אור ברסלב
ברוך טעם שער ה › דין ב

ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שער ה · דין ב

דין א

במעשה רבה אי אדם אוסר דשא"ש מה"ת

הנה הר"ח המובא ברא"ש והוא הי"מ שמביא רש"י בסוגיא דריש ביצה כ' דאף ללישנא קמא אודו ר"נ ור"ע ור"י דבמעשה רבה א"א דשא"ש ולכאורה קשה מנ"ל לומר כן דעי"ז צריכין לדחוק דקושית הגמרא ממנסך דזה נחשב כמעשה זוטא מה"ת לומר כן ואי משום קושית התוס' מהא דעל נכרי לחנותא ואסר ר"נ הא לשיטת ר"ח דניסוך הוא מעשה זוטא א"כ קושית תוס' במקומה עומדת למה אסר ר"נ אמנם לפ"ד הרא"ש דמנסך ל"מ מעשה זוטא רק למ"ד היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק י"ל דר"ח סובר דסוגיא דהכא שמקשה מהמטמא קאי לתרץ למ"ד היזק שא"נ לאו שמיה היזק ור"נ סובר שמיה היזק ומקרי מעשה רבה ולכך אסר לגבי נכרי דעל לחנותא ולכאורה יש ראי' לדברי ר"ח והי"מ כאשר אבאר ומתוכן יתבארו ליישב קושי' הפליתי בסי' כ"ג שמקשה לר"א בר אהבה שסובר במס' ע"ז דף נ"ד דא"א דשא"ש במעשה כ"ד וגם סובר בריש פ' השוחט דבעוף לא מהני שחיטת הקנה רק הושט נשאר קשה לדידיה כיון ששחט פורתא אסרה דלדידיה ליכא לתרץ בחצי קנה פגום:

אמנם קושיא זו יש לדחות דבתוס' תענית ד"ט איתא דתני ר' אבא היה אחד מחביריו דרב ושמואל וא' תלמיד רבא. אבל בפשיטות יש להקשות על ראב"א דס"ל ושט לא קנה דלדידיה לא משכחת בחק"פ מאי אריא חטאת עוף אפי' חטאת בהמה נמי כמו שמקשים כאן בסוגיא למ"ד אא"א דשא"ש ובדרך פלפול יש לתרץ ומתוך הדברים האלו יתבארו הראי' לשיטת ר"ח והי"מ ולכאורה יש ראיה לדברי ר"ח והי"מ ואקדים מה שמבואר מדברי ס' היראים סי' ש"ץ שמקשה לר"ל דסובר אינה לשחיטה אלא לבסוף איסור ש"ח היכא משכחת לה הא קודם גמר שחיטה כבר נעשה בעל מום (וכדבריו מבואר ברש"י לחולין דף למ"ד ע"א ד"ה מדמי פסח יע"ש דתחלת שחיטה מקרי מום) ומתרץ כיון דדרך הכשר קעביד אין נקרא מום דכל מום קדשים מפיסח ועור גמרינן שאינן דרך הכשר הלכך כל כמה דמקרב סוף שחיטה לא מקרי מום להדחות מפתח אוה"מ עכ"ל:

כוונת דבריו כיון דלר"ל אין לשחיטה אלא לבסוף ויכולה שתהי' תחלת השחיטה עד סמוך לשחיטה לגמרה חוץ למקדש ובלבד שיעשה הגמר במקדש ע"כ הוי תחלת השחיטה עד סמוך לגמרה אף שנעשה בחוץ מהכשר השחיטה ואינה קרויה מום ואין להקשות א"כ לדברי ר' יוסף שם בחולין דכ"ט דאף למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף מ"מ נאסר משום שחיטת חוץ בסי' א' ותו לא חזי לבוא לפתח א"מ וא"כ מקרי שפיר לבע"מ ז"א מה בכך שמחשב לבע"מ בגמר שחיטת סי' א' הרי כבר נתחייב משום ש"ח על שחיטת סי' הא' דכ"ז שלא נגמר שחיטת סי' א' לא הי' בע"מ דהא היה ראויה לבוא לפתח א"מ ולגמור שם השחיטה וכן צ"ל לר' יוחנן דלדידיה שסובר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ומיד שמתחיל לשחוט בחוץ נאסר ומקרי בע"מ וחיובו משום ש"ח על תחלת השחיטה ע"כ לא התחיל בס' יראים להקשות רק לר"ל אמנם א"כ י"ל דלשיטת ר"ל בתמורה דל"ב דלרבנן דר"ש יש פדיון לקדשי מזבח אף אחרי מיתתם דלא בעינן העמדה והערכה בקדשי מזבח ובב"ק דע"ו כתב התוס' להקשות דא"כ אמאי אין מועיל פדיון בש"ח ומתרצים דאין מקרי מום רק בגמר השחיטה והוי מום דלאח"מ אבל לפ"ד הנ"ל עדיין קשה לר' יוסף הנ"ל דלדידיה גם לר"ל דסובר אין לשחיטה אלא לבסוף מ"מ בשחיטת סי' א' מקרי ש"ח א"כ מיד כששוחט סי' א' נפסל מלבוא עוד לפתח א"מ ואפשר עוד לקרב הכשר שחיטה וממילא מקרי בע"מ והוי מום דקודם מיתה א"כ אף כשנגמר השחיטה כולה מהראוי שיועיל פדיון וצ"ל דאף דר' יוסף סובר דגם בסי' א' הוי ש"ח אף ללוי דאמר ר"ל משמיה דאין לשחיטה אלא לבסוף מ"מ ר"ל שאמר בשם לוי לא ס"ל בזה כר' יוסף אלא כרבא דאם אין לשחיטה אלא לבסוף אף בסי' א' ליכא ש"ח:

עכ"פ לפ"ד הס' יראים הנ"ל צ"ל דבאמת מועיל פדיון מדאורייתא ומדרבנן הוא דליתא בפדיון כמו מטיל מום בקדשים כיון שעשה הוא המום בידים כאשר רצו התוס' בב"ק לומר כן יעויי"ש וכנ"ל למסקנא בשיטת הר"מ שמובא בתוס' קידושין דף נ"ז ע"ב ד"ה מה שלי בשלך דלדעתי' אין איסור מדאורייתא באכילת והנאת ש"ח אמנם א"כ היכא שש"ח הוא בשוגג מועיל פדיון דגם בצורם אוזן בכור אין האיסור אלא משום קנס ודוקא כשעשה במזיד כמבו' למעיין בבכורות דף ל"ד שאין האיסור אלא משום קנס ולא קנסו בנו אחריו ולפ"ד הש"ך הל' בכורות אין האיסור רק על המטיל מום ולא לאחרים ולפ"ז הכא בשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז דמיירי בשוגג י"ל דלשיטת ר"ל דלרבנן יש פדיון לקדשי מזבח אף לאח"מ שפיר מועיל פדיון כיון שנעשה בע"מ בשחיטות סי' א' דאז היתה הבהמה עודה חיה וא"כ מקרי השחיטה תיקון גמור דהא עומד לפדות משום הפסד קדשים כמ"ש התוס' בחולין דפ"ו דהא מותרת באכילה אמנם אם איירי בחטאת עוף ליכא למימר כנ"ל דהא אין פדיון לעוף כדאי' במשנה דמנחות ד"ק דלא נאמר פדיון בקדשים קה"ג רק בבהמה וכשהוממו ולא בעופות אף שנפסלו צ"ל שהתיקון הא להוציא מאמ"ה לב"נ או שיש עכ"פ הסרת איסור א' של אמ"ה לפ"ז מיושב קושיא הנ"ל לר' אבא די"ל דהוא סובר כר"ל דקדשי מזבח אינם בהעמדה והערכה ויש להם פדיון גם אחרי מיתה ובלבד כשהוממו עודם חיים ואי הוי תני בהמה לא הוי נשמע דתיקון אמ"ה לב"נ מקרי תיקון דבהמה תקנו כתיקון כל שחיטת דכיון דאא"א דשא"ש וליכא איסור ע"ז על הבהמה אלא איסור ש"ח ולזה יש פדיון ותהיה הבהמה מותרת לאכילה לכן תני חטאת דמיירי בעוף דלא שייך פדיון וליכא תיקון לאכילה רק לאמ"ה לב"נ למעט איסור שיהיה מופקע עכ"פ איסור אמ"ה או להוציאו מטומאת נבלות עוף לטמא בבית הבליעה ונשמע חידוש דין זה אשר לא היה נודע אם היה התנא שונה הדין בבהמה דבבהמה התיקון ככל שחיטות בהמה שהתיקון הוא לאכילה ורהיטא דסוגיא הוא אליבא דהל' דפסקינן כר"י דלדידי' בין לר"ש ובין לרבנן קדשי מזבח בכלל העמדה והערכה ואין להם פדיון אחר גמר שחיטתם אמנם אכתי קשה הא מבואר בתוס' תמורה דל"ג ע"ב ד"ה כדתני' דגם לר"י איכא חד רבנן דסברו בקדשי מזבח אינם בכלל העמדה והערכה דהיינו רבנן דפליגו עם רבי במעילה די"ט ע"ב א"כ י"ל דהברייתא דהשוחט בשבת אתי' כהך רבנן דלדידהו ש"ח בבהמה הוי תיקון גמור שראוי לפדות כיון שנעשה בע"מ ע"י תחלת השחיטה לפי"ז קשה מאי מקשה הגמרא דלמ"ד אא"א דשא"ש אפי' חטאת בהמה נמי הא י"ל דתנא דהך ברייתא סובר כרבנן דרבי במעילה שיש פדיון בק"ה שהוממו ומתו ולפי"ז גם בש"ח יש פדיון מחמת מום שנעשה בתחלת השחיטה למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או עכ"פ בסי' א' אף למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף לפ"ד ר' יוסף דאף למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף מופסל הקרבן כשנשחט סי' א' בחוץ ואין מניעת הפדיון בש"ח רק מדרבנן מצד קנס כמו שקנסו בצורם אוזן בכור וז"א אלא כשנעשה המום במזיד משא"כ בשוגג א"כ יש פדיון אף מדרבנן בחטאת ששחט בחוץ בשוגג והוי השחיטה תיקון גמור שמכשירו לאכילה כיון שעומד לפדות ומצוה לפדותו כמ"ש התוס' בחולין סוף פרק כסוי דם ובפרט לפ"ד הרמב"ם שכתב בפ"א מהל' איסורי מזבח ד"י בזה"ל ומ"ע היא לפדות קדשים שנפל בהם מום ויצאו לחולין ויאכלו שכ' כו' ע"כ אי הוי תני חטאת בהמה לא הוי נשמע דתיקון כ"ד לטהר מידי נבלה או להוציאו מידי אמ"ה לב"נ שאינה רק תיקון קל מיחשב לתיקון ע"כ תנא דהך ברייתא שרצה להשמיענו חידוש דין זה דאף תיקון קל מקרי תיקון הוצרך להעמיד הדין בחטאת עוף דלא שייך ביה פדיון וליכא רק תיקון כ"ד ונשמע דגם תיקון כ"ד מקרי תיקון לחייב משום חלול שבת:

אמנם לשיטת ר"ח והי"מ דר"נ ור"י ור"ע מודים דבמעשה גמור א"א דשא"ש ונאסרה הבהמה בגמר השחיטה כשנשחט לע"ז ואין לה היתר לא לאכילה ולא להנאה ומקשה הגמ' שפיר מאי אריא חטאת עוף אפי' בהמה נמי דאי הוי תני בהמה ג"כ היה נשמע דתיקון כד מקרי תיקון דהא אינה היתר כלל דהא נאסרו משום ע"ז בגמר השחיטה הרי מוכח לכאורה כשיטת ר"ח והי"מ הנ"ל:

ולשיטת רש"י דלר"נ וסייעתו גם במעשה רבה א"א לאסור נשאר לכאורה קושיא הנ"ל וצ"ל דרש"י לשיטתיה שבפ' ראה על פ' ולא תאכל כ"ת מפרש שקאי על בב"ח וצורם אוזן בכור הרי שמשוה פב"ח עם מטיל מום בקדשים ע"כ לשיטת ר"ה בחולין דקי"ד דיליף איסור בב"ח באכילה והנאה מלא תאכ' כל תועבה גם במטיל מום בקדשים יש לאסור האכילה והנאה מדאורייתא מפסוק זה לפי"ז י"ל דקושית התוספות בב"ק דף ע"ו הנ"ל שיועיל פדיון בש"ח אינו רק לר' יהודא ור"ל דלא ס"ל כר"א הנ"ל ויליף איסור בב"ח מקרא אחרינא כדאיתא בחולין דף קט"ו ומזה נראה שדעתם שהלאו דלא תאכל כ"ת לא קאי על דבר שנעבדה בה עבירה ואין איסור מדאורייתא מטיל מום בקדשים או בצורם אוזן בכור רק מדרבנן משא"כ לר"א דיליף איסור בב"ח מן ל"ת כ"ת כ"כ ילפינן מהאי קרא למטיל מום בקדשים לפ"ד רש"י שמפרש הלאו דל"ת כ"ת על בב"ח וצורם אוזן מעתה י"ל דסתם הגמ' דכאן בסוגיא הוא ר"א מחבר הגמרא דלשיטתייהו ליכא פדיון בש"ח אף היכא שנעשה המום מחיים דהא רבע עליו איסור דל"ת כ"ת ומקשה שפיר אפילו חטאת בהמה נמי. היוצא מכלל דברי הנ"ל דלשיטות ר"ח והי"מ א"ש קושית הגמ' אפילו חטאת בהמה נמי משום דנאסר' במעשה רבה וליכא עוד היתר לבהמה זו א"כ תו ל"ק אליבא רראב"א רס"ל שט ולא קנה די"ל דראב"א סובר דאף במעשה רבה אא"א דשא"ש והוי תיקון גמור בשחט בהמה בחוץ דאי"ל פדיון ולכן תני חטאת עוף כנ"ל ולשיטת רש"י שהקושיא א נ רק לשיטתיה דר"א מסדר הגמ' שלדידי' קדשים שהוטל בהם מום אסורים מדאורייתא מל"ת כ"ת לא קחה אליבא דראב"א די"ל שראב"א סובר דל"ת כ"ת לא קאי על בב"ח ולא לאסור קדשים שהטיל בהם מום וליכא איסורא בצורם אוזן בכור וכל קדשים אלא מדרבנן מדין קנס כפשטות משמע הסוגיא שבכורות דלד וכיון שבכל קדשים כשהוטל בהם מום אין עלייהו איסור מדאורייתא שפירש"י פדיון לש"ח להנך רבנן דסברי דקדשי מזבח שהוממו ומתו מועיל פדיון וא"ש הא דתני דוקא בחטאת עוף ואגב אציע דבר מה בענין הטלת מום בקדשים דבפליתי ריש סי' פ"ז מקשה לשיטת הרמב"ם דליכא מלקות של איסור הנאת בב"ח ל"ל חד לא תבשל דקאי על איסור הנאה הא מל ת כ"ת נפקא ואי"ל דאי מל"ת כ"ת ליכא מלקות דהוי לאו שבכללות דהא גם לפי מאי דילפינן מלא תבשל דעת הרמב"ם דאין לוקין יעויי"ש וכתבתי על הגליון בזה הרמב"ם פוסק דבב"ח אסור אף שלא כדה"נ ואי לא הוינן ידעינן אה"נ בבב"ח רק מל"ת כ"ת היה אפשר להתיר שלא כדה"נ דהוי דכתי' אכילה בגופה ידעתי גם ידעתי שיש לצדד ולומר דאי ילפינן מל"ת כ"ת והוי כלא כתיב אכילה בגופא כיון שאין הלאו מפורש רק על בב"ח וכמדומה לי שיש פלפול בזה באחרונים אמנם בלא"ה אין מקום לדברי הפליתי כי מבואר ברמב"ם פי"ח מהלכות פהמ"ק דין ג' וד' שלמדנו מפי השמועה דל"ת כ"ת הוא רק לאזהרה על פ"ה ודברי הרמב"ם אלו מיוסדי' על דברי הספרי בפ' ראה אחרים אומרים בפהמ"ק הכ' מדבר ויליף לה התם מג"ש וזהו מפי השמועה שכתב הרמב"ם והמעיין ברמב"ם שם בפ"ב מהל' בכורות דין ה' יראה שדעתו לחלק דרק פהמ"ק שהטיל בהם מום. בידים אסורים מקרא דל"ת כ"ת אבל צורם אוזן בכור אינו בכלל זה ולכך אין איסורו רק בקנס חכמים כמשמעות הסוגיא בבכורות דל"ד ויעויין שם בתוס' ד"ה ומי קנס:

וביותר תמוהים דברי השעה"מ בהל' יסה"ת שכתב שגם להרמב"ם איסור בב"ח ידעינן מל"ת כ"ת ולעיניו היו דברי הרמב"ם בפי"ח מהל' פסהמ"ק ולא שת לבו למש"ה הרמב"ם שם בדין ד' בזה"ל מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר כ"א על פהמ"ק ובדין ה' שם כתב שקדשים שהוטל בהם מום האוכל מהם כזית לוקה הרי הם בכלל כ"ת כו' ע"כ הרי שסובר דל"ת כ"ת אינו רק על פהמ"ק ומדכתיב כ"ת מרבינן גם בהוטל מום בקדשים ועכ"ז לא אתיא מיניה צורם אוזן בכור דשאני שארי קדשים דאף שהוטל בהם מום עדיין המה בקדושתם ואינם יוצאים לחולין כ"א ע"י פדיון ומקרי שפיר פהמ"ק משא"כ בבכור דמיד שנפל בו מום פקע קדושת בכור אין עליו שם קדשים פסולים וסרה בזה מה שמתמה במל"מ בפ"ד מהל' בכורות על הרמב"ם הנ"ל:

וצע"ג על דברי הסמ"ג מצות ל"ת סי' רנ"ט שמובא שם במל"מ שלא נחית לדברי הנ"ל שנראים לכאורה פשוטים בכוונת הרמב"ם ומש"כ לעיל לדברי הס' יראים למ"ד שסובר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ולשיטת רבנן דסברו קדש מזבח שמתו יש להם פדיון מהראוי שיועיל פדיון לכל ש"ח ומדרבנן הוא דאסור כמו מטיל מום בקדשים אף שבתוס' ב"ק דע"ו מבואר שדוחק לומר כן מצאתי און לי מתוס' קדושין דנ"ו ע"ב ד"ה מה שלי שלך כו' והקשה הר"מ וכו' וכ"כ נאמר שהשחיטה הוציא מידי איסור אמ"ה ויהיו מותרין לאכילה יעויי"ש במקנה שנחית לומר שדעת הר"מ שאיסור אכילה בש"ח דקדשים אינם אלא מדרבנן יעויי"ש ודבריו תמוהים דלא הזכיר כלל מדברי תוס' ב"ק הנ"ל:

ודע דבפשיטות י"ל דבשוחט חטאת בחוץ בשבת מקרי בע"מ לכ"ע תיכף בתחלת שחיטה דהא מצד שבת אינו רשאי לגמור השחיטה בחטאת יחיד רק שהוא גומר השחיטה בשבת בשוגג אבל לדינא נעשית הבהמה בע"מ מאז החל קצת בשחיטת ושט או כשנפסק רוב הקנה כי אינה עומדת להגמר בשחיטה גמורה לקרבן מצד חלול שבת וא"כ יש עוד מקום עיון לפ"ד התוס' פסחים דמ"ו ע"ב ד"ה הואיל שכתב לחד תירוצא דלכך ל"א בחמץ על הקדש דלהוי כדידי' מצד הואיל ואי בעי פריק משום דכיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו י"ל דלמאן דאי"ל הואיל שגם בחטאת שהוממו בתחילת השחיטה בחוץ וכנ"ל מקרי דידיה דהא בידו לפדותו כל מום זה ובפרט שעומד הוא לפדות כי מ"ע הוא לפדות פסה"מ ובהואיל כזה אפשר כ"ע מודים דאמרינן כיון שמצוה לפדותו וא"כ הוי בעל החטאת עכ"פ כאי"ל שותפות בבהמה זו דהא יש לו זכות מעתה לפדותה ולהוציאה לחולין לצרכו כשלו וגדולה מזו נשמע מדברי הרא"ה בבד"ה דף י"א ע"ב דהיכא שיש להאוסר שם שייכות בחלק מדבר הנאסר ע"י יכול לאסור אף מה שאין לו בה שום זכות ולפ"ד שם זהו טעם המ"ד דמסכך גפנו על תבואתו של חבירו אוסרו יעויין בפליתי סי' ד' סק"ג שכתב דלשיטת הרמב"ם ורש"י באי"ל שותפות יכול לאסור כולו ולא כדברי התוס' שכ' שאין האיסור בחלק חבירו רק מצד מערב:

ולפע"ד מבואר כן ממש"כ רש"י דבהגביה והרביצה הוי כשלו ויכול לאוסרו והלא אין להגזלן קני' גמורה במה שגוזל ושייך לנגזל א"ו כיון דעכ"פ יש לו שייכות בגוה מצד חיוב אונסין על הגזילה שחל עליה משעת הגבהה יכול לאוסרה וה"ה בשותפות גמור ויעויין בתוס' ב"ק דנ"ו ע"ב סוף ד"ה פשיטא שכ' בזה"ל ועוד כיון דגזלן קמה ליה ברשותו גם לענין אונסין יש לחשבו בעלים יותר משיתוף וא"כ יש לדקדק מה הקשה ר"נ לר"ה מברייתא דהשוחט חטאת הא גם לדידיה קשה דמיד כשהתחיל לשחוט נעשית הבהמה בע"מ ועמדה לפדיון מצד הדין רק שהוא היה שוגג בדבר וא"כ נעשה כאלו יש לבעל קרבן זה זכות בגוה דאי בעי יפדנו וכיון שנעשית אז כשלו היה בידו לאוסרה לע"ז וכיון ששחט בה עוד פורתא נאסרה לע"ז ובגמר השחיטה הוי כמחתך בעפר:

אמנם יש לדחות דהא בשבת א"א לפדות א"כ תו לא משכחת פדיון אם היה נזכר בשבת היה פוסק משחיטתו וממתין עד אחר שבת ביני ביני תהיה הבהמה טרפה מחמת שהייה בשחיטה דהתחלת השחיטה היה בשבת והגמר לא היה כ"א אחר שבת ואין פודין קדשים להאכילו לכלבים וכשנגמרה השחיטה בשבת גם כן אין לה פדיון דאין פדיון לקדשי מזבח לאחר . מיתה כפי ההלכה כר"י וכמ"ש לעיל:

אם כן ממ"נ לא משכחת שיהיה לבהמה זו פדיון ולכך לא היה קשה לר"נ מברייתא זו ומעתה מיושב לראב"א די"ל דסובר פודין קדשים להאכילו לכלבים ושייך הואיל ואי בעי פריק מיד אחר שהתחיל קצת לשחוט דנעשית כשלו באשר יש לו זכות בגווה כשיניחנה כך ויפדנה לכלבים לאחר שבת בעוד לא תמןת וע"כ כששוחט שוב פורתא לע"ז נאסרה וגמר השחיטה הוי כמחתך בעפר דדידיה הוא מיד שנעשה בע"מ ואח"כ אסרה לע"ז ולכך לא נקט התנא דהך ברייתא בקרבן בהמת כ"א בעוף דאין עוף נפסל במום דאין תמות וזכרות בעופות וגם לאו בת פדיון הוא משא"כ בבהמה כנ"ל כיון שבמקצת שחיטה מקרי הבהמה בע"מ ונעשית כדידיה אז מצד זכותו שבידו לפדותה ואסר אותה בהוספת כ"ש לע"ז ובגמר השחיטה הוי כמחתך בעפר:

ודע דלכאורה יש לפקפק על דבר הנ"ל דלפמ"ש דכשוחט בשבת בחוץ נעשה הבהמה בע"מ תיכף בתחלת שחיטה כיון שאין ראוי לגמור מצד חילול שבת מהראוי שלר"ל לא יהיה ש"ח בשבת דהא החיוב של ש"ח אינו בא אלא בסוף שחיטה והרי הבהמה נעשית כבר בע"מ בתחלת השחיטה ובזה לא שייך סברת הס' יראים דכ"כ דמקרב השחיטה לא מקרי מום ז"א אלא כשהשחיטה הוא בחול שאפשר להכניסה לפנים ולגמור השחיטה משא"כ בשבת שא"א לגמור מצד חלול שבת ואם כן א"א למשכח ש"ח בשבת כ"א בעוף. ולפ"ז יצטרך לומר דר"נ דאקשיה לר"ה מברייתא דהשוחט חטאת ולא נחית לתרץ דמיירי בחטאת עוף ע"כ סובר כר' יוחנן שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דאי אינה לשחיטה אלא לבסוף הי' לו להקשות לעצמו מברייתא דהשוחט חטאת דאמאי חייב בבהמה על ש"ח הא כיון ששחיטה הוא בשבת נעשית הבהמה בע"מ תיכף בתחלת השחיטה וכקישי' הס' יראים ותו ליכא למחייביה בגמר השחיטה על ש"ח:

והרי היש"ש בפ' השוחט מסיק להלכה כר"ל ולפי הנ"ל נ' מכל הסוגיא דהכא דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דאל"כ אף אי אמרינן דאא"א דשא"ש ולא כיון דקניא לכפרה כדידיה דמיא מ"מ לא משכחת חיוב ש"ח בבהמה כשהשחיטה בשבת ומאי מקשה הגמרא אפילו חטאת בהמה נמי אמנם נ"ל דלפי דברי התוס' שמה שמחייבין משום ש"ח בשבת ולא פטרינן משום דאינה ראויה לבוא היום לפתח א"מ הוא מטעם משום דכיון שאם עלו לא ירדו הוי כראוי לבוא לפתח א"מ כ"כ א"א למיפטר משום שחיטת בע"מ דהא אם היה מכניס הבהמה אחר התחלת השחיטה בחוץ לפא"מ והיה גומר שם השחיטה בפנים הי' הדין דאם עלה לא ירד ולא היה על הקרבן שם פסול מום ע"כ אם גומר השחיטה בחוץ לא הוי כשוחט קרבן בע"מ בחוץ וז"א רק לענין חיוב ש"ח אבל לא לענין היתר פדיון הבהמה ונכון מש"כ שמיד בהתחלת השחיטה היתה בהמה זו עומדת לפדיון מצד המום ומטעם הנ"ל דכיון שבאמת אינו רשאי לגמור השחיטה ואם היה נזכר שהיום שבת היה פוסק משחיטתו הוי תחלת השחיטה כמוה קבוע באותה בהמה רק שהיא לא ידע ואשם בהעלמת שבת גם בגמר השחיטה אבל לפי האמת היתה הבהמה כבר בע"מ והיה לבעלים זכות פדיון ככל פהמ"ק והוי כשלו למיתפס עלה איסור ע"ז בהוספת שחיטה לע"ז וגמר השחיטה היה כמחתך בעפר:

ולפי מה שהבאתי לעיל אין יישוב לקושית התוס' ד"ה ר"נ רק לשיטת אית דמפרשי ורבינו חננאל שלפ"ד י"ל דר"ג סובר היזק שאינו ניכר שמיה היזק ומקרי מעשה רבה ולכך אסר ר"נ במעשה דעל נכרי לחנותא במס' ע"ז דנ"ז אבל לשיטת רש"י דגם במעשה רבה לא אסר ר"נ נשאר קושית התוס':

ונ"ל לתרץ קושית התוס' דהנה בתוס' ד"ה מקשה דס"ד דגמרא דר"נ סובר דגם נכרי א"א דשא"ש א"כ בעובדא דעל נכרי לחנותא והוי חמרא ודבלא שדי בי' נכרי ידו שכשך ביה ואסרם ר"נ בהנאה אמאי אסרו הא אא"א דשא"ש ונ"ל ליישב דבר"ן לאלפסי מס' ע"ז פ' א"מ כתב בזה"ל וא"ת דהכא משמע דסתם יין נאסר משום לתא דיי"נ ואלו לקמן בגמ' אמרינן דמשום גזירת בנותיהן נאסר וי"ל דאי"ל משום לתא דיים מסתייע למיסרי' בשתי' משום בנותיהן דומיא דפתם ושמנם אבל כיון דיין שנתנסך ודאי אסור בהנאה הוצרכנו לאסור אף סתם יינם אף בהנאה אע"פ שלא נאסר אלא משום בנותיהן שאם לא היינו אוסרים אותם כ"א בשתי' הרואים סוברים לומר שמשום ניסוך נאסר ויבוא להתיר אף יי"נ ודאי בהנאה כו'. וא"ת א"כ גזירת בנותיהן ל"ל תירץ רבינו שמואל דיין שנתנסך לפני ע"ז מיעוטא הוא ולמיעוטא לא חיישינן ורמב"ן מוסיף בזה דברים דלשמא נתנסך לא חיישינן דאם איתא דנסכיה לא הוה מזדבן ליה כדאמרינן בר"פ בגמ' אם איתא דאקצייהו לא הוה מזדבן לי' כו' עכ"ל ולפי"ז מיושב קושית התוס' הנ"ל דיין מגע של נכרי אסור בשתיה משום בנותיהן וממילא איכא חשש טעות הרואים דיסברו דא"א דשא"ש ע"כ ידמו דלכך נאסר יין במגע של עכו"ם דדלמא נסכיה לע"ז ואם לא יהי' אסור בהנאה יהיה טעותם לומר דיין של עכו"ם שנסכו לע"ז ג"כ מותר בהנאה ע"כ גם לר"נ שכשוך נכרי אסור גם בהנאה אבל במטמא ומדמע ומנסך דמיירי בישראל שפיר הקשה לר"נ דאי נתכוין לצעורי אף בשתיה ליכא למיסר. אמנם לפי"ז יש להקשות לשיטת הסוברים דאף בפעם א' נעשה אדם מומר מאי מקשה הגמרא תחלה למ"ד אא"א דשא"ש במטמא ומדמע ומנסך הא י"ל הא אף שאינו אוסר מ"מ הוא נעשה מומר בשכשוכו לע"ז ותכ"ד שנעשה מומר נאסר היין ע"י בנגיעתו דמומר אוסר יין בנגיעה כמו נכרי כמ"ש בתוס' ובש"ע יו"ד וכיון שאסור היין בשתיה ממילא צריכים לאסור גם בהנאה כמ"ש לעיל ונ"ל דאי' במס' ע"ז דנ"ט ע"ב אמר רב אשי האי עכו"ם דנסכי' לחמרא דישראל בכוונה אע"ג דלזבוני העכו"ם אחריני אסור שרי ליה למשקל דמי מהאי עכו"ם וכתב הר"ן אע"ג דלעכו"ם לא יהיב דמים אא"כ יהיב ליה ישראל חמרא לא איתסר משום הכי דמ"מ הרי מחויב לו דמי נזקו ומשום תשלומי נזק שקיל להו לדמי לא מתורת מכר וברמב"ם פי"ג מהל' מ"א דין כ"ח כתב בזה"ל עכו"ם שנגע ביינו של ישראל לאנסו מותר למכור את היין לאותו העכו"ם שאסרו לבדו שכיון שנתכוין זה העכו"ם להזיק ולאסור יינו הרי זה כמו ששיבר או ששרפו שחייב לשלם עכ"ל וכתב הכ"מ וא"ת וכי לא נתכוין נמי אמאי לא מחויב לאשלומי הא תנן אדם מועד לעולם בין כו' י"ל דה"מ בדברים שהם ידועים לכל העולם שהם נזקין בהנהו אמרינן שאין טענת שוגג או אין מתכוין פטרתו אבל נגיעה בעלמא ביין כל שלא נתכוין להזיק אינו חייב לשלם עכ"ל ומה שהביאו להרמב"ם דין זה הוא שהי' בגירסתו בגמ' הנ"ל כמו שהוא לפנינו דנסכיה כו' בכונה ובתוס' מס' ע"ז דנ"ח ע"ב ד"ה כתבו בזה"ז אי חזינן דעתי' דנכרי שנוגע ביינו של ישראל כדי להכעיס ולהפסידו שרי אפי' בשתיה דבכה"ג לא גזרו רבנן כו' יעויי"ש וכן פסקינן ביו"ד סי' קכ"ד עכו"ם שנגע ביינו של ישראל כדי לאסרו עליו מותר אפילו בשתיה. ודע דבש"ע בש"ך פסקינן בעכו"ם שנגע ביין שלנו אע"פ שאסור בהנאה מותר ליקח בו דמים לכאורה קשה ממ"נ אם נתכוין לאסור הרי לא נאסר כלל היין ואם לא נתכוין לאסור הרי אינו חייב לשלם ההיזק ואמאי מותר ליקח מאותו העכו"ם דמי היין ונ"ל מה שחולקים על הרמב"ם במש"כ דווקא בכוונה וכן מבואר מש"כ הש"ך בסי' קל"ב בזה"ל שאסרו משמע אפי' אסרו בשוגג דבכה"ג פטור מלשלם כדאיתא בח"מ סי' פ"ה אפ"ה מותר ליקח דמיו מאותו העכו"ם דמ"מ היזקו וכ"פ הרשב"א והב"ח עכ"ל הרי שלא כהרמב"ם אמנם לענין חיוב תשלומין י"ל שמודים דדינא של הרמב"ם הוא אמת דאם לא נתכוין לאסור דינו כשוגג ולא מתחייב בתשלומין עפ"י דין וסוברים דמ"מ כשיהיב דמים לא הוי כדמי היין רק דמי היזק ולפי"ז י"ל דבמומר כשאוסר היין רק מצד נגיעתו כדין האיסור ע"י מגע נכרי אי אפשר למחייבי' בתשלומין במזיד דאם ידע שאסרו בכה"ג ליכא איסור כלל בזה"ז כדברי התוס' ואי לא ידע שאסרו בזה ליכא עליו חיוב תשלומין וכמו שכן הדין בזה"ז כך הי' שורת הדין אפי' בזמן הגמרא למ"ד אא"א דשא"ש דלשיטתו ליכא למיסר יין ששכשך בו עכו"ם או מומר מחשש יי"נ דהא אא"א דשא"ש ואין מקום לאסרו רק משום גזירת בנותיהן וממילא מסתעף מזה גם איסור הנאה מחשש הרואים שיטעו שנאסר בשתיה משום ע"ז ויבואו להתיר בהנאה גם יין שנתנסך ממש לע"א כמ"ש לעיל בשם הר"ן א"כ יסוד האיסור תחלה אינו אלא משום בנותיהן ובהאי גזירה לחודא אנו מקילין היכי שידוע שנתכוין הגוי או המומר לאסרו והוי זה הדין כמו לדברי התוס' בזה"ז שאין עכו"ם עע"ז דכיון שאין יסוד האיסור אלא משום בנותיהן לא חששו חז"ל לאסור היין אלא היכא שלא נתכוין הגוי לאסור היין וכ"ש במומר א"כ א"ש קושית הגמ' תחלה לס"ד אא"א כו' ממתניתין דמנסך דא"ל דנאסר משום מגע מומר דהא מיירי במזיד והיה מחשבתו להיזק כדאי' במס' גיטין למ"ד היזק שא"נ שמיה היזק השתא לאזוקי קא מכוין כו' ובכה"ג אינו אוסר במגעו כיון דליכא לתא דע"ז רק מגזירת בנותיהן שלא חילקו בזה בין נכרי בין מומר קם הדין כמו בזה"ז לדידן וכנ"ל דהיכי דנתכוין לאסור אינו נאסר היין ע"י מגע כשליכא שום ניסוך לע"ז ודע דכל מ"ש הוא לפי התחלת לשון התוס' שם בע"ז דף נ"ח ע"ב שי"ל בכוונתם שהא"ז לא אמר דינו רק בזה"ז ויעויין מ"ש אח"כ וכן מוכח הסוגיא וממ"ש המרדכי והאגודה נראה שדעתם שאף בזמן הגמ' שהיה הנכרי בחזקת עע"ז מ"מ לא נאסר היין בנגיעתו היכא שנראה שנתכוין להכעיס לאסרו על הישראל וסיימו במרדכי ובאגודה בשם רבינו ברוך דהטעם משום דאא"א דשא"ש היכא דלצעורי קא מכוין ונראה שכוונתו בזה דאף דלענין הגזירה משום בנותיהן י"ל כמ"ש התוס' בשם הא"ז דבכה"ג לא גזרו רבנן מ"מ היה עדיין לחוש לאסור משום לתא דע"ז דלמא נסכיה לע"ז לזה כתב דגם משום זה אין לאסור דאא"א דשא"ש היכא דלצעורי קא מכוין ודמיתי לומר שסוברים דהיכא שנ' דכוונתו לאסור היין על הישראל להכעיסו גם בנכרי אמרינן דלא נתכוין לע"ז רק לצעורי אבל א"כ צ"ע הא דמשני המתני' דהמנסך במזיד חייב דמיירי בישראל מומר הא החיוב במנסך הוא משום שלא יהא כ"א הולך ומטמא טהרותיו של חבירו הרי דחשבינן ליה למנסך בכוונה כדי לאסור על חבירו ובכה"ג אף במומר אין לאסור לפ"ד המרדכי והאגודה הנ"ל דאא"א דשא"ש היכי דלצעורי ק"מ והרי התם לאזוקי ק"מ אשר ע"כ נ"ל שי"ל לכאורה דגם ר"ב לא התיר רק במגע בלא ניסוך בפירש לשם ע"א אבל בנסכו בפי' לע"ז מודה שאוסרין בנכרי ומומר שחזקת עשייתן לע"ז ואם נאמר כן יש לסתור מש"כ התוס' ד"ה ה"נ בישראל מומר בזה"ל להנך אמוראי הומ"ל בהנזקין דנ"ב מנסך היינו שנגע בו עכ"ל והרי לפי מ"ש בדעת המרדכי והרשב"א והאגודה בנגיעה לחודא אף במומר אין היין אסור היכי שנתכוין לאוסרו על בעל היין וצ"ע ומדברי הב"י בי"ד סימן קל"ב מבואר שהיה פשיטא ליה דאף במנסך להדיא לע"ז היכא שרואין שנתכוין להכעיס להישראל אין היין נאסר וכ"מ בפשיטות מתוך דברי התוס' בשם ריא"ז אבל לפמ"ש פשוט שאין ראי' מדברי ריא"ז שהביאו בתוס' אם לא מדברי המרדכי בשם רבינו ברוך וגם זה אינו מוכרח. שוב ראיתי בספר לחם סתרים מס' ע"ז דף נ"ט שכתב בד"ה אמר רב אשי דדברי התוס' בשם הריא"ז אינם רק בזה"ז שאין הנכרי עע"ז כלל אבל בזמן האמוראים אף היכא שנסכו להכעיס את הישראל להפסידו נאסר היין ואתיא לי' משמעתא דשם ההוא נכרי דנסכיה לחמריה דישראל בכוונה וכבר הארכתי בזה:

ודע דבתוס' מס' גיטין דנ"ג בסד"ה מנסך מסקו בזה"ל י"ל דטעמא דשמואל אע"ג דהגבהה לאו צורך ניסוך הוא אפ"ה פטור כיון דאשעת ניסוך לא מחיוב דקלב"מ אשעת הגבהה נמי מיפטר דאמר ליה הש"ל כמו בתרומה ונטמאת כו' ורב סובר כו' יעויי"ש ולכאורה דבריהם אליבא דרב דחוקים ונשאר קשה על רב לימא ליה הש"ל ואי משום דנסכיה בידים הלא על ע"ז ליכא למחייביה דקלב"מ וכאשר באמת כן סברת שמואל ואמאי חלק רב ע"ז:

ובדרך פלפול ידמה לתרץ דלפי ההנחה בתחלת דברי הנ"ל דאע"ג למ"ד אא"א דשא"ש מ"מ מיתסר היין גם בהנאה במגע נכרי או מומר י"ל מאי פריך הגמ' שם בגיטין ואידך כלומר דקשה לרב דאמר מנסך ממש אמאי חייב במזיד הא קלב"מ הא י"ל דרב לשיטתו דאי' במס' ע"ז דף נ"ג ע"ב אמר רב יהודא אמר רב ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא נכרי והשתחוה לה אסרה מנ"ל דאסר אמר ר"א כתחלה של א"י דאמר רחמנ' ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה הוא להן מאבותיהן ואא"א דשא"ש יעויי"ש הרי נשמע שרב סובר דאא"א דשא"ש ומדמוקי המשנה במנסך ממש צ"ל דמיירי באי"ל שותפות אבל לפ"ד הנ"ל י"ל דבאמת רב לא מוקי בשותפות והא דנאסר היין אינו מצד שכשוך בנסוכי לע"א רק כיון שנעשה מומר לע"ז מיד כשמתחיל לשכשך נאסר היין אח"ז תכ"ד בנגיעתו בהוצאת ידו מן היין ע"ד דאיתא במס' ע"א דנ"ט ע"ב האי אתרוגא דנפל לחבותא דחמרא אידרי נכרי ושקלי א"ל רב אשי נקטי לידי' כי היכי דלא לשכשך בי' ובמ"א פלפלתי דמשכשך מיד וחוזר מיד ומשכשך באותו יין י"ל דליכא חיוב מיתה בשכשוך השני לע"ז דשכשוך הוא כעין עבודת זריקה בפנים ודם שנזרק שוב אינו ראוי לזריקה גם כיון שהניסוך הוא תקרובת ע"ז ואחרי שכבר הקריבו לע"ז בשכשוך הראשון הוי כבר של ע"ז:

ובלא"ה י"ל דאינו נעשה מומר עד גמר כל השכשוך לע"ז והיינו לשיטת התוס' שסוברים בשחיטה דבאותה שחיטה לא נעשה מומר משא"כ אחר גמר השכשוך בהוצאת ידו ככל נגיעת מומר ביין שאוסרים היין בהנאה ואם כן ליכא למיפטריה מתשלומין מדין קלב"מ דהא כבר נתחייב מיתה בשכשוכו לע"ז ואיסור היין בא אחר כך:

ולכאורה יש לתרץ דבב"ק דף ס"ו אי' איתיבי' רב יוסף לרבה גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל והאי כיון דמטי עידן דאיסורא וודאי מייאש ואי ס"ד ייאוש קונה אמאי אומר לו הש"ל דמי מעליא בעי לשלומי ליה א"ל כי קא אמינא אנא זה מייאש וזה רוצה לקנות האי זה מייאש וזה אינו רוצה לקנות ע"כ מפרשי' שקושית הגמ' שרגע קודם זמן האיסור נתייאש ואז יקנה הגזלן דאי בזמן האיסור אין הגזלן יכול לקנות לשיטת הסוברים שאין קנין באיסור הנאה לכאורה י"ל דהסברא הנ"ל וזה אינו רוצה לקנות לא שייך אלא בגוזל חמץ שגזל בזמן היתר החמץ ומצד שעבר על עבירת הגזל אין לחשדו שרוצה לפגוע באיסור חמץ בפסח ע"כ אמרינן ז"א רוצה לקנות דכי מטי זמן איסורא וגם רגע קודם זמן איסורא גם הגזלן לא ניחא ליה דליקני אסורא שיהיה בב"י וכנ"ל אבל במי שהוא מומר לע"ז מה"ת לומר שאינו רוצה ביי"נ שהוא בעצמו מנסכיה לדעתו לע"ז ובפרט כשהוא הכל במעשה ח' שבעת שעשה הגזל מנסכיה לע"ז ולפי"ז י"ל כיון שרוצה לגזול היין ולנסכו הרי חפץ אז בקנייתו כשיש בזה ייאוש בעלים קונה הוא הגזילה וידוע שרב סובר במס' ב"ק דייאוש כדי קנה מעתה וי"ל דמיד שרואה בעל היין שזה גוזל ממנו היין אף דבסתם גזילה ליכא ייאוש מ"מ בכה"ג כשמכניס הגזלן ידו לשכשך היין לע"ז יודע בעל היין שיהיה אסור מחמת זה גם בהנאה מדין מגע מומר עכ"פ הוצאת ידו מן היין בוודאי מתייאש מיד מאותו היין וכיון שמנסך אינו חש לאיסור ע"ז דלא שייך גביה לומר שאינו רוצה לקנות ובפרט שהכל במעשה א' שנתכוין לגזול ולנסכו הרי אז בדעתו לקנות וכיון שבעל היין מתייאש קונה הוא היין והוי כשלו לגמרי בהכנסת ידו לנסכו לע"ז וחל איסור ע"א על היין עוד בהתחלת השכשוך דשלו אסר ואז קלב"מ ותו ליכא למחייביה מחמת איסור היין על הנגיעה אחר כך בהוצאת ידו מן היין דהא בלא"ה כבר נאסר היין בשעה השכשוך ועל השכשוך לע"ז ליכא למחייביה דהא קלב"מ והוי כמו בבא במחתרת דאמרינן בדמים קנינהו כדאיתא בסנהדרין דף ע"ד ומקשה הגמ' שפיר ואידך היינו לרב דמיפטר מדין קלב"מ ואף שקדמה הקנין מיד בהכנסת היד קודם השכשוך ז"א דהא הכנסת היד הוא צורך השכשוך ובכה"ג שפיר פטרינן בדקלב"מ וע"ז מתרץ הגמ' כדרב ירמיה מדאגבה קניא כיון שאין ההגבהה לצורך ניסוך לא שייך קלב"מ והיה עליו שם גזלן להיות מחויב בהשבה או בתשלומין דמים מהתחלת ההגבהה קודם שהתחיל להכניס ידו לשכשך ע"כ אינו יכול לומר עתה אחר שנסכו הש"ל דהא מיד שהכניס ידו לשכשך לע"ז נתייאשו הבעלים ונעשה של הגזלן כשלו בקנין גמור ע"י ייאוש ולא שייך אז בזה דין הש"ל כי כבר יצא היין לגמרי מן הבעלים וקם בקנין גמור מדין ייאוש בחזקת הגזלן המנסך ולכך במזיד חייב לשלם וא"ש לשיטת רב דס"ל ייאוש כדי קונה אבל שמואל סובר ייאוש כדי לא קנה ושייך אף במנסך לומר הש"ל ואי משום דהא אזקי' בידי' בניסוכו הרי קלב"מ ולכך הוצרך שמואל לפרש מערב גם לר"נ לשיטתי' שסובר במס' בבא קמא דייאוש כדי לא קנה ליכא למימר דהוי כשלו מצד הייאוש מבעלים בשהכניס ידו לשכשכו וכנ"ל ומקשה הגמרא שפיר לר"נ ממשנה ממנסך אבל אכתי קשה בקושיא הראשונה אשר החילותי בה דמאי מקשה במתני' למ"ד אא"א דשא"ש ממנסך הא מ"מ נאסר היין ע"י המגע שלו אחרי שעבד ע"ז בניסוכו לע"ז נעשה מומר ואם נאמר כתירוצי הקדום שכתב ע"ז דלמ"ד אא"א דשא"ש ליכא לתא דע"ז בנגיעת המומר אין היין נאסר כשכוונתו לאסרו על בעל היין לאזוקי' דבכה"ג לא גזרו חכמים היכי דליכא משום בנותיהן וכנ"ל ממילא יש סתירה לדברי האחרונים שכתב בכוונת הגמ' מסכת גיטין ואידך כו' כדר' ירמיה כו':

וכדי למצוא יישוב בסוגיא דמנסך במס' גיטין ובמסכת חולין אציע עוד דבר. דע דביותר צ"ע לשיטת הרא"מ במה"ב, דף י"ד וי"א דפוס ויניציאה מסיק דאף ר' יהודא בן בבא ור' יהודא בן בתירא דפליגי את"ק בנכרי שניסך יינו של ישראל מודים דמגע נכרי ביינו של ישראל אוסר בשתיה ובהנאה מדרבנן ופלוגתתם עם הת"ק אינו אלא לענין איסור דאורייתא ובדף י"ח ע"ב חולק על הרשב"א שכתב בשוחט לע"ז אינו מומר באותה שחיטה ודעתו של הרא"ה שאף באותה שחיטה נעשה מומר וזה"ל וכתב המחבר שאין שחיטתו אסורה אלא מראשונה ואילך ואינו נכון שפסולו ופסול שחיטתו באין כאחד ולאלתר וודאי פסולה שחיטתו וכו' עכ"ל א"כ מאי פריך הגמ' למ"ד אא"א דשא"ש מהמנסך הא בניסוכו טע"ז והרי הוא מומר ובא כא' גם ניסוך היין בנגיעתו בעת שכשוך הניסוך ע"ז ואין לדחו' דא"כ לא א"ש הא דתני' במתני' בשוגג פטור דהא בשוגג אינו מומר ולא נאסר היין ולא שייך שם פטור על התשלומין ז א דשוגג ומזיד דמתני' אינם לענין שגגה בעצמות העבודה לע"ז דמתניתין לא מיירי רק לענין חיוב תשלומי היין ושוגג ומזיד קאי לענין איסור היין שכמו שמפרש רש"י ששוגג היינו שלא ידע שיהיה היין נאסר בזה או שסבר שהיין הוא שלו אבל יכול להיות שהיה מזיד שידע שעושה בזה עבודה לע"ז כי עבדה במזיד וכיון שהזיד בזה אף ששגג שלא ידע שיהיה היין אסור נאסר היין בנגיעתו בעת שנעשה מומר והוזק בעל היין שנאסר יינו עוד יש לכאורה להקשות לפמ"ש לעיל דלרב שסובר ייאוש קונה קנה המנסך את היין בייאושו של בעל היין כשראה שהכניס זה ידו לנסך היין דא"כ אמאי בשוגג פטור הא אף שהיזק שא"נ לאו שמיה היזק מ"מ כיון דאגבהה ע"י לגזלה נתחייב בהשבה וכיון שקנה אח"כ היין בייאושו של בעל היין תו לא מצי למימר הש"ל:

ויש ליישב לפי דברי הרמב"ם שמובא באה"ע סי' כ"ח שכתב בזה"ל המקדש את האשה בגזל או בגניבה או בחמס אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו הדבר ביאוש ע"כ ופירש איזה מהאחרוני' דהיכא שהנגזל מיאש כ"ז שלא נודע להגזלן שנתייאש אינו קונה בייאוש לפ"ז דברי רב דאגבהה ע"מ לגזלו ע"כ ידע שהיין אינו שלו, ע"כ הפי' בשוגג הוא כפירש השני שברש"י ששגג שלא ידע המנסך שיהיה היין נאסר בניסוכו זה ממילא לא ידע שבעל היין מייאש דלמה יתייאש אם אין היין נאסר ע"כ אף אם בעל היין ידע שיהיה היין אסור ונתייאש מ"מ לא זכה הגזלן היין וממילא לא היה יכול לאסרו כשלו. ועכ"ז יש על היין איסור מצד נגיעת המומר אחרי ש ויש היזק ומ"מ מיפטר מתשלומין כיון שהיה שוגג וא"ש דברי המשנה ששוגג פטור:

ולפי ההנחה הראשונה שכתבתי לדעת התוס' בשם הריא"ז ליכא לאסור במנסך מטעם מגע מומר כיון דיודע שיהיה היין אסור ובכה"ג לא גזרו חכמים יש לתרץ קושית התוס' בד"ה ת"ש המטמא כו' שכתבו למ"ד בהנזקין דנ"ב מנסך ממש פריך וא"ת ומאי קא משני דא"ל שותפות בגווה הא אמר התם למ"ד מנסך ממש לא בעי למימר מערב משום דהיינו מדמע וכיון דאוקמה דאי"ל שותפות בגווה ולא נאסר חלק חבירו אלא משום שמערב בשלו וא"כ אכתי הא היינו מדמע וי"ל כו' ע"כ. ולפי דברי הנ"ל דלרב היכי ביש ייאוש שנודע לגזלן קנה הגזלן י"ל כיון דאי"ל שותפות ויאסר היין עכ"פ מדין מערב ממילא מתייאש בעל היין כשרואה שזה רוצה לנסך יינו וכיון שמייאש קנה המנסך גם חלק שותפו מיד בהכניס ידו לנסך ונעשה כל היין שלו ואוסרו כלו בניסוך ממש ולא מצד תערובות בלבד וששוגג אף דכה"ג אינו מועיל ייאוש כנ"ל מ"מ נאסר היין עכ"פ מצד תערובות וגם נאסר במגע מומר אחרי שנעשה מומר בניסוך לע"ז דכיון דלא נתכוין לאסור היין מגעו אוסר וא"ש לשון מנסך דהיינו מנסך ממש דבין במזיד בין בשוגג נעשה כל היין נסך:

וע"פ הנ"ל תירצתי עוד מה שהקשיתי כבר מאי מקשה הגמרא בגיטין ואידך דהיינו לרב דיופטר משום דקלב"מ הא רב סובר דאא"א דשא"ש ולדידה ע"כ צריכין לאוקמי דין דמנסך באי"ל שותפות וחיוב המיתה בא על הניסוך חלקו בהיין וחיוב התשלומין הוא ע"ח חבירו שלא חל ניסוך בה והוי כמו ממון לזה ונפשות לזה ולפי הנ"ל ניחא דגם חלק חבירו קנה אבל שאמת בל"ז לק"מ דאף בחלק חבירו שייך קלב"מ דאף אם אין היין נאסר מ"מ הוא עע"ז כשנסכו דאף אי אא"א דשא"ש מ"מ העובד חייב מיתה כמבואר בסוגיא זו:

כיון דאתינן לכל הני מילי הרווחנו ליישב ב' הסוגיות ובסיגנון הראשון במס' גיטין מקשה הגמ' שפיר ואידך דהיינו לרב דמפרש מנסך מש קשה הא ק ב"מ ואין לדחות דרב סובר אא"א דשא"ש כדמשמע מס' ע"ז ומה שנאסר היין אינו אלא מצד נגיעת מומר וכנ"ל דבשכשוך ע"ז נעשה מומר ומיד תכ"ד אוסר היין בנגיעה ואין חיוב התשלומין המיתה באין כא' שקדום חיוב המיתה. ז"א דכיון שמתכוין לאסור הוי ומזיד אין לאסור בנגיעתו כנ"ל למ"ד אא"א דשא"ש וע"כ צ"ל לרב דמיירי באי"ל שותפות שעכ"פ נאסר היין בשיכשוך מצד עירוב חלקו של המנסך שיוץ שכן אף קודם שנעשה השכשוך מתייאש הנגזל מיינו ונקנה היין ביאוש להגזלן בעת שמייאש בעל היין כשרואה שמכניס זה ידו לנסכו וממילא יכול לאסרו כולו כי כבר שלו הוא וקשה שפיר דליפטר מדין קלב"מ דכיון דהכנסת ידו לנסך הוא צורך הניסוך ועל גוף הניסוך אמרו קלב"מ מיפטר גם בכה"ג כשהקני' הוא בהכנסת ידו וא"כ א"ש קושית הגמ' ואידך וע"ז מתרץ הגמ' כדר' ירמי' כו' מדאגבה קניא דתיכף משעת ההגבהה חל עליו חיוב השבה ואף שאח"כ בעת הניסוך רובץ עליו חיוב מיתה לא מיפטר על חיוב שעליו מצד ההגבהה דהא ההגבהה אינו צורך ניסוך ונשאר עליו חיוב ההשבה. והרי בתחילת כניסת ידו לנסך היין קנה היין בייאושו של הנגזל ע"כ תו לא מצי למימר הש"ל דכבר נפקע שם בעליו מאותו היין אבל אם ניסך בשוגג שלא ידע שיהיה נאסר היין לא נקנה היין לזה בייאוש כמ"ש לעיל בשם הרמב"ם שאין קנין לגזלן בייאוש הנגזל כ"א כשידע הייאוש לכך יכול לומר הש"ל וסוגיא דכאן בחולין ג"כ א"ש דקושית הגמ' למ"ד אא"א דשא"ש ממתניתין דהמנסך הוא לרב שמפרש מנסך ממש ולשיטתיה א"ש תירץ הגמ' דאי"ל שותפות וכמש"ל דכיון שלא ימלט היין מהיות אסור עכ"פ מצד תערובות קודם ייאושו של הנגזל ונעשה כל היין של הגזלן ואסור כולו בניסוכו וא"ש הכל:

אמנם לפי שיטת הרמב"ם בפי' המשניות במשנה דהשוחט בשבת דבפ"א נעשה המחלל שבת מומר וכשחילל שבת בתחילת השחיטה נקראת סוף שחיטתו שחיטת מומר ממילא כמו כן הדין במנסך לע"ז שמיד בשכשוכו לע"ז הוא מומר ואוסר היין מיד אח"כ בנגיעתו וכבר הבאתי לעיל שמדבריו בפי"ג מהל' מ"א מבואר שאינו סובר כדברי הריא"ז ואף במתכוין להפסיד אוסר הנכרי יינו של הישראל בנגיעה ומסתמא כ' הדין גם במומר שהוא כנכרי לכל דבריו וא"כ ק' לדידיה מאי מקשה הגמ' למ"ד אא"א דשא"ש ממשנ' דהמנסך וצ"ל דהרטב"ם סובר דלמ"ד אא"א כו' ליכא במגע עכו"ם ביין ישראל רק איסור שתייה משום בנותיהן ולא איסור הנאה וראב"א ור"י בן בתירא דפליגו את"ק בנכרי שניסך יינו של ישראל אף מדרבנן לא אסרו ולא כדברי הרא"ה במה"ב:

ודע דמש"כ לעיל שהמנסך קנה היין בייאוש י"ל דא"ש גם בגוונא שבעל היין לא היה באותו מעשה ולא ראה שבא זה לגזול יינו ולנסך אף דבכה"ג הוי ייאוש שלא מדעת וההלכה דייאוש שלא מדעת אינו ייאוש שאני בכה"ג דהוי כזוטו של ים דאף שלא מדעת מקרי ייאוש כיון דאבודה ממנו ומכל מעולם כ"כ ביין כשיתנסך לע"ז יהיה אבוד מכל ישראל ולא יהיה אפשר למכרו או ליתנו לעכו"ם ויהיה החיוב לבערו בשפיכה ואף דדין זה של זוטו של ים ודכוותיה לא שמענו רק גבי אבידה ול"מ למילף מאבידה לגזילה דשאני בגזל דבאיסורא בא לידיה ז"א דחילוק זה בין גזילה ואבידה אינו רק למ"ד דייאוש כדי לא קנה בגזילה ומטעם הנ"ל דלא ילפינן מגזילה דבאיסורא אתי לידיה מאבידה דבהיתירא אתי לידיה אבל רב שסובר בגזילה ג"כ יאוש כדי קנה ויליף ליה מאבידה ע"כ ל"ל לחלק כנ"ל בין גזילה לאבידה כ"כ מצינו לשיטתיה למילף שיועיל בגזילה יאוש שלא מדעת היכי שהיאוש הוא כמין יאוש זוטו של ים כמו שמועיל יאוש כזה באבידה אף שלא מדעת:

תוכן העניינים

ברוך טעם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה