אור ברסלב
ברוך טעם שער ב

ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שער ב

שער א

דין א

פרק ראשון

דבעינן בעידנא אי דוקא ממש באותו פעם ורגע שמקיים העשה עובר על הל"ת. או דסגי כל שאין הפסקה בין התחלת המעשה עד גמר קיום המצוה:

ונראה לי דזה מחלוקת הראשונים ומקור הדברים מתוך חידושי הרשב"א יבמות (דף ו') שכתב בזה"ל. ומיהו איכא למידק הכא הוי ס"ד דמשום אתי עשה ודחי ל"ת הא קיי"ל דכי אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת וכלאים בציצית דבשעה דעבר על לאו מקיים עשה אבל הכא הא קמבשל עבר על לאו קודם למיתת ב"ד ויש לומר וכו' וי"א דה"נ איכא למימר כגון שהיה פתילה של אבר בידו ופותח פיו ונותן את האור תחת הפתילה נתכת לתוך פיו וכן בהבערה נמצא שהבערה ובישול וקיום מצות ב"ד בא בב"א ולא מסתבר שא"א שלא תהיה הבערה ובישול הפתילה קודם בזמנו שאין הפתילה נתכת אלא לאחר ההבערה זמן אחר. וכן בישול הפתילה עכ"פ קודמים בזמן לירידת תוך פיו ואינו דומה לכלאים בציצית שא"א לאחד מהם קודם בזמן לחבירו ע"כ. ותירוץ הראשון הובא גם בריטב"א בשם ר"ת. ונראה שדעת ר"ת דכל שאין הפסק בין התחלת המעשה עד הגמר קיום המצוה הוי בעידנא ודעתו כדעת התוס' דמצות ציצית אינו אלא בגמר הלבשה וחיוב כלאים בהתחלת העיטוף ועכ"ז מקרי בעידנא. אבל הרשב"א שחולק עליו ע"כ דעתו דלא כדברי תוס' כמבואר להדיא מדבריו הנ"ל שכתב. שאי אפשר לאחד מהם קודם בזמן לחבירו. ולכאורה צ"ע קצת על דברי רשב"א אלו מהא דאיתא בביצה (דף ח') ודאי כי עבד כתישה אתי עשה ודחי ל"ת אימור דאמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת א"נ סדין בציצית דבעידנא וכו' הא לא קשי' דבהדי' דכתיש קא מכסי. ולפי דברי הרשב"א הנ"ל קשה הא מיד שמתחיל לכתוש רגביו אף שעדיין לא נדקו עד לעפר רק שנפרכו לחתיכות קטנים נעשה מלאכת טוחן ולכסוי אינו ראוי עד שנכתש וידקו לעפר, א"כ הרי קדם המלאכה קצת בזמן קודם קיום מצות כסוי ועכ"פ כיון שאינו רגבים מונחים על הדם קודם כתישה אף כשכותשים אין הדם מנוסה ממנו עד שיקח בידו אפר הנידוק ויתן על הדם בכה"ג לא דמי ממש לכלאים בציצית לפי דברי הרשב"א הנ"ל דהתם אי אפשר לאחד מהם קודם בזמן לחבירו וצ"ע. והנה בכ"מ פ"ג מהלכות חו"מ על דין המוציא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי כתב בזה"ל הוקשה בהג"ה יבערנו במקומו, והא אית ליה לר' יודא מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כו'. והר"ם תירץ דלא שרינן לטלטלו משום דבעידנא דמטלטלו לא מקיים מצות תשביתו ע"כ. הרי שהתחלת הקושי' שיבערנו במקומו ואף על פי כן חשוב לי' מור"ם שלא בעידנא דאף שהחמץ הוא ממש סמוך לאש ע"כ מוצרך לטלטל להחמץ ולהניחו על האש הרי שסובר דאף בכה"ג לא הוי בעידנא והיינו כסברת הרשב"א הנ"ל ודלא כר"ת (ויעויין במג"א סימן תמ"ו ס"ק ג' שכתב דאם שורף מקרי בעידנא אבל אינו ראי' כל כך מדבריו שאפשר שכוונתו בגוונא שאין צריך להגביהו כלל את החמץ ויכול לשרפו בהנחת אש על החמץ) ויש להביא ראי' שדעת התוס' בגוונא הנ"ל מקרי בעידנא דלא כרשב"א אלא כר"ת דבמסכת כתובו' (דף ז' ע"א) ד"ה מתוך. ומוצא חמץ בתוך ביתו דאמרינן בפ"ק דפסחים דכופה עליו כלי ולא שרינן לשרפו משום מתוך היינו משום דאסור לשרפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו ע"כ. ולכאורה קשה לפי דבריהם מאי מקשה הגמרא בפסחים (דף פ"ג) על מתניתין דעצמות וגידין ונותר ישרפו בששה עשר ואמאי ניתי עשה ונדחי ל"ת וכו' דלמא הטעם במניעת שריפתו משום איסור מוקצה דהא מיד שנעשה בעצמות והגידין והבשר נותר אסורין בהנאה המה מוקצה לטלטל כמו חמץ בע"פ שחל להיות בשבת הנשאר לאחר זמן איסורו הוא מוקצה מאז ויעויין במג"א סימן הנ"ל ס"ק הנ"ל כשם שלפי דעת התוס' הנ"ל העמידו חכמים את דבריהם ועשאוהו חכמים חיזוק לאיסור טילטול מוקצה לדחות על ידו מצות עשה דביעור חמץ אף שלא ביטל עדיין כמו כן נדחו מצות שריפת נותר מפני איסור טלטול מוקצה:

וליישב זה נ"ל דלא שייך למימר שהחכמים עשו חיזוק לדבריהם לדחות ע"י מצות עשה של תורה אלא לפי האמת שאין איסור יו"ט נדחה מפני עשה אי משום דגלי קרא או כר"א דיו"ט הוא עשה ול"ת וכיון דאיסור תורה אינו נדחה שפיר מצינן למימר שגם מה שאסרו חכמים עשאוהו כשל תורה. וכן מבואר מדברי הר"ן סוף ר"ה על המשנה אין מעבירין עליו את התחום שהבאתי לעיל. אבל לס"ד דגמרא שמן התורה ראוי' להיות שורת הדין שיבוא עשה שריפת נותר וידחה ל"ת דיו"ט לא הוי ביד חכמים למנוע קיום עשה מחמת איסור מוקצה של דבריהם. דהא אף אם אית' לאיסור זה כאיסור לאוין דאורייתא ג"כ נדחה הוא מפני מ"ע שבתורה אמנם עדיין קשה דלפי סברת הר"ם הנ"ל דלענין טילטול מוקצה לא שייך דחיי' כיון דלא הוי בעידנא אכתי קשה קושי' הנ"ל דלמא הטעם שאין שריפת נותר דוחה יו"ט הוא משום איסור מוקצה דשויי' חכמים איסור זה לאיסור דאורייתא ואף דהבערת הנותר בעצמותו היה מותרת מצד דחיית עשה לל"ת מ"מ ליכא לדמויי ליה איסור מוקצה דבשריפת הנותר הוי בעידנא משא"כ איסור טילטול להנותר כדי לשרפה ולא הוי בעידנא ובכה"ג אין עשה דוחה ל"ת דאורייתא הה"ד איסור דרבנן דשוויי' כדאורייתא וכמבואר להדיא כן בהר"ן הנ"ל דהא דאין מעבירין עליו את התחום שכ' אף אם לא היה שום עשה ול"ת ג"כ לא היה בדיחוי כיון שאינו בעידנא אשר ע"כ גם פקוח הגל שאינו אלא טילטול מוקצה אינו נדחה מפני עשה דשופר אי משום דיו"ט הוי עשה ול"ת אי משום דלא הוי בעידנא ולחומר הקושי' צ"ל דס"ל להתוס' דלא כר"ם הנ"ל ודעתו דהיכא שמיד שמגביה המוקצה יכול להניחו תוך האש מקרי בעידנא אף שקדם כמעט רגע טילטול המוקצה להתחלת קיום מ"ע דשריפה ודלא כרשב"א הנ"ל ומקשה הגמרא שפיר גבי נותר כו' אמאי ניתי עשה כו' ואם נכון מש"כ דהא דאמרינן כאן בהדי דכתיש קא מכסה נראה סיוע לדעת ר"ת ותוס' הנ"ל א"ש מה שרמזתי לעיל דהא דמקשה הגמרא ס"ס יו"ט עשה ול"ת הוא יסודה מדאסור שריפת נותר ביו"ט וצריכים לטעמא דר"א דיו"ט עשה ול"ת דאין לדחות דלמא שם הטעם כתנא דבי חזקי' או אביי או רבא דהא לדידהו אין שום עשה דוחה איסור דיו"ט והה"ד מ"ע דכסוי כמו שהארכתי לעיל. והנה לכאורה היה מקום לומר דיו"ט לא הוי אלא ל"ת לחוד והא דאין שריפת נותר דוחה יו"ט הוא משום איסור טילטול מוקצה שעשאוהו חכמים כשל תורה ואינה נדחית מפני שאינו בעידנא ולזה הקדים הגמרא להקשות כאן דאמאי יש לדחות יום טוב בעשה דכסוי הא לא הוי בעידנא והוצרך לשנויי הא ל"ק דבעידנא דכתיש מכסה ממילא נשמע מזה דאף היכא שאיסור מתחיל קצת קודם התחלת קיום המצוה מיקרי בעידנא כי כן גם בכלאים בציצית שהאיסור כלאים היא בהתחלת העיטוף ואתחלתא דמצות ציצית אינו אלא בגמר הלבשה וא"כ דבכה"ג מיקרי בעידנא משכחת שיהיה גם בשריפת נותר בעידנא לענין איסור מוקצ' בטילטולו להניח מיד באש הסמוך לו. וקשה קושיית הגמרא אמאי אין שריפת נותר דוחה יום טוב. וצ"ל דיו"ט עשה ול"ת הוא. וקשה כמו כן אמאי עשה דכיסוי דוחה וא"ש המשך לשון הגמרא הא ל"ק דבהדי דכתיש מכסה ס"ס יום טוב עשה ול"ת הוא. אולם אין מזה ראי' לשיטת ר"ת ור"י הנ"ל מכאן די"ל דלעולם בעינן שהוא יקיים בשעת עבירת הלאו את העשה כסברת הרשב"א הנ"ל רק הכא גבי יו"ט שאני וכמו שבארתי במקום אחר ליישב דברי הגמרא ביצה (דף ז' ע"ב) והא קעביד כתישה ומפרש רש"י דלר"י פריך דאמר והוא שיש לו דקר נעוץ. אלמא טעמא דמתניתין לאו משום דאתי עשה דוכסהו בעפר ודחי את ל"ת כל מלאכה אלא משום דכבר חפור ועומד הוא עכ"ל ומקשה הפ"י דלמא ר"י ג"כ סובר דעשה דכסוי דוחה ל"ת דכתישה דבכתישה יש בעידנא בהדי דכתיש קא מכסה משא"כ בחפירה דאינו בעידנא דאי אפשר לומר בהדי דחפר מכסה דהא צריך לכתוש רגבים קודם שיכסה:

ונראה לי לתרץ דהא דמצרכינן בעידנא הוא משום דדחית עשה לל"ת אתי' מכלאים בציצית ולא שמעינן רק דומי' דכלאים בציצית. והנה התוס' ביבמות (דף ה' ע"ב) ד"ה כולה משעטנז כתבו בזה"ל וא"ת ולמה לן קרא למילף מכלאים בציצית ניליף משריפת קדשים מדהוצרך התם קרא דלא דחי משום דיכול להמתין מכלל דבעלמא דוחה ואומר ר"י דהתם איצטרך קרא שלא תאמר שדחו משום שאפילו אוכל נפש שרי וכו' יעו"ש. הרי דסברת התוס' דלאוי דיו"ט קילי ולכך לא הוי מצינן למילף לכהת"כ שעשה דוחה ל"ת והא דלא ילפינן להיפך דכשם ששריפת קדשים אינו דוחה יו"ט כך בכהת"כ אין עשה דוחה ל"ת מתרצים שם בתוס' די"ל דלכך לא דחי שריפת קדשים משום דאפשר להמתין עד למחר:

אמנם באס"ז בסוגי' דכאן מביא בשם הרשב"א שמקשה דאמאי ס"ד דאתי עשה דכסוי ודוחה ל"ת דיו"ט הא אפשר לקיים שניהם כשימתין עד לערב. ותירץ ז"ל כיון שא"א לקיים שניהם לאלתר ודאי דחי כו' ומורי נר"ו כ' כו' והביא נר"ו ראי' מדאיצטרך קרא בפ' ב"מ לומר שאין שורפין קדשים ביו"ט דמשמע דאי לאו קרא אתי עשה דשריפת קדשים ודחי ל"ת דיו"ט ואמאי הרי אפשר עשה זה לקיים למחר כו' א"ו דכל שא"א לקיים עשה לאלתר לא קרינן בי' אפשר לקיים שניהם כו' ע"כ. ויש אריכות בזה בחידושי הרשב"א במס' שבת (דף כ"ד) בשם הרמב"ן ונשמע שם מדבריו דאף שיכול לקיים למחר לא קרינן בי' אפשר לקיים שניהם. ולא אמרינן דמדגלי קרא דשריפת קדשים לא דחי ניליף דליכא דחוי דהיכא אפשר לקיים למחר וכדברי התוס' ביבמות וצ"ל שסוברים זה לסברא פשוטה דאין למצוה אלא מקומה ושעתה. וע"כ מה דלא דחו שריפת קדשים ביו"ט הוא גזירת הכתוב ולא מטעם דאפשר לקיים למחר ואדרבה להיפך נשמע מדברי האס"ז הנ"ל שמדאיצטרך קרא לשריפת קדשים דלא לידחי יו"ט ש"מ דבעלמא דחו אף היכא דאפשר לקיים אחר זמן. ויעויין בס' יראים מצוה קי"ג שכתב דא"א למילף משריפת קדשים דאסור לעשות מלאכה ביו"ט לצורך מצוה משום דהוי ג' כתובים יעו"ש. עכ"פ נשמע דיש ללמוד מדגלי קרא בשריפת קדשים דלא דחי דבעלמא דחי. אמנם עכ"ז לא הוי מצינן למילף לכהת"כ דעשה דוחה ל"ת די"ל דשאני לאוי דיום טוב דקילי. אבל לגבי לאוי יו"ט עצמו היכא שיש דחוי עשה לל"ת דיו"ט שפיר יש למילף דדחי עשה לל"ת דיו"ט. מדאיצטרך קרא למעט שריפת קדשים שלא ידחה יו"ט ומכלאים בציצית ילפינן דעשה דוחה ל"ת בכהת"ד. והשתא דאתינן להכא דלדחות עשה ללאו דיו"ט לא צריכים ללמוד מכלאים בציצית רק מדגלי קרא גבי שריפת קדשים דלא דחי מכלל דשארי מצות עשה דחו לאו דיו"ט יש לחדש דבר דלמ"ד שחייבים על משאצ"ל יש ללמוד מה דגלי קרא גבי שריפת קדשים דלאוי דיו"ט דקילי נדחו מפני עשה אף היכא דליכא בעידנא דבשער המלך פ"א מהלכות יו"ט הלכה ד' כתוב בשם רבו בס' מקראי קודש דה"ט דשריפת קדשים דהוי עשה ול"ת ולא אמרינן מתוך משום דבשרא אגומרא הוי מכבה ובכבוי לא אמרינן מתוך. ואף דהוי משאצ"ל דעת רבינו הרמב"ם ז"ל דמשאצ"ל חייב כמו שכתב בפ"א מהלכות שבת כו' ע"ש. הרי שהנחתו שבכל שריפת קדשים יש כבוי א"כ קשה למה הוצרך הקרא למעט שריפת קדשים ביום טוב דמה"ת ס"ד דדחי. אי משום מתוך הא לענין מלאכת כבוי לא אמרינן מתוך. ואם משום דדחי עשה לל"ת. הא לא הוי בעידנא דהא בכבוי שבאה כשמניח הבשר על האור ליכא מצות שריפה רק שצריכה היא לצורך השריפה שתבא אח"כ וכה"ג לא הוי בעידנא א"ו דלדחי לאו דיו"ט לא צריך בעידנא, והא דמקשה הגמרא לקמן בסוגיא דידן אימר דאמרינן עשה דוחה ל"ת היכא דבעידנא כו' א"ש לפי ההלכתא דפסקינן משאצ"ל פטור משא"כ למ"ד משאצ"ל חייב:

והנה במ"מ פרק א' מהלכות שבת מבואר דרב שסובר כר' יהודא דמחייב דבר שאינו מתכוין מכ"ש שמחייב במשאצ"ל יעו"ש והרי מרא דהאי שמעתתא והוא שיש לו דקר נעוץ הוא רב יהודא תלמידו של רב והאיקומתא בעפר תחוח אמר ר"ח בר אשי בשם רב ולשיטתם שסוברים כר"י לחייב במשאצ"ל יש ללמוד משריפת קדשים מדגלי קרא בשריפת קדשים מכלל דמפני מצוה אחרת נדחו לאוי דיו"ט אף היכא דליכא בעידנא. ומיושב קישית הפ"י הנ"ל דאי ס"ד דטעמא דרב יהודא דהכתישה מותרת משום דחיית עשה לל"ת ל"ל דקר נעוץ תדחה מצות כסוי גם מלאכת חפירה ואין לדחות דלמא סובר ר' יהודא דבעינן בעידנא דהא לפי ההנחה דעשה דכסוי דוחה ל"ת דכתישה אף שאפשר לעשות מצות כסוי לאחר יום טוב בלילה ע"כ צ"ל דסובר לסברא פשוטה דהא לא חשיב אפשר לקיים בשניהם דאין לך במצוה אלא מקומו ושעתו כדברי הרשב"א והרמב"ן ומה שלא דחי שריפת נותר ביו"ט הוא מגזירת הכתוב דגלי קרא. וממילא אפשר ללמוד להיפך מדגלי קרא דשריפת נותר אינו דוחה יום טוב שארי מ"ע דוחין לאו דיום טוב. וכיון דמשריפת קדשים אתי נשמע דגם בעידנא לא בעינא. דהא לדידי' שסובר שחייבים על מלאכה שאצל"ג גם בשריפת נותר איכא חיוב מלאכה משום מכבה שהוא שלא בעידנא שמקיים לעשה דשריפת קדשים דהכבוי הוא קודם התחלת השריפת נותר ואעפ"כ אי לאו דגלי קרא הוי דחי יו"ט ש"מ דלא בעינן לגבי לאוי יו"ט דקילי בעידנא:

פרק שני

גם מדברי התוס' בפסחים (דף מ"ז ע"ב) נראה דס"ל לסברא פשוטה כדעת הרשב"א והרמב"ן הנ"ל דאף אם יכול לקיים העשה לאחר אותו יום לא מקרי עי"ז אפשר לקיים שניהם דבתוס' שם ד"ה אחרישה לא לחייב כתבו בזה"ל אם היה מבקש עפר אחר ינגב הדם ע"כ הרי דמיירי בגוונא דאם ימתין עד לערב לא יהיה בידו לקיים מצות כיסוי. ובתוס' ד"ה כתישה הקשו דהיכא פריך הכא דליתי עשה דכיסוי ולדחי לאו דיו"ט הא אין יו"ט נדחה מפני עשה דהא תנן אין שריפת קדשים דוחה יום טוב ובפ' ב"מ יליף לה מקרא ע"כ ולכאורה יש לדחות קושייתם דלפי מה שכתבו ביבמות כמו שהבאתי לעיל דהיינו טעמא דשריפת קדשים אינו דוחה משום דאפשר לקיים לאחר יום טוב העשה א"כ אין ללמוד משריפת קדשים מדחיות עשה לל"ת דמ"מ היכא דימתין עד למחר לא יהיה בידו לקיים העשה כגווגא דהכא גבי כסוי אם ימתין ינגב הדם. ואין מקום לקושי' הנ"ל א"ו דהתוס' שבכאן מחולקים על התוס' שביבמות ובלא"ה יש סתירה בדברי התוס' שבכאן לדברי התוס' שבמס' יבמות דמשם נראה דלאוי דיו"ט קילי ולכך ס"ד שיודחו מפני עשה אף אי לא הוי בכהת"כ דין דחיית עשה לל"ת וכאן בתוס' משמע דלאוי דיום טוב חמירי וע"כ אין שריפת קדשים דוחה אותו ולזה הוקשו דניליף משריפת קדשים דלאו דיום טוב לא נדחה מפני עשה וכן מדוייק בלשונם שכתבו הא אין יו"ט נדחה מפני עשה כו'. היוצא לנו מזה די"ל דלאוי דיום טוב לא בעינן בעידנא דילפינן משריפת קדשים. וא"כ אין ראי' מהא דאמרינן בהדי דכתיש קא מכסי לשיטת ר"ת דס"ל דלא בעינן בעידנא ממש כנ"ל די"ל דבעלמא בעינן ממש בשעת עבירת הלאו קיום העשה כדעת הרשב"א הנ"ל ורק גבי יום טוב ילפינן משריפת קדשים דלא בעינן בעידנא ממש כנ"ל ובעלמא לא ילפינן מיום טוב דשאני לאוי דיו"ט דקילי וכדברי התוס' ביבמות הנ"ל:

אולם כבר הוכחתי דרבא ס"ל דלאוי יום טוב חמירי דהנה בר"ה (דף ל"ב) אמרינן שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום והטעם דיום טוב עשה ול"ת היא ומפרש הר"ן דשבות דרבנן כעין דאורייתא תיקון. וכתב עוד הר"ן דהמ"ל דלכך לא דחו משום שאינו בעידנא וכתב הט"א שטעמו של הר"ן צריכין למ"ד דיום טוב אינו אלא ל"ת. וא"כ לפי דברי הש"ל בשם ר"ת דלכך לא אמר בגמרא הטעם משום דבעינן בעידנא הוא כיון דמצות עשה דשופר הוי מצוה דרבים ולא צריכים בעידנא א"כ נשאר קשה למ"ד דיום טוב אינו אלא ל"ת מ"ט לא דחי עשה דשופר איסור השבות המוזכר במשנה. ולתרץ זה אקדים מה שקשה לי לפי הנראה מדברי רבא במס' שבת (דף קל"ג) שסובר שם שהטעם שהצרעת לא דחי עבודה משום דאכתי גברא לא חזי ולא נחית להטעמא דרב אשי שם דהטעם משום דלא הוי בעידנא משמע דרבא סובר דעשה דוחה ל"ת אף היכא דלא הוי בעידנא וכן כתוב בספר אבן העוזר וכתב נראה מדברי רבא במס' זבחים (דף צ"ז) דיליף דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש מדאמרה התורה ועצם לא תשברו בו לרבות אפילו עצם שיש בו מוח. מקשים שם בתוס' תיפוק ליה דלא הוי בעידנא ומה שמתרץ שם בפיסקי התוס' אינו מובן. אמנם לפי דברי אבן העוזר הנ"ל א"ש דרבא לשיטתו דלא מצריך בעידנא ומיושב בזה מה דאיתא שם רב אשי אמר מקדש עשה היא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וקשה תיפוק לי' דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כנלמד מפסוק ועצם לא תשברו בו ולפי הנ"ל לא קשה מידי דלרב אשי לשיטתו דסובר דכל דחיית ל"ת בעינן בעידנא ליכא הוכחה מפסוק דעצם לא תשברו בו שאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. ורבא הוא שסובר ג"כ דיום טוב אינו ל"ת לבד לפי דעת התוס' במס' ביצה (דף ח' ע"ב) ד"ה סוף סוף. ואתי' להו מדברי רבא מסכת שבת (דף כ"ד) דיליף מלבדו למילה שלא בזמנה שאינו דוחה יו"ט. וא"כ לשיטתו דרבא שלא מצריך בעידנא וסובר שיו"ט ל"ת גרידא. הרי נשאר קושיית הגמרא כאן מ"ט לא דחי מ"ע דשופר שבות דרבנן השנוי במשנה. גם על סיפא דמתניתין אין חותכין אותו כו' ובין בדבר שהוא משום ל"ת קשה אמאי אין חותכין יבא עשה דשופר וידחה אפילו ל"ת דאורייתא דיו"ט:

ליישב קושי' הנ"ל אציע לשון התוס' בפסחים (דף מ"ז ע"ב) תוס' ד"ה כתישה שכתבו בזה"ל ועוד תימא היכי פריך הכא דליתי עשה דכסוי ולדחי לאו דיום טוב הא אין יו"ט נדחה מפני עשה דהא תנן בפרק כיצד צולין (דף פ"ג) דאין שריפת קדשים ביום טוב. ובפרק ב"מ (דף כ"ד) יליף לה מקראי או משום כדמסיק רב אשי התם ופירש הרשב"ם וכו' ור"ת מפרש דבחרישה דכלאים קאי דליכא אלא לאו גרידא אבל יום טוב לא קאי א"כ הרי נשמע שדעת רשב"ם ור"ת דלהנך אמוראים שסוברים דיום טוב לא הוי אלא ל"ת לבד ונלמד רק מקראי שאין עשה דוחה יום טוב אין לחלק בין עשה דנותר או דקרבנות או דמילה שלא בזמנו ובין שארי מ"ע נקטינן לכללו כיון דגלי קרא דלא נדחה ל"ת דיום טוב מפני עשה דנותר או דקרבנות דהיינו לחזקי' דיליף בנותר. ולאביי דיליף מפסוק עולת שבת בשבתו שעולת חול לא קרב ביום טוב. וכן לרבא דיליף מפסוק הוא לבדו דאין מ"ע דמילה שלא בזמנה דוחה יום טוב הה"ד לכל שארי מ"ע שאין ל"ת דיום טוב נדחית מפניהם. וכדי שלא יהיה קשה כקושית התוס' ביבמות (דף ה' ע"ב) ד"ה כולה אדילפינן מכלאים דעשה דוחה ל"ת ניליף מיום טוב דגלי בי' קרא שאין עשה דוחה ל"ת. צ"ל שיש סברא דלאוי דיום טוב חמירי. ולזה מדייק בתוס' הנ"ל דהא אין יום טוב נדחה מפני עשה כוונתם ז"ל דשאני לאוי דיום טוב משאר לאוין. ויש להסביר שהוא ע"ד שאיתא ביבמות (דף י') בסוגי' דעלי' דשאני שבת דחמירי ומפרש שם רש"י דקי"ל מחלל שבת כעובד ע"ז כמו כן יש לומר שיש חומר בלאוי דיום טוב דאיתא בפסחים (דף קי"ח) כל המבזה את המועדות כאלו עובד ע"ז. היוצא מזה דלרבא דיליף מלבדו לענין מילה שלא בזמנה ואתי' ליה מזה דגם שריפת קדשים אינו דוחה יום טוב כ"כ אין עשה דשופר דוחה לאוי דיום טוב דהא דקאמר בגמרא הכא מ"ט יום טוב עשה ולא תעשה היא קושטא דמילתא נקיט דלפי מה דפסקינן כר"א דלא נחית לדברי חזקיה ואביי ורבא הנ"ל דאין מניעת דחיית יום טוב בשריפת נותר רק משום דיום טוב עשה ול"ת הוא כמו כן הכא גבי שופר אין טעם במאי דלא דחי יום טוב רק משום דיום טוב הוו עשה ול"ת. ומינה דהיכי דגבי יום טוב איכא איסור לאו בלא עשה ע"ד שאבאר לקמן מהראוי' שיודחה מפני עשה דשופר דהא להך מ"ד שסובר דיו"ט עשה ול"ת ולא מקראי יליף אין לנו להוצא מדעתינו דלאוי דיו"ט חמירי שפיר ישנו בדחיי' היכא דליכא עשה דיו"ט רק ל"ת ועלתה בזה יישוב נכון על קושיתו הנ' ועל קושית הט"א שמקשה על ר"ת המובא בש"ל דלר"ת לשיטתו למ"ד דיום טוב אינו אלא ל"ת ויליף להו מקראי אין שום עשה דוחה לאוי דיום טוב אף שאין מהם עשה אלא ל"ת לחודא וקושית הגמרא הכא מ"ט אינו אלא למ"ד דלית ליה הך דרשה דחזקיה ואביי ורבא והוא כעין הקושיא שמקשה הגמרא גבי שריפת קדשים מ"ט וכשם שמתרץ שם רב אשי דיום טוב עשה ול"ת הוא כן מתרץ הגמרא הכא ולהלכה תפסוק כרב אשי. ולית לי' שום לימוד שלא יהיה לאוי דיום טוב נדחו מפני עשה אי לאו שמניעת הדחוי הוא מפני שיום טוב עשה ולא תעשה היא. וקושית התוס' פסחים והרשב"ם ור"ת הוא על דרך ממ"נ דלמ"ד דיום טוב אינו אלא לא תעשה דלדידהו צריכים ללמוד מקראי דאין שריפת קדשים דוחה יום טוב משמע שאין לאוי יום טוב נדחו מפני שום עשה ולרב אשי שמתרץ שם דיו"ט עשה ול"ת הוא כ"כ גם מצות עשה דכסוי לא מצי לדחות עשה ול"ת ולמה פריך הגמרא דליתי עשה דכסוי:

פרק שלישי

ועתה אציע השייך לזה מה שיש לפלפל בדברי הגמרא בר"ה השתא בדרבנן אמרת לא דאורייתא מבעי'. ומפרש רש"י איסור תחומין ופקוח הגל דליכא למגדר אטו דאורייתא אמרת לא דאורייתא רוכבין כו' ומקשה בט"א מאי קושי' מתחומין הא איכא למימר דהך מ"ד ס"ל דתחומין דאורייתא. ויותר קשה לשיטת הסוברים דתחומין י"ב מילין לכ"ע דאורייתא וגזרו רבנן על תחומין ב' מילין א"כ גם איסור תחומין דרבנן הוא אטו דאורייתא. ומה שמפרש עוד ברש"י דקושית הגמרא נמי מן מפקחין את הגל מקשה בט"א דגם בפקוח הגל איכא למגזר אטו דאורייתא דלמא אתו לפקח במרא וחצינא:

קושיא הראשונה מתחומין יש ליישב לפי דברי הגהת מרדכי בפרק קמא דקדושין דבתחומין ליכא איסור שביתת בהמתו דלמען ינוח שורך לא קאי אלא על דברים שיש שם מלאכה עליהם. אבל תחומין אפילו למ"ד דאורייתא אינו בכלל שם מלאכה דאי הוה מלאכה היתה מנוי במספר מלאכות והיה עליו חיוב כרת וסקילה כמו בשאר מלאכות א"ו שאינו כלל בכלל שם מלאכה. ולפ"ז פשוט דלמ"ד יום טוב עשה ול"ת היא משום דכתיב ביום טוב שבתון עשה היא ז"א אלא במה שהוא בכלל מלאכה שמניחין מלעשותה קרוי' שבתון אבל תחומין לא אתי אלא מפסוק אל יצא איש כו' ולא משום לתא דמלאכה אין עליו רק אזהרת הל"ת דאל יצא ולא עשה דשבתון. וא"כ מן הראוי שיבא עשה דשופר וידחה הל"ת דתחומין אף דלא הוי בעידנא שהרי כתבתי לעיל בשם ר"ת דבשופר שהוא מצוה דרבים לא בעינן בעידנא והיינו כשהולך להביא שופר מחוץ לתחום לצורך רבים. וצ"ע פירש רש"י על אין מעבירין עליו את התחום שמפרש שהולך אדם לשמוע ת"ש ולמה לא מפרש שהולך להביא שופר שהוא רבותא טפי ממילא למ"ד תחומין י"ב מילין דאורייתא וב' מילין דרבנן אטו דאורייתא מהראוי שיודחו שניהם מפני עשה דשופר לפי דברי הגמרא כאן שהטעם במתניתין דלא דחי היא משום דיו"ט עשה ול"ת וזה לא שייך גבי תחומין. א"ו דתנא דהך מתניתין סובר דליכא כלל איסור תחומין דאורייתא וכל איסורו אינו אלא שבות דרבנן ושפיר י"ל דרבנן שויי' למלאכה וכל דתיקון כעין דאורייתא תיקון דהיינו כמו מלאכה גמורה שיש בו מדאורייתא גם עשה דשבתון:

שוב ראיתי בספר אוהל דוד שכתב ביישוב קושית הט"א הנ"ל כעין דברי. אבל יסודו על דברי הרשב"א ביבמות (דף ו') מה שכתב שם בשם רבינו יונה כיון דעשה במלאכת שבת אתי מקרא דבחריש ובקציר תשבות אין העשה רק במלאכה שיש עלי' חיוב כרת וסקילה ודחיתי דבריו שבודאי לא אמר רבינו יונה סברא הנ"ל רק למ"ד שסוברים דביו"ט ליכא רק ל"ת ושבתון לא מקרי עשה שתיבת מילת שבתון היא שם שביתה ולא ציווי ולא אתי בשבת המצות עשה רק מחמת דכתיב בלשון ציווי בחריש ובקציר תשבות. שפירש הרי"ף דעשה זו לא נאמרה רק במלאכות שיש עליהם חיוב כרת וסקילה. אבל לפי הסוגיא דהא דקאמר דיו"ט עשה ול"ת הוא והיינו כדברי רב אשי דשבתון עשה הוא הרי להדיא דאיכא עשה אף בלאוי יו"ט שאין עליהם חיוב כרת וסקילה כ"כ במלאכת שבת דכתיב בי' שבתון ולא צריכים ללמוד העשה מבחריש ובקציר תשבות. אבל מ"ש עפ"י דברי הגהת מרדכי נכון ומתוקן ולפי מאי דמסיק הגמרא תחילה דטעם המתניתין דהכא דיו"ט עשה ול"ת הוא ולא כדברי המ"ד דילפי מקראי שאין לאוין דיום טוב נדחים מפני שום עשה. ממילא באיסור תחומין למ"ד דאורייתא דליכא רק ל"ת לחודא מהראוי שידחה מפני עשה דשופר ע"כ צ"ל דתנא דהך מתניתין סובר דתחומין לאו דאורייתא ולזה מקשה הגמרא שפיר השתא דרבנן אמרת לא כו'. אבל לאביי ורבא דס"ל דיום טוב אינו רק ל"ת לחודא ומקראי הוא דילפינן דאין לאוי יום טוב נדחים מפני עשה א"ש גם למ"ד דתחומין דאורייתא דכל לאוי דיו"ט חמירי ואין נדחין מפני עשה וכל הרהיטא דשמעתא היא לפי ההלכתא דמסקינן כר"א דיום טוב עשה ולא תעשה הוא. ולפי דברי הנ"ל אחדש להמציא עוד חדשות בס"ד. ואקדים קושית הט"א בדף ק"ט דמסיק רבא הטעם איסור תקיעת שופר בשבת הוא משום שמא יעבירנו ד' אמות הא תינח לדידן דפסקינן כב"ה דיש עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום טוב אבל לב"ש שסוברים שיש עירוב והוצאה גם לענין יום טוב מה סברא יש לחלק בתקיעת שופר בין שבת ליום טוב ובפרט לדברי מהר"ם פאדוי והגהות מיימוני שמובא במג"א סימן תקפ"ח שכתב דלכך הוצרך רבא לומר הטעם שמא יעבירנו ולא אמר משום שמתקן כלי שיר דאי מטעם זה הי' צריכים לאסור גם ביום טוב מה ענה רבא לדברי ב"ש של דידיה צ"ל שלא עשו חז"ל גדר רק בחשש איסור כרת ולא בחשש איסור לאו. כמו כן ה"ל לרבא לומר גם אליבא דידן ולמה הוצרכו לחדש גזירה דשמא יעבירנו אחרי שבכל תקיעה אפילו דרשות אסור מסבר' דשמא יתקן והנני מעתיק מ"ש בזה בגליון ט"א בספר בינה לעתים בפרק א' בהלכות יו"ט רוצה לחדש דאף אי עירוב והוצאה ליוה"כ מכל מקום אין מדאוריי' איסור מעביר ד"א בר"ה דמעביר בשבת אינו אלא הלמ"מ ואין למידין מהלכה ובתוס' מס' ביצה (דף י"ט ע"א) ד"ה שמא. ולחד תירוצא בתוס' מסכת סוכה (דף מ"ג ע"א) דליכא למגזר על הוצאה מרה"י לר"הר דאית להו היכרא. א"כ י"ל קושית המחבר לב"ש וליכא למגזר רק משום מעביר שאינו אסור מדאורייתא אלא בשבת ולא ביו"ט וכן ביוה"כ:

אמנם בתוס' מסכת שבת (דף קי"א ע"א) בד"ה לא ס"ד ובתוס' ישינים מסכת יומא (דף פ"ח) מבואר בפשיטות דכשם שאסור הזאה בשבת כך אסור ביו"כ והרי איסור הזאה היא משום גזירה דשמא יעבירנו ד"א בר"הר. ולפי דעת הבל"ע הנ"ל דליכא מדאורייתא ביוה"כ איסור מעביר ד"א ברה"ר יש לומר דהזאה לא נאסרה ביוה"כ. ודע דלפי מ"ש המחבר במס' מגילה (דף ד' ע"ב) דהחשש דשמא יעבירנו הוא מחמת שטריד ובהיל לעשות המצוה ישכח שהיום שבת קשה דלב"ש גם ביום טוב יש איסור הוצאה א"כ אף אם ישכח שהיום שבת מ"מ לא יעביר מחמת איסור יום טוב שאין שכחה לפניו דהא כל טרדתו רק לתקוע תקיעת מצוה של ר"ה ואמאי אסור לב"ש לתקוע בר"ה שחל להיות בשבת. ויעויין ברש"י מסכת סוכה (דף מ"א ע"ב) ד"ה שהוציא ברשות שכתב בזה"ל טעה במצוה וממהר לעשות ומתוך כך טעה ושכח שהוא שבת עכ"ל וכעין זה נשמע מדברי הפני יהושע במסכת ביצה (דף י"ט) ד"ה:

עוד יש להקשות לכאורה לפי דעת הט"א שכתב דלמ"ד דיום טוב אינו אלא ל"ת הא דאין מעבירין עליו את התחום ושאר איסורים שאסורין לעשות לצורך מ"ע דשופר הוא משום דבעינן בעידנא. ל"ל לרבא לחדש דאיסור תקיעת שופר בשבת הוא משום שמא יעבירנו הא בלא"ה יש איסור שבות בתקיעת שופר דאסרוהו חכמים כמלאכה אשר ע"כ כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות שופר דין ו' בזה"ל יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכל מקום אע"פ שהתקיעה הוא משום שבות. ומן הדין הי' שתוקעין יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם ולמה אין תוקעין גזירה שמא יטלנו כו'. והנה לדעת הפוסקים דשופר אינו נקרא כלי שיר ולא הוי בכלל איסור השמעת קול בכלי זמר משום שמא יתקן ע"כ כוונת הרמב"ם במ"ש אע"פ שהוא שבות כוונתו על שבות דמלאכה ואף שמדאורייתא אינו בכלל מלאכה מ"מ כיון שבאה ע"י מעשה עשאוהו חכמים כמלאכה וזה הוא השבות בכל תקיעת שופר של רשות. וכן מורה לשון התוס' כאן ובר"פ לולב וערבה ובחולין (דף פ"ד ע"ב) ד"ה תקיעת שופר וכן מפורש במהרש"א כאן בד"ה רדיית הפת דתקיעת שופר יש בו איסור מלאכה מדרבנן דומי' דרדיית הפת. ומפרש בזה שם דברי התוס' דאף שיש בו איסור מלאכה מדרבנן מ"מ לא היה אוסרים בשביל זה תקיעת שופר דר"ה אי לאו משום גזירה דרבה, גם בתוס' מס' עירובין (דף צ"ו) ד"ה מיכל מפורש להדיא דתקיעה מלאכה דרבנן היא ואין לו ענין כלל לגזירה דשמא יתקן כלי שיר דאי משום גזירה לא א"ש מש"כ הרמב"ם דאתי עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם דהא היכא דהשבות הוא משום גזירה דלא ליתי לידי תקלה לא שייך דחיי' ומה לי חשש תיקון כלי שיר או חשש דשמא יעבירנו והלח"מ שם לא דק בזה. א"ו כוונת הרמב"ם שאינו אלא שבות מצד עצמו שאף מעשה חכמה אסרו חכמים ואם היו החכמים ז"ל מעמידין שבות זה שיהיה דינו כמלאכה דאורייתא לא הוי מצי לחלק בין שבת ליום טוב לפי דעת הרמב"ם דפסקינן כר"א דיום טוב עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכדי שלא לעקור מכל וכל מצות תקיעת שופר. גם ביו"ט לא עשו חכמים חיזוק לשבות זה דלהוי כדאורייתא א"כ גם שבת היה מותר לתקוע דאתי עשה דתקיעת שופר ודחי השבות בעלמא כי האי ע"כ הוצרכו חז"ל לחדש איסור אחר בשופר של מצוה משום שמא יעבירנו וגזירה זו לא שייכא ביום טוב כן תורף כוונת הרמב"ם. לפ"ז לפי שיטת התוס' מס' ביצה שרבא סובר דיום טוב אינו אלא ל"ת ולדברי הט"א דלמאן דסובר כן דיום טוב אינו אלא ל"ת הא דאין מעבירין עליו את התחום הוא משום דלא הוי בעידנא קשה למה צריך רבא לשיטתו לחדש דתקיעת שופר בשבת אסור משום גזירה שמא יעבירנו הל"ל דאסור משום שבות דתקיעה והוי מלאכה דרבנן ועשאוהו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה ומלאכת שבת איכא עשה ול"ת ודין השבות של דבריהם ג"כ כעשה ול"ת ע"כ אינו נדחה מפני מ"ע דתקיעת שופר. משא"כ ביו"ט אף אם נחשב השבות כשל תורה אינו אלא ל"ת לבד דשבתון לאו עשה היא לדעת רבא משא"כ בשבת דכתיב בהדיא תשבות דהוי עשה גמורה למלאכת שבת:

אמנם לפי מה שהעליתי דלרבא יש הוכחה מקרא דהוא לבדו דלאוי דיום טוב אף שאין בהם רק ל"ת מ"מ אינן נדחין מפני עשה ל"ק קושי' זו דליכא למימר שטעם איסור תקיעה בר"ה שחל להיות בשבת הוא משום שבות דמלאכה דשויי' חכמים כדאורייתא דא"כ גם ביו"ט של ראש השנה שחל להיות בחול יש לאסור התקיעה דהא לאוי דיו"ט חמירי ולא נדחין מפני שום עשה:

והשתא דאתינן להכי מובן מאליו ליישב גם קושי' הראשונה די"ל דב"ש לא ס"ל דלאוי דיו"ט חמירי והא דאין שריפת קדשים ומילה שלא בזמנה דוחה יום טוב. אינו מטעם חומר איסורא דיו"ט רק משום שאפשר לעשות לאחר יום טוב. אבל היכא דאי אפשר לעשותן לאחר יום טוב גם לאוי דיום טוב נדחו מפני עשה וכיון שכן לא צריך לשיטת ב"ש גבי תקיעת שופר בשבת גזירה דשמא יעבירנו. ובפרט לפמ"ש לעיל אליבא דב"ש לא שייך לחוש לשמא יעבירנו. דאי מחמת שהוא בהול על עשיית המצוה דאף אם מחמת שהוא בהול על עשיות ושכח שהוא שבת ע"כ יהיה גדור מעצמו מלהעביר ד"א מצד שאיסור יום טוב דהא לב"ש יש עירוב והוצאה ליו"ט וביו"ט לא שייך גזירה זו דאם ישכח שהוא יו"ט למה ירצה לתקוע. אבל איסור התקיעה בשבת הי' משום דבכל תקיעה אפילו דרשות אסור מדרבנן ועשאוהו חכמים כדין מלאכה דאורייתא. וכיון דבשבת איכא עשה ול"ת דכתיב גבי' תשבות שהוא ציווי ליכא דחיי' גם בשבות דדבריהם דדינו כעשה ול"ת דאורייתא כדברי הגמרא כאן מ"ט יום טוב עשה ול"ת וכפירוש הר"ן הנ"ל אבל ביום טוב אין לאסור משום שבות זה לתקוע דאף ל"ת דאורייתא דיום טוב נדחית מפני עשה בכה"ג שהיא בעידנא דאין אפשר לאחרו אבל רבא סובר דלענין דחוי עשה לל"ת אין לחלק בין היכא דאפשר לעשותן אח"כ או לא ומדגלי קרא דמילה שלא בזמנה אינו דוחה יום טוב למידין דל"ת דיום טוב חמירי ואינ' נדחית מפני עשה. הן אמת שלפי דברי רש"י בפסחים דף פ"ד סוף ד"ה ולא מילה שלא בזמנה מבואר דלפי האמת דגלי קרא דלא דחי הטעם משום דאפשר לשהוי' עד למחר וכן דשריפת קדשים אמנם מדברי התוס' פסחים דף מ"ד שהבאתי לעיל שמקשים היכא פריך הכא דליתי עשה דכסוי ולידחי לאו דיו"ט הא אין נדחה מפני עשה דהא תנן בכ"צ דף פ"ג אין שריפת קדשים דוחה יום טוב ובפרק במה מדליקין יליף מקרא כו' מבואר שסוברים דאין לחלק לענין דחיית עשה לל"ת בין היכא דאפשר לשהויי לאחר זמן או לא. דאל"כ אין מקום לקושי' הנ"ל לפי מה שפירשו התוס' שם בעצמם דאיירי כגון שאם היה הולך לבקש עפר אחר היה הדם נבלע בקרקע עי"ש. וא"כ מאי ראיה משריפת קדשים או ממילה שלא בזמנה הלא שני ושני דהתם אפשר לשהויי לקיים המצוה אחר יום טוב וגבי כסוי הדם דמיירי בגוונא שינגב הדם תהיה מצות כסוי נדחית לגמרי. א"ו שם התוס' לא ס"ל כל דברי הנ"ל ויעויין בחדושי הרשב"א במס' שבת דף כ"ד ד"ה הא דאיבעי' לן שכתב גם בשם הרמב"ן דגבי דחיית עשה לל"ת ליכא חילוק בין היכא דאפשר לעשותו למחר או לא ומחזוק דברי הרמב"ן הכי משמע כדבריו כדמוכח בפ"ק דיבמות דאמרינן אלא אתי' מבנין בית המקדש דתני מאי לאו בבונה וסותר ואם איתי' איך אפשר לומר כן דהא בנין בה"מ אפשר למחר ואפשר לקיים את שניהם וא"כ דכוותי' איך אפשר לומר דדמינן כו' יעו"ש דאף דאי לא נחתינן לחלק בין היכא דאפשר לשהויי או לאו. וע"כ יפה הקשו התוס' בפסחים וכיון דגלי קרא דאין שריפת קדשים דוחה יום טוב שמעינן דלאוי דיו"ט אינם נדחים כלל מפני שום עשה אף מפני עשה דכסוי. אבל מדברי התוס' ביבמות דף ה' ד"ה כולה משעטנז מבואר שנחתו לסברת רש"י הנ"ל ולדחות ראייתו של הרשב"א (אין כאן מקומו להאריך בזה) וי"ל דמתלי תלי במחלוקת המ"ד בנדו"נ אם קרבין ביו"ט או לא דלב"ש שסוברים דנדרים ונדבות אין קרבים ביו"ט ואף עולות ראיי' אין קרבין ביום טוב כיון שיש לו תשלומין ואפשר לעשותן לאחר יום טוב לא דחי כמבואר כן בשיטת ב"ש כמ"ש מס' ביצה דף י"ב אבל המ"ד דנו"נ קריבים ביום טוב אף דאפשר לעשותן לאחר יום טוב נראה כסברת הרמב"ן ולפי פירוש התוס' דפסחים דף פ"ד ע"ב ד"ה הא דאמר רבא דאתי' לי' מק"ו פירשו מנדרים ונדבות שסובר רבא דנדרים ונדבות קריבים ביום טוב וא"ש כל מה שכתבתי לעיל דב"ש לשיטתו אזיל ורבא לשיטתו אזיל שפוסק כמ"ד שחולק על ב"ש וסובר דנדרים ונדבות קריבים ביו"ט ואין חילוק בין אפשר לעשותן למחר או לא. וכיון דגלי קרא דמילה שלא בזמנה לא דחי יום טוב אמרינן דחמירי לאוי דיום טוב ואינן נדחין מפני שום עשה ושאני נדרים ונדבות דצורך גבוה הוא. וע"כ לשיטתם אי אפשר לומר דאיסור תקיעת שופר בשבת הוא משום שבות דרבנן לאסור אף תקיעת רשות דאם חזקו אותו שבות להוי כדאורייתא גם ביו"ט שחל בחול יהיה שורת הדין לאסור תקיעה של מצוה אף דליכא רק ל"ת דהא לשיטתו דרבא חמירי לאוי דיום טוב דאין ל"ת דיו"ט נדחית מפני שום עשה. א"ו דלא עשאוהו חז"ל שבות זה כשל תורה ואף בשבת היה עשה דתקיעת שופר דוחה שבות זה לולא דחידשו חז"ל לאסור תקיעה של מצוה משום גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים וגזירה זו אינו אלא בשבת אבל לא ביום טוב דאין עירוב והוצאה ליום טוב. אבל ב"ש לשיטתי' ל"ל כלל דרשה דלבדו למעט מילה שלא בזמנה והא דאין שריפת קדשים ומילה שלא בזמנו דוחה יום טוב הוא מפני דאפשר לשהויי למחר ודמי לנדרים ונדבות דלשיטתייהו דב"ש אינו דוחה יום טוב מהאי טעמא כנ"ל אבל היכא דאי אפשר לשהות למחר נדחה ל"ת דיום טוב מפני עשה שפיר י"ל דשבות דתקיעה חיזקו חז"ל כדאורייתא וכיון דבשבת איכא במלאכות דאורייתא עשה ול"ת גם שבות זו הוי בעשה ול"ת ואינו נדחה מפני עשה דת"ש. ולכך אין תוקעין ביום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת. אבל יו"ט שחל להיות בחול אף שנחשוב השבות דאיסור תקיעה כמלאכה דאירייתא מ"מ כיון שאינו אלא לא תעשה דוחה עשה דשופר הל"ת של שבות:

פרק רביעי

ולפי דברי הקודמים עלתה לי פירש נכון בסוגי' דאפר כירה מוכן במסכת ביצה דף ח' ע"ב דאיתא שם אמר רבה אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק כו' ודאי נמי נגזור משום כתישה ודאי כי קא עביד כתישה אתי עשה ודחי ל"ת ס"ס יום טוב עשה ול"ת אלא אמר רבא כו' ועיין בתוס' ד"ה סוף סוף ותימא דהכא משמע דרבא אית ליה דיום טוב עשה ול"ת מדדחיק נפשי' לשנויי ובפרק ב"מ אמר רבא הוא ולא מכשיריו כו' ורב אסי אמר יום טוב עשה ול"ת כו' משמע דרבא ל"ל האי טעמא. וי"ל דדחיק נפשי' לאוקמי מלתא דרבא אליבא דהלכתא דיום טוב עשה ול"ת אע"ג דרבא בעצמו ל"ל האי סברא עכ"ל. מלבד שתירוץ זה דחוק מאוד ובפרט שמשמעות לשון הגמרא אלא אמר רבא הוא שרבא בעצמו אמר כן ועוד לא יתכן לפי דברי הגמרא שלפנינו לעיל אמר רבה אפר כירה כו' ולא רבא. וממילא מה שאמר אלא אמר רבא כוונתו שרבא דחה דברי רבה והעלה סברא אחרת ונשאר קושיית התוס'. אבל לפי מ"ש א"ש דאף שרבא סובר דיום טוב אינו אלא ל"ת לא שייך דחיי' דלשיטתו דרבא נלמד ממעוטי דקרא לבדו ולא מילה שלא בזמנו דלאוי דיום טוב אינם נדחים מפני עשה. א"כ אי אפשר לומר דהטעם בודאי משום דאתי עשה דכסוי ודחי רק אליבא דרבה דס"ד דגמרא דסובר דגם ל"ת דיום טוב נדחה ועל זה הוא דקשי' להגמרא ס"ס יום טוב עשה ול"ת הוא דהא מדלא דחי שריפת קדשים איסור יום טוב הוא ע"כ צ"ל באחד משני אופנים. או משום דיום טוב עשה ול"ת היא או משום דגלי קרא וכיון דבעינן למימר לרבה דלכך מותר לכסות ודאי משום דאתי עשה דכסוי ודחה קשה עליו ממ"נ מה טעם אסור שריפת קדשים ביום טוב אם נחית לדרש תנא דבי חזקי' ואביי ורבא הרי גלי קרא דאין ל"ת דיום טוב נדחה מפני עשה. ואם סובר טעמא דרב אשי דיום טוב עשה ול"ת הוא כמו כן א"א למצות עשה דכסוי לדחות עשה ול"ת דיום טוב ומדוקדק יותר בזה ולשנא דגמרא סוף סוף כלומר דלפי שיטתו דרבה דלית ליה דרשה דחזקיה ודאביי ודרבא. ע"כ צ"ל דיום טוב עשה ול"ת היא דאל"כ מ"ט אין שורפים קדשים ביום טוב. ואין לומר דרבה סובר דלכך אין שריפת קדשים דוחה יום טוב משום שאפשר לעשותו לאחר יום טוב דא"כ גם מצות עשה דכסוי לא ידחה יום טוב דאפשר להמתין עד לערב היכא שאין לחוש שיבלע כל הדם בקרקע וכן מבואר להדיא באס"ז כאן דאחד מראיותיו לסברת הרמב"ן דלענין דחיית עשה לל"ת דאין לחלק בין אפשר להשהותו או לא הוא מהכא מדס"ד דעשה דכסוי דוחה יום טוב אף היכא דאפשר להשהותו עד לערב שני. ובלא זה מוכח כל זה בשיטתו דרבה מדהוצרך לטעם דגזירת חכמים בתקיעת שופר בשבת שהוא משום שמא יעבירנו ד' אמות. ולא אמר דעשאוהו חכמים השבות מלאכה דרבנן בתקיעת שופר כמלאכה דאורייתא אשר ע"כ לא אתי עשה דשופר ודחי השבות דמלאכה דרבנן שבכל תקיעות תהוי כעשה ול"ת דאורייתא שבכל מלאכת שבת יש גם עשה מדאוריי' משא"כ ביום טוב של ר"ה שחל בחול דאף אם נחשוב שבות זה כדאורייתא מ"מ לא חמור ממלאכה דאורייתא שאין בו ביום טוב רק ל"ת לחוד. א"ו שסובר רבה דיום טוב ג"כ עשה ול"ת היא ומקשה הגמרא שפיר אליבא דרבה ס"ס עשה ול"ת היא. ואין לומר שסובר רבה דביו"ט ליכא עשה ועכ"ז לא הוי מ"ל שטעם איסור תקיעה בשבת היא משום שבות משום שסובר כתנא דבי חזקי' או כאביי או כרבא דילפי מקראי שהל"ת דיו"ט אינה נדחת מפני עשה דא"כ גם העשה דכסוי אינו דוחה ל"ת דיו"ט והדרא קושי' ראשונה לדוכתי':

שוב מצאתי בחידושי הרשב"א למסכת שבת בד"ה הא שכתב להדיא בשם התוס' בזה"ל א"כ דמ"מ ס"ל לרבא דאין עשה דכיסוי דוחה יום טוב דדריש לי' מלבדו ע"כ ואף שאין תירוץ זה בתוס' שלפנינו מ"מ הדברים מבוארים מדברי התוס' בפסחים שהבאתי לעיל שכתבו בשם הרשב"ם ור"ת דאין יום טוב נדחית מפני עשה:

ובדברים הנ"ל מתיישב לי מה שהקשיתי בדברי הירושלמי בפרק ב' דביצה המובא בתוס' בדף כ"ג ע"א ד"ה על גבי חרס דפליגי התוס' בנר של בטלה חזקיה אסר ור"י מתיר יעו"ש רב נחמיה אחווה דרב עילאי קמי דר' יוחנן אמר לא תאסור ולא תשרי הרי דר"י סובר שמדינה הבערה מותרת ביום טוב אפילו שלא לצורך כלל וכמבואר מדברי התוס' הנ"ל בפי' הירושלמי. וקשה הא ר"י סובר דהלכה כסתם משנה וממשנה הנ"ל דעצמות וגידין ונותר ישרפו בששה עשר מבואר להדיא דהבערה אסור ביום טוב ולרב אשי הוי עשה ול"ת ולשאר אמוראים דלא הוי יום טוב אלא ל"ת גלי קרא דאין ל"ת דיום טוב נדחית מפני העשה על כל פנים אליבא דכ"ע אסורה הבערה שלא לצורך דיום טוב מדאורייתא וקאי באזהרה:

אמנם לפי דברי הנ"ל יש לומר כיון דלפי האמת אין לאוי דיו"ט נדחין מפני עשה שפיר יכולין לומר חכמים עשו חיזוק לאיסור מוקצה דדבריהם כדין מלאכת יום טוב והא דעצמות וגידין אינם נשרפים ביו"ט אינו מחמת איסור הבערה דהבערה אין עליו שם מלאכה ומותרת אפילו שלא לצורך. אבל מניעת השריפת נותר היא משום איסור טילטול מוקצה דעשאוהו כמלאכה האסורה מדאורייתא ביום טוב שאינה נדחת מפני עשה דשריפת נותר. או משום דגלי קרא. או דהוי עשה ול"ת ודע שלפי דעת דעת התוס' הנ"ל שלמ"ד דהבערה מותר ביום טוב סובר דהבערה ללאו יצאת ואין עליו שם מלאכה קשה דהאיך אפשר לומר כך דהא ר"י ג"כ מתיר הבערה ביום טוב והרי בסתם משנה בפרק כלל גדול חשיבי הבערה במנין האבות מלאכות. ולכמה אמוראים סובר ר"י דהלכה כסתם משנה וקצת בדרך רחוק יש לומר ר"י סתמא אחרינא אשכח דמוכח מנה דאמרינן כמ"ד דהבערה ללאו יצאת דכבר נתעורר התיו"ט וכמה מחברים להקשות סיפא דמתניתין חל ששה עשר להיות בשבת ישרפו בשבעה עשר הוא משנה שאינה צריכה חדא מהיכי תיתי ס"ד שידחה איסור שבת שיש בו מיתה והוא בלאו ועשה יהיה נדחה מפני עשה דנותר. ועוד הא כבר תנא רישא שאין שריפת נותר דוחה יום טוב ק"ו שבת. אמנם אי אמרינן דהך סיפא דמתניתין קאי למ"ד הבערה ללאו יצאה סרה הקושי' הראשונה דליכא בהבערת שבת לא חיוב מיתה ולא עשה דתשבות או שבתון דלא קאי רק על מנוחה ממלאכה והבערה למ"ד ללאו יצאה אין עליו שם מלאכה. ומיושב ג"כ הקושי' השניה דלא הוי אתי' שבת מק"ו דיום טוב דהא לפי מה ההעליתי לעיל בדעת ר"י טעם איסור שריפת נותר ביום טוב אינו משום עבערה רק משום איסור מוקצה דשויי' חכמים כמלאכה גמורה שיש בה משה ול"ת ובשבת דלית בה איסור מוקצה ואין מניעה בשריפת הנותר רק שצד איסור עצמות הבערה וכיון דהבערה ללאו יצאה ומחמת שאין עליו שם מלאכה אין בו רק ל"ת ושפיר הוי ס"ד דליתי עשה דשריפת נותר ולדחי הל"ת דהבערה בשבת ולכך הוצרך משנה לאשמעינן דאף בשבת אין עשה דשריפ' נותר דוחה הל"ת דחמירי לאוי דשבת דאינן נדחים כלל מפני עשה וסברא זו הבאתי לעיל מדברי הגמרא יבמות דף ה' והתנא דבי חזקי' דמפרש טעמא דמתניתין משום דכתיב בי' עד בוקר שני לשריפתו. א"ש לשיטתו שסובר כנ"ל בירושלמי דהבערה אסורה ביום טוב ולפירש התוס' דסוברים דהבערה לחלק יצאה ע"כ לא הוי לדידי' סיפא דמשנה אם חל ט"ז בשבת כמשנה יתירה כמו שכתב התוס' יום טוב דלתנא דבי חזקי' שפיר צריכא סיפא דמתניתין וכוונתו דאי לא הוה תנא במתניתין רק עצמות וגידין כו' ישרפו בט"ז ה"מ למיטעי דלא משום איסור הבערה ביום טוב נדחית מצות עשה דשריפת נותר רק הוי ס"ד דגזירת הכתוב הוא גבי נותר דפסח שלא ישרוף ביו"ט שנתותר כ"א למחרתו (כן צריכים לפרש הכוונה בדברי התוס') ע"כ שנו במתניתין דאם חל ששה עשר בשבת:

פרק חמישי

ובדרך חידוד יש לישב בדברי הנ"ל מה שמדקדקין כל המפרשים בלשון הגמרא חל ששה עשר להיות בשבת כו' ואמאי ניתי עשה ונדחי ל"ת והרי קושי' זו קאי על רישא דמתניתין ולא על הך בבא דאם חל ששה עשר להיות בשבת כו' ועל פי מ"ש יש לבאר דברי ירושלמי בפרק ב' דשבת ולא בשמן שריפה אמר רב חסדא זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דולקת והולכת בשבת והא דתנן ומאחיזין את האור כו' אמר ר' יוסי בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה נעשו הוא מאליו ברם הכא התורה אמרה אין שורפים הקדשים ביום טוב ואצ"ל בשבת מה ראית לומר כן לא תותירו ממנו עד בוקר כו' אחד בוקר של ט"ו ואחד בוקר של ט"ז וכתיב והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף ע"כ ומה שמפרש בק"ע אינו מובן ולפענ"ד נראה דרב חסדא סובר שאין כלל איסור בהבערה ביום טוב ואף שלא לצורך כלל מותר אי מטעם דסובר דהבערה ללאו יצאה ואין על ההבערה שם מלאכה או דסובר כמו שאיתא בירושלמי ביצה. מדכתיב לא תבערו אש ביום השבת בשבת אין אתה מבעיר אבל מבעיר אתה ביום טוב כו' יעו"ש ומה שהצריך התוס' במס' ביצה דף כ"ג לומר דלמ"ד נר של בטלה מותר סובר כמ"ד ללאו יצאה. נכון לפי המבואר במפרשים דלמ"ד לחלק אין להתיר הבערה ביום טוב במיעוטו דביום השבת דהא איצטרך ביום השבת למעט יום טוב מחילוק מלאכות פירש דמביום השבת ממעטין יום טוב מחילוק מלאכות. אבל להתיר מלאכת הבערה ביום טוב אי אפשר למילף מביום השבת רק למ"ד דהבערה ללאו יצאה ולא לחלק:

אמנם לפי מ"ש עוד שם המפרשים דאין חילוק מלאכות ליו"ט ידעינן בלא מעוטו דביום השבת יעויי"ש יש לומר דאף למ"ד הבערה לחלק יצאה ילפינן מביום השבת שאין איסור הבערה ביום טוב יהיה איך שיהיה למ"ד דהבערה מותר ביום טוב אפילו שלא לצורך כלל אין שום טעם של איסור הבערה נותר ביום טוב אם לא דגזירת הכתוב הוא שלא יהיה קדשים פסולין מתבערים ביום טוב וא"כ אף להצית אש בערב יום טוב שיתבערו מאליו ביום טוב גם כן אסור כן הוא שיטה דר"ח שבירושלמי הנ"ל (רק שיש לדקדק דהא האמורא ר' יוסי הנזכר כאן בירושלמי בא לחזק דברי רב חסדא ונשמע מדבריו שסובר דהבערה מותרת ביום טוב כנ"ל. ובירושלמי דביצה הנ"ל לפי גי' התוס' הנ"ל מבואר דר' יוסי הוא דאסר נר של בטלה. ואין לומר דר' יוסי דהתם הוא תנא דהא התנא ר' יוסי סובר דהבערה ללאו יצאה אשר ע"כ כתב במרכבת המשנה דר"י דהתם אמורא אבל בירושלמי שלפנינו ליתא שם במס' ביצה כלל ר' יוסי) וכדי שלא יהיה על דעת לומר מה שצוותה התורה ליתן בוקר שני לשריפת נותר אינו מחמת שנאסר הבערת קדשים פסולין ביום טוב רק דכך גזירת הכתוב שלא יהיה נותר נשרף באותו יום טוב שניתותר כ"א למחרתו ולזה מסיים הירושלמי לכתוב והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש תשרף כלומר מדפסוק זה מבאר דנותר של שלמים שנעשה נותר ביום טוב ביום השלישי נשרף בו ביום הרי דמצד קיום מצות שריפת נותר אין לאחר עד יום שלאחר יו"ט שנתותר א"ו דמה שצוותה התורה דהנותר מהפסח לא ישרף עד בוקר שני הוא מגזירת הכתוב שלא יתעברו קדשים פסולין ביו"ט ואתי שפיר כל דברי הירושלמי הנ"ל:

מה שהקשיתי לעיל לפי דברי הט"א דאליבא דב"ש דגם ביום טוב יש איסור הוצאה שייך ג"כ החשש שמא יעבירנו וכו' וצ"ל דהא דאסרו תקיעת שופר רק בשבת ולא ביום טוב הוא משום דלאיסור כרת חששו לאיסור לאו לא חששו. וא"כ למה ליה לרבה לחדש הגזירה דשמא יעבירנו דלמא הטעם שמא יתקן כלי שיר. ואף דאותו הגזירה שייך ג"כ גבי יום טוב מ"מ לאיסור יו"ט שהוא רק לאו לא חששו:

יש לכאורה לתרץ באופן אחר עפ"י דאיתא במס' ביצה דף י"ז ע"ב מתניתין חל להיות אחר השבת כו' דכ"ע מיהת כלי בשבת לא מ"ט אמר רבה גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברה"ר כו' הא תינח בשבת ביום טוב מא"ל גזרו יום טוב אטו שבת ע"כ וקשה דכשם שגזרו שם בטבילת כלי יום טוב אחר שבת כ"כ הו"ל לגזור תקיעות שופר יום טוב אטו שבת:

שוב מצאתי שמקשה כן הט"א וי"ל דהא דגזרינן יום טוב אטו שבת אף דהוי גזירה לגזירה ביארו התוס' שם בד"ה גזירה בזה"ל דיום טוב ושבת אחת הוא ע"כ. ומעתה פשוט לומר דסברת התוס' לא שייכא רק בגוונא דאיסור טבילת כלים דבכל שבתות השנה נאסר הטבלת כלי וכיון דיום טוב ג"כ שבת מקרי הוי יום טוב ושבת חדא גזירה. אמנם בגוונא דהכא לענין תקיעת שופר בשבת שמצד גזיר' דשמא יעבירנו אין איסורו רק בשבת של יו"ט של ר"ה שחששו חז"ל דכיון דבהיל לקיים מצות תקיעת שופר יעביר ארבע אמות וזה לא שייך בכל שבתות השנה דהתקיעות בהם רשות וכיון דגזירה זו אינו מיוחדת רק לשבת אחת בשנה כשהוא ביום טוב של ר"ה וודאי לא שייך לומר דיום טוב ושבת חדא גזירה היא. כעין סברא זו ועל אופן אחר מצאתי בצל"ח על ביצה שם רש"י ד"ה לא שכיחא לפ"ז י"ל דשפיר הוצרך רבה לומר דהטעם איסור תקיעת שופר בשבת של ר"ה הוא משום גזירה חדשה לגבי תקיעה של מצוה שגזרו חכמינו ז"ל שמא יעבירנו ד' אמות שהטעם משום שבות שיש בכל תקיעות אף דרשות משום גזירה שמא יתקן כלי שיר דא"כ הי' צריכין לאסור אף ביום טוב. ואף די"ל דלא חששו לאיסור לאו מ"מ קשה ניגזור יום טוב אטו שבת ובשבת אסור מחשש איסור סקילה הרי ק"ו דטבילת כלים דביום טוב לא שייך כלל לגזירה שמא יעבירנו דמעביר מותר ביום טוב עכ"ז איסור השבות שבטבילת כלים בשבת גזרו גם ביו"ט אטו שבת דשבת ויום טוב חדא גזירה היא. מכ"ש בתקיעת שופר ביום טוב שיש ג"כ איסור לאו בתיקון כלי שיר רק שבמקום מצוה לא חששו לאיסור לאו מ"מ כיון שנאסר בשבת יש לאסור גם ביום טוב אטו שבת שגזרו בו משום איסור כרת ומה שתרצתי לעיל לא שייך הכא דהא הגזירה משום שמא יתקן כלי שיר הוא באמת על כל השבתות. לכן צ"ל דמצד השבות דשמא יתקן כלי שיר לא נאסר כלל תקיעת שופר בשבת דר"ה. ומטעם דמהר"ם פאדווה דאי הוי אסרו משום שבות זה הוי צריכים לאסור ג"כ ביום טוב והוי כביטל מכל וכל מצוה דאורייתא דתקיעת שופר וע"כ לא אסרו חז"ל תקיעת שופר דמצוה רק משום גזירה דשמא יעבירנו דלא שייכי ביום טוב ולגזור יום טוב אטו שבת ג"כ לא שייך לפי הגזירה ההיא דהא בתקיעת שופר דרשות שאינו בהול ליכא חשש דשמא יעבירנו וליכא איסור גזירה זו רק לענין תקיעת מצוה בשבת אחת כשחל בו יום טוב של ר"ה וכה"ג לא שייך לומר דיו"ט ושבת חדא גזירה היא כנ"ל. א"כ א"ש דאף לב"ש דס"ל דמעביר אסור גם ביום טוב מ"מ הא דלא גזרו רק בשבת ולא הוא כמ"ש בט"א דבמקום מצוה לא חששו רק לאיסור כרת ולא לאיסור לאו דהא דלענין גזירה דשמא יעבירנו לא שייך למיגזר יום טוב אטו שבת לפי הנחה הנ"ל יש לתרץ מה שהקשתי לעיל בפסחים (דף ס"ט ע"ב) איתא משמיה דרבה דאיסור הזאה בע"פ לרבי אלעזר הוא משום גזירה שמא יעבירנו כו' ומקשה הגמרא ולרבי אלעזר יעבירנו דהא אמר רבי אלעזר מכשירי מצוה דוחין את השבת. ומשני אמרי ה"מ דהיכא דגברא גופא חזי ורמי חיובא עלי'. אבל היכא דגברא גופי' לא חזי ולא רמי חיובא עלי' ע"כ. וקשה דהא ביום טוב של ר"ה שחל בשבת דרמי חיובא תקיעת שופר אגברא דמותר מדאורייתא להעביר אף בשבת לצורך תקיעה דמצוה לשיטתו דר"א במסכת שבת (דף קל"א ע"ב) דשופר וכל מכשירו דוחה שבת א"כ אמאי אסרו התקיעה בשבת משום שמא יעבירנו דהא גם אם יעבירנו לא אתי לידי איסור דאורייתא. לתרץ קושי' זו אקדים בראשונה דמה שהוצרך הגמרא שם בביצה לומר דגזרינן יום טוב אטו שבת דשבת ויום טוב חדא גזירה היא זה אינו מוכרח רק לשיטתייהו דב"ה אליבא דרבה דמפרש דטעמא דב"ה באיסור טבילת כלים בשבת הוא משום שמא יעבירנו. וקשה הא תינח שבת יום טוב מא"ל וצ"ל דס"ל לבית הלל דגזרינן יום טוב אטו שבת אבל לב"ש שם דאוסרים גם טבילת אדם בשבת ולא שייך טעמא דחשש מעביר וע"כ הטעם משום מתקן הוא וטעם זה שייך גם ביום טוב ולא צ"ל גזירה יום טוב אטו שבת וכתבו שם המפרשים דא"כ גם טבילת אדם ליתסר שלא נחית רבה לסברת רבא שם שמחלק בין אדם לכלים דבאדם נראה כמיקר ממילא נשמע לב"ש שאסרו גם טבילת כלים וטבילת אדם משום מתקן ליכא הוכחה שסוברים כב"ה דשבת ויום טוב חדא גזירה היא. שנית אף לר"א שסובר דגם מכשירין דוחה שבת מ"מ מכשירין שיש בהם מלאכה דאורייתא אינם מותרין אלא כשלא היה אפשר לעשותן מערב יום טוב (ועיין תוס' מסכת שבת (דף קל"ד ע"ב) ד"ה דלר"א שמחלק אליבא דר"א במכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט בין דאורייתא לרבנן וא"כ פשוט דתיקון כלי שופר שהיה אפשר לתקן מערב שבת וכה"ג אסור מדאורייתא אף כשהתיקון הוא לצורך מצות תקיעה והא דלא אסרו מטעם זה גם ביום טוב. לא קשה די"ל כדברי הט"א הנ"ל דלאיסור כרת חששו ולאיסור לאו לא חששו והא דלא גזרו יום טוב אטו שבת ג"כ לא קשה די"ל דר"א לא סביר' לי' סברא דשבת ויום טוב חדא היא לענין גזירה לגזירה דלא כב"ה ובפרט דר"א הוא מתלמידי ב"ש דלדידהו איסור טבילת כלים משום מתקן וע"כ אסור גם ביום טוב ולא משום גזירה יום טוב אטו שבת. ובלא"ה יש בזה סוגיות חלוקים עיין בתוס':

אמנם תירוצי הנ"ל על קושית הט"א אכתי קשה אליבא דרבא שסובר שם בביצה הטעם איסור טבילת כלים משום מתקן ולטעם זה הוצרך לדחוק ולומר הא דמתיר טבילת האדם בשבת הוא משום דמחזי כמיקר וב"ש חולק עם ב"ה בסברא זו. וקשה למה נד רבא מטעמא דרבה דב"ה אסרו טבילת כלים מטעם שמא יעבירנו ד"א ברה"ר. ולתרץ קושיא זו העלו גדולי המפרשים שהיה קשה לרבא הא תינח בשבת ביום טוב מא"ל ולא ניחא לי' לומר גזירה ביום טוב אטו שבת. ולפי זה דלית לי' לרבא הך סברא אפילו לב"ה נשאר קושיית הט"א הנ"ל ולשיטתו דרבא אמאי מותר אליבא דב"ש תקיעת שופר ביום טוב שחל בחול דהא לב"ש שסוברים דעירוב והוצאה ביום טוב שייך גם ביום טוב גזירה דשמא יעבירנו וא"ל כתירצו כמו שמתרץ הט"א דלאיסור כרת חששו ולאיסור לאו לא חששו דא"כ גם לדידן לא היה רבא צריך לטעמא דרבה גבי תקיעת שופר ובפשיטות הו"לל דטעם איסור תקיעה בשבת משום גזירה שמא יתקן כקושית מהר"ם פאדווה ובשבת דאיכא חשש איסור כרת חששו וביום טוב דליכא איסור כרת לא חששו במקום מצוה כנ"ל:

פרק שישי

ולולא דמסתפינא עלה בלבי לומר חילוק אחר נכון. לתרץ הקושיא של הט"א הנ"ל שמקשה למאן דלית ליה יו"ט עשה ול"ת אמאי אין מפקחין וכו' והא הרמב"ם במנין המצות מצוה קנ"ט כתב בזה"ל הוא שצוונו לשבות ביום הראשון מקרא קודש פ' בא כפי' קדשיהו והוא שלא תעשה בו כל מלאכה אלא מה שמיוחד לאכילה לבד כמו שביאר הכתוב וכבר קדם לשון אמרם שבת (דף כ"ה) האי שבתון עשה כלומר כל יום טוב שאמר השם בו שבתון הוא כאילו אמר שבות או תשבות כו' יעוי"ש וכן במצוה ק"ס וקס"א וקס"ו תפס לעשה מקרא קודש ולפעמים תופס לעשה שבתון ולפי זה י"ל דאף המ"ד שחולק אדרב אשי וסובר שאין לחשוב שבתון לעשה כיון שנאמרה שלא בלשון צווי מ"מ מקרא קודש הוי עשה שאמורה בלשון צווי בפרשה בא מקרא קודש יהיה לכם. ובפרשת אמור מקרא קודש יהיה לכם אשר תקראו אתם מקראי קודש. ומן הסברא דאם העשה אינו למודה רק ממקרא קודש שאין משמעותה רק להחזיק את היום בקדושתו בכל מצותיו ולמנוע מלעשות בו מה שהוזהר לעשותו וכמו שמרבינן ממקרא קודש האמור ביו"כ לקדשו בכסות נקי' וכדומה שאין שם מניעת מלאכה מפורשת בתיבת מקרא קודש רק כלל הוא שיהיה היום בכל קדושתו ולא יעבור בו על אחת ממצות ל"ת או עשה האמורים בפסוקים אחרים לקדושת יום זה. ואם אנו באנו לדון על איזה מלאכה האסור בו אז צריכים פסוק אחד המורה לנו האיסור על זה וממילא ניתוסף עליו גם העשה מפסוק מקרא קודש אבל ידיעת המניעה בפסוק מיוחד אין להמציא כלל איסור עשה מתיבת מקרא קודש. אבל למ"ד שהעשה נלמדת משבתון דהוי כאילו כתוב שבות או תשבות היא בעצמותה פתרונה על שביתה שישבות אדם מכל מלאכה. לפי זה י"ל דרבא אינו חולק על רב אשי אלא במה שסובר דשבתון עשה הוא אבל מודה שיש ביום טוב עשה הנלמדת ממקרא קודש ואם לא היה מיעוט שיהיה אסור שריפת קדשים ביום טוב ה"א דשריפת קדשים דוחה לא תעשה דיו"ט ותו לא משכחת שיהיה איסור הבערה בכלל ל"ת מלאכה הנאמר ביו"ט דהא בפסחים (דף מ"ז) מפלפל הגמרא דאהבערה לא מחייב מטעם הואיל וחזו לצורך. ומסיק שם הגמרא אפיק הבערה ועייל עצי אשירה כו' עיי"ש הרי למ"ד שסובר הואיל לא משכחת איסור הבערת עצים כ"א בעצי איסור הנאה דלא חזי לצורך יום טוב. אמנם לאותו ס"ד שיהיה מותר שריפת קדשים ביום טוב גם בעצי איסור הנאה היה שייך הואיל דחזי לשרוף בו קדשי' דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא נשאר גוונא שיהיה שריפת עצים שלא יהיה שייך בהם לומר הואיל וחזי לצורך מצוה. וכמו שרוצה הגמרא לומר שם בפסחים דאחרישה לא לחייב מטעם הואיל וחזי לכסות בו דם ציפור שהתירה ג"כ אינה רק מצד דחיי' דעשה דכיסוי דוחה איסור מלאכת חרישה כמו כן היינו יכולין לומר בהבערה לאותו ס"ד שיהי' מותר ביום טוב שריפת קדשים ותרומה טמאה וכל דברים הטעונים שריפה כגון חמץ בפסח ודכוותייהו והיה משכחת בכל יום טוב כמה גוונא שהי' הבערת עצים אף של איסור הנאה חזי לצורך הבערת שמצוה לשורפו וכיון שבזה מוציא הבערה מכלל איסור ל"ת דמלאכת יום טוב ממילא ליכא כלל עשה בזה מכללא דקרא מקרא קודש כפי מה שביארנו לעיל שאין להמציא מתיבת מקרא קידש עשה כ"א על דבר שיודעים בראשונה איסורו מפסוק אחר. וזה אינו לגבי הבערה לאותו ה"א דשייך ביה הואיל ויוצא מכלל הלאו דלא תעשה כל מלאכה לכך מצריך רבא ללמוד מקרא איסור שריפת קדשים ביום טוב. אבל רב אשי חידש דשבתון עשה הוא שמשמעותה לדעתו כמו שבות או תשבות שהיא ציווי מבוארת בעצמותה על השביתה מכל דבר שהוא מלאכה ובכללה גם הבערה ואף אם היה מוציאים הבערה ביום טוב מכלל ל"ת כל מלאכה היה נשאר באיסור מצד העשה דשבתון. ולכך לא צריך לדידי' למעט שריפת קדשים ביו"ט:

ולפי זה מיושב קושיית התוס' שהתחלנו בה דהא גבי כתישה אף דהוי אמרינן שיהיה מותר לכתוש לצורך כיסוי והוי אמרינן גם הואיל להתיר ביום מ"מ שם איסור כתישה אסור ביום טוב בדברים שאינם ראוים לזריעה כי דברים שאינם ראוים לזריעה אינם ראוים לכסוי ולא שייך בהם הואיל וכיון שיש גוונא שלא יהי' שייך בהם הואיל ונשאר איסור הכתיש' הרי כלולה גם מלאכת כתישה בכלל לא תעשה מלאכה הנאמר ביו"ט וממילא חל בזה גם עשה הנלמד ממקרא קודש ותו לא אפשר להתיר הכתישה אף לצורך הכסוי דיו"ט עשה ול"ת:

ובזה תרצתי גם בסוגי' דבפסחים (דף מ"ז ע"ב) שלשה קושיות דמאי מקשה הגמרא אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור תיפוק ליה דיום טוב עשה ול"ת. שנית ג"כ קושיית התוס' ד"ה כתישה ביום טוב מי שרי שהקשה ריב"א מאי פריך הא וודאי שרי כמו חרישה. וקושי' שלישית דלפי מסקנת הגמרא נראה דלפי מה דפסקינן כרבה דאמרינן הואיל ליכא חיוב בחרישה רק במתונתא (ולמה פסק הרמב"ם בסתם דהחורש ביום טוב חייב ולא ביאר דז"א רק במתונתא) ולפי דברי הנ"ל יש ליישב דשפיר מקשה הגמרא אחרישה לא לחייב דלאותו ה"א דלא משכחת כלל חרישה שלא יהיה חזי לכיסוי דחרישה אינו אלא בדבר הראוי' לזריעה וכל הראוי לזריעה ראוי לכסוי וע"י הואיל תהיה מותרת גם שלא לצורך כיסוי ובזה יוצאת כולה מלאכת החרישה מכלל ל"ת דלא תעשה כל מלאכה וממילא ליכא למשמע איסורא דעשה על זה מפסוק מקרא קודש, ומתרץ הגמרא באבנים מקורזלות וע"ז הקשה הגמרא הא חזי לכותשן וא"ש תירוצו של הגמרא כתישה ביו"ט מי שרי דהא אף אם נתיר כתישה לצורך כיסוי ונאמר הואיל גבי כתישה עכ"ז לא תצא מלאכת כתישה מכלל הלא תעשה דאכתי משכחת כתישה אסורא בל"ת בכותש דברים שאינם ראוים לכיסוי וכיון שהוא עכ"פ בכלל הל"ת דיום טוב אתי על מלאכת החרישה גם העשה ממקרא קודש והוי יום טוב עשה ול"ת ואינה נדחת אף בצורך מצות כיסוי הרי מיושבים ב' קושיות התוס' הנ"ל והשתא מסולקת גם הקושי' השלישית דלפי המסקנא במתונתא הרי גם במלאכת חרישה יש גוונא דלא שייך הואיל וע"כ גם מלאכת החרישה ביום טוב מכלל ל"ת דלא תעשה מלאכה וחלה גם עשה מקרא דמקרא קודש ותו אינה נדחית אף לצורך כסוי כמו שביארתי לענין כתישה ולכך חייבים מלקות על כל חרישה ביום טוב דלא שייך הואיל כנ"ל ולחזק דברי הנ"ל אציע מה שמקשים התוס' ברכות (דף כ' ע"א) ד"ה שב ואל תעשה שאני וא"ת נזיר וכ"ג קום עשה הוא דיטמא למת מצוה. ותירץ רש"י דקרא גלי לן דלאוי דלא יטמא לא נאמר גבי מת מצוה. ולא נהירא דא"כ כל מקום שעשה דוחה ל"ת לקרי שואל"ת והאיך קרא לי' דחיי' אימא שאינו דחיי' דהתם לא נאמר הלאו וכו' יעויי"ש היוצא מכלל דברי החוס' שיש צד סברא לומר לכאורה בכל דחיית עשה לל"ת שלא יהיה נקרא דחי' רק דהתם לא נאמר הלאו. ומה שבאמת אין אומרים כן גבי דחיית עשה לל"ת שהיא מצד סברא הנ"ל כיון שאף שמותר אותו דבר מצד דחי' מ"מ אין הפקעת האיסור מכל וכל דהא עדיין אותו לאו נשאר בתוקפו למנוע עשות דבר זה במקום שאין עשה כנגדה. וכיון שכן גם במקום עשה לא הוי אלא דרך דחי'. משא"כ היכא שאי הוי אמרינן שאין איסור הלאו במקום עשה וע "ז לא תהא מנוע גם שלא במקום עשה כמו במלאכת יו"ט. דמצד הואיל יכולים להתיר גם שלא במקום מצוה כנ"ל שפיר יש סברא לומר שאינו בגדר דחי' רק שלא נאמר כלל הלאו ע"ז. ותו אין לומר עשה מקרא דמקרא קודש. בגוף הראי' שהבאתי משיטת דר"ת וכו' יש לומר בענין אחר. וגם דיקדוק הגמרא יתיישב בלשונו סוף סוף וכו' כאשר דקדקתי כבר יתיישב בזה כאשר אבאר דלכאורה יש להקשות מאי מקשה יום טוב עשה ול"ת דהא באמת לא מורינן להשואל יכתוש לצורך כיסוי רק שיוציא הדקר נעוץ בעפר תחוח ובספק לא מתירין גם בזה דדלמא יזדמן שיהיה רגבים ויבא לידי כתישה אבל בודאי אף אם יבא לכך ג"כ לא יעבור על הל"ת משום דעשה דכיסוי דוחה לל"ת (ויעויין ברש"י ד"ה שכ' שעפ"י רוב אין בא לידי כתישה) ולפי זה י"ל אף שיו"ט היא ל"ת ועשה מ"מ כשיהיה המקרה שיבא לידי כתישה לא יעבור על הל"ת דל"ת נדחת כדברי הריב"א בתוס' מס' חולין (דף קל"ט ע"א) וכן כתב הריטב"א בחידושיו לב"מ והוא שם באס"ז דאף שיש עשה ול"ת נדחה הל"ת מפני עשה ולא נשאר רק עשה דאין עשה דוחה עשה דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה ממילא פשיט לומר כאן גבי כיסוי שמותרין להוציא הדקר הנעוץ בעפר תחוח דלכך לא חששו שמא יזדמן שיצאו רגבי עפר ויבא לידי כתישה דאף אם יהיה כך לא יעבור על הלאו דיו"ט דעשה דכיסוי דוחתו ולא יבא רק לידי איסור עשה דיום טוב משום ספק איסור עשה דיום טוב לא חששו לדחות העשה שלפנינו שמחויב לכסות דמה"ת לדחות בודאי העשה אשר לפנינו מצד חשש דלמא ע"ד מיעוט יזדמן שעי"ז יעבור עשה אחרת ויעויין בפתיחת ספר משבצות זהב שמפלפל אם בכלל ושמרתם את משמרתי שנלמד ממנו לעשות משמרת למשמרת הוא לעשות משמרת מ"ע יעויי"ש. אבל בכוי חששו שמא אינה חייבת כסוי וכשיכתוש רגבים לצורך כיסוי יעבור על ל"ת דמלאכה יו"ט ומאי מקשה הגמרא:

ונראה לי דלכאורה גם תירוץ הגמרא בהדי דכתיש קא מכסה צריך ביאור דהא באמת הבא לשאול אין מתירין לו לכתוש. ודברי הגמרא אינם רק באם ישגה אדם ויכתוש ג"כ לא יכשול משום דעשה דכיסוי דוחאת וע"ז מקשה הגמרא דהא לא הוי בעידנא כלומר א"כ אם באמת יבא לידי כתישה יעבור אלאו. ולפי זה מאי מתרץ הגמרא בהדי דכתיש קא מכסה מאי פסקא שיצמצם הטועה ועושה שלא בהוראת ב"ד שיהיה הכתישה וכסוי בב"א. הא החשש לעינים דלמא כשיהי' רגבים יכתשם ואח"כ יכסה ובכה"ג דליכא בעידנא לא יהיה מקום לדחיית. ואפשר לומר דהא פילפול זה היא אדברי רבה שמחלק בין ספק לודאי מטעם חשש כתישה והרי רבה סבר בר הואיל. וכיון שמשכחת שתהיה נדחית ל"ת דכתישה מפני עשה דכסוי דהיינו בגוונא שהיא בעידנא היינו היכא שבהדי דכתיש קא מכסה ממילא מותר אף שלא בעידנא מצד הואיל וכמו שהקשה רב חסדא לרבה כדאיתא בפסחים דף מ"ו. אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם ציפור וכו' יעויי"ש. דמוכח להדיא דמצד הואיל הי' ראוי להתיר החרישה ביום טוב אף שלא לצורך כסוי מכ"ש שיש להתיר כתישה שלא בעידנא דמכסה מצד הואיל דבהדי דכתיש קא מכסה ומובן שפיר תירץ הגמרא דבהדי דכתיש קא מכסה. ולפי זה א"ש סוף סוף יום טוב עשה ול"ת ואין לתרץ כנ"ל דלמא לא העמידו דבריהם לבטל מ"ע דכסוי רק משום חשש עבירת ל"ת וכנ"ל ז"א דעכ"פ כיון שיש ביום טוב גם עשה א"א עוד לומר הואיל דמותר בעידנא דבאמת גם כשהיא בעידנא אסורה הכסוי מחמת העשה דיום טוב שאינו נדחת מפני העשה דכסוי וכיון שיש גם בעידנא מניעה מצד העשה דיום טוב תו אי אפשר לומר הואיל דלא דמי להואיל דאי מקלעי אורחים דאי מקלעי אורחים הוי היתר גמור משא"כ כאן דאף אי מקלעי שיכסה בהדי דכתיש עובר אעשה דיום טוב ולא אוצ"ל לו מצות עשה דכסוי רק לדחות הל"ת דיום טוב ואין זה בגדר ההיתר שנאמר מחמתו הואיל. וממילא כשכותש ואין הכיהוי בהדי דכתיש שאינה בעידנא עובר על הל"ת דיום טוב דכיון שלא היה בעידנא ליכא דין דחי' והואיל ג"כ לא שייך שס כנ"ל ומקשה הגמרא שפיר סוף סוף וקושי' זו אינו רק אחר התירוץ הקדום בהדי דכתיש קא מכסה. והכוונה דאכתי קשה דלמא לא יצמצם לכסות בהדי דכתיש ויבא גם לידי איסור ל"ת דא"ל דגם באינו בעידנא מותר מטעם הואיל שמותר בעידנא ז"א דהא יום טוב עשה ול"ת היא והרי יש גם בעידנא איסור מצד העשה ותו לא שייך דין הואיל להתיר הל"ת כשאינו בעידנא ואין לדחות דברי הראשונים דאי מטעם הואיל א"כ גם בכוי ליכא עבירה דהא כל כתישת עפר מותר מהאי טעמא ביום טוב מצד הואיל וחזי לכיסוי דם במקום מצוה דלזה יש לומר דהא אף לרבה שסובר הואיל מ"מ אסור מדרבנן והעמידו דבריהם באיסור זה לדחות כיסוי כוי שהוא ספק משא"כ חי' או עוף ודאי:

דין ב

אי בעינן שבאותו הדבר שעובר על הלאו יקיים העשה:

פרק ראשון

הנה בס' ט"א חידש סברא זאת דבעינן שבאותו דבר בעצמו שעובר הל"ת יתקיים העשה דומיא דכלאים בציצית ועי"ז יתורץ קושית התוס' בעירובין דלכך לא דחי עשה דמתן ד' את הלאו דבל תוסיף. ואח"כ דחה סברא זו דא"כ מאי פריך הגמרא בזבחים גבי יוקדש להיות כמוהו ליתי עשה ולדחי ל"ת הא באכילת הפסולין שנבלעו לא מקיים העשה רק בהכשר שנבלע בו ש"מ דלא בעינן באותו דבר בעצמו. והנה לפע"ד נראה דאין מזה סתירה דלעולם י"ל דבעינן באותו דבר ממש קיום העשה והכא שאני דבלא"ה נפלאו רבים בכאן על דברי רב אשי שמתרץ יקדש עשה והוקשו דא"כ אמאי אמר רב אשי בפסחים דהוי נזיר וחטאת שני כתובים הבאים כאחד דהא אי לא הוי כתיב יקדש בחטאת אף דהוי ילפינן מנזיר להמלא"ס הוי נדחה האיסור מעשה דאכילת קדשים:

עוד ראיתי קושי' שמביא בשער המלך בשם חדושי הרשב"א דבעירובין דף ק' אם נתערב דם מתן א' במתן ד' ר' יהושוע אומר ינתן במתן א' ולא במתן ד' משום בל תוסיף. ומקשי' בתוס' דליתי עשה דמתן ד' ולדחי ל"ת דבל תוסיף ומתרצים דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע"י פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ"ל א"כ מאי מקשה הגמרא בכאן וניתי עשה כו' הא בכה"ג דבא ע"י פשיעה אינו דוחה ל"ת. גם יש לדקדק בלשון רש"י בד"ה אמאי תפסול משום האי פורתא למה מדייק רש"י בדבריו שהוא פורתא ועוד הא רש"י בעצמו כתב שם בד"ה עד שיבלע כו' מכאן אנו למידן המל"א בקדשים א"כ אמאי קרי להו פורתא:

ונראה לתרץ הכל דאיתא בפסחים דף נ"ט אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטורת ונרות ופסח ומחוסר כפורים בע"פ שטובל שנית ואוכל את פסחו לערב וקאמר שם בגמרא דהטעם דעשה פסח שיש בו כרת דוחה לעשה דהשלמה ומקשים התוס' דהא לא הוי בעידנא. ומתרץ ר"י דדוקא בל"ת דחמיר בעינן בעידנא וכו' אבל עשה דחמיר דוחה עשה הקל בכל ענין וכו' יעו"ש והסברת הדבר דהא דצריכים גבי דדחי עשה לל"ת שיהי' בעידנא היא משום דבעינן דומיא דכלאים בציצית כדאיתא בשבת (דף קל"ב) אמר רב אשי היכא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת א"נ כלאים בציצית דבעידנא דמתעקר לאו קא מקיים עשה כו' והדבר פשוט הא דצריכים לימוד לדחיית עשה לל"ת מכלאים משום דמסברא חיצונה היינו אומרים כיון דלאו חמור מעשה אינו נדחה מעשה אבל בחמור נגד קל לא צריך לילף מכלאים בציצית דבלא"ה ידעינן מסברא דחמור דוחה הקל ואמרינן חטא כדי שיזכה ולכך לא בעינן דומי' דכלאים ולא צריך בעידנא כמו כן מה שמחלקים התוס' בבא ע"י פשיעה היא ג"כ משום דבעינן דומי' דכלאים אינו רק במקום שאינו חמור נגד הקל אבל בחמור נגד הקל דוחה אף ע"י הפשיעה. ומזה הטעם דוחה עשה דפסח ומחוסר כפורים עשה דהשלמה אף שהדחיי' באה ע"י פשיעה ששכח להביא קרבנותיו קודם התמיד. א"כ לכאורה י"ל בפשיטות לפי המבואר בתוס' מסכת שבועות דעשה חמור מאיסור דחצי שיעור א"כ חמיר העשה דיאכלו מאכלים קדשים מהאיסור שיש בה ע"י בליעה מקדשים פסולים כיון דלא נבלע אלא פורתא רק דעדיין קשה כיון דהיתר מצטרף לאיסור אינו בגדר חצי שיעור כיון דלולי הדחיי' היה חיוב מלקות ע"ז משום דהיתר מצטרף להחצי שיעור של איסור ושב כאלו כל הזית איסור לכן נראה לי דביבמות דף ה' איתא דלכך לא ילפינן נזיר ממצורע דעשה דוחה ל"ת ועשה דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכמו כן בכמה מקומות בש"ס מבואר דדבר שישנו בשאלה קיל נגד דבר שאינו בשאלה. והנה התוס' בזבחים בסוגי' דיקדש ד"ה ניתי עשה כתבו לאו אתאכל כחומר שבה פריך שתאכל בלילה ולמחר כשלמים דהאידנא דה"ל נותר ואין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אלא אם פסולה היא תפסול כו' א"כ אשאר פסולין דליכא כרת כגון שנשחטה בלילה ולן דמה חוץ למקומה. וא"ת דגזה"כ היא כו' וי"ל דקרא איכא לאוקמי בבשרה אתאכל כחומר שבה כו' עיי"ש. ובכריתות דף י"ג ע"ב על משנה דיש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב כו' כתבו בתוס' ד"ה ד' החטאות ואשם אחד וא"ת אמאי לא חשב ה' כגון נשבע שלא לאכלו ואכלה וי"ל מידי דאיתי בשאלה לא קתני ומוקדשין דתנא אף על גב דהוי בשאלה מ"מ השתא שנשחטה ונזרקה דמן כהלכתן ליתא בשאלה כו' ע"ש. לפי זה לגבי מ"ע דאכילת קדשים לא משכחת שיהיה בשאלה כיון שהיא נעשה כהלכתו ליתא תו בשאלה וקדשים פסולין שנפסלו ע"י שחיטה או זריקה שלא כהלכתו ישנן בשאלה. א"כ הוי איסור אכילת קדשים פסולן קיל מחמת שישנן בשאלה נגד העשה דאכילת קדשים כשרים והוי חמור נגד קל ולא צריך דומי' דכלאים ושפיר מצי למדחי אף כשבאה ע"י פשיעה. וא"ל דהא הברייתא דיקדש הוא מספרא ולפי המבואר תוס' מס' פסחים מבואר, כספרא דחולין שנשחטו בעזרה אסורין מדאורייתא ולדברי רש"י שם אף לר"י חולין שנשחטו בעזרה אסורין באכילה מדאורייתא וסתם ספרא ר"י א"כ תו ל"ל דלכך מדחה איסור דאכילת קדשים פסולין משום שישנן בשאלה דהא אף לאחר שאלה יהיה אסור משום חולין שנשחטו בעזרה. ז"א דהא כיון דאין היתר מצטרף לאיסור רק בקדשים א"כ בחשב"ע אין המל"א ולא הוי רק חצי שיעור משום פורתא שנבלע דקילא טפי ועומדת לדחות בלא"ה מהעשה דאכילת קדשים לכן מדייק רש"י אמאי תפסול משום האי פורתא כיון דאין רק פורתא הוי ממ"נ חמור נגד הקל כנ"ל:

ומעתה מיושב קושיית העולם הנ"ל דא"ל דנילף מנזיר דהמל"א בכל איסורין דא"כ למה לי דכתב רחמנא יקדש גבי חטאת דהא כל איסורין ילפינן מנזיר דא"ל דס"ד דבחטאת תדחה העשה את הל"ת דז"א דהא בבא ע"י הפשיעה אינו נדחת רק בחמור נגד קל וכאן ליכא קולא באיסור הנבלע אי משום דאיתא בשאלה הא ישוב לאיסור חשב"ע ולמאי דסברינן האי דינא דבכל אסורין המל"א גם בחשב"ע ולא הוי פורתא כיון דהמל"א הרי כל הבשר לאיסור יחשב כנ"ל. היוצא לנו מזה דחמור נגד קל לא צריכין שום דבר שיהיה דומה לכלאים בציצית ממילא י"ל כסברת הט"א דבכל מקום בעינן שבאותו דבר שמקיים העשה נדחה הל"ת ואף על פי כן מקשה הגמרא גבי יקדש דהא לא הוי אלא פורתא והוי חמור נגד קל ואי משום המל"א ז"א דההיתר שנעשה ממנו איסור מחמת הצירוף יש קיום העשה דאכלו את הבשר בעצמותה ותוכל לדחות אף ל"ת גמור דלענין זה הוי דומי' דכלאים ונגד הבליעה הוי חמור נגד הקל:

ובהמשך זה יתורץ קושית המפורשים בסוגי' דפסחים דף ל"ה אלו דברים שאדם יוצא ידי חובתו בפסח בחטים ובשעורים כו' ויוצאי בדמאי ובהקדש שנפדו והכהנים בחלה ובתרומה אבל לא בטבל פי' רש"י אבל ישראל בתרומה לא כדיליף לקמן לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאינו מוזהר על חמוצו אלא משום חמץ אתה יוצא בו י"ח מצה יצא זה יש איסור מחמת איסור אחר וכו' עכ"ל ובגמרא שם ת"ר יכול יוצא אדם בטבל שלא נתקן כו'. אלא בטבל שלא נתקן כל צרכו שנטלה ממנו תרומה גדולה ולא נטלה ממנו תרומת מעשר ולא מעשר שני ואפילו מעשר עני מנין ת"ל לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים וגו' שאיסורו משו' בל תאכל עליו חמץ יצא' זו שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ואיסור' דחמץ להיכא אזלי אמר רב ששת הא מני ר"ש היא דאמר אין איסור חל על איסור דתניא ר"ש אומר האוכל נבילה ביוה"כ פטור (ר"ל מחטאת) רבינא אמר אפילו תימא רבנן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ בלבד אלא משום בל תאכל טבל מידי בלבד כתיב אלא מחוורתא כדרב ששת עכ"ל הגמרא. ומקשים לפי מסקנת הגמרא מה שאין יוצאין בטבל אינו רק אליבא דר"ש שסובר אין איסור חל על איסור א"כ לדידן דס"ל אחע"א מהראוי שיצא אדם י"ח בטבל והרמב"ם פוסק דאין יוצאין בטבל ובכל איסורים סובר אחע"א. והנה בר"ן מפרש הטעם במשנה משום מצוה הבאה בעבירה. וקשה לפ"ז ל"ל לר"ש למילף מפסוק דלא תאכל הא ר"ש בעצמו סובר מצוה הבאה בעבירה לא הוי מצוה כמבואר ריש פ' לולב הגזול ומבואר שם שכמה קדמונים שאף לשיטת הסוברים מצוה הב"ע אינו אלא מדרבנן אליבא דר"ש היא מדאורייתא דהוא יליף מקרא דדברי קבלה והבאתם את הגזול ואת הפסח גזול דומי' דפסח מה פסח אין לו תקנה אף גזול בין לפני יאוש בין לאחר יאוש והתוס' שם מקשה קושי' כיון דמצוה הבב"ע מדאורייתא ל"ל למעט טבל ת"ל משום מצוה הבב"ע וגם מקשים המפרשים דמאי מצוה הבב"ע שייך כאן בגוונא שאין לו מצה אחרת דיכולה העשה דמצה לדחות הל"ת דאיסור ומתרץ בשא"ר דשאני טבל שהיא במיתה ואין עשה דוחה ל"ת שיש בו מיתה בידי שמים והניח בקושי' על הרמב"ם דפוסק דבכל איסורין אין יוצאים אף היכא שיש לאו בעלמא כגון היכא שלא ניטל ממנה מעשר עני יעויי"ש שהאריך. ובמס' קידושין דף ל"ח ע"א מביאים בתוס' קושיית הירושלמי על פסוק ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מעיקרא לא אכל דאקריבו עומר והדר אכל דהא הי' צריכים לאכול מצה דעשה דמצה דוחה ל"ת דחדש. ומביאו שם שתירץ בירושלמי דאין עשה דקה"ד דוחה. אמנם בריש יבמות מביא דאדרבה עשה דקה"ד חמירי א"כ ע"כ צ"ל שבודאי אכלו אז מצה מחדש וקרא לא חשיב ליה כיון שלא היה אכילת קבע שאין לה הפסק כמו ממחרת הפסח ואילך וכמבואר בחידושי הריטב"א. עכ"פ נשמע מני' דעשה דמצה דוחת ל"ת של מאכלות איסור א"כ נשאר הקושי' על הרמב"ם ונ"ל דלשיטת הרמב"ם ליכא דין דחיית עשה לל"ת במאכלות אסורות רק בהנך שני מקומות שמצינו מפורש גבי יקדש להיות כמוהו וגבי מעבור הארץ. ואקדים לתרץ קושיית חכמי לוני' על הרמב"ם בפסחים דף כ"א דאמר ר' אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו א' איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה כו'. בשלמא לר"מ דאמר אחד גר ואחד נכרי בין במכירה בין בנתינה מדאיצטרך קרא למשרי נבילה בהנאה הא כל אסורין שבתורה אסורין בין באכילה בין בהנאה) אלא לר"י דאמר לדברים ככתבן הוא דאתי הא כל איסורין שבתורה מנ"ל דאסורין בהנאה. נפקי לי' מלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלבים ואי אתה כו' ור"מ אותו אתה משליך וכו' ואי אתה משליך חולין שב"ע ואידך חשב"ע לאו דאורייתא והרי גיד הנשה דרחמנא אמר ע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיה"נ. ותנן שולח אדם ירך לנכרי וגיה"נ בתוכו מפני שמקומו ניכר קסבר ר' אבהו כשהותרה נבילה הוא וחלבה וגידה הותרה הניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט מא"ל מאן שמעת לי' דאמר אין בגידין בנ"ט ר"ש דתניא האוכל מגיד הנשה של בהמה טמאה ר"י מחייב שתים ור"ש פוטר ר"ש ה"נ דאסר בהנאה דתניא גיה"נ מותר בהנאה ור"ש כו' עכ"ל הגמרא ורמב"ם פוסק דאין בגידין בנ"ט וסובר דגיה"נ מותר בהנאה אף שסובר כר' אבהו. והמ"מ מביא בשם הרמב"ן דלרווחא דמלתא אתמר האי סוגי' אבל למסקנא מותר גיה"נ בהנאה אפילו אס"ד דאין בגידין בנ"ט יעו"ש ובפ"י כתב דזה דוחק שיהיה שקלא וטריא לרווחא דמלתא כו' יעו"ש. ובלא"ה צריכים להבין למה באמת לא מתלי דין הנאת גיד ביש בגידין בנ"ט או לא:

תוכן העניינים

ברוך טעם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה