אור ברסלב
ברוך טעם שער ה › דין ג

ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שער ה · דין ג

דין ב

דין אשה שאמרה לבעלה טמאה אני

א' נדרים דף צ' ע"ב קושית הר"ן כיון דלמשנה הראשונה היתה נאמנת למה התירו במשנה אחרונה וכי איסור שבה להיכן הלך:

ב' להסביר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ' י"ח מהל' איסורי ביאה דין ט':

ג' מה שהקשיתי על הרמב"ם דלמ"א האיסור כרוך בקו ההיתר דעי"ז שאינה נאמנת סר החשש באמירתה טא"ל שעשתה כן משום דעיניה נתנה באחר דהא יודעת שלא תועיל בדבריה ממילא איכא סברא דאומרת אמת וכה"ג מן ההיתר נמשך סברא לאיסור ומהאיסור יש סברא להיתר צריכים לילך לחומרא וכעין זה כתבו התוס' במס' פסחים דף כ"ו ד"ה עלה עליה זכר ובב"מ ד"ל:

ד' התוס' במסכת כתובות דף ס"ג בטוענת מאוס עלי אין כופין דאל"כ אף למ"א בידה לטעון מאוס עלי שוב דחו ראי' זו דכיון דבמאוס עלי הפסידה כתובתה לא תרצה לצאת מבעלה בטענה זו קשה לי לפי פי' הר"ן במשנה וברש"י ביבמות דף קי"ב דלמ"א חששו באומרת נטולה אני מן היהודים שמא תלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא והרי תהיה באיסור כ"י ולמה נחוש לזה הא לצאת מבעלה בגט בלא כתובה בידה לבא בטענת מאוס עלי ואי משום הפסד כתובה הא מדברי המשנה דמס' גיטין דף ל"ד אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו הרי שאין אשה חשודה לעבור על איסור נדר כ"י משום הרווחת דמי הכתובה:

ה' מה שאמר רה"מ ת"ש האומרת טמאה א"ל כו' אינו מובן כלל דהא גבי טמאה א"ל לא שייך חזקה דאין אשה מעיזה שאין הבעל יודע כשמשקרת וע"כ מה שהיתה נאמנת למ"ר הוא מאיזה טעם אחר וליכא ללמוד מיניה באומרת גרשתני גם אמאי לא הקשה המקשן רישא דמתני' על סיפא דמתני' דמשמים ביני לבינך דרישא דמתני' מוכח כרה"מ ומסיפא תיובתא דרה"מ:

ו' הרא"ש מחזיק דברי רה"מ להלכה מטעם דאין אשה חשודה לקלקל א"ע שתהיה באיסור א"א כל ימיה ותמיה לרבים דא"כ מה קאמר בגמ' השמים ביני לבינך דמ"א תהוי תיובתא דרה"מ דהא גבי השמים ביני כו' שתצא בגט לא תהיה באיסור א"א וליכא אלא חזקה אחד דאין אשה מעיזה ויעוי' בשעה"מ פ"ט מה"א הל' ט"ו שמפרש כוונת הרא"ש דמצד צירף ב' חזקות נאמנת באומרת גירשתני גם למה אמרו בגמרא תיובתא דרה"מ ולא אמר דרה"מ ודר' משרשיא דהא ר' משרשיא דחה דברי רבא מרישא דמתני' וע"כ קם בשיטתיה דרה"מ:

ז עוד קשה על הירושלמי למה במ"ד היתה נאמנת ליטול גם כתובה הא הבעל מכחיש בברי ולפי"ד הרא"ש בתשובותיו הנ"ל ליכא חיוב כתובה בכה"ג שהבעל מכחיש בברי:

וליישב כל הנ"ל נקדים דברי הגמ' מתיב רב משרשיא השמים ביני לבינך דמ"ר תיובתא דרבא כו' השמים ביני לבינך דמ"א תיהוי תיובתא דרב המנונא כו' קסבר רב המנונא כו'. לכאורה יש לדקדק לפי המבואר בחידושי הריטב"א לחולין כלל גדול בסוגית הש"ס היכא דאיכא שקלא וטריא בגמ' ומוזכר שם איזה אמורא באיזה קושיא גם השקלא וטריא שאחרי הנאמר בסתם הוא ג"כ מדברי אמורא שנזכר ראשון ואם כן נראה דהמקשה לרב המנונא מסיפא היה רב משרשיא שהקשה תחילה לרבא מרישא ואח"כ הקשה לרה"מ מסיפא והלא מאוד למה לא הי' מקשה רב משרשיא לעצמו דברי המשנה דקשיא סיפא לרישא:

ועוד מקשה מהריב"ל ח"ג סי' ק"ב שהרא"ש בעצמו בתשו' כלל מ"ג דין י"ב כתב בזה"ל לאה שתובעת ראובן שעלה לדין וטוענת עליו שאין לו גבורת אנשים לבא עליה כדרך כל הארץ ותובעת ממנו שיגרשנה ולא תובעת כתובתה בב"ד נאמנת כו' כדמוכח בנדרים דבכל מידי שהבעל מכיר בשקרה נאמנת אף למ"א ואם תובעת גט ולא כתובה יגרשנה ולא יתן לה כתובה כההוא דרה"מ שאמרה גירשתני דנהי דמהימנא לגבי נפשה לאפקועי ממנה איסור א"א שעליה מטעם חזקה דאין אשה כו' מ"מ אין לב"ד להוציא ממנו ממון כיון שעומד וצוח שלא גרשה ול"ד לאשה שאמרה מת בעלי שגובה כתובתה על פיה דהתם אין אדם מכחישה ומספר כתובתה נלמד לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתב לכי ומה שכתבתי שיגרשנה ולא יתן לה כתובה אם הדין כך שכופין אותו להוציא עפ"י דבריה דמהמנא כההוא דרה"מ אבל לענין ממון כיון שעומד וצוח שגבורת אנשים יש לו ובא עליה כדרך כל הארץ ושלא כדין הוא מגרשה וכופין להיות אצלה אין כח ביד הב"ד להוציא ממנו ממון כו' אבל אם בלא כפייה נאות לגרשה יתן כתובתה כיון שמדעתו מגרשה ע"כ:

ודברי הרא"ש הללו סותרים דברי עצמו גם פסקיו הנ"ל שכ' דבאומרת גרשתני יש סברא גדולה להאמינה דחזקה שלא תתן עיניה באחר להיותה באיסור א"א כל ימיה משא"כ בטא"ל שמבקשת גט והרי הכא גבי מעשה דהרא"ש שבתשובה שטוענת שאין בעלה יכול להזקק אלי וע"כ רוצה שיגרשנה בגט ולא תהיה באיסור א"א וא"כ מנ"ל להרא"ש ללמוד שתהא נאמנת גם בכה"ג מדין אומרת לבעלה גרשתני:

ליישב כל הנ"ל אקדים מה שקשה עוד בדברי הרא"ש שם בתשובה דלמה לא יהיה לה כתובה הא כיון שמגרשה ממילא מחויב מצד מדרש כתובה לכשתנשאי תטלי מה שכתב לכי ומה בכך שהוא טוען ברי מ"מ כיון שיתחייב ליתן לה כתובה כשתנשא לאחר והרי הוא מגרשה ותנשא לאחר עליו ליתן לה כתובה וגם מדברי הירושלמי בסוגיא דכאן שמפרש השמים ביני לבינך כמה דשמיא רחיקא מן ארעא כך האי איתתא רחיקא מבעלה ואפ"ה למ"ר היה חייב ליתן לה כתובה וע"כ מטעם מדרש כתובה הרי אף כשהבעל מכחיש בטענת ברי מ"מ כיון שמחויב לגרשה ממילא מחויב ליתן לה כתובה מחמת מדרש כתובה לכשתנשאי לאחר כו' ועוד ראי' הרא"ש מדין האומרת גרשתני אינו מובן דהרי הרא"ש בעצמו כתב בזה"ל כיון שעומד וצוח שלא גרשה כו' ע"כ סברא זו לא שייך אלא באומרת גרשתני והוא טוען שלא גרשה ועדיין היא אשתו דבכה"ג לפי טענתו לא שייך לחייבו במדרש כתובה דהא לפי דבריו א"א גמורה היא ואם תנשא באיסור תנשא ולא ע"ז היה חיוב בתנאי כתובה לכשתנשאי משא"כ היכא שבאמת מגרש עתה לפני ב"ד והב"ד מתירים לה שתנשא ע"ק על הירושלמי שלפי פירושו השמים ביני כו' כמה דשמיא רחיקא כו' שהבעל מכחיש בברי גם למ"א תהא נאמנ' מטעם חזקה אין אשה מע"פ כמו באומר' גרשתני וכפסק הרא"ש בתשובה הנ"ל וכן מבואר בתוס' פ' המדיר:

גם צריך להבין מה שמחלק הרא"ש דאם נותן גט ע"י כפייה א"ל לית לה כתובה ואם מגרשה מדעתו צריך ליתן לה כתובה אמאי הא כיון שהבעל יודע שביד הב"ד לכופו בשוטים על הגירושין וכמ"ש הרא"ש שם שכפייה זו היא בשוטים אף שמגרשה בלא כפייה עדיין יכול הבעל לעמוד בטענתו נגד הכתובה ששקר טענה עליו ומה שמגרשה מדעתו אין ראיה דהיא אומרת דמאחר שאינה רוצית לדור עמו ובאה עליו בעלילות שקר מגרשה ברצונו ואעפ"כ יכול הבעל לעמוד בטענתו ואם נימא דעכ"ז מחויב בכתובה מדרש כתובה לכשתנשאי תטלי מה שכתוב לכי כו' גם כשנותן הגט ע"פ כפיית ב"ד יש לחייבו בכתובה משום זה דהא הב"ד מתירים אותה להנשא בגט זה לאחר. גם לשון הרא"ש שכתב ומה שכתבתי שיגרשה ולא יתן לה כתובה היינו אם הדין כך שכופין אותו להוציא אז כופין אותו להוציא עפ"י דבריה דמהימנא כו' אבל אם בלא כפייה נאות לגרשה יתן כתובתה כיון שמדעתו מגרשה ע"כ נ' כמגומגם קצת ובייתור לשון דכיון שכ' מקודם דנאמנת לא שייך לשון אם הדין כך דנראה כאלו יש קצת מקום ספק בדין זה:

לתרץ כ"ז אקדים דברי המהרי"ק בשורש ק"ז שכתב בזה"ל ואשר הבאתי ראי' ממה שכתב מהר"מ דאין ראוי להאמינה בדורות הללו אפי' היכא דאיכא חזקה דרה"מ פשיטא דלא דמי כלל דהתם היינו טעמא דמהר"מ משום חומרא דא"א דכיון דפרוצות בדורות הללו אם באנו להאמינה נמצא גט מעושה שלא כדין וגט בטל ובניה ממזרים דס"ל למהר"מ דהאידנא איתרעי חזקה דרה"מ כו' ע"כ וקשה לפי"ז לדעת הפוסקים דבטוענת מאוס עלי כופין את הבעל לגרשה אף שלא ידעינן שאומרת אמת ואיכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר מ"מ בספיקא דשמא אומרת אמת שורת הדין לכוף את הבעל לגרשה וכמו שכ' הרמב"ם פי"ד מהל' אישות הל' ח' בזה"ל אם אמרה מאסתי ואינו יכול להבעל לו מדעת כופין אותו לשעתו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה ע"כ. ופירשו גדולי קדמונינו שמספיקא שמא אומרת אמת הדין נותן שיגרשה וקשה כיון שיש ספק ואם משקרת הגט בטל ובניה ממזרים כפי הנראה בכדומה לזה מדברי מהרי"ק הנ"ל האיך מתירין אותה לעלמא בגט זה אף שטוענת ברי הא אין דבר שבערוה פחות משנים וחזקה דרה"מ לא שייך הכא דאין הבעל יכול לידע אם באמת הוא מאוס בלבה או לא ויכול להיות שאינו מאוס בעיניה רק שעיניה נתנה באחר ע"כ נ"ל דידוע דגט מעושה בישראל כשר אף שהעישוי הוא בשוטים וזה לשון הרמב"ם סוף פ"ב מהל' גירושין ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מה"ת כגון כו' אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שנעשה דבר שחייב לעשותו כו' ואין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות כו' ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו עכ"ל ותורף דברי הרמב"ם יסודם מדברי הגמרא במס' ב"ב דף מ"ח ע"א דגט מעושה בישראל מהני משום דמצוה לשמוע דברי חכמים אלא שהרמב"ם הפליג במתק דבריו להסביר יותר,:

מעתה לפי"ז י"ל בבמאוס עלי כיון שממשפטי התורה שיהיה על הב"ד לחוש אף מספיקא שלא יהיה בנות ישראל כשבויות תחת בעליהן וע"כ שורת דינים שתגורש מבעלה ותהא מותרת לכל אדם כמו כן מוטל על הבעל לעשות מרצונו כדת של תורה לגרש את האשה דהא גם לפניו הספק דלמא מאוס הוא בעיניה וחלילה לו להחזיקה כשבויה ואם אינו רוצה לגרש דעת רעה היא והתגברת יצרו ואם כופין אותו בשוטים ומגרשה מחזקינן שבוודאי תשש יצרו וגירש בלב שלם ולכך מועיל הגט להתירה לעלמא ואף אם היא הטעיתו ושקרה בדבריה אשר אמרה מאוס עלי עכ"ז אין הגט בטל כיון שהגירושין היה מרצון הבעל שמתרצה לשמוע דברי חכמים ורצון חכמים היה מחמת הספק שהיה אז לשעתו שיגרש בלב שלם כדי שתהיה מותרת ובוודאי כן עשה אבל היכא שהכחשה בין איש ואשה בטענת ברי דהיינו שהיא טוענת שאינו מזדקק לה והוא מכחיש בברי את טענתה אע"פ ששורת הדין מטעם חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה נאמנת היא בטענתה וע"כ כופין את הבעל מ"מ אם הבעל בעצמו יודע שהיא משקרת מה"ת נחזיק שהוא מגרשה בלב שלם ואי משום דמצוה לשמוע ד"ח הא מה שהחכמים כופין אותו על הגירושין הוא משום שהדין כן שהיא נאמנת ואם היה להב"ד צד ספק לא היה מצויה וכופין על הגירושין והבעל שיודע בעצמו' ששקר ענתה בו למה ישנה את דעתו ורצונו לגרשה בלב שלם הלא לא יצרו תקפו שלא לגרשה אלא ידיעתו אמיתת הדבר הוא היסב את לבבו שלא לגרשה ואף אם מגרשה בע"כ לבו בל עמו רק שלפי דעת הב"ד שמחזיקים בטעם חזקה דאין אשה מעיזה שהיא אומרת אמת יש ג"כ סברת הרמב"ם הנ"ל שאינו כלל כאנוס אלא הוא שאנס א"ע ביצרו הרע וכשתשש יצרו ע"י כפייה ונותן הגט בוודאי מגרש בלב שלם ולכך מותרת היא ע"פ הב"ד בגט זה לכל אדם משא"כ לפי ידיעתו של הבעל שהאמת אתו ובעזות יתירה ענתה אשתו שקר בפניו בוודאי אינו גומר ומגרש בלבו לזה א"ש דברי מהרי"ק הנ"ל בכוונת מהר"מ שהחמיר בדורות הללו שלא לגרש בע"כ מדרה"מ כיון שיש איזה פרוצות בדורות הללו ויכול להיות שיזדמן שתעיז אשה בפני בעלה בשקר ובכה"ג אם יהיה הגט ע"פ כפייה יהיה הגט בטל ובניה ממזרים ואף שאין ביד חכם לשנות דין מדינים הקבועים בגמרא מ"מ מחומר איסור א"א וממזרים חשש המהר"מ אף למעוטא ודן שבזמנינו לא נכוף את הבעל אף שבסתם נשים איכא חזקה דרה"מ:

היוצא מזה דהיכא שהבעל בעצמו יודע שאשתו משקרת ובשחרותי' גרמה שיאמינו הב"ד לדבריה לכופו בשוטים על הגירושין בוודאי לא גמר ומגרש והרי היא לפי ידיעתו עדיין אשתו ובאיסור א"א על כל העולם א"כ מיושב קושית מהריב"ל על הרא"ש בתשובה וכל שארי הקושית שהקשיתי לעיל דכשם שיש באשה שאמרה לבעלה גרשתני ב' חזקות א' שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ב' שאין אשה חשודה שתהיה באיסור א"א כל ימיה כ"כ ישנם אלו ב' חזקות כשטוענת על הבעל שאינו מזדקק לה והוא מכחישה בברי והב"ד כופין את הבעל בשוטים לגרש' דבכה"ג אם משקר' בוודאי לא גמר בלבו לגרש' ונשאר' היא א"א וא"ש ג"כ מה שפטר הרא"ש את הבעל מנתינת הכתובה דכיון דמצד חזקה לא האמינוה חז"ל אלא לענין איסור ולא לענין ממון. והבעל עומד בטענתו ששקר ענתה בו ולפי טענתו זה אף שמגרשה בע"כ ע"י כפיי' עדיין אינה גרושה ודמי ממש לטוען לא גרשתיך ותו לא מצינן לחייב אותו מדין מדרש כתובה לכשתנשאי לאחר דהא לפי טענתו באמת אסורה היא לינשא לאחר ועדיין היא אשתו ולא גירשה כלל ולזה מדוקדק היטיב לשון הרא"ש שכ' אבל לענין ממון כיון שעמד וצוח שגבורות אנשים יש לו ובא עליה כדרך כל הארץ ושלא כדין הוא מגרשה ואין כח ביד הב"ד להוציא ממנו ממון ע"כ כלומר הא לפי דבריו שלא כדין הוא מגרשה וכשם שגט מעושה שלא כדין אינו מועיל כמו כן הכא אף שהב"ד עושים כדין שסומכים על החזקה להאמינה מ"מ לפי ידיעתו של הבעל אינו מחויב לגרשה והוי לפי טענתו עדיין אשתו ע"כ ליכא לחייבו משום מדרש כתובה משא"כ כשנאמנת לו לגרשה מדעתו שלא מחמת אונס כפייה בכה"ג שמגרשה בלב שלם יש לה כתובה ממדרש כתובה ומ"ש מקודם אם הדין כך שכופין אז מהימנא מדרה"מ דהא אם אינה אמרה אמת היא באיסור א"א כל ימיה אבל אם לא היה דין כפייה דבכה"ג אף אם אומרת שקר יהיה גיטה גט וליכא חזקה דאינה חשודה להיות באיסור א"א כ"י ובאפס צירוף חזקה זו אינה נאמנת ע"כ מה"ת נאמנת לאיים את הבעל בדברים שיוציאנה ולזה לא משכחת דין דיוציא אלא כשהדין שיכוף אותו דהיינו בשוטים כדמסיים הרא"ש בעצמו שם בתשו' דכפיי' היינו בשוטי' דבדברים לא מקרי כפיי' כלל אותו להוציא כוונתו דדוקא אם הדין דכופין וכלומר בשוטים כסתם כפייה שבש"ס לפי"ז גם הקושיא הראשונה שהבאתי בשם רבים מהחברים דמאי מקשה גמרא על רה"מ ממ"א דשמים ביני לבינך דלמא רק באומרת לו גרשתני נאמנת דאיכא ב' חזקות משא"כ בהשמים ביני לבינך שתתגרש בגט ולא תהיה כלל באיסור א"א ל"ק דהא לס"ד דמקשה דגם הבעל יודע ביורה כחץ וכשטוענת השמים ביני לבינך הוי הכחשה בברי וברי ובכה"ג אם היה נשאר כדין מה"ר לכוף אותה לגרשה רק שלא יתן לה כתובה היה להאשה נאמנות לענין איסור ב' חזקות כמו באומרת לו גרשתני דהא אם היא משקרת יודעת היא שהגט שתשיג מבעלה ע"י כפייה לא יהי' בלב שלם כיון שהבעל יודע בעצמו דמשקרת ולא יועיל לה כלום ותהיה באיסור א"א כל ימיה ומשני הגמ' דאיהו לא ידע ביורה כחץ וא"כ אף חזקה אחת ליתא דהעזה ליכא כיון דלא ידע וחזקה דלא תהיה באיסור א"א כל ימי' ג"כ לא שייך כיון דאיהו לא ידע ומוטל עליו מספק לגרשה מגרשה בלב שלם לשמוע דברי חכמים כי כן שורת הדין ומצוה לשמוע דברי חכמים:

אמנם קושיא זו אינו אלא לרה"מ לשיטתי' אבל לר' משרשיא לשיטתי' אין מקום לקושיא זו למשנה אחרונה דהמעיין במסכת ב"ב דף מ"ח ע"א יראה מבואר דר' משרשיא סובר דאף גט מעושה שלא כדין עפ"י נכרים הוי גט מה"ת ורק מדרבנן אינו גט מתקנה כדי שלא יהיה בנות ישראל תולות עצמם בדנכרי ומפקיעים א"ע מידי בעליהן ומבואר שם ברשב"ם שטעמו דכיון שהיא אינה רוצת לדור עמו אינה כמפסיד בגירושין עכ"פ נשמע דרב משרשיא לא נחית כלל לסברא דמצוה לשמוע דברי חכמים ומגרש בלב שלם (ומדברי התוס' בכתובות דף ס"ג ע"ב ד"ה אבל מבואר דאף אם צריך ליתן לה גם הכתובה בעישוי ע"י נכרים מ"מ הגט כשר מדאורייתא לר' משרשיא מכ"ש היכא דהכפייה היא בלא נתינת כתובה) ורה"מ סובר שם להדיא דתלויה וזבין לא הוי זביני ואתיא ליה מהא דתנן לקח מסיקריקון ואח"כ לקח מבעה"ב מקחו בטל כו' יעו"ש ולדידיה הא דגט מעושה כדין בישראל כשר אינו אלא משום דכיון דמצוה לשמוע דברי חכמים מסתמא גמר ומגרש ולפי סברא זו נכון מה שכתב לעיל אבל ר' משרשיא אף היכא שהבעל יודע בשיקרא אם מגרש ע"י כפיית ב"ד גיטו גט דלא תיקנו מדרבנן לבטל גט עשויה אלא כשהיה כפייה ע"י נכרים ומטעם הנ"ל כדי שלא יהיה בנות ישראל כו' ממילא גבי השמים ביני לבינך אם היה הדין למשנה אחרונה לכוף אותו לגרשה ובפרט אם היה התקנה שלא יתן לה כתובה היה הגט כשר אף אם היתה יודעת בעצמה, ששקרה בטענתה נגד הבעל וליכא חזקה דאין אשה מקלקלת א"ע כ"א חזקה דאין אשה מעיזה א"כ ל"ק כלל משמים ביני לבינך דמ"א למאי דסובר כרה"מ דבאומרת גרשתני נאמנת דשאני התם דאיכא ב' חזקות משא"כ בטענה דהשמים ביני לבינך. אבל רה"מ לשיטתי' שסובר דאף בתלויה וזבין זביני לאו זביני אף דלא מפסיד ובגט מעושה הטעם משום דמצוה לשמוע דברי חכמים ולדידיה גבי השמים ביני לבינך אם היתה משקרת היה בטל הגט שנותן הבעל ע"י כפייה דאדרבה דרצון חכמים הוא שלא תהא מגורשת בכה"ג כדי שיהיה בטענה זו חזקה דאין אשה מקלקלת א"ע להיותה באיסור א"א כי אם אותו חזקה מאמינים לה לכוף את בעלה לגרשה ממילא יש להאמינה מצד ב' חזקות דהא גם בהשמים ביני לבינך איכא נמי חזקה שלא תקלקל א"ע להיות באיסור א"א כל ימיה ע"כ א"ש מה שדייקו בגמ' השמים ביני לבינך דמ"א תיובתא דרה"מ דדוקא לרה"מ לשיטתי' הוי תיובתא ולא לר' משרשיא אף שמודה דברי רה"מ באומרת לו גרשתני והשתא דאתינן להכי א"ש גם דברי הירושלמי שמפרש השמים ביני לבינך כמה דרחיקא שמיא מן ארעא כו' דהוי הכחשה בברי והקשיתי לעיל דא"כ למה לא המנוה במ"א מטעם חזקה דאין אשה מעיזה כמו באומרת גרשתני אבל לפי"ז נ"ל דהירושלמי לשיטתו אזיל דכל עיקר יסוד דברי הנ"ל בישוב דברי הרא"ש בתשו' דגם בטוענת שאינו מזדקק לה אם היא משקרת וגורמת הגט ע"י כפיי' היא באיסור א"א אינו אלא לשיטתו של הרא"ש שכתב בתשובה להדיא שכפייה היא בשוטים ואזיל בזה בשיטת הר"י בעל התוס' שמובא בכמה מקומות ובתו' כתובות דע"א ד"ה יוציא דכל היכא דתני במתני' יוציא היינו בכפיי' בשוטים ודלא כר"ח שאחז שיטת הירושלמי דהיכא דלא מתני בהדי' כופין אלא יוציא אין הכפייה בשוטים אלא בדברים שאומרים לו שאם לא יגרש נקרא עבריין וידוע דכפיי' בדברים לא מקרי כלל עשויה לבטל הגט וא"כ לשיטת הירושלמי היכא שטוענת השמים ביני לבינך אף אם היה הדין שיוציא אין הכפייה בשוטים אלא בדברים ובכה"ג לא מיקרי אונס כלל וגטו גט אף אם היה מתברר שבשקר טענה שהבעל היה מרוחק ממנה וכיון שכן אם היה הדין שיגרשה הבעל בכפייה בדברים אף אם יודעת בעצמה ומשקרת לא היה לה לחוש שתהיה באיסור א"א ולא נשאר רק חזקה דא"א מעיזה פניה לכך אינה נאמנת למ"א לדעת הירושלמי ולא דמי לאומרת גרשתני דאיכא ב' חזקות וא"ש לפי' הירושלמי לשיטתי' דלמשנה ראשונה מה שהיה מחויב הבעל ליתן לה כתובה אף שמכחיש טענתה בברי מ"מ כיון שאינו מגרש ע"י כפייה בשוטים וגיטו גט אף אם טענה בשקר בדין הוא מותרת בטענתה וממילא שייך חיוב כתובה ממדרש כתובה כשתנשאי לאחר תטלי מש"כ לכי משא"כ לשיטת הרא"ש שסובר דהכפייה בשוטים וכשהכפייה בשוטים אם היא יודעת בעצמה שמשקרת היא באיסור א"א ודמי ממש לאומרת גרשתני:

אמנם אף לפי הנחה הנ"ל יש לכאורה להקשות לפי המבואר מדברי רש"י במס' גיטין דף מ"ו גבי המוציא את אשתו משום ש"ר דמפרש הגמ' לחד טעמא משום קלקולא וכתב רש"י שם ד"ה טעמא דהחשש דקלקולא היא דאם יטעון הבעל שאם היה יודע שהשם רע שקר לא היה מגרשה יהיה לפי דבריו בטל הגט ובניה ממזרים ודעת התוס' שם שאף אם הוטעה הבעל בזה כיון דלא היה תנאי מפורש שאם דבר זה שקר לא יהא גט ורק גלוי מלתא הי' שמגרשה משום זה ליכא אלא לעז בעלמא דגלוי מלתא כזה לאו מלתא היא כ"ז שלא היה תנאי כדיני התנאים וזה תמצית הדברים שם:

הרי דאף במוציא אשתו משום ש"ר אף דבשעת נתינת הגט היה לפני הבעל ספק גמור לחוש על אשתו שהיא פרוצה ולצאת י"ש הוא צריך לגרשה ולפי"ד אז גמר ומגרש עכ"ז אם נודע לו אח"כ שהיה השם רע שקר בטל הגט. וע"כ הטעם דהוי כגט בטעות וכ"כ מהראויו שיהיה הדין באשה שטוענת מאוס עלי שאם האמת שאין הבעל מאוס בעיניה רק מחמת שהיא נתנה עיניה באחר טענה כן בשקר אין בגיטו של הבעל כלום דהא הטעית את הבעל ואת הב"ד וגרמה בטענת שקר לכוף אותו על גט א"כ הדרא קושיא לדוכתה דהיכא מצינו למימר דבטענת מאוס עלי יהיה הדין שיכוף את הבעל לגרשה מה התועלת בגט זה דהא א"א להתירה לעלמא בגט זה דאין לך גלוי הדעת יותר גדול מזה ממה שיש בכה"ג שאין הבעל נותן הגט מרצונו רק בכפייה ומטעם שחוששין הב"ד שמא אומרת אמת ותהיה כשבויה ואם לפי אמיתת הדבר היא משקרת הרי הטעית את הב"ד ואת הבעל והוי כלא נתגרשה וכיון דאי דבר שבערוה פחות משנים אין לסמוך על דבריה להתירה לעלמא אחר הגט וגם לשיטת התוס' שאין לבטל גט כ"א בתנאי מפורש ז"א אלא היכא דליכא אלא גלוי מילתא בעלמא כגון התם שהיה בידו להתנות ומדלא התנה בפירוש לא אזלינן בתר ג"מ משא"כ בכה"ג שכופין אותו לגרשה ואין מניחים אותו להתנות כלל דהא ע"י הטלת התנאי תשאר היא עגונה כל ימיה שלא יהיה אפשר להתירה לעלמא וא"כ בין לרש"י ולתוס' מהראוי שיהיה הדין בטוענת מאוס עלי שאם משקרת בטענתה שיהיה הגט בטל וכיון שלא ידעינן אם משקרת או לא למה מתירים אותה לעלמא אמנם י"ל כיון דבאומרת מאוס עלי לנו לחוש מספיקא שלא תהיה בנות ישראל כשבויות ואם נאמר דאם היא משקרת אין הגט כלום כנ"ל ממילא לא יהיה תועלת בגט דהא לא תהא נאמנת שתנשא לאחר וכנ"ל ע"כ גם זה מכלל השקידה שלא תהא בנות ישראל כשבויות שיהא הבעל גומר ומגרש בלב שלם אף אם היא משקרת וכיון ששורת הדין כך ביד הב"ד לכופו על הגט שיתן אותו בלב שלם ושלא יבוטל אף אם הטעיתו וכיון שמצוה לשמוע דברי חכמים גומר ומגרש וליכא שום קלקול בגט. ובזה עלתה לי להבין סוגיא דגמ' כאן איבעיא להו אמרה לבעלה גרשתני מהו אמר רה"מ ת"ש האומרת טא"ל ויפלא מאוד כאשר הקשיתי לעיל מה ס"ד דרה"מ בטעם הנאמנות באומרת טא"ל אשר הוציא מזה ללמוד שגם בגרשתני תהיה האשה נאמנת אם נחית רה"מ לסברת רבא שהטעם במתני' למ"ד דנאמנת משום דלא עבידה לבזוי' נפשה אין מקום להשוות לזה באומרת גרשתני וכאשר באמת דחה רבא לרה"מ בזה וחזקה דאין אשה מעיזה ג"כ לא שייך גבי האומרת טא"ל דהא הבעל אינו יודע בשיקרה:

ולתרץ זה אפשר לומר דאף לפי האמת מודה רה"מ דמצד החזקה שבוודאי אין אשה רוצית לקלקל א"ע שתהיה באיסור א"א כל ימיה אם לא חזי לאיצטרופי גם חזקה דאין אשה מעיזה פניה אין האשה נאמנת ומטעם זה כשאומרת אשה שלא בפני בעלה גרשתני דלא שייך חזקה דאינה מעיזה סובר רה"מ דאינה נאמנת אף דאיכא חזקה דאין אשה מקלקלת א"ע להיות באיסור א"א כ"י ועל האי חזקה לחודא לא סמכינן ז"א אלא לפי מ"א בקלקול הדורות שאיזה נשים נתנו עיניהם באחרים ולתוקף יצרה אפשר אינה חוששת לאיסור א"א ולא אלימי כ"כ הך חזקה להאמינה מחמתה וכעין זה נשמע מדברי הר"ן במשנה מ"ש בד"ה חזרו לומר כו' דשמא תלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא וכן מפרש רש"י ביבמות דף קי"ב ע"א הרי אף דעון נדרים היה חמירא להם יותר משבועה בפרט באיסור כ"י כמבואר בגיטין דף ל"ד ע"ב נמנעו מלהשביע התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו כו' מ"מ חששו חז"ל במ"א שלתוקף יצרה בנתינת עין באחר לא תחוש לאיסור כ"י ובחד דרגא י"ל דיותר אינה חוששת לאיסור א"א אם עיניה נתנה באחר ע"ד האמור כאן בסוף הסוגיא מה"ד איסורא עבד והאי דאמר ליה דניחא ליה דלא לימות בעל דתהוי אינתתי' עלי' מים גנובים יומתקו ומפרשי' בתוס' שהוא ע"ד שאי' בסנהדרין דף ע"ה ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה ואף דמסיק הגמ' קמ"ל ומפרש רש"י דלא אמרינן הכי י"ל דאף שיומתק להנואף מים גנובים מ"מ נוח לו יותר אם האשה בלא בעל שאז מצוי' לו תמיד לכל חפצו וזה לא שייך גבי אשה היוצאת מתחת בעלה ברשות ב"ד ויושבת תחת יד אחר אשר נתנה עיניה בו בחזקת שהיא אשתו ע"כ למ"א איתרעי הך חזקה דגם תהיה באיסור א"א ואין להאמינה כ"א בצירוף חזקה דאין אשה מעיזה פניה אבל למ"ר שלא עלה על דעת חז"ל לחוש באשה שמא נתנה עיניה באחר והיה כל הנשים בחזקת כשרות בצניעות אף שאין דבר שבערוה פחות משנים מ"מ היה גדולה חזקה זו שלא יאות להאשה להיות באיסור א"א כל ימיה דחששו חז"ל חזקה זו כאנן סהדי שכדבריה כן הוא וסובר רה"מ שמטעם זה אותה האשה נאמנת במ"ר באומרת טא"ל דאם אמרה שקר אין בגיטה כלום דהוי גט בטעות וכמו שכ"ל לפי שיטת רש"י ונשארה באיסור א"א ומה"ט היה שורת הדין למ"ד דבאומרת גרשתני ג"כ תהיה נאמנת מטעם חזקה זו ולא היה צריך רה"מ לחזקה זו דאין אשה מעיזה בפני בעלה אלא לפי מ"פ וא"ש דברי רה"מ שאומר ת"ש האומרת טא"ל דלמ"ר חד טעמא איכא להאמינה באומרת טמאה ובאומרת גרשתני מצד חזקה שאין אשה מקלקלת א"ע להיות באיסור א"א כל ימיה ולזה אמר רה"מ עוד ואפי' למ"א כלומר כיון שחוששין שמא עיניה נתנה באחר תו לא אלימי הך חזקה לבדה מ"מ באומרת גרשתני נאמנת משום דאיכא עוד חזקה דאין אשה מעיזה:

ועפי"ז יש ליישב מה שמקשה הר"ן במתני' בזה"ל ואיכא למידק אמתני' כיון דמדינא דאמרה טא"ל מיתסרא אבעלה כמ"ר משום שלא תהא נותנת עיניה באחר האיך התירוה וכי איסור שבה להיכן הלך ע"כ ולפי מ"ש א"ש דזה פשוט כיון דדשב"ע אין פחות משנים אין לחוש כלל לאמירתה שאומרת טא"ל אלא דלמ"ר בעוד לא חשו חז"ל לעיניה נתנה באחר אף דעכ"ז אינה נאמנת דלא עדיפא מעד כשר שאמר אשתך זינתה שא"צ הבעל להשגיח על דבריו. מ"מ גדולה חזקה שאין אשה רוצית להיות באיסור א"א כל ימיה והוי כאנן סהדי ומחמת שכופין את הבעל לגרשה אם היא אומרת שקר הוי גט בטעות שמצד שיקרה הוכרח הבעל לגרשה ויודעת הוא בעצמה שמשקרת בדבריה לא תהיה מגורשת בגט שיתן לה בעלה בטעות ותהי' באיסור א"א כל ימיה ולא דמי לטוענת מאוס עלי דהתם אין הגט מחמת שמאמינין לה אלא מצד הספק שלא תהי' כשבויה שורת הדין שיגרשנה בעלה וכיון דאין מחזיקינן בוודאי שאומרת אמת לא היה בידה שתנשא לאחר דלמא שקרה בטענתה והוי גט בטעות ע"כ הוצרכו חז"ל להעמיד הדין והתקנה שלא יופסל הגט אף אם הטעיתו וכנ"ל וכיון שכן רצון חכמנו ז"ל גם הבעל גמר ומגרש דמצוה לשמוע דברי חכמים אבל כאן באומרת טא"ל דמ"ר להפוך הוא דבזה שהדין שאם היא משקרת בטענתה כגט שנותן הבעל ע"י כפייה בטל וגרם שיהיה נאמנותה בחזקה אלימתא דאין אשה רוצית שתהיה באיסור א"א כל ימיה וכיון שנאמנת מצד החזקה הוי כשני עדים ומותרת היא לעלמא בלי פקפוק ובוודאי לא הטעיתה את הבעל ואת הב"ד להיות באיסור א"א כל ימיה דהא למ"ר עדיין לא עלה בלב לחוש לשימת עין באחר ובאפם חשש זה אלימי החזקה דאין אשה מקלקלת א"ע להיות באיסור א"א כל ימיה אבל למ"א כשראו חז"ל שיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר ותו ליכא סמיכה על החזקה הנ"ל דאם עיניה נתנה באחר אינה חוששת אם היא באיסור א"א ממילא אין מקום להאמינה מדין חזקה ובטל הדין כפייה להבעל על הגירושין ובאפס חזקה אף שאומרת טא"ל לא עדיף מע"א כשר דעלמא וכיון דאין דשב"ע פחות משנים אין על הבעל לחוש לדבריה וסמוכין לדברי אלה מדברי היש"ש פ"ב דיבמות דין י"ח שכתב בזה"ל בשלמא שהאשה אינה נאמנת לאסור א"ע על בעלה שהתורה לא אסרה אותה על בעלה היכא שלא ידע שנטמאה אם לא בקינוי וסתירה וא"כ אפי' את"ל האמת שזינתה התירה התורה לו והיא משועבדת לו וקרקע עולם לפניו אבל כו' עכ"ל:

וארווח לן בזה ליישב גם מה שהקשיתי על הרמב"ם שבפרק י"ח מהל' א"ב הלכה ט' בזה"ל אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אעפ"י שהיא מותרת לבעלה כמו שביארנו הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי הודה שהיא זונה ואסרה עצמה נעשית כח יכה דאיסורא ע"כ ובהשגות כ' הראב"ד ז"ל אעפ"י שאמר דבר חכמה אין שמועתו מכוונת שאם אמרה אחר מיתת בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה אינה נאמנת והלא לא הודית לעצמה הודאה לאיסור כו' ע"כ וכ' המ"מ ע"ז בזה"ל ומ"ש הר"א ז"ל אפשר לומר שאין לסמוך על דבריה דהא בעלה לא הי' מצווה לגרשה כו' כיון שלא היה בעל מחויב להאמינה ולגרשה כנזכר למעלה אין דבריה כלום כו' ע"כ כוונת המ"מ פשוט לכל מעיין דלית לה אמתלא דמשום שעיניה נתנה באחר אמרה לבעלה שנטמאה הא היא יודעת שהדין שאינה נאמנת ולא יצא מחשבתה אל הפועל שתהא יוצאת מבעלה (ובסוף הקונטריס אבאר טעם המחלוקת בזה שבין הרמב"ם והראב"ד) וקשה לפי"ז דכיון דלמ"א דאינה נאמנת שב להיות כמבורר שמה שאומרת שנטמאה ולא הי' מחמת שימת עין באחר והרי עי"ז שהדין שאין מאמינים לה מבטל החשש שאמירתה שנטמאה היא מחמת שימת עין באחר וכיון שכן שלא נתנה עיניה באחר ועומדת בדבריה שנטמאה שורת הדין שתהא נאמנת והוי כתרי הפוכים בנושא א' שאיסור כרוך בעקבי ההיתר וכה"ג צריך לחוש להחמיר כעין המבואר בדברי התוס' פסחים דף כ"ו ע"ב ד"ה עלה עליה זכר פסולה וכן בתוס' ב"מ דף ל':

לפי מש"כ לעיל א"ש דמה שהיתה נאמנת למ"ר לא הי' מטעם דלא מבזי נפשה לבד דזה לחודא לא אלימי להיות כשני עדים ובדבר שבערוה בעינן עדים ולא הוי כעדים אלא חזקה דאין אשה חשודה שתקלקל א"ע להיות באיסור א"א וכנ"ל וחזקה זו נתבטלה למ"א מחשש שמא עיניה נתנה באחר ולא הי' עוד אפשריות להעמיד הדין שתהא נאמנת שיצטרך הבעל לגרשה וכיון שכן אין האשה מכנסת א"ע באמירתה טא"ל בחשש איסור א"א דהא א"צ לגרשה ואם מגרשה לרצונו הטוב אף אם הטעיתו לא יהיה ביטול הגט כי לפי"ד הרמב"ם כאשר אבאר למטה אף לצאת י"ש א"צ לגרשה בכה"ג וכאשר מורה לשון ר"נ לקמן בסוגיא לא תשגיחו בה לית בה מששא וכיון שכן אף דאיכא סברא דאי לאו דאמרה אמת לא היתה מזלזלה עצמה בכדי דהא למ"א יודעת היא שאינה נאמנת וכסברת המ"מ ז"א דהאי סברא לחודא לא חשיבא כעדים לענין איסור אשה על בעלה

מדברי הר"ן סוף נדרים ד"ה בכלאי בבא ומדברי הרשב"א בד"ה הני עובדי שכתבו דאי לאו טעמא דאם איתא דעבדי איסורא ארכוסי מרמס וכן במעשה דתחלי אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ולמות הי' מקום להחמיר ע"ע מי שדעתו לצאת י"ש ואין הכרע מדבריהם אם דעתם כן בכל אומרת טא"ל או בהנהו תרי עובדי שהי' קצת רגלים לדבר מצד יחוד הנואף אבל כשליכא כלל שום רגלים לדבר אף לצאת אין על הבעל לחוש וכן נשמע מלשון ר"נ והנהו תרי עובדי באהלויי ונפטויי שהשיב ר"נ לית בה מששא ולא תשגיחון בה משמע שא"צ הבעל לחוש כלל אבל בירושלמי מבואר להדיא דלמשנה אחרונה אף שאין איסורו על הבעל מ"מ חבר יחוש לעצמו ולכאורה יש להשוות בזה תלמיד בבלי וירושלמי דוודאי פשוט דהיכא דחכמים התירו איסור בכח שבידם עפ"י התורה להתיר דבר מה"ת למיגדר מלתא אין מקום לחוש כלל להחמיר לצאת י"ש דהא היתר גמור הוא והוא ממצות התורה לשמוע בזה לדברי חז"ל וכן נשמע להדי' מדברי הרשב"א בחידושיו בד"ה חזרו ומסיים בזה"ל וכל שהיו רואין להתיר לצורך מותר מה"ת ע"כ:

עוד הוכחתי במק"א דהיכא שהיה ביד חכמים להתיר בהפקר ב"ד לא עקרו איסור תורה רק התירו מדין הפקר ב"ד ולפי"ז באומרת טא"ל היינו שנאנסה מכשר דבכה"ג יש להתירו מטעם הפקר ב"ד דהפקיעו הקידושין מעיקרא אין ההיתר מחמת עקירת דבר מה"ת אלא מטעם הפקר ב"ד וכיון שבכה"ג שנפקע הקידושין למפרע וישובו כל בעילותיו של הבעל לביאת זנות ע"כ אם הוא חבר מהראוי לו לחוש שמא נטמאה ואינה מותרת לו אלא בהפקעת קידושין והפקר ב"ד וישיבו בעילותיו בעילות זנות וז"כ הירושלמי אם היה חבר יחוש כלומ' שיחוש שלא יהיה למפרע בעילותיו בעילות זנות ע"כ יוצאה ולא יהיה כלל הפקר ב"ד אבל באומרת נטמאתי מנכסי שבכה"ג אין תועלת בהפקר ב"ד דהא אף פנויה שנבעלה לפסול מקרי זונה ואסורה לכהן אין התירה לבעלה למ"א רק מצד הכח שיש בידו חז"ל לעקור לצורך דבר מה"ת ולשוי' היתר גמור מה"ת אין כלל מקום חיוב בזה לחוש אף לחבר דבעילותיו לא ישובו להיות זנות וידי שמים יצא בשמעו דברי חז"ל שאמרו שהיתר גמור הוא ואף אם נטמאה לית לגביה סרך איסור כלל וא"ש מה שהשיב ר"נ בתרי עובדי שהי' לפניו לית בה מששא ולא תשגיחון בה דבהנך עובדוי לפי דבריה נבעלת מנכרי ואין תועלת בהפקר ב"ד כ"א בעקירת איסור מכל וכל:

ועפי"ז י"ל כוונה נכונה בדברי התוס' רי"ד במס' קידושין דף י"ב בד"ה אמר ליה לאו כל כמינך כו' שכתב בזה"ל הא דיהודית דמיא להנך תרי עובדי בשלהי נדרים דאמר ר"נ עיני' נתנה באחר ולא מהימנה ע"כ וקשה על דבריו למה הוצרך להביא ראי' מהנך תרי עובדי והא משנה ערוכה היא דלמ"א אינה נאמנת ואף אם נאמר שכוונתו להביא ראי' מדברי ר"נ דאמר לית בה מששא לא תשגיחון בה דאף לצאת י"ש ליכא חיוב ע"כ לא חשש ר"ח כלל לדברי אשתו מ"מ אינו מדוקדק לשון הרי"ד מש"כ והא דיהודית דמיא להנך תרי עובדי למה נקיט דומיא דהא מדר"נ נשמע בכל אשה הבאה לאסור א"ע על בעלה שאין מאמינין לה ואף חבר א"צ לחוש כלל אבל לפי דברי הנ"ל י"ל דהתוס' רי"ד סובר שהטעם במ"א שאינה נאמנת הוא משום דאפקעינהו רבנן לקידושיו ובמעשה דיהודית א"א לומר טעם זה דאם כדברי כן הוא שנתקדשה בקטנותה ע"י אביה מה"ת לאפקועי קדושיו של זה א"כ אין ללמוד בכה"ג ממ"א אבל מהנך תרי עובדי דר"נ שלפ"ד נבעלת לנכרי דלא שייך להתיר מחמת הפקר ב"ד מוכח שהיה ביד חכמים לעקור האיסור וכמו כן ביד חכמים ם לעקור ספק איסור א"א למגדר מילתא לצורך שלא יהיה נשים נותנת עיניהם באחרים ויאמרו לבעליהן שכבר נתקדשה לאחרים וכשם שבהנך תרי עובדי דר"ל כיון שההיתר היה מצד עקירה אמר ר"נ לית בה מששא לא תשגיחון בדבריה שהדברים אלו שלל שאין מהצורך לחוש כלל לדברי האשה דאף אם כדבריה כן הוא סר האיסור ונעשה היתר מה"ת בכח שיש לחז"ל לעקור דבר מה"ת למגדר מילתא לצורך כ"כ במעשה דיהודית וע"כ אף שר"ח היה תנא לא חשש כלל לדברי אשתו ולזה מדויקים דברי התוס' רי"ד במה שכתב ודמי' להנך תרי עובדי דשלהי נדרים כו':

משנה בראשונה כו' האומרת טא"ל כו' חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר כו' בר"ן ואיכא למידק אמתני' כיון דמדינא דאמרה טא"ל כו' לכאורה י"ל דאף למשנה הראשונה לא היתה נאמנת נגד הבעל שיהא עליו איסור בביאתו עליה רק שגבי עצמה היתה נאמנת מדין שווי' אנפשה חתיכה דאיסורא וכיון שהוא אסורה שתזדקק להבעל ולא תהא יכולה שתדור עמו כופין אותו לגרשה ומספר כתובתה נלמד כשתנשאי לאחר תטלי מה שכ' לכי ע"כ למשנה הראשונה יוצאה ונוטלת כתובתה ולמשנה האחרונה ונה רא' חכמים לחוש שמא עיניה נתנה באחר, ע"כ עקרו האיסור שעליה מצד דין שויה אנפשה חד"א ועקירה זו אינה אלא שוא"ת דאשה קרקע עולם היא ועל הבעל גם למשנה הראשונה לא היה איסור דמה"ת יצטרך להאמין לה הא אין דבר שבערוה פחות משנים אבל לכאורה יש לדחות דמלשון הרא"ש שכתב המנוה חכמים לאסור עצמה על בעלה כו' מספר כתובתה נלמוד כו' ע"כ נראה דדוקא אי מאמינים לדבריה מחויב ליתן לה כתובה משא"כ אם נאמר דאינה נאמנת למשוי איסור על בעלה רק משום דשויה אנפשה חד"א צריך הבעל לגרשה ובכה"ג אין לחייב את הבעל ליתן לה כתובה מספיקא דדלמא משקרת ונתנה היא אצבע בין שיניה ע"כ נ"ל לומר באופן אחר דלמה"ר כיון שעכ"פ הי' איסור עליה מטעם דשוויה אנפשה חד"א כנ"ל ושורת הדין לכוף אותו לגרשה ואם היא משקרת הגט בעל דהוי גט מעושה שלא כדין וכן מצאתי בתשובות מהרי"ק סי' ק"ז יש להאמינה שנטמאה מטעם חזקה דבודאי לא משקרת לגרום כפייה ותהא באיסור א"א כל ימיה וסברא זו נשמע מדברי הרא"ש בשמעתין וכיון שנאמנת היא לגמרי מדין מחויב הבעל ליתן לה כתובתה ולמ"א שחששו שמא עיניה נתנה באחר עקרו בשב ואל תעשה שלא לכוף הבעל על הגע וברצוני תלויה אם ירצה לחוש לדבריה יגרשה ואם לאו לא יגרשה וכיון דבטלה הכפייה ממילא ליכא חזקה הנ"ל דהא אם יגרשה מרצונו אף שיודעת בעצמה שאמרה שקר תהא מגורשת גמורה ולא תהיה באיסור א"א וכיון שבטלה החזקה ליכא שום אסור על הבעל אלא עלה דידה בלבד דשוי' חתיכה דאיסורא ואיסורא דידה הוא רק שב ואל תעשה ובכהאי גוונא ביד חכמים למיעקר ומיושב קושית הר"ן:

תוכן העניינים

ברוך טעם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה