא לזרוק מופקע ממנו איסור לאו בהואיל דאי בעי זריק ז"א די"ל דהואיל ומתוך בהדדי ל"א וכבר העיר ע"ז בס' ט"א. וגבי קרבן עולה כיון שאף אחר זריקה לא מופקע איסור הלאו רק מצד מתוך דבאמת אין בו צורך יום טוב כ"א צורך קצת שלא יהיה שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם והיכא שמנוע מדרבנן הזריקה נצטרך לומר גם הואיל והיינו כיון דמדאורייתא שייך הואיל ואי בעי זריק וכשיזרוק הדם יהיה שלחן מלא שייך מתוך והרי צריכים להואיל ומתוך שניהם יחדיו ובכה"ג לא מיפטר מעבירות הלאו דמלאכת יום טוב דלא פטרינן מלאו אלא בהואיל לחודא ומתוך לחודא. משא"כ כשצריכים לומר הואיל ומתוך. וז"א כ"א בעולות מ"נ אבל בשלמי נו"נ שרי בהואיל לחודא כשיזרוק הדם יהיה צורך גמור שפיר מיקרי איסור הלאו אף כשמנוע מדרבנן לזרוק כיון דמדאורייתא מותרת הזריקה ושייך הואיל לא עבר אלאו כ"א על עשה דלכם ולא לגבוה ע"כ אין להתיר שבות דזריקה רק ע"מ לאכול הבשר אליבא דרבא או ע"מ להקטיר אימורים אליבא דרבה בר"ה וכן כשהבשר והאימורים קיימים וטהורים דאף לשיטת הי"מ שבתוס' דבכה"ג אין היתר לאכול הבשר קודם הקטרת האימורים מ"מ מדאורייתא מקרי לאחר זריקה צורך גמור להדיוט לפי דברי הפ"י שכתב דבנו"נ בעבר ושחט מותר מדאורייתא להקטיר האימורים ורבנן הוא דאסרו. וכיון דמניעות הקטרה אינו אלא מדרבנן שפיר מופקע האיסור לאו מצד הואיל דאיכא מדאורייתא דאי הוי זריק ומקטיר האימורים הי' אוכל הבשר. ותו ליכא בזה קפידא אם יזרוק או לא ולכך לא התירו הזריקה בכה"ג לשיטת הי"מ:
ועפ"ז יש ליישב מה שמקשים התוס' על דברי הי"מ מברייתא דכבשי עצרת דתניא הדם יזרוק ושם מיירי שהבשר והאימורים קיימים והפ"י מסביר דבריו דלכך בעבר ושחט יש להתיר מדאורייתא הקטרת האימורים משום דחביבה מצוה בשעתה. וידוע שבסברא זו פליגי תנאים במנחות דף ע"ב דר"ש סובר דהקטרת חלבים ואברים בשבת הוא משום דחביבה מצוה בשעתה וראב"ש פליג עליו וסובר דשאני הקטרת חלבים ואברים מקרבנות שבת שכבר דחתה השחיטה את השבת. וסברת ראב"ש לא שייך גבי כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או שלא בזמנן שהיה השחיטה באיסור וליכא למשרי ההקטרה בו ביום שהוא יו"ט וכיון שכן הוי כעולה ומותרת הזריקה כדי שלא יבוא לאיסור לאו דמלאכת יו"ט. ומעתה י"ל דהברייתא דכבשי עצרת אתיא כראב"ש וסייעתו שאינם סוברים שמותר לדחות משום חביבות מצוה בשעתה ולכך יזרוק הדם. והא דתניא והבשר יאכל הוא דין בפ"ע וכמ"ש רש"י דאשמעינן דאף שנשחטו שלא כדת הבשר מותר באכילה. והיתר אכילת הבשר הוא בערב לאחר הקטרת האימורים או ביום אם נזדמן שנטמאו האימורים. וא"ש ביותר לפרש כן דלפי פי' תוס' דהיתר זריקת דם הוא כדי להתיר הבשר הו"ל להברייתא לומר הכי הדם יזרוק להתיר הבשר ומדלא תני אלא הדם יזרק והבשר יאכל נראה קצת שכ"א דין בפ"ע הוא ואף כשאין הבשר נאכל זורקים הדם:
וליישב מה שקשה על הרמב"ם שאינו נזכר בחיבורו מדין עבר ושחט נו"נ שיזרק הדם ויתיר הבשר וגם לא הזכיר דין כבשי עצרת ששוחטן ביום טוב שלא לשמן. ונ"ל דידוע דעת הרמב"ם דלא אמרינן מתוך רק בהוצאה והבערה ולא בשאר מלאכות ולפ"ז קשה מנ"ל דבעבר ושחט שיהא אסור מדאורייתא להקטיר האימורים ביום טוב הא י"ל דמעוטם דלכם ולא לגבוה אינו מצד איסור שחיטת נדרים ונדבות. דאף שיש היתר אכילת הבשר להדיוט מ"מ כיון דעיקר השחיטה לצורך גבוה ולא חשבינן צורך ההדיוט כ"א לצורך קצת ושחיטה אינה מותרת לצורך קצת משא"כ הקטרת האימורים שאין בה אלא מלאכת הבערה כדאי' ביבמות דף ל"ג ע"ב והבערה מותרת אף לצורך קצת. וגם נר של בטלה מותר אף שאינו אלא לכבוד היום ולא לשום צורך אחר וא"כ י"ל דבעבר ושחט נדרים ונדבות ביום טוב שיכולין להתיר הקטרת האימורים ביום טוב שגורם היתר אכילת הבשר דאף דעיקר הקטרה לגבוה. מ"מ צורך קצת מקרי להדיוט ושאני שחיטות דנדרים ונדבות דשחיטה אינו מותר רק לצירך גמור:
ולפ"ז אפשר לומר דלשיטת הרמב"ם באמת ליכא איסור דאורייתא בהקטרת אימורים נו"נ כשעבר ושחט ביו"ט רק שמדרבנן אסור ההקטרה כיון שעבר ושחט וא"כ י"ל דאין דין האימורים כדין האימורים שנטמאו או שנאבדו כיון דמדאורייתא מחזי חזי להקטרה וכ"כ בפשיטות בס' ט"א בחגיגה דף ז' ד"ה עולות נו"נ דהכא האימורים ראויים מד מדאו' להקטרה. אף שמונעים מהקטרה מצד איסור דרבנן אין דינם כמו שנטמאו או שנאבדו ומעכבים אכילת הבשר ולא כדברי התוספות בפסחים דף נ"ט ע"ש. וכיון שכן בעבר ושחט נדרים ונדבות ביו"ט מנוע מלאכול הבשר ביום טוב דכל כמה דלא מקטירים האימורים הבשר לא מתאכיל. וכיון שאין היתר אכילה ביום טוב אין להתיר הזריקה. וידוע שהמ"ד בירושלמי שמתיר להדליק נר של בטלה ביום טוב יליף לה מדכתיב לא תבערו ביום השבת דמיום השבת יליף למעט יום טוב שמותר בו הבערה אף לצורך קצת. וכן דעת הרמב"ם. והמ"ד דאוסר נר של בעלה סובר דהבערה לחלק יצאת קאי יום השבת למעט יום טוב מחילוק מלאכות וכן ברש"י במס' מכות דף ד' ולא נשמע שיהיה הבערה מותר לצורך קצת ושוה לדידיה איסור הבערה לאיסור שאר מלאכות שאין מותרים אלא בצורך גמור וממילא כשם שאסור מדאורייתא שחיטת נדרים ונדבות כך אסור מדאוריית' הקטרת האימורים וכיון דלא חזי מדאורייתא האימורים להקטיר דינם כאלו נטמאו או נאבדו ואין מעכבים אכילת הבשר. ומותר לזרוק הדם ע"מ לאכול הבשר.
ולפי"ז י"ל דהברייתא דכבשי עצרת אתיא כמ"ד דל"ל מתוך בהבערה ודברי רבא כן הוא דעת ר"ע כדאיתא בפסחים דף ה' אמר ש"מ מדר"ע תלת ש"מ לא אמרינן שמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וש"מ הבערה לחלק יצאת כי וי"ל שרבא סובר כן מדינא ולכך התיר רבא בעבר ושחט נדרים ונדבות ביום טוב לזרוק הדם ולאכול הבשר דלשיטתי' שהקטרת האימורים של נדרים ונדבות אסור מדאורייתא הו"ל כנטמאו או שנאבדו ואינם מעכבים אכילת הבשר. משא"כ לשיטת הרמב"ם שפוסק דלא כרבא וסמך על מסקנת הגמרא לעיל דף י"ב בדברי ר' יוחנן שאמר לתנא דתני קמי המבשל גיה"נ פוק תנא לברא כו' דאי ב"ה אהבערה לא לחייב כו' ע"ש. ומה שתפס ר"י בראשית דבריו גם בישול כבר נאמרו בו תרוצים הרבה. וגם אני ישבתי בכמה אופנים ותפס הרמב"ן כנשמע מדברי ר"י שהקשה אהבערה לא לחייב דמתוך כו'. והיינו כשיטת הרמב"ם דל"א מתוך אלא בהבערה וה"ה בהוצאה מדכתיב בירמיה י"ז לא תוציאו או משא מבתיכם ביום השבת ולא בשאר מלאכות ולכך לא הזכיר ר"י בסוף דבריו מבישול כ"א מהבערה אהבערה לא לחייב כו'. הוא היסוד להכרעת הרמב"ם שפוסק דאין דין מתוך אלא בהוצאה והבערה:
ועפי"ז יתיישב בסוגיא דביצה דף כ"ו ע"ב מתיבי כבשי עצרת אם זרק דיעבד אין לכתחלה לא. מדקדקים המפרשים דהו"ל להגמ' להקשות בפשיטות מרישא וברייתא דתניא אם היתה שבת לא יזרוק. ונ' ליישב דבפסחים דף נ"ט איתא אמר רב כהנא כתיב לא ילין וגו' עד בוקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין וכתיב והקטיר עלי' חלבי השלמים כו'. הוא מותיב לה והוא מפרק לה כשניתותר. ומפרשים כשניתותר מקרבנות שנזרקו דמן קודם תמיד ולא הספיקו להקריב דכיון דנראה להקרבה קודם לכן על התמיד של שחר הוא מושלם ע"כ ולפי"ז יש סברא לומר שהיכא שלא הי' עומד להקטיר ביום כגון בכבשי עצרת ששחטן בשבת שלא לשמן או לפני זמנן כו' גם לערב אסור להקטיר. והוי א"ש מה דתני הברייתא ואם הי' שבת לא יזרוק ולא הוי מצי לאקשוי' מה דמתיר רבה בר"ה בנו"נ שעבר ושחטן ביו"ט להקטיר אימורים לערב דהוי מצינן למימר דרבה בר"ה סובר דהיכא שהאימורים קיימים ולא נטמאו אסור לאכול בשר כל כמה דלא מקטיר האימורים. וסובר ג"כ שמותר להקטיר האימורים ביום טוב לצורך הכשר אכילת בשר לשמחת יום טוב וכמ"ש הפנ"י. והא דאמר ע"מ להקטיר האימורים לערב אינו אלא שנטמא הבשר או שנאבד דבכה"ג פלוגתא דידיה עם רבא. ובזה דליכא גם הכשר בשר אסור להקטיר אימוריהן ביום טוב. ולא הוי קשה דא"כ דלא חזיא להקטרה קודם תמיד של בין הערבים. גם בלילה יהיה אסורים להיות נקרבים מחמת עשה ודעליה השלם. ז"א דשאני הקטרת אימורין אלו דהא קודם שנטמא הבשר הי' ראוין ועומדין להיות נקטרים ביום אחר הזריקה לצורך הכשר הבשר כוין שהי' ראוים שעה א' להיות נקטרים ביום תו לא שייך עלי' השלם ומותר להקטירן אף אחר תמיד של בין הערביים משא"כ בכבשי עצרת שנשחטו בשבת שלא לשמן או שלא בזמנן וא"ש הברייתא אם היה שבת לא יזרוק ולכן הוצרך הגמ' להקשות מסיפא דברייתא דתני בהדיא אם זרק הורצה להקטיר האימורים לערב. הרי להדיא דמותר להקטיר האימורים לאחר התמיד אף שלא היה ראויים להקטרה ביום וכיון שכן קשה לרבה בר"ה . דאמאי לא יזרוק לכתחלה ומיושב קושית המפרשים:
אמנם אכתי צ"ע לפי דעת רש"י הנ"ל במס' פסחים למה מותר אימרי כבשי עצרת שנשחטו שלא לשמן לערב לאחר התמיד הא לא הוו ראייה להקטרה קודם התמיד. ואף אם נדחוק לומר כיון שהכבשים היה עומדים להיות נשחטים ונקרבים לשמן קודם התמיד הוי ג"כ כמו ניתותר ומקרי השלמתן על תמיד של שחר וכעין סברא זו מצינו סמוכין קצת ממ"ש התוס' ביומא דף כ"ט ד"ה אלא עיי"ש עכ"ז לא אתי שפיר היכא שנשחטו הכבשי עצרת בשבת לפני הזמן דבכה"ג לא הי' ראוים באותו יום להיות נשחטים ונקרבים. עוד יש להקשות על דברי הראשונים דהאיך ס"ד לומר אליבא דרבה בר"ה דהיכא שהאימורים אינם ראוים להקטרה בו ביום גם בלילה אין נקטרים דא"כ גם בעבר ושחט נו"נ אף כשהבשר קיים אין להתיר הקטרת אימורין ביו"ט משום להכשיר הבשר לאכילה מכום דכל כמה דלא מיקטר הבשר לא מתאכיל הא אדרבא אם לא יהיה היתר להקטיר האימורים ביום טוב לא יהיה כשרים להקטרה גם בערב אחר התמיד ויהיה האימורין הללו פסולין ויהיה הבשר מותר באכילה בלא הקרבתן כמו בנטמאו או שנאבדו אמנם לפ"ד התוס' ביומא שציינתי לעיל י"ל דבנו"נ ביו"ט אי הוי אסור להקטיר האימורין לא הוי מתאכיל הבשר ושאני בנטמאו או שנאבדו האימורין שהי' ראוים להקטרה קודם שנטמא ושאין מחו"כ בע"פ שהיה קרבנו ראוי' להקרבה ביום קודם התמיד. ע"כ לא אכפת לן במה שהמתין עד אחר התמיד משא"כ בנו"נ ביום טוב דלא עמדו להקרבה ביום טוב ע"כ אם מנוע הקטרת כאימורין בעבר ושחט הוי כלא היו ראויה מעולם האימורין להקרבה באותו יום. ובכה"ג גרע מנטמאו או שנאבדו האימורין ולא מתאכיל הבשר ודמי למשכו הבעלים את ידם מהפסח שיוצא לבית השריפה ודו"ק
דין ג
היכא ששייך מתוך מדאורייתא ואיסור דרבנן מעכב אי מופקע ע"י מתוך האיסור דאורייתא או לא:
דבט"א באבני מלואים סוף מגילה כתב בזה"ל ולמאי דפרישית ניח) הא דביצה דף י"ב גבי מבשל גיה"נ כו'. חייב משום מבשל גיד ואוכל גיד ומבשל בב"ח ואוכל בב"ח ומשום הבערה כו'. והקשה התוס' מאי צורך איכא במבשל גיד כיון שהוא אסור כיון שהיה בדעתו של זה לאכלו היינו צורך יו"ט. ולמ"ש אין צריך לדחוק דהא אם יש צורך יו"ט מה"ת דהא יכול לאכלו שלא כד"א והנאתו כו'. ע"ש דמסיק ר' יוחנן לשיטתו כדאמרינן בחולין דף קי"ו דיליף לאיסור בב"ח באכילה ובהנאה מפסוק לא תאכלו והרי כתיבא אכילה ע"כ גם בב"ח מותר שלא כד"א והנאה זו תורף דבריו אבל יש לדחות דבריו לכאורה דאף דר"י סובר כרבי דיליף איסור בב"ח מלא תאכלו מ"מ כיון דתנא דבי ר"י יליף מג' פעמים ל"ת הו"ל לר"י לאוקמא הך ברייתא כר"י או כשאר תנאים דילפי מג"ש דקודש קודש ולדידהו לא הוי כתיבה אכילת בשר בחלב ואסור בב"ח אף שלא כד"א וליכא אף צורך קצת:
ולפום רהיטא נ"ל להביא ראיה מסוגיא זו מה שמדקדקים בדברי ר"י שפתח בתרתי ומסיים בחדא פתח בהבערה ובישול אינה משנה וסיים אהבערה לא לחייב. ואמרתי שא"ש לשיטת הרמב"ם דבבישול ל"א מתוך רק בהוצאה והבערה והא שהזכיר ר"י גם בישול לא נתכוון רק לחזק דבריו שהבערה אינה משנה דאם הוי מקשה אהבערה לחודא היינו יכולים לשנויי הנ"ל דהך ברייתא אתיא כמ"ד דבב"ח אסור אף שלא כדרך אכילה והנאה וליכא אף צורך קצת דאכילת איסור אינו בכלל לשם צורך. אבל אם נאמר כן יוקשה אמאי מחייב על הבישול דהא בבישול זה הוי מקלקל גמור א"ו צ"ל דתנא דהך ברייתא סובר כמ"ד שבב"ח מותר בהנאה ולא הוי מקלקל או שסובר דבב"ח מותר שלא כד"א והנאה והוי הבישול מתקן קצת לזה א"כ אהבערה לא לחייב וא"ש קושית ר"י ע"ד ממ"נ:
אמנם לפי מה שבארתי במק"א ראית הט"א שהוכיח דאם יש צורך יום טוב במה שיכול לאכלו מה"ת אף שמדרבנן אסור ולא הוי צורך קצת כלל מופקע ע"י מתוך האיסור דאורייתא ממה שנאמר דלמ"ד מתוך הבערה ובישול אינה משנה אע"פ שהגיד אסור אינו רא'. ואקדים תחלה הסוגיא הנ"ל. המבשל גיה"נ בחלב לוקה משום מבשל גיד. ולכאורה קשה הא קדים בישול החלב ולמה לא אמר לוקה משום מבשל חלב דקדים בשוליה לבישול גיד. ונ"ל דלכאורה קשה אמאי חייב על בישול גיד בחלב משום בישול יום טוב הא מקלקל באותו בישול דהא התנא דברייתא ע"כ סובר דיש בגידין בנו"ט גה"נ מותר בהנאה דכשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה ומחמת שבישל הגיד בחלב נאסר הגיד אף בהנאה משום בב"ח וא"כ הוי מקלקל גמור ואף שיש בו תיקון לבנ"ח שמותר להם בב"ח וגיה"נ משום הא לא מיקרי רק תיקון כל דהוא ובכה"ג לא מקרי מתקן וכאשר אבאר לקמן דרק גבי חטאת בשבת מקרי זה לענין תיקון מה שהוציא מאיסור אבר מן החי לבני נח לפירוש רש"י בפסחים דף ע"ג. מה שאין כן הכא ואף שדעתו הי' לאכול הגיד באיסור מכל מקום נראה דהוי מקלקל כיון שהגיד בעצמותו נתקלקל ונאסר יותר מחמת אותו הבישול דהא אכילתו באיסור לא מקרי אלא צורך קצת כמבואר כאן בסוגיא. וממילא הסברא נותנת דמה שמחשבתו לאכול באיסור לא מקרי רק תיקון כ"ד. ועצם הקלקול הגיד עצמו יתר על התיקון. הן אמת שלפ"ד תוס' חולין דף ח' ע"א ד"ה מותר לשחוט כתב הא דבשוחט בשבת לא אמרינן דמקלקל היא שבחייה היתה עומדה לשלשה דברים כמו שאמרינן בשוחט בסכין של ע"ז משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. ובתיקון כ"ד חשיב מלאכת מחשבת דלכך נתכוון אע"פ שקילקולה יתר על תיקונה כו' ע"ש וה"ה הכא. אמנם במק"א הארכתי בזה שאין הכרח לומר כסברת התוס' הנ' ובקושיית התוס' שם משוחט בשבת יש לתרץ דשאני בשוחט בשבת כיון דבתחלת השחיטה נעשה נקיבת הושט ותו אין הבהמה עומדת לא לגדל ולדות ולא לחרישה ע"כ אין עוד מקלקל במה ששוחט אח"כ ושפיר יש לחייבו משום חילול שבת על מעשה השחיטה שעשה אחר התחלת השחוטה שהרי כבר ניקב הושט בתחלת נגיעת הסכין. ואפילו לפי הא אוקמתא בחולין בסוגיא דרבוצה שהשוחט חטאת בשבת כו' מיירי בעוף וחצי קנה פגום ג"כ ל"ק קושית התוס' הנ"ל דהא עוף אינו ראוי למלאכה וכנ"ל דלגבי עוף לא מיקרי שחיטה קלקול אף לענין שחיטה בסכין של ע"ז. ואף כשהעוף הוא חולין דהא ברש"י שם איתא בחולין דף ח' ד"ה מקלקל בזה"ל. ואף זה הנאה דבחיי' עומדת לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה ע"כ. ועוף אינו עומד לחרישה ומלבד כל זה נראה דבקדשים וחטאת לא שייך גם בבהמה קלקול בשחיטה לשלשה דברים כפרש"י דהא לא היה עומדת לא לחרישה ולא לגדל ולדות כי חטאת היא. לכך די למיחשב לתיקון מה שהוציא בשחיטתה מאיסור אמ"ה ויש להאריך בזה ואין כאן מקומי ואין מקום לקושי' התוס' רק מחיוב בשחיטת בהמת חולין ובבהמת חולין בשבת י"ל כנ"ל דהוי כמתקן מצד שכבר ניקב ושט בתחילת השחיטה ולא בהיתר עוד עומדת לא לחרישה ולא לגדל ולדות וכנ"ל. ובשוחט עוף חולין בשבת אף שאינו שוחט אלא הקנה י"ל כיון דאין קילקולו כל כך בשחיטה דעוף אינו ראויה למלאכה וכנ"ל אם כן צ"ל כסברת התוס' וכנ"ל:
ונראה לתרץ לכאורה דהמבשל בב"ח ביום טוב אף שדעתו לאוכלו ליכא לחייבו על מלאכת הבישול ביו"ט דמיקרי קלקול לעצמות הגיד שאסרו בהנאה ע"י בישול זה. אמנם ז"א דהא מיד בהתחלת הרתיחה נאסר משום בב"ח כיון שקבלו טעם זה מזה. וכיון שכבר נאסר תו לא מיקרו עיקר הבישול אח"כ מקלקל וחשבינן למתקן פורתא כיון שדעתו לאכול הבב"ח באיסור א"כ א"ש במה שמחייב במבשל גיד בחלב גם משום יו"ט דהא הגיד כבר נאסר אף בהנאה מהתחלת הרתיחה בקבלת טעם מהחלב ומלאכת בישול גיד לא הוי רק כשנאמר בישולו עכ"פ כמאכל בן דרוסאי כדאיתא בחולין דף ק"ח ע"ב באיזהו בישול אמרו כו' ע"ש. ובכו"פ סעיף י"ג ולפי דבריו שם בשם הגאון מוה' יונה לאנד סופר ע"פ דברי הרא"ש בשבת הלחלוחות שבבשר מתבשל תיכף ברתיחה ראשונה כך הברייתא לענין מלקות נישנה ולית בהלחלוחית שיעור ע"כ צריך הבשר להתבשל כדי בישול ב"ד להתחייב עליו משום בב"ח. משא"כ לענין איסור אכילה והנאה שנאסר לזה תיכף מהתחלת הרתיחה. וע"כ הוצרך הגמ' לאוקמא משום דברי רב כזית בשר שנפל לתוך יורה חלב רותחת דמיירי בקדם וסילק ע"ש בחולין דף ק"ח ע"ב:
ולפ"ז מיושב קושיא הנ"ל דלמה לא תני בברייתא שחייב משום בישול חלב ביו"ט י"ל כי ן שהחלב מתבשל מיד הוי בישול אח"כ כבישול אחר בישול דלא מיקרי בישול בעניו מלאכת בישול ביו"ט דהא על אותו רתיחה נאסרה החלב לשתייה והנאה ומקרי מקלקל. אבל לענין מלאכת בישול הגיד שפירש לחייבו דלא חשיב מקלקל במה שמתבשל הגיד אחר שכבר נאסר אף בהנאה. ומשום בב"ח בהתחלת רתיחה אין בישול אחר בישול לא שייך בגיד הא ברתיחה ראשונה לא היה עדיין מבושל ובישולו אינו אלא כשהוא מבושל קצת עכ"פ שיהיה ראוים לאכילה קצת כמאכל ב"ד וע"כ חיובו משום בישול יום טוב בגמר הבישול שלא היה מקלקל וכיון דלא היה בזה מקלקל מקרי מתקן קצת מצד שדעתו לאכילה באיסור דחשיב כתיקון פורתא לחייב משום מלאכת בישול:
ודע דיסוד דברי אלה על דברי הפליתי בסי' פ"ז סי"ג שנ"ל בסברא שגם בב"ח אין בישול אחר בישול. ושוב הקשה מהא מה דאמרינן דלכך אינו עולה על שלחן אחד מאכל בשר וגבינה שמא יעלה באלפס רותח והוי איסור תורה כמבואר שם בגמ' עיי"ש ומסיים וצ"ע. ובפרמ"ג כתב בפשיטות בסי' פ"ז ס"ק ב' בב"ח יש בישול אחר בישול עיי"ש בשפתי דעת. ולפענ"ד נראה ג"כ פשוט דהיכי שנתבשל בשר בפ"ע וחלב בפ"ע כשמתערבין אותן אח"כ יחד דרך בישול חדש בודאי אית בי' משום בישול בב"ח דהא קודם לזה לא הוי תערובות בב"ח ובישול עתה משווה להו בב"ח וא"ש דברי הגמ' שמא יעלה באלפס רותח. אבל עכ"ז י"ל דבשר שנתבשל בחלב ונצטנן כשחוזר ומבשלו אינו עובר שנית משום לתא דבב"ח דהא כבר נעשה בב"ח ע"י בישול הראשון. ובזה א"ש דברי הש"א בסי' ל"ח והמנו"נ בסולת בלולה במה שמפלפל כשנאסרה חמאה בתערובות בשר ע"י בישול שנאסר בהנאה אבל מותר להדליק לנר חנוכה. והשיג עליהם באליהו זוטא בא"ח סי' תרע"ג דהא שהדלקת הנרות לנר חנוכה עובר על בישול בב"ח. ולפי דברי הנ"ל ל"ק מידי:
וראיה לזה מדברי הרמב"ם וש"ע גבי טפת חלב שנפלה על חתיכת בשר שמותר לנער את הבשר לתוך הקדירה שהעיר ע"ז בפליתי ס"ק הנ"ל. דאמאי לא אמרינן דמה שנוער את הבשר בידים הוי כמבשל שנית את החלב בתוך החתיכה בשר שנפלה עליה. לדברי הנ"ל א"ש דבהך חתיכות בשר כבר קבלה טעם חלב ע"י בישול תו ליכא גבי איסור בישול לתא דבישול בב"ח. (עוד נ"ל דקושית הא"ז ל"ק דשריפת חמאה לא מיקרי דרך בישול):
ולכאורה ראי' לזה ממשנה דתמורה דף ל"ג ע"ב דחשוב בב"ח מן הנקברים. ואיתא שם ר"י אומר אם רצה להחמיר ע"ע לשרוף את הנקברים רשאי כו'. ומשמע דקאי גם על בב"ח. גם יש לכאורה קצת משמעות לזה מרישא דמתניתין את שדרכו לשרוף ישרוף אף דקאי על ערלה וכלאי הכרם. מ"מ נראה דגם בחלב שנאסרה מבשר כיון שאין דרך של משקה בקבורה שורפים וצ"ע. ולפ"ד הנ"ל א"ש דשריפה לא הוי דרך בישול או משום דהוי בישול אחר בישול אחרי דכבר הי' יחד הבב"ח באותו חתיכה ע"י בישול הראשון:
אמנם לפי הנחה זו דחלב שנאסרה בבישול בשר תו ליכא איסור בבישולו שנית צ"ע בסוגיא דטפת חלב בחולין דף ק"ח חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זע"ז אמר רב לוקה על אכילתו ואינו לוקה על בישולו ממ"נ אי מצטרפין אבישול נמי ילקה כו' עיי"ש. וקשה הא בישל החלב וקבלה הטעם בשר קודם בישול הבשר ומיד שנתבשלו החלב והבשר וקבלה טעם הבשר שיצא מחתיכה ראשונה תו ליכא גבי חלב איסור בישול בב"ח במה שעומדת עוד על האור עם הבשר ובגמר בישול הבשר שיעור ראוי' להיות ראויה למאכל ב"ד. להיות חל על כבשר איסור בישול בב"ח וא"כ הוי כמו במבשל תחלה חזי זית בב"ח ואח"כ חוזר ומבשל אח"כ חצי זית בב"ח אחר דאין שייך לאו דלא תבשל בב"ח השיעורו בכזית בב"ח אבל צירוף לא מצינו בי' כמו באיסור אכילה שמצטרפין תוכא"פ. וא"כ נכונים דברי רב במה שאינו מחייב בבישול חצי זית בשר וחצי זית חלב משום בב"ח דהוי כמבשל לחצאין חצי זית אחר חצי זית דהא החצי זית חלב נתבשל תחלה ותו ליכא גבי' עוד משום בישול בב"ח דמה שנתבשלת להלאה שכבר נתבשלה וקבלה טעם מהבשר ובישול חצי זית בשר אינו בא אלא אח"כ. ולכאורה יש לדחות דהחיוב במבשל בב"ח הוא מצד התחלת הבישול כמו בשבת שהמביא האור או העצים והמעמיד הקדרה חייב כשנגמר הבישול ע"י הכנה. אמנם יש לפקפק ע"ז ע"פ דברי התוס' פ"ק דשבת דף ד' ד"ה קודם שיבוא לידי איסור סקילה וממילא נסתרה ראייתו לט"א הנ"ל:
אמנם דברי הט"א הנ"ל בלא"ה צ"ע דהא לשיטת התוס' לא אמרינן מתוך אלא בדאיכא צורך קצת. והרי לדבריו של הט"א שאינו נוח לו סברת התוס'. וסובר שאף צורך קצת לא הוי באכילת איסור שפיר יש לחייבו על הבערה כיון דבאמת לא אבל הגיד רק כדרך אכילה. ובכה"ג אף צורך קצת לא הוי וא"א לפרושי מטעם מתוך:
גם מה שמחליט הט"א הנ"ל דכיון שמותר מה"ת באכילה שלא כד"א אף שאסור מדרבנן מפטר מטעם מתוך צ"ע. ואשר אחזה אנכי שאפשר לומר שאף דאכילות איסור לא שמיה אכילה ואינו בכלל שם צורך יו"ט. מ"מ כיון דלר"י לשטתי' בחולין דף ק"ג ע"ב שסובר האיסור במאכלות אסורות הוא הנאות הגרון אף שלא בא האיסור ממעיו. ולדבריו נראה לי דהנאת מעיו לא נכלל איסור דמאכלות דאיסור התורה שאסרה במאכלות אסורות אינו רק משום הנאת הגרון לבד. ובכרך איסור בסיב ואכלו כך לא עשה כלל איסור. וכנראה מלשון המ"ל פ' י"ד מהמ"א דין י"ג שכ' בזה"ל ה"נ באיסורין דרחמנא אמר לא תאכלו אם כרכן בסוב דלא נגעה אכילת האיסור בגרונו לא עבר אהורמנא דמלכא עכ"ל. וכיון שכן אם נאמר דבב"ח אינו אסר רק באכילה ולא בהנאה שפיר יש צורך קצת בבישולו ביום טוב בהיתר גמור שאף בכה"ג אינו בכלל אשר יאכל שנאמר גבי יום טוב דאכיל' שבתורה לא הוי אליבא דר"י רק הנאת הגרון מ"מ לענין מלאכת יום טוב הוי הנאת מעיים לחודא בכלל צורך קצת שהוא בכל מיני הנאה שאין בו לא אכילה ולא שתיה ושייך שפיר גם בב"ח מתוך בדרך היתר ואף שאכל הבב"ח כדרכו שלא בכריכה בסיב שאכילתו בהנאת גרונו הי' באיסור ולא מיקרי אף צורך קצת מ"מ מגמרי' הנחת הבב"ח במעיו אין להפקיע משם צורך קצת, ובפרט לפי מש"כ שהיה יכול לבוא להנאה זו דרך היתר גמור מה"ת וא"ש קושית ר"י אהבערה לא לחייב. ומיושב גם מה שפתח ר"י בתרתי הבערה ובישול דכבר בארתי במ"א דרק באיסורי מאכלות ליכא איסור אלא בהנאת הגרון דשם אכילה אינו רק על הנאת הגרון אבל באיסורי הנאה גם בהנאת מעיים לחודא הנאה מיקרי דאף שאין ע"ז שם אכילה עכ"ז מה"ת לא יהיה זה בכלל הנאה דמה לי הנאת מילוי מעיים או הנאה אחרת, ופרשתי בזה דברי התוס' בפסחים דף כ"ב ע"א ד"ה ור"ש נמי וכו'. וי"ל כיון דסבר אין בגידין בנו"ט סברא הוא דאי אסור בהנאה נמי איסורו דלא שייך ביה אכילה עכ"ל כלומר כיון דאין בגידין בנו"ט אמרינן שאסרה התורה אכילתו הוא משום הנאת מעיים דאף דלא שמיה אכילה כיון שאין באכילת גיד הנאת גרון כלל דהא אין להגיד טעם וחיך אוכל יטעם לו. מ"מ גם גיד בבליעתו יש עכ"פ מילוי מעיים דמקרי הנאה כנ"ל. ואסרה התורה אכילת גיד משום איסור הנאה ויליף מזה ר"ש דגיה"נ אסור בהנאה. ולפי"ז אי הוי מצינן למימר דתנא דהך ברייתא דהמבשל גיה"נ סובר דבב"ח אסורין גם בהנאה לא הוי אפשר למחשב לצורך קצת הנאת מעיים דגם זה אסור מצד איסור הנאה. והנאה באיסור לא מקרי צורך כלל. ולא הי' קשה קושיית ר"י דלפטר על הבערה מתוך:
אולם אם נאמר כן דהך תנא סובר דבב"ח אסורים בהנאה ג"כ נצטרך לומר דבישול אינה משנה דהא הי' מקלקל גמור באותו בישול ושפיר מקשה ר"י ע"ד ממ"נ דשניהם יחד הבערה ובישול אי אפשר שיהיה משנה ואי הא לא הא. אולם לפי מש"ל דהוי מתקן בגמר הבישול שמבשל עד כדי בישול מאכל ב"ד ומתקן שיהיה ראויה לאכילה אשר בזה אינו מקלקל כלום דאף טרם שנתבשל עד כדי מאכל ב"ד הי' הקלקול שנאסר בהנאה ואינו מוסיף עוד קלקול זולתו תיקון לבד להיות ראוי לאכילה נסתר גם תי' זה לר"י שפתח בתרתי ומסיים בחדא שאמרתי והעליתי במ"א באופן אחר בסוגיא זו בדף י"ב ואציע לפניך. ב"ש אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את הס"ת לר"ה. וב"ה מתירין ומסיק בגמ' דפליגי במתוך דב"ה סברי דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וב"ש ל"ל מתוך וקאמר בגמ' ואף ר"י סובר במתוך פליגי דתני תנא קמי' דר"י המבשל גיה"נ בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש לוקה משום מבשל גיד ולוקה משום אוכל גיד ולוקה משום מבשל בב"ח ולוקה משום אוכל בב"ח ולוקה משום הבערה. א"ל פוק תנא לברא הבערה ובישול אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך כו' ה"נ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה כו' דאי ב"ה כיון דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה כו'. ה"נ מתוך שהותרה הבערה כו'. והרמב"ם פוסק דלא אמרינן מתוך בבישול רק בהבערה משום דכתיב לא תבערו אש ביום השבת. ומפרש הרמב"ם דהמבש' לחול הוא פטור מטעם הואיל והואיל אינו שייך סמוך ללילה. ואם הי' סובר דשייך מתוך בבישול טפי הי' לו לומר טעם זה דשייך אף במקום דליכא הואיל. ומאריכים המפרשים בכוונת הרמב"ם. ונראה לי לתרץ בדרך פלפול ויהיה מתורץ מה שמדקדקים דר"י פתח בתרתי הבערה ובישול אינה משנה וסיים בחדא דאי ב"ה ה"נ מתוך שהותרה הבערה לצורך כו':
ואקדים דברי הגמ' פסחים דף כ"ד ואמר ר' יוחנן הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו פטור לפי שכל איסורין אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן כו'. אמר אביי הכל מודים דבכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו שלא כדה"נ מ"ט משום דלא כתיב בי' אכילה מתיבי איסי בן יהודא אומר מנין לבב"ח שהוא אסור נאמר כאן כי עם קדוש אתה ונאמר להלן ואנשי קודש תהיה לי מה להלן אסור אף כאן אסור ואין לי באכילה בהנאה ומנין אמרת ק"ו ומה ערלה שלא נעבדה בו עבירה אסור בהנאה בב"ח שנעבדה בי עבירה אינו דין שיהיה אסור בהנאה מה לערלה שכן לא היתה לי שעת הכושר תאמר בב"ח שהיה לו שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח שהיה לו שעת הכושר ואסור בהנאה. מה לחמץ בפסח שכ' ענוש כרת תאמר בב"ח שאין ענוש כרת כלאי הכרם יוכיח שאין ענוש כרת ואסור בהנאה. ואם איתא נפרך מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהן אפי' שלא כד"א והנאתן. ואביי תאמר במאי תאמר בב"ח שאין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן אטו בב"ח אכילה כתיב בי'. ואידך דקא מותיב לה סבר להכי קגמר מנבלה מה נבלה דרך הנאתה אף בב"ח דרך הנאתה. ואביי לא להכי לא כתיב אכילה בגופה לומר שלוקין עליהן אפי' שלא כדה"נ עכ"ל ונסתפקתי בעצי איסור הנאה שאין איסורין רק כדרך הנאתן כגון עצי ערלה כשמבשל בהן מאכל שאסור רק כד"ה והותר שלא כדה"נ היכי דיינינן ליה לענין איסור הנאה דעצים אי אמרינן דלגבי עצים הוי כדרך הנאתן דהא עשה בהעצים למה שהן עומדין או נאמר כיון דלא פעל בבישול זה רק שיהיה נצמח לו הנאה מהמאכל שמתבשל עמהם שלכה"נ הוי גם לגבי העצים רק גרם הנאה שלכה"נ והוי כמו מבשל דבר שאינו ראויה:
ונראה לי לפשוט ס' זה מהא דאי' במכות דף כ"א אמר רבא יש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט. אתיבי' אביי ואין ח""מ ליום טוב והתנן המבשל גיד בחלב ביום טוב לוקה חמש לוקה משום אוכל גיד ולוקה משום מבשל ביום טוב שלא לצורך ולוקה משום מבשל גיד בחלב ולוקה משום אוכל בב"ח ולוקה משום הבערה ואם איתא משום הבערה לא לחייב דהא איחייבי' ליה משום בישול. אפיק הבערה ועייל גיה"נ של נבלה והתנא רבי חייא לוקה שתים על אכילתו לוקה שלש על בישולו. ואם איתא שלש על אכילתו הוא חייב. אפיק הבערה ועייל עצי אשירה ואזהרתו מהכא ולא ידבק בידך מאומה וגו' א"ל ר"א ברי' דרבא לרבא. ולילקי נמי משום ולא תביא תועבה אל ביתך. אלא הב""ע כגון שבישל בעצי הקדש ואזהרתו מהכא ואשריהם תשרפון באש לא תעשו כן לה' אלקיכם. ומקשים בתוס' ולילקי נמי משום הזיד במעילה באזהרה. וכתב בריטב"א בזה""ל ורבינו מאיר הלוי תירץ כיון דאיסור הנאה היא ולא מצי להתהני מיניה בהתירא לית ביה משום מעילה אע"ג דכל הקדש איסור הנאה כו' ע"ש. ולכאורה קשה לתי' של רבינו מאיר ז"ל מאי מתרץ הגמ' לעיל עצי אשרה דהא גם שם הוא החיוב משום הנאה וצריכה הנאת שוה פרוטה ואמאי יחשב כאן להנאה כיון שבישל בהן דבר שאסור בהנאה ולכאורה לא אדע לחלק בין איסור הנאה דהקדש לאיסור הנאה דעצי אשרה:
לכן נ"ל דכשמבשל אדם בעצי איסור הנאה דבר שאסור בהנאה כדה"נ ומותר שלא כדה"נ חשיב גם לגבי העצים שלא כדה"נ הנאת הבישול ובחולין דף קי"ד ע"ב איתא אמר רב אשי מנין לבב"ח שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך ה"ה בב"ח ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין כדר' אביהו דא"ר אבוהו אמר רב כ"מ שנאמר לא תאכל כו' הרי דלרב אשי איסור הנאה בב"ח מל"ת כ"ת והוי ככתיב אכילה בגופיה וכן מבואר בספרים גדולים. ובפסחים דף כ"ה אביי סובר לא אפשר וקמכוון שרי ואי' שם אמר אביי מנא אמינא לה דתניא אמרו עליו על ר' יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו והא הכא דלא אפשר וקמכוון ושרי. ורבא אמר שאני היכל דלתוכו עשויה ומפרש בתוס' שאין זה דרך הנאתה. והא דאסור בפ' כל הצלמים לישב תחת אשרה כו' דגבי ע"ז לא כתיב אכילה עי"ש. הרי דע"ז אסור אפילו שלא כדה"נ והקדש מותר שלא כדה"נ. ולפי"ז מיושב קושיא הנ"ל דלגבי עצי הקדש ליכא חיוב מעילה משום דהבישול הוא בב"ח שאסור בהנאה ואף שמותר שלא כדרך הנאה לא חשיב לגבי העצים בישול רק להנאה שלא כדה"נ ובכה"ג ליכא חיוב מעילה משא"כ בעצי אשירה שפיר חייב משום לא ידבק בך מאומה דאף דזה בב"ח אסור בהנאה כדה"נ יש היתר שלא כדה"נ להנות ממנה וגרם לו העצי אשרה הנאה זו ובעצי אשרה חייב אף על הנאה שהוא שלא כדה"נ. ולפי זה קשה אמאי אמר ר"י פוק תני לברא כו' הא איתא בביצה דף כ"ז בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ומעשה ששאלו את ר"ט עלי' ועל החלה שנטמאו ונכנס לביהמ"ד ושאל ואמרו ליה לא יזיזם ממקומם. ומפרש"י דלכך אסור בהסקה אף דיכולין להנות ממנה בשעת הסקה ממש אסור דרחמנא אחשבי' להבערת דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה הוא עכ"ל. ומפרשים האחרונים דסברת רש"י היכא ששייך מצוה בהבערתה מחשבי' מצוה להבערה למלאכה ואסור אף לצורך יו"ט. ומהם הקשו לפ"ז על דברי הגמ' פסחים דף ה' ר"ע אומר א"צ ה"ה אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה כו'. ואמר שם ש"מ מדר"ע תלת ש"מ ל"א הואיל שהותרה הבערה לצורך כו' עיי"ש. וק"ל דלמא אף דסובר הואיל הכא קאי בלאו משום דמצוה בהבערה ואחשבי' רחמנא ואסור אף כשהוא לצורך. ומתרצים כיון דחמץ של עכו"ם מותר אין חשיבות בהבערת החמץ דעיקר מ"ע מן התורה שלא יהי' לישראל החמץ כי לא גזרה התורה דרך כלל שחמץ יהי' מבוער מן העולם. מעתה גבי ע"ז שהמצוה שהע"ז תהיה מבוערת שייך שפיר סברת רחמנא אחשבי' א"כ י"ל דלעולם הברייתא כבית הילל הוא ומה שמחייב על הבערה היינו משום דמיירי בעצי אשרה דלא אמרינן בי' מתוך. וא"ל דהא דחו לה בגמ' דאי מיירי בעצי אשירה פשו להו לאוי לא ידבק ולא תביא לזה י"ל דב"ה סברי דאיסור הנאת בב"ח לא אתיא מלא תאכל כל תועבה רק מק"ו מערלה. או מג' פעמים לא תבשל גדי וכפסק הלכה. ואף לדרש רבי שמביא ר"י בחולין דף קט"ו אמר ר"י כעורה זו ששנה רבי לא תאכלנו בבב"ח הכתוב מדבר. ומפרש רש"י לא תאכלנו יתירה דכתיב בפ' ראה גבי פסולי המוקדשין רק הדם לא תאכלנו על הארץ חשפכנו והא דכתיב לא תאכלנו למען ייטב לך וזה"ל יש דעות בהרבה ספרים דכיון דלא נלמוד רק באא"ע הוי כלא כתיב אכילה בגופו ואסור שלא כדה"נ עכ"פ אין להקשות מזה לסתור דברי ב"ה דלמא סובר כשאר תנאים כר"י דיליף מל"ת ג"פ. או כאיסי בן יהודא דיליף מערלה וכה"כ. א"כ בב"ח אסור אף שלא כדה"נ וממילא אין לחייבו משום הנאה על העצי האשרה כיון דליכא שום הנאה בהיתר מתבשל בב"ח שאסור אף שלא כדה"נ. לכן נראה לי שהיה לר"י הוכחה דע"כ תנא דההוא ברייתא סובר דבב"ח מותר שלא כדה"נ דהנה התוס' פסחים דף מ"ז מקשי' אמאי לא חשיב האי תנא גם נבילה וליתני ג"ה של נבלה. ומתרצים הרבה מפרשים דהאי תנא איסור כולל ל"ל רק איסור מוסיף ולכך לא חל איסור נבלה על איסור גיד ואיסור בב"ח חל על איסור גיד דהוי מוסיף שאסור בהנאה משום בב"ח. אמנם ז"א לשיטת הרמב"ם והתוס' לדעתם דאיסור הנאה לא הוי מוסיף וא"ל דמיקרי איסור מוסיף מצד איסור הבישול דאיסור הבישול לא נחשב למוסיף במה שנוגע לענין חלות איסור אכילה בב"ח כמבואר בגמר' בחולין דף קי"ו ע"ב. וברמב"ם פ"ט מהל' מ"א רק די"ל דהאי תנא איסור כולל באיסור חמור אית לי' ולפי דברי התוס' בחולין דף ק"א איסור הנאה איסור חמור מיקרי:
נראה מדברי המפרשים. ובפרט מס' א"ר דלכך מחייב האי תנא משום בישול בב"ח ויו"ט דהוי כמו איסור ב"א. וצ"ל דכוונתם דאיתא בחולין דף ק"ח חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זע"ז סובר לוי דל דליקה על בישולו וקאמר בגמ' וכן תנא לוי במתניתין כשם שלוקה על אכילתן כך לוקה על בישולו ובאיזה בישיל אמרו בבישול שאחרים אוכלין אותו מחמת בישולו ומפרשים כלומר שנתבשל כ"צ. אמנם בפר"ח סי' פ"א סק"ו מפרש דהיינו כמאכל ב"ד. וכן מפרש הריטב"א דקודם לזה ליכא מדאוריי' שם איסור תורה. א"כ עיקר הבישול אינו חל רק בעת שהוא קרוב לגמר בישולו שיהיה ראיה למאכל ב"ד. וגם על בישול ו"ט אין חיוב רק כשפועל בבישול שיהיה ראויה למאכל ב"ד. ועיין ברמב"ם פ"ט מהל' שבת ובכ"מ שם ובמנחות דף נ"ז ובאו אז האיסורים בב"א. ויש להסביר עפ"י הגמרא שם לא צריכא דאי לא היפך בה כו' ע"ש ובפלתי סי' צ"ב ר"ל דלמ"ד בב"ח אסור שלא כד"ה חייבין על אכילת בשר בחלב אף קודם שנתבשל כמאכל ב"ד. ולכך השמיט הרמב"ם דין זה באיזה בישול אמרו. ודעתו שם לחדש דעל בישול בב"ח חייבים תיכף בתחלת בישול. אבל לא כן שארי פוסקים הנ"ל. ומשמעות לשון הגמ' הנ"ל שלא כדבריו. וכמו שאין חייבים על אכילה בעוד שלא הגיע לשיעור מאכל ב"ד כמו כן לא חיישינן על הבישול אבל נוכל לומר דאם בב"ח אסור שלא כדה"נ חייבים על אכילת בב"ח אף קודם שנתבשל כמב"ד רק אתחלת בישול. מתלי דין זה בפלוגתא דתנאים ודברי ר' יאשי' ור' יוחנן מהיכא ילפינן איסור אכילה והנאה לבב"ח דלרב אשי דיליף מל"ת כל תועבה צריכים שיעור מאכל ב"ד ולמ"ד דיליף מג"פ לא תבשל או מערלה וכה"ג חיישינן אתחלת בישול. ולפ"ז צ"ל דהאי תנא דחשיב איסור בישול בב"ח ויו"ט לאיסור ב"א כנ"ל ע"כ סובר דבב"ח מותר שלא כדה"נ והשתא יבואר התכת דברי ר' יוחנן במה שהתחיל בתרתי הבערה ובישול וסיים בחדא ה"נ מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו'. דבאמת סובר דבבישול ל"ש מתוך. ואין הקושיא רק מהבערה ולכן הזכיר בדבריו גם בישול כדי שלא יהיה מקום לדחות דבריו דלעולם ב"ה אמר והך ברייתא רק דמיירי בעצי אשרה ולכך לא שייך מתוך כנ"ל וא"ל דאי יש עוד חיוב מלקות משום לא ידבק בך ולא תביא י"ל כנ"ל דב"ה סברי דבב"ח אסור אף שלא כדה"נ וכיון שאין העצים פועלים שום הנאה בהיתר ליכא לחיובא כנ"ל כדברי ר"מ הלוי ז"ל:
אמנם לפ"ז ע"כ צ"ל דבישול אינה משנה דכיון דהאי תנא סובר דבב"ח אסור שלא כדה"נ חייבים גם אתחלת בישול ובישול יו"ט לא אתיא רק כשנגמר הבישול כמב"ד א"כ לא הוי איסור ב"א ואיך מצי לחול איסור בישול ביו"ט להאי תנא דל"ל איסור כולל כנ"ל ודו"ק:
דין הפריס על גבי קרקע אם מותר לשחוט ביו"ט
הנה בחולין דף נ"א ע"א אי' אמר ר"נ בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים כו' ובחי' הר"ן כ' שפירשו הראשונים שר"נ אתא לאשמעינן דאף במקשה לילד אין חוששין לר"א דאי בשאינו מקשה פשיטא דאין בו משום ריסוק אברים דא"כ רוב הנולדים ימותו. וע"ז כ' הר"ן בזה"ל ולדידי ק"ל דא"כ דמאי מקשה מעגל שנולד ביו"ט כו' ומהא דשווין נולדין ואצטריכני לאוקמינהו כגון שיצא דרך דופן א"נ בשהפריס ע"ג קרקע לאוקמינהו באינו מקשה וכדי ליישב ק' זו אקדים דברי הט"ז ביי"ד ט"ו ס"ק ב' אחר שהביא סוגיא הנ"ל כ' בזה"ל מזה תמהו רבינו ירוחם ומהר"י בן חביב ומהרי"ל מש"כ הרא"ש רפ"ק דביצה וז"ל והא דשרי לאכלו ביום הלידה היינו היכא דקים לי' שכלו לו חדשיו אבל אם לא קים ליה שכלו לו חדשיו אסור עד ליל שמיני כדאי' בפרק ר"א דמילה גם צריך שיפרוס ע"ג קרקע שיצא מס' ריסוק כדאי' בפ' אלו טרפות עכ"ל וכ"כ הטור והוא נגד הלכה דבאמת אין צריך למפרס ותי' ב"י בשם הריב"ח דלענין יו"ט החמיר הרא"ש טפי וכ"כ הרמ"א שיש חשש שמצא ריעותא באברים הפנימים ונמצא שחט שלא לצורך וא דק בזה שתלמוד ערוך בפ"ד דביצ' בעי מיני' ר"מ מר"ז מה לשחוט ביו"ט עוף שנדרסה בכותל שצריכה בדיקה שמא נתרסקו אבריו מי מחזיקינן הריעותא דלמא משתכח טרפה ושחט שלא לצורך כו' ואפסיק הלכתא שמותר לשחטו ביו"ט והנה הדברים בק"ו דמה התם דבחול אסור בלא בדיקה ואין לך רוב להיתר כו' ואפ"ה שחטינן ביו"ט עגל זה שבחול אין צריך בדיקה ואין בו חשש כלל ורובן ככולם להיתר ולמה נחמיר ביו"ט טפי כו' ותו דכאן בעגל אין צריך לשום חזקה כלל כי אין כאן ס' והוי כשאר בהמות שרובן כשרות כדפירש"י ועדיף מהם שהרי א"צ בדיקה עכ"ל:
כדי לתרץ דברי הד"מ אקדי' מה שיש לדקדק בקצת דבריו שכ' שמא ימצא רעותא באברי' הפנימי' למה תפס בלשונו חשש ריעותא הו"ל למימר פשוט שמא תמצא טרפה אמנם פשוט דלפי פירוש הרא"ש דכל עצמו אתי לאשמועינן אף היכא דאיכא ריעותא דלא עמדה. י"ל דאף דזה לא מקרי ריעות לחוש מחמתו שנתרסקה כי מצוי חסרון עמידה מחמת חולשת הלידה ביום הולדו מ"מ כשנמצא באמת לאחר שחיטה ריעותא דריסוק מה באברי' הפנימי' אפשר דכה"ג חיישינן מחמת ריעותא כזו שנתרסקה ריסוק גמור המטריף ע"י דחיקא דבית הרחם. ואין סברא לומר דאף לריעותא כזו אין לחוש. רק אם נאמר שהי' קים להו דביה"ר אין בו לתא דריסוק כלל אבל אם יש צד מציאות ריסוק ע"י ביה"ר מהראוי שיהא שורת הדין דאף שרוב הנולדים חיים וקיימים מ"מ אם חזינן ריעותא באברים הפנימים בריסוק מה מהראוי לחוש שמא נתרסקה בריסוק המטריף ועדיין לא נתגלה כל הריסוק האף שיש רוב שאין דרך ביה"ר לריסוק שאני בזה דחזינן ריעותא מה מעין הריסוק הבאה ע"י הדחק:
לחזק דברי אלה אציע מה שכ' הרשב"א בתשובה ח"ג סי' רמ"ט שאלה בהמה שנפלה מהגג והלכה הלוך יפה כדרכה ושחטה ונמצא הכבד והריאה מרוסקים מי אמרינן כיון שהלכה ואסיקנא הלכה א"צ בדיקה כללא הוא לכל שהלכה אין לחוש בה ואפי' נמצאו אברים מרוסקים או דלמא בדיקה הוא דל"צ הא בדקוהו ונמצאו אברים מרוסקים חוששים לה. תשובה מסתברא דכל שעמדה והלכה אפי' נמצא שינוי באברי' אין חוששים לה דכל שהלכה בידוע שאין לה ריסוק גדול המביא לידי טרפות אלא חוזר לברייתו ולפיכך כל שלא נמצא בו טריפות אחר כנקיבת הריאה כו' אין חוששין לה כו' ואשמעינן להו לרבנן שאע"פ שיראה כריסוק באברים מ"מ אין הריסוק מביא לידי טרפות מ"מ המחמיר כמו שהחמרת אתה תע"ב ע"כ. היוצא מדבריו שסברת הרשב"א כיון שהולך הוי כבירור גמור שלא היה בה ריסוק המטריף ע"י אותה נפילה ע"כ אפי' נמצא איזה ריסוק לא הוי כריעותא לחוש מחמתו שנטרפה בריסוק זה וכשרה הבהמה כמו דמכשיריני' בריסוק כזה הנמצא בבהמה שלא נפלה דריסוק לבדו הבא שלא מחמת נפילה אינה טרפה והשואל שלא לחוש לסברתו להחזיק ההילוך כבירור גמור ע"כ חשש להחמיר להטריף הבהמה כשנמצא הריעותא בריסוק מה עאכ"ו לפי הנאה הנ"ל די"ל דגם ר"נ מודה דהיכי דנמצא ריעותא באברים מיד אחר הלידה דיש לחוש דביה"ר גרם ריסוק זה. ל"מ לדעת השואל הנ"ל אלא אף לתשובת הרשב"א ז"ל י"ל דבכה"ג יש להטריף אף דלא שכיחי שיהיה בה ריסוק המטריף ש"ה דהרי הריעותא לפניך דהא עכ"פ נראה שבא לידי ריסוק מה מדוחק ביה"ר ויש להסביר הדברים ביותר דהא דאין חוששין לריסוק אברים ביה"ר הוא משום שרואים בחוש דרוב כל הנולדים חיים וקיימים וכ"ז כשאינו נראה הריעותא לפנינו משא"כ היכא דאיכא ריעותא לריסוק מה מה"ת לא ניחוש מצד אותו הריעותא דלמא נתרסק אותו הולד ע"י ביה"ר בריסוק המטריף ומחמת שעדיין בתוך מעל"ע לא ניכר כל הייסוק הא חדא: