ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שער ג
שער הכולל
דין א
בדין איסור מוסיף אם האיסור השני אסור שלא כדרך הנאה אי מקרי איסור מוסיף:
הנה איתא בחולין דף קי"ג ע"ב המבשל חלב בחלב חד אמר לוקה וח"א אינו לוקה. מ"ד אינו לוקה ס"ל אין אחע"א דאיסור הנאה לא חשיב איסור מוסיף וכן פסקינן להלכה. דלא לקי על אכילה ומקשי' כמה מחברים דהא בב"ח אסור אף שלא כדרך אכילה והוי בב"ח איסור מוסיף לגבי חלב. דחלב מותר שלא כדרך אכילה ולכמה שיטות אף איסור בעלמא ליכא מדאורייתא. ומחמת אזהרת בב"ח יש אזהרה גם שלא כד"א אלא ודאי מוכח כיון שאין דרך ב"א לאוכלו שלא כדרך אכילה ולא להכי עומדת הוי כאלו לא חל עדיין איסור זה על אותה חתיכה ולכך לא מיקרי מוסיף מחמת זה. והוא כעין שאמרו בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת מפורש בדברי הפליתי סימן ס"ב שהכוונה דכאן דאף בלא אזהרת איסור אמ"ה לא היתה עומדת הבהמה שתאכל איברים איברים. ע"כ לא שייך לומר שחל איסור אמ"ה על הבהמה בחייה דהא אף בלא אזהרת התורה לא הי' ב"א עושים כן לחתוך אבר מן החי לכך לא חשבינן חלות איסור אמ"ה אלא מעת הזמן שנחתך אמ"ה. כן למדתי מדברי הפליתי בסימן הנ"ל ס"ה כן ה"נ באיסור שאסרה תורה אף שלא כדרך אכילה מ"מ כיון שאין שום אוכל עומד להאכיל שלא כד"א וכ"ז שלא נאכל לא הוי כעומד לכך לא מיקרי א"מ מחמת זה דהא אף בלא איסור תורה ג"כ אינו עומד לאכילה שלא כד"א והוי כאלו עדיין לא חל עליו איסור לענין שלא כד"א, ועפי"ז ישבתי דברי רבינו אשר בפסחים דף כ"א שכ' בזה"ל יש שרוצים לומר דלאו דוקא הנאה דה"ה נמי אכילה דעפרא בעלמא היא. ולא מסתבר דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דקאכיל ליה אסור. ויש מי שאומרים המורייס שעושין האידנא שמשימין בו לחם קלי שמותר לאחה"פ חדא שחמץ על ידי תערובות שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. ועוד שהרי חרכו קודם זמנו ומותר בהנאה אח"ז. ואנן חזינן לרבוותא דאסרינן ליה אחה"פ דלא שרי ר"ש אלא כגון כו' אבל לערב ולשהויי לא ומשום שחרכו אימא לא חרכו יפה כו' דלא מסיק ביה כשעת עשייתו. ועוד דלא קאמרי כו' אלא בהנאה קאמר דלאו אורחא למיכל פת חרוך כל צרכו אך גבי מורייס דארחיה כו' הכי איסור עכ"ל. וכ' האחרונים שהעולם מקשים ע"ד הרא"ש שכ' ועוד דלא אמר חרכו ק"ז מותר באכילה לאח"ז הלא הי"א מודים דאסור באכילה ולא שרו אלא בהנאה. ולדעתי קשה יותר דאף אם דעת הי"א שמותר אף באכילה מ"מ י"ל דע"כ לא שרי באכילה כ"א לאחה"פ דהא כל דבר שמותר בהנאה כ"ז הפסח ולא עבר כלל על ב"י אין לאסור אכילתו לאחה"פ דהא חמץ גמור שעבר עליו הפסח אינו אסור רק משום קנס משום שעבר בב"י והכא שהיה מותר לשהותו אין בו איסור כלל אך תוך ימות הפסח אפשר שמודים לסברת הרא"ש שאסור באכילה. גם בלא"ה אינו מובן לכאורה לשון הרא"ש מ"ש אלא בהנאה קאמר משום דלאו אורח ארעא למיכל פת חרוך. הא לשיטת הרא"ש אכילה אסורה משום דכשאכלו אחשביה מטעם זה דלא אורחא למיכל אינו רק לשיטת הסוברים דחרכו מותר אף באכילה וקשה למה לא הוזכר בגמרא על חרכו רק שהוא מותר בהנאה וצ"ל כיון דאין דרך לאכול לא הזכיר אכילה כ"א הנאה שעומד לזה וכמש"כ הר"ן לתרץ לשיטתו שסובר דבחרכו אף באכילה מותר. אבל הרא"ש שסובר דבאמת אסור באכילה לא הוי אפשר למינקט רק הנאה:
וליישב כ"ז אקדים דברי הב"ח בא"ח סימן תמ"א שהביא דעת הרא"ש הנ"ל מש"כ דאע"פ שבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קא אכיל ליה אסור. והקשה הב"ח דמאי נ"מ באכילה דידיה וכי אם אכל עפר חייב בתמיה ובמסכת שבועות דף כ"ב ע"א אמר רבא שבועה שלא וכו' ואכל עפר פטור ויעו"ש שמתרץ בדוחק:
אמנם נראה שדעת הרא"ש דחמץ אף משנחרך ונפסל לאכילת כלב מ"מ לא נפיק מיניה שם חמץ והא דמותר בהנאה הטעם כעין המבואר במל"מ פרק י"ד מה' מ"א אבל בדברים האסורים שנפסלו ממאכל אדם י"ל שמותרין בהנאה משום כיון דאיסור הנאה מאכילה נ"ל דקיי"ל כר"א כ"מ שנאמר לא יאכל ל"ת אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. וכיון דליתנייהו באכילה מותרין גם בהנאה וסברת הרא"ש אף שמסתמא ליתנייהו בכלל אכילה דהא אין דרך ב"א לאוכלו ולכך ליתנייהו ג"כ בכלל איסור הנאה מ"מ אמרינן שאם מזדמן אדם שאחשביה לאכילה ואכלו מקרי לדידיה אכילה וחייב על אכילתו דהא בלא"ה שם חמץ לא פקע מיניה רק שלא היה עליו שום אוכל מצד שאין דרך אכילה והרי הוא אחשביה לאכילה וכן מורה לשון הה"מ שכ' בזה"ל דהא דאסרו הגאונים דלעיל חמץ שחרכו ק"ז באכילה היינו משום דאחשביה לאכילה לא איפסל לדידיה מאכילת אדם וכל שכן מאכילת כלב. וכן משמע בפשיטות לשון אשר"י לעיל יעויי"ש הרי שעיקר סברתו שבעת שרוצה לאכלו מחשביה לאכילה וחל עליו איסור אכילה. לכך אי אפשר להתיר בחרכו רק בהנאה דאי לא אכיל רק מתהני מיניה לא מחשביה לאכילה כלל כיון דלאו א"א למיכל וכיון שאינו אוכל לית ביה איסור הנאה דאיסור הנאה במאכל אדם אינו רק בדברים ששם אוכל עליהם וכיון שאין שם אוכל אף בהנאה מותר:
היוצא מזה שעצמות היתר הנאה בחרכו הוא מטעם שאין עליו שם אוכל ממילא גבי מורייס שיש שם אוכל על כולו גם הפת שנשרף ונותן לתוכו נאכל עם המורייס הוא ג"כ עליו שם אוכל ונאכל הוא ואסור גם בהנאה בלא אכילה דהא כל מאכל חמץ אסור בהנאה וגם אסור לשהותו בפסח. וכשעובר והשההו לאחר הפסח אסור גם בהנאה ככל חמץ שעבר עליו הפסח וכ"ד הרא"ש והר"י ברצלוני לאסור המורייס לאחה"פ בהנאה. ולפי"ז מש"כ הרא"ש ועוד כו', כוונתו דהיתר הנאה הוא מטעם דלאו א"א למיכל ולכך אינו בכלל שם אוכל. אבל במורייס דלא שייך טעם זה דהא שם אוכל עליו דדרכו למיכל אין מקום להתיר הנאותיו דחמץ הוא וגם שם מאכל אצל כל אדם עלי' זו סברת הרא"ש אבל סברת הי"א היה דבחרכו מותר מטעם דכיון דנפסל מאכילת כלב פקע מיניה שם חמץ ואף שאפשר אח"כ לאכלו בתערובות המורייס לית לן בה כיון דאין חמץ כלל ולדידהו גם באכילה תה"פ ליכא למיסר מטעם אחשביה וכס' הב"ח הנ"ל וכן נראה מלשון המ"א סימן תמ"ב ס"ק י"ד במ"ש שם בזה"ל לכן נ"ל דה"פ דהרא"ש בא להוכיח דאין היתר בחרכו אלא בדבר שאינו ראויה לאכילה כלל דאי אמרת כיון דחרכו אפילו ראויה קצת לאכילה ליכא שם חמץ א"כ הול"ל מותר באכילה לאח"ז. ע"כ כוונתו דלדעתם צ"ל דהטעם דחרכו הוא משום דפקע מיניה שם חמץ ולא צריך למיסר אכילה מטעם דאחשביה דמה בכך דאחשביה לאכילה הא אינו חמץ ומהראוי שיהיה מותר אף באכילה כנ"ל כן ביאר כוונת המ"א ובזה סרו מעליו השגת אחרונים. הן אמת לכאורה יש לפקפק על דרך הנ"ל דלכאורה לסברת הנ"ל אין להתיר בהנאה כ"א כשאין גוונא לחייב על אכילה דהיינו בכל איסורים שנפסלו מאכילת אדם והאוכלו פטור דלא אמרי' ס' אחשביה בשאר איסורין ולכך מותר מדאורייתא אף בהנאה דכיון דאיסור הנאה נפקא ליה מלא יאכל וכיון דליכא לאו דאכילה גם לאו דהנאה ליכא. אבל גבי חמץ לסברת רא"ש הנ"ל אף דנפסל מאכילת כלב מ"מ דנין האוכלו שאחשבי' וישוו אוכל וממילא שייך גם בחמץ כזה אזהרת איסור אכילה ומה"ת יהיה מותר בהנאה דהא כאן לא שייך סברא זו:
אמנם לפמ"ש לחדש הדבר שאין דרך ב"א לאוכלו ולא להכי עומדת לא חשבינן חלות האיסור וי"ל נמי גם בזה דחרכו דאף שלפי סברת הרא"ש שיש איסור באכילתו מצד אחשבי' מ"מ כ"ז שלא אכלו אדם חשבינן שאינו עומד לאכילת אדם ולא חל עליו עדיין אזהרת אכילה ולכך מותר בהנאה. ולכאורה סבר' זו מוכרחת דהא בחרכו לאח"ז אף שנפסל מאכילת כלב מחוייב לבערו והטעם משום דכבר חל עליו איסור חמץ. ותו לפמ"ש הר"ן פכ"ש דפת שעפשה צריך לבער בחרכו ק"ז א"צ לבער משום דהוי כסרוח מעיקרא שאין איסור חמץ מתחיל לחול עליו. וקשה דהא לדעת הרא"ש גם בארכו ק"זיש אזהרת לאו על האוכלו מטעם דאחשביה וכיון דמקשינן ביעור לאכילה מהראוי שיהיה חרוך וביעור גם בחרכו ק"ז דהא מיד כשמגיע פסח חל עליו אזהרת אכילה. א"ו כסברא הנ"ל כיון דאכילה אינו אלא מטעם דאחשביה. ע"כ כ"ז דלא אתיא לכלל אכילה הוי כאינו עומד ולא חל עליו עדיין שום איסור:
אמנם ראיה זו יש לדחות דאף שאסר הרא"ש חרכו ק"ז באכילה מ"מ מודה דליכא חיוב כרת באכילה זו וההיקש דהשבתת שאור לאכילת חמץ אינו אלא בחמץ שיש בו כרת באכילתו כדכתיב אך ביום כו' כי כל אוכל חמץ כו' וכמ"ש הפ"י ריש פרק אלו עוברין שזה טעמו של הר"ת שסובר שם דא"ע היינו מעל השלחן דאסור באכילה ואינו בחיוב השבתת דאף דאיתקש השבתת כו' מ"מ ל"ש הך הקישא בדבר שאין חיוב כרת באכילתו. אבל לדברי הפ"י שם בשיטת רש"י והרמב"ם והריב"א דלמידן מהיקש הנ"ל חיוב ביעור לחמץ שאסור באכילה ואף דאין בח"כ יש מקום להוכחה הנ"ל לפי' הרא"ש שמדבריו בר"פ א"ע נראה שלא הכריע בהחלט דברי הר"ת נגד דעת רש"י שם. ודע לכאורה יש להוכיח מדברי רש"י כמ"ש המל"מ הנ"ל דלכאורה צ"ע לפי שיטת רש"י דף מ"ב ע"ב דלר"י ב"ח בשריפה הוא בשעה ו' דעדיין מדאורייתא שרי. אבל בשעת ביעורו שהוא מוזהר מה"ת השבתתו בכל דבר ויעויין בפ"י שמביא ראיה מירושלמי ממכילתא דלר"י מדאורייתא חמץ בשריפה ק"ז כדי שיהיה מושבת בזמן איסורו קשה ל"ל שריפה הא די בחרכו ק"ז דכיון דנחרך ק"ז איסורו תו לא חל עליו איסור וכשנשרף לגמרי אפרו מותר אף אם לא נשרוף לגמרי רק שנחרך ע"ז לבטל טעמו ומראיתו כפי' רש"י דאם נעשה כן ק"ז איסורו מותר וא"כ היכא משכחת לר"י שיהיה חיוב שריפה לגמרי דהא לאח"ז איסורו השבתתו בכל דבר וקודם זמן איסורו די בחירוך. ולולא דמסתפינא לומר נ"ל דנראה מלשון רש"י שכ' חרכו כו' שבטל טעמו ומראיתו כו' ע"כ שאינו מפרש כפי' התוספות דמיירי שנפסל מאכילת כלב ומש"ה כ' כיון שנתבטל טעמו ומראיתו דמותר בהנאה והא דאמר לקמן דמש"ה פת שעפשה נפסל מאכילת אדם. וכלב יכול לאכלו מטמא טומאת אדם ונשרפה עם הטמאה בפסח הרי אף דנפסל מאכילת אדם דינו בשריפה וכדאיתא שם גם בברייתא קמייתא הפת שעפשה חייב לבער מפני שראוייה לשורקו ולחמיע כמה עיסות י"ל דשאני דין ביעור מדין אכילה וה"נ דלענין איסור אכילה כיון דנפסל מאכילת אדם תו לא שייך אכילה אבל לענין ביעור לא תלויה בנפסל מאכילת אדם רק מאכילת כלב, כדין טומאה דאינו תלוי בפסול מאכילת אדם רק מאכילת כלב יעויין תוס' בכורות כ"ג ע"ב ד"ה ואידך שכ' דיש ס' לחלק בין דין איסור אכילה וטומאה יעויי"ש. כן נראה לומר דיש חילוק בזה גבי חמץ בין דין איסור אכילה לדין ביעור וטומאה היכא דסרוח מעיקרא אף דלא נפסל רק מאכילת אדם תו לא חייל עליו איסור חמץ לאכילה מ"מ פת בכה"ג חייב בביעור משום דראוי לחמיע בו עיסות אחרות ומחמת זה אינו בכלל שם סרוחא מעיקרא כיון שכן י"ל לשיטת רש"י דחרכו ק"ז חייב בביעור רק שמותר בהנאה מחמת שפקע מיני' שם אוכל כי אבד טעמו ע"י חירוך דלא שייך ביה א"א דגם איסור הנאה לית בה כסברת המל"מ הנ"ל אבל מחיוב בעור לא פקע לכך לא אמרו רק חרכו ק"ז מותר בהנאה. ומיושב בזה מה שהקשיתי על רש"י מהא דאין ב"ח אלא שריפה. והמעיין בדברי הקדמונים ימצאם שם מבואר לפשט דגם בחרכו יכולין לחמץ עיסות אחרות כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב:
היוצא לנו מזה שמיושב דברי רש"י הנ"ל נראה מדברי דחרכו הנזכר כאן לא נפסל מאכילת כלב אלא שבטל טעמו ומראיתו שלא יקשה עליו מפת שעפשה דכ"ז שלא נפסל מאכילת כלב אלא שבטל טעמו חייב לבער מוכרח לכאורה לחלק כמש"כ בין איסור הנאה ובין ביעור אבל יש לדחות דס"ל לרש"י שיש חילוק לחרכו לפת שעפשה דהיכא שעפשה עוד טעמו בו רק מצד העיפוש נפסל מאכילת אדם. אבל בחרכו לפי דברי רש"י נתבטל על ידי חירוך טעמו ומראיתו. ועדיין צ"ע כי לא מצאתי במחברים מזה והקושיא ראשונה הנ"ל הכריחני לחזק בסברא הראשונה שלדעת רש"י יש חילוק בין הנאה ובין חיוב ביעור כנ"ל:
והנה השאגת אריה סימן ע"ו. דבכריתות דף כ"ג איתא דר"ש מחייב באכל חלב ונותר משום שניהם איתא שם א"ל רבא לר"נ מי אמר ר' שמעון איסור חל על איסור והא תניא ר' שמעון אומר האוכל נבילה ביום הכפורים פטור כו'. דהוקשה בתוס' בזה"ל וא"ת ומאי פריך דלמא שאני גבי יום הכפורים משום הכי לא חל על איסור נבלה משום דאינו רק איסור כולל. אבל הכא גבי נותר הוי איסור מוסיף ונימא אף על גב דל"ל לר' שמעון איסור כולל איסור מוסיף מיהא אית ליה כו'. ע"כ וכ' השא"ר הנ"ל בזה"ל לדידי ל"ק מידי דע"כ ר' שמעון ל"ל איסור מוסיף דיום הכפורים הוי איסור מוסיף לגבי נבלה משום דקיי"ל בפ' כ"ש כל איסורין אין לוקין עליהן שלא כדרך אכילתן. וטעמא משום דאכילה כתיב בהו והא ודאי גבי יום הכפורים דלא כתיב ביה אכילה אלא כל הנפש אשר לא תעונה אפילו אם לאכלם שלא כד"א כגון אוכל חלב חי מכ"ש בשר בהמה חי' ובפרק ד' דיומא דף פ' לא פטרינן אלא באוכל אכילה גסה ביוה"כ דכתיב אשר לא תעונה פרט במזיק. אבל שלא כד"א דאינו מזיק הא ודאי חייב הרי איסור יום הכפורים הוי איסור מוסיף אחפצא דנבלה כו'. עכ"ל השאגת אריה:
ולכאורה יש סתירה לדבריו מדברי התוס' במסכת שבועות דף כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי לה כדברי הכל שכתבו ועוד דמצי לאוקמא שלא כדרך הנאה ואינו אסור אלא מדרבנן כמו חצי שיעור לר"ל ע"כ. ומקשה מהרש"ל ומהרב"ל דא"כ מאי טעמא דר' שמעון דפוטר. ומתרצים דלר' שמעון דס"ל כ"ש למכות גם שלא כדרך הנאה אסור דדינו בכ"ש ולפי"ז אזדא לתירוצו של השא"ר:
אמנם דברי התוס' הנ"ל צריכים ביאור ואקדים קושיית מהרש"א על המהרש"ל בזה"ל אבל קשה מנין לנו לומר דחייב בשלא כדרך הנאה בכל איסורים לר' שמעון כמו בכ"ש וכן לרע"ק גבי שבועה כיון דר"י גופא מחמיר טפי בכ"ש מבשלא כדרך הנאה אולם י"ל הא דר"י מחמיר בח"ש הוא משום דח"ש לא אסור אלא משום דחזו לאצטרופי ושלא כדרך הנאה לא שייך חזי לאצטרופי דאף באוכל כמות מרובה שלא כדרך הנאה לא אתיא לידי חיוב מלקות וא"כ לר' שמעון דמחייב מלקות בכ"ש יש סברא לומר דשלא כדרך הנאה חשיב כאכילת כ"ש אכן לענ"ד נראה דגם לר' שמעון יש לחלק בין אכילת כ"ש לאכילה שלא כדרך הנאה ואקדי' לזה בתוס' מסכת ע"ז דף ס"ח ע"א מקשים דר' שמעון שסובר כ"ש למכות ל"ל לר' שמעון משרת להיתר מצטרף לאיסור ומתרצים בשם הר"ר יקיר דר' שמעון אינו סובר כ"ש למכות אלא כשהיא בעין ולא בתערובות כגון נזיר ששרה חצי זית פת בח"ז יין יעויי"ש. ומקשים העולם דבגמרא מסכת שבועות דף כ"א ע"ב איבעיא להו רע"ק בכל התורה כולה כר' שמעון ס"ל ת"ש רע"ק אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואי ס"ד בעלמא כר' שמעון ס"ל ל"ל לצרף ע"כ ואי כדברי רבינו יקיר הנ"ל אף אי רעק"א גם בעלמא סובר כר"ש דכ"ש למכות מ"מ גבי נזיר ששרה פתו ביין דהוי בתערובות אי לא צריף לא מחייב. ותרצתי כבר קושיא זו על פי דברי הריטב"א על מסכת מכות דף י"ד ע"א ד"ה ר' שמעון אומר כ"ש למכות כו' פירושו בה דגמרא גמיר לה. והרבינו מאיר ז"ל נתן טעם דמלקות כיון דאכל במזיד אחשביה לחומר איסור להתחייב בכ"ש. אבל קרבן שהיא על אכילת שוגג בעי כזית לחשיבות עכ"ל. כוונתם מבוארת דמזיד שיודע שיש עכ"פ איסור באכילת מועט ואף על פי כן אכלו אחשביה לחומר איסור כלומר שיתחייב מלקות דלולא שחשוב בעיניו את האכילה מועטת לא היה אוכל באיסור. משא"כ בשוגג שלא ידע שיש בזה איסור כלל אינו ראיה מאכילתו דאחשביה וע"כ צריך שתהיה אכילתו מצד עצמותו אכילה חשיבא והיינו כזית. ולזה אמר ר' שמעון לא אמרו כזית אלא לענין קרבן. ולפי"ז י"ל דרבינו יקיר סובר טעמו של הרבינו מאיר הנ"ל וגם סובר כשיטת הסוברים דח"ש אינו אסור מן התורה אלא בעין אבל תערובות אפילו רק מחצה על מחצה מותר מן התורה והוי כאכילת היתר וממילא לא שייך לומר אחשביה לחומר איסור. ע"כ סובר ר' שמעון דבכה"ג לא אמרינן כ"ש למכות ולכך ליכא למחייבא אם לא מטעם היתר מצרף לאיסור וז"א אלא לפי טעמו של הרבינו מאיר הנ"ל משא"כ לפירוש הריטב"א הנ"ל או להאומרים דר' שמעון סובר סתם אכילה הוא כ"ש דלשיטת זו דהלכתא גמירי לה דכ"ש למכות מן התורה לחלק בין בעין לתערובות. וידוע דעת הר"ן דבנשבע שלא אוכל מותר בח"ש דאין לאסור עליו אלא מה שבכלל שבועה איסור דסתם אכילה היא בכזית א"כ אם נאמר דטעמא דר' עקיבא דמחייב בשבועה באוכל כל שהוא משום דבכה"ת כ"ש למכות לא מצינו לומר אליבא שטעמו כדברי רבינו מאיר הנ"ל כיון דאכל במזיד אחשביה לחומר איסורו דהא בפחות מכזית ליכא בעצמותו אף איסור בעלמא מחמת השבועה והוי אכילת היתר גמור ועדיף מאכילות כ"ש איסור בשוגג דלא שייך אחשביה כש"כ בזה למה מחייב ר"ע בנשבע שלא אוכל ואכל כל שהוא והיה צ"ל דר"ע סובר דגמרא גמיר לה דכל שהוא מיקרי אכילה א"כ תו ליכא לחלק בין בעין לתערובות ולא צריכין גבי נזיר ששרה פתו להמלא'"ס וא"ש דברי הגמ' ואי ס"ד בעלמא ס"ל ל"ל לצרף:
והשתא דאתינא להכי דאחשביה לא שייך אלא בדבר שיש איסור באכילתו ומועיל אחשביה לחומר איסורו משא"כ היכא דבלא אחשביה ליכא איסור כלל וא"כ י""ל דאף שמצד הסברא יש להשוות שלא כדרך הנאה לאכילת כ"ש כדברי מהרש"ל מ"מ יש חילוק גדול בין הנושאים אליבא דר' שמעון. דמאי דמחייב בכ"ש מלקות הוא משום דח"ש בלא"ה אסור משום דחזי לאצטרופי וכשאוכל דבר איסור במזיד שייך לומר דאחשביה לחומר איסור משא"כ באוכל שלא כדרך הנאה שמותר לגמרי מן התורה דלא שייך ביה חזי לאצטרופי כנ"ל וכיון שהוא היתר גמור לא שייך באכילתו אחשביה וא"ש תירוצו של השא"ר על קושיית התוס' בכריתות רק שעדיין קשה מנ"ל לרבא דטעמא דר' שמעון דכ"ש למכות הוא מטעם של ר"מ דלמא סובר ר"ש דגמרא גמיר לן לדברי הריטב"א וכשם שכ"ש למלקות כמו כן שלא כדרך אכילה וא"כ ליכא ביום הכפורים לגבי איסור נבילה איסור מוסיף. ונ"ל דאף אי אמרינן דגמרא גמיר לן יש גם כן איסור מוסיף על דרך אחר. ואקדים פי' רש"י שכ' דאף דנתנבלה ביום הכפורים לא היה חל איסור יום הכפורים על אמ"ה וכתבו התוס' דהיינו אי אמרי' בהמה בחייה לאיברים עומדת ודחו פי' רש"י והעלו דמונע מלחול על עשה דאינו זבוח וקשה דתיפוק ליה שאסור לשחוט ביום הכפורים וצ"ל דמשכחת היתר דזבוחה לצורך חולה שיש בו סכנה. נשמע מזה היכא שיש מציאות היתר לאיסור הקדום לצורך חולה אין המונע את איסור השני מלחול ועתה אציע דברי הרא"ש ביומא פרק יום הכפורים דף י"ב וגרסינן בכריתות פ' אמרו לו התירה לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה ופריך מפני הסכנה אף טובא נמי תיכול אמר ר' פפי הכי קתני התירו לה לעוברה לאכול פחות פחות מכשיעור בכדי שלא תצטרף לכזית בכא"פ וכן כתב בעל הלכות. ונראה שבחולה עושין כך כדי להקל מעליו איסור כרת ומלקות לאיסור לבד כו' יעו"ש. נראה מדבריו דבחולה מסוכן ביום הכפורים כשדי לו באכילת פחות פחות מכשיעור תוך כא"פ אם עבר ואכל כל השיעור בזה אחר זה תוך כא"פ חייב כרת ומלקות דהא לצורך הצלת הסכנה היה די לו באכילת פחות פחות ועד"ז גם בשאר איסורין שצריך לחולה שיש בו סכנה לאכול מדברים אסורים ודי לו בפחות פחות מכשיעור אם עובר ואוכל כזית בכא"פ רביעה עליו חיוב הלאו שעבר שלא לצורך ויש לחדש דלר' שמעון יש לחלק בין אכילת יום הכפורים לבין אכילת שאר איסורים לצורך חולה שיש בו סכנה דפשוט דאף דר' שמעון שסובר כ"ש למכות מכל מקום ביום הכפורים מודה דליכא חיוב בפחות מככותבת דהא אינו אזהרת יום הכפורים אלא מהנפש אשר לא תעונה וכשאינו אוכל ככותבת תכא"פ עדיין לא מיתבא דעתי' ע"כ אף בחולה שצריך לאכול גם לר' שמעון אין לו לאכול כ"א פחות פחות. אבל באכילת שאר איסורים נבלות וטרפות לשיטת ר' שמעון שסובר כ"ש למכות אין נ"מ באכילה פחות פחות דהא. בכ"ש לדידיה מיקרי שיעור שלם וא"כ כשחולה צריך לאכול כזית נבלה אף שיהיה די לו באכילה פחות פחות מותר לאכול כל כזית בבת אחת וא"כ בחולה ביום הכפורים שצריך לאכול נבלה שיעור ככותבת רק לא בבת אחת עכ"ז מצד איסור נבלה היה מותר לו לאכול כל הכותבת אפילו בבת אחת. אבל מצד איסור יום הכפורים מנוע מלאכול כ"א פחות פחות שלא יגיע לשיעור תכא"פ הרי שיש איסור מוסיף מצד איסור יום הכפורים על נבלה נגד חולאים אף שיש רק מוסיף לאדם אחד בעולם מיקרי מוסיף ומוכח שפיר מדפטר ר' שמעון באוכל נבלה ביום הכפורים גם איסור מוסיף ל"ל. ול"ק קושיית התוס' בכריתות הנ"ל רק שלדעת הר"מ שבריטב"א הנ"ל לפי מה שבארתי דלא שייך לחייב משום אחשביה רק היכא דבלא אחשביה נמי איכא איסור וא"כ יש לומר דלר' שמעון גם בשארי איסורי מאכלות אין היתר לחולה שיש בו סכנה לאכול כזית בבת אתת אם די לו בפחות פחות מכשיעור דאף דלר' שמעון שסובר דכ"ש למכות דכל כ"ש הוי כשיעור. ז"א אלא באכילת מזיד מטעם אחשביה וזה לא שייך גבי חולה כיון שנצרך לו לאכול עכ"פ פחות פחות מכשיעור והרי היתר גמור ועדיף מאכילת שוגג דלא אמרינן גביה אחשביה וליכא חיוב כ"א כשאכילה הוא בעצמותו חשיבא דהיינו באוכל כזית בכא"פ ממילא בחולה אין היתר לאכול כ"א בפחות פחות ודמי בזה לאכילת חולה ביום הכפורים שאסור לו לאכול כ"א בפחות פחות ע"כ לא חשיב יוה"כ מחמת זה למוסיף והיה לכאורה מקום לקושיית התוס' בכריתות מנ"ל לרבא להקשות דר' שמעו, אדר' שמעון דלמא טעמו של ר' שמעון כדברי ר"מ. וליכא הוספה ביום הכפורים נגד איסור נבלה אף לגבי חולה דהא גם מצד איסור נבלה צריך לאכול פחות פחות ולא משכחת מוסיף מצד איסור יום הכפורים כ"א בגוונא כגון שאומדים שצריך החולה לאכול שני זיתים כל זית בבת אחת ובכה"ג מצד נבלה מותר לאכול ב' זיתים אפילו בבת אחת אבל מחמת יום הכפורים צריך להפסיק בין כל זית וזית שלא יבוא לידי אכילת כותבת תוך כא"פ. ואפשר כיון שגוונא זו רחוק יותר במציאות לא מיקרי מוסיף והוי א"ש קושיית התוס' הנ"ל בכריתות. אבל במצורף דברי אלה עם דברי השא"ר הנ"ל שיישב קושיית התוס' הנ"ל בממ"נ דלשיטת יש מפרשים שבריטב"א הנ"ל דלדידהו לר' שמעון שלא כדרך הנאה ישנו במלקות לר' שמעון כמו בכ"ש ולא הוי בזה יום הכפורי' מוסיף כדברי השא"ר הנ"ל דהא גם בשאר איסורים יש חיוב לר' שמעון גם שלא כדרך הנאה כנ"ל הרי מ"מ יש מוסיף לגבי חולה ולשיטת רבינו מאיר דלא שייך מוסיף לגבי חולה מ"מ יש הוספה לענין אכילה שלא כדרך הנאה כדברי השאגת אריה הנ"ל:
אמנם אף לפי מה שהעליתי בשיטת הרבינו מאיר דאין לאסור לר' שמעון בשלא כדרך הנאה מטעם אחשביה הנה מקום לומר דלר' שמעון לשיטתו בלאו הכי אין לחלק בין אכילה כדרך הנאה לשלא כדרך הנאה ואקדים ליישב קושית חכמי לוני' שהוקשו על הרמב"ם שפוסק כמ"ד אין בגידין בנותן טעם וגיד הנשה מותר בהנאה דהא כיון דאין בגידין בנותן טטם אינו בכלל נבלה ולא שייך לומר כשהותרה נבלה כו'. ומהכ"ת לומר דגיד הנשה מותר בהנאה לשיטת הרמב"ם שפוסק כר' אבוהו דבכלל לא תאכל איסור הנאה וכקושיית הגמרא בפ' כ"ש הנ"ל והרי גה"נ ותרצתי על פי מה שכ' הרמב"ם במנין המצות מצות ל"ת קפ"ז בזה"ל ידע המקשה כי איסור הנאה אינו ראוי למנותו מצוה בפני עצמו מפני שהוא ואכילה ענין אחד כי האכילה מין ממיני הנאה ואמרו בדבר שהוא לא יאכל ואמנם הוא דמיון מדמיוני הנאה והכוונה שהוא לא יהנה בו באכילה ולא בזולתו ע"כ:
ולכאורה קשה מאי מקשה הגמרא בפ' כ"ש דלמ"ד אין בגידין בנותן טעם ולא שייך לומר כשהותרה נבלה כו' אמאי מותר בהנאה הא י"ל להיפוך דלא אסרינן בהנאה מפסוק דלא יאכל אלא היכא שי"ל שאיסור אכילה הוי מצד הנאת אכילה ושפיר י"ל כיון שהכתוב לא אסרה האכילה אלא מפני הנאה א"כ כל הנאת במשמע והתורה אחזה אחד מדרכי הנאה והוא הדין לשארי הנאות אבל בגיד הנשה למאן דאמר אין בגידין בנותן טעם וליכא באכילה דרך הנאתן וליכא למימר דאיסור אכילה הוא משום דהוא אחד מדרכי הנאה אלא גזירת הכתוב הוא לאסור אכילה אף שאין באכילתן מדרכי הנאה וא"כ מהכ"ת להמציא מלאו דלא יאכלו בנ"י את גיד הנשה איסור הנאה בגיד. וצ"ל דקושיית הגמרא הוא על לישנא דר' אבוהו דהוא אמר דרך כלל כ"מ שנאמר לא יאכל כו' עד שיפרוט לך הכתוב. נשמע מדבריו דכל היכא דליכא לימוד מקרא היתר על הנאה אסור בהנאה. ואם כן גם גיד הנשה אף למאן דאמר דאין בנותן טעם מהראוי שיהיה אסור בהנאה. וע"ז מתרץ מאן שמעית ליה דאמר אין בגידין בנותן טעם ר' שמעון. לר' שמעון ה"נ דאסור בהנאה. וא"ש דיוקא דר' אבוהו וממילא מיושב קושית חכמי לוני' על הרמב"ם הנ"ל דהרמב"ם לשיטתו שסובר דלכך איסור הנאה בכלל אכילה שגם אכילה הוא אחד מדרכי הנאה וזה אי אפשר לומר לגבי גידין דהא אין בגיד בנותן טעם אין באכילה איסור מצד הנאה ואף על פי כיון שהוא רוצה באכילתו יש הנאה באכילה זו עכ"ז הוי שלא כדרך הנאה דהא דרך הנאה גבי גיד אינו אלא להשליכו לכלבים וכל שלא כדרך הנאה מותר:
שוב ראיתי בפליתי סימן ס"ה ס"ק ב' שכתב גם כן מסברא דנפשיה דאף דאין בגידין בנותן טעם מכל מקום יש הנאה באכילת הגיד אבל לא נחית לדבר שהוא שלא כדרך הנאה. וזה שדייק הרמב"ם בפ"ח מה ל' מ"א הל"ט כל מקום שנאמר לא יאכל כו' עד שיפרוט לך הכתוב או עד שיתפרש בתורה שבע"פ כו' יעו"ש. וזה הוא מכלל תורה שבע"פ כיון דאין בגידין בנותן טעם הוי הנאת האכילה שלא כדרך הנאה וע"כ גזה"כ היא ולא מצד הנאה לכן ליכא ללמוד מאכילה איסור הנאה:
אמנם א"כ קשה לפי המסקנא על ר' שמעון שסובר אין בגידין בנ"ט וסובר דגיד הנשה אסור בהנאה מהכ"ת לאסור בהנאה ואי משום דכתיב לא יאכלו הא אכילת גיד הנשה לאו הנאה היא ואין הנאה בכלל אכילה. וא"ל כיון דהוא אוכל גה"נ רוצה באכילתו והוי כנהנה הרי מ"מ אותו הנאת אכילה היא שלא כדרך הנאה. א"ו דלר' שמעון דס"ל כ"ש למכות גם שלא כדרך הנאה חייב וכנ"ל. ואין להקשות דא"כ אמאי פוטר ר' שמעון משום איסור טומאה באוכל גה"נ של טמאה ז"א כיון דאין גידין בכלל בשר אינו בכלל איסור בשר טומאה וכן מפורש בהרמב"ם בפרק הנ"ל הלכה ה' וז"ל האוכל גה"נ מבהמה וחיה הטמאים פטורים ואינו כאוכל משאר גופה שאין הגידין בכלל הבשר כמו שבארנו ע"כ. יעויין תוס' פסחים דף פ"ד ע"א בד"ה הא הדר כו' ורש"י מסכת פסחים דף כ"ב ע"א ד"ה אלא למ"ד יעו"ש וברש"י פרק העור והרוטב:
ועד"ז מתפרש יפה גם מה שמתיר ר' שמעון בכל איסורים נ"ט לפגם. (כדאיתא במסכת ע"ז דף מ"ח) מפסוק לגר אשר בשעריך תתננה הראויה לגר קרויה נבלה שאינו ראויה לגר אינו קרויה נבלה וכן מצינו בב"ח דאף שלא כדרך הנאה אסור מ"מ מבואר להדיא בהרמב"ם בפ' ט"ו מהל' מ"א דין נ' דאף בב"ח נ"ט לפגם מותר ע"כ הטעם כיון שנפגם אין עליו שם בב"ח ותו לא שייך לומר דנהנה באכילתן מה בכך שנהנה באכילה זו וכי בשביל זה נקרא אותו הטעם שם בשר בחלב. אבל בגה"נ שלענין אסורו אין צריך שיהיה עליו שם בשר שהרי התור' אסרתו אף על פי שאין עליו שם בשר רק שאכילתו אינו אכילה חשיבתו לר' שמעון שסובר אין בגידין בנ"ט וע"ז בודאי מצינו למימר שהאוכלו מתחייב עליו כיון שהוא רוצה באכילתו או נהנה בו ואף דעל הנאה זו לגבי גיד הוי שלא כדרך הנאה דעיקר הנאת הגיד הוא להשליכו לכלבים מכל מקום אף שלא כדרך הנאה יש חיוב אליבא דר' שמעון גם בכל איסורים ומינה באיסור נבלה היכי שהנבלה בעצמותה אינה סרוחה וקרויה נבלה אם אוכל. ממנו שלא כדרך אכילה מחייב ר"ש משום דיש לכלבי' הנאה באותו האכילה כמו שיש לשאר ב"א כשאוכלין דרך אכילה ע"כ ממילא גם איסור הנאה בגה"נ אתיא ליה לר"ש מפסוק דע"כ לא יאכלו בני ישראל וגו':
היוצא מזה שיש הוכחה אליבא דר"ש שסובר בכל איסורים שאסור אף שלא כדה"נ וא"ש דברי התוס' בשבועות הנ"ל מה שכתבו, ועוד דהוי מצי לאוקמא בשלא כדה"נ דלרבנן שסוברים דכל שלא כדה"נ מותר חיילא השבועה. ולר"ש שסובר שלא כדה"נ אסור לא חיילא השבועה. והשתא דאתינא להכי ליכא הוכחה דר"ש ל"ל איסור חל על איסור אף במוסיף דיש לומר דטעמו דכ"ש למכות הוא כטעם של ר"מ שבריטב"א הנ"ל משום דאחשביה באכילות איסור במזיד וא"כ גם חולה מסוכן אסור לאכול נבלות כ"א פחות פחות מכשיעור כמו לענין אכילת חולה ביוה"כ מצד איסור יוה"כ וליכא מחמת זה שום הוספת איסור יוה"כ לפי מה שכתבתי דר"ש אוסר שלא כדרך אכילה בכל איסורין א"כ נשאר קושיית התוס' הנ"ל דאמאי רמיא רבא לר"נ דר"ש אדר"ש הא ר"ש לשיטתיה י"ל דגבי יוה"כ על נבילה ליכא איסור מוסיף אלא כולל משא"כ בנותר על גבי חלב דאיכא איסור מוסיף. אמנם פשוט דמה שכתבתי לעיל דר"ש שלא כדה"נ אסור ז"א אלא אליבא בא דר' אבוהו כ"מ שנאמר לא יאכל ור' אבוהו הוא תלמידו דר"מ ובירושלמי בפ' כ"ש איתא הך מימרא דר"א בשם רבי יוחנן אבל אליבא דחזקי' יש הוכחה להיפוך דר"ש אינו סובר דחיובא דגה"נ הוא משום הנאת אכילה. אקדים לזה דברי התוס' במסכת פסחים פרק כל שעה דף כ"ב ע"א ד"ה ור"ש כו' וא"ת תקשי לחזקי' מר"ש דס"ל דלא תאכלו איסור הנאה במשמע מדאסר גה"נ בהנאה וי"ל כיון דסובר אין בגידין בנ"ט סברא הוא דכי אסור בהנאה גמי אסור דלא שייך ביה אכילה. ע"כ לפי דברי התוס' אילו אליבא דחזקי' מוכח להיפוך דע"כ סובר ר"ש דהנאת אכילה לא מחשביה הנאה לגבי גיד כיון שהוא שלא כדרך הנאה דאל"כ מנ"ל לר"ש לאסור גה"נ בהנאה דלמא לא אסרה תורה רק הנאת אכילת הגיד יעוין בהרא"ש במס' חולין בסוגי' השולח ירך דמסיק שם דר"ש כחזקי'. וממילא נשמע דר"ש אינו מחויב באוכל שלא כד"א והוי יוה"כ מוסיף לגבי נבלה לענין איסור אכילה שלא כדרך הנאה וא"ש קושית רבא דרמי דר"ש אדר"ש ודברי התוס' הנ"ל במס' שבועות שנשמע מהם דלר"ש כל האיסורים אסור שלא כדרך הנאה עולים יפה לשיטות ר"י שם שהוא בעל מימרא דר"א שאמר כל מקום שנאמר כו' דלדידיה. איכא הוכחה מדאסר ר"ש גה"נ בהנאה ואחז ליה מפסוק דלא יאכלו בנ"י את גה"נ דגם אכילת גיד אסור משום הנאת אכילה וגם שלא כדה"נ אסור וק"ו להנאה גמורה. ע"כ אוסר ר"ש גה"נ בהנאה וכן בכל התורה כולה לר"ש ולשיטה זו שפיר מצינן למימר דאף דר"ש ל"ל איסור כולל מ"מ במוסיף מודה ונבלה ביוה"כ ליכא אלא כולל ומוסיף ליכא דאף נבלה אסור באכילה גם שלא כדרך הנאה ולפ"ז דאין הוכחה דר"ש אף איסור מוסיף ל"ל אלא אליבא דחזקי'. וממילא מובן דלפי ס"ד דגמרא בחולין דקאמר מאי קסבר אי קסבר אחע"א לחייב נמי משום גיד בוודאי לא הוי מצינו למימר דר"ש סובר כחזקיה דאילו לחזקיה אין טעם לר"ש למיסר גה"נ בהנאה אלא לפי המסקנא דר"ש סובר אין בגידין בנ"ט וכסברת תוס' הנ"ל בפסחים ד"ה ור"ש. ולאותו ס"ד ע"כ ה' צריכין לומר דר"ש כר"מ ס"ל ולא הוי הוכחה דר"ש סובר שלא כד"א והנאה מותר מה"ת שפיר הי' יכולין לומר דר"ש סובר דגם נבלה אסור באכילה שלא כדרך הנאה ולא הוי איסור יוה"כ לגבי נבלה אלא כולל והיה אפשר לומר דמודה ר' שמעון במוסיף דאיסור חל על איסור וגיד אסור בהנאה לדידיה הוי מוסיף לגבי איסור טמאה. אבל נבלה לגבי גיד אינו אלא כולל ולא חל איסור נבלה אגיד. וע"כ לא שייך לומר כשהותרה נבילה הוא וגידו הותרה וא"ש מה שסובר ר' שמעון דגיד הנשה אסור בהנאה ומיושב הקושיא שהתחלתי בה ומתורץ גם קושיית התוס' שהבאתי בראש הקונטרס דר"ש דפוטר גבי אוכל נבלה ביוה"כ לא היה לאותו ס"ד דגמ' ראי' אלא דצ"ל לר' שמעון אחע"א בכולל אבל במוסיף י"ל שסובר שחל אע"א וגיד לגבי טומאה מוסיף הוא. ולזה אמרו בגמרא אי קסבר אחע"א לחייב נמי משום גיד ולהחזיק דברי הראשונים ויישוב קושי' חכמי לוני' על הרמב"ם אמינא דלכאורה קשה לפי סברת הרמב"ם במנין המצות הנ"ל הא דאתיא איסור הנאה מאיסור האכילה אינו משום דמשמעות לא יאכל הוא גם הנאה ע"ד שכ' בס' יראים פי' בפסוק אך אשר יאכל לכל נפש יעוי"ש. אלא מהטעם דאמרינן איסור אכילה היא ג"כ מצד הנאה שבו דכיון שאסרה התורה אחד מדרכי הנאה ממילא שמעינן למיסר כל הנאה. א"כ קשה ל"ל בבשר שחלב ב"פ לא תבשל אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה תיפוק לי' כיון דמלא תבשל מיותר שמעינן איסור אכילה והכלל מונח דאיסור אכילה הוא מחמת שהוא אחד מדרכי הנאה ממילא יש לאסור גם שארי הנאות ומה לן אם אזהרת איסור אכילה נאמר בלשון לא יאכל או נאמר בלשון לא תבשל שנשמע מיניה שלא לאכול:
אמנם לפ"ד הנ"ל א"ש דבב"ח אסור אפילו שלא כדרך הנאה וזה לשון הרמב"ם בפרק י"ד מהל' מ"א הלכה יו"ד כל האוכלין כו' חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהן אכילה אלא הוציא אכילתן בלשון בישול ובלשון הקדש לאסור אותן אף שלא כדרך הנאה ע"כ וא"כ י"ל כיון דשלא כדרך אכילה ג"כ אסור שאין זה אחד מדרכי הנאה ע"כ לא הוי שמעינן לאסור מיניה הנאה לכן כתבה התורה עוד קרא יתירא דלא תבשל לאיסור הנאה. והמעיין היטב בדברי הרמב"ם הנ"ל במנין המצות יראה שנתכיון לדברי אלו אלא שלכאורה קשה עליו שכ' שם שלכך אינו מונה בכל איסורי הנאה רק לאו אחד ולא חשב איסור הנאה לאו מיוחד משום דהנאה ואכילה שניהם סוג אחד. וגם אכילה. אינו אסורה אלא משום הנאת אכילה וסברא זו לא שייכי בבב"ח וא"כ אכתי אינו מיושב למה לא חשיב בב"ח לאו דהנאה לאו מיוחד. עוד יש להביא ראיה דר' שמעון מחייב בכל איסורים אף שלא כדרך הנאה ואקדים דבחולין דף ק"ב ע"א איתא אמר רב אבר מן החי צריך כזית כו' איתא שם ברש"י בד"ה במשהו בשר גידין ועצמות בזה"ל דלהכי פלגינהו קרא לאבר מן החי ובשר מן החי דמחייב אאבר אף שאין בו שיעור בשר והבשר אע"פ שאינו אבר ע"כ וקשה לכאורה לר' שמעון שסובר כ"ש למכות ל"ל קרא לאסור אבר מן החי תיפוק לי' כיון שיש עליו משהו בשר יש באזהרת לאו דבשר מן החי וא"ל דאי משום בשר מן החי שבאבר לחודיה היה מותר על ידי ביטול בגידין ועצמות. ז"א דהא אין בו דין ביטול אלא היכא דלא ניכר האיסור ובשר לא מחליף בגיד ועצם וניכר בתערובות עצמות וגידין דין וא"ל דלר"ש אתיא לעבור בשני לאוין ללקות שמונים אכתי קשה אליבא ד ל דאבר מ"ה ובשר מן החי מחד קרא לא תאכל הנפש עם הבשר נפקא אינו חייב אלא אחת כדאיתא בחולין דף ק"ב ע"ב ואף לר"י קשה דלדידיה אסור בשר מן החי נפקא מפסוק ובשר בשדה טריפה ואין איסור בשר מן החי אלא משום טריפותא שנטרפה בתלישתא מן החי כמו כל איסור טריפה כמו שמבואר ברמב"ם פ"ד מהל מ"א הנ"ל הלכה י' שכ' בזה"ל וכן החותך בשר מן החי מן הטהורה הרי אותו זו הבשר טריפה כו' ובאוכל ממנו כזית לוקה משום אוכל טריפה כו' דמה לי בכולו מה לי במקצתו עכ"ל וא"כ בודאי אין מקום לומר שאיסור זה חל קודם מעשה התלישה דהא אין שם איסור באותו חתיכה בשר רק מחמת טרפות הנעשה בתלישה דדמי לבהמה שנטרפה שאין איסור הטריפה שבה חל אלא מעת שנטרפה ואילך ולא למפרע ולמ"ד לאיברים עומדת חלות איסור אבר מן החי מעת שנולדו באיסורם מצד החיות שבה ובזה א"ש מ"ש רש"י במסכת מכות ובמסכת קידושין ובמסכת כריתות דלכך פוטר ר' שמעון אף בנתנבלה ביום הכפורים משום דמחיים לא חל איסור יום הכפורים על איסור אבר מן החי והיינו משום דבהמה בחייה לאיברים עומדת. וקשה הא בזה איכא פלוגתא ולמה לא כ' רש"י בפשיטות דלא חל איסור יום הכפורים על איסור בשר מהחי דהא לדעת רש"י אף דלמ"ד דלאו לאיברים עומדת מ"מ לחתיכות בשר עומדת כמבואר מתוך דברי התוס' בחולין דף הנ"ל ע"ב ד"ה שאין בו כזית שכן נשמע מדברי רש"י במה שכ' דאם יש בו כזית בשר חייב משום בשר מהחי ולפי"ד הנ"ל בפשיטות דאף אם בהמה בחיי' עומדת גם כן לחתיכות בשר לשיטת ר' יוחנן ורבא שפוסק תמיד הלכתא כוותיה דר"י לגבי ר"ל דאיסור בשר מהחי אתיא מפסוק ובשר בשדה טרפה אין חלות איסור זה אלא מעת שנטרפה חתיכת הבשר מהחי' משום מצות החתיכה טריפה ולא למפרע וע"כ בסוגיא הנ"ל דקאי אליבא דר' יוחנן או רבא הוצרך רש"י לפרש בנתנבלה ביום הכפורים לא חל משום איסור יום הכפירים על איסור אבר מן החי:
ולפ"ז אם ר"י סובר בהמה בחייה לאיברים עומדת אין לחייב שתים באוכל אבר מן החי שיש עליו כזית בשר דהא קדום איסור אמ"ה ונוסף משנולדה הבהמה ותו לא אפשר למיחל על אותו אבר איסור בשר מן החי ומה שאמר בגמרא אכל אמ"ה ובמ"ה לר"י חייב שתים מיירי באוכל שני זתים זית אחד הוא אבר מן החי בשר גידין ועצמות וזית א' הוא בשר טריפה שאין עליו שם אבר ואשמעינן דאע"ג דאכיל בב"א וב דא ש ראה כפי' רש""י שם וא"כ נשאר קושייתי הנ"ל על ר"ש דס"ל כ"ש למכות לאו דאבר מן החי ת"ל שיהיה באזהרת אכילה כשיתלש מן החי מחמת איסור לאו דבמה""ח. ולחייב בו א"א דאיסור אבר מן החי מונע מלחול על איסור טריפות דבשר מהחי שאין התחלת איסורו בא אלא משעת חיתוך ותלישה מהחי. ודוחק לומר דמועלת הוספה לאו דאבר מן החי אינו רק לחייב שתים באוכל אבר מן החי ובשר טריפה בב"א דאי לאו איסורו דאבר מן החי אלא מצד הבהמה לא היה חייב על שניהם כ"א אחת דשם אחד הוא. ואל יתעקש אדם לומר שאין זה דוחק ליקשי לנפשיה מנ"ל לר"נ ור"י דבאמ"ה חידשה תורה שמצטרף לכזית בגידין ועצמות. משא"כ בכה"ת דלמא לא מצטרפי כמבואר ברש"י ד כ"ג ע"ב ד"ה מהי. ומהא דפלגינהו קרא לאבר מן החי ובשר מהחי ליכא ראיה די"ל דנ"מ כנ"ל לענין חיוב שתים באבר מן התי ובשר מן הטריפה א"ו שזה הוא דוחק גדול לומר דעצמות אזהרות הלאו על דבר אחד לא מצרכי אלא לנפקותא שאם אוכל עוד איסור אחר
עמי בב"א שיהיה חייב מלקות גם על השני. גם אין לדחות דר' שמעון סובר שאיסור בשר מהחי הוי איסור מוסיף לגבי איסור דאבר מן החי. דאף דגם באמ"ה כ"ש למכות מ"מ אינו אלא כשיש באותו כ"ש מעוט בשר וגידין ועצמות וכשמפרידין הגידין או עצמות מן הבשר אין על אותו חתיכה שם אבר כלל. ומדברי הרמב"ם נשמע דאף לדידן ששיעור בכזית היכא שהופרד דפנות באמ"ה את הבשר מן העצם בטל מיניה שם אמ"ה וממילא כמו כן לר"ש דאף שמחייב בכ"ש צריך שיהיה על אותו כ"ש שם אבר דהיינו חיבור בשר גידין ועצמות ומחמת איסור בשר מהחי נתוסף לחייב אף בהפרד מעט הבשר מהעצם מ"מ נשאר קושי' הנ"ל על ר' שמעון לשיטתיה שסובר דאף באיסור מוסיף אין איסור חל על איסור:
ע"כ נ"ל דר' שממון אזיל בשיטת ר"א בר' שמעון שמחייב באוכל צפור חי משום אבר מן החי ובכהאי גו אם לא חלק בלעיסה ובלעו שלם ליכא כלל איסור בשר מהחי שאינו אלא מצד איסור טרפה דהיינו כשנחתך ונתלש מהחי כנ"ל משא"כ בעודו כולו חי וכלם ומשום אמ"ה חייב והוא על דרך דמשני הגמרא אליבא דרשב"ל בחולין דף ק"ב דלדידיה לא משכחת לחייב משום אמ"ה אלא בגרומתא זעירתא. והשתא דאתינא להכי ראיה מפורשת דר' שמעון מחייב באיסורי מאכלות אף היכא שאוכל שלא כדרך הנאתה דאין לך שלא כדרך הנאה יותר מזה שאכלו שלם ולא חלק בלעיסה. ודברי אלו מבוארין ביותר מתוך הסוגיא דחלקו מבפנים בחולין דף ק"ג ע"ב ויעו"ש בתוס' ד"ה חלקו וברש"י ד"ה בגרומתא זעירתא שכ' שאין אדם לועסה אלא בלעה משמע מזה דמה שדרכו לאכול בלעיסה אם בלעו שלם הוי שלא כדרך אכילה וכן דעת התורת חיים בחולין דף ק"ך ע"א ולא כנוב"י מהדורא קמא חלק י' סי' ל"ה שמביא ראיה לסתור דברי התורת חיים ונהפוך היא ויעוין בלבוש חלק א"ח סימן תע"ה סעיף ג'.
אמנם לכאורה יש להקשות לר' יוחנן שסובר בכל איסורים אין חייבין אלא כדרך אכילה אם כן אמאי מחייב ר"א בר' שמעין באוכל צפור חי. בשלמא מדר' שמעון ל"ק אדר"י דר' שמעון לטעמיה שסובר כ"ש למכות ודמיא ליה שלא כדרך אכילה לאכילת כ"ש. אבל ר"א בר"ש דשמעינן ליה שסובר דאין כ"ש למכות מדתני בברייתא חלקו ואכלו ובלעו שלם אין בו דרך אכילה. וי"ל דכמו דלר"י שפוטר בחולק אמ"ה בחוץ מחייב כשיכנוס אבר שלם לתוך פיו בחלקו מבפנים אף דבשעת בליעה לא היה עליו שם אבר שכבר נחלק מ"מ כיון שבשעת הכנסן לתוך פיו היה עליו שם אבר וחייב משום אבר מן החי אף שנחלק אחר זה קודם הבליעה וכדאיתא בירושלמי דנזיר פ"ו דר"י עבד פיו כלפנים וממילא ה"ה ר"א בר' שמעון שסובר שעל צפור שלם חי חל איסור אבר מן החי ואזלינן בתר הכנסה לפיו ואם הכניסו שלם לפיו אף על פי שלועסה בלעיסה גמורה שלא נשאר בו שם אבר שלם מחייב בבליעתו משום אבר מן החי דבתר שעת הכנסה לתוך פיו אזלינן ומשכחת שפיר לחייב באוכל צפור חי והיינו כשאכלו כדרך אכילה על ידי לעיסה:
ועפ"ז יש מקום ליישב קושיית התוס' על רש"י בד"ה שאין בו כזית די"ל דלא עלה על דעת רש"י דאף אי לאו לאיברים עומדת. לחתיכות בשר עומדת. אלא כוונת רש"י דאי יש עליו כזית בשר מחייב גם לר"י משום בשר מהחי דהא נעשית בשר מהחי כשנחלק בלעיסה דאיסור בשר מהחי לאו חידוש הוא וחיובו אף בחלקו מבחוץ. וממילא. סרה גם קושיית התוס' שהקשו שם בסוף הדבור המתחיל שאין בו על הא דאמרינן אכל חלב מ"ה מן הטריפה חייב שלשה ומוקי לה בנטרפה עם יציאת רובה כו' אמאי נקיט טריפה בלא טריפה איכא ג' אבר מן החי ובשר מהחי וחלב ומחמת קושיא מוכיח הר"י בתוס' דאף דלמ"ד לאיברים עומדת מ"מ מודה דלאו לחתיכות בשר עומדת ע"כ:
ולפי מה שכתבתי א"צ לזה דהא איסור בשר מהחי אינו אלא מצד טריפתו בתלישה ואין חלותה למפרע כנ"ל וא"א שתחול על איסור אבר מן החי וחלב שבאה תיכף משעת חיותה ולפי הנ"ל יש ליישב מה שמדייק רש"י במסכת קידושין ובמסכת כריתות דר"ש פוטר אף בנתנבלה ביום הכפורים משום דקדים איסור אבר מן החי שהיה קשה לרש"י קושי' התוס' שם שמנ"ל דר' שמעון לית ליה איסור מוסיף ויום הכפורים לגבי נבלה אינו אלא כולל. לכן מפרש רש"י דסתמא דברייתא תניא ר"ש פוטר מיירי אף בנתנבלה ביוה"כ דלא חל איסור יום הכפורים על איסור אמ"ה ולגבי איסור זה איקרי יום הכפורים איסור מוסיף דאף דלר' שמעין כ"ש למכות יש חיוב משום אבר מן החי גם במקצת אבר וליום הכפורים בעינן כותבת מ"מ הא בארתי לעיל דאותו מקצת צריך להיות בשר גידין ועצמות מחוברין משא"כ בנפרד הבשר מן העצם ומצד איסור אכילת יוה"כ ככותבת חיובא בבשר פרוד מן העצם ומשום איסור במה"ח דג"כ שיעורו בכ"ש. אין מנוע חלות איסור יום הכפורים כמש"כ לעיל בשיטת רש"י בעוד הבהמה בחייה אין שם איסור בשר מן החי ולא שייך לומר בעוד הבהמה בחייה שאין איסור יוה"כ חל על איסור הקדום. אלא מחמת איסור אמ"ה שחל על הבהמה משעה שנולדה לגבי זה מיקרי יוה"כ מוסיף ועכ"ז פוטר ר' שמעון ש"מ דאף באיסור מוסיף אית ליה דאין איסור חל על איסור:
ולכאורה קשה אכתי לר"ל אליבא דר"ש דלר"ל בשר מן החי ואמ"ה מחד קרא נפקא ל"ל הלאו דאמ"ה תיפוק ליה כיון שיש בו משהו בשר יהיה באזהרת בשר מ"ה. ונ"ל פשוט עפ"י דאי' בפרק העור והרוטב דף קכ"ח ע"ב פלוגתא לענין טומאת אמ"ה באבר שאין בו בשר אלא גידין ועצמות כגון ארכובה. ר"ע סובר וכי ימות מן הבהמה מה בהמה גידין עצמות אף כל גידין ועצמות ור' סובר מה בהמה בשר גידין ועצמות אף כל בשר גידין ועצמות. ופסק הרמב"ם דבעינן בשר גידין ועצמות וכ"ז לענין איסור טומאת אמ"ה. אבל לענין איסור אכילת אמ"ה פשוט לומר דתלי במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש דלר' יוחנן דסובר דלאו דלא תאכל הנפש עם הבשר לא קאי רק על אמ"ה לבד בוודאי אין חייבים אלא על אבר שיש בו בשר דהא כתיב להדיא עם הבשר אבל לר"ל דמפליג הקרא על ב' אזהרות דלא תאכל הנפש קאי על אמ"ה והבשר קאי על בשר מהחי וי"ל דאף רבי מודה שיש חיוב משום אמ"ה אף באבר שאין בו בשר מקרי גם כן נפש וא"כ ר"ל לשיטתיה אף לר' שמעון איצריך קרא על אבר מן החי דנ"מ לאסור ולחייב אף באבר שאין בו משהו בשר דליכא בו איסור בשר מהחי רק איסור אמ"ה. ופלפולא הקדום א"ש לשיטת ר"י ובדברי אלה תיובתא למה שנראה לדברי הפמ"ג ליו"ד סי' פ"ב בש"ד דכ' דבארכובה יש איסור אכילת אמ"ה. ולפי"ד ז"א אלא לפי פסק הלכה כר"י דכל הפסוק דלא תאכל הנפש עם הבשר אינו אלא לאזהרת אבר מהחי כנ"ל לפי"ז אם ר' יוחנן סובר בהמה בחייה לאברים עומדת אין לחייב שתים באוכל אמ"ה שיש עליו כזית בשר דהא קדום איסור אמ"ה שחל תיכף משנולדה הבהמה ותו לא אפשר למיחל על אותו אבר איסור בשר מהחי ומה שאמר בגמרא אכל אמ"ה ובמ"ה לר"י מחייב שתים מיירי באוכל שני זיתים זית אחד הוא אמ"ה בשר גידין ועצמות וזית אחת הוא כזית אחד של בשר שאין עליו שם אבר ואשמעינן דאע"ג דאכל להו בב"א ובחדא התראה כפי' רש"י שם וא"כ נשאר קושי' הנ"ל על ר"ש דס"ל כ"ש למכות ל"ל לאו דאמ"ה ת"ל שיהא באזהרת איסור אכילה כשיתלש מן החי מחמת איסור לאו דבמ"ה ולחייב שתים אי אפשר דאיסור אמ"ה מונע מלחול עליו איסור טריפות בשר מ"ה שאין התחלת איסור בא אלא בשעת חיתוך ותלישה מן החי א"ו דר"ש ס"ל שלא כדה"ל נמי חייב ומשכחת בבלעו שלם דאז ליכא איסור בשר מהחי וכו' ואחר שישבנו שיטות רש"י ז"ל בכריתות וקידושין נבוא לתרץ גם קושיא השניה שמקשים שם על רש"י ז"ל דנהי דלאיברים עומדת מ"מ כשנתנבלה חל יוה"כ ונבלה כאחת ומתוך דברינו יתורץ גם דברי הרמב"ם. הרמב"ם בהל' מ"א בפ"ח הלכה ו' פוסק אוכל גה"נ של נבלה אי של עולה חייב שתים וכ' המ"מ דהרמב"ם לשיטתו שסובר אחע"א בכולל והלכה כר' מאיר דמחייב שתים כדאיתא בחולין (דף ק"א ע"א) ובפרט באוכל גה"נ של עולה דכ"ע מודים דמחייב ב' ותמהו רבים מנ"ל להרמב"ם דין זה הא פשוט לומר דר"מ דמחייב באוכל גה"נ של נבלה וחכמים דפליגי עליו בזה והודו לו בגה"נ של עולה ושל שור הנסקל שחייב שתים סוברים כמ"ד יש בגידין בנ"ט משא"כ בשיטת הרמב"ם שפוסק שאין בגידין בנ"ט ואקדים קושי' התוס' והרשב"א על רש"י בסוגיא דכאן שנשמע מפירושא כאשר הוא גם מפורש כן להדיא כן ברש"י בסוגיא דכולל במס' פסחים (דף ל"ו) ובמס' קידושין (דף ע"ד ע"ב) ובמס' כריתות (דף פ"ג) דאוכל נבלה ביוה"כ פוטר ר"ש אף היכא שלא נתנבלה אלא ביוה"כ דכ"ז שהבהמה היתה חיה לא חל איסור יוה"כ על איסור אמ"ה והקשה ע"ז דאפילו למ"ד לאברים עומדת כי פקע איסור אמ"ה וחל איסור יוה"כ ואיסור נבלה בב"א והא ר"ש מודה באיסור ב"א ודומה ממש למה דאי' ביבמות (דף ל"ג) דבזר שאכל מליקה חייב שתים משום דחלו איסור זרות ואיסור נבלה בב"א כשנמצוי הדם דקודם מצוי הדם לא חל לא איסור זרות ולא איסור נבלה על איסור מעילה דקדום יעו"ש:
לתרץ קושיא הנ"ל על רש"י אציע ראשונה דבמס' מעילה (דף ט"ו) איתא שם במשנה כל הנבלות מצטרפות זו עם זו והגמ' שם אמר רב ל"ש אלא לענין טומאה אבל לענין אכילה טהורים בפני עצמם וטמאים בפני עצמם. ולוי אמר אפילו לאכילה נמי מצרפים ע"כ ומפרשים התוס' שם ד"ה אמר רב דרב ס"ל אין אחע"א ולכך טהורים בפ"ע וטמאים בפ"ע דאין איסור נבלה חל על איסור טומאה ולוי סובר דאחע"א ואח"כ כתב וא"ת וכי פליג רב אלוי בפלוגתא דתנאים דבעלמא דפליגי באיסור חע"א הא מדפריך בסמוך לרב אסי וקא משני קסבר האי תנא אחע"א אלמא אית להו לכולהו אמוראי דפליגי היכא דאין אחע"א ורק הכא ס"ל ללוי דאחע"א דגלי קרא בנבלה דכתיב וחלב נבלה אכול לא תאכלוהו התורה אמרה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב וה"ה דחייל, נמי איסור נבלה אטומאה ע"כ:
ולכאורה צריך להבין מ"ט דרב דפליג על לוי הא גלו קרא בפירוש בנבלה דחל על חלב וה"ה על שאר איסורים דמ"ש. וצ"ל כמש"כ התוס' במס' יבמות דף ל"ג ע"ב דמנבלה שחל על איסור חלב ליכא למילף בעלמא דהתם הוי איסור כולל בחמור על קל דחלב הותר מכללו אצל חיה ונבלה לח הותר מכללן כדאי' בחולין דף ק"ג ע"א ולפי"ז לר"ש שסובר אף בכולל וחמור אין אחע"א ועכ"ז גלי קרא בנבלה דחל על איסור חלב שפיר י"ל לדידיה כסברת לוי הנ"ל ומאי דלא ילפינן מנבלה דאחע"א בכל איסורים צ"ל כמו שכתבו תוס' בחולין דף קי"ב ע"ב שלכך לא ילפינן מנבלה דאיסור אחע"א בכולל דשאני נבלה דמטמאה וכדאי' בזבחים דף ע' ואמרינן דרק נבלה חל על כל איסורים כשם שחל על חלב כך חל על שאר איסורים. ועתה מבאר דבתוס' רי"ד במס' קידושין דף נ' ע"ב מביא בשם יש מקשים דלפי הכלל המונח בידינו כל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו אמאי אמרי' דאף למ"ד שסובר אין אחע"א בב"א חל נימא כיון שאינם חלות בזא"ז אפי' בב"א אינו חל ונדחה קושיא זו דכל שאינו בזא"ז לא שייך רק גבי קידושין כיון שהתורה אומרת שלא יחולו הקידושין בזא"ז אף בב"א אינם חלות והוי כאלו לא קידש כלל ומסיים בזה"ל אבל כשבאים ביחד כגון א"א ואשת אח חייב שתים דהי מנייהו מפקת. וא"ת כל שאינו בזא"ז כו' א"כ לא יחול אחד מהן ויהיו פטור אלו הם דבריו עכ"ל:
וקצת מסברת תוס' רי"ד מבואר בדברי תוס' מס' זבחים דף ל' ע"א ד"ה דבריו קיימין דבמקדש שתי אחיות כיון דשייך לומר דהי מנייהו מפקית לא חלו כלל הקידושין יעו"ש. וממילא נשמע דאין לומר כן באיסורים הבאים בב"א דא"כ יהיה פטור מכלום וזה בודאי א"א גם דברי התוס' במס' בכורות דף ט' ע"א ד"ה אמר רב אשי יש לפרש בסגנון דבתוס' רי"ד יעו"ש. ולפי"ז י"ל דלר"ש אין אחע"א אף בכולל וחמור ולשטתיה יש למילף בנבלה מדחל על חלב כמו כן חל על שאר איסורים וא"כ אף היכא שקדים איסור יוה"כ לאיסור נבלה שפיר מצי נבלה לחול על איסור יוה"כ דקדים וישנו איסור נבלה לגבי יוה"כ אפי' בזא"ז ולכך אפי' בב"א חל אבל איסור יוה"כ לגבי נבלה אינו בזא"ז לר"ש וכיון שאינו בזא"ז שורת הדין שגם בב"א לא יחול איסור יוה"כ מטעם דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו והסברא דהי מנייהו מפקת לא שייך הכא דהא איסור נבלה בודאי נשאר חייל דאיתא אף בזא"ז וא"ש דברי רש"י דאף בנתנבלה ביוה"כ מ"מ כיון דאיסור יוה"כ אינו חייל מחמת איסור אמ"ה וא"א שתחול אלא במתה הבהמה מצד איסור ב"א וגם בכה"ג אינו חל איסור יוה"כ מטעם דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו מותר לגמרי ג"כ אינו דהא איסור נבלה נשאר חל דלגבי איסור זה לא שייך לומר כל שאינו בזא"ז:
אמנם כ"ז בנבלה דמטמאה דגלי בי' קרא שחל על איסור הקדום אבל מליקת עוף למזבח שמותרת לכהנים ואינה אוסרה משום נבלה אלא לזרים ולא מצינו שיהיה בה לזרים טומאת נבלה בבית הבליעה כדין שארי נבילות עוף טהור והא יש בה קדושה וטהרה להיות נאכלת לכהנים וא"כ אף שחל לזרים איסור אכילתן משום נבלה לא אלימי איסור זה מכל שארי איסורים שאינו מטמא. ואם נאמר בזר שאכל מליקה כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו צריכים להפקיע מכל שני איסורים וזה א"א וכיון ששייך הי מנייהו מפקת ישנו בב"א לחייב שתים. ומיושב שפיר קושי' התוס' וקדמונים הנ"ל על רש"י ואע"ג דגם חלב של נבלה לית בה טומאת נבלה. מ"מ שם נבלה על הבהמה לענין טומאה. משא"כ גבי מליקה. וביותר א"ש לפי דברי המהרש"א בפסחים דף כ"ג ע"ב ד"ה ע"ב יעו"ש ויעוין בקידושין דף ע"ו ע"ב הואיל ושם זנות פוסל בישראל:
והנה לכאורה קשה דקאמר הגמ' דחכמים דר"מ באוכל גה"נ של נבלה הוא ריה"ג והרי בפסחים דף כ"ג ע"ב מסיק הגמ' דריה"ג יליף בגה"נ מותר בהנאה בק"ו דחלב ודחי ליה ר"ש מה לחלב שכן הותר מכללו ומסיק הגמרא אליבא דריה"ג דאנן בבהמה קיימינן ובבהמה לא אשתרי הרי שדעתו דחלב לא מיקרי הותר מכללו וכ"כ התו' בחולין דף ק"ב ע"ב דריה"ג ל"ל האי פירכא גבי חלב וא"כ מדגלי קרא דאיסור נבלה חל על חלב יש ללמוד דחל גם על שאר איסורים ואמאי פוטר ריה"ג באוכל גיה"נ של נבלה הא אף דבכ""מ אין אחע"א מ"מ איסור נבלה חל בפשיטות ונ"ל דסובר ריה"ג כמש"כ לעיל בשום התוס' בחולין דף קי"ב דחלות הנבלה הוא משום דמטמא ואף דבאמת החלב נבלות בהמה טהורה טהור מטומאת נבלה כדילפינן מיעשה לכל מלאכה כה מ"מ אלימא איסור נבלה מצד המטמא כיון שיש עכ"פ טומאת נבלה גם בחלב והיינו בחלב בהמות טמאות וחלב חיה אפי' טהורות ואין ללמוד מזה שיהיה אלים איסור נבלה שיחול גם על איסור גיד די"ל שאני גיד שאין עליה משום בהמה וחיה טומאת נבלה כדאי' במשנה פ' העור והרוטב דגידים אינו מטמא טומאת נבלות ולענין בשר בחלב איתא ג"כ בפ' כה"ב דף ק' ע"א דאין בגידין משום בב"ח ואיתא במפורשים דהאי תנא דמחייב בגה"נ בחלב משום בב"ח וכדאי' במס' ביצה דף י"ב המבשל גה"נ ביו"ט ואכלו לוקה חמש לשיטתו שסובר יש בגידין בנ"ט (ויעוין בפר"ח בסי' צ"א שמאריך בזה אבל אשתמיט מיניה כמה דברים אשר רשמתי בגליון פר"ח) לפי"ז י"ל דלמ"ד יש בגידין בנ"ט ויש בגה"נ איסור בב"ח כמו כן יש בגה"נ טומאת נבלה וממילא לפי מה שהעליתי לעיל דלכך סובר ריה"ג דאין איסור נבלה חל על גיד אף דאיסור נבלה חל על שארי אסורים מ"מ שאני גיד כיון שאין בו טומאת נבלה מוכרח דריה"ג סובר דאין בגידין בנ"ט דאל"כ אמאי לא יהיה בו טומאת נבלה וא"כ קשה למה יחויב שתים בגה"נ של עולה ושל שור הנסקל גם בשום עולה או גה"נ א"ו כדעת הרמב"ם אף לפי פסק הלכה דאין בגידין בנ"ט מ"מ יש חיוב שתים בגיד של עולה ה"ה בגיד של נבלה לפי שיטת הרמב"ם שסובר אחע"א ובכולל ולר"י דאין אחע"א פוטר בגה"נ של נבילה לבד אבל בעולה או שור הנסקל דחייל אסורא חייב שתים אף שמוכח כנ"ל שסובר אין בגידין בנ"ט ויש מכאן ראי' לדברי הרמב"ם במאי שפוסק אין בגידין בנ"ט וסובר ג"כ דגה"נ מותר בהנאה וכבר השיגו בזה חכמי לוניא והרי לפי דברי הנ"ל מוכח כן מריה"ג שסובר אין בגידין בנ"ט דסובר ג"כ דגה"נ מותר בהנאה דאל"כ לא הוי עולה ושור הנסקל איסור חמור נגד איסור גיד הנשה:
לפי דברי הראשונים לחזק פי' רש"י דר"ש דפוטר אף בנתנבלה ביוה"כ משום דלא חל איסור יוה"כ על איסור אמ"ה מוכח שפיר דר"ש אף איסור מוסיף ל"ל דהא איסור יוה"כ שבאכילת בשר הוא בלא עצמות וגידין משום דאמ"ה ליכא אזהרה אלא באכילת אבר כשעודנה מחובר בבשר וגידין ועצמות. ומיושב קושית התוס' קידושין דף ע"ד ע"ב ובכריתות דף כ"ג ואפשר משום קושיא זו נחית רש"י לפרש כיון דסתמא קתני הא כל נבלה ביוה"כ ר"ש פוטר נראה דאפילו בנתנבלה ביוה"כ ומוכח שפיר דר"ש נ"ל אפי' איסור מוסיף:
אמנם לפי מה שאבאר בסוף קונטרס השני דרק לר"י דיליף אזהרת במה"ח מפסוק דבשר בשדה טריפה ע"כ אף זו בהמה בחייה לאיברים עומדת ולכן חל איסור אמ"ה אף מחיים עכ"ז א"א לומר שחל מחיים איסור בשר מן החי דאף כשעומדת גם לחתיכות בשר מ"מ עיקר האיסור אינו אלא מחמת שנטרפת ע"י התלישה מהבהמה וז"א אלא מאז והלאה וא"כ הא דלא חייל איסור יוה"כ על הבהמה בעודה חיים אינו מצד איסור במה"ח דהא הטריפות התלישה עדיין לא נעשה. וצ"ל כפי' רש"י שמנוע חלות איסור יוה"כ מצד אמ"ה ונגד זה הוי מוסיף. אבל אם נאמר דר"ש סובר כר"ל דאיסור בשר מהחי אתיא מפסוק מלא תאכל הנפש עם הבשר מצינו למימר דר"ש מודה באיסור מוסיף הא דלא חל איסור יוה"כ בעוד הבהמה בחיים הוא משום דקדים איסור בשר מן החי ונגד איסור זה ליכא הוספה באיסור יוה"כ ואדרבא גרעון מצד בשר מה"ח יש חיוב אפילו כ"ש אף לר"ש ומצד איסור יוה"כ בעינן ככותבת דבפחות מכזה ליכא יתיבא דעתי'. ולפי"ז מיושב קושית התוס' בחולין דף ק"א ע"א ד"ה ור"ש פוטר מאי קסבר כו' יעו"ש. דבמה דפוטר ר"ש באוכל נבלה ביוה"כ לא פסיקא לומר דלר"ש גם מוסיף ל"ל אלא לשיטת ר"י משא"כ לר"ל ואי הוי אמרינן דר"ש סובר כר"ל דר"ש מודה באיסור מוסיף היינו יכולין לומר ג"כ דאיסור גה"נ חל על איסור טמאה משום מוסיף לשיטתו דר"ש דסובר דגה"נ אסור בהנאה ולכך לא נחית הגמרא להקשות דר"ש אדר"ש דפוטר באוכל נבלה ביוה"כ. ולכך מקשה הגמ' בפשיטות יותר דחייב נמי משום גיד ולכאורה יש להקשות לפי דברי הנ"ל בישוב קושית התוס' על רש"י דלמ"ד אין אחע"א גם בב"א אינו חייב שתים אלא היכא דשייך הי מנייהו מפקת א"כ למה הוצרך רש"י בחולין דף ק"א ע"ב בד"ה שלח רבין לומר דר"י בר חנינא סובר דמאן דל"ל כולל ל"ל נמי איסור ב"א הא י"ל דלעולם א"ל איסור ב"א ומטעם הי מנייהו מפקת. אבל בשבת ויוה"כ כיון דשבת מוסיף היא והי' יכול לחול בזא"ז ע"כ חל בב"א ואיסור יוה"כ לגבי שבת דאינו אלא כולל לא חל בזא"ז לכן גם בב"א אינו לכך ליכא למחייבא רק משום שבת אמנם המדייק בדברי רש"י שם בע"א ד"ה ואיסור כולל כאיסור חמור כנ"ל יראה שדעת רש"י דריה"ג סובר דגם מוסיף לחודא אינו חל אלא היכא דאית ביה תרתי כולל ומוסיף וכיון שכן גם שבת לא היה אפשר למיחל על יוה"כ דהא שבת לגבי יוה"כ אינו אלא מוסיף לבד, וכיון שכן כששבת ויוה"כ בב"א מהראוי שילו שניהם מטעם דהי מנייהו מפקת לכך הוצרך רש"י לומר דר"י בר חנינא סובר דמאן דל"ל כולל אף איסור ב"א ל"ל:
דין ב
אם איסור חמצא חל על איסור גברא ואם איסור גברא חל על איסור חפצא:
הר"ן במס' נדרים (דף י"ח ע"א) ובתשובת הרשב"א סי' תרט"ו כ' הטעם דקונמת דחל על שבועה משום דשבועה אינו אלא איסור גברא וקונמת היא איסור חפצא כ' עוד שם הר"ן וליכא למימר דה"נ ליחול א"ג דשבועות על א"ח דנדרים משום דבנדרים כי היכא דבהו איתא א"ח א"ג נמי אית בהו יעו"ש. ומדברי התשובת הרשב"א סי' תרט"ו יש ללמוד ולהסביר עוד כיון דמושבע מה"ס גם על הקונם או שארי א"ח הוי השבועה עליהם כשבועה שעל שבועה שאינו חל:
ובזה עלתה לי לתרץ מה שנתעורר בנוב"י מ"ק חלק א"ח סי' ל"ו בהג"ה שכתב בבזה"ל. הן באמת שמה שאמר בכ"מ והא מושבע ועומד מה"ס ולא אמר סתם אין אחע"א משמע דאי לאו מושבע ועומד הי' השבועה חל דדוקא שבועה על שבועה אינה חלה כו' יעו"ש. ויעוין בדברי המאור שמפורש לקמן (דף כ"ג) מפורש גופי' תיקשי והא מושבע ועומד ופירושו ואין אחע"א ויש בו מהקושי' למה לא מקשה הגמ' סתם והא אין אחע"א גם בס' א"מ על אבן העזר ח"ב בתשובתיו סי' נ"ב נתעורר בזה:
ולפי דברי הר"ן בקצת הוספת ביאור ניחא דלא הוי מצי למימר ואין אחע"א אלא היכא ששניהם א"ג או כששניהם המה א"ח. אבל שבועה שהוא א"ג שפיר מצי למיחל על איסור נבלה שהוא א"ח. ולזה קאמר בגמ' והא נבילה דמושבע ועומד מה"ס על אזהרת הלאו דלא תאכל כל נבלה כל אדם מישראל שלא יאכלנו ותו אין לומר שתחול עליו שבועה מצד שהוא א"ג על השבועה שהוא מושבע ועומד מחמת נבלה ודמי לשבועות נזיר בחרצן. לצורך הוספת סברתי הנ"ל על דברי הר"ן מצאתי און לי מדברי הריטב"א בחידושיו כאן שמחליט דקונמת לא מקרי כלל א"ח רק א"ג ואתי' לי' מהירושלמי דכשם שקונמת חל על שבועה מפני שקונמת הוא א"ח כמו כן שבועות חלות על נדרים אם לא אנזירות שהוא ג"כ א"ג כמו שבועה אבל צ"ע להבין אף דקונמת לא מקרי רק א"ח. מ"מ ממילא כיון שנאסר בקונם הרי מושבע ועומד עליו מה"ס ואין שבועה חל על שבועה. גם מה שנראה מדברי הריטב"א לעיל (דף כ' ע"ב) ד"ה ג"ה דכל איסורי מאכלות לאו א"ח הוא אלא א"ג הוא אינו מובן. ומתנגד לדברי רש"י במס' כריתות (דף י"ד ע"א) ד"ה איסור הנאה גם בתשובת הרשב"א הנ"ל בסוף הסי' מבואר דנבלה וכן שארי איסורי מאכלות המה א"ח וכבר רמז הריטב"א על ברירות דבריו אשר העלה בחידושיו למס' נדרים בסוגי' דיש נדר בתוך נדר ועדיין לא זכינו לאור ביאור חידושי נדרים. יעוין ברמב"ם פ"ג מהל' נדרים הל' ז' שכ' בזה"ל מפני מה נדרים חלים על דבר מצוה ושבועות אינו חל. שהנשבע אוסר עצמו על דבר שנשבע עליו. והנודר אוסר דבר הנודר על עצמו. נמצא הנשבע לבטל מצוה אוסר עצמו וכבר עצמו מושבע מה"ס הוא ואין שבועה חל על שבועה ע"כ וכשם שאין שבועה חלה לבטל שבועה כ"כ אינה חלה להוסיף על שבועה דאם נשבע פעמיים שלא יאכל אינה חל על שבועה ראשונה וה"ה בנשבע שלא יאכל נבלה כיון דמושבע מה"ס הוא שלא יאכל נבלות א"א שתחול עוד שבועה ע"ז דאין שבועה חל על שבועה וכנ"ל. וכן בשבועה על נדרים. וא"צ למ"ש הר"ן דבנדרים הוי ג"כ א"ג. ואפשר כוונתו כנ"ל. דכיון דאיכא בנדרים אזהרת לאו דלא יאכל הוי מושבע ועומד. גם בחי' הר"י מג"ש כאן אי' בזה"ל והווינן בה אמאי חייב בשבועה והא מושבע ואין שבועה חל על שבועה ע"כ:
נדע דשא"ר (סי' ע"ו מאריך לדחות דברי התוס' בקידושין (דף ע"ז) ובכריתות (דף כ"ג) שכ' דלולא שיש ראי' מרש"י ביבמות (דף ל"ג) גבי נשא מת דל"ל גם איסור מוסיף לא הוי שמעינן כן מהא דפוטר ר"ש באוכל נבלות ביוה"כ דבזה ליכא מוסיף רק כולל ומשיג ע"ז השא"ר דיוה"כ הוי ג"כ מוסיף דמצד איסור נבלה אינו אוסר אלא באכילה כדה"נ ומחמת יוה"כ דלא כתיב בי' אכילה ואעינוי דגוף קפיד קרא אין לחלק בין אכילה כדרך הנאתו או שלא כדה"נ:
ולענ"ד נראה אחר העיון בדברי רש"י לקמן (דף כ"ד ע"ב) ד"ה מידי דהוי ובפרט מ"ש רש"י יותר מבואר בפירושיו למס' כריתות (דף י"ד ע"א) ד"ה מגו כו' ובד"ה איה"נ. יש ללמוד דאם באנו לדון בענין חלות איסור על איסור אם איסור ראשון הוא א"ח כגון חלב וכדומה לא מיקרי איסור השני הבא עליו בשם מוסיף כ"א היכא דגם מחמת איסור שני יש הוספת איסור באותו החפץ שכבר חל עליו איסור ראשון. אבל אם מצד איסור שני לא נתוסף איסור אחפצא רק אגברא לא מקרי מוסיף לגבי חפצא כ"א כולל. ומדויק בזה מה דאי' שם בכריתות בלישנא דגמ' טהור מעיקרא לא אסור אלא בחלב הו"ל טמא מיגו דאסור בחתיכות טהורות איתוסף בי' נמי איסורא עילוי חלב ופי' רש"י דהיינו כולל. ולכאורה אינו מובן למה קרי' לי' הגמרא מוסיף. אבל לפי הנ"ל ניחא דלגבי גברא הוי שפיר מוסיף. דכשהי' טהור לא אסור אלא בחלב ומצד טומאתו נוסף עליון איסור אכילת בשר טהור של הקדש. אבל לגבי חלב שהוא א"ח ליכא שום הוספה באותו החפץ דמוסיף לגבי א"ח לא מיקרי רק היכא שאיסור השני הוא גם כן איסור חפצא. ויש בו הוספה אחפצא דבר שלא הי' בו ע"ז איסור ראשון ואוסר החתיכה האחרון במה שהיתה מותרת קודם שבא איסור אחרון אבל בהוספה באיסור גברא לבד ולא אחפצא לא מקרי לענין א"ח רק כולל. ולכן מדיוק בלשון הגמ' לקמן (דף כ"ד ע"א) כי אמרינן איסור מוסיף בחדא חתיכה כו':
והנה נ"ל פשוט דאיסור אכילה ביוה"כ שהוא כדי שיעונה גופו של אדם לא מקרי אלא א"ג דלגבי אוכלין ליכא איסור חפצא דהם בעצמותן בהיתרן קאי ואין עליהם שום א"ח ויש סמוכין לזה מדברי התוס' בפסחים (דף ק"ו) ומס' גיטין (דף י"ג) ומובא במג"א ריש סי' רס"ט וכן מצאתי בס' כפות תמרים ריש פרק יוה"כ בד"ה מודה ר"ל שאסור כו' שכ' בזה"ל דלכך הוצרך התנא דמתניתין שם לאשמעינן דאכילת יוה"כ אסור אף בח"ש משום דס"ד דרק בשארי איסורים כגון חלב דהאיסור הוא כו' דהאוכל עצמו הוא אסור לפיכך גם ח"ש אסור. אבל ביוה"כ דהאוכל הוא עצמו הוא היתר והאיסור הוא אגברא דחייב להתענות בו וכיון שכן אף שמצד אזהרת עינה ביוה"כ מוזהר עליו שלא לאכול אף שלא כדה"נ לא מיקרי מוסיף מחמת זה רק לגבי גברא אבל לא לגבי איסור אחפצא של נבלה ע"כ לא מיקרי איסור אכילה ביוה"כ נגד האיסור שבעצמו החתיכה נבלה שהוא א"ח שהוא נבלה רק כולל ולא מוסיף ואזדא לסברת השא"ר הנ"ל,.
ובזה יש ליישב קושי' התוס' (דף כ"ד ע"א) ד"ה האוכל נבלה שמקשים על פי' רש"י שם דאפילו נתנבלה ביוה"כ אינו חייב רק משום נבלה. אמאי הא הוי איסור ב"א דכי פקע איסור אמ"ה כשנתנבלה חלה איסור יוה"כ ואיסור נבלה בב"א ע"כ. ואקדים דברי התוס' רי"ד בקידושין (דף נ' ע"ב) ד"ה כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו שכתב בזה"ל ראיתי מקשים בזה הרי איסורים דאמרינן אין אחע"א ואינהו בב"א דבאיסור בב"א חייב שתים. ואין זו קושי' של כלום כו'. ותורף תרוצו דהכלל כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו לא שייך רק היכא דאיכא למימר שבטל הכל ולא יחול כלל כמו במקדש שתי אחיות שיש לבטל הקידושין והוי כאלו לא קידש כלל. אבל באיסור הבא מאליו שא"א לדחותו מכל וכל לשוי' היתר גמור כגון א"א ואשת אח דחייב שתים דהי מנייהו מפקת וא"ת כל שאינו בזא"ז כו' א"כ לא יחול א' מהן ויהי' פטור אלו הם דברי בדות ע"כ תמצית דבריו. ולפי"ז יש סברא לומר באיסורא בב"א בגוונא שא' מהן יכול לחול על החתיכה אף אם קדמו לו חלות איסור הב' ואותו איסור הב' הי' מנוע מלחול אם הי' מוקדם לו איסור האחר שפיר יש לדחות את איסור זה שאינו בזא"ז מפני האיסור שיכול לחול אף בזא"ז ואינו חל על החתיכה רק האיסור שישנו גם בזא"ז ולא האיסור שאינו בזא"ז דשייך בי' לומר כל שאינו בזא"ז אף בב"א אינו:
ועתה נחזו אנן דמהא דנדרים חלים על השבועה נשמע דאיסור בחפצא אינו מונע מלחול אף שקדום לו איסור גברא דהיינו איסור שבועה הרי דבדבר שיש בו א"ג וא"ח הוי לענין א"ח ישנו אפילו בזא"ז. אבל א"ג אינו בזא"ז דהא שבועות אינם חלים על נדרים ומה"ט י"ל דאף היכא דאיסור שבועה והנדר באים בב"א לא חל רק איסור הנדר ולא השבועה דכיון שהשבועה אינו בזא"ז לגבי איסור נדר כמו כן בב"א אינו אבל איסור הנדר נשאר בקיומו על החפצא דאינו בדחיי' כלל בשום פנים מפני א"ג אף אם קדמוהו ולא שייך בי' לומר כל שאינו בזא"ז וכמו כן לפי מה שהעליתי דאיסור יוה"כ לא הוי רק א"ג ואיסור נבלה הוא א"ח כמו כל איסורי מאכלות דנקראים א"ח כנראה מדברי רש"י בכריתות וכדברי תשובת רשב"א סי' תרט"ו ובפירושו שם בדברי הירושלמי עשאה כנבלה יעו"ש. וע"כ אף אם בא איסור יוה"כ ואיסור נבלה בב"א אין לחייב משום יוה"כ רק משום נבלה דלגבי איסור יוה"כ הוא אינו אלא א"ג דשייך לומר דכיון שאינו בזא"ז אף בב"א אינו. אבל איסור נבלה שישנו אף בזא"ז א"א לדחותו בשום טעם. אמנם אם היה איסור יוה"כ אל מקודם איסור נבלה בודאי לא היה נדחה מפני איסור נבלה הבא אח"כ אף שנבלה הוא א"ח. כי כן גם בשבועות ונדרים שאם קדמו השבועה להנדר אף שחל איסור הנדר מצד שהוא א"ח ולא נדחה מחמתו איסור השבועה שקדמה על חלותו על גברא וכעין שכ' הריטב"א במס' קידושין (דף ע"ז) אין אחע"א אמרינן אבל שיהא איסור דוחה איסור הקל שקדם לו לא אמרינן וע"כ הוצרך רש"י לקמן להקדים דבעוד הבהמה בחיי' לא הי' מקום לאיסור יוה"כ לחול מצד איסור אמ"ה אשר ע"כ שלא הי' לאיסור יוה"כ שם קדימה נגד איסור נבלה וא"א לדון על חלות איסור יוה"כ רק משום שבא בב"א עם איסור נבלה. ולפי מש"כ לא שייך אחע"א בב"א היכא שא' מהאוסרים הוא א"ח שיכול לחול גם בזא"ז ואיסור א' הוא רק א"ג ואמרינן לגבי א"ג כיון שאינו בזא"ז גם בב"א אינו חל. אבל לגבי א"ח לא שייך לומר כן דהא באמת א"ח חל אף בזא"ז אם לא קדמוהו רק א"ג כדין נדרים שחלים על שבועות ולכך אינו חייב רק משום נבלה שישנו אף בזא"ז ולא חייב משום יוה"כ כיון שאינו בזא"ז לגבי איסור נבלה גם בב"א אינו לדמותו למה שאמרו ביבמות (דף ל"ג) בזר שאכל מליקת עוף דחייב משום זרות ומשום נבלה משום דבאים כאחד אחר מציאות הדם דהתם שני איסורי' איסור נבלה ואיסור קודש לזר הם א"ח זה מפני שהוא נבלה וזה מפני קדשים דכל קודש מיקרי א"ח שקדושתו גרמו לו שיהי' אסור לזר. וגם א"ג יש בשניהם כי מושבעים ועומדים מה"ס על איסור זרות ואיסור נבלה וכיון שאין לאחד מאותן איסורים גלוי' להשני א"א לומר בכה"ג כל שאינו בזא"ז וכדברי התוס' רי"ד הנ"ל דאם נאמר כן א"כ לא יחול א' מהן וישוב להיתר גמור אשר אין הפה יכול לומר כן. ע"כ חלו שני איסורים:
ודע דבחי' הריטב"א למס' קידושין (דף ע"ז) מביא תרוצים שוני' על קושי' התוס' הנ"ל אמאי לא אמרינן שחל איסור יוה"כ עם איסור נבלה בב"א. וכ' עוד בזה"ל והראב"ד ז"ל פירש דלעולם קדום איסור נבלה לאיסור יוה"כ שאין דנין בענין זה בחתיכה זו עצמה אלא בחתיכה כיוצא בה, והאי גברא משעה שנעשה גדול קודם יוה"כ נתחייב באיסור נבלה דאע"ג דעדיין לא נתנבלה בהמה זו הא איכא כמה נבלות בעלמא דמיתסר בהו ולא חל עליו איסור יוה"כ עד עכשיו שהרי לא הי' בו שם יוה"כ בעולם שנעשה גדול עד עכשיו כדאמרי התוס' ביבמות כו' יעו"ש ע"כ. ומדחה הריטב"א דברי הראב"ד דלא מצינו איסור דוחה איסור ומלבד זה האריך הריטב"א בסתירת דברי הראב"ד אשר באמת מקושי' הבנה דא"כ נפל בבירא הרבה. מדינא אחע"א היכא שמצוין בעולם איסורים כאלו וחל איסורייהו על כל אדם מישראל משהביא שתי שערות לאחר שלש עשרה שנים. יעוין בשעה"מ פ' י"ז מהל' איסורי ביאה שמקשה על הראב"ד הנ"ל מסוגי' דקידושין (דף ע"ז) באלמנה לכה"ג ונעשית גרושה אמאי חל איסור אלמנה אגרושה הא מיד כשהביא הכהן שתי שערות אף שעדיין הי' הכהן הדיוט חל עליו שם איסור גרושה בכל גרושו' שבעולם אמאי חל אח"כ איסור אלמנה. ונראה ליישב כל זה דבוודאי לא עלה על דעת הראב"ד שיהי' איסור' דחפצא נדחה מפני איסור' דגברא שקדום לו שהרי נדרים חלים על שבועה א"ו סובר הראב"ד דהיכא שחל איסור איסורא דחפצא דוחה את איסורא דגברא אם לא הי' נאסר אגברא מחמת אסורא על אותו חפץ שאנן דנין עלי' רק שנאסר באיסור' דגברא בשאר החפיצים שהי' כמוהם בעולם ובכה"ג אמרינן כיון דחל איסורא דחפצא תו לא מצי למיחל עליו איסור גברא שלא היתה עד עתה על אותו החפץ שאנו דנין עלי'. וע"כ באלמנה לכה"ג ונעשית גרושה דכיון דחל תחלה א"ח על אותם אלמנה שמצד אלמנותה היא באיסור על כ"ג דזה מיקרי איסורא דחפצא שהוא נעשות כחתיכה דאיסורא שלא תלקח לכ"ג והוא והיא השוו באזהרה דאלמנה לא יקח ומצד איסור גרושה לא הוחל עליה כלל איסור עד שנעשית גרושה ע"כ אף שיהיה חל אסורא דגופיה על הכהן גם בהיותו הדיוט על כל גרושות שבעולם מ"מ כיון שעליה לא הוחל איסור זה דגברא דוחה איסור דחפצא החל עליה באלמנותה לגבי כ"ג את איסור דהגברא אף שהיה לאותו כהן א"ג על גרושות שבעולם הרי מ"מ לא הי' עלי' א"ג על אותו אשה מצד גרושה כ"ז שלא היתה גרושה וכשנתגרשה ומדחינן חלות איסור גרושה עליו מפני קדימת איסור אלמנותה אינו בגדר שם איסור דוחה איסור דהא עליו לא הי' כלל איסור גרושה שקדמוהו בה איסור אלמנותה ואיסור של הכהן לגבי שאר גרושות נשארים בקיומם ואיסור חפצא עלה מצד שנעשית גם גרושה לא הוחל עלי' כלל מפאת קדימת איסור חפצא שהי' בה מקודם מצד אלמנותה ואין מהן הוא א"ח אבל כשאנו באין לדון על משפט קדימה בין ב' אסורים ששניהם אינם אלא א"ג שפיר ש יש סברא לומר דלא שייך קדימה על האיסור מחמת שקדם לו להיות אסור לאכול מאותו החתיכה באיסורא דגברא אם כעין איסור השני הי' מצויה בעולם הרי הוא איסורא דגברא על אותו איש גם על איסור השני ומיניה היכא שאיסור השני היה כבר מצויה בעולם והיה חל א"ג שלא לאכול לו משפט הקדימה נגד איסורא דגברא שלא היה כלל אז בעולם ממנו. ולא היה שייך כלל חלות אסורא דגברא. עד"ז היא נבלה ויוה"כ דאיסורא דגברא שלא לאכול נבלות ומיחל חייל על כל אדם מישראל מיד בהבאת שתי שערות שמוזהר שלא לאכול מכל נבלות המצויות בעולם. ואיסורא דגברא מצד יוה"כ אינו באה אלא בעצמו של יוה"כ הרי לענין איסורא דגברא משפט הקדומה בזמן איסורא דגברא שלא לאכול נבלות על איסורא דגברא שלא לאכול ביוה"כ:
ע"כ דעת הראב"ד דאף אם נתנבלה ביוה"פ לא מיקרו איסור בב"א דהא קדום איסורא דגברא של איסור נבלה מצד שמצויה תמיד נבלות ואיסור דגברא של יוה"כ מאוחר בזמן דאינו באה רק ביוה"כ ואף כשבא אינו אלא א"ג ולא א"ח וכשנתנבלה בהמה ונעשית גם א"ח שפיר דוחתת מלחול עמה איסור דיוה"כ שאינו אלא א"ג וכדמיון דשבועות ונדרים שכתבתי לעיל דרק כשקדים השבועה לנדר הוא דלא נדחית השבועה מפני הנדר שחל אח"כ ונשאר באיסור שניהם אבל איסור השבועה בא בב"א עם איסור נדר מונע איסור נדר שהוא א"ח חלות השבועה שאינו אלא א"ג וק"ו לנבלה ביוה"כ לפי הנחתו של הראב"ד דא"ג של יוה"כ לא הקדים לאיסורא דגברא של נבלה דאף שאותו הבהמה קודם שנתנבלה לא היה בה מצד נבלה אף איסורא דגברא הרי מ"מ היה על שם איסור נבלה א"ג כי נבלות מצויה בעולם שאין לנו לדון בזה על עצמות החתיכה רק מצד הגברא והרי אגברא כבר קדים בזמן איסור אכילת נבילה. ודברי הראב"ד נכונים ע"פ הנחות הראשונה שכתבתי. מצורף לזה מה שהעליתי דאיסור יוה"כ לא הוי אלא א"ג ואין מן הצורך בישוב דברי הראב"ד לדברי הראשונים בישוב כוונת רש"י ע"פ דברי התוס' רי"ד שאף אם לראב"ד לא נחית לזה מ"מ צדקו דבריו דלענין א"ג אין חילוק בין אם הי' א"ג על אותו החתיכה שאנו דנין. או אם לא הוי רק על מצויה בעולם שמחמרינן שחלות א"ג:
אולם בהא צריכין להשוות דעת ראב"ד עם דעת רש"י דכ"ז שהבהמ' בחיי' מונע איסור יוה"כ מלחול בבהמה זו כי בלא"ה באיסור אמ"ה עומדת או אפשר דעת הראב"ד דאמרינן דבהמה בחיי' אינה עומדת כלל לאכילה ע"כ אין שייך לומר איסור יוה"כ דקדום על אותה בהמה וליכא מן הקושי' רק דנימא דבאותו בהמה בא בב"א איסור יוה"כ ואיסור נבלה. וע"ז מתרץ הראב"ד שפיר דכיון דכל עצמות איסור משם יוה"כ אינו רק א"ג ונגד זה משפט הקדימה דאיסור דגבר' שלא לאכול נבילות המצויין בעולם שחל תיכף על אדם בהביאו ב' שערות, ע"כ אין מצד א"ג שם בב"א לאיסור יוה"כ עם איסור נבלה אף שלא נתנבלה דהא אין דנין כעת מבהמה זו רק מאיסור' דגבר'. אבל אי הי' אמרינן דאיסי\ור יוה"כ חל על הבהמה בחיות' לא הי' לדחות איסור יוה"כ אף כשנתנבלה אח"כ הבהמה דאיסור דוחה איסור לא אמרינן ודמי לאם קדום איסור שבועה לאיסור נדרים דחל איסור נדרים באיסור' דחפצא ועכ"ז אינו דוחה א"ג דשבועה דקדום ע"כ הוצרך הראב"ד לסברתו דבאיסור' דגבר' מחמת נבלה הקדום בזמן נגד איסור' דגבר' מחמת יוה"כ. וזה מדוייק בדברי הראב"ד הנ"ל שכ' שאין דנין בענין זה בחתיכה זו עצמה כו'. כוונתו דבענין זה כלומר איסור יוה"כ שאינו לא א"ג ואין לדון על הבהמה כי גם באותו הבהמה שלפנינו שנתנבלה לא הי' איסור דגבר' משום יוה"כ בעוד הבהמה בחיותה רק איסור' דגברא היה על אדם משקדש יוה"כ ונגד זה הרי קדום בזמן איסור' דגברא באזהרה על כל נבלה המצוי' בעולם ומונע חלות עוד א"ג מחמת יוה"כ דלא מיקרי איסור בב"א. דאיסור' דגבר' שחל במניעות אכילת נבלה קדים מאסור' דגבר' שמצד יוה"כ כנ"ל. הרי זה חדש ונכון בעומק העיון. ובדברי אלה מיושב גם קושי' הרשב"א בחידושיו ליבמות דף ל"ג ד"ה אלא מליקה כו' שמקשה על הראב"ד דלפי דבריו גם חלב המוקדשין להוי איסור בב"א דמשנעשה גדול חלה עליו איסור הקדש ואיסור חלב בב"א ולפי מה שכתבתי מודה הראב"ד דהיכא דקדום א"ח על החתיכה תו לא מצי למיחל עליו איסור אחר של א"ח אף שעל איסור שני כבר קדם בכוותי' המצוי' בעולם איסורא דגברא:
אמנם עדיין לא עלתה לי ליישב על מש"כ הראב"ד המובא בריטב"א והרשב"א הנ"ל דלכך הוי בזר שאכל מליקת עוף איסור בב"א אע"פ שלא נמלק עוף זה עדיין (כלומר והרי קדום איסור זרות לאיסור נבלה) מ"מ הא איכא כמה נבלות טובא דמסתר בהו כו' ע"כ. וקשה מה בכך הא מ"מ קדים איסור זרות אחפצא דהיינו העוף דהקדש נאסר מפני קדושו לזר. ואפשר דעת הראב"ד כיון דעיקר איסור אכילה הוא רק משום זרות לא מיקרי אלא א"ג וכיון שגם משום נבלות שמצוים בעולם חל איסור אגבר'. ע"כ מיקרי איסור בב"א. דהא לא קדים על העוף אסור' דחפצא מחמת איסור זרות שעיקרו איסור גברא כעין נזיר ביין שדעת רוב מהקדמונים כיון שאיסור בא מצד נזירותו לא מיקרי א"ח כ"א א"ג: