אור ברסלב
ברוך טעם שער ה › סוגיא דפלגינן דיבורא

ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שער ה · סוגיא דפלגינן דיבורא

דין ג

סנהדרין דף ט' ע"ב אמר רבא פ' בא על אשתי כו' היינו הך מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו כו' הך דינא השמיט הסמ"ג ואמרתי דרך פלפול דלהסמ"ג לשיטתו ליכא לפסוק בזה כרבא ואקדים מ"ש בסמ"ג במצות ל"ת רי"ג כתיב בפ' שופטים לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת כו' ותניא בספרי בכל לרבות את האשה כו' ולמדנו מכאן שע"א שיודע בחבירו עון דבר שאינו ראוי להשביעו שלא יקום להעיד עליו ואם קם והעיד עליו לוקה דשם ביש הוא דקא מפיק עליה כדאמרי' בפסחים דף קי"ג טוביה חטא אתא זיגוד קמסהיד עליה נגדי' רבא לזיגוד פי' משום לאו דלא יקום אמנם אותו מלקות מדרבנן היה שהרי במס' סנהדרין למדו' מכות מדיני נפשות בגז"ש דרשע רשע וד"נ אין דנין אלא בזמן שסנהדרין נוהגות ומה שמצינו בקידושין דף ס"ו באותו סומא שהעיד שליח שזינתה אשתו א"ל מר שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ולא גער בי' מר שמואל על מה שהעיד ביחידות כו' י"ל הפרשת אסורא שאני עכ"ל. ויעויין בס' משנת חכמים דאתי' ליה מלשון הסמ"ג דהעובר על הלאו דלא יקום חייב מלקות מדאורייתא אף דאין בו מעשה וילפינן לה ממש"ר ומעדים זוממים וע"כ הוצרך הסמ"ג לבאר דמאי דנגדיה רבא לזיגוד לא היה מלקות דאורייתא כיון שלא היה בזמן הבית אבל בזמן הבית יש חיוב מלקות דאורייתא:

היוצא מדברי הסמ"ג הנ"ל דאם ע"א יחידי מעיד על אדם שעבר עבירה ולא היה תועלת בעדותו לא לחייב שבועה ולא לאפרושא מאיסורא עובר על לאו שיש בו מלקות, ועתה נחזי אנן מדאמרינן כאן מהו דתימא אדם קרוב אצל אשתו לא אמרי' והכוונה דס"ד שיהיה הבעל מהימן גם על אשתו מיגו שנאמן על חבירו או כפי' הראב"ד דס"ד דלא הוי כמעיד לחצאין והוי עד פסול לגבי אשתו דאמרי' עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו ואין לחייב מיתה את הבועל לשני פירושים הללו ע"כ צ"ל דליכא פועלת להבע בעדותו שעי"ז יופטר מכתובת אשה דאם יש לו תועלת שבקיום עדותו על אשתו יופטר מכתובתה כיון שזינתה תחתיו קשה לפי פי' רש"י מהיכי תיתי יהיה ס"ד לומר כיון דנאמן על הבועל נאמן גם על אשתו הא אם נאמר כן אין לך נוגע גדול בעדותו יותר מזה ומה"ת יקום עדותו על הבועל ומחמת זה יהי' נאמן גם על אשתו א"כ מרויח בעדותו על הבועל מה שיהי' נאמן עי"ז גם נגד אשתו ויופטר כתיבתו ואף לפי' הראב"ד הנ"ל ע"כ צ"ל גם כן דליכא נפקותא בעדות זה לענין כתובתה דאי איכא נ"מ אף אם לא הי' אמרינן דבעל כאשתו לא הי' מקום לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהא בעדותו על אשתו הוא נוגע לטובת עצמו נוגע הוי כבע"ד ממש ואין עליו שם עד כלל ומה"ת היה ס"ד לומר בכה"ג עדות שבמ"ק בטלה כולה א"ו צ"ל דמיירי בנו בגונא דליכא נ"מ לענין כתיבת אשתו כגון שבלא"ה אבדה כתובהתה לפי"ז קשה אמאי אמרינן הוא ואחר מצטרפים להרוג את הבועל אמאי לא אמרינן שהעד השני שהעיד על האשה עבר בלאו דלא יקום ע"א באיש והה"ד באשה דהא לגבי דידה לא היה שום תועלת בעדותו דלאפרושי מאיסורא לא שייך דהא בלא"ה כבר נאסרה מבעלה בדברי הבעל בעצמו דשוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא באמירתו שזינתה עם פלוני ולחייב את האשה שבועה ולהכחיש את העד ג"כ לא נ"מ דהא כשע"א מעיד על אשה שזינתה והיא מכחישתו ליכא חיוב שבועה על האשה כ"א כשתובעת כתובתה והרי לדברי הנ"ל דהכא מיירי שאף בלי עדות הבעל כבר הפסידה כתובתה וכיון שעבר אותו העד בלאו דלא יקום פסול הוא לעדות והאיך מצטרפין עדותו לחייב את הבעל מיתה. וא"ל דרבא לשיטתו שסובר כדאי' לקמן דף כ"ז דאף האוכל נבילות להכעיס כשר לעדות משום דבעינן רשע דחמס הא מסקינן שם בגמ' דגם רבא מודה בעד זומם שפסול לעדות כיון שהוא רע לשמים ורע לבריות והכא עדותו על האשה שזינתה נעשה העד יחידי שהעיד עליה רע לשמים ולבריות. דהא פלגינן דיבורא ואמרינן שזנה עם אשה אחרת ולא עמה כדמוכח מדברי התוס' בד"ה א"א משים עצמו רשע במש"כ דלא אמרינן פלגינן דיבורא אלא בתרי גופי כו' ותדע דאם היה כהן נשוי אחותו והוא ואחר מעידין שפ' בא עליה סברא הוא לרבא דמצטרפין להורגו אבל לא להורגה אפי' לאוסרה על בעלה אעפ"י שנאסרת באונס ע"כ. לתרץ קושי' זו אקדים עוד מה שיש להקשות לכאורה דבתוס' מס' גיטין דף ל"ג ע"א ד"ה ואפקיענהו כו' כתבו בזה"ל ועוד הקשה רבינו שמואל דהיכי מחייבינן לעולם מיתה א"א שזינתה הא התראת ס' הוא דשמא ישלח לה גט ויבטלנה ועוד כו' ולומר ר"ת דבכה"ג לא הוי התראת ספק דאזלינן בתר רובא ורוב ב"א אין מגרשין את נשותיהן וכששולחין גט אין מבטלין ע"כ ויעוין בפ"י מס' גיטין דף ע"ב ע"א ד"ה בא"ד ונראה לר"ת כו' שמפרש לפי שיטתו שפ והיה שייך בגט שנתן אורי' דין אפקעינהו דמה שציוה דוד על אוריה שישוב לביתו היה כדי שיגרום עי"ז הפקעת קידושין למפרע וינוקה מעון דבת שבע:

ולפ"ז יש להקשות לכאורה לדברי הר"ן סוף מס' נדרים דלמשנה אחרונה שתקנו חז"ל דאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת ומותרת היא לבעלה הטעם משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה א"כ האיך מחייבין מיתה הבא על א"א דלמא אמרה האשה שזינתה לבעלה ט"א לך ונפקע הקידושין וביותר קשה דכל אשה שתזנה תחת בעלה ותירא לנפשה מחיוב עונש מיתה שיחול עליה תאמר לאישה טא"ל ותשאר תחתיו מצד תקנת חכמים בהפקעת קידושין למפרע ועד"ז יכולים אנו לטהר כל ממזרים בעולם:

אמנם הא פשוט לדינא דאם זינתה אשה תחת בעלה ואומרת לו ט"א לך והותרה כתקנת חכמים עכ"ז אם באו עדים אח"כ שזינתה שאוסרים אותה כמש"כ כעין זה באס"ז למס' כתובות דף ג' בשם הרשב"א דאף דהא דמתירין אשה עפ"י ע"א או עד מפי עד כו' הוא מטעם דאפקעינהו רבנן לקידושין וכמש"כ רש"י במסכת שבת דף קמ"ה ע"ב עכ"ל כי אתי הבעל תצא מזה ומזה והולד ממזר והטעם דלא אפקעו חכמים לקידושין רק על אופן אם לא יתברר הדבר אח"כ בעדים יעו"ש ועד"ז צריכים לומר גם באומרת ט"א לך דחכמים אינם מפקיעים קידושין רק אם לא יתברר זנותן בעדים וכ"ז שאין עדים לפנינו אנו תולין שמסתמא לא יבואו עדים ובפרט דזנות בעדים לא שכיח אבל כשבאים עדים יתגלה למפרע שלא הופקע קידושין ומיושבים בזה קושיא הנ"ל:

אמנם א"כ אין לחייב הבא על א"א במיתה כ"א היכא שהעדים מעידים גם על האשה דבכה"ג לא שייך אפקעינהו ואף כי אמרה לבעלה קודם שבאו העדים ט"א לך ליכא הפקעת קידושין אחר שנתברר אח"כ בעדים שבאמת היתה טמאה לו בזונתה לפניהם אבל היכא שהעדים אינם יודעים להעיד רק בסתם פלוני בא על א"א ואינם יודעים מי היתה האשה רק שהיה ידוע להם שהיתה א"א בכה"ג כשאותה אשה שזינתה אומרת לבעלה ט"א לך נפקעי' קידושין ונשאר כך בהפקעה לעולם א"א לחייב מיתה את הבועל דהא איכא ס' התראה לעדים דלמא אותה אשה שזינתה עמו אמרה לבעלה ט"א לך ונפקעין הקידושין ולא ישובו לעולם למפרע דהא ליכא עדים עליה והרי לא בא על א"א כ"א על פנויה וא"כ למה אמר רבא פלוני בא על נערה מאורסה והוזמו נהרגים ולא משלמים ממון הא מיירי שמעידין סתם בלי הזכרת איזה נערה המאורסה הא בכה"ג א"א לחייב את הבועל מיתה דדלמא אמרה לארוס שה טא"ל וצ"ל דאף למשנה אחרונה דאומרת ט"א לך אינה נאמנת ז"א אלא באשה היושבת תחת בעלה שחשו חכמים לתקנת האנשים שלא יפקיעו א"ע מתחת בעליהן אבל בארוסה שבלא"ה עדיין אינה משועבדת לארוס שלה להבעל לו ובידה שתמנע א"ע להכניס לחופה עמו לא תקנו חז"ל וקם דינא שהיא נאמנת למשווי נפשה חתיכה דאסורא וסתמא דמתני' לא מיירי אלא באשה נשואה דשייך בה גם טענת שמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים ששנוי שם במתני' דשלש נשים:

אמנם אכתי קשה בהא דאמר רבא פ' בא על אשתי דמיירי בסתם אשה נשואה הוי בת תחת בעלה דהוא ואחר מצטרפין להרוג את הבועל מטעם דפלגינן דיבורא שהכוונה בו לפי פי' התוס' דאמרינן דלא עם אשתו פלוני זינה כ"א עם אשה אחרת הא בכה"ג ליכא למחייב מיתה את הבועל כיון דאם זינה עם אשה אחרת ואינו ידוע עם מי הרי ליכא עדים על האשה שהיא טמאה לבעלה ואם אמרה האשה לבעלה ט"א לך נפקעי' קידושין ושבה להיות למפרע פנויה ואמאי יהרוג הבועל הא איכא ס' הרגיל להיות דלמא האשה ההוא שזינתה עמו אמרה לבעלה אחר שזינתה עם זה ט"א לך ונתעקרו קידושין:

לתרץ קושיא זו נ"ל דאליבא דתוס' ל"ק דהא מדברי התוס' במס' יבמות דף כ"ב נראה מבואר שלא נחתו כלל לסברת הר"ן הנ"ל דבאומרת ט"א לך שאינה נאמנת הטעם משום הפקעת קידושין אלא משום דראו חז"ל משום דרוב האומרות כן משקרות כי נתנו עיניהם באחר ואין מקום לקושייתו הנ"ל רק לשיטת הר"ן ולשיטתו שמפרש הסוגי' כפי' הראב"ד דהא דקאמר הגמ' מ"ד אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן הכוונה דבקרוב אצל עצמו לא שייך עדות שבטלה מקצתה דהוי בע"ד רק אי הוי אמינא דאצל אשתו לא אמרי' לא הי' דינו כבע"ד רק עד הפסול והיה שייך עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וקמ"ל דאדם קרוב אצל אשתו אמרי' דאשתו כגופו והוי כבע"ד ולא שייך ביה עדות שבטלה מקצתה דאין עליו שם עד כלל רק בע"ד ודמי להורג ורובע שאין מבטלין העדים בדין נמצא קרוב או פסול דבע"ד לא שמיה עד מדכתיב יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר:

ולפי פי' זה א"צ לומר דפלגינן דיבורא פירושו כפי' התוס' דהא בהורג ורובע אין מציאות לומר שלא היו הם בעת המעשה ודי במה דמדחינן להו משם עדים כיון שהם בע"ד כמו כן באומר פלוני זינה עם פלוני ולא עם אחרת וכדברי הבעל והעד שעמו מ"מ מועיל עדותו בצירוף עדות אחר על הבועל לחייבו מיתה על הזנות עם אשתו של פלוני דאף שהבעל יודע ומעיד גם על זנות אשתו אין מצד אותו עדות בטול למה שמעיד על הבועל כיון דאותו עדות על האשה לאו שמיה עדות דבע"ד לאו עד מקרי לענין זה לבטל עדות על האחר מדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכיון שכן תו לא שייך ביטול הקידושין ע"י אמירת ט"א לך דמחזיקין שעם אותה אשה זונה והיא באמת אסורה לבעלה כיון שהבעל בעצמו אמר שיודע שזינתה ומיושב קושיא הנ"ל וכיון דאתינן להכי מיושב גם מה שהקשה לשיטת הסמ"ג די"ל דרבא לשיטתו שסובר דלא מפסל עד לעדות מחמת עבירה כ"א היכא שהוא רשע דחמס או שהוא רע לשמים ולבריות ובכה"ג שהבעל והעד מעידים אף שלגבי אשה הוי העד האחר כעד יחידי ובמה שאומר על אשה שזינתה לרצונה ובהתראה סובר על לאו דלא יקום קודם ע"א באיש וה"ה באשה כיון דלא היה צריך להעיד רק על הבועל שבא על אשה זו אבל להעיד שהיא זינתה ברצון ובהתראה אך למותר מ"מ כיון שלפי דבריו האמת אתו שהאשה ההוא זינתה ברצון ובהתראה ולא הוי בעדותו עליה שם רע לבריות רק לשמים עבר דאף על דבר אמת אסרה תורה לעד יחידי שיעיד וכדברי חז"ל טוביה חטא זיגוד מנגיד מ"מ מחמת זה אין עליו פסול דרע לבריות כ"א מה שרע לשמים ובכה"ג היכא דליכא עבירה דחמס כשר הוא לכל עדות אליבא דרבא וא"ש וממילא מובן דלדידן דפסקינן כאביי דכל רשע פסול לעדות אף שאינו רשע דחמס ולא רע לבריות רק לשמים באמת לא משכחת הך דינא דרבא ע"כ לא הובא דין זה בסמ"ג ועל הרמב"ם שהביא הך דינא נא בלא"ה אין התחלת קושיא דהרמב"ם חולק על הסמ"ג וסובר דלא יקום באיש אינו אלא לאזהרת לאו על העד אלא ע"א קאי על הב"ד שלא יפסקו ע"פ ע"א ולפי"ז אם עד יחידי מעיד על עבירה בדבר עבירה אף שעשה איסור כיון דלא קאי באזהרת לאו אינו פסול לעדות ואף מדרבנן לא מצינו שיהיה הולך רכיל פסול לעדות:

דין אין אדם משים עצמו רשע: באותו סוגיא דפלגינן דיבורא מדברי רבא שאמר פלוני בא על אשתי כו' אבל לא להורגה נשמע דמיירי שהעד השני מעיד ג"כ להדיא שאשתו של זה זינתה עם פלוני וכיון דלגבי עדות הבעל צריכים לפלגינן דיבורא שלפי פי' התוס' הכוונה דהוי כמעיד שבא על אשה אחרת עכ"ז מצטרף עדותו עם עדות האחר שעמו להרוג את הבועל ש"מ דבכה"ג לא הוי הכחשה בבדיקות ועל דרך זה י"ל גם בפלוני רבעעני לרצוני דאמרי' פלגינן דיבורא מצטרפים לעדות האחר אף היכא שעד הב' מעיד ג"כ כדבריו שהרובע רבע את זה וברצון כשניהם היתה הרביעה ויעויין בראב"ן דף קי"ז ע"ד שנחית מסברא דנפשה לומר שמיירי שאין השני מעיד ע"ז שנרבע לרצונו דבכה"ג היה מהראוי לפסול עדותו כל הנרבע וכ"ז כתב לשיטתו בפירושא במימרא דנסכא ר"א דאף שאין אדם ישים עצמו רשע מ"מ אם יש עוד ע"א נעשה רשע כן תורה כוונת הראב"ן אבל גדולי קדמונינו לא הסכימו עמו בזה עכ"פ גם מדברי הראב"ן מוכח כשמעיד גם עד השני עליו לא מיפסל משום הכחשה בבדיקות אלא משום דנעשה רשע עפ"י עצמו היכא שיש צירוף עד אחר לפי"ז לשיטת החולקים על הראב"ן י"ל דפ' רבעני לרצוני מיירי שגם עד השני מעיד כן עליו ועל הרובע והשתא דאתינן להכי אציע מה שיש להקשות לכאורה בסוגי' דיבמות (ד' כ"ה ע"א) שם במשנה מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו ר' יהודא אומר הרגתיו לא תנשא אשתו כו' ומקשה בגמרא הוא ניהו דלא ישא את אשתו הא לאחר תנשא והאמר רב יוסף פ' רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפי' להרגו לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ע"כ ויעו"ש גם בעמוד ב' ברש"י ד"ה ואין אדם מע"ר שכ' בזה"ל את עדותו עדות אצל עצמו לעשות רשע והא דקיי"ל הודאת פיו כמאה עדים דמי הנ"מ לממונא אבל לקנסא ולענש מלקות וליפסל לא ע"כ וכעין זה איתא ברש"י מס' (כתובות דף י"ח ע"ב) ולפי"ז נ"ל דרב יוסף דפליג דאדם מע"ר טעמו משום דמשווי פיסול עדות להודאת ממון ע"כ דעתו דכמו לענין חיוב ממון אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדי' דמי כ"כ לפסול א"ע נאמן מדין הודאת בע"ד וידוע המבואר בש"ע דא' משותפי' שהודה לאחר שמגיע לו מדמי שותפות כך וכך נאמן לגבי עצמו לשלם חצי' מדין הודאת בע"ד ולנגד שותפו לא הוי אלא כע"א ועד"ז י"ל אליבא דר"י היכא שמשים ע"ר להיות פסול לעדות ולשבועה אף דלר"י אדם מע"ר ז"א אלא מחמת הודאת בע"ד כמאה עדי' דמי אין להשוותו כשנים אלא לגבי עצמו אבל היכא שע"י עדותו של זה במה שמשים ע"ר נוגע לאחרי' לא הוי אלא כע"א ולא עדיף אמירתו על עצמו מע"א דעלמא וכשם שאם היה עד דעלמא בא ומעיד על א' מעדים שהוא רשע לא פסלינן עדותו דאין אדם נפסל עפ"י ע"א כמו כן לא פסלינן את הנרבע לעדות על הרובע מחמת שהנרבע מעיד על עצמו שהוא רשע וכי משום דלגבי' נפשי' נחשב כשנים מדין הודאת בע"ד מ"מ לגבי אחרי' הוי עדותו ע"ע רק כעדות ע"א דעלמא עליו כן י"ל לכאורה והא דאמר ר"י פ' רבעני לרצוני רשע הוא י"ל דמיירי דגם עד השני מעיד עליו שנרבע לרצונו והוי שפיר ב' עדים הפסולי' וא"כ מאי מקשה הגמ' לרב יוסף ממשנה דהרגתיו דלמא שאני התם דליכא רק הודאת עצמו בלי צירוף שום עד ואפשר דבכה"ג גם רב יוסף מודה שאינו נעשה פסול לאחרי' מחמת הודאת עצמו ולא עדיפא מעדות ע"א דעלמא:

ונ"ל שיש הוכחה אחרת דמחלוקת רב יוסף ורבא מיירי היכא שאין עד השני מעיד על הנרבע רק על הרובע ואקדים מה שכבר נודע למשגב קושי' דו"ז הגאון מ' חיים יונה זצ"ל על שיטת הרמב"ם בפ' מהל' עדות דהיכא הכחשה והזמה יחד לא מקרי הזמה אמאי מועיל לעדות באומר פ' רבעני לאונסי הא כשיוזם יהיה גם הכחשת הענין:

ואני הקשיתי כעין קושיא זו לקמן (דף ס"ז) המסית כו' אמר לשנים הן עדיו ומביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו וק' ג"כ הא כשיוזם אותן עדי' שאומרי' שהסית אותם תהיה גם הכחשת הענין ובספר המקנה למס' קידושין (דף מ"ג) בסוגי' דהן הן עדיו מקשה ג"כ כעין קושיא הנ"ל דאם נאמר דעידי קידושין צריכי' דו"ח ממילא בעינן ג"כ שיהיה אפשר בהזמה האיך יכולים השלוחים להיות עדים הא הוי עדות שאי אי"ל ומסיק דבעדי קידושין לא בעינן דו"ח:

ונ"ל לתרץ ואגב זה יתיישב קושי' התוי"ט במשנה הנ"ל דמסית דאי' שם אמר לא' הוא אמר יש לי חבירי רוצים בכך ואם כי' ערום ואינו יכול לדבר בפניהם מכמיני' לי עדי אחורי הגדר כו' ומקשה התויו"ט למה צריך להכמין ב' עדים הלא די בע"א שבצירופו עם הניסת יהיה ב' עדים על המסית ובדרך פלפול יהיה אפשר לפרש גם דברי הירושלמי דמס' קידושין בסוגיא דהנ"ל ובד"ה אין שליח נעשה עד דברי ב"ש וב"ה אומרים שליח נעשה עד הנך עבידא שולח שנים הן שלוחיו הן עדיו (כן הוא לחד גירסא) ומקשי' המפרשי' מאי מקשה הנך עבידא הא סתמא כפירושו שאם המקדש שולח שליח א' לקדש אשה יכול לקדשה בפני עד א' והוי כמקדש בב' עדים כיון שהשליח נעשה עד ולמה הוצרך הירושלמי לומר דמיירי ששולח ב' שלוחי'. ונ"ל דמקור הדין שכ' הרמב"ם דהכחשה והזמה לא הוי כהזמה הוא ממה דאיתא במס' מכות (דף ה') שם במשנה אין העדים נעשין זוממין עד שיזימו את עצמן כו' ואיתא שם בגמרא מנא הני מילי אמר רב אדא דאמר קרא והנה עד שקר העד שקר ענה עד שתשקור גופה של עדיות דבי ר"י תנא לענות בו סרה עד שאסרה גופה של עדיות וברש"י איתא בזה"ל גופה של עדות גופן של עדים ע"כ ובפ' המשניות להרמב"ם אי' בז"ל אמרה תורה והנה עד שקר העד ולא נאמר עדות שקר ע"ד שתהי' העדות על עצם העדים לא על הדבר שהעידו עליו והוא עדות מוכחשת ונדחה דבריהם של אלו כאלו אין שם עדות כל עיקר עכ"ל:

וברש"י עה"ת פ' שופטים כתב בזה"ל לענות בו סרה שהוסר העד הזה מכל העדות הא כיצד שאמרו להם כו' וכתב הר"ם בזה"ל פי' העד הזה שנמצא זומם קראו אותו הכתוב ענה בוסרה מפני שהוא סר מכל וכל העדות ואין לי בה אפי' קצת מהעדות כגון שאמרו להם העדי' האחרוני' והלא עמנו הייתם כו' שנמצא שבאותו היום לא נמצאו כלל עם אותו שהעידו עליו ולא יודעים ענינו מאומה אם לוה מפלוני או לא לוה משא"כ בהכחשת העדים שהם מסירים אותו מכללות העדות שאם העידו הראשוני' ראובן לוה כו' אומרי' האחרונים שלא לוה שנמצא שבעדות זו לא יסירו העדים האחרונים מכללות העדות שאפשר שגם הראשונים שם היו באותו יום וראו שראובן לא לוה משמעון כלום כמו שראו האחרוני' אלא שהם משקרי' בעדותן זו ומפני שהעד זומם הוא מוסר מכל העדות בכללו קראו הכתוב לענות בו סרה עכ"ל:

תוכן דבריו שצריך שתהא הזמה על אופן שלא היה לה ניזמי' שם עדים כלל בענין שהעידו לא כאשר העידו שנעשה המעשה ואף על היפוכו דהיינו שלא נעשה המעשה ג"כ לא היה להם שה עדי' וכזה מדויק מלשון הרמב"ם בפי' המשניות שהבאתי לעיל שצריכים שתשקר גופן של עדי' שע"י הזמה מבורר שלא היה להראשונים שם עדים כלל בענין הזה לא על הן ולא על לאו ועתה נחזי אנן היכא שבאים שני עדים ומעידים על אחד שהסית לפלוני ופלוני ואותן פ' ופ' מעידין שלא הסית אותם אותו פ' נ' לכאורה דעדותן של הראשונים שמעידים על ההסתה קיימת דהם עדים גמורים שמשכחת בהם הזמה אבל על עדותן של האומרים שלא הוסתו לאו כלום הוא דהא לא משכחת בהו דין הזמה דאם יוזמו שלא הי' במקום פלוני ביום פ' הרי כדבריהם כן היא שלא הוסתו ביום פ' מאיש פ' והוי הזמה לגבי הראשונים וכיון דכל עדות שאי אי"ל לא שמי' עדים לא משכחת כלל שיהיה שם עדים על המסותי' אם יעידו שלא היה בהם הסתה מאיש פ' אבל כשמעידים שהוסתו מאיש פ' הוי שם עדים ואם יוזמו יהיה שפיר לענות בו סרה או שתשקר גופן של עדים דהא אין שם עדים עליהם רק על הסתה ולא על הפוכו שכיון שלא הי' ביום פ' במקום פ' לא היה עליהם כלל שם עדים דאם הי' מעידים שלא הי' הסתה בלא"ה לאו כלום הוא דעדות כזו ליתא בהזמה ומה דליתא בהזמה אין שם עדות עליו אם כן אתי שפיר הא דבהסית לשנים שמקבלים עדותן על המסית דהוי שפיר עדות שאי"ל אבל בהסית לא' אף שהיה עוד ע"א אין לצרפם לקבלת עדות מהם דהא לגבי עד השני שהוא לא היה מוסת אלא מעיד על משמע תו שהסית להשני לא משכחת הזמה דהא אם יוזמו המוסת ואיתו העד לא יהיה שייך גבי אותו העד לענות בו סרה דהא הוא אינו סר מכל העדות ע"י אותו פ' מאיש פ' ומהצורך שתקוים לענות בו סרה בשני העדים לכן צריכים להכמין ב' עדים שיפידו על המסית ומיושב שפיר קושית התוי"ט הנ"ל וכן עד"ז מיושב קושי' ד"ז הגאון מ' חיים יונה הנ"ל דכשניזם האיש שאומר פ' רבעני הוי סר מכל העדות דהא על שלא נרבע בלא"ה לא היה מעולם עליו שם עד דהא אינו בהזמה וממילא מוכח דמיירי שהעד שמצטרף עשו לא העיד לל רק על הרובע ולא על הנרבע דאם העיד גם על הנרבע לא משכחת בהזמה דאם יוזם הוא לא יהי' סר מכל העדות דהא ה"א יכיל להעיד בהיפוך שלא רבע אותו פלוני והזמה לא נקראת הסתה מכל העדות אלא היכא שע"י ההזמה נתברר שלא היה על שני העדים שם עדים כלל בענין הזה לא על קיום המעשה או בביטלו ושיש להוסיף עוד לכאורה דמיתי דגבי פלוני רבעני אין על הנרבע שם עד כ"א כשמעיד שנרבע אבל כשאמר שלא נרבע הוי כנוגע שמעיד לזכותו שלא בא לידי תקלה וקלון רק שיש לדחות שיכול להעיד שנרבע מאחר ולא מזה או שאמר שבאמת נרבע מזה אבל לא היה התראה לרובע ע"כ צריכים לדברי הראשונים ולפי"ז יש לתרץ דברי הירושלמי בקידושין גבי שליח נעשה עד שהבאתי לעיל שי"ל, שהירושלמי סובר דבעידי קידושין בעינן דו"ח ושיהיה עדות שאי"ל ע"כ לא מועיל שליח וע"א כיון דלגבי עד לא משכחת הזמה שיהיה מוסר מכל העדות על הן או לאו משא"כ כששנים שלוחים הן העדים דלגב' שלוחים לא שייך כלל שם עדים אם יכחישו העדים וכנ"ל. ומה שכתבתי לעיל דגבי מוסת אי ליכא רק ע"א המצטרף אל המוסת לא משכחת לגבי אותו העד הזמה שיהיה מוסר בו מכל העדות אין לדחות הא משכחת היכא שהוא מוזם בפ"ע ע"י כת אחת שאמרים שהוא היה עמהם והמיסת לא היה עמהם ועוד כת אחרת הם מזימי' את המיסת ולא את העד שנצטרף עמו ומכללן של הב' כתות אלו יש הזמה להמוסת ולהעד ובכה"ג הוי גם העד מוסר מכל העדות דעל אפיסת הסתה להמיסת ג"כ לא היה עליו שם עד דהא לא היה באותו היום במקום אחד עם המיסת ז"א דבעדות ד"נ לא מהני הזמה בכ"ג לא מבעי' לשיטת האלפסי בסוגי' דדבר ולא חצי דבר ב"ק (דף ע' וב"ב ד' נ"ו ע"ב) דמיקרי חצי דבר אף היכא שלא הי' העדי' יכולי' לראות יותר א"כ בכה"ג דכת אחת מזימי' לא' משני עדים הראשונים והכת ב' מזימים לעד הב' הוי לגבי כל כת וכת חצי דבר דהא אין דין הזמה אלא כשהוזמו שני העדים אלא אפי' לדעת התוס' דאם לא היה העידים יכולים לראות יותר ממה שמעידים לא מקרי חצי דבר מ"מ בלא"ה לא הוי הזמה בד"נ בכה"ג דגרע מעדים מיוחדת שאין מצטרפין לחיוב נפשות ומה"ת יצטרפו להזמה ב' כתו' עדי' נפרדים שאין כל כת מזים אלא אחד מהעדים ודברי אלה מבוארים מתוך דברי הכ"מ בפ"ד מהל' עדות הל' ז' ועוד גרע הכא טפי ממה דאי' בב"ק (דף ע"ג ע"א) שמועיל הזמה תרי לחד ותרי לחד ז"א אלא בעדות ממון יעו"ש בתוס' ד"ה דאסהידו ומלבד זה לא ברי לי בעדות ממון כה"ג דהיינו שכת ראשונה העידו שהיו ביחד וראו זה את זה שנעשה הלואה בפניהם ואח"כ יש הזמה לכל עד בפ"ע א' ע"י כת אחת וא' ע"י כת אחרת אם מיקרי הזמה די"ל כיון דכל כת אינו מזימים אלא א' ונגד השני שעמו ליכא מהם הזמה רק הכחשה והוי כהזמה לאחד שמתוכו יש הכחשה לשני' הראשונים שלפי עדותן הראשונים היו יחד במקום פ' ולפי עדות הניזמים יש הכחשה ע"ז ואפשר בכה"ג הוי כעדות שבטלה מקצתו דהא לענין הכחשה הוי כתרי ותרי:

ודע שאם נאמר רק מטעם עדות מיוחדת אינו מועיל גבי ד"נ היכא שהזמה ע"י ב' כתות תרי לחד ותרי לחד מצינו למימר למ"ד בתלמודינו שליח וע"א מהני בקידושין סובר ג"כ דעדות נשים הוא כד"נ מטעם שכ' הר"ן מס' גיטין דהא יכול לבוא לידי ד"נ ע"י עדות זו אם תזנה אשה עם א' עכ"ז ז"א אלא לענין עצמות קיום הקידושין אבל בהזמת עידי קידושין אפשר מועיל כשהזמה היא ע"י עדות מיוחדת דהיינו ע"י ב' כתו' תרי לחד ותרי לחד דהא בהזמת עדים ליכא גבייהו גוונא ד"נ כל כמה שלא זינתה האשה וא"כ משכחת שיהיה הזמה על העד המצטרף לשליח קידושין שיהיה מוסר מכל העדות כי כשיוזם העד ע"י עדות שאמרו אתה לבד עמנו היית אבל השליח לא היה עמנו הרי לא היה לאותו עד שם עד לא על הקידושין ולא על אפיסת הקידושין דהא לא הי' עם השליח ואם אשה ואיך היה יכול להעיד אם היה הקדושין אם לא ע"כ אתי שפיר מה דמהני קידשין בשליח ועד אחד כן יש לומר ביישיב תלמודנו דמהני שליח ועד אחד אבל בשיטת ירושלמי לפי מ"ש שסובר דלא מהני שליח וע"א י"ל שסובר דגם בהזמת עידי קידושין אף שאינו כד"נ מ"מ לא מהני הזמה תרי לחד ותרי לחד מטעם הראשון שכתבתי דבכה"ג הוי חצי דבר וכסברת האלפסי דאף היכא שלא היה העדים יכולים לראות הכל מקרי ח"ד אבל לרבנן דר"ע ועכ"פ לר"ע דסבירא ליה דבכל ענין הוי ח"ד ואליבי' צריכין לומר דב"ה דאמרו שליח נעשה עד לא מיירי לענין שליח וע"א אלא בשלח שני שלוחים וא"ש קושי' הירושלמי היך עבידא לפי הכלל הידוע שיכולים להקשות על התנאים מדברי דב"ה דב"ש במקום ב"ה לא משנה הוא:

לפי מה שכתבתי בראשית דברי בקונטרס זה שיש סברא לומר דאף אי אמרינן אדם משים עצמו רשע אינו כב' עדים לענין זה רק לעצמו מטעם הודבע"ד כו' אבל להיות פסול לאחרים לא מחשיב הודאתו של זה על רשעתו אלא כע"א ומקום יש ליישב בסוגי' בכתובות (דף י"ח ע"ב) דמסיק התם הגמרא אלא כי איתמר דרב"ח ארישא כו' מ"ט אין אדם מע"ר ותמי' לרבים הא גם לפי ס"ד דרמב"ח קאי אסיפא היה צריכין לטעם זה דאין אמע"ר דאל"כ אף דכתב ידם יוצא ממקום אחר להימני' דהא לפי הס"ד היה סובר רמב"ח דגבי שטר לא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ויגיד:

ליישב זה אמינא דלס"ד דקאי אסיפא הוי מצינן למימר לעולם דאדם משים עצמו רשע ומטעם הודאות בע"ד כו' ע"כ כיון שבהודתו זה בא לפסול השטר שביד המלוה לא הוי בהודאתו נגד המלוה רק כע"א ולא עדיף מאלו הי' בא ע"א דעלמא והיה אומר שהעד החתום בשטר זה הוא פסול וכמו כן עד אחר שמעיד על השני שהוא פסול דלא פסלינן בזה את השטר ואף לפי המבואר מדברי חידושי הרשב"א שם דאנוסי' היינו פירושו שכל א' מעיד על עצמו ועל חבירו שהיו אנוסי' וא"כ הוי כב' עדים על כל א' בפסול רשעת ז"א דהא מיד שנחזיק א' מאותן שני עדים לרשע מחמת הודאת עצמו ועדותו של השני עליו שהיה אנוס מחמת ממון הוי פסול גמור ותו ליתא מששא בדבריו אשר יאמר על חבירו שהיה גם הוא אנוס מחמת ממון ממילא ליכא על חבירו כ"א הודאת עצמו שאינו דינו אלא כעדות ע"א ונשאר השני כשר א"כ עכ"פ הוי שטר זה כשטר בע"א דא"ל אף כע"א לא הוי משום דאמרי' נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטילה ז"א לא מבעי' לשיטת הסוברי' דדין דנמצא א' מהן קרוב או פסול לא שייך אלא בעדות ע"פ ולא בשטר אלא אפילו להסוברי' דגם בשטר אמרי' נמצא א' מהן קרוב או פסול בטל השטר מצינן למימר דז"א אלא לפי האמת דמסיק רבא כדר"ל דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן ודמי לכל מילי עדות בשטר לעדות בע"פ אבל לפי ס"ד דרמב"ח שפיר הוי מצינן לחלק לענין דין נמצא א' מהן קרוב או פסול בין עדות בע"פ לעדות בשטר ובלא"ה לחד תי' בתוס' במס' סנהדרין (דף ל"א ע"א) ד"ה שבשטר לא אמרי' נמצא א' קרוב או פסול רק היכא שידוע מי הוא הפסול אבל כשאינו ידוע לא מתבטל עדות הכשר גם הכא בעדות אנוסי' היינו מחמת ממון י"ל דלא שייך לומר דוקא בשטר בע"א לא הוי משום שא' מהעדים הוא פסול ודינו כנמצא קרוב או פסול שעדות שניהם בטלה דהא הכא שב' עדים מעידים תכ"ד יחד שהי' אנוסים אינו ידוע מי מהם הפסול רק ידוע שבוודאי א' משניהם פסול מחמת הודאת עצמו ועדות חבירו עליו אבל לברר מי מהם להחשיב לפסול אי אפשר ובכה"ג לא שייך נמצא א' מהן קרוב או פסול ויש להחשיב השטר כשטר בע"א ולפי מסקנת הגמרא דפלוגתא ר"מ ורבנן הוא במודה בשטר שכתבו מיירי מתני' שהלוה אינו בא לפטור א"ע אלא בטענת פרעתי ולדעת הרמב"ם גם נגד שטר בע"א לבד ג"כ אין הלוה נאמן לומר פרעתי במגו דלהד"מ דהוי כמגו להכחיש את העד וא"כ לס"ד דרמב"ח שהיה קאי אסיפא הוי מצינן למימר דאדם משע"ר רק דלא הוי אלא כע"א ולכך לא נפסל השטר בעדות אנוסים היינו מחמת ממון כיון דאף אם נחזיק א' מעדים לפסול ע"י שני עדים אי אפשר לפסול את השני ונשאר שטר כע"א שאין הלוה נאמן לומר פרעתי אבל לפי מסקנא דרמב"ח קאי ארישא דאיכא מגו דהפה שאסר והיה להאמין אף אי לא נחשב כעדו' שנים הוצרך הגמרא להטעם דלכך אינם נאמנים משום דא"א משא"ר אופן זה אינו אלא לשיטת הרמב"ם גבי שטר בע"א כנ"ל ע"כ אמינא עוד אופן שני שיש בו יישוב גם לדעת החולקי' על הרמב"ם בדין הנ"ל ואקדים שמדברי הר"ן לאלפסי בשמעתתא דבקרא תפס בע"ח מיני' תורא דיתמי מס' כתובות (דף פ"ד ע"ב) ומדברי הריטב"א בחידושיו בסוגי' דאבימי שם ד' פ"ה מבואר להדי' דבגוונא היכא שהעיד העד עדותו אם לא יאומן עדותו יבוא לידי הפסד הוי כבע"ד ואין עליו שם עד אף שאם לא היה מעיד כלל והי' מודה לדברי שכנגדו לא היה מקום תביעה עליו מ"מ כיון שלפי עדותו טוב יהיה לפניו שתקובל עדותו כי אם לא יקובל יצטרכו לשלם מדין פושע נעשה כבע"ד ממש ואין ממש בעדותו והסברא נותנת דבכה"ג ממועט מעדות מדכתיב יקום דבר ולא במקיימי דבר שלפי הראב"ד הכוונה בבע"ד אין עליו שם עד וכעין זה דעת הע"ש מובא בסמ"ג וש"ך חוה"מ סי' ל"ו דפסול נוגע אינו משום דחשבינן ליה למשקר להנאת עצמו אלא משום דנוגע הוא כבע"ד לענין קיום עדותו ואין בע"ד עד:

ויש אריכות בזה מתוך דברי חידושי רמב"ן לכתובות דף מ"ד ע"ב ומ"ה ע"א לפי מה דמבואר בחוה"מ סי' מ"ו דעדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון כיון דלא מהימני למפטר את הלוה מחויבי' הם לשלם להלוה מה שגרמו לו היזק בעדות' מחמת אונס ממון אבל באנוסים מחמת נפשות אין מחייבי' אותן מדיני דגרמי ויש אריכות בזה ביש"ש ב"ק פ"ה א"כ אף הוי אמרי' אדם משע"ר שפיר יש לחלק בין כשאומרי' אנוסים היינו מחמת ממון ובין כשאומרי' אנוסים מחמת נפשות דבאנוסי' מחמת ממון א"א להאמין אותם מדין עדות דהוי כבע"ד ממש דהא אם לא יאמינו בעדותן ויופסק ששטר כשר לגבות בו מהלוה יהיה עליהם חיוב תשלומין נהלוה מצד הודאת פיהם שמצד אונס ממון חתמו עליו שקר אבל באנוסים מחמת נפשות שאין חיוב על העדים מדינא דגרמי אין להם נפקותא בקיום עדותן:

אמנם אי לא הוי מאמינים לעשות אנוסים מחמת ממון אלא משום טעם זה דהוי כבע"ד היה מציאות להכשיר עדותן דבר"ן ומרדכי בקידושין דף מ"ג בסוגי' דהן הן עדיו דמסיק התם בגמרא והשתא דתיקון רבנן שבועת היסת כו' מבואר דאף אם הלוה פוטר את העדים משבועה לא מהני ויש בזה שני טעמי' א' דכיון דקודם הפטור לא הי' עליהם שם עדים הוי תחילתן בפסלות כיון שלא היה להם להמלט מן חשוב השבועה אם לא במה שפוטר אותן הלוה הוי כנטילת שכר בעד העדות כלומר שמחמת הטובה שעושה להם הלוה בפטירתו אותן משבועה שיש לו להטיל עליהן מעידים לזכותו:

והנה לפי טעם זה השני לא הי' מקום בביטול העדות אנוסים מחמת ממון רק מטעם שכתבתי דהוי כבע"ד הי' מקום להכשי' עדותן אם הי' הלוה פיקח לומר שפוטר את העדים אלו מתביעתו וע"י פטור זה הי' סר מהם שם בע"ד מעדות זו וממילא הי' מתקיים עדותן. לבטל השטר וא"ל משום זה שהטיב הלוה עמהם לפוטרם העידו לו שהשטר פסול דהרי אם עדותן בזה שקר ובאמת לא הי' אנוסים לא הי' התחלת מקום תביעה מן הלוה עליהם ומה הי' להם לשקר להיות נצרך לפטורו של בלוה ובמתני' סתמא תנן דבאומרים אנוסים היינו אינם נאמנים מכללו אף כשפוטר הלוה אותן אינם נאמנים אולם אף שטעם הב' לא שייך הכא מ"מ גם גבי אנוסים מחמת ממון שייך טעם הראשון דלא יועיל פטור הלוה כיון דקודם פטור לא היה מהני עדותן ופסולי לעדות זה מדין תחילתו בפסלות א"כ לא צריכים לטעם הגמרא דאין אדם משע"ר כי מצינן למימר כנ"ל דאף דמשום ע"ר מ"מ א"א לקבל עדותן בזה דהוי כבע"ד ופטור הלוה ג"כ לא מהני להכשיר עדותן כנ"ל הוא הדבר אשר לס"ד דגמרא דרמב"ח קאי אסיפא דמתני' לא נחית לטעם דאין אדם משע"ר דהוי מצינן למימר כנ"ל אבל לפי האמת דרמב"ח קאי ארישא דמתני' צריכי' דוקא לטעם דא"א משע"ר וכאשר אבאר:

דבחידושי הר"ן בסוגי' דידן מקשה דבאומרי' כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון היכא שאין כת"י יוצא ממק"א אמאי לא מבטלינן עדותן שהוא כת"י מדין עדות שבטלה מקצתו דכשם שבטל מה שאומרים שאנוסים היו כך ליבטל מה שאומרים כת"י הוא זה ומתרץ הר"ן דכיון דא"א משע"ר משום דאדם קרוב אצל עצמו אין עליו שם עדות כלל כפי היסוד שיסד הראב"ד דלא אמרינן עדות שבטל' מקצתו אלא היכא שפסול עדותו אינו מצד שהוא בע"ד אלא מצד פסלות שהתורה פסלתו ונקרא עד הפסול משא"כ היכא שהוא בע"ד ממש ואין לחול עליו שם עד וע"כ כשאומרים כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון פלגי' דיבורא כמו בפלוני רבעני לרצוני ונ"ל פשוט דהיכא שהעד בשעה שראה את העדות היה בע"ד רק אח"כ נסתלק מלהיות בע"ד ואין עליו עוד שם בע"ד רק שפסול לאותו עדות משום שתחילתו הי' בפסלות וגזה"כ הוא מי שהיה תחילתו בפסלות הוי עד פסול לגבי זה אם מעיד תכ"ד עוד עדות שהיה נאמן עליו מ"מ מבטלי' עדות זו מחמת ביטול עדות הראשונה שאינו מתקיים משום שהי' עליו תחילתו בפסלות דבכה"ג שפיר י"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה האף דהיכא דפסולי משום בע"ד לא שייך עדות שבטלה מקצתו שאני זה דבשעת עדותו כבר סר ממנו שם בע"ד מכל מה שהעיד אלא שמקצת עדותו מתבטלת מטעם שהיה פעם א' בפסלות והוי ככל ביטול הבא מחמת פסול עדות דאמר' בי' עדות שבטלה מקצתו בטלה כולה:

לפ"ז לפי המסקנא דקאי רמב"ח ארישא דאין כת"י יוצא ממק"א שפיר צריכים לומר שהטעם מאי דאינם נאמנים באנוסים מחמת ממון הוא משום דאין אדם משע"ר וכפי' הר"ן הנ"ל כיון דאדם קרוב אצל עצמו הוי כבע"ד ע"כ אף שמתבטל מה שאומרי' אנוסים היינו מ"מ מתקיים עדותן בקיום כת"י אבל אם היינו אומרי' דלכך אינם נאמנים באמירה אנוסים היינו מחמת ממון משום דהוי כבע"ד שאם לא יאומן עדותם יצטרכו לשלם להלוה היה ביד הלוה להיות פיקח ולומר שפוטר את העדים מתביעתו והי' סר בזה מהם שם בע"ד ואף שעכ"ז לא היה נאמנים באמירת אנוסי' מצד שתחילתן הי' בפסלות מ"מ היה ממילא בטל מה שאומר כת"י הוא זה מדין עדות שבטלה מקצתו בטלה כולה דהא אחר שפטרן הלוה אין פסול עדותן בכנוסי' היינו מצד ב"ד רק משום דתחילתו בפסלות דזה היא כשאר פסולי' בעדות דאמרי' בהו עדות שבטלה מקצתו לכן מסיק הגמרא מ"ט אין אדם משע"ר ולמה דמשוי נפשי' רשיעא הוי בע"ד ממש ולא הוי בכלל שם עדות וממילא לא שייך שבטלה מקצתו בטלה כולה:

ואופן אחר נ"ל לתרץ קושי' דודי זקני הגאון מוה' חיים יונה זצ"ל גבי פלוני רבעני ויתורץ בזה גם מה שהקשיתי אני בסוגי' דמסית כנ"ל ואקדים לשון הגמרא במס' מכות (ד' ה' ע"א) באו שנים ואמרו בחד בשבת הרג פלוני את הנפש ובאו שנים ואומרים עמנו הייתם בחד בשבתא אלא בתרי בשבת הרג פ' את הנפש ולא עוד אלא אפי' מערב שבת הרג פ' את הנפש נהרגי' כו' וז"ל הרמב"ם פ' י' מהל' עדות הלכה ב' שנים שאמרו בא' בשבת הרג זה את הנפש במקום פ' ובאו שנים ואמרו ביום זה עמנו הייתם במקום אחר רחוק אבל ביום שלאחר יום זה הרגו בוודאי כו' ע"כ הרי זה ההורג עם עדי' הראשונים נהרגים שהרי הוזמו ע"כ ומדכתב הרמב"ם אבל ביום שלאחר יום זה הרגו בוודאי מבואר להדיא שהמזימים מעידים שאותו פ' שנהרג ע"י פלוני לא נהרג ממנו ביום שהעידו הראשונים המוזמי' אלא ביום שלאחריו הרגו הרי לפי דבריהם יש גם הכחשה מבוארת שלפי דברי המוזמים נהרג ביום א' ולפי דברי המזימי' היה חי ביום א' כי לא נהרג ע"י אותו ההורג כ"א ביום שלאחריו א"כ קשה דבכה"ג להוי כהזמה והכחשה כאחת א"ו צ"ל דלא מתבטלת הזמה מחמת הכחשה שעמה רק היכא שהכחשה הוא לזכות הנידון דהיינו שלפי דברי המזימי' יש בעדותן הכחשת המעשה מכל וכל אבל היכא שהמזימים בעצמם מעידים לחייב את הנידון כגוונא דלעיל שמזימים את העדים הראשונים ומעידים עוד שאותו פלוני עשה מעשה רשע ההוא ולו משפט מות רק שלא היה המעשה באותו יום שאמרו הראשונים בכה"ג לא מקרי כלל הכחשה בעדות רק הזמה על העדים וע"כ הורגין את העדים הראשונים ואת הנידון ולפי ההנחה זאת משכחת גם בפלוני רבעני הזמה מעלי' דהא המעיד פ' רבעני צריך להעיד באיזה יום היתה הרביע' ואם באו שנים ואומרים באותו היום עמנו הייתם רק שהרביע' היתה ביום אחר דגם אותן המזימים מעידים שהיתה הרביע' לא מקרי הכחשת העדות רק הזמה ונגד הפלוני שהעיד שנרבע ביום פ' כי לא באותו היום היתה הרביע' וקיום העדות ג"כ יש דהא גם הם מעידים דחייב את הרובע ונהרג הוא מעדי' הראשונים ועד"ז כ"כ גבי מסית משכחת הזמה היכא שמזימי' מעידים ג"כ על אותי פ' שהסית לפלוני ופלוני רק שלא היה הסתה באותו היום שהעידו המוסתים ובכה"ג המסית והעדים הראשונים נהרגים הוא נהרג מפני שהסית והעדים נהרגים מפני שהעידו שקר במה שאמרו שהסתו היתה ביום פ' במקום פ' והרי הוזמו שבאותו היום לא הי' במקום פ' וא"ש הכל ולברר יותר אקדים דברי תוס' במס' כתובות (דף ל"ג ע"א) בתוס' ד"ה אלא אפשר בזה"ל וא"ת אמאי לקי אעדות דבן גרושה הא הוי עדות שאין אתה יכול להזימה וי"ל דלא חשיב עדות שאין אי"ל אלא במעידין על הטריפה דא"א לקיומו בשום דבר לא במיתה ולא במלקות דגברא קטילא בעי למיקטל אבל הכא נתקיימה הזמה במלקות עכ"ל ותמוהי' לרבים מה ס"ד דתוס' להקשות אמאי לוקה דמה"ת לא ילקה כיון שהיה מועיל עדותן הרי עבר על לאו דלא תענה הכי ה"ל להקשות אמאי מועיל עדותן הא הוי עדות שאין אילה"ז וכאשר הקשו כן באמת התוס' מס' מכות דף ב' וכבר התעורר ע"ז חכם מספרד בתשובותיו בס' נודע ביהודא חלק אע"ה סי' ולומר הקושי' אבאר תחלה דלכאורה אינו מובן למה נהרגים המוזמים היכא שהמזימי' בעצמם מעידים לחייב את הנידון ואין בהזמתן נגד העדים רק מה שטענו שקר בזמן מעשה ההריגה שהם אומרים שהיתה המעשה ביום א' ולפי דברי המזימים לא היתה באותו יום כ"א ביום שלפניו או שלאחריו והרי עכ"פ לא ענו שקר הראשונים בגוף המעשה רק בחילוק הזמן אשר אין בו נפקותא בענין החיוב מיתה על הנידון ובאמת גם הוא נהרג מצד אותו המעשה שהרג את פ' ומה לנו אם היה ביום זה או ביום אחר וצ"ל דרק גזה"כ שאף אם עדים אינם משקרים בגוף המעשה כ"א בזמן המעשה הוי מוזמים דכל עצמות ההזמה אינו תלוי רק בזמן ובמקום שהם מכלל הדרישות והחקירות ולהבין יותר אציע לשון הרמב"ם בפ"א מהל' עדות הלכה ה' הדרישות וחקירות הן הדברי' שהן עיקר העדות ובהן יתחייב או יפטר והן כו' וכיוון הזמן והמקום שבהן יזומו העדים או לא יזומו אין אנו יכולים להזים העדים עד שיכוונו הזמן והמקום ע"כ הרי שמסביר הרמב"ם דלכך מקרי הזמה בעיקר עדות על הזמן והמקום כיון שאי אפשר לחייב או ליפטר כ"א בכיוון הזמן והמקום שאפשר שתחול ע"י הזמה והכוונה דהיכא דלא משכחת הזמה אין בעדותן כלום ע"כ חשיב כיון הזמן והמקום עיקרו של עדות לכן כשהוזמו ע"ז הוי הזמה גמורה בעיקור העדות ודי בזה לעשות דין הזמה בעדי' אף כשמתברר שפלוני ההוא שהעידו עליו עשה באמת אותו מעשה הרשע רק לא באותו יום שאמרו העדי' לפי"ז נ"ל לחדש דבר דאף שהזמה על הזמן והמקום לחודא מיקרי הזמה בעיקר העדות ז"א אלא היכא שלא היה מתקבל לעדות עדותן אם לא היה מעידין בפירוש בכיון הזמן והמקום וע"כ הוי כיון הזמן והמקום עיקר העדות היות מבלעדם לא היה שם עדות הוא הטעם בכל עדות דבעינן שיהיה אפשר לקיים הזמה וע"כ מכלל החקירות כיון הזמן והמקום דהא בלא זה הוי עדות שאין אי"ל אמנם בעדות ששורת הדין בו שמתקיימת אף אם לא יהיה אפשר בהזמה ממילא יוצא מכלל חיוב דרישה על כיוון הזמן והמקום כאשר כן באמת הדין גבי עדות ממון לאחר תקנת חז"ל מפני נעילת דלת שאין צריכין דרישה וחקירה:

ולפי דברי הנ"ל היכא דלא בעינן עדות שאי"ל ומסתבר מזה שאין צריכי' דו"ח אף כשאומרי' עדים בעצמם בעדותן כיוון הזמן והמקום אין זה מעיקר העדות דהא גם אם לא הי' מזכירים כלל בדבריהם הזמן והמקום ג"כ היה עדותן מתקיימת ושב הזכרת הזמן והמקום לשפת יתר כי הוא ללא צורך לענין קיום עדותן ומומילא יש סברא לומר שאם הוזמו על כיוון הזמן והמקום הוי כהזמה שלא בעיקר עדות ואין עליהם משפט חיוב הזמה לפי"ז לפי תי' השני שבתוס' ריש מס' מכות דגבי עדות דבן גרושה ובן חלוצה לא בעינן כל שיהי' בו דין הזמה בוודאי שורת הדין דלא יצטרך דרישה וחקירה על כיוון הזמן והמקום וממילא אף כשאומרים העדים הזמן והמקום כלומר שהעידו יום פלוני נשא אביו של זה הכהן גרושה או חליצה וממנה הוליד ב' זה מ"מ אם הן אמרו הזמן והמקום בשקר מפני זה לבד אין לחייב אותם מלקות אאזהרת לאו דלא תענה ברעך כו' דהא כון הזמן והמקום גבי עדות דבן גרושה לא הוי מעיקר העדות כי לא היה צר כי' להזכיר כלל זמן והמקום ודי היה אם העידו באיש פ' שהוא בן גרושה ולא הים לחקור אלא בענין עצמות המעשה ולא על זמן המעשה ונ"ל שזהו באמת קושי' התוס' במס' כתובות שנחתו תחילה לתי' השני שבתוס' מסכת מכות שבעדות דבן גרושה ובן חלוצה לא בעינן כלל שיהיה אפשר בהזמה דכאשר זמם לא קאי ע"ז וע"כ מועיל עדותן להשוות בן גרושה ובן חלוצה רק שא"כ ק' למה יולקו כשהם מוזמי' בעמנו הייתם דהא לאו שמי' הזמה כלל כיון שאין כיוון הזמן והמקום מעיקר העדות והוי כמילי דכדי כעין זה הוא גבי פלגינן דיבורא גבי האומר לדידי אוזיף בריבית שתפסינן לעדות זה שאמר שאוזיף בריבית ומשליכין הדברים מה שאמר לדידי וא"ש קושי' התוס' וע"כ הוצרך לתרוצי' דגם גבי עדות דבן גרושה מיקרי קיום הזמה במלקות וכיון שכן צריכי' ג"כ דרישה וחקירה בכיוון הזמן והמקום והוי עיקר העדות א"כ רביע על המוזמים אזהרת לאו דלא תענה ברעך עד שקר אם נתברר ע"י הזמה שישקרו בזמן והמקום וצ"ע ליישב דברי התוס' ותירוצ' השני ובריש מס' מכות כי קמה וגם נצבה על דבריהם הקושי' הנ"ל ולכאורה יש להוסיף עוד כשניזימי' עדות בבן גרושה ובן חלוצה ובעמנו הייתם ביום פ' אמאי בטל עדותן של הראשוני' הא ליכא הזמה בעיקר העדות וי"ל דפלגינן דיבורא ונחזיק לאמת מה שהעידו שזה בן גרושה ובן חלוצה והיה כלא היה מה שאמרו שקר בכיוון הזמן והמקום שלא היה צורך בזה לעדותן שזה בן גרושה ובן חלוצה או היה כפטומי מילי דשיקרא שאין נ"מ בין לענין עצמות העדים ואין לדון בזה רק מדין, הכחשה בבדיקות מקור יון לזה סנהדרין ד' למ"ד ע"ב אמר רב יהודא ובלא"ה קשה לומר תי' השני בתוס' הנ"ל אין צריכי' דו"ח גבי עדים דבן גרושה ובן חלוצה מדלא מצינו בשום מקום שיהיה מדאורייתא שם עדים בל' דו"ח. וליישב זה אקדים מה שנתעורר הש"ך בחו"מ סי' ל"ג בקושי' סתירות שבין הפוסקים בענין עדים ממון דלפעמים נשמע מדבריהם דלאחר התקנה דלא בעינן בעדו' ממון דו"ח גם עדות שאי"ל לא בעינן בעדות ממון ובכמה מקומות מבואר ובפרט במה שכתבו התוס' בטעם אין עד נעשה דיין שלא יהיה עדים קרובים לדייני' משום שלא יקבלו הזמה על קרוביהם ומה שתי' ע"ז הש"ך אין מתקבל על הדעת אשר ע"כ כתב התומי' בזה"ל וכל דברי הש"ך ברור שבילדותו כתב כו' יעויי"ש. ומה שמתרץ התומים שם על קוש' הש"ך מחוסר ביאור וכתבתי בגליון התומים בזה"ל ונלענ"ד להוסיף דמכלל צורך שיהיה בעדים עדות שא"ל יש ב' דברים א' שצריך שיהיה משכחת שיזומו העדים ולזה הוצרך התירה שיאמרו העדים באיזה יום ובאיזה שעה כדי שיהיה מציאות הזמה על עדותן והוא הטעם של דו"ח כדי שיהיה אפשר בהזמה שנית צריך שיהיה אפשר לקיים בכל העדים עונש הזמה כשיוזמו וזה נלמד מקרא ועשיתם לו כאשר זמם ומשמעותו דכל עדים שמוזמים יש לקיים בהם עונש הזמה וכיון דבעינן קרא כדכתיב נשמע דאף אם משכחת שיוזמו העדים רק שלא יהיה אפשר להשית עליהם עונש הזמה אין בעדותן כלים ופסוק זה נאמר גם בעדים ממון דהא נלמד מסיומא דהך קרא ולא תחוס עיניך נפש בנפש עין בעין וגו' דבפירוש ריבתה תורה עדים זוממים בתשלומים (כתובות ד' ל"ג) ומינה דאף שמפני נעילת דלת דלא תיקנו חז"ל שלא להצריך דו"ח בדנ"מ ומקבלים עדים אף שאינם יודעים באיזה יום ובאיזה שעה היה שממילא לא יהיה שום מציאות שיבואו לידי הזמה מ"מ מה שהצריכ' התורה שאם יוזמו יהיה משכחת לעשות בהם עונש הזמה גם בד"מ כן הוא אף לאחר התקנה שלא היה צורך מפני נעילת דלת כ"א להכשיר אף אם אינם יודעים לומר באיזה יום שעי"ז לא יהיה אפשר להזימם אבל החלק השני הנלמוד מכאשר זמם שצריך שיהיה אפשר לקיים עונש הזמה כשיוזמו העדים לא עקרו חז"ל בתקנתם מפני נעילת דלת וקם כדינא דאורייתא גם בעדות ממון אף לאחר התקנה דאין בחיוב תנאי זה חשש נעילת דלת ולא היה כח ביד חכמים לעקור דבר תורה היכא שאין צורך תקנה ע"כ לא עקרו רק הדין הא' והכשירו לקבל עדים בלא דו"ח אף שלא יהיה אפשר שיזומו העדים עכ"ז אין מכלל זה להכשיר עדות העדים אף בד"מ בגוונא שלא יהי' אפשר לקיים בהם עונש הזמה כשיוזמו ובזה מיושב הרבה סתירות בדברי הקדמונים שהעיר עליהם הש"ך ע"כ תורף דברי בגליון התומים:

לפי"ז נכון עוד יותר לומר דאף לפי תי' השני שבתוס' במס' מכות דגבי עדים בן גרושה וחלוצה כיון דלא משכחת בהם כלל עונש הזמה עדותן קיימת הרי יסוד דבריהם שם בזה"ל ועוד י"ל דגבי עדים דבן גרושה וחלוצה לא חיישינן כלל באתה יכול להזימה דמהיכי נפקא לן דבעינן עדים שאי"ל מכאשר זמם הא מוכח בגמרא דכאשר זמם לא נכתב לגבי עדים דבן גרושה ולא קאי כלל עלי' שום צד שבעולם עכ"ל ז"א לענין עונש הזמה דאף דבכל עדים בעינן שיהיה אפשר לקיים בהם עונש הזמה כנלמד מפסוק דכאשר זמם מ"מ יוצא מכלל זה עדים דבן גרושה ובן חלוצה דכאשר זמם לא קאי עלי' בשום צד שבעולם. אמנם הדין הראשון בתנאי העדים צריך שיהיה אפשר הזמות העדים דזה לא נלמד מכאשר זמם רק מפסוק ודרשת וחקרת וכל עצמות צורך הדו"ח כדי שיהיה מציאות להזימם אין להוציא מכלל זה אף עדות דבן גרושה וחלוצה וע"כ אף שאין בהם עונש הזמה מ"מ צריכין דו"ח כדי שיהיה אפשר שיזומו ויפסול עדותם ובאפס דו"ח שאי אפשר שיזומו אין בעדותן כלום וכיון שכן גם בעדים דבן גרושה וחלוצה עיקר עדותן תלה במה שאומרים באיזה יום ובאיזה שעה לכן כשנזומים ע"ז מתבטל עדותן ויש עליהם חיוב מלקות כמו בשארי עדות דהא גם מעידים דבן גרושה וחלוצה תלה עיקר העדות בכיוון הזמן והמקום שהוא מכלל דו"ח ומה שכ' התוס' דבעדים דבן גרושה וחלוצה לא חיישינן כלל באי"ל אין כוונתם בזה כ"א לענין עונש הזמה דלא חיישינן אף שא"א לקיים בהם עונש הזמה אבל בהא וודאי חיישינן שיהיה אפשר שיבואו לידי הזמה וכנ"ל וכעין לשון זה מצאתי בדברי הרמב"ם פרק שני מה' רוצח הלכה ט' שכתב בזה"ל אדם טריפה שהרג את הנפש כו' אבל בפני עדים פטור שמא יוזמו ואם הוזמו אין נהרגין שהרי כו' וכל עדות שאינה ראוי' להזמה אינו עדות בד"נ ע"כ הרי דאף שאפשר שיוזמו רק שלא יהיה אפשר לעונשן בעונש הזמה קרא לי' הרמב"ם עדות שאינה ראוי' להזימה והכוונה שאין ראוי לעונש הזמה ועוד למדתי מדברי הרמב"ם ממה שמסיים אינה עדות בד"נ נראה שדעתו דבעדות ממון כי האי גוונא דאפשר שיהיה מוזמי' ליכא לקיים בהם עונש

הזמה\

תוכן העניינים

ברוך טעם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה