ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שער א
דין א
בדין ביטול איסורים היתר בהיתר כגון חמץ קודם פסח ושארי דברים כיוצא בהם אי בטל
פרק ראשון
הנה הר"ן בתשובותיו סי' נ"ז כתב אם החטים מותר לטחון כח מבוקעת עם שאינו מבוקעת ויש לחוש בזה משום מבטל איסור לכתחלה הוי יודע שהראב"ד ז"ל סובר דמדאורייתא אין מבטלין איסור לכתחלה ומ"מ אפילו לדבריו באם מבטל בעודו היתר לא שמענו שיהיה אסור כל שנתבטל בזמן התירו. אבל יש בכאן שני ספיקות האחת שנוכל לומר שאין היתר מתבטל בהיתר. ובפ' בתרא דע"ז מוכח כן ה"נ בזמן היתירם יש לדון ולומר שאין מתבטל מתי יתבטל לאחר איסורו ונמצא דהוי מבטל איסור לכתחלה ע"כ דברי הר"ן. ויעויין בס' תמים דעים שטעם הסוברים דהיתר בהיתר לא בטל ילפינן לה מדין מצות שאין מבטלין זא"ז. ומקור הדין הוא בזבחים דף ע"ח אמר ר"ל פגול ונותר וכו' שבללן וכו'. מ"ט איסורין מבטלין זא"ז עוד בדף ע"ט דאמר ר"א כשם שהמצות אין מבטלין זא"ז כך איסורין אין מבטלין א"ז מאן שמעית לי' דאמר מצות אין מבטלין זא"ז הילל דתניא אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורכן בב"א ואכלן משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו ופוסק הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות פ"ה כר"א ומקשים עליו דהא ר"א למד דינו מהילל ובפסחים מסיק דרבנן פליגי עליו ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר. ומעתה א"א להחליט ולומר דאין איסורין מבטלין זא"ז ולחייב ע"ז מלקות. ויעוין ברמב"ן פסחים שהקשה על ר"א היאך מביא ראי' מהילל ורבנן פליגי עליו ומדחיק לומר דבאמת גם מרבנן מוכח רק הילל אמר בהדיא דין הכריכה. ולפענ"ד נראה לישב בפשיטות דהנה התוס' הקשו דמנ"ל דמצות אינן מבטלין זא"א דלמא שאני הכא דגלי קרא דכך יהיה מצותן ולפענ"ד לא קשה מידי דשפיר מוכח מהילל דזו סברא חיצונה דמצות אינן מבטלין זא"ז דאל"כ למה הי' כורכן ביחד, ואי משום דגלי קרא ז"א דהא פסקינן כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא וכאכילה חדא חשיבא כמבואר בלבוש וט"ז בהל' פסח ואי מצות מבטלין זא"ז יש לומר דכונת הכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בתוך אכילת פרס אבל לא בב"א דמצות מבטלין זא"ז ומדהי' אוכלן בב"א ש"מ שזו היה להם לסברא חיצונה דמצות אין מבטלין זא"ז והיה עושה למצוה מן המובחר שיאכל בב"א מלאכול בתוך א"פ. ורבנן פליגי עליו דאין משמעות הכתוב דעל מצות ומרורים יאכלוהו שיאכלנו בב"א. אבל על מה שהיה להילל לסברא חיצונה דמצות אין מבטלין זא"ז מסתמא לא פליגי עליו רבנן כל כמה דלא מצינו דפליגי בהדיא (א) וא"ש פסקא של הרמב"ם דפסק כר"א. ור"ל שפסק דאיסורין מבטלין זא"ז יכול לסבור כאביי דכבא"פ לאו דאורייתא. גם אפילו לשיטת התוס' בנזיר ובפסחים דאביי ג"כ ס"ל דכבא"פ דאורייתא אך לא ע"י תערובות א"כ ליכא ראי' מהילל כקושיית התוס' דשאני הכא דגלי קרא. אבל בעלמא מצות מבטלין זא"ז. וכ"ת למה היה אוכלן בב"א היה לו לאכול בתא"פ כנ"ל ז"א. דהא כזית בכא"פ ל"ד אבל ר"א מסתמא ס"ל כר"י רבי' דכזית בכא"פ דאוריי' א"כ שפיר מוכח מהילל דמצות אין מבטלין זא"ז וכנ"ל. ועוד יש לתרץ דומה קצת לאופן שכתבנו דהנה התוס' מקשים בזבחים דלמא אכל הילל הרבה מכ"א ויש עכ"פ כזית טעם מכ"א ומתרץ בה"ז עפ"י דברי המרדכי שכתב לתרץ דהא דאין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה אבל מרוסק מחזיק טפי וכתב בה"ז דעכ"פ יותר מג' זתים אינו מחזיק אף מרוסק ולא קשה קושיית התוס' דהא לא היה יכול לאכול בב"א יותר מג' זתים עכ"ד בה"ז והיינו לפי הגירסא שברא"ש פרק ע"פ כורכן ואוכלן הנ"ל צ"ל שלא היה לפניהם רק הגירסא שלפנינו כורכן בב"א ואוכלן בב"א. ולהתוס' אבל עדיין י"ל שאכילה לא היה בב"א כ"א כורך בב"א ואוכל מהם בתוך א"פ ושפיר הקשו התוס' דלמא לקח מכ"א הרבה, ולפי גירסת הרא"ש א"ש תירוצו של בה"ז. ולפי"ז מיושב קושיית התוס' הנ"ל שהקשו דשאני הכא דגלי קרא אבל בעלמא מצות מבטלין זא"ז. ז"א דהא אין כאן גילוי כלל די"ל דכוונת הכתוב שיאכלוהו כרוכים אך לא בב"א דמצות מבטלין זא"ז. אולם יאכל בתוך א"פ ויקח מכל מין הרבה בכדי שלא יבטל אחד את חבירו ומדהי' אוכלן בב"א לא היה יכול לאכול מכל מין הרבה ש"מ דאין מצות מבטלין זא"ז אבל לר"ל דסובר דכזית בכא"פ ל"ד עכ"פ ע"י תערובות לשיטת התוס' ממילא לא שמעינן דבעלמא אין מצות מבטלין זא"ז דלעולם איכא למימר דמבטלין ושאני הכא דגלי קרא כקושיית התוס'. וכ"ת דהא לא גלי הכא כלל די"ל דלקח מכ"א הרבה ואוכלן בתא"פ ז"א דהא לר"ל כזית בכא"פ ל"ד. היוצא לנו מזה דלר"ל ואביי שסוברין דכזית בכא"פ ל"ד ולא מוכח מהילל סוברין דמצות מבטלין זא"ז וממילא היתר בהיתר בטל ולר"א ור"י כזית בכא"פ דאו' מוכח מהלל דמצות אין מבטלין זא"ז וה"ה היתר בהיתר לא בטל וקצת הוכחה לזה מדברי הגמרא נזיר דף ל"ז א"ל אביי ממאי דהאי משרת להיתר מל"א דלמא ליתן טכע"ק הוא דאתי ולאביי מעיקרא קא קשי' לי' כל הלין תיובתא הדר אמר ליתן טכע"ק בתר דשני ליה א"ל דלמא ליתן טכע"ק. ולכאורה מאוד יפלא איך נהפך אליו הסברא מהיפוך להיפוך בלי שום טעם וראי' כלל ומאי חידש לו התרצן ס"ס מעיקרא היה לו לסברא דבכל איסורין י"ל המל"א ומתוך זה הרבה להקשות על ר"ד. ולבתר דמשני לי' ר"י מקשה עליו דלמא גם בנזיר אין להיתר מל"א אך לטכע"ק אולם לדברינו הנ"ל א"ש דהנה בחולין דף ק"ח אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש אפילו ליכא נ"ט נמי. ופירש"י דהחידוש הוא דכל חד באנפי נפשי' שרי והוא נגד סוגי' גמרא פסחים דחידוש הוא אי תרו ליה כלו יומא בחלבא שרי. והנה לכאורה י"ל זה. דלפי מה דאיתא בחולין כי אתא רבין אמר ר"י מלוח אינו כרותח כבוש אינו כמבושל אמר אביי הא דר' אבין ליתא דהאי פנכא כו', והנה הרמב"ם ז"ל לא הזכיר דין כבוש כמבושל וכתב האחרונים דלכך לא הזכירו דהא דרבין לא נדחה רק במליחה ולא בכבוש א"כ לפי"ז לא הוי חידוש דתרו כולא יומא ושרי דהא כבוש אינו כמבושל לכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש דהאי לחודא שרי. אך באמת ז"א דאף אם כבוש אינו כמבושל מ"מ יש מציאות בליעה מעט מעט בכבישה כדאיתא במתניתין בע"ז דף כ"ט נודות הנכרים דלכך מפרש רש"י שהכניסה לקיום ורבינו אשר שם מפרש ששוהא מע"ל דהנה רש"י לשיטתו דלא אמרינן כבוש רק בחומץ וציר ואינו אוסר רק במכניסו לקיום ונבלע עכ"פ במשך זמן מרובה והנך רואה דגם למ"ד כבוש אינו כמבושל מ"מ בולע מיהת במשך הזמן מעט מעט. וע"כ צ"ל כן לשיטת הסוברים שאין כבוש רק במשך שלשה ימים תקשה להו מדברי הגמ' דאי תרו ליה כולא יומא בחלבא שרי א"ו אף שאינו כמבושל מ"מ בולע במשך הזמן וכן נראה מדברי התוס' בחולין ד"ה חדוש הוא דכתבו אע"ג שנבלע החלב בבשר אע"פ שהוא צונן לפי שהוא צלול והבשר שוהה בתוכו. ודברים אלו הם אך למותר כי בקצרה הוי להו לומר דכבוש כמבושל. גם קשה דהא מטעם כבוש גם החלב מקבלת טעם בשר והם לא כתבו רק שנבלע החלב בבשר א"ו כוונתם דגם למ"ד דל"א כבוש כמבושל מ"מ בשר הנשרה בדבר צלול שאף שהצלול אינו מקבל טעם מהבשר מ"מ הבשר שואב בתוכו ומקבלת בליעה מהצלול שדרכו להמשיך מעט מעט לתוך הבשר כאשר החוש מעיד. ונמצא שפיר החדוש מה דתרו כולו יומא בחלבא דשרי דשפיר בולע מיהת בדלא כבוש כמבושל. ותקשה לרש"י ז"ל דל"ל לפרש החדוש בכל חד באפי נפשי' שרי:. אמנם נ"ל לומר דלפי מה דאיתא בג' דע"ז דף ע"ג כי אתי רב דימי אמר ר"י המערה יי"נ מחביות לבור כו' וכתב שם הר"ן דבהא נקטינן כוותי' דאיסור שאינו אוסר במשהו שאפילו עבר עליו כל היום קמא קמא בטל וראב"ד ז"ל ס"ל שאף שנתרבה עד כדי נ"ט בהיתר מותר דכבר נהפך איסור להיתר. והרמב"ן ז"ל פליג עליו וס"ל דחוזר וניער והנה אביי ס"ל בבכורות דכ"ג דאף בטומאה אין אומרים דחוזר וניער וא"כ שפיר י"ל דאביי ס"ל כבוש אינו כמבושל. הגם שבמשך הזמן מקבל מעט מעט מ"מ קמא קמא בטל והוא אינו חוזר וניער וא"כ ליכא חידוש בב"ח דתרו כולה יומא שרי משום דכבר נתבטל כנ"ל לכך הוצרך לפרש דחידוש דכל חד לחודא שרי אולם כ"ז לפי הס"ד אבל לפי מה דמתרץ רבא דרך בשול אסרה תורה (ב) א"כ כל כמה דלא נתן טעם הוי היתר ממש ולא בטל הוי שפיר חדוש בב"ח דאי תרו. ואי דכבוש אינו כמבושל מ"מ בלוע מעט מעט ואי דקמא קמא בטל ז"א דכל כמה דלא נותן טעם שם היתר עליו והוי היתר בהיתר ולא בטל. וא"כ לפי"ז י"ל דאביי קבל מרבא דדרך בשול כו' והחידוש דהאי לחודא שרי לא נחשב לחידוש כקושיית הגמרא מכלאים ומשום הכי הקשה שפיר לר"י שם בנזיר היינו לפי מה דס"ל לאביי דכזית בכא"פ לאו דאורייתא ולא מוכח מהלל דמצות אין מבטלין זא"ז די"ל דש"ה דגלי קרא אבל בעלמא מצות מבטלין זא"ז וה"ה היתר בהיתר בטל וא"כ הוי ילפינן שפיר טכע"ק מבב"ח דלאו חידוש הוא ואי דתרו כולא יומא כו' כבוש אינו כמבושל ואי דבולע מעט מעט קמא קמא בטל דהיתר בהיתר נמי בטל. אולם לפי מה דמתרץ לי' שם דכזית בכא"פ דאור' א"כ מוכח מהלל דמצות אין מבטלין זא"ז והיתר בהיתר לא בטל א"כ בבב"ח חידוש הוא דתרו כולא יומא שרי ואי דכבוש אינו כמבושל מ"מ בולע מעט מעט ואי דקמא קמא בטל הא היתר בהיתר לא בטל. וא"כ ליכא למילף טכע"ק מבב"ח ושפיר הוקשה דלמא לטכע"ק הוא דאתא ודו"ק. וא"כ לפי הנ"ל יהיה מוכח דגם רבא ס"ל דהיתר בהיתר לא בטל:
פרק שני
אך כל זה לפלפולא בעלמא אבל באמת מפשטא דגמרא דאמר אביי מבב"ח מ"ט לא גמרינן כו' ואמר רבא שאני בבב"ח דדרך בשול אסרה תורה וא"כ לס"ד דאביי דלית לי' הך סברא קשה היאך יש מציאות ביטל לכל בב"ח הא היתר בהיתר ל"ב (ג) ואף דאיכא ס' לא ליבטל. דהנה הש"ך י"ד סי' רצ"ט מביא בשם רבינו אשר לחלק מהך דכלאים לבב"ח דהתם בב"ח אינו אסור אלא מחמת שיתן טעם והלכך כשבטל הטעם בטל האיסור ובאמת במחילת כת"ר לא דק היטב בלשונו וכצ"ל כמו שהובא הרא"ש שם בט"ז ס"ק א' שכתב בזה"ל. דל"ד לבב"ח שנאסר ג"כ ע"י תערובות ואפ"ה אינו אסור שאין בו נ"ט דש"ה דדרך בשול אסרה תורה. דלא מקרי בב"ח בלי נ"ט ע"כ. היוצא לנו מדבריו דבב"ח דהקפידה תורה בדרך בשול ע"י נתינת טעם וכל זמן שלא הגיע לידי נותן טעם לא חל עליו שם בב"ח מעולם. אבל שאר היתר בהיתר שלא מצינו שהקפידה התורה על אופן זה אך כשמגיע היתר זה להיתר אחר בתערובות מיד נאסר כמו כלאים דלא מהני שום בטול וא"כ לאביי דגם בב"ח לא ס"ל דדרך בשול א"ת א"כ ראוי להיות כמו כלאים דלא יהיה שום בטול אלא ע"כ צ"ל לאביי דס"ל דהיתר בהיתר מהני בטול ושאני בכלאים כמו שכתבו הראשונים וא"כ כיון דרבא לא פליג ע"ז מה"ת לן לחדש ולומר דרבא ס"ל דהיתר בהיתר ל"ב ונשוי פלוגתא בכדי. אולם באמת י"ל דאביי ג"כ ס"ל דהיתר בהיתר ל"ב והא דמהני בטול לבב"ח י"ל כסברת עט"ז שמביא הש"ך בסי' הנ"ל וז"ל ול"ד לבב"ח דקיי"ל שבטל דהתם טעם הבשר או החלב מתפשט ונתערב בכולו אין כאן מקום מיוחד לאסור והוי כאלו נאבד מהעולם אבל הכא שהאיסור יש לו מציאות במקומו ולא נתפשט אלא שאין אנו מכירים אותו לא שייך בטול ע"כ. ומה שהקשה הש"ך עליו א"כ אמאי יבש ביבש בטל בבב"ח תמי' לי דמאי יבש ביבש שייך בבב"ח דאם נאסר החתיכה של בשר מחלב הוי לגבי שאר חתיכות שנתערב עמהם כמו שאר אסורים כמו שכתב הש"ך בעצמו בסימן צ"ד. ולפענ"ד נראה להסביר שני התירוצים הנ"ל של רבנו אשר והעט"ז שייכים בפלוגתת אביי ורבא במסכת ע"ז לענין מב"מ אי אזלינן בתר טעמא או בתר שמא דלפי דעת רמ"א בסי' צ"ח למאי דפסקינן כרבא דאזלינן בתר שמא אם שוה בשמא אף שאין שוה בטעמו בטל ברוב מדאורייתא כדין מב"מ ואם אין שוה בשמא אף בשוה בטעמא בטל בס'. הרי דלרבא אין תלוי בהכרח הטעם שנוכל לומר כסברת העט"ז. אבל אביי דאזיל בתר טעמו ובאיסור שאסור במשהו במין במינו מיד ששוה בטעמא אסור לעולם דלא שייך לומר שהוא כנאבד ואינו בעולם כיון שלא פגמה טעמא כמבואר שם בע"ז בדברי התוס' אבל בב"ח שאינו שוה בטעם שפיר י"ל דבטל בס' כיון שכבר נחלש הטעם והוי כלא הי' וכסברת העט"ז והכי דייקא דברי רש"י בכמה מקומות בחולין דף צ"ח ד"ה בס' מפרש אף כי לא יהיב טעמא מ"מ בעינן ס' לבטולי' וד"ה שניהם לא למדוהו כו' ואע"ג דאי אתי למילף מיני' מצית מילף ואפילו היכא דיהיב טעמא דהא הכא אפשר לומר דאי שלא במינו הוי יהיב טעמא אפ"ה רבנן אחמיר ואמרו טעמא לא בטיל עכ"ל רש"י ז"ל ולמידן מזה שביטל ששים אינו כלל כדי שיבוטל הטעם רק לבטל האיסור שנתערב וכשיש ס' אף שמרגישין הטעם ל"ל בה דהוי כטעם של היתר רק דרבנן החמירו לאסור אף ביותר מס' כשמרגישין הטעם. ודבר זה נכון מאוד לפי שיטת רבא שסובר דלא אזלינין בתר טעמא כ"א בתר שמא. וגם בדף צ"ז ע"ב ד"ה ואמור רבנן בס' כתב רש"י ז"ל בזה"ל בפרק בתרא דע"ז פסקינן הלכתא בכל איסורין שבתורה בס' בין בב"ח בין בשאר איסורים. לכאורה דבריו בין בב"ח בין בשאר איסורים מיותרים המה. אולם רש"י ז"ל כיוון בזה לתרץ מה שקשה על רבא. דבא לתרץ דברי רבנן שפעם אמרו בס' ופעם אמרו בטעמא ומתרץ רבא דתרווייהו צריכי דהיתירא בטעמא ודאיסורא בט' ולכאורה קשה ל"ל לרבא זה הא בלאו הכי תרווייהו צריכי לשיטת רש"י ז"ל ס' וטעמא בדליכא ס' אסור אף כשאין מרגישין הטעם וכשמרגישין הטעם אסור אף בדאיכא ס' אבל לפי הנ"ל ניחא וי"ל הא דאסור בפחות מס' אף בדליכא טעם הוא דווקא בכל איסורין משום שצריכים לבטל האיסור גופא ואינו מתבטל בפחות מס' מלבד יבש ביבש שבטל ברוב אבל בב"ח לסברת רבא לשיטתו שאמר דרך בשול א"ת כשאינו בא לכלל טעם ליכא ההחלת איסור ולא צריך לבטולו וממילא כשליכא טעמא אף בפחות מס' מותר וכיון שאמרו רבנן סתמא בס' משמעות גם בב"ח לכך צריך רבא לומר דזה איירי היכא דליכא קפילא ולזה דייק רש"י ז"ל וכתב בין בב"ח בין בשאר איסורי' דלולא בב"ח לא הי' קשה דפעם אמרו בס' ופעם אמרו בטעמא כנ"ל. וגם מדברי רש"י דף צ"ח ד"ה דמדאו' כו' כ' כלומר אי לאו מהאי גמרינין ומשווינן בטול טעמא כו' ברובא הו"ל לבטולי' וכו' ולקמן בדברי רבא מפרש דל"ל טכע"ק. ולכאורה קשה דכמו דלאביי דסבירא ליה דטכעק"ד מבב"ח גמרינן ואפ"ה אי לאו מהאי גמרינן היינו מז"ב ה"א דברובא בטל א"כ כמו כן לרבא י"ל דטכעק"ד רק דברובא בטל ולמה חילק לנו בפירושו בין אביי לרבא אולם לדברינו הנ"ל א"ש דלכאורה קשה מה כתב רש"י ז"ל דאי לאו מהאי גמרינן הו"ל לבטוליה ברובא הא אית לן לאגמורי מבב"ח ולאביי דלא ליבטיל ברוב. אך ז"א די"ל דשאני בב"ח כיון שהוא היתר בהיתר לא הי' כלל לבטולי' כמו כלאים ואעפי"כ בטל כשאין מרגישין הטעם כסברת העט"ז הנ"ל אבל בשאר איסורא הגם שטכע"ק מ"מ מתבטל ברוב וכל זה לאביי אבל לרבא דס"ל דמבב"ח ליכא למיגמר טכע"ק ואי ס"ד דס"ל לרבא טכע"ק ע"כ דמילף לי' ממשרת וגע"נ וא"כ משם נוכל ללמוד ג"כ שאינו בטל ברוב וע"כ הוצרך רש"י לומר דל"ל לרבא כלל טכע"ק. עולה מזה שאינו מוכרח מדברי אביי שיסבור היתר בהיתר בטל דשפיר נוכל לומר דלא בטל. ואי תקשי לא הי' ליבטל בב"ח כמו כלאים י"ל כסברת העט"ז הנ"ל:
אך לכאורה קשה אם נימא דסבירא לי' לאביי דהיתר בהיתר אינו בטל ובב"ח כשאין מרגישין הטעם שפיר בטל דהוי כאלו נאבד מן העולם וכסברת העט"ז הנ"ל א"כ קשה מדוע אמרו רבנן בקפילא דהא אין עכו"ם נאמן במסל"ת באיסור דאו' כבר צווחו הפוסקי' בזה והש"ך תירץ דסבירא להו להנך פוסקי' דמהני קפילא דטכע"ק לאו דאו'. ולכאורה קשה דהא בב"ח דוודאי טכע"ק דאו' למה סגי בקפילא. וכבר עמד בזה הפלתי. ולכאורה י"ל דקדירה שבשל בה חלב לא הוי מדאו' וכן מדיוק דברי רש"י בע"ז דס"ח שכתב כגון חלב שנפל לקדירה וסובר רש"י דדוקא בב"ח ממש הוי דאורייתא אבל לא בתבשיל מקדירה ש"ב דבב"ח חידוש הוא ואין לך בו אלא חדושו אם בשאר איסורין אין טעם כעיקר דאו' ובפרט אם נימא דלכך לא ילפינן מגע"נ דקדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא וכעין זה כתב הפלתי והוי מתורץ בזה גם קושיית התו' על רש"י שם אך באמת עדיין לא נח לי בזה דרש"י גופא פירש לרבא דל"ל טכע"ק דהוי נזיר וגע"נ ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. א"נ קדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא א"כ להסברא ראשונה דגע"נ אינו חידוש וקדירה ב"י לא פגמה כלל א"כ בב"ח דטכע"ק גם בקדירה אסורה וקשה למה סגי בקפילא. וגם קשה איך למד רבא ממאי דהורה ר"י בכילכת באילפס לדין בב"ח. אמנם אי נימא כסברת הרא"ש הנ"ל דבלית בה טעמא לא התחיל האיסור כלל י"ל דהא ידוע דברי התוס' בחולין דף יו"ד דמדאורייתא אזלינן בתר חזקה אף היכא דאיתרע החזקה. וא"כ לכאורה בכל נפילת איסור שבתוך תבשיל י"ל שמעמידין התבשיל בחזקת היתר אך באמת הא גם להאיסור יש חזקת איסור שעדיין לא נתבטל וכמו שיתבאר לקמן באריכות בשם תשובות מהר"ל אולם בב"ח דעדיין לא הי' שם איסור. כלל דאם לא הגיע לידי נ"ט לא בא לכלל איסור ובפרט בקדירה של חלב לפי המבואר בת"ה בשם המרדכי דאין בלועה אוסרת בליעה ואין איסור רק בתבשיל. וכיון שיש להתבשיל חזקת היתר מותר מה"ת רק כיון דאיתרע חזקה אסור מדרבנן ודמי ממש בב"ח בזה לשאר איסורין שאין בהם טכע"ק מדאורייתא ודו"ק:
אולם כ"ז לרבא דס"ל דרך בשול א"ת וכל היכא דלא הגיע לידי נ"ט לא בא לכלל איסור מעולם שייך שפיר חזקת היתר וכנ"ל אך לאביי לפי דברינו לעיל דס"ל דהיתר בהיתר אינו בטל ול"ל דדרך בשול א"ת ומה שבטל בב"ח כשאינו נותן טעם הוא מחמת שנחשב כאלו האיסור נאבד מהעולם כסברת העט"ז א"כ שפיר יש להעמיד האיסור בחזקתו הראשונה שלא נאבד עדיין מן העולם ולא נתבטל וא"כ למה מותר בטעימת קפילא וא"כ צריך לומר דס"ל לאביי היתר בהיתר בטל ומ"ה בדליכא נ"ט לא התחיל האיסור כלל וכמו לרבא כנ"ל דהא בטיל לי' בס' כמו שפירש רש"י דיליף מז"ב וא"כ יש להיתר חזקת היתר לכך סומכין על הקפילא נמצא מוכח מזה שע"כ סובר אביי דהיתר בהיתר בטל:
אולם י"ל דגם לאביי אף שנאמר דס"ל דהיתר בהיתר לא בטל היינו טעמא דבטל בס' דהוי כנאבד מ"ה וכנ"ל מ"מ יש להעמיד על חזקת היתר כיון דאנו אין באים לדון רק על הבשר והוא לא נאסר רק ע"י נ"ט יש לו חזקת היתר שלא קבל טעם חלב ובאור דבר זה יתבאר בפרק שלפנינו:
פרק שלישי
ולפי מה שהעליתי יבואו על נכון דברי התוס' בחולין (דף צ"ט) ד"ה רבא אמר וכו' וא"ת אם טכע"ק ד"ת מה פריך בפ' אלו עוברין גבי ב' קופות א' חולין וא' תרומה ולפניהם ב' סאין כו' וא"א כזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר והשתא כי נמי אמרינן כבא"פ ל"ד תקשי לי' נמי אמאי אמרינן שא"א כיון דטכעק"ד ונ"ל דהתם איירי במינו ע"כ. ולכאורה תמוהים דאכתי קשה משתי קדרות ולפניהם ב' מדוכות תבלין שהם מבשא"מ וכבר הקשה זה בש"ה. ולכאורה עלה בלבי ליישב דרש"י בפסחים ד"ה היכי אמרינן שא"א. כתב בזה"ל היכי אמרינן שא"א ותלינין לקולא בעון מיתה. ונראה שכיון רש"י בזה לתרץ קושיית התוס' הנ"ל דבכזית בא"פ אם הוא דאורייתא יש בו עון מיתה. והיכי תלינן לקולא משא"כ טכע"ק אף אם הוא ד"ת דעת רש"י כדעת ראב"ד דאין לוקין עליו משום הכי תלינן לקולא אבל מ"מ אינו מובן כיון דהוא ס' השקול אף באיסור דאורייתא בעלמא בלא מלקות ספיקו להחמיר וא"ל שא"א ע"כ נראה לי שרש"י סובר כנראה מדברי התוס' ביבמות (דף פ"ב ע"א) ד"ה שני קופות דבשני קופות יש חזקה לחולין רק דלא אלימא כ"כ כמו בב' קופות וסאה א' דהתם יש חזקה לחולין אלימתא. אבל מ"מ גם בב' סאין יש חזקת חולין ורש"י לשיטתו שכתבו בחולין (דף קל"ד ע"א) ד"ה חלה וספק איסורו שיש בו עון מיתה והילכך לא סמכינן אחזקה כו' ולכך מקשה אביי שפיר א"א כבאפ"ד דכיון דעיקר חשש עון מיתה א"ל שא"א וספיקו לחומרא אף דאינו ס' השקול כיון דיש לו חזקת חולין הא רש"י לשיטתו דבעון מיתה לא סמכינן אחזקה משא"כ אי כבא"פ ל"ד אף אי טכעק"ד כיון שאין לוקין עליו שפיר תלינן לקולא בשאני אומר כיון דלא הוה ס' השקול דיש לחולין חזקת חולין והתוס' לשיטתי' דמסקי בשם ר"ת שם בתו' הנ"ל דלוקין על טכע"ק משום דאמרינן הדרא לאיסורא קמא כמו כן לחיוב מיתה לזה הקשו שפיר אף אי כבא"פ ל"ד כיון דטכעק"ד אמאי אמרינן שא"א כיון דגם על טכע"ק יש עון מיתה ובזה מקושרים מאוד דברי התוס' דהא לכאורה הי' להם להקשות זאת בתחלת דבריהם ולפי הנ"ל א"ש דבתחלה הי' אפשר לחלק כמו שחלקתי לשיטת רש"י באמת אבל כיון דסיימו כדעת ר"ת דגם על טכע"ק יש חיוב מלקות וה"ה חיוב מיתה שפיר הקשו כנ"ל אבל אחרי העיון נראה דבאמת אף בעון מיתה אזלינן בתר חזקה ועכ"ז מקשה אביי שפיר דא"א כבאפ"ד אמאי אחרינן שא"א אף שיש לחולין חזקת היתר. ואקדים דברי הר"ש פ"ז דתרומות מ"ו שכתב בזה"ל ועוד יש לפרש דאיכא למימר טפי תרי שא"א גבי שבילין משום דאוקמינן גברא בחזקת טהרה אבל קופות לא שייך חזקת היתר אם נפלה תרומה בחולין כו' יעו"ש. והנה לפי המבואר בתשובת מהרי"ל (סי' קס"ב) בזה"ל ועוד צריך עיון אי מהני הך חזקה דהך חתיכה לאידך דבכה"ג מחלק רב אשי בהמדיר רישא מנה לי בידך סיפא מנה לאבא בידך כו' אך חזינן דלא אזלינן בשום דוכתא אלא בתר מילתא דאתיליד בי' הס' ולא אזלינן בנדה בתר חזקת טהרה כו' יעויי"ש כוונתו דלכך נדה מטמאה מפקידה לפקידה כל הטהרות שנגעו בה אף דלטהרות יש חזקת טהרה ויש ראי' מכמה מקומות שאינו מסייע הדבר שיש עליו החזקה לדבר שאין בו החזקה וכעין זה מה שפוסק הסמ"ג במצות ל"ת קל"ב ומובא במהרי"ל במחבת שנתבשל בה ביצים שנמצא בהן ביצה אסורה ויש ס"ס כמבואר שם שמכשירין המחבת וכל הבצים אסורים דבבצים לא שייך חזקה כיון דעכ"פ אחת מהן נאסרה והמחבת מוקמינן' אחזקה אבל חזקה דמחבת אינו מועלת נגד הבצים. והנה בס' איסור שנתערב בהיתר יש ספק באכילת תערובות משני פנים א' אם נפל איסור לתוכו כשיאכל כל התערובות יהיה נאכל גם האיסור עמו שנית שאם נפל האיסור ונ"ט בהיתר גם ההיתר נעשה איסור מחמת טכע"ק ומעתה י"ל דאי כבאפ"ד הרי אף בלא חשש נ"ט מהאיסור לתוך ההיתר בתערובות יש ס' על אכילת אותו תערובות אולי נאכל עצמות האיסור בתוך אכילת פרס ולא מועיל לו ביטול ברוב שיש בתערובות רוב נגדו שלפי כמה שיטות דין דכזית בכא"פ הוא אף יבש ביבש אף היכא דליכא כלל טעם ממנו ברוב ההיתר שבתערובות וכך הלכה דלא ניתנה התורה דין ביטל ברוב במבש"מ כ"ז שיש בו כזית בכא"פ והוי כאלו עומד בפ"ע בלא תערובות ואם כזית בכא"פ ל"ד אז אין החשש דלמא יאכל עצמות האיסור בכא"פ דהא האיסור כבר נתבטל ברוב מדאורייתא ועיקר החשש על ס' האיסור דלמא נתן טעם בהתערובות ואז גם ההיתר נאסר מחמת טכע"ק ונפקותא בזה הוא דאם כבא"פ ל"ד ועיקר הס' דלמא נאסר ההיתר מחמת טעם האיסור יש לנו לילך בתר חזקת ההיתר ואומרים שמעמידין ההיתר בתערובות על חזקתו הראשונה ולא קבל כלל טעם האיסור וכ"ת נעמיד האיסור בחזקתו ז"א דהא כבר נתבטל האיסור ברוב מדאורייתא ואף אם הי' וודאי איסור נתבטל ברוב דכבא"פ ל"ד ואין מציאות לאסור התערובות רק מחשש נ"ט בהיתר והרי להיתר יש חזקת היתר כנ"ל אבל אי כבאפ"ד ויש איסור על כל התערובות מצד חשש עצמות האיסור שיאכלנו בכא"פ וכיון שכן אין להתיר ס' זה מחמת חזקת היתר שיש בתערובות חלק היתר מלבד אכילת האיסור בתוך א"פ דהא אין מועיל החזקה מדבר אחד להשני שיש בו ספק אכילת איסור לתוך א"פ ונשאר גם לאיסור חזקת איסור לכך אסור כל התערובות ולפי"ז כך כוונת אביי בקושייתו א"א כבא"פ דאו' אמאי אמרינן שא"א ר"ל בשלמא לדידי דל"ל כבא"פ דאו' ונמצא עצמות האיסור נתבטל ברוב ואין החשש רק אם נתן האיסור טעם בהיתר אז יש להיתר חזקת היתר ואמרינן, שלא קבל טעם איסור ואמרינן מה שנפל חולין הי' אבל לרב דימי שסובר כבא"פ דאו' אז אנו באין לאסור התערובות מבלעדי הטעם דחשש עצמות האיסור שיאכלנו בכא"פ ואז אינו מועיל חזקת היתר כיון דגם מהאיסור חזקת איסור כנ"ל אמאי תלינן לקולא וע"ז מקשי' התוס' על אביי דבשלמא הקושיא מב' קדירות ומב' מדוכות לא קשה כ"א למ"ד כבא"פ דאו' דלמ"ד ל"ד אף אי טכעק"ד אין החשש כ"א אולי קבלו טעם ומיד שנולד התערובות אנו באים לדון על קבלת הטעם שקבל התבשיל שבקדירות מיד אנו אומרים שיש להיתר חזקת היתר וזה שנפל חולין הי'. אמנם הקושיא משני קופות וב' סאין תיקשי לך שפיר אף אי כבא"פ ל"ד כי שם עדיין לא נתבטל וליכא נ"ט כלל עדיין מהדבר שנפל להתערובות כי הוא יבש ביבש וכיון שאנו באים לדון על התערובות זה קודם הבשול או אפיי' אין מקום לומר שמעמידין ההיתר בחזקת היתר דהא באמת בעצמותו עדיין הוא בהתירו כי לא קבל עדיין האיסור רק שאעפי"כ א"א להתיר תערובות זה לבשלו דאז יבוא לידי נ"ט אי טכעק"ד ולזה אין מועיל חזקת היתר דכל חזקה שאנו דנין עליו אינו רק דעל מה שעבר אבל אין לומר מצד שהחזיקו ההיתר בהיתירו לא יבוא להלאה לכלל איסור וכיון דא"א לומר חזקה כה"ג תקשי לך שפיר אף אי כבא"פ ל"ד אמאי תלינן לקולא הא יש לאסור מחמת ס' איסור טכע"ק שהוא דאורייתא לכך תירצו התוס' דמיירי במב"מ ומתורץ קושיות הש"ה הנ"ל. היוצא לנו מדברינו אלה כיון דלא נאסר רק ע"י נ"ט מוקמינן לי' אחזקה שלא נ"ט ה"נ כאן בבב"ח כיון ששניהם היתר ולא נאמר רק ע"י נ"ט מוקמינן ליה אחזקה שלא נתן בו טעם לאסרו דניהו דהיתר בהיתר ל"ב מ"מ כיון שאינו אוסר רק ע"י נ"ט מוקמינין לי' אחזקה שלא נתן בו טעם ודו"ק, וא"כ אין ראי' מזה לאביי דהיתר בהיתר בטל די"ל דאינו בטל רק אם אין נותן בו טעם הוי כנאבד מן העולם כסברת העט"ז אך קשה איך למד אביי דבטל בס' מז"ב כדברי רש"י (דף ק"ח אך קשה איך אביי טעמא ולא ממשא דעלמא דאו' דאי ס"ד דרבנן מבב"ח מה טעמא לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש כי ליכא נ"ט נמי פירש"י ד"ה אי חידוש הוא וז"ל דכיון דלאו חידוש הוא גמרינן לי' מז"ב דמשתרי כל כמה דליכא טעמא. וקשה הא ז"ב חידוש הוא ולקולא גמרינן מינה כמבואר (בדף צ"ח) וע"כ העליתי בחידושי ליישב זה דהנה הב"י ובט"ז א"ח (סי' תרכ"ו סק"ג) מבואר שם ב' תירוצים בשם המרדכי על ביטל סכך פסול וז"ל דקודם יו"ט שאינו אסור עדיין נתבעל ועוד הא דאין מבטל לכתחלה הוא מדרבנן והנ"מ במקום שנהנה אבל מצות לא ליהנות נתנו ע"כ ולפי תירוץ א' צריך לומר כשיטת הסוברים דהיתר בהיתר שייך בטול כיון שמבוטל בעודו היתר לא שייך בי' מבטל איסור ותירוץ הב' שייך גם להסוברים דהיתר בהיתר לא שייך בטול ומעתה י"ל מה דחשבינן בשול הזרוע עם האיל למבטל איסור לא הוי רק אי היתר בהיתר או איסור באיסור לא בטל דכבר הוכחתי בחידושי דבשעת בשול האיל עם הזרוע שהוא קודם התנופה והקטרת אימורים על שניהם שם איסור דכל כמה דלא מקטרא אימורים הבשר לא נתאכלו לבעלים ולקמן אדכר בזה הרבה. וא"כ לא נתבטל אז דהי' איסור באיסור והביטל אינו אלא מעת שהותר האיל לאכילה ואף דהביטול בא אז ממילא מכ"מ מיקרי מבטל בידים דהא באותו בשול גורם שיבוטל אח"ז א"כ לפי"ז י"ל דעיקר התירוץ הוא הא דבטל בב"ח אף כי ליכא נ"ט הוא כסברת הרא"ש שהבאתי לעיל דדרך בשול א"ת עיין לעיל פ"ב וא"כ לפי הס"ד דאביי דלא ס"ל דדרך בשול א"ת אמאי בטל בב"ח וע"כ צ"ל דלאביי היתר בהיתר או אב"א בטל וא"כ שפיר מפרש רש"י ז"ל דגמרינן מז"ב דז"ב לאו חידוש הוא לאותו ה"א דאין מבטלין איסור לא שייך רק היכא שהאיסור נהפך בעת הביטול להיתר משא"כ כשמרבין איסור מועט באיסור מרובה הגם דשני מינים הם מ"מ א"ז בכלל אין מבטלין איסור לכתחלה הגם שמובטל מאיסורו הראשון וחל עליו השם חדש מאיסור שני מ"מ גם עתה שם איסור עליו וכיון שחל עליו אז ביטל שוב אין חוזר וניער גם בעת שהופקע האיסור מהרוב היתר המבטלו אחר התנופה והקטרה ואז גם האיסור נהפך להיתר כיון שכבר חל עליו שם בטול בעוד שהתערובות הי' אב"א ואז לא הי' בכלל אין מבטלין וכו' כעין מה שכתב הר"ן בתשובה הבאתיו לעיל לענין היתר בהיתר ולא מיקרי מבטל איסור באם בטל בעודו היתר כן ממש אב"א. לכך שפיר מפרש רש"י דגמרינן לי' מז"ב כן העליתי בחידושי ליישב שם דברי רש"י ז"ל א"כ לפי האמת אחר שנדחה דברי אביי (בדף ק"ח) ממילא קם לן' בז"ב חידוש הוא כסתמא דגמרא (בדף צ"ח) דלאביי ורבא ז"ב חידוש הוא וקשה מאי חידושו דלפי דברינו לעיל הא נתבטל בזמן איסור האיל א"ו דהיתר בהיתר ואב"א אין שם בטול עליהם. מתי יתבטל לאחר הקטרת אימורין שהותר האיל לאכילה הוי שפיר מבטל איסור אבל אי נימא דהיתר בהיתר בטל אין שום חידוש כלל. וא"כ לכאורה מוכח מזה דלא כסברת העט"ז דאי כסברתו קשה קושייתינו הנ"ל על רש"י דהיאך יליף אביי מז"ב הא חידוש הוא די"ל הבה"ת או אב"א ל"ב והא דמותר בב"ח כי ליכא נ"ט משום דהוי כנאבדין מן העולם:
אך אחר העיון י"ל גם מזה ל"ק והוא בהקדים לתרץ דברי רש"י בז"ב ד"ה חידוש הוא וז"ל דלכתחלה היתר נבטל איסור ובדברי רבא כתב וז"ל כדפרשתי דלכתחלה מבטלינן ליה ומייתינן לידי כך בידים דזה שפת יתר הוא ונ"ל דהנה בע"ז (דף ל"ב ע"א) בקנקנים של נכרים דמותר לתת שכר כו' כתב הר"ן לתרץ דהא אין מבטלין כו' דין זה לא נאמר אלא במכוין לבטלו. והקשה בשעה"מ א"כ ל"ל להר"ן ז"ל בפסחים בסוגי' דקדירות בפסח ישברו לתרץ על קושיית התוס' שהקשו הא אין מבטלין כו' ותירץ הר"ן משום דהתירא בלע הא בלאו הכי לדבריו בע"ז ל"ק קושיית התוס' הנ"ל דהא אין מכוין לבטל ונ"ל לפי מה דמבואר בפסחים בסוגי' דא"א ולא קמכוין פלוגתא דר"י ור"ש וא"כ י"ל דסברת הר"ן בע"ז הוא אליבא דהלכתא דפסקינן כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר. אבל לר"י דס"ל דדבר שאינו מתכוין אסור ממילא אסור לבטל' איסור אף בלא מתכוין וא"כ בפסחים דאיירי הסוגי' לרב דס"ל כר"י לא היה יכול לתרץ דאין מכוין לבטל דהא לר"י דבר שאינו מתכוין אסור. לכך הוכרח לתרץ משום דהיתירא בלע וא"כ ממילא מיושב קושיית הנ"ל בסוגי' דז"ב אמר שם אביי לא נצרך אלא לר"י א"כ שפיר הוי חידוש הא דמבטל איסור. הגם שאינו מתכוין לבטל מ"מ לדידי' אסור דס"ל דדבר שא"מ נמי אסור. אבל אביי לשיטתי' שסובר הלכה כר"ש ליכא חידוש כלל בז"ב מ"ה יליף בב"ח מז"ב:
אמנם לפי"ז קשה לרבא שמחשב ז"ב לחידוש והלא גם הוא פוסק כר"ש וצ"ל דהתוס' מקשים אמאי מותר באפשר ולא קמכוין דהא הוי פסיק רישא וכתב הפ"י דפסיק רישא לא שייך רק כשעביד המעשה בידים משא"כ כשהנאה באה לו מאליו והוא אינו עושה המעשה לא הוי פסיק רישא וא"כ מש"ה גם לר"ש ז"ב חידוש הוא דהא הוי פסיק רישא ומדויק שפיר לשון רש"י ז"ל שכתב דלכתחלה מייתינא לידי כך בידים. ואביי לשיטתי' בשבת (דף ק"ב) גבי התולש עולשין דקעביד בארעא דחברי' שמפרש רש"י ז"ל כיון שאינו נהנה מותר גם בפסיק רישא. ומש"ה לדידי' ז"ב לא הוי חידוש והרבה יש להאריך בזה:
היוצא לנו בזה דאין לנו ראי' מוכרחת לדברי אביי דהיתר בהיתר בטל או לא דיש להראות פנים לכל צד:
פרק רביעי
אולם נ"ל להביא ראי' גמורה דהבה"ת ל"ב דהנה קשה לפי מה שהארכנו לעיל בדברי רש"י ז"ל משמע דהוא דרשא גמורה ז"ב ולא אסמכתא וקשה קושיית התוס' חולין (דף צ"ח) דמאי ראי' מז"ב הא התם הוי מב"מ יעו"ש ואולם אם נימא דהבה"ת לא בטל א"ש. בהקדים דברי הגמרא חולין (דף ס"ח ע"א) מהו לגמוע חלבו דהאי אבר היוצא חלב דעלמא לאו כאמ"ה דמי ושרי ה"נ ל"ש או דלמא התם אית ליה תקנתא לאיסורא בשחיטה הכא לית ליה תקנתא בשחיטה תיקו ע"כ וע"כ פסק רמב"ם ומובא בש"ע (י"ד סי' י"ד ס"ה) שחלב של אותו בהמה אסור לשתותו הואיל ובא מכלל האברים ויש בהם אבר אחד איסור והרי זה כחלב טרפה שנתערב בכשרה ע"כ וכתב המ"ל בפ"א מהלכות מו"מ וז"ל לכאורה ק' דאף דנימא דיש לחלק בחלב זה ובין חלב דעלמא אכתי לישתרי מטעם בטול דאף דאבר מסייע הוויית דחלב מ"מ פשיטא שחלב נתהוה מרמ"ח אברים והו"ל כחלב טרפה שנתערב בכשרה דבטילה ברוב כו' א"ו דש"ה שתחלת ביאתו לעולם ע"י תערובות מש"ה לא מהני ביטול שוב ראיתי לחכמי אשכנז שכתבו דאם היה ס' בבהמה כנגד אבר האסור כל החלב מותר וטעם תערובות בס' עכ"ד. ואני תמה על דבריהם דאי שייך בזה בטול הרי יצא חלב זה מחשש איסור דאור' דהא פשיטא דאיכא רובא דהיתירא וא"כ אין כאן כ"א איסור דרבנן דבעינן ששים וכיון דהוי בעיא ולא איפשטא הו"ל למיזל לקולא כדין כל ס' דרבנן דאזלינן לקולא. א"ו דהכא לא שייך בטול כסברת רבנו משולם (דבריו המה במרדכי סוף מס' יעו"ש) ומדברי הש"ך י"ד (סי' י"ד) מסיק דאף אם אינו ידוע שיש ס' רק ספק ששים ג"כ מותר כיון דמב"מ בטל מה"ת ברוב אלא מדרבנן צריך ס' הו"ל ספק דרבנן לקולא. ע"כ יש קושיא על הב"ח שכתב דאם היה ס' בבהמה כו' דמשמעותו שצריך להיות ס' בוודאי ואמאי הא גם בספק ששים מהראוי ג"כ להתיר כדברי הש"ך הנ"ל ולתרץ כל הנ"ל אקדים דברי הפליתי (סי' ק"ב ס"ח) על הדין שם בשם המרדכי דהיכא שלא היה האיסור ניכר קודם שנתערב בטל אעפ"י שהוא דבר שיל"מ כתב הוא ע"ז דין זה צריך עיון דאמת דכתב כן המרדכי וסמ"ג והיא בש"ע א"ח (סי' ש"כ) אבל לפי מה שכתב המרדכי סוף חולין בשם ר"ת על הא דיבמה שרקקה דם דא"א בלי צחצוחי רוק דהא לא בטל ברוב משום דאינו ניכר ולא שייך ביטול וא"כ משמע לכאורה ההיפוך כו' אך מהא דהאומר סלע בתוך כיס זה הקדש מעל במס' מעילה (דף כ"א) והקשו התוס' דלבטלי' ברובא וכתבו אע"ג דהוי דבר שיל"מ הא אינו אלא מדרבנן. והכ"מ כתב באמת הטעם משום דהוי דשיל"מ וקשה דהא אינו האיסור ניכר מעולם ובאמירת פיו דהוי הקדש תיכף מתבטל בכיס כו' מ"מ הוי דשיל"מ כו' עכ"ל:
אמנם אדרבא יש למידק מדברי התוס' שם להיפך דבמשנה שם במעילה איתא נפלה פרוטה של הקדש לתוך כיסו או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונה מעל דברי ר"ע. וז"ל התוס' תימה ולבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה כו' דקשה למה דייקו התוס' שנפלה כו' הא הקושיא שייך גם על דין האומר פרוטה בכיס זה הקדש נמי קשה שיבטל ברוב א"ו כדברי רבנו משולם הנ"ל. דהיכא דלא ניכר האיסור בפ"ע ל"ב ואף שהי' בעולם רק שלא אסור עד שבא לתערובות לא שייך בטול כיון שבהתחלת התערובת היה היתר בהיתר ויעוין בל"מ הנ"ל שכתב בזה"ל ונראה דעיקר החלוק שכל דבר שתחלת איסורו או טומאתו היה מעורב לא שייך בי' בטול והיינו דזב ויבמה כו' יעו"ש וא"כ לא הי' מקום להקשות על האומר פרוטה בכיס זה הקדש דבכה"ג לא שייך בטול דהא לא היה ניכר מעולם האיסור בפ"ע וע"כ לא הקשו רק על הדין שנפל פרוטה של הקדש לתוך כיסו ובזה היתה ניכר בפ"ע וא"כ א"ש מה שכתבו התוס' וכ"ת דשיל"מ כו' וכיון שהיה ניכר בפ"ע שייך דין דשיל"מ ומיושב קושיית הפליתי הנ"ל וגם קושיית הראשונה ג"כ ל"ק. דהמרדכי בשם רבינו משולם כתב להדיא דהיכא דלא ניכר האיסור בפ"ע לא שייך בטול ברוב ומזה לא נשמע דגם בטול בס' לא יועיל דשאני בטול בס' בלח בלח דהוי כאין כלל איסור ואף מב"מ יש סברא לחלק אף בדאורייתא בדין בטול ברוב לבטול בס' כדמוכח כאן סוגי' דז"ב בדברי חדושי הרשב"א שכתב בשם הרמב"ן דמה דמקשה הגמרא ומאי חזית דגמרינן מהאי לגמור מהאי ולכאורה קשה ע"ז דלחומרא מקשינן. וכן הקשה בתוס' ד"ה מאי חזית הכוונה דנילף מתרווייהו מדם הפר נילף שלא יועיל בטול רוב במב"מ ומאיל נזיר נילף שמועיל בטול בס' עיי"ש גם שיטת רבא שסובר דמב"מ אזלינן בתר שמא לפי לשון רש"י במס' ע"ז (דף ס"ו) וכל מב"מ ובחולין (דף ק"ט) ד"ה ותו לא מידי שסובר דפלוגתא דאביי ורבא בכל איסורין מב"מ אי בתר שמא או בתר טעמא נראה דלרבא היכא דאינם שוים בשמא שדינם כדין מבשא"מ בס' ובמקום אחר הארכתי בזה ועכ"פ יש הוכחה לזה מדברי רמב"ן הנ"ל וגם לשון התוס' דב"מ (דף נ"ג ע"א) ד"ה מעילה דשם איירי במב"מ שבלח בס' ואמת שדברי התוס' שם פלאים המה. שפסק הלכה אינו כן עכ"ז עכ"פ יש ראי' מדבריהם שאין זר לומר כן ויש לחלק אף במב"מ בין בטול רוב או ס' וא"כ א"ש האי דינא דענבים המושכים יין לגיגית דמבוטל אף בלא ניכר האיסור בפ"ע. (ד) מ"מ יש אף בכה"ג בטול בס' וכנ"ל ומעתה מיושב קושית המל"מ הנ"ל דגבי חלב מאבר היוצא אינו מועיל ביטול ברוב כסברת המרדכי אבל מ"מ ביטול בס' מועיל וא"כ א"ש דברי הב"ח שצריך שיהיה בוודאי ס' דבספק ס' ליכא להתיר ול"ד לנשפך דשם מובטל מדאורייתא ברוב ולא צריך ס' רק מדרבנן מש"ה מקילין בנשפך כדין ס' מדרבנן לקולא משא"כ הכא גבי חלב ואבר היוצא דלא בטל ברוב מה"ת וצריך ס' מה"ת מש"ה לא מקילין בס"ס וכנ"ל וסרה בזה כל קושיית מל"מ הנ"ל וכמובן. והנה המל"מ בעצמו מביא שהרב מהר"מ אלפנדרע ז"ל כתב דשאני הכא דחלב של האבר מתחלה בעודו בתוך האבר לא היתה מעורבת עם כל שאר חלב שבגוף כיון שיש לה מקום מיוחד כו' ונסתייע לחילוק זה ממה שכתבו התוס' בזבחים (דף כ"ו ע"א) ד"ה שחט כו' שכתבו שם דדם פסול אינו בטל ברוב כו' דגזרינן גזירה במקדש ע"כ. ולמה לא תירצו דש"ה דלא ניכר האיסור מעולם כן תורף כוונת הרב הנ"ל אבל לפיענ"ד לק"מ דש'"ה כיון שנאסרו רגלים שיצאו חוץ לעזרה הוי שפיר ניכר האיסור בפ"ע וממילא גם המוץ שבתוכו עם הדם והשומן אסור. אבל באבר היוצא לפי פסק הרמב"ם דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת פשוט שגם בהמת בן פקוע אף שאין צריך שחיטה מ"מ בעוד חיותה בה אין עומדת לאברים ובפרט לשיטת הפוסקים דגם ב"פ צריכי' נחירה יעוין באס"ז ב""ק וא"כ הב'"פ שיצא אחד מאבריו לחוץ קודם שחיטת אמו כ"ז שהוא חי אינו עומד לאברים ואין חל כלל איסור אמה'"ת על האבר שיצא ומיץ היוצא מאבר הזה ונעשה חלב אינו נאסר משום אמה"ח אלא כשפירש ובא להכחל שאז עומד לצאת ויכול לחול עליו איסור אמה"ח והרי שם כבר החלב בתערובות שאר החלב וכיון שלא ניכר האיסור בפ"ע קודם שבא לתערובת לא שייך ביטול ברוב ונשאר קיים סברת מל"מ בלי השגה עליו מדברי התוס' דזבחים (דף כ"ו) הנ"ל וא"כ נכונים כל דברי הנ"ל ביישוב קושית המל"מ על חכמי אשכנז והנה ידוע דאיל נזיר אף שהיא שלמים ומותר לאכילת בעלים ישראל מ'"מ קודם הזריקה האוכל ממנו עובר בלאו וכמבואר בש"ס וברמב'"ם פי"א מהלכות מעשה הקרבנות דין ד' ואין חילוק בין כהנים לישראלים ואף זר שאכל בשר קדשי קדשים קודם זריקה אינו חייב רק על לאו דלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כו' שהוא לאוכל תודה ושלמים וקדשים חמורים קודם זריקה ואין חל קודם זריקה איסור זרות כמבואר שם ברמב"ם דין ח' וא"כ על כל פנים אין לחלק קודם זריקה בין האיל לזרוע ומדברי הט"ז (סי' שכ"ד ס"ק ט"ז) נראה דאיסור הזרוע לישראל אינו חל רק לאחר הבשול כלומר אחר התנופה ולמפרע חל גם על הטעם שנפלט ממנו להאיל. אמנם לפענ"ד נראה דרק קדשי קדשים התחילו הלאו לזרים מיד אחר הזריקה אף קודם הקטרה אבל בזרוע מן האיל דלעולם ליכא לזרים רק איסור הבא מכלל היתר שניתר רק לכהנים י"ל דקודם הקטרה אף איסור בעלמא ליכא מצד זרות כיון שעדיין אף לכהנים לא הותר לפי דעת התוס' במס' ביצה (דף כ' ע"ב) ד"ה מאי בינייהו מבואר כ"כ דלא מקטיר האימורין אסור בשר הקדשים קלים גם לבעלים. וכן כ' המל"מ פי"א מהל' מעשה הקרבנות ד"ד. ומביא ראי' מלשון הרמב"ם פ"ח מהל' פ"ה דין ט' שכתב האימורין מתירין הבשר לאדם ע"כ הרי דקודם הקטרת האימורין גם האיל אסור לזרים ושוה לאיסור האיל והזרוע דשניהם אסורין לזרים לכהנים ולבעלים דלא שייך אז ביטול על הבליעה מזרוע בתוך האיל ובפרט לשיטת הרמב"ם דאיסורין אינן מבטלין זא"ז דסובר דחייבין על פגול ונותר וטמא שבללן. אף דאיסור טמא שהוא רק בלאו קיל מאיסור פגול או נותר מ"מ דעל כולן שם איסור לאכילה לא שייך בטול כמו כן י"ל דזרוע בשלה שאף אי חמיר איסורא לזרים קודם הקטרה יותר מאיסור האיל מ"מ כיון דעכ"פ גם על האיל יש אז איסור גם לזרים עד אחר הקטרה המאחרת מבשול ותנופה מדין הנ"ל כ"כ דלא מקטרא כו' אין התחלה שם ביטול טעם הזרוע והאיל עד אחר הקטרה דקודם הקטרה על שניהם שם האיסור רק שאיסור בזרוע חמור מאיסור אכילה שעל כל האיל ובאיסור המעורב לא שייך בטול כמו היתר בתוך היתר והתחלת הביטול לאחר הקטרה שאז מותר האיל לזרים והזרוע נשאר איסור לזרים ומהראוי שיהיה דינו של טעם מזרוע שנבלע באיל (ועוד היה ג"כ איסור) כדבר שנתערב ולא היה ניכר איסורו קודם התערובות דלא מבטל ברוב כ'"א בששים כנ"ל דמה לי אם היה שניהם מותרין בעת התערובות דלא הוי בו שום ביטול או אם היה שניהם אסורין בעת התערובות דג"כ לא היה שייך ביטול כנ"ל. וכיון דכשבא בתערובות לא החל הביטול ובעת שיש לדון על הביטול כבר הוי בתערובות עם ההיתר הוי כלא ניכר האיסור בפ"ע. לכך צריכין מדאורייתא ס' בז"ב אף שהוא מב"מ ושפיר יש למידן מינה בילפותא גמורה לדין ביטול בששים אף בשא"מ דלענין ביטול ששים עדיפא בשא"מ מבמינו כמובן. וא"ש שיטת רש"י ז"ל דסר מעליו קושיית התוס' הנ'"ל וסמך לדבר הנ"ל בישוב קושית מהר'"י אלפנדרע יש מדין ענבים המושכים יין לגיגית דענבים ניכרים בפ"ע ומ"מ לא נחשב לגבי היין שבתוכם כאלו הי' ניכר בפ"ע והטעם דכיון דכ"ז שהיין בענבים אין עליו איסור נולד ע"כ אין לנו לדון רק מעת שחל האיסור על היין דהיינו ביציאת מענבים תוך הגיגית ואז אין ניכר בפ"ע עכ"פ מוכח לפי דברינו אלה מדברי רש"י ז"ל דהבה'"ת א"ב
דין ב
מין במינו דלא בטל לר' יהודא אי טעמא משום גזה"כ אבל לא מקרי כלל נ"ט. או טעמא הוא כיון דלא נאבד הטעם במינו ל"ב וכאלו עומד בעינו, ונ"מ לדידן בכמה דברים שיבואר בפנים:
פרק ראשון
הנה הרשב"א בחידושיו חולין (דף צ"ט) בסוף ד"ה אמר רבא וז"ל דמב"מ גזה"כ הוא וכדגמרינן מדם הפר ומדם השעיר ותדע דהא לאו משום טעמא הוא דהא במשהו מיתסר ואע"ג דלית בי' כדי נ'"ט כלל ובכי הא ליכא מאן דאסר בעלמא עכ"ל ובריטב"א (דף צ"ח ע"ב) ד"ה אי הכי כ' וז"ל והא דאמרינן דלר"י מב"מ לא בטיל כבר פרשנוהו בכמה מקומות שאין זה אלא כשהוא לח בלח דומיא דדם הפר ודם השעיר עכ"ל וכן כתב הדרישה והפני יהושע במס' ביצה. והנה לכאורה נראה דזה תלי' אי ילפינן טכע"ק ממשרת דמשמעות הכתוב הוא דאיתעביד לי' כולא איסור כמבואר בדברי רש"י ז"ל בפסחים וא"כ גם במב"מ דנרגש טעמו אתעביד לי' כולה איסור ואם ילפינן מגעולי מדין ליכא למילף רק שאין בטל והיינו במין באינו מינו שנרגש הטעם הוי כהכיר איסור אבל במב"מ בטל ברוב כמבואר בחידושי רשב"א אי לא מגזה"כ ויש להסמיך דבר זה מדברי רבינו יקיר במס' ע"ז שכתב לתרץ אליבא דר' שמעון שסבור כל שהוא למלקות צריכין משרת להיתר מלא"ס בתערובות דלא אמרינן בתערובות כ"ש למלקות:
א וקשה ע"ז מהא דאמרינן בשבועות מדמצריך ר"ע צירוף בנזיר ע"כ אינו סובר כר"ש כ"ש למלקות הא אף אי סובר כר"ש מ"מ צריכין צירוף דבתערובות ל"א כ"ש למלקות. וכבר הרגישו רבים בקושי' זו ולפי דברינו הנ"ל יש ליישב זה ואקדים לשון המשנה בנזיר פ"ז עד שיאכל מן הענבים כזית משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין ר"ע אומר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב מדקאמר ר"ע אפילו מבואר שמודה לדברי ת"ק וכפירוש משנה אחרונה ומוסיף עוד שגם בשרה פתו חייב על כזית וקשה הא הת"ק מיירי ביין בעין. ואם נאמר ר"ע סובר כ"ש למלקות לא צריכין בבעין אף שיעור כזית דבכ"ש חייב וא"כ לא יתכן מה שאמר ר"ע אפילו דמשמעותו דמודה לדברי ת"ק אבל זה יש לדחות דבפסחי' דף מ"ד ע"ב מקשה הגמרא ר"ע טכע"ק מנ"ל וכתב פ"י בזה"ל משמע דפשיטא לי' לתלמודא דרע"ק אית לי' טכע"ק דאו' וא"כ יש לתמוה טובא על פירש"י דלקמן בסוף הסוגיא שכתבו ואף למאי דקי"ל כרע"ק דמשרת דנזיר להיתר מלאי"ס אפ"ה י"ל טכע"ק אינו אלא מדרבנן וכרבנן דפליגי בכותח הבבלי כו' וכן הקשה מהרש"א נלפענ"ד ליישב בפשיטות דכיון דמשרת דנזיר ע"כ או בשרה ענבים במים איירי דהיינו טכע"ק כרבנן דברייתא דלעיל או היתר מצטרף לאיסור בשרה פתו ביין כרע"ק דמתני' וא"כ לפי"ז ע"כ שאותו ששנינו בריש פרק ג' מינין דמשנה ראשונה אמרה דאינו חייב עד שישתה רביעית יין ע"כ איירי אפילו ע"י שריית ענבים במים שיש בהם טעם יין והיינו כרבנן דברייתא. וא"כ לפי"ז י"ל מדקאמר רע"ק אפילו משמע דמודה בקמייתא לת"ק דמשנה א"כ ממילא משמע דרע"ק אית לי' טכע"ק ואית לי' נמי המל"א מש"ה מקשה שפיר מנ"ל כו' עכ"ל פני יהושע מעתה י"ל דלמאי דס"ד דגמרא דרע"ק סובר כ"ש למלקות לא הי' קשה עליו מלשון אפילו דקאמר כו' די"ל דגם הת"ק מיירי בתערובות יין דהיינו בשרה ענבים במים ורע"ק מוסיף אף בשרה פתו ביין ופליגי בדין המל"א שת"ק סובר דלא אמרינן המל"א ומשרת אתי לטעכע"ק דהיינו בשרה ענבים במים ויש בו טעם יין כיון שיש בו טעם יין הוי ככולו יין. כמ"ש רש"י בפסחי' (דף ע"ד ע"ב) ד"ה ויש בעין בזה"ל חייב בכזית מהן והוא לא משום המל"א הוא אלא משום דאתעביד לי' כולה איסור אבל המלא"ס לא ילפינן מיני' עכ"ל ורע"ק סובר טכע"ק ילפינן מגיעולי מדין ומשם ליכא להוכיח דהיתר מהופך להיות איסור מחמת טעם האיסור שבו מ"מ מודה רע"ק לדברי ת"ק בשרה ענבים במים שחייב בכזית מהן דאף דלא אתעביד כולה איסור מ"מ יש לחייבו מדין המלא"ס דהא סובר דמשרת אתי להמלא"ס ולדידי' מצרפין גם חלק היתר שאין בו כלל בליעתו מן האיסור ולזה אמר אפילו נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב והיינו שמצרפין גם להחתיכה מפת שלא בא לתוכן מן היין כמ"ש רש"י שם בפסחים ד"ה מפת ומיין וכו' ואלו פשט היין בכל הפת לא הוי פליגי רבנן עלי' וכו' ע"כ יעו"ש. היוצא מזה דאם נימא דרע"ק סובר כר"ש כ"ש למלקות א"א לפרש בדברי רע"ק מה שאמר אפילו שרה כו' כ"א כמו שכתבתי ומיירי שלא נבלע מן היין רק במקצת מן הפת שאכל והנה בחידושי ריטב"א לחולין (דף צ"ח ע"ב) איתא בזה"ל ומיהו כי שרינן טעם בלא עיקר כשהוא ע"י תערובות אבל כשהוא מופרש בעינא הוי וודאי אסור וכל היכא דהוי טעם איסור מרובה והיתר מועט כמאן דאיתא בעינא חשוב עכ"ל ופשוט י"ל סברא זו גם בדברי רבינו יקיר הנ"ל אליבא דר"ש דאף שלדבריו היכא שהאיסור בתערובות מודה ר"ש דלא אמרינן כ"ש למלקות מ"מ ז"א רק היכא שאין האיסור רוב בתערובות אבל היכא שהאיסור הוא רוב כמאן דאיתא בעינא חשוב ואמרינן בי' כ"ש למלקות ולפי הצעות אלו מיושב קושיית העולם הנ"ל. דהא לפי מ"ש מיירי רע"ק שלא פשט היין בכל הפת וכיון שכן ע"כ צ"ל שבמקום שנתפשט היין היין רבה על הפת שנבלע בו דאם אינו רבה אף דהוי מחצה על מחצה הרי כשמצרף לזה חלק הפת שלא נתפשט בו היין יש בפת רוב נגד היין וא"כ קשה למה מחייב רע"ק מטעם המל"א הא לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור היכי דנפישי היתירא כדאיתא בנזיר (דף ל"ז ע"ב) בשלמא לדידי דאמינא משום המל"א כגון דנפישי חולין כו' ועיי"ש. א"ו שיין שמובלע בחלק הפת שיעורי' שוה לשיעור כל הפת דהיינו כפי מקצת הפת שנתפשט שם היין עם מקצת שלא נתפשט בו שם היין ולכך סובר רע"ק דהמלא"ס וכיון שכן הרי במקום הפת שהיין בלוע בו יש יין מרובה על חלק הפת שמה במקום הבלוע וכיון שהיין מרובה חשוב כבעין וכסברת הריטב"א הנ"ל ושייך בו שפיר כ"ש למלקות כמו בבעין גמור. ומקשה הגמרא שפיר ל"ל צירוף. ותירץ רבינו יקיר אליבא דר"ש א"ש דלר"ש שסובר דילפינן טכע"ק מגיעולי מדין לא אמרינן דהיתר אתעביד כולו איסור כמש"כ לעיל ואצטרך משרת להמלא"ס היכא שנבלע חצי זית יין בחצי זית פת דמצד טכע"ק לא הי' חייב רק מדין המלא"ס דהא שווין בו היין עם הפת ואין היתר מרובה לדחות דין המלא"ס ואין האיסור מרובה שיהי' נחשב כבעין ומדויק בזה מש"כ רבינו יקיר דלר"ש אצטרך היכא שנבלע חצי זית יין בחצי זית פת וא"ש אבל לרע"ק א"א לומר כן דאי בכה"ג מה הוסיף על ת"ק דהא הת"ק סובר דמשרת קאי על טעכע"ק ולדידי' אתעביד כולו איסור ומחוייב בחצי זית פת ובחצי זית יין מטעם טכע"ק ולא צריך להמלא"ס א"ו דרע"ק מיירי שנשאר חלק מפת שלא נתפשט בו יין וכדברי רש"י שהבאתי לעיל א"כ ע"כ היין מרובה על חלק הפת במקום שהוא בלוע בו וכנ"ל והוי כבעין ושייך בו דין כ"ש למלקות ומקשה הגמרא שפיר ל"ל צירוף ועפי"ז א"ש דברי הגמ' בשבועות דכ"א דאחר ת"ש הנ"ל מדברי רע"ק עצמו איתא ועוד תנן שבועה שלא אוכל כו' ר"ל אמר אי אתה מוצא כו' ואי ס"ד בעלמא כר"ש ס"ל כ"ש נמי א"ו ש"מ בעלמא כרבנן ס"ל. וקשה לי מאוד וכי לא אלמ' ראי' ראשונה דהביא מדברי רע"ק עצמו שהצריך להוסיף ראי' שני' מדברי ר"ל, ולפימ"ש א"ש דהתוס' פסחים (ד' מ"ד) ד"ה אלא מאי המלא"ס כתבו דלר' אליעזר דדרש כל מרבינן המלא"ס אף היכא שההיתר מרובה וא"כ עדיין מקום לומר דר"ע סובר כ"ש למלקות והא דבעי צירוף הוא משום שהוא בתערובות ומיירי שהיתר מרובה דאי לא הוי האיסור כאלו הוא בעינא מ"מ סובר רע"ק בהמלא"ס אף דנפישי היתירא משום דסובר דדרשינן כל כמש"כ התוס' בפסחים דף מ"ה ע"ב) ד"ה משום דרע"ק דריש כל בפ' התערובות אמנם כבר העלה המהרש"א ז"ל דלר' יוחנן דלא אמר דין המלא"ס כ"א באיסורי נזיר ואליבא דרע"ק ע"כ צ"ל כמו שכתבו התוס' (בדף מ"ג) ד"ה מאן שמעית דאף מאן דדריש כל בעלמא י"ל דהכא לא דריש וא"ש הת"ש בסוגי' דשבועות מדברי רע"ק בעצמו הוא דווקא אליבא דר"י ס"ל דהיכא דנפישי היתירא לא מצטרף היתר לאיסור וא"כ ע"כ רע"ק איירי דבמקצת הזית יש יין יותר וכנ"ל אבל עדיין הי' מקום למבעי' אליבא דר"ל דאפשר אינו מודה בזה אליבא דר"י וסובר דדריש כל גם לענין המלא"ס אף דנפישי היתירא וא"כ י"ל דרע"ק סובר כר"ש ושאני גבי נזיר שהוא ע"י תערובות ומיירי שאינו רוב ביין דלא הוי כבעין. ולזה הצריכה הגמ' להביא ראי' מדברי רשב"ל בעצמו ובסיגנון זה יש ליישב קושית הרב הגאון ר' בעריש ז"ל שהקשה על רב אשי דמסיק בפס' דהוי נזיר וחטאת ש"כ הבאים כאחד והוא בעצמו אמר בזבחי' דאיצטריך יקדש דלא ניתי עשה ונדחה ל"ת ולפ"ד א"ש דהא לכאורה קשה בלא"ה דהא קיי"ל כל היכא דיכולין לקיים שתיהם אינן דוחין וא"כ יקדש דאתי להמלא"ס שפיר יכול לקיים שתיהם ולהוסיף על האיסור ובנפישי היתירא ל"א המלא"ס. אולם לפי שיטת בעל המאור הלכה כר"א דדריש כל וי"ל דהמלא"ס אפי' בנפישי היתירא. וא"כ שפיר פריך הגמ' דניתי עשה כו' אבל הכא בפסחים דסוגי' אזלא אליבא דר' יוחנן דלדידי' אין המלא"ס בנפישי ההיתר כנ"ל וא"כ ממילא לא דחי עשה דיכול לקיים שניהם. ולהוסיף בשעת לעיסה דבר מה מהיתר וש"ק רב אשי דהוי ש"כ הב"כ ודוק. היוצא לנו מזה דזה הדין דמב"מ במשהו אי אסור מגזה"כ אי מיקרי נ"ט תלי' בזה אי ילפינן טכע"ק מג"מ או ממשרת:
פרק שני
אך י"ל דאף אם נלמוד מגיעולי מדין י"ל דטעמא לא בטל כמו שהביאו בתוס' ע"ז (דף ס"ו) ד"ה מכלל וז"ל יש שהיו מפרשים דכל איסור דהוי במשהו ל"א בי' נותן טעם לפגם (ב) דהא אין לך טעם בטל יותר ממשהו באלף כו' ואין ראי' מכאן ועוד דמשהו מב"מ אינו טעם בטל כלל אפי' באלף כיון שהטעם שוה אבל לפגם הטעם בטל יעוי"ש. וברא"ש ז"ל כתב בזה"ל לא נהירי דניהו דהחמירה בהן תורה לאסרה במשהו מ"מ יש שם איסור עליהן אבל כשהוא פוגם פקע איסורא כדילפינן מנבלה לקמן (דף ס"ו) ועוד כו' יעוי"ש וכדי להסיר קושית הרא"ש על הי"מ הנ"ל נ"ל דוודאי לא עלה על דעת הי"מ הנ"ל היכא שהטעם בעצמו הוא לפגם שיהי' אסור באיסורין שאיסורו במשהו דהא זה פשוט כיון שנפגם אין שם עליו דנבלה שאינה ראוי' לגר אינו קרוי' נבלה אמנם דבריהם על דברי הגמרא כל שבהנאתו בנ"ט לשבח אסור וכל שאין בהנאתו בנ"ט לשבח אלא לפגם מותר שהכוונה בזה שאף היכא שהאיסור מצד עצמו הוא לשבח מקרי איסור הרי הוא בכלל שם נבלה הראוי' לגר מ"מ היכא שאינו משביח בטעמו את התבשיל שטעמו הוא פוגם אפ"ה התבשיל מותר דלגבי תבשיל לא מיקרי טעמו טעם. דלא אמרה תורה טכע"ק לאסור בתערובות רק היכא שהטעם לשבח באותו התערובות ולא כשפגמו ואף שהאיסור בעצמו הוא לשבח כי לא נפסד ולא נתקלקלו מ"מ כיון שאין בהתבשיל שבא לתוכו תועלת טעם דהא לתבשיל טעמו פגום לא מיקרי נ"ט ואין בכלל טכע"ק וכן מבואר בטוש"ע (סי' ק"ג) יעו"ש מחלוקת הש'"ך ופ"ח היכא שהטעם אינו לשבח ולא לפגם בתבשיל וע"ז דעת י"מ דבכה"ג היכא שמשהו אסור דהיינו מב"מ למ"ד דל"ב ואף דליכא אלא משהו ואין ממנו טעם בתערובות ע"ז לא הקפידה תורה שיהיה כדי ליתן טעם כמו כן כשהוא בעצמותו לשבח רק שאין משביח בטעמו את התבשיל ואף גם פגמו מ"מ אוסר התבשיל דהא ע"י הפגם זה אין האיסור לעצמו יוצא מאיסורו. ובכ"מ שהוא בתערובות עומד הוא באיסורו רק שאין עליו לענין התערובות שם נ"ט כי אין ממנו טעם לשבח בתערובות ומה בכך הא גם משהו אוסר שהוא ג"כ אינו בנ"ט זו דעת הי"מ ושפיר פרשו לשיטתם קושיית הגמ' מזה הכלל וכו' ובזה מסולק מהן קושיית הרא"ש הנ"ל ולהך לא דחו התוס' דברי הי"מ רק דמה שכתבו דמשהו מב"מ אין הטעם בטל כלל כו' כיון שהטעם שוים אבל לפגם הטעם בטל כו' כוונתם דלא מקרי מב"מ רק היכא שהטעמים שוים משא"כ כשהטעם איסור פוגם בתבשיל לא הוי לגבי התבשיל ההוא מב"מ בטל עכ"פ בשארי בטולים כמו אינו מינו ויותר נ"ל דהתוס' ס"ל דברי ריטב"א הנ"ל דבמב"מ מקרי טעמו נרגש והוי כאלו נ"ט כנ"ל וכן מורים דבריהם ביבמות (דף פ"א ע"ב ודף פ"ג ע"א) ד"ה ר' יהודא שכתבו דדוקא בדבר לח מתערב א"ל לר"י דל"ב כו' וכתבו שם בזה"ל דסברא הוא דדבר המתערב מתפשט טעם האיסור בכל ההיתר ונ"ב וכו' ועוד נראה דאפילו קמח כיון שצונן הוא ואין טעם מתפשט בטל דאלת"ה התם נמי מתוך שומן מתרככין ונ"ט זה בזה א"כ כשהוא אופה אותן יתנו טעם זה בזה עכ"ל נראה שסוברין במב"מ אף במשהו מקרי נ"ט והיינו דאף שהמשהו אינו מצד עצמותו בנ"ט מ"מ כיון שהוא בהיתר שהוא מינה וחיך אוכל יטעם הכל יחד מקרי נ"ט וזה דלא כדברי הרשב"א הנ"ל ולסברא זו אין מקום להי"ש הנ"ל שבתוס' הנ"ל במס' הע"ז דאין לדמות נ"ט לפגם למשהו דשאני משהו שבמב"מ שהוי כנ"ט כיון שנשאר משהו בטעמא מצרפת לטעם השוה לה בתערובות מין ההיתר משא"כ בנ"ט לפגם שאין עליו שם נ"ט דהא פוגם לתבשיל ועיין בראב"ן (דף קנ"א ע"ב) שמפרש בדברי רב חולין (דף ק') כיון שנ"ט בחתיכה אותו הטעם אינו כ"א משהו כו' וכ' עוד בזה"ל וראי' לדברי הי"מ מהאי דז"ב בין למ"ד בס' הוי בין למ"ד בק' הוי הרי אינו נותן טעם יותר ואעפי"כ אמר רבא עלי' לא נצרכה אלא ליתן טכע"ק דבקדשי' אסור כו' ש"מ דאפי' משהו נותן טעם קרוי נ"ט כו' סברא הוא דכל מב"מ אפי' נותן טעם משהו קרוי נ"ט שהרי אינה בטל כו' עכ"ל. ונראה שכוונתו כנ"ל ועיין לשון הריטב"א בחידושיו חולין (דף ק') סוף ד"ה אוקי רב אמורא. היוצא מדברי הנ"ל דיש מחלוקת בין הפוסקים למ"ד מב"מ ל"ב אי הוי שם טעם עליו כשהוא מב"מ או אין שם טעם מחמת שהוא רק משהו ורק גזה"כ הוא כדברי הרשב"א ובמה שפירשתי דברי הי"מ הנ"ל מתורץ מה שמקשי' העולם דלפי דבריהם דמה שנ"ט לפגם שווים א"כ לא אתי שפיר דברי הגמ' ע"ז (דף ס"ח ע"ב) ועכברא בשכרא לא ידענא מ"ט דרב אי משום דקסבר נ"ט לפגם אסור ולית הלכתא כוותי' כו' יעו"ש. איך אפשר לומר שסובר בנ"ט לפגם בא"מ אסור דהא למ"ד נ"ט לפגם אסור לא נלמוד רק מג"נ סובר דאף קדירה ב"י פגמה וע"כ הצריכה התורה הגעלה והרי לרב שסובר דמב"מ ל"ב א"א למילף דנ"ט לפגם אסור מגיעולי מדין די"ל דלכך הצריכה התורה הגעלה משום דלמא מבשל דבר שהוא מינו עם הבליעה בכלי ובמב"מ נ"ט לפגם אסור דלא גריעי ממשהו אבל לפי דברינו הנ"ל לק"מ דהי"מ מודים היכא כשהטעם פוגם בעצמו אי נ"ט לפגם מותר גם בדברי האוסרים במשהו נ"ט לפגם כזה אינו אוסר דהא אין עליו כלל שם איסור אף בפני עצמו וכיון שהבליעה בקדירה פגמה אף משום בשול מינו לא היה צורך הגעלה אם לא דנ"ט לפגם אסור. ואין להקשות דהא דמ"ד מב"מ ל"ב ולפי סברת הרשב"א דגזה"כ הוא אף אי טעם לאו כעיקר א"א ללמוד טכע"ק מג"נ דלמא לעולם טעם לאו כעיקר וצורך ההגעלה היתה משום בשול מב"מ וצריך לומר דמ"ד מב"מ ל"ב וסובר טכע"ק באמת לא יליף טכע"ק מגיעולו מדין רק ממשרת א"כ איך אפשר לומר דרב סובר דנ"ט לפגם אסור ויליף לי' מגעולי מדין ע"ז י"ל דאף לשיטתי' שסובר דמב"מ ל"ב לא איתא דין טכע"ק רק ממשרת ומשם א"א ללמוד דין נ"ט לפגם מ"מ דין האיסור נ"ט לפגם יכולין ללמוד אף שלשיטתי' מגעולי מדין וע"י זה א"א לדחות שהיה הגעלה משום מב"מ דהא לענין נ"ט לפגם אין לחלק בין מב"מ בין מין בשא"מ כנ"ל היכא שהטעם בעצמו פגום. ואי היה מותר משום דאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה אף במינו לא היה איכפת לן דהא כבר שם היתר עליו קודם שבא לתערובות מינה וכיון שנשמע מגעולי מדין דנ"ט לפגם שם איסור עליו נשמע ממילא אחרי שידעינן ממשרת שטעכעק"ד בא"מ שגם נ"ט לפגם אוסר:
פרק שלישי
גם מדברי רשב"ם בתוס' חולין (דף ק"ח ע"ב) נראה שסובר כשיטת התוס' ביבמות וסייעתם דבמ"ב מקרי נ"ט גם במשהו ובזה יוסרו מעליו קושיית התוס' שם כפי מה שאבאר וזה"ל הגמ' וסבר רב אפשר לסוחטו אסור והאיתמר כזית כו'. א"ר בשר אסור וחלב מותר ואי ס"ד אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבלה הוא וכו' והקשו התוס' שם מכאן היה מדקדק רבינו שמואל דלמ"ד דמב"מ א"ב צריך תרי ששים. ס' לרוטב לבטל חתיכת נבלה וס' בחתיכת היתר לבטל הרוטב. וקשה לדבריו דמשני גדי אסרה תורה ולא חלב וכו' עד א"ו כיון שהחלב הנפלט מהבשר לא נעשה נבלה אלא מטעם הבשר המעורב בו אין לו דין חלב טמא אלא מתבטל בחלב שביורה כמו שמתבטל טעם בשר האסור ולא חשיב מב"מ וכו' עד מכאן יש להוכיח תבלין הבלועין מחלב או מדם ונפלו לקדירה מתבטלין בס' ואע"ג דנ"ט אפילו באלף מותר דאינו חמור מן האיסור הנבלע בהן. וקשה הא יש לחלק בשלמא לענין דין מניעת בטול מב"מ שפיר יש סברא לומר כיון שלא נאסר רק מאינו מינו אינו חמיר מן האיסור דלא יהיה כח הבן יפה מכח האב כמ"ש הרשב"א אבל היכא שנרגש טעם הנאסר בתוך התערובות כמו בגוונא דלעיל שנרגש הטעם בתבלין י"ל דלא שייך בזה סברא הנ"ל שלא יהא חמור מן האוסרה דאין זה בגדר חומרא דהא גם האוסרה אותו בנ"ט כ"כ הנאסר כיון שנעשה נבלה מה"ת שלא יאסר כ"ז שלא מורגש טעמו והרי זה דומה לדבר שטבעו להטעים עד ששים שקבל טעם מאיסור כחוש שאין בטבעו להטעים רק עד ל' האם נאמר שגם הנאסר ממנו לא יאסר רק עד שלשים. הן אמת שבס' חות דעת (סי' צ"ב) פסק כן אבל לא מצאתי לו חבר. ואף אם כן הוא קשה כיון שהסברא לחלק תו ליכא הוכחה לדין הנ"ל מדברי הגמ' כאן גדי א"ת אמנם אם נאמר שסובר הר"י בעל התוס' שגם מב"מ מיחשב טעם דהא עוד טעמו בו אף בתערובות א"ש הוכחה הנ"ל ודמי דין תבלין הבלוע מן האיסור כמו חלב הבלוע בבשר שאינה אוסרת בחלב אך שטעם חלב הנאסר נרגש בחיך האוכלין ודינו כנ"ט בחלב שביורה אף שאינו ניכר בפ"ע מ"מ בטלה משום דדיינינן ליה כדין הבשר שנאסרה ממנו וה"ה בתבלין הבלוע מאיסור וא"כ לפי"ז יש ליישב גם שיטת הרשב"ם שהוא נמי סובר בזה כסברת הר"י דהטעם נרגש במינו אף במשהו ורק הוא סובר כשיטת אחיו ר"ת שסובר דמדאו' מבוטל איסור בס' ומותר אף שמורגש טעמא. ורק מדרבנן שאסור בנ"ט יותר מס' כן מבואר בס' מנחת כהן חלק א' פ"ג ובפ"ה בשם ר"ת שמובא בטור (בסי' צ"ח) יעויי"ש ובמקום אחר בארתי שכן דעת רש"י כמבואר מדבריו (דף צ"ח ע"א) ד"ה שניהם לא למדוהו דמז"ב יכולין ללמוד דמבוטל בס' ולה כא דיהיב טעמא, רק מדרבנן אתמור ואמר טעמו ל"ב ופשוט דל"ק א"כ אמאי מב"מ בטל בס' הא ידעינן דיהיב טעמא ביותר מס' מצד שהוא מב"מ ז"א דהא מדאורייתא מב"מ בטל ברוב. וצורך ס' אינו רק מדרבנן שגזרו אטו א"מ לכך אין להחמיר יותר מבשא"מ שמן הסתם בטל בס' ומעתה י"ל דלמ"ד דמב"מ ל"ב א"א לומר דלכך ל"ב לפי שנשאר בטעמו עד אלף ויותר דאי משום זה אכתי היה לבטל בס' כמו א"מ שמבוטל בס' אף שיהיב טעמא ביותר מס' וא"כ ע"כ גזה"כ הוא וממילא י"ל היכא שנאסר משום א"מ לא חמיר מן האוסרה והגזה"כ לא היה רק במב"מ כשהאיסור הוא מצד עצמו, ולא כשהוא הנאסר מהאיסור שא"מ כ"ז על דין דאורייתא דמועיל ביטול ס' אף היכא שנ"ט ביותר מס' אבל אחרי שרבנן החמירו בא"מ שלא יועיל ס' היכא שהאיסור נ"ט ביותר מס' י"ל שהסברא נותנת דלמ"ד מב"מ א"ב מה"ת היכא שנאסר דבר שהוא מב"מ בתערובות מדבר שא"מ יהא אוסר התערובות מדרבנן מצד שטעמו הוא בכל התערובות דאף דדיינינן כפי האוסרה שהיא א"מ מ"מ כיון שהאוסרו אוסר עד מקום שטעמו מגעת אף ביותר מס' כ"כ יש להנאסר ממנו לאסור עד מקום שטעמו מגעת והרי תערובות הנאסר היא ממינו ומגעת בטעמו בכל התערובות וכנ"ל ומהיכי תיתי דלא יאסר מדרבנן כמו במבש"מ כשנותן טעם ביותר מס' ולכך הצריך רבינו שמואל ור"ת אחיו ז"ל כמבואר בר"ן ובריטב"א ובעל התרומה ב' פעמים ס' דהיינו מדרבנן כמו בא"מ היכא שהאיסור נ"ט ביותר מס' וכיון שכן מצאתי יישוב למה שהיה קשה לי לשיטת הר"ש ור"ת שסוברים דאף הנאסר מאינו מינו לא מבוטל במינו למ"ד מב"מ ל"ב. א"כ אף בכלים קטנים לא היה מועיל הגעלה בכלי מדין למ"ד מב"מ ל"ב דהא סתם בשול הוא במים ואם נתבשל בשר איסור בקדירה נאסרו המים שנתבשל האיסור בהם ונבלע בקדירה וכשמגעילין במים אף שיש ס' במי הגעלה לא מבוטל דהא הוי מב"מ וחוזרין ונבלעין שוב בקדירה וקושיית התוס' (בדף ק' ע"ב) לשיטת ר"ת אינו רק מכלים גדולים ועיי"ש שהעלו במסקנא דבאמת לא הגעילו רק כלים קטנים ולפי הדעתי קשה מ"ד מב"מ ל"ב ואף לכלים קטנים לא הי' הכשר בהגעלה אבל אם נאמר כמ"ש שהר"ש ור"ת לא הצריכו ב' פעמים ס' רק מדרבנן מצד שהטעם מתפשט ביותר מס' אבל לדין דאורייתא מודים שאין הנאסר אוסר אף במינו יותר מהאוסרו שהוא א"מ ול"ק מכלי מדין:
וסעד גדול לדברי הראשוני' מ"ש לחלק בין מה שאומרים שלענין מב"מ אזלינן בתר האוסרים ובין דין מלח ותבלין מצאתי בדברי הסמ"ג הלכות מא"ס מל"ת קל"ט שמתחלה מביא דעת ר"ת שהוצרך ב"פ ס' וכ' ע"ז ואומר רבינו יצחק שחילוק גדול יש ביניהם כו' אבל ברוטב נ"ל אין להחמיר בו יותר ממה שהיה כולה נבלה שהיה בטל בשא"מ כו'. מלשון זה נראה שנוטה דעתו לדעת הר"י ואח"ז כתב ובס' תרומות (סי' י"ג) פוסק בתוך כך שמלח הבלוע מדם כו' ורבינו יצחק בן אברהם ור"ש חולקי' עליו בדבר ואומרי' דמאחר שהמלח נימח עם הדם כולו נתערב בכל הקדירה ומוליך איסורו עמו יש לשער כאלו הדם כולו מלח. ומביאים ראי' ממה שאנו אומרים בפ' גה"נ (דף צ"ט) ר"י אומר רביעי' ציר דגים טמאים צריך סאתי' של ציר טהור לבטלו ולמה צריך כ"כ והלא אין החומץ והמלח שבציר אוסר אלא מחמת שמנונית דג טמא והשמנוני' היה בטל בס' אלא מאחר שהחומץ והמלח והשמנוני' מתערבים יחד ומוליכין את האיסור עמהן ויש לנו לשער כאלו השמנוני' כולו חומץ ומלח כו' עכ"ל ומתורף דבריו אלו נראה שתפס בזה לשון הריב"א והר"ש שחולקין על בעל התרומה בדין מלח הבלועה מדם והיינו שאינם חולקי' רק על מה שהמציא ספר התרומה בדין מלח כו' אבל עם כ"ז נוכל לומר שמודים לדברי הר"י במה שמחולק עם ר"ת בדין מיב"מ וסובר שלענין דין מב"מ לא בטל אזלינן בתר האוסרין רק במלח הבלוע מדם הדין כאלו הדם כולו מלח משום דהא יש טעם של המלח בתערובות השמנוני' של הדגים טהורים שבציר טהור. והנה לכאורה אפשר לומר דבסברא זו עצמו אם בנאסר דעביד לטעמא הולכין בתר הנאסר או רק בתר האוסר שאין עביד לטעמא פליגי ר' יהודא עם ר' יוסי בתרומות פ"י משנה ח' דר' יהודא דמצריך שם סאתים ע"כ סובר דאזלינן בתר הנאסר ואוסר עד היכן שטעמו מגעת ור' יוסי שמיקל שם לבטל בששה עשר סובר דאזלינן בתר האוסר שהוא השמנוני' עצמו של הדג שאינו אלא זיעה בעלמא וכלה טעמו בתערובת ששה עשר הן אמת שהרמב"ם סוף פ"ו מהל' מא"ס פוסק כר' יהודא ואף שאין לנו כלל היכא דר' יהודא ור' יוסי פליגי כמאן הלכה. אחז בזה הרמב"ם דברי ר' יהודא להלכה מצד הכלל דהלכה כדברי המכריע ולפי פירוש הרמב"ם שם במשנה דעת הת"ק דציר אוסר עד תתק"ס והוי דברי ר' יהודא הכרעה בין דעת ת"ק דמחמיר טובא ובין דעת ר' יוסי דמיקל ביותר וכן כתוב בלח"מ אבל לפי פירוש הר"ש דרישא דמתניתין לא איירי מדין ביטול ציר רק מדין ביטול דג טמא עצמו שהוא ברי' אין בפלוגתא לענין ביטול ציר רק דברי ר' יהודא ור' יוסי ולפי הכלל שבכל הפלוגתא אזלינן בדרבנן להקל. אפשר לפסוק בזה כר' יוסי וכמו כן בדין מלח ותבלין הבלועים מדם. כיון דאין דנין בזה רק מצד חנ"נ שהוא לשיטת הר"י ובעה"ת רק מדרבנן בשארי איסורין יש להקל כר' יוסי דלא ניזל בתר הנאסר דעביד לטעמא רק בתר האוסר. ודע לפי מה שבארו הריב"א והר"ש הנ"ל דטעמא של ר' יהודא משום דבמלח וחומץ נעשה נבלה מן הציר מוכח דאף באיסור דרבנן אמרינן חנ"נ דהא ציר דגים אינו אלא מדרבנן וע"כ לא החמיר ר' יהודא דלא לבטל כלל כדין מב"מ כדאיתא בחולין (דף צ"ט) שאני ציר כו' והרי לכאורה מכאן סתירה לדברי פ"ח בי"ד (סי' צ"ב ס"ק י"ז) אמנם בלא"ה קשה מכאן לשיטת הר"ן שסובר דבמדומע ומחומץ שאינו דרך בשול ל"א חנ"נ וכמו כן להסוברים דבלח בלח לא אמרינן חנ"נ וביותר קשה לשיטת רבינו אפרים שסובר דל"א כלל בשאר איסורין ודו"ק
פרק רביעי
אולם באמת תירץ זה שכתבנו על הרשב"ם לא אתי שפיר דלפי מה דמבואר בדברי התוס' וז"ל וקשה לר"י לדבריו דמשני גדי אסרה תורה ולא חלב והלא בעלמא חתיכה של היתר נ"נ מדרבנן וצריך ס' כנגד כולה וכו' עד א"כ מ"מ מדרבנן החלב עצמו נאסר הרי דעיקר קושייתם הוא מדרבנן וא"כ עכ"פ מדרבנן הו"ל לאסור ולרב משמע דחלב מותר לגמרי ועל זה לא שייך תירוצי הנ"ל ולכן נ"ל לתרץ באופן אחר ע'"פ שנקדים הדקדוק על התוס' דלפום ריהטא קשי' למה להו דנקטו קושייתם בהקדמה דמדאורייתא מותר ורק מדרבנן חנ"נ הלא אם מדאורייתא חנ"נ אלימא קושייתם ולכן נ"ל דלפירש"י (בדף צ"ח ע"ב) ד"ה דמדאורייתא כו' וברובא ה"ל לבטולי מבואר דאף אי טכע"ק לאו דאורייתא מ"מ כיון דעכ"פ "פ הטעם בפ"ע אסור כנלמד מהטמאים לאסור צירן ורוטבן א"כ אף בתערובות אינו ניתר כ"א עכ"פ בבטול רוב וכן ביאר הריטב"א בחידושיו ממילא צ"ל לפי"ז דאף אי טכע"ק לאו דאורייתא מ"מ אוסר במב"מ למ"ד מב"מ ל"ב דכיון דליכא ביטול הוי כאלו היה בפ"ע ונשאר באיסורו והוא טעם לפי האמת לדעת רש"י שפוסק טכע"ק לאו דאורייתא ופוסק ג"כ שמב"מ ל"ב ונאסר מצד הטעם וא"צ למ"ש הרשב"א בזה בסוגי' דז"ב דגזה"כ במב"מ והשתא דאתינן להכא י"ל דרבא גם כן סובר טכע'ק ל"ד ומ"מ א"ש דברי רב בחולין (דף ק') בחתיכה של נבלה כיון שנ"ט בקיפה ובחתיכות כו' משום דשם הוא מב"מ וכיון שכן שפיר ס"ד דגמ' לומר אליבא דבשר א"ת ולא חלב. ול"ק הא עכ"פ החלב נאסר מטעם איסור בשר די"ל דרב סובר טכע"ק ל"ד בא"מ ומועיל לו ביטול ברוב ואין להקשות דאכתי החלב שנבעלה בבשר נאסרה מטעם הבשר ושם באותו החתיכה ליכא ביטול רוב דאדרבא הבשר הוא הרוב נגד החלב שבתוכה לזה י"ל דבלא"ה אינו מובן קושית הגמרא חלב נבלה הוא דלמא גם באוכל אמרינן שמועיל קישור לצרף הבליעה ועם מה שבקדירה לבטל טעם הבשר וכדברי ראב"ן שבמרדכי פרק גה""כ שמובא בהלכות (סי' קפ"ג). ומה שמחלק שם בין בלוע באוכל לבין בלוע בכלי אינו מובן ועכ"פ לא ברירה בזה להקשות. אמנם לשיטת הפר"ח (בסי' צ"ח ס"ק כ"ח) כיון דטעכ"ד אף בדאיכא ס' כשיש טעם אסור מדאורייתא א"כ בב"ח דטכע"ק א"א שיהיה ביטול מצד קישור דמה בכך הא הקישור אינו מועיל אלא שיהיה בין הכל ס' ועכ'"ז בתוך החתיכ' במקום שפוגעים יחד החלב עם הבשר יש נ"ט להבשר והחלב דשם שהחתי' כ"ז בולעת ואינה פולטת דהיינו בעוד לא נח מרתיחתו וכשנח הוא שפולטת ומתפשט טעם הבשר ובב"ח טכע""ק דאורייתא ובמקום שיש טעם לא מועיל ביטול ס' ומקשה הגמ' שפיר חלב נבלה הוא וע"ז משני שפיר גדי א"ת ולא חלב ולא הוי איסור בב'"ח גבי החלב ואין לאסרה רק מצד שהבשר אסרה כמו כל בשר איסור ולזה י"ל דטכע"ק ל"ד בשאר איסורים ומותר היכא שיש ביטול ברוב וכאן הרי יש רוב חלב מצד הקישור שמצטרף כל החלב שבקדירה להחלב שנבלע בבשר ומבוטל ברוב את טעם הבשר הפוגע בחלב הנבלע בחתיכה ואף שיש שם בתוך החלב טעם הבשר מבוטל ברוב כמו כל טעם שמבוטל ברוב למ"ד טכע"ק ל"ד ואין לאסור החלב דשם רק מדרבנן דמדרבנן טכע"ק אינו מבוטל ברוב ולזה י'"ל כיון שאין האיסור רק מדרבנן תו לא אמרינן בזה מב'"מ ל"ב כפי י"מ לעיל (דף כ"ט ע"ב) על דברי הגמ' שאני ציר דזיעה בעלמא הוא דבאיסור דרבנן ל"א מב"מ ל"ב ודברי רבינו שמואל שמצריך ב'"פ ס' א"ש לפי המסקנא שסובר דהלכתא טכעק"ד ולא הי' מקום לקושיית הר"י לכך הקדים הר"י דדין חנ"נ בשארי איסורים אינו אלא מדרבנן וא"כ ע"כ מוכח דגם בדרבנן מב"מ ל"ב דאל"כ לא אתי שפיר דברי רב גבי ח"נ כו' ולא דברי ר"ש שמצריך ב'"פ ס' א"ו דגם מדרבנן מב"מ ל"ב וכיון שכן מקשה הר"י שפיר דא"כ גם כאן גבי חלב נימא כיון שעכ"פ נאסרה מדרבנן בתוך החתיכ' דהקישור לא מועיל לענין איסור דרבנן דאף שיש מצד הקישור ביטול מ"מ כיון ששם יש הרגש הטעם אסור מדרבנן דטכע"ק הוא עכ"פ אסור מדרבנן ולכך הוצרך הר"י להקדים דין חנ"נ אינו אלא מדרבנן והשתא דאתינן להכי דעיקר קושי' הר"י על יסודו תחלה דחנ"נ בשאר איסורין אינו אלא מדרבנן וא"כ א"ש דברי הרשב"ם והר"ת אחיו שהמה סוברים דחנ""נ בשאר איסורים הוא מדאורייתא כדמוכח מדברי התוס' לעיל (דף ק') בסוף התוס' ד""ה כשקדם וסילקו במה שמפלפלים בהגעלת כלי מדין וכן מבואר מדברי פ""ח (סי' נ""ב) וממילא י"ל כשיטתייהו דבאמת מדרבנן מב""מ ל""ב והוא שמצריך ב'"פ ס' א""ש משום דגם בשאר איסורי' חנ'"נ מדאורייתא וטכע'"ק דאורייתא ודברי הגמ' גדי א"ת ולא חלב א'"ש דלאותה ה"א היינו אומרים דבשאר איסורין טכע"ק ל""ד ולא הוי לחלב שבתוך החתיכה רק איסור דרבנן דהא יש כאן הבטול ברוב ע'"י הקישור וא""א לאסרו רק מדרבנן וליכא למימר עוד גבי אותו החלב דלא אתי לבטל מצד מב"מ דבאיסור דרבנן מב"מ בטל:
ועפי"ז יש ליישב דברי רש"י מ"ש בד'"ה גדי אסרה תורה כו' ואפילו היה בבשר שיעור גדול לתת טעם בשר בכל החלב ס"ל לרב דחלב מותר עכ"ל דלכאורה אינו מובן דא'"כ אמאי אמר רב כזית בשר שנפל וכקושיית התוס' בד""ה גדי כו' אבל לפי הנ"ל י""ל דמ""ש רש""י ס"ל לרב דחלב מותר הכוונה דמדאורייתא מותר. אבל מדרבנן באמת אסור ולכך תפס רב דינו בכזית בשר כו' כבכה"ג החלב מותרת אף מדרבנן דאף שהחלב שנכנסה להבשר נאסרה שם מדרבנן מ""מ כשחוזרת להחלב שביורה מבוטלת בס' דבאיסור דרבנן מב"מ בטל:
אמנם היות מבואר בר""ן וחידושי ריטב""א ושארי ספרי הקדמוני' דגם לר'"ת אחז שיטת ר"ש אחיו להצריך ב""פ ס' ולשיטתן א"א לתרץ כנ"ל דהא לפי דברי המנחת כהן בשער התערובות פ"ג פ"ה דעת ר"ח המוזכר ביאר (בסי' צ'ח) אף שטכעק""ד מ"מ מותר מדאורייתא כשמבטל בס' אף היכא שמורגש הטעם ואינו אסור אלא מד""ס א"כ אם נאמר לשיטתי' שסובר סברת מקישור מאי מקשה הגמ' חלב נבלה הוא הא אף בב"ח דטכעק'"ד מ""מ מועיל ביטול. וע'"י הקישור חלב הבלועה בהבשר עם החלב שבקדירה יש ס' נגד הטעם הבשר ואין כאן התחלת איסור על החלב. אבל אציע תחלה דברי רש"י ז""ל הסותר זא"ז וביישובן כאשר אבאר מתורץ גם שיטת ר"ת ובתירוץ יותר מרווח:
פרק חמישי
בדף צ"ח ע"א ד"ה שניהם לא למדוהו כ' רש"י ואע"ג דאי אתי למילף מיני' מצי למילף אפי' היכא דיהיב טעמא כו' אפ"ה רבנן אחמרו ואמרו טעמא לא בטל ע"כ הרי מפורש שלא כדברי הפר"ח הנ"ל לדעת רש"י דע"י ביטול ס' מותר אף כשמורגש טעם האיסור ומלשון רש"י ז"ל בסוגי' דידן ד"ה אי חידוש מסיים רש"י גמרינן לי' מזרוע בשלה דמשתרי כל כמה דליכא טעמא ע"כ מבואר דבאיכא טעמא אסור אף ביותר מס' וליישב סתירה שבדברי רש"י נ"ל דחילוק יש בדין הנ"ל היכא דאיכא ס' ואעפ"כ יהיב טעמא בין כל איסורין ובין בב"ח דבכל האיסורין כשיש ביטול ס' נהפך להיות היתר מהאיסור ולכך אינו אוסר עוד בטעמא דהוי כטעם הבא מן ההיתר ה"ז דומה לביטול יבש ביבש לשיטת התה"ד שמובא בש"ך סי' ק"ט והוא גם דעת הראב"ן כמפורש דבריו בספרו בסוגי' דחנ"נ דיבש ביבש בא"מ צריך ס' מדאורייתא הרי אף שעומד בפ"ע וטעמו בו מ"מ חוקי התורה שיהי' הביטל בס' ונהפך להיות היתר בביטול זה ולכך אין עוד איסור בטעמו משא"כ בב"ח שהוא תמיד הבה"ת וצירופן אוסר מצד הטעם וכל עיקר איסור בב"ח הוא מצד הטעם אשר ע"כ רצה אביי ליליף מבב"ח דטעכע"ק וע"כ אף כשיש ס' מ"מ כשנרגש הטעם הוי בב"ח דאין לומר שס' פועל שיבוטל החלב או הבשר ז"א דהא היתר בהיתר לא שייך כלל ביטול כמו בכלאי' וכדברי התוס' והרא"ש שמובא בט"ז וש"ך י"ד ריש הלכות כלאי' ולכך סובר רש"י דאין להתיר בב"ח רק כשלא יהיב טעמא משא"כ בשאר איסורין ומיושב שיטת ר"ת הנ"ל דלשיטתו בכל האיסורין מועיל ביטול ס' אף שמורגש הטעם משא"כ בבב"ח ולכך מקשה הגמרא חלב נבלה הוא. דא"ל מצד קישור החלב הבלוע בהבשר עם החלב שביורה יש ביטול ס' לבטל טעם הבשר וז"א דמה בכך הא מ"מ הבשר יהיב טעמא באותו מיעוט החלב כשנכנסה להבשר והיכא דאיכא טעמא אינו מועיל גבי בב"ח ביטול ס' וע"ז משני הגמרא גדי א"ת ולא חלב ואין לגבי החלב דין איסור בב"ח רק שרוצים לאסור החלב מצד טעם בשר איסור שנאסר תחלה הבשר ואוסר בטעמו אותו החלב שבא לתוך החתיכה כמו כל איסורין שאוסרי' בטעמם ונגד זה מועיל ביטול ס' אף היכא שמורגש הטעם ואמרינן שמועיל קישור החלב הבלוע בהבשר עם החלב שביורה שבצירופן יש ס' נגד טעם הבשר שפוגע בחלב שמתוך הבשר ומבוטל אף שהטעם מורגש כדברי ר"ת לשיטתו שמועיל ששים אפילו היכא דיהיב טעמא ואף שכבה"ג מ"מ אסור מדרבנן תו ליכא למימר גבי' דין מב"מ לא בטיל כנ"ל וכדי שלא יקשה דא"כ למה מצריך ר"ת ששים בחתיכות נגד הרוטב דהא לפי הנ"ל בלאו הכי אין הרוטב נאסרת מהחתיכה של האיסור כיון שמוקשרת עם הרוטב שבקדירה גם אם מורגש הטעם בטל מה"ת לשיטת ר"ת הנ"ל אקדים עוד דדין זה אם מב"מ מדרבנן בטל אי לא הוא פלוגתא דאמוראי דלשיטת הר"ן דדבר שיל"מ לא בטל הוא מטעם דהוי מב"מ ולדברי רב אשי ביצה דדשיל"מ אפילו בדרבנן ל"ב בע"כ צ"ל דגם בדרבנן מב"מ ל"ב אבל לשיטת החולקי' על רב אשי שלא פחתו לתרץ כדבריו בשילהי ביצה י"ל שסוברי' דבאמת בדרבנן לא שייך דין דשיל"מ וכנ"ל מדברי הפר"ח סי' ק"י ובשע"ה הלכות יו"ט שפליגי בזה אמוראי וכנ"ל ומעתה י"ל דמה שמצריך ר"ת ב"פ ששים הוא לפי המסקנא דקיי"ל כרב אשי וא"כ אף בדרבנן מב"מ ל"ב אבל לפי ס"ד דגמ' דגדי א"ת ולא חלב הוי אמינא דרב קאי לשיטת הסוברי' דבדרבנן מב"מ בטל וכנ"ל וא"ל דלכאורה בפשיטות לס"ד דגדי א"ת וכנ"ל הוי אמרינן דרב ל"ל טכע"כ בשאר איסורין וליכא גבי מבשא"מ רק איסור דרבנן וא"כ לא צריכי לדברי האריכות הנ"ל. אך ז"א כלל דגם אם טכע"ק ל"ד אסור כשהוא בפ"ע מלמוד דהטמאי' וכנ"ל לאסור צירן כנ"ל וכמו כן כשהוא בתערובו' שוה דהוי כאילו בעין כע"ש לעיל בשם הריטב"א וא"כ גם אם טכע"ק ל"ד מ"מ החלב שנבלע בכזית בשר נאסרה מדאו' וכנ"ל וכיון שנאסרת מדאו' חוזרת ואוסרת החלב שביורה מצד מב"מ אולם לפימ"ש א"ש דהכא שאני דמקושרת עם החלב שביורה להיות עכ"פ ביטול טעם הבשר שלא יהי' נחשב כאלו הוא בעינא ולא נשאר רק איסור דרבנן ובדרבנן מב"מ בטל. אבל לעיל גבי חתיכה נבלה דאמר רב מב"מ ל"ב י"ל שלא הי' שום התחלות ביטול כלל ומיירי שנתנה חתיכה נבלה טעם בחתיכת בשר מקודם ולכאורה יש ראי' לדברי הנ"ל מקושי' הגמ' בסוגי' לימא פליגי אדרבא דאמר רבה מו"מ וד"א סליק כו' והכוונה על דברי רבא בהקומץ רבה דף כ"ג גבי מנחת כהני' כו' וכמ"ש התוס' וקשה דלמא שאני התם שהכל בתערובות א' שבתוך הקומץ שמן דידה ושמן הקומץ שנתערב בתוכה ואמרינן אף שיש בשמן מב"מ מ"מ בטל השמן בתוך קומץ הסולת מצד סילק אבל כאן בחתי' שנתנה טעם בחתי' ויש רוטב בקדירה אם נאמר כסברת התה"ד דמה שנבלע באוכל לא חשוב כמקושר למה שבתוך הקדירה והוי כנפרד ממילא יעו"ש י"ל דבכה"ג לא אמרינין סליק כנ"ל ואין כח ברוטב לבעל טעם הנבלה שבתוך חתיכת הבשר כיון שלא חשוב כמקושר (ג) וכעין סברא זו יש דומיא במה דאיתא בתוס' מס' ע"ז דף, נ"ו ד"ה אבל כו' יעו"ש דהיכי שהמינו נפרד לא אמרינן סליק ועלה בלבי לתרץ דא"ש לפי שיטת התוס' והרשב"א בחידושיו כאן שמחליט שאף למ"ד אפשר לסוחטו אסור אינו רק כשהולך משהז מן האיסור ופליט הבלוע מן החתיכה שנ"נ לתוך חתיכות הכשרות ומה שצריכין לדין סליק ול"א בפשיטות שמיד שבאה הפליטה מבשר הנבלה לתוך הרוטב נתבטלה. שם מתרץ הרשב"א כיון שגם מחתי' כשרות יצא מוהל לתוך הרוטב הוי מוהל זה עם מוהל בשר איסור מב"מ ולכך צ"ל סליק. וא"כ דמי ממש לתערובות המנחות דגם הכא הכל בתערובות אחד אבל לשיטת הקדמוני' ורש"י בסוגיא ד"ה אמר רב דלרב היכא דנ"נ אוסר שאר חתי' אפילו בלא רוטב דהוי כנבלה ממש שאוסרת בעצמותה חתיכות שהן בתוך הקדירה כשהם חמים בלועים זה מזה אף בלא מציעת רוטב כמבואר ברשב"א לשיטת רש"י וכך כתב הר"ן סוף פרק כה"ב דאם אפשר לסחטו אסור והוי בב"ח כל החתיכה כאיסור מגופה ולא מצד בליעת דבר אחר פולט עם הבלוע בשארי החתיכות אפילו בלא רוטב יעויין בש"ך א"כ קשה קושייתי הנ"ל דל"ד לדברי רבא גבי תערובות המנחות דשם הכל בתערובות אחד משא"כ הכא שאנו באין לדון שהרוטב תבטל הטעם המובלע בחתיכת היתר שנבלע בהם בלי מציעת הרוטב ואין לאותו בליעה שייכות עם הרוטב לפי סברת תה"ד דנגד בליעה באוכל ל"א שיצטרף מה שבקדירה לבטל ועלה בלבי שלכך נד רש"י מפירוש התוס' במה שכתבו שקושיית הגמ' מדברי רבא גבי מנחות דלרש"י לשיטתו אין דמיון לשם כנ"ל והבנת הגמרא אינו רק על דברי רבא לעיל לענין חתיכה נבלה שנתנה טעם בחתיכות שאמרינן גם בזה דין סליק והטעם בזה כדברי הנ"ל שגם הבלוע באוכל דאמרינן דהוי כמקושר למה שבקדירה שייך שפיר סילק כמו במנחות וא"כ קשה כנ"ל מה מקשה הגמרא חלב נבלה הוא הא ע"י הקישור יש לבטל טעם הבשר וצ"ל כמו שכתבתי דכאן שיש הרגש טעם בב"ח שבא לתוכה אין תועלת בביטול דאכתי כ"ז שהחלב מובלע בבשר יש טעם בב"ח אבל בח"נ שנתנה טעם בחתיכות כשרות ליכא כלל דין טעם דהא הוא מב"מ שפיר מועיל קישור הרוטב שבקדירה לבטל בס' הבליעה מן החתיכה הנבלה לתוך חתיכות הכשרות: