אור ברסלב
ברוך טעם שער ד › דין ג

ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל

שער ד · דין ג

דין ב

היכא ששייך מתוך מדאורייתא ואיסור דרבנן מעכב אי מופקע ע"י מתוך האיסור דאורייתא או לא:

דבט"א באבני מלואים סוף מגילה כתב בזה"ל ולמאי דפרישית ניח) הא דביצה דף י"ב גבי מבשל גיה"נ כו'. חייב משום מבשל גיד ואוכל גיד ומבשל בב"ח ואוכל בב"ח ומשום הבערה כו'. והקשה התוס' מאי צורך איכא במבשל גיד כיון שהוא אסור כיון שהיה בדעתו של זה לאכלו היינו צורך יו"ט. ולמ"ש אין צריך לדחוק דהא אם יש צורך יו"ט מה"ת דהא יכול לאכלו שלא כד"א והנאתו כו'. ע"ש דמסיק ר' יוחנן לשיטתו כדאמרינן בחולין דף קי"ו דיליף לאיסור בב"ח באכילה ובהנאה מפסוק לא תאכלו והרי כתיבא אכילה ע"כ גם בב"ח מותר שלא כד"א והנאה זו תורף דבריו אבל יש לדחות דבריו לכאורה דאף דר"י סובר כרבי דיליף איסור בב"ח מלא תאכלו מ"מ כיון דתנא דבי ר"י יליף מג' פעמים ל"ת הו"ל לר"י לאוקמא הך ברייתא כר"י או כשאר תנאים דילפי מג"ש דקודש קודש ולדידהו לא הוי כתיבה אכילת בשר בחלב ואסור בב"ח אף שלא כד"א וליכא אף צורך קצת:

ולפום רהיטא נ"ל להביא ראיה מסוגיא זו מה שמדקדקים בדברי ר"י שפתח בתרתי ומסיים בחדא פתח בהבערה ובישול אינה משנה וסיים אהבערה לא לחייב. ואמרתי שא"ש לשיטת הרמב"ם דבבישול ל"א מתוך רק בהוצאה והבערה והא שהזכיר ר"י גם בישול לא נתכוון רק לחזק דבריו שהבערה אינה משנה דאם הוי מקשה אהבערה לחודא היינו יכולים לשנויי הנ"ל דהך ברייתא אתיא כמ"ד דבב"ח אסור אף שלא כדרך אכילה והנאה וליכא אף צורך קצת דאכילת איסור אינו בכלל לשם צורך. אבל אם נאמר כן יוקשה אמאי מחייב על הבישול דהא בבישול זה הוי מקלקל גמור א"ו צ"ל דתנא דהך ברייתא סובר כמ"ד שבב"ח מותר בהנאה ולא הוי מקלקל או שסובר דבב"ח מותר שלא כד"א והנאה והוי הבישול מתקן קצת לזה א"כ אהבערה לא לחייב וא"ש קושית ר"י ע"ד ממ"נ:

אמנם לפי מה שבארתי במק"א ראית הט"א שהוכיח דאם יש צורך יום טוב במה שיכול לאכלו מה"ת אף שמדרבנן אסור ולא הוי צורך קצת כלל מופקע ע"י מתוך האיסור דאורייתא ממה שנאמר דלמ"ד מתוך הבערה ובישול אינה משנה אע"פ שהגיד אסור אינו רא'. ואקדים תחלה הסוגיא הנ"ל. המבשל גיה"נ בחלב לוקה משום מבשל גיד. ולכאורה קשה הא קדים בישול החלב ולמה לא אמר לוקה משום מבשל חלב דקדים בשוליה לבישול גיד. ונ"ל דלכאורה קשה אמאי חייב על בישול גיד בחלב משום בישול יום טוב הא מקלקל באותו בישול דהא התנא דברייתא ע"כ סובר דיש בגידין בנו"ט גה"נ מותר בהנאה דכשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה ומחמת שבישל הגיד בחלב נאסר הגיד אף בהנאה משום בב"ח וא"כ הוי מקלקל גמור ואף שיש בו תיקון לבנ"ח שמותר להם בב"ח וגיה"נ משום הא לא מיקרי רק תיקון כל דהוא ובכה"ג לא מקרי מתקן וכאשר אבאר לקמן דרק גבי חטאת בשבת מקרי זה לענין תיקון מה שהוציא מאיסור אבר מן החי לבני נח לפירוש רש"י בפסחים דף ע"ג. מה שאין כן הכא ואף שדעתו הי' לאכול הגיד באיסור מכל מקום נראה דהוי מקלקל כיון שהגיד בעצמותו נתקלקל ונאסר יותר מחמת אותו הבישול דהא אכילתו באיסור לא מקרי אלא צורך קצת כמבואר כאן בסוגיא. וממילא הסברא נותנת דמה שמחשבתו לאכול באיסור לא מקרי רק תיקון כ"ד. ועצם הקלקול הגיד עצמו יתר על התיקון. הן אמת שלפ"ד תוס' חולין דף ח' ע"א ד"ה מותר לשחוט כתב הא דבשוחט בשבת לא אמרינן דמקלקל היא שבחייה היתה עומדה לשלשה דברים כמו שאמרינן בשוחט בסכין של ע"ז משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. ובתיקון כ"ד חשיב מלאכת מחשבת דלכך נתכוון אע"פ שקילקולה יתר על תיקונה כו' ע"ש וה"ה הכא. אמנם במק"א הארכתי בזה שאין הכרח לומר כסברת התוס' הנ' ובקושיית התוס' שם משוחט בשבת יש לתרץ דשאני בשוחט בשבת כיון דבתחלת השחיטה נעשה נקיבת הושט ותו אין הבהמה עומדת לא לגדל ולדות ולא לחרישה ע"כ אין עוד מקלקל במה ששוחט אח"כ ושפיר יש לחייבו משום חילול שבת על מעשה השחיטה שעשה אחר התחלת השחוטה שהרי כבר ניקב הושט בתחלת נגיעת הסכין. ואפילו לפי הא אוקמתא בחולין בסוגיא דרבוצה שהשוחט חטאת בשבת כו' מיירי בעוף וחצי קנה פגום ג"כ ל"ק קושית התוס' הנ"ל דהא עוף אינו ראוי למלאכה וכנ"ל דלגבי עוף לא מיקרי שחיטה קלקול אף לענין שחיטה בסכין של ע"ז. ואף כשהעוף הוא חולין דהא ברש"י שם איתא בחולין דף ח' ד"ה מקלקל בזה"ל. ואף זה הנאה דבחיי' עומדת לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה ע"כ. ועוף אינו עומד לחרישה ומלבד כל זה נראה דבקדשים וחטאת לא שייך גם בבהמה קלקול בשחיטה לשלשה דברים כפרש"י דהא לא היה עומדת לא לחרישה ולא לגדל ולדות כי חטאת היא. לכך די למיחשב לתיקון מה שהוציא בשחיטתה מאיסור אמ"ה ויש להאריך בזה ואין כאן מקומי ואין מקום לקושי' התוס' רק מחיוב בשחיטת בהמת חולין ובבהמת חולין בשבת י"ל כנ"ל דהוי כמתקן מצד שכבר ניקב ושט בתחילת השחיטה ולא בהיתר עוד עומדת לא לחרישה ולא לגדל ולדות וכנ"ל. ובשוחט עוף חולין בשבת אף שאינו שוחט אלא הקנה י"ל כיון דאין קילקולו כל כך בשחיטה דעוף אינו ראויה למלאכה וכנ"ל אם כן צ"ל כסברת התוס' וכנ"ל:

ונראה לתרץ לכאורה דהמבשל בב"ח ביום טוב אף שדעתו לאוכלו ליכא לחייבו על מלאכת הבישול ביו"ט דמיקרי קלקול לעצמות הגיד שאסרו בהנאה ע"י בישול זה. אמנם ז"א דהא מיד בהתחלת הרתיחה נאסר משום בב"ח כיון שקבלו טעם זה מזה. וכיון שכבר נאסר תו לא מיקרו עיקר הבישול אח"כ מקלקל וחשבינן למתקן פורתא כיון שדעתו לאכול הבב"ח באיסור א"כ א"ש במה שמחייב במבשל גיד בחלב גם משום יו"ט דהא הגיד כבר נאסר אף בהנאה מהתחלת הרתיחה בקבלת טעם מהחלב ומלאכת בישול גיד לא הוי רק כשנאמר בישולו עכ"פ כמאכל בן דרוסאי כדאיתא בחולין דף ק"ח ע"ב באיזהו בישול אמרו כו' ע"ש. ובכו"פ סעיף י"ג ולפי דבריו שם בשם הגאון מוה' יונה לאנד סופר ע"פ דברי הרא"ש בשבת הלחלוחות שבבשר מתבשל תיכף ברתיחה ראשונה כך הברייתא לענין מלקות נישנה ולית בהלחלוחית שיעור ע"כ צריך הבשר להתבשל כדי בישול ב"ד להתחייב עליו משום בב"ח. משא"כ לענין איסור אכילה והנאה שנאסר לזה תיכף מהתחלת הרתיחה. וע"כ הוצרך הגמ' לאוקמא משום דברי רב כזית בשר שנפל לתוך יורה חלב רותחת דמיירי בקדם וסילק ע"ש בחולין דף ק"ח ע"ב:

ולפ"ז מיושב קושיא הנ"ל דלמה לא תני בברייתא שחייב משום בישול חלב ביו"ט י"ל כי ן שהחלב מתבשל מיד הוי בישול אח"כ כבישול אחר בישול דלא מיקרי בישול בעניו מלאכת בישול ביו"ט דהא על אותו רתיחה נאסרה החלב לשתייה והנאה ומקרי מקלקל. אבל לענין מלאכת בישול הגיד שפירש לחייבו דלא חשיב מקלקל במה שמתבשל הגיד אחר שכבר נאסר אף בהנאה. ומשום בב"ח בהתחלת רתיחה אין בישול אחר בישול לא שייך בגיד הא ברתיחה ראשונה לא היה עדיין מבושל ובישולו אינו אלא כשהוא מבושל קצת עכ"פ שיהיה ראוים לאכילה קצת כמאכל ב"ד וע"כ חיובו משום בישול יום טוב בגמר הבישול שלא היה מקלקל וכיון דלא היה בזה מקלקל מקרי מתקן קצת מצד שדעתו לאכילה באיסור דחשיב כתיקון פורתא לחייב משום מלאכת בישול:

ודע דיסוד דברי אלה על דברי הפליתי בסי' פ"ז סי"ג שנ"ל בסברא שגם בב"ח אין בישול אחר בישול. ושוב הקשה מהא מה דאמרינן דלכך אינו עולה על שלחן אחד מאכל בשר וגבינה שמא יעלה באלפס רותח והוי איסור תורה כמבואר שם בגמ' עיי"ש ומסיים וצ"ע. ובפרמ"ג כתב בפשיטות בסי' פ"ז ס"ק ב' בב"ח יש בישול אחר בישול עיי"ש בשפתי דעת. ולפענ"ד נראה ג"כ פשוט דהיכי שנתבשל בשר בפ"ע וחלב בפ"ע כשמתערבין אותן אח"כ יחד דרך בישול חדש בודאי אית בי' משום בישול בב"ח דהא קודם לזה לא הוי תערובות בב"ח ובישול עתה משווה להו בב"ח וא"ש דברי הגמ' שמא יעלה באלפס רותח. אבל עכ"ז י"ל דבשר שנתבשל בחלב ונצטנן כשחוזר ומבשלו אינו עובר שנית משום לתא דבב"ח דהא כבר נעשה בב"ח ע"י בישול הראשון. ובזה א"ש דברי הש"א בסי' ל"ח והמנו"נ בסולת בלולה במה שמפלפל כשנאסרה חמאה בתערובות בשר ע"י בישול שנאסר בהנאה אבל מותר להדליק לנר חנוכה. והשיג עליהם באליהו זוטא בא"ח סי' תרע"ג דהא שהדלקת הנרות לנר חנוכה עובר על בישול בב"ח. ולפי דברי הנ"ל ל"ק מידי:

וראיה לזה מדברי הרמב"ם וש"ע גבי טפת חלב שנפלה על חתיכת בשר שמותר לנער את הבשר לתוך הקדירה שהעיר ע"ז בפליתי ס"ק הנ"ל. דאמאי לא אמרינן דמה שנוער את הבשר בידים הוי כמבשל שנית את החלב בתוך החתיכה בשר שנפלה עליה. לדברי הנ"ל א"ש דבהך חתיכות בשר כבר קבלה טעם חלב ע"י בישול תו ליכא גבי איסור בישול לתא דבישול בב"ח. (עוד נ"ל דקושית הא"ז ל"ק דשריפת חמאה לא מיקרי דרך בישול):

ולכאורה ראי' לזה ממשנה דתמורה דף ל"ג ע"ב דחשוב בב"ח מן הנקברים. ואיתא שם ר"י אומר אם רצה להחמיר ע"ע לשרוף את הנקברים רשאי כו'. ומשמע דקאי גם על בב"ח. גם יש לכאורה קצת משמעות לזה מרישא דמתניתין את שדרכו לשרוף ישרוף אף דקאי על ערלה וכלאי הכרם. מ"מ נראה דגם בחלב שנאסרה מבשר כיון שאין דרך של משקה בקבורה שורפים וצ"ע. ולפ"ד הנ"ל א"ש דשריפה לא הוי דרך בישול או משום דהוי בישול אחר בישול אחרי דכבר הי' יחד הבב"ח באותו חתיכה ע"י בישול הראשון:

אמנם לפי הנחה זו דחלב שנאסרה בבישול בשר תו ליכא איסור בבישולו שנית צ"ע בסוגיא דטפת חלב בחולין דף ק"ח חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זע"ז אמר רב לוקה על אכילתו ואינו לוקה על בישולו ממ"נ אי מצטרפין אבישול נמי ילקה כו' עיי"ש. וקשה הא בישל החלב וקבלה הטעם בשר קודם בישול הבשר ומיד שנתבשלו החלב והבשר וקבלה טעם הבשר שיצא מחתיכה ראשונה תו ליכא גבי חלב איסור בישול בב"ח במה שעומדת עוד על האור עם הבשר ובגמר בישול הבשר שיעור ראוי' להיות ראויה למאכל ב"ד. להיות חל על כבשר איסור בישול בב"ח וא"כ הוי כמו במבשל תחלה חזי זית בב"ח ואח"כ חוזר ומבשל אח"כ חצי זית בב"ח אחר דאין שייך לאו דלא תבשל בב"ח השיעורו בכזית בב"ח אבל צירוף לא מצינו בי' כמו באיסור אכילה שמצטרפין תוכא"פ. וא"כ נכונים דברי רב במה שאינו מחייב בבישול חצי זית בשר וחצי זית חלב משום בב"ח דהוי כמבשל לחצאין חצי זית אחר חצי זית דהא החצי זית חלב נתבשל תחלה ותו ליכא גבי' עוד משום בישול בב"ח דמה שנתבשלת להלאה שכבר נתבשלה וקבלה טעם מהבשר ובישול חצי זית בשר אינו בא אלא אח"כ. ולכאורה יש לדחות דהחיוב במבשל בב"ח הוא מצד התחלת הבישול כמו בשבת שהמביא האור או העצים והמעמיד הקדרה חייב כשנגמר הבישול ע"י הכנה. אמנם יש לפקפק ע"ז ע"פ דברי התוס' פ"ק דשבת דף ד' ד"ה קודם שיבוא לידי איסור סקילה וממילא נסתרה ראייתו לט"א הנ"ל:

אמנם דברי הט"א הנ"ל בלא"ה צ"ע דהא לשיטת התוס' לא אמרינן מתוך אלא בדאיכא צורך קצת. והרי לדבריו של הט"א שאינו נוח לו סברת התוס'. וסובר שאף צורך קצת לא הוי באכילת איסור שפיר יש לחייבו על הבערה כיון דבאמת לא אבל הגיד רק כדרך אכילה. ובכה"ג אף צורך קצת לא הוי וא"א לפרושי מטעם מתוך:

גם מה שמחליט הט"א הנ"ל דכיון שמותר מה"ת באכילה שלא כד"א אף שאסור מדרבנן מפטר מטעם מתוך צ"ע. ואשר אחזה אנכי שאפשר לומר שאף דאכילות איסור לא שמיה אכילה ואינו בכלל שם צורך יו"ט. מ"מ כיון דלר"י לשטתי' בחולין דף ק"ג ע"ב שסובר האיסור במאכלות אסורות הוא הנאות הגרון אף שלא בא האיסור ממעיו. ולדבריו נראה לי דהנאת מעיו לא נכלל איסור דמאכלות דאיסור התורה שאסרה במאכלות אסורות אינו רק משום הנאת הגרון לבד. ובכרך איסור בסיב ואכלו כך לא עשה כלל איסור. וכנראה מלשון המ"ל פ' י"ד מהמ"א דין י"ג שכ' בזה"ל ה"נ באיסורין דרחמנא אמר לא תאכלו אם כרכן בסוב דלא נגעה אכילת האיסור בגרונו לא עבר אהורמנא דמלכא עכ"ל. וכיון שכן אם נאמר דבב"ח אינו אסר רק באכילה ולא בהנאה שפיר יש צורך קצת בבישולו ביום טוב בהיתר גמור שאף בכה"ג אינו בכלל אשר יאכל שנאמר גבי יום טוב דאכיל' שבתורה לא הוי אליבא דר"י רק הנאת הגרון מ"מ לענין מלאכת יום טוב הוי הנאת מעיים לחודא בכלל צורך קצת שהוא בכל מיני הנאה שאין בו לא אכילה ולא שתיה ושייך שפיר גם בב"ח מתוך בדרך היתר ואף שאכל הבב"ח כדרכו שלא בכריכה בסיב שאכילתו בהנאת גרונו הי' באיסור ולא מיקרי אף צורך קצת מ"מ מגמרי' הנחת הבב"ח במעיו אין להפקיע משם צורך קצת, ובפרט לפי מש"כ שהיה יכול לבוא להנאה זו דרך היתר גמור מה"ת וא"ש קושית ר"י אהבערה לא לחייב. ומיושב גם מה שפתח ר"י בתרתי הבערה ובישול דכבר בארתי במ"א דרק באיסורי מאכלות ליכא איסור אלא בהנאת הגרון דשם אכילה אינו רק על הנאת הגרון אבל באיסורי הנאה גם בהנאת מעיים לחודא הנאה מיקרי דאף שאין ע"ז שם אכילה עכ"ז מה"ת לא יהיה זה בכלל הנאה דמה לי הנאת מילוי מעיים או הנאה אחרת, ופרשתי בזה דברי התוס' בפסחים דף כ"ב ע"א ד"ה ור"ש נמי וכו'. וי"ל כיון דסבר אין בגידין בנו"ט סברא הוא דאי אסור בהנאה נמי איסורו דלא שייך ביה אכילה עכ"ל כלומר כיון דאין בגידין בנו"ט אמרינן שאסרה התורה אכילתו הוא משום הנאת מעיים דאף דלא שמיה אכילה כיון שאין באכילת גיד הנאת גרון כלל דהא אין להגיד טעם וחיך אוכל יטעם לו. מ"מ גם גיד בבליעתו יש עכ"פ מילוי מעיים דמקרי הנאה כנ"ל. ואסרה התורה אכילת גיד משום איסור הנאה ויליף מזה ר"ש דגיה"נ אסור בהנאה. ולפי"ז אי הוי מצינן למימר דתנא דהך ברייתא דהמבשל גיה"נ סובר דבב"ח אסורין גם בהנאה לא הוי אפשר למחשב לצורך קצת הנאת מעיים דגם זה אסור מצד איסור הנאה. והנאה באיסור לא מקרי צורך כלל. ולא הי' קשה קושיית ר"י דלפטר על הבערה מתוך:

אולם אם נאמר כן דהך תנא סובר דבב"ח אסורים בהנאה ג"כ נצטרך לומר דבישול אינה משנה דהא הי' מקלקל גמור באותו בישול ושפיר מקשה ר"י ע"ד ממ"נ דשניהם יחד הבערה ובישול אי אפשר שיהיה משנה ואי הא לא הא. אולם לפי מש"ל דהוי מתקן בגמר הבישול שמבשל עד כדי בישול מאכל ב"ד ומתקן שיהיה ראויה לאכילה אשר בזה אינו מקלקל כלום דאף טרם שנתבשל עד כדי מאכל ב"ד הי' הקלקול שנאסר בהנאה ואינו מוסיף עוד קלקול זולתו תיקון לבד להיות ראוי לאכילה נסתר גם תי' זה לר"י שפתח בתרתי ומסיים בחדא שאמרתי והעליתי במ"א באופן אחר בסוגיא זו בדף י"ב ואציע לפניך. ב"ש אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את הס"ת לר"ה. וב"ה מתירין ומסיק בגמ' דפליגי במתוך דב"ה סברי דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וב"ש ל"ל מתוך וקאמר בגמ' ואף ר"י סובר במתוך פליגי דתני תנא קמי' דר"י המבשל גיה"נ בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש לוקה משום מבשל גיד ולוקה משום אוכל גיד ולוקה משום מבשל בב"ח ולוקה משום אוכל בב"ח ולוקה משום הבערה. א"ל פוק תנא לברא הבערה ובישול אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך כו' ה"נ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה כו' דאי ב"ה כיון דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה כו'. ה"נ מתוך שהותרה הבערה כו'. והרמב"ם פוסק דלא אמרינן מתוך בבישול רק בהבערה משום דכתיב לא תבערו אש ביום השבת. ומפרש הרמב"ם דהמבש' לחול הוא פטור מטעם הואיל והואיל אינו שייך סמוך ללילה. ואם הי' סובר דשייך מתוך בבישול טפי הי' לו לומר טעם זה דשייך אף במקום דליכא הואיל. ומאריכים המפרשים בכוונת הרמב"ם. ונראה לי לתרץ בדרך פלפול ויהיה מתורץ מה שמדקדקים דר"י פתח בתרתי הבערה ובישול אינה משנה וסיים בחדא דאי ב"ה ה"נ מתוך שהותרה הבערה לצורך כו':

ואקדים דברי הגמ' פסחים דף כ"ד ואמר ר' יוחנן הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו פטור לפי שכל איסורין אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן כו'. אמר אביי הכל מודים דבכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו שלא כדה"נ מ"ט משום דלא כתיב בי' אכילה מתיבי איסי בן יהודא אומר מנין לבב"ח שהוא אסור נאמר כאן כי עם קדוש אתה ונאמר להלן ואנשי קודש תהיה לי מה להלן אסור אף כאן אסור ואין לי באכילה בהנאה ומנין אמרת ק"ו ומה ערלה שלא נעבדה בו עבירה אסור בהנאה בב"ח שנעבדה בי עבירה אינו דין שיהיה אסור בהנאה מה לערלה שכן לא היתה לי שעת הכושר תאמר בב"ח שהיה לו שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח שהיה לו שעת הכושר ואסור בהנאה. מה לחמץ בפסח שכ' ענוש כרת תאמר בב"ח שאין ענוש כרת כלאי הכרם יוכיח שאין ענוש כרת ואסור בהנאה. ואם איתא נפרך מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהן אפי' שלא כד"א והנאתן. ואביי תאמר במאי תאמר בב"ח שאין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן אטו בב"ח אכילה כתיב בי'. ואידך דקא מותיב לה סבר להכי קגמר מנבלה מה נבלה דרך הנאתה אף בב"ח דרך הנאתה. ואביי לא להכי לא כתיב אכילה בגופה לומר שלוקין עליהן אפי' שלא כדה"נ עכ"ל ונסתפקתי בעצי איסור הנאה שאין איסורין רק כדרך הנאתן כגון עצי ערלה כשמבשל בהן מאכל שאסור רק כד"ה והותר שלא כדה"נ היכי דיינינן ליה לענין איסור הנאה דעצים אי אמרינן דלגבי עצים הוי כדרך הנאתן דהא עשה בהעצים למה שהן עומדין או נאמר כיון דלא פעל בבישול זה רק שיהיה נצמח לו הנאה מהמאכל שמתבשל עמהם שלכה"נ הוי גם לגבי העצים רק גרם הנאה שלכה"נ והוי כמו מבשל דבר שאינו ראויה:

ונראה לי לפשוט ס' זה מהא דאי' במכות דף כ"א אמר רבא יש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט. אתיבי' אביי ואין ח""מ ליום טוב והתנן המבשל גיד בחלב ביום טוב לוקה חמש לוקה משום אוכל גיד ולוקה משום מבשל ביום טוב שלא לצורך ולוקה משום מבשל גיד בחלב ולוקה משום אוכל בב"ח ולוקה משום הבערה ואם איתא משום הבערה לא לחייב דהא איחייבי' ליה משום בישול. אפיק הבערה ועייל גיה"נ של נבלה והתנא רבי חייא לוקה שתים על אכילתו לוקה שלש על בישולו. ואם איתא שלש על אכילתו הוא חייב. אפיק הבערה ועייל עצי אשירה ואזהרתו מהכא ולא ידבק בידך מאומה וגו' א"ל ר"א ברי' דרבא לרבא. ולילקי נמי משום ולא תביא תועבה אל ביתך. אלא הב""ע כגון שבישל בעצי הקדש ואזהרתו מהכא ואשריהם תשרפון באש לא תעשו כן לה' אלקיכם. ומקשים בתוס' ולילקי נמי משום הזיד במעילה באזהרה. וכתב בריטב"א בזה""ל ורבינו מאיר הלוי תירץ כיון דאיסור הנאה היא ולא מצי להתהני מיניה בהתירא לית ביה משום מעילה אע"ג דכל הקדש איסור הנאה כו' ע"ש. ולכאורה קשה לתי' של רבינו מאיר ז"ל מאי מתרץ הגמ' לעיל עצי אשרה דהא גם שם הוא החיוב משום הנאה וצריכה הנאת שוה פרוטה ואמאי יחשב כאן להנאה כיון שבישל בהן דבר שאסור בהנאה ולכאורה לא אדע לחלק בין איסור הנאה דהקדש לאיסור הנאה דעצי אשרה:

לכן נ"ל דכשמבשל אדם בעצי איסור הנאה דבר שאסור בהנאה כדה"נ ומותר שלא כדה"נ חשיב גם לגבי העצים שלא כדה"נ הנאת הבישול ובחולין דף קי"ד ע"ב איתא אמר רב אשי מנין לבב"ח שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך ה"ה בב"ח ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין כדר' אביהו דא"ר אבוהו אמר רב כ"מ שנאמר לא תאכל כו' הרי דלרב אשי איסור הנאה בב"ח מל"ת כ"ת והוי ככתיב אכילה בגופיה וכן מבואר בספרים גדולים. ובפסחים דף כ"ה אביי סובר לא אפשר וקמכוון שרי ואי' שם אמר אביי מנא אמינא לה דתניא אמרו עליו על ר' יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו והא הכא דלא אפשר וקמכוון ושרי. ורבא אמר שאני היכל דלתוכו עשויה ומפרש בתוס' שאין זה דרך הנאתה. והא דאסור בפ' כל הצלמים לישב תחת אשרה כו' דגבי ע"ז לא כתיב אכילה עי"ש. הרי דע"ז אסור אפילו שלא כדה"נ והקדש מותר שלא כדה"נ. ולפי"ז מיושב קושיא הנ"ל דלגבי עצי הקדש ליכא חיוב מעילה משום דהבישול הוא בב"ח שאסור בהנאה ואף שמותר שלא כדרך הנאה לא חשיב לגבי העצים בישול רק להנאה שלא כדה"נ ובכה"ג ליכא חיוב מעילה משא"כ בעצי אשירה שפיר חייב משום לא ידבק בך מאומה דאף דזה בב"ח אסור בהנאה כדה"נ יש היתר שלא כדה"נ להנות ממנה וגרם לו העצי אשרה הנאה זו ובעצי אשרה חייב אף על הנאה שהוא שלא כדה"נ. ולפי זה קשה אמאי אמר ר"י פוק תני לברא כו' הא איתא בביצה דף כ"ז בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ומעשה ששאלו את ר"ט עלי' ועל החלה שנטמאו ונכנס לביהמ"ד ושאל ואמרו ליה לא יזיזם ממקומם. ומפרש"י דלכך אסור בהסקה אף דיכולין להנות ממנה בשעת הסקה ממש אסור דרחמנא אחשבי' להבערת דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה הוא עכ"ל. ומפרשים האחרונים דסברת רש"י היכא ששייך מצוה בהבערתה מחשבי' מצוה להבערה למלאכה ואסור אף לצורך יו"ט. ומהם הקשו לפ"ז על דברי הגמ' פסחים דף ה' ר"ע אומר א"צ ה"ה אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה כו'. ואמר שם ש"מ מדר"ע תלת ש"מ ל"א הואיל שהותרה הבערה לצורך כו' עיי"ש. וק"ל דלמא אף דסובר הואיל הכא קאי בלאו משום דמצוה בהבערה ואחשבי' רחמנא ואסור אף כשהוא לצורך. ומתרצים כיון דחמץ של עכו"ם מותר אין חשיבות בהבערת החמץ דעיקר מ"ע מן התורה שלא יהי' לישראל החמץ כי לא גזרה התורה דרך כלל שחמץ יהי' מבוער מן העולם. מעתה גבי ע"ז שהמצוה שהע"ז תהיה מבוערת שייך שפיר סברת רחמנא אחשבי' א"כ י"ל דלעולם הברייתא כבית הילל הוא ומה שמחייב על הבערה היינו משום דמיירי בעצי אשרה דלא אמרינן בי' מתוך. וא"ל דהא דחו לה בגמ' דאי מיירי בעצי אשירה פשו להו לאוי לא ידבק ולא תביא לזה י"ל דב"ה סברי דאיסור הנאת בב"ח לא אתיא מלא תאכל כל תועבה רק מק"ו מערלה. או מג' פעמים לא תבשל גדי וכפסק הלכה. ואף לדרש רבי שמביא ר"י בחולין דף קט"ו אמר ר"י כעורה זו ששנה רבי לא תאכלנו בבב"ח הכתוב מדבר. ומפרש רש"י לא תאכלנו יתירה דכתיב בפ' ראה גבי פסולי המוקדשין רק הדם לא תאכלנו על הארץ חשפכנו והא דכתיב לא תאכלנו למען ייטב לך וזה"ל יש דעות בהרבה ספרים דכיון דלא נלמוד רק באא"ע הוי כלא כתיב אכילה בגופו ואסור שלא כדה"נ עכ"פ אין להקשות מזה לסתור דברי ב"ה דלמא סובר כשאר תנאים כר"י דיליף מל"ת ג"פ. או כאיסי בן יהודא דיליף מערלה וכה"כ. א"כ בב"ח אסור אף שלא כדה"נ וממילא אין לחייבו משום הנאה על העצי האשרה כיון דליכא שום הנאה בהיתר מתבשל בב"ח שאסור אף שלא כדה"נ. לכן נראה לי שהיה לר"י הוכחה דע"כ תנא דההוא ברייתא סובר דבב"ח מותר שלא כדה"נ דהנה התוס' פסחים דף מ"ז מקשי' אמאי לא חשיב האי תנא גם נבילה וליתני ג"ה של נבלה. ומתרצים הרבה מפרשים דהאי תנא איסור כולל ל"ל רק איסור מוסיף ולכך לא חל איסור נבלה על איסור גיד ואיסור בב"ח חל על איסור גיד דהוי מוסיף שאסור בהנאה משום בב"ח. אמנם ז"א לשיטת הרמב"ם והתוס' לדעתם דאיסור הנאה לא הוי מוסיף וא"ל דמיקרי איסור מוסיף מצד איסור הבישול דאיסור הבישול לא נחשב למוסיף במה שנוגע לענין חלות איסור אכילה בב"ח כמבואר בגמר' בחולין דף קי"ו ע"ב. וברמב"ם פ"ט מהל' מ"א רק די"ל דהאי תנא איסור כולל באיסור חמור אית לי' ולפי דברי התוס' בחולין דף ק"א איסור הנאה איסור חמור מיקרי:

נראה מדברי המפרשים. ובפרט מס' א"ר דלכך מחייב האי תנא משום בישול בב"ח ויו"ט דהוי כמו איסור ב"א. וצ"ל דכוונתם דאיתא בחולין דף ק"ח חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זע"ז סובר לוי דל דליקה על בישולו וקאמר בגמ' וכן תנא לוי במתניתין כשם שלוקה על אכילתן כך לוקה על בישולו ובאיזה בישיל אמרו בבישול שאחרים אוכלין אותו מחמת בישולו ומפרשים כלומר שנתבשל כ"צ. אמנם בפר"ח סי' פ"א סק"ו מפרש דהיינו כמאכל ב"ד. וכן מפרש הריטב"א דקודם לזה ליכא מדאוריי' שם איסור תורה. א"כ עיקר הבישול אינו חל רק בעת שהוא קרוב לגמר בישולו שיהיה ראיה למאכל ב"ד. וגם על בישול ו"ט אין חיוב רק כשפועל בבישול שיהיה ראויה למאכל ב"ד. ועיין ברמב"ם פ"ט מהל' שבת ובכ"מ שם ובמנחות דף נ"ז ובאו אז האיסורים בב"א. ויש להסביר עפ"י הגמרא שם לא צריכא דאי לא היפך בה כו' ע"ש ובפלתי סי' צ"ב ר"ל דלמ"ד בב"ח אסור שלא כד"ה חייבין על אכילת בשר בחלב אף קודם שנתבשל כמאכל ב"ד. ולכך השמיט הרמב"ם דין זה באיזה בישול אמרו. ודעתו שם לחדש דעל בישול בב"ח חייבים תיכף בתחלת בישול. אבל לא כן שארי פוסקים הנ"ל. ומשמעות לשון הגמ' הנ"ל שלא כדבריו. וכמו שאין חייבים על אכילה בעוד שלא הגיע לשיעור מאכל ב"ד כמו כן לא חיישינן על הבישול אבל נוכל לומר דאם בב"ח אסור שלא כדה"נ חייבים על אכילת בב"ח אף קודם שנתבשל כמב"ד רק אתחלת בישול. מתלי דין זה בפלוגתא דתנאים ודברי ר' יאשי' ור' יוחנן מהיכא ילפינן איסור אכילה והנאה לבב"ח דלרב אשי דיליף מל"ת כל תועבה צריכים שיעור מאכל ב"ד ולמ"ד דיליף מג"פ לא תבשל או מערלה וכה"ג חיישינן אתחלת בישול. ולפ"ז צ"ל דהאי תנא דחשיב איסור בישול בב"ח ויו"ט לאיסור ב"א כנ"ל ע"כ סובר דבב"ח מותר שלא כדה"נ והשתא יבואר התכת דברי ר' יוחנן במה שהתחיל בתרתי הבערה ובישול וסיים בחדא ה"נ מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו'. דבאמת סובר דבבישול ל"ש מתוך. ואין הקושיא רק מהבערה ולכן הזכיר בדבריו גם בישול כדי שלא יהיה מקום לדחות דבריו דלעולם ב"ה אמר והך ברייתא רק דמיירי בעצי אשרה ולכך לא שייך מתוך כנ"ל וא"ל דאי יש עוד חיוב מלקות משום לא ידבק בך ולא תביא י"ל כנ"ל דב"ה סברי דבב"ח אסור אף שלא כדה"נ וכיון שאין העצים פועלים שום הנאה בהיתר ליכא לחיובא כנ"ל כדברי ר"מ הלוי ז"ל:

אמנם לפ"ז ע"כ צ"ל דבישול אינה משנה דכיון דהאי תנא סובר דבב"ח אסור שלא כדה"נ חייבים גם אתחלת בישול ובישול יו"ט לא אתיא רק כשנגמר הבישול כמב"ד א"כ לא הוי איסור ב"א ואיך מצי לחול איסור בישול ביו"ט להאי תנא דל"ל איסור כולל כנ"ל ודו"ק:

דין הפריס על גבי קרקע אם מותר לשחוט ביו"ט

הנה בחולין דף נ"א ע"א אי' אמר ר"נ בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים כו' ובחי' הר"ן כ' שפירשו הראשונים שר"נ אתא לאשמעינן דאף במקשה לילד אין חוששין לר"א דאי בשאינו מקשה פשיטא דאין בו משום ריסוק אברים דא"כ רוב הנולדים ימותו. וע"ז כ' הר"ן בזה"ל ולדידי ק"ל דא"כ דמאי מקשה מעגל שנולד ביו"ט כו' ומהא דשווין נולדין ואצטריכני לאוקמינהו כגון שיצא דרך דופן א"נ בשהפריס ע"ג קרקע לאוקמינהו באינו מקשה וכדי ליישב ק' זו אקדים דברי הט"ז ביי"ד ט"ו ס"ק ב' אחר שהביא סוגיא הנ"ל כ' בזה"ל מזה תמהו רבינו ירוחם ומהר"י בן חביב ומהרי"ל מש"כ הרא"ש רפ"ק דביצה וז"ל והא דשרי לאכלו ביום הלידה היינו היכא דקים לי' שכלו לו חדשיו אבל אם לא קים ליה שכלו לו חדשיו אסור עד ליל שמיני כדאי' בפרק ר"א דמילה גם צריך שיפרוס ע"ג קרקע שיצא מס' ריסוק כדאי' בפ' אלו טרפות עכ"ל וכ"כ הטור והוא נגד הלכה דבאמת אין צריך למפרס ותי' ב"י בשם הריב"ח דלענין יו"ט החמיר הרא"ש טפי וכ"כ הרמ"א שיש חשש שמצא ריעותא באברים הפנימים ונמצא שחט שלא לצורך וא דק בזה שתלמוד ערוך בפ"ד דביצ' בעי מיני' ר"מ מר"ז מה לשחוט ביו"ט עוף שנדרסה בכותל שצריכה בדיקה שמא נתרסקו אבריו מי מחזיקינן הריעותא דלמא משתכח טרפה ושחט שלא לצורך כו' ואפסיק הלכתא שמותר לשחטו ביו"ט והנה הדברים בק"ו דמה התם דבחול אסור בלא בדיקה ואין לך רוב להיתר כו' ואפ"ה שחטינן ביו"ט עגל זה שבחול אין צריך בדיקה ואין בו חשש כלל ורובן ככולם להיתר ולמה נחמיר ביו"ט טפי כו' ותו דכאן בעגל אין צריך לשום חזקה כלל כי אין כאן ס' והוי כשאר בהמות שרובן כשרות כדפירש"י ועדיף מהם שהרי א"צ בדיקה עכ"ל:

כדי לתרץ דברי הד"מ אקדי' מה שיש לדקדק בקצת דבריו שכ' שמא ימצא רעותא באברי' הפנימי' למה תפס בלשונו חשש ריעותא הו"ל למימר פשוט שמא תמצא טרפה אמנם פשוט דלפי פירוש הרא"ש דכל עצמו אתי לאשמועינן אף היכא דאיכא ריעותא דלא עמדה. י"ל דאף דזה לא מקרי ריעות לחוש מחמתו שנתרסקה כי מצוי חסרון עמידה מחמת חולשת הלידה ביום הולדו מ"מ כשנמצא באמת לאחר שחיטה ריעותא דריסוק מה באברי' הפנימי' אפשר דכה"ג חיישינן מחמת ריעותא כזו שנתרסקה ריסוק גמור המטריף ע"י דחיקא דבית הרחם. ואין סברא לומר דאף לריעותא כזו אין לחוש. רק אם נאמר שהי' קים להו דביה"ר אין בו לתא דריסוק כלל אבל אם יש צד מציאות ריסוק ע"י ביה"ר מהראוי שיהא שורת הדין דאף שרוב הנולדים חיים וקיימים מ"מ אם חזינן ריעותא באברים הפנימים בריסוק מה מהראוי לחוש שמא נתרסקה בריסוק המטריף ועדיין לא נתגלה כל הריסוק האף שיש רוב שאין דרך ביה"ר לריסוק שאני בזה דחזינן ריעותא מה מעין הריסוק הבאה ע"י הדחק:

לחזק דברי אלה אציע מה שכ' הרשב"א בתשובה ח"ג סי' רמ"ט שאלה בהמה שנפלה מהגג והלכה הלוך יפה כדרכה ושחטה ונמצא הכבד והריאה מרוסקים מי אמרינן כיון שהלכה ואסיקנא הלכה א"צ בדיקה כללא הוא לכל שהלכה אין לחוש בה ואפי' נמצאו אברים מרוסקים או דלמא בדיקה הוא דל"צ הא בדקוהו ונמצאו אברים מרוסקים חוששים לה. תשובה מסתברא דכל שעמדה והלכה אפי' נמצא שינוי באברי' אין חוששים לה דכל שהלכה בידוע שאין לה ריסוק גדול המביא לידי טרפות אלא חוזר לברייתו ולפיכך כל שלא נמצא בו טריפות אחר כנקיבת הריאה כו' אין חוששין לה כו' ואשמעינן להו לרבנן שאע"פ שיראה כריסוק באברים מ"מ אין הריסוק מביא לידי טרפות מ"מ המחמיר כמו שהחמרת אתה תע"ב ע"כ. היוצא מדבריו שסברת הרשב"א כיון שהולך הוי כבירור גמור שלא היה בה ריסוק המטריף ע"י אותה נפילה ע"כ אפי' נמצא איזה ריסוק לא הוי כריעותא לחוש מחמתו שנטרפה בריסוק זה וכשרה הבהמה כמו דמכשיריני' בריסוק כזה הנמצא בבהמה שלא נפלה דריסוק לבדו הבא שלא מחמת נפילה אינה טרפה והשואל שלא לחוש לסברתו להחזיק ההילוך כבירור גמור ע"כ חשש להחמיר להטריף הבהמה כשנמצא הריעותא בריסוק מה עאכ"ו לפי הנאה הנ"ל די"ל דגם ר"נ מודה דהיכי דנמצא ריעותא באברים מיד אחר הלידה דיש לחוש דביה"ר גרם ריסוק זה. ל"מ לדעת השואל הנ"ל אלא אף לתשובת הרשב"א ז"ל י"ל דבכה"ג יש להטריף אף דלא שכיחי שיהיה בה ריסוק המטריף ש"ה דהרי הריעותא לפניך דהא עכ"פ נראה שבא לידי ריסוק מה מדוחק ביה"ר ויש להסביר הדברים ביותר דהא דאין חוששין לריסוק אברים ביה"ר הוא משום שרואים בחוש דרוב כל הנולדים חיים וקיימים וכ"ז כשאינו נראה הריעותא לפנינו משא"כ היכא דאיכא ריעותא לריסוק מה מה"ת לא ניחוש מצד אותו הריעותא דלמא נתרסק אותו הולד ע"י ביה"ר בריסוק המטריף ומחמת שעדיין בתוך מעל"ע לא ניכר כל הייסוק הא חדא:

עוד י"ל דאף דחזינן דרוב הנולדים לא נתרסקו ע"י ביה"ר בריסוק המטריף דהא רובם חיים מ"מ י"ל דביה"ר גורם ריסוק מה היינו ריסוק החוזר לברייתו וע"כ רוב הנולדים חיים וקיימים וכ"ז אם אנו באין לדון לענין טרפות העגל דלמא נטרפה בדוחק בית"ר אזלינן בתר רובא דרוב אינם מתרסקים בריסוק המטריף אבל לענין חשש שמא ימצא אחר שחיטה בעגל ריעותא דריסוק מה לענין זה אין לנו בירור ע"י רוב שלא ימצא כן דאפשר שכיח ריעותא כאלו ברוב הנולדים ביום הלידה רק חוזרים לברייתם וע"כ רובם הנולדים ם חיים וקיימים. ונוכל לומר דרך משל חצי מהנולדים אינן מתרסקים כלל ע"י ביה"ר ובחצי' שמתרסקה יש שהריסוק אינו ריסוק המטריף ויש שהגיעו לריסוק המטריף. וע"כ לענין חשש טרפות יש רובא דהיתירא אבל נגד חשש מציאות הריעותא בריסוק מה דליכא רוב רק שכ"ז שלא נראה לעינים הריעותא מכשרינן הולד מצד הרוב דהא יש רובא דכשרות מהם שאינן נתרסקין כלל ומהם שאין ריסוק ריסוק המטריף וחוזרים לברייתם ועכ"פ רובם אין מתרסקים בריסוק המטריף אבל כשאנו רואים להדיא ריעותא דריסוק מה אף שיכול להיות שאינו ריסוק המטריף מ"מ מידי ס' לא נפקא והרי ריעותא לפנינו ויש לדמות זה לדין בדיקת הריאה וסרכות שאם נאבדה הריאה בלא בדיקה כלל כשרה דאזלינן בתר רוב בהמות כשרות יש שאין להם סרכות כלל ויש שיש בהם סרכות אבל אינם סרכות המטריפים ובכללן איכא רובא דכשרות ע"כ כשר כשנאבדה הריאה אבל בריאה שנמצא בה סרכה שלא כסדרן דצריך בדיקה בנפיחה וכדומה רק שמנוע הבדיקה כגון שנתקרע הריאה במקום הריעותא מטריפינן. והטעם כיון שרואין ריעותא דהסרכא ליכא רובא דכשרות דהוי כס' השקול אם הוא סרכא מטרפת או לא. א"כ בדברי ר"נ שמצינן למימר שגם ר"נ מודה היכי שאנו רואין הריעותא לפנינו בריסוק מה חוששין שמא נתרסק בריסוק המטריף ע"י ביה"ר ואף דהר"ן בעצמו פוסק להלכה דאף במקשה בלדתה אין חוששין לריסוק י"ל שסובר מסברא דנפשי' דקישי לידה אין ריעותא כלל דקושי אינו מצד דוחק ביה"ר רק שהולד אינו יכול להתעורר לצאת אבל ריעותא באברים פנימי' בריסוק מה שדרכו לבוא ע"י דוחק בוודאי נחשב לריעותא מהראוי הי' שיהיה אסור לשוחטו ביו"ט עגל הנולד בו ביום דאף דרובם מהנולדים מחזקינן בחזקת כשרות מצד הרוב מ"מ אין להחליט מחמת רוב זה שיהיה נראה לעין איזה ריעות באותו עגל אחר שחיטה וכשיהיה כן יצטרך להטריף מספק דהא תוך מעל"ע אין שום תקנה בבדיקה לריסוק המטריף וכיון דנצטרך להטריף חשוב השחיטה להיות שלא לצורך או"נ והוי לענין איסור מלאכת השחיט' כס' השקול וספיקא דאורייתא לחומרא וכיון דנחתינן להכי מיושב קי' הר"ן על פירוש הראשון דא"ש סייעתא דרבא לר"נ מעגל שנולד ביום טוב דמוכח ע"ד ק"ו דאף שנמצא ריעותא באברים הפנימים מ"מ לא חיישינן לריסוק ע"י הרחם כי אין דרכו של ביה"ר לרסק כלל מכ"ש בלידה ע"י קושי לא חיישינן שאל"כ שיש מציאות לביה"ר שירסק רק שרוב הוא שביה"ר אינו מרסק בריסוק המטריף א"כ אין להתיר שחיטת עגל ביו"ט דהא איכא לענין חשש איסור מלאכה ביו"ט שלא לצורך ספק השקול דלמא יראה לעיני' ריעותא מה אחר השחיטה בא' מאבריו ועי"ז יהיה מניעה מלאכול דהא א"א לבודקו תוך מעל"ע ותהיה מלאכת השחיטה שלא לצורך יום טוב ומדתניא בברייתא מותר לשחוט ביום טוב עגל הנולד בו מוכח דמצד ביה"ר אינו בא שום ריסוק כלל וע"כ אף אם ימצא אדם ריעותא בא' מאברים הפנימים לא ניחוש לריסוק המטריף דהא לא נפל וביה"ר אין בו משום ריסוק כלל ודמי ממש למש"כ הרשב"א בתשובה הנ"ל כיון דהלכה מוציאה מס' ריסוק אף אם חזינן ריעותא של ריסוק מה ל"ל בה וכ"כ כיון שאין דרך ביה"ר לרסק הוולד לא חיישינן אף במציאות באברים הפנימים וע"כ הטעם שהיה ק"ל לר"נ דליכא כלל לתא דריסוק ע"י ביה"ר ולכך מותר לשחוט ביו"ט. ויש להוסיף עוד כיון שאין דוחק ביה"ר מרסק אפשר דהוי רוב גמור גם לענין חשש מציאות הריעות קלה אחזוקי ריעותא באפס דבר לא מחזיקינן:

אמנם להעמיק על הדברים הנ"ל י"ל שיסוד הראי' הנ"ל מדמותר לשחוט ביום טוב מוכח דאף במקום ריעותא באברים הפנימים לא מטרפינן מספק מתלי תני במחלוקת ואקדים דברי הגמ' מס' חולין ד"ת ע"א אמר ר"נ סכין של ע"ז מותר לשחוט בה ואסור לחתוך בה בשר מותר לשחוט בה מקלקל הוא ואסור לחתוך בה מתקן הוא ואיתא בתוס' שם ד"ה מותר ואע"ג דבסוף פ' א"ד פסחים דף ע"ג מחייב לענין שבת גבי שוחט בשבת וחוץ לע"ז משום תיקון כ"ד דתיקון להוציא מידי אמ"ה שאני שבת דמלאכת מחשבת א"ת וכיון שיש תיקון פורתא חשיב מלאכת מחשבת דלכך נתכוין אע"ג שקלקולו יותר על תיקונו ע"כ. ולכאורה אינו מובן למה מביא התוס' ראי' מהא דפ' א"ד תיפוק לי' דאם נאמר דגם לענין מלאכת שבת הוי בכל שחיטה קלקול היאך משכחת חיוב על שחיטת בהמה בשבת נימא דהוי קלקול. דבוודאי זה מן המושכלות הראשונות דשחיטת בהמה המכשירה לאכילה מלאכת מחשבת היא דהא השחיטה הוא דרך הכשרה. והתוס' רצו להוכיח דאף שחיטה שאינה מכשרת לאכילה מקרי מלאכת מחשבת כשיש תיקון כ"ד לזה הביאו ראי' מפ' א"ד שם מבואר דאף היכי שנפסקה הבהמה ע"י שחיטה כגון בשוחט ונמצא טרפה או בשוחט חטאת בחוץ לע"ז מ"מ שם מלאכת מחשבת על אותו השחיטה מצד תיקון כ"ד שיש ע"י אותה השחיטה שמתקנו מידי אמ"ה:

ובר"ן לאלפסי לחולין על מימרא הנ"ל וז"ל וכיון דאתעביד מחשבתו ובמה שחשב איכא תיקון קצת אבל מדברי הרז"ה בפרק האורג נראה שלא נחית לסברת התוס' הנ"ל דמצד תיקון כ"ד מקרי מלאכת מחשבת דעיקר סברתו שם דשחיטה מקרי מלאכת מחשבת משום דדרך הכשרה בכך כדי שלא יהיה קשה עליו דהא השוחט טרפה או השוחט חטאת בחוץ לע"ז שאין השחיטה דרך הכשר הבהמה אדרבא ע"י אותה השחיטה נפסלה הבהמה עכ"ז מקרי מ"מ י"ל עפ"י דברי רש"י ז"ל שם בחולין ד"ה מקלקל הוא שכ' ואין זו הנאה שבחיי' היה דמיה מרובין מלאחר שחיטה שבחיי' עומדת לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה ע"כ וי"ל דתיקון כ"ד אף לענין שבת אינה יוצא מגדר מקלקל רק היכי דליכא קלקול מריבה מצד השחיטה עצמה ובזה אף כשיש רק תיקון כ"ד חשיב תיקון. מה שא"כ היכי דנגד התיקון כ"ד הבא ע"י שחיטה ישק קלקול רב לעומתו הבא ג"כ ע"י שחיטה בכה"ג הוי מקלקל גמור דהא נתקלקל על ידי שחיטה מרובה על התקון כ"ד וכל מקלקל לאו מלאכת מחשבת היא לכן בשוחט בהמה בריאה שיש קלקול גמור בשחיטה לבהמה למה שהי' עומדת קודם השחיטה לג' דברים אף שנתקן בשחיטה מאיסור אמ"ה לאכילה מ"מ כיון דלא הוי בשום תיקון נגד ריבוי הקלקול שבא ע"י השחיטה לא הי' לחייב משום מלאכת מחשבת רק מצד סברת הרז"ה דכל שחיטה המכשרת הוי מ"מ דהא דרך הכשרה בכך ולא דרך השחתה אבל השוחט בשבת חטאת בחוץ לע"ז שפיר מקרי לתיקון מה שהוציאו מיד אמ"ה דהא חטאת שאינו עומד לא לחרישה ולא לגדל וולדות דוולד חטאת מתות ומיד קודם השחיטה כשהתחיל לחתוך הצוואר נעשה בעל מום ולא היתה ראויה גם להקרבה א"כ בעצמית השחיטה ליכא קלקול נגד הבהמה דהא לא הי' עומדת לשום דבר ע"כ אף תיקון כ"ד מה שמוציאו ע"י שחיטה מידי אמ"ה חשיב תיקון לחשבו מ"מ ובשוחט בהמה טרפה בשבת דלא שייך סברא זו חיובה משום תיקון להוציאו מידי אמ"ה אף שזה אינו אלא תיקון כ"ד מ"מ חשיב לתיקון כיון שאין הקלקול בעצם הבהמה מצד השחיטה דהא טרפה הוא ולא עמדה לשום דבר רק אכילת כלבים כדאי' במסכת ביצה בסוגיא דאפרוח ולפי"ז י"ל דלשיטת הרז"ה דאם שוחט אדם בהמה כשרה בשבת בסכין פגום ליכא לחייבו משום מלאכת שבת אף שגם בזה נתקנו להוציאם מידי אמ"ה מ"מ הרי נגד תיקון כ"ד זה מרובה עליו הקלקול שהיה לבהמה זו ע"י אותה השחיטה שקודם שחיטה היתה עומד לאכילה ולחרישה ולגדול וולדות וע"י השחיטה נתקלקלה מכל זה ולא הגיע רק לתיקון כ"ד ביציאתו מאיסור אמ"ה וע"כ הוי כמקלקל דרך השחתה ויש להאריך בזה בדברי תוס' שבת דף ק"ו ד"ה חוץ והוקש לזה בשוחט עגל הנולד ביו"ט שכיון דרוב הנולדים אינם מתרסקים בריסוק המטריף ואף אם הגיע לידי ריסוק מה ישוב לברייתו הרי היה עומד עגל זה בחייו לג' דברים הנ"ל כשאר כל הבהמות ואם יהיה נראה לעינים אחר השחיטה איזה ריעותא ויהיה שורת הדין להטריפה מספק כנ"ל כיון דא"א בבדיקה תוך מעל"ע נתגלה למפרע שהי' שחיטת אותה בהמה קלקלה נגד מה שהיה מחזקת מצד רוב הנולדים שתהא עומדת לג' דברים ובכה"ג לא יבוא השוחט בשחיטתו שלא לצורך על מלאכה דאורייתא כיון דנתגלה שהיה ע"י שחיטה זו קלקול הבהמה ויש לדמותו קצת למש"כ התוס' מס' שבת דף הנ"ל ד"ה החובל דהמבעיר באיסורי הנאה שסובר שמותר ליהנות הוי משאצ"ל מחמת מחשבתו מלאכת מחשבת כיון דאסור ליהנות הוי קלקול וא"כ אין ראי' מהא דשוחטין ביום טוב דאף בדאיכא ריעותא לא חיישינן לריסוק ע"י ביהר"ח די"ל דר"נ לא אמר דבריו רק היכא דליכא רעותא באברים הפנימים וא"ל אמאי מותר לשחוט ביום טוב ניחוש דלמא ימצא ריעותא אחר שחיטה ותהיה השחיטה שלא לצורך ז"א דהא אם יהיה כן לא יהיה בכלל עובר אמלאכה דאורייתא כיון דשחיטה הוי בכה"ג קלקול ואף דמקלקל אסור ג"כ מדרבנן מ"מ כיון דבספיקא קאי אם ימצא ריעותא או לא הוי לענין מלאכת קלקול רק ספק דרבנן שהוא לקולא נגד חשש מלאכת איסור דאורייתא יש בשעת עשיית מלאכת השחיטה ס"ס ספק דלמא לא ימצא ריעותא כלל ותאכל ואת"ל שתמצא בה ריעותא ותהיה אסורה מלאכול מספק מ"מ דלמא לא נדרסה בביה"ר בריסוק המטריף הריעותא מה שימצא בה הי' עומד להבראת ויגרום בשחיטה זו קלקול לאותו הולד ולא היתה מלאכת השחיטה מלאכת תיקון רק מלאכת השחתה והשתא דאתינין להכא יש ליישב קושית הט"ז על הד"מ ואקדים גם קושית הפר"ח שמקשה דאיך אפשר לומר כדעת הרא"ש דלענין מלאכת יום טוב מחמירין טפי ולהכי מצריך הרא"ש הפריס על גבי קרקע הא לס"ד דרבא דאתיא ראיה לר"נ מהנך ב' ברייתות דעגל שנולד לא נחית לאוקמא דמיירי בהפריס ועכ"ז היה מותר לשחוט ביום טוב משום דר"נ דביה"ר אין בו משום ריסוק אברים. ותירצתי בפשיטות דהא מה שבאמת מחמיר הרא"ש ביום טוב טפי מובא בב"י משום מהר"י בן חביב משום דיום טוב הוי דשיל"מ גם בפליתי סימן ט"ו מחליט בפשיטות דיש להחמיר ביום טוב יותר משום דהוי דשיל"מ. רק מה שהפריז שיש להחמיר מטעם זה אף היכי דאיכא רובא בטבעי לא מחוור כאשר כתבתי בגליון הפלתי ולפי"ז י"ל דרק לדידן דתפסינן להלכה כר"א דמסיק במס' ביצה דף ב' לעולם ס' יום טוב ס' חול הוי לי' דשיל"מ וכל דשיל"מ אפי' באלף ל"ב ומפרש"י כיון שהחמירו לענין ביטול כך החמירו לענין ספיקו ע"כ בכל ספק מלאכת יום טוב אף במלאכה דרבנן חוששין ין לחומרא ומטעם זה מצריך הרא"ש שיפריס משא"כ לשאר אמוראים שחולקים על רב אשי ומהם רבא כמבואר בסוגיא דביצה דף מ' דמקשה הגמ' שם ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה ומשני רבא דתבלין לטעמא עבידי ולא בטלו ור"א תירץ כיון דהוי דשיל"מ אפי' מדרבנן ל"ב נשמע דרבא אינו סובר כר"א ועוד כמה אמוראים חולקים על ר"א בזה כמבואר בסוגיא ד"א ביצה שנולדה ביום טוב גם בסוגיא דעצים שנשרו מן הדקל דף ד' שם דדייקו הגמ' שם ולר"א דאמר דשיל"מ אפי' באלף ל"ב משמע שר"א לבדו הוא דחידש דין זה ע"כ ל"ק קו' הפר"ח דרבא דמייתי הך סייעתא לשיטתי' אזיל דאין סובר להחמיר כלל בדרבנן אף אם הוא דשיל"מ ע"כ אף דלא אסיק למימר דמיירי בהפריס עג"ק לא הי' לחוש לאסור שחיטת הולד ביום טוב דכיון דביה"ר אין בו משום ר"א אף שעכ"ז אם ימצא ריעותא בו יצטרך לחסרה לא יבוא לידי איסור דאורייתא במלאכה בשחיטה דישוב להיות מקלקל כנ"ל אבל לדידן דפסקינן כר"א דאף לספק איסור דרבנן אסור היכי דה א דשיל"מ דעת הרא"ש שאסור לשחטו ביןם טוב משום ספק מלאכה דאף במקלקל יש אד"ר. לפי"ז י"ל דהרא"ש סובר דגם ר"נ מודה היכי דחזיני' ריעותא באברים הפנימים צריכים לאסור מספק ריסוק גמור ע"י ביה"ר כיון דהריעותא לפנינו כנ"ל וכיון דלנגד חשש מיאות הריעותא זו ליכא רוב כנ"ל אסור לשחוט ביום טוב מספק דלמא הוי נראה הריבותא והיה אסור לאכלו ותהיה השחיטה שלא לצורך ע"כ אוסר הרא"ש שלא לשחוט עגל שנולד ביום טוב כ"א בהפרי' והיינו בהלכה כיון דהליכה מוציאה בוודאי מחשש ריסוק ואף אם יהי' נראה הריעותא ולא יהיה אפשר לבדקה כיון שהוא תוך מעל"ע מ"מ יהי' מותר העגל באכילה וכדברי הרשב"א בתשובה הנ"ל אף בעוף שנדרס כיון דחיוב בדיקה אינו אלא מדרבנן ויהיה אפשר לבדקו דהא כבר שהתה מעל"ט תלינן שוודאי אתכשר ע"י הבדיקה ותתברר שאין לה ריעותא המטריף ותהיה ראויה לאכילה ולא יבוא כלל בכלל מלאכה ביום טוב שלא לצורך וזה כוונת הד"מ בישוב דברי הרא"ש שלא כ' שחוששין שמא ימצא טריפה רק שחוששין שמא ימצא ריעותא באברים הפנימים דהיינו ריעותא בעלמא ומצד הריעותא יצטרך לאסור מספק ואף שעכ"ז לא יהיה כנכשל באיסור דאורייתא במלאכת יום טוב דהא בשעת שחיטה היה לבהמה חזקת כשרות מצד הרוב וגם לענין איסור מלאכה דאורייתא היה ס"ס כ"ז שלא נראה הריעותא הנ"ל דאם הולד באמת כשר הוא רק מצד השחיטה תוך מעל"ע שא"א בבדיקה צריכים לאסרה הרי ישוב למפרע שהיה השחיטה לקלקול עכ"ז גם מפני חשש מלאכת קלקול שאינו אלא מדרבנן צריכים ליחוש גבי יום טוב דהוא דשיל"מ ונגד חשש מלאכת קלקול ליכא אלא ספק א' דלמא לא ימצא הריעותא וספיקא לחומרא כיון דיום טוב דשיל"מ הוא ומה שסיים הרא"ש דצריך שיפריס עג"ק שיצא מספק ריסוק כדאיתא בפרק א"ט אין הכוונה בזה דשם מוכח שצריכים שיפריס אבל כוונתו להיפך כלומר שלא יעלה ע"ד לומר דאף אחרי שהפריס דהיינו הלכה אם הריעותא נמצא יש לחוש וא"כ גם הפריס אינו מועיל לענין חשש איסור יום טוב ע"ז כתב הרא"ש דבהפריס יוצא מכלל ספק ריסוק כדמשמע מפ' א"ט וכד' הרשב"א הנ"ל דאתיא לי' מדאמרינן שם בא"ט הלכה א"צ בדיקה ההליכה מוציאה מכל וכל מחשש ריסוק ואף אם מוציאין ריעותא אין לחוש כלל כנ"ל ויעויין חולין דף ע"ג ושם מבואר דהפריס היינו הלכה רק בדף נ"א מפרש רש"י הפריס היינו ננערה לעמוד והטעם שסובר רש"י שמיד שאין בה הריעותא שלא עמדה תו ליכא למיחש לריסוק ביהר ודי בעמידה לבד. לכך הוצרך לדחוק שם דהפריס ל"ד כמשמעותא דהיינו הלכה דהא מיד בננערה לעמוד אין לחוש אבל מש"כ הרא"ש מס' ביצה וגם צריך שיפריס פירושו כפשוטו דהיינו הלכה וכן בערוך ערך הפריס כו':

ולפמ"ש א"ש מש"כ עוד בד"מ בזה"ל ואין להקשות לפי"ז דא"כ הי' לו לרא"ש ולרבינו בעה"ט לפרש לענין טריפות דאם נמצא בו שינוי טרפה ע"כ כוונתו דהוי ליה לאשמעינן דאף בנמצא בו ריעותה שאין בעצמותו טרפות מטריפין בכה"ג דחוששי' שמא נתרסק ריסוק המטריף ע"י ביהר"ז ע"ז מתרץ הד"מ וזה"ל וי"ל שסמך על מש"כ בדין נפולה שאם שהתה מעל"ע אעפ"י שאמרינן שיצאה מכלל ריסוק אברים מ"מ צריכה בדיקה באברים הפנימים כמ"ש ביו"ד סי' נ"ח ולכן עגל שנולד אף דלא צריך בדיקה מ"מ כשרואין בו שינוי טרפה ע"כ י"ל דכוונתו כיון שמדין נפילה ששהתה מעל"ע נשמע שאף שמוחזק מחמת השהיי' שלא נתרסק מ"מ אפשר להיות שנטרף לכך צריך בדיקה מכ"ש כשיוצא מביהר"ח ומוצאין ריעותא האף שקודם מציאת הריעותא החזקנו אותה לכשרה מ"מ מחמת הריעותא אשר לעינינו וודאי צריך בדיקה וכיון שתוך מעל"ע א"א לבדוק צריכים להטריף וקרוב לשמוע דאם נפלה ושהתה מעל"ע ומוצאין ריעותא שאין טרפה בבירור וא"א לבדקה מחמת חסרון בקיאות הוי כלא נבדקה ודעת הד"מ שכ"כ בעגל שמוצאין בו שינוי אחר שחיטתו ביום טוב שנולד כיון שא"א לבדקו מחמת שלא שהשתה עדיין מעל"ע ואז אינו ניכר הריסוק מטריפין להו ואף שתירץ זה על הרא"ש הוא דוחק מ"מ מלשון הד"מ נראה שנתכוין לתירוץ זה:

שוב התבוננתי שהרא"ש שכתב במס' חולין דר"נ אתי לאשמועינן דביה"ר אין בו משום ריסוק אברים אף היכא דאיכא ריעותא שאינו עומד ע"כ מפרש מה דאמרינן שם כגון שהפריס היינו עמידה לבד כפירש"י. וכדי שלא יהיה סותר בזה מדברי הנ"ל בפירוש כוונתו עפ"י דברי הד"מ נ"ל דאפשר לומר דמחלק הרא"ש בין חדא לריעותא ובין תרתי לריעותא וע"כ כ"ז דליכא אלא חדא לריעותא דאינה הולכת לא חיישינן שנתרסקה ע"י ביהר"ח ואף בדיקה א"צ אבל בנמצא אחר שחיטה עוד ריעותא באברים הפנימים מיחשב לתר"ל צריכים לאסור מספק כשנשחטה תוך המעל"ע תי אי אפשר בבדיקה אבל אם עמדה אחר הלידה אף אם נמצא ריעותא באחד מאברים הפנימים כיון דלא הוי אלא חדא לריעותא ע"כ סובר הרא' דאם הפריס מותר לשחטה ביום הלידה אף ביום טוב דהא בכה"ג אף אם מצא הריעותא לאחר השחיטה לא ניחש לה ומקור להדין זה מדעת הראב"ד וסייעתו דפוסקים שמחלקים בטרפות הריאה בין חדא לריעותא ובין ת"ל נסמכו יתדתיו על חילוק זה בדברי הגמ' בריש מסכת נדה ובעמדה אף שלא הלכה ל"ה ריעותא כלל אשר ע"כ מפרש"י במסכת חולין דף נ"א דהפריס היינו ננערה לעמוד דמניעת הלוך ביום הלידה לא מקרי ריעותא וזה שכתב הרא"ש שצריך שיפריס כו' כדאי' במס' חולין או י"ל דסובר הרא"ש שאין לחוש לשמא ימצא ריעותא מה אחר השחיטה רק כשרואין הריעותא בחיי הולד שאינה עומד משא"כ גבי הפריס דהיינו עמדה דלא הוי הרגש ריעותא בחיי הולד אין חוששין שמא יתגלה במציאות הריעותא בריסוק מה באחד מאברים אחר השחיטה ובזה א"ש הכל על נכון:

ודע דכל מש"כ לעיל בשיטת הרא"ש אינו אלא לפי המבואר בדברי התוס' והר"ן בשם הראשונים דכיון דחזינין ברוב הנולדים דחיים לא היה צריך ר"נ לאשמעינן כ"א באיכא ריעותא אבל לשיטת הר"ן שכתב דמיתות הנולדים אינו רק מיעוטא דמעוטא אין מקום לדברי הנ"ל במש"כ לענין חשש איסור מלאכת שחיטה ביום טוב דכיון דהטרפות אינו אלא מעוטא דמעוטא אף אם נאמר שעכ"ז יש שנמצאים בהם ריעותא דריסוק מה רק שעתידים לבראות עד"מ נתפס מספר עשרים בהמות שמכללן לא ימותו רק חלק חמישית דהיינו ארבעה מהם טרפה וששה עשר המה הכשרים אם נאמר שבדרך כלל אין ברוב הנולדים שום ריעותא אף בריסוק מה אין לחוש שמא יהיה נראה אחר השחיטה ריסוק מה ואם רוב מהמרוסקים בריסוק מה הם כשרים ג"כ אין לחוש דאף אם ימצא ריסוק מה נכשר מכח רוב כיון דממ"נ איכא רובא דהיתירא או שברובא ליכא שום ריסוק או שהרוב מהמריסוקים כשרים ליכא שום חשש איסור מלאכת יום טוב דאף דלמא חציה אינן מרוסקים כלל וחצי' מרוסקים בריסוק מה ובאותו חציה פלגא כשרים ופלגא טריפות הרי בכללן חלק רביעי טרפה ובכה"ג דלא מקרי מעוטא דמעוטא ובאמת אין הכרע לומר דהטרפות דריסוק ביום הלידה הוא מעוטא דלא שכיח ובפרט לשיטת הסוברים דלכך בעינן שהייה שלשים יום מפני חשש נפלים דמעוטא דשכיח הוא ואם זה שכיח שיזדמן מיתות ולדות תוך למ"ד יום ללידתן תו א"א להחליט דריסוק דביה"ר הוא מעוטא דלא שכיח דהא אפשר שאותן שמתו תוך למ"ד לא הוי נפלים רק בטרפות הריסוק מתו ובסיגנון מה שחדשתי בראשית דברי י"ל דברי רש"י במס' ב"ק דף י"א ע"ב שם ואמר עולא אמר ר"א בכור שנטרף תוך שלשים יום אין פודין אותו וכן תני רבב"ח מתוך שנאמר פדה תפדה יכול אפילו נטרף תוך שלשים ת"ל אך חלק וכ' רש"י ד"ה אין פודין אותו בזה"ל אין צריך לפדותו ואם מת מעצמו לא אצ"ל דהא כתיב ופדוייו מבן חודש תפדה אבל השתא אצטריך לאשמעינן דל"א אי לא איקטל הוי חי ולאו נפל הוא ולפרקי' עכ"ל ומקשי' בתוס' כמה קושיות על רש"י חדא הרי מפדויו מבן חודש מוכח דתוך שלשים יום אין בר פדיון אף דרוב וולדים אינם נפלים ועוד דהא גם בידוע דכלו לו חדשיו ג"כ אינו מועיל הפדייה דתוך שלשים אם נתאכל המעות קודם שלשים ועוד דאסיק הגמ' אך חלק. הא כיון שנהרג תוך שלשים יום. מפדוייו מבן חודש נפקא כו' עיי"ש ולפע"ד נ"ל לפי שיטת רש"י היכי דמת תוך שלשים יום הרי הוי כריעותא לענין זה דל"א עוד באותו הולד כיון דרובא דהנולדים אינם נפלים גם זה אינו נפל. וכן דעת הרמב"ן במס' שבת דף קל"ה ע"ב בסוגיא דכל ששהה שלשים יום באדם כו' עיי"ש אע"ג דמתה מאליה היה ויכול להיות בטבע כמות כל אדם מ"מ אם המיתה הוא תוך שלשים יום מיום הלידה לנו לספוקא אם מיתתו היה בטבע או מחמת שהיה נפל ודנין על מיתה שאירע לולד זה תוך למ"ד שלא להחזיקו ברוב ולדות שאינם נפלים ושב להיות כספק השקול אם הוא נפל או לא וכיון דמספיקא לא מפקינן ממונא לא הי' לחייב את אביו בפדיונו אחרי שמת הבן תוך למ"ד וכיון שכן גם בעוד שלא נראה ריעותא בולד דהיינו כל תוך למ"ד אף שהוא חי לפנינו ואין רמז לריעותא אין לחייב את האב בפדיונו מצד רוב הנולדים אינם נפלים דאף דרובא כן הוא מ"מ אם אנו באים לספוקי דלמא ימות אותו ולד תוך למ"ד או לא ולא יתנגד לזה שום רוב דאף אם אינם נפלים מ"מ יכול להיות שבתוך שלשים ימות בדרך הטבע כמו בכל אדם חי דחיישינן שמא ימות בשעה מועטת דנגד מה שיקרה לאדם להבא ליכא לא רוב ולא חזקה כדאי' במס' גיטין דף כ"ד שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן וכיון שכן אף אם הי' דינא דאוריי' דבידוע דכלו חדשיו ישנו בחיוב פדיון מיום הלידה מ"מ אם לא היה ידוע בוודאי דכלו לו חדשיו כ"א מצד רוב דרוב ולדות אינם נפלים הי' עלינו להחזיקם שאינם נפלים מ"מ היה נותן שורת הדין שלא לחייב את האב שיפדנו תוך למ"ד וכ"ז שלא עברה עליו למ"ד קאי בספיקא לענין חיוב פדיונו על האב דהא יכול להיות שימות דרך הטבע תוך למ"ד דשמא ימות חיישינן ואם יהיה כן יפטור האב מחיוב פדיונו כי ע"י מיתה זו נותן הדין שלא לומר בוולד זה שהוא כוודאי כרוב הנולדים וכנ"ל:

והשתא דאתינן להכא י"ל דמפדוייו מבן חודש תפדה ליכא להוכיח אם ידוע דכלו לו חדשיו אינו בר פדייה עד לאחר למ"ד די"ל דבכה"ג הוא בר פדייה מיד דמה שאינו בר פדייה עד שיהיה מבן חודש ומעלה הוא בסתם ולדות דלא ידעינן בהו בבירור שכלו לו חדשיו אף דרובא דאורייתא בכל התורה וכיון דרוב הנולדים אינם נפלים הוי מחמת רוב זה כבירור שאינו נפל מ"מ לא חייבה התורה את האב בפדיונו דכיון דכספק השקול דלמא ימות בדרך הטבע תוך למ"ד וכשיהיה כן יפקע את האב מחיוב פדיון דאף שיהיה לתלות המיתה בטבע עם כ"ז לריעותא יחשב לענין חשש נפל כנ"ל:

ולפי הנאה זו אם הי' ידוע בוודאי שכלו לו חדשיו כגון שפירש הבעל מאשתו כל ט' חדשים היה חל חיוב הפדיון על האב מיד אחר לידת בנו וכ"כ משכחת שיהיה חייב האב לפדות בנו תוך למ"ד אף בלא ק"ל דכלו לו חדשיו והיינו כשנהרג הבן תוך למ"ד ובכה"ג ליכא שום ריעותא ולא חשש התחדשות שום ריעותא תוך שלשים דהא כבר נהרג ואלימא הרוב שיש לכל הנולדים אינם נפלים ורוב הוא כוודאי וע"כ ס"ד דבנטרף תוך למ"ד כפירש"י שיהיה על אביו מוטל לפדותו כיון דלא שייך בזה לחוש עוד שמא ימצא ריעותא לאורעי לגבי רובא דאי כבסתם לכל ולדות שאינם נפלים כך היא ס"ד לומר אי לא דאשמעינן ר"א בשם ר"י דגם בכה"ג אינו חיוב פדיון ואתיא ליה מדכתיב אך חלק וכיון דאשמעינן מקרא דגם בכה"ג אף דהוי רוב גמור דרובם אינם נפלים ומציאות הריעותא בעתיד ליכא למיחש דהא כבר מת בהריגתו. עכ"ז פטרוהו התורה בחיוב פדיונו ממילא נשמע דגזה"כ הוא דאף בידוע שכלו חדשיו ליתא בפדיון תוך למ"ד דמה לי ידוע ומה לי היכא דאיכא רובא והא בכל התורה רוב כוודאי לכן לפי האמת הדין אם פדה תוך למ"ד ונתאכלו המעות אין הבן פדוי אף דהולד חי לאחר שלשים דאיגלאי מלתא שלא היה נפל מ"מ הלא גזה"כ הוא שאין פדיון פחות משלשים וכ"ז לא ידעינן רק ממה דנלמוד מקרא דאך פדה למעט מפדייה אף בכור שנטרף שהרוב מעיד בו שאינו נפל עכ"ז אין האב מחיוב בפדיונו:

אמנם לפי הנ"ל קשה לכאורה די"ל דמה שאמר רשב"ג כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה אין כוונתו בזה להוכיח מהאי קרא דתוך שלשים יום הוי ספק נפל דהא לפי הנ"ל אף אם לא היה ס' נפל כל עוד שלא היה נראה מת תוך למ"ד מ"מ לא היה מקום לחייב את האב בפדיונו מצד דאיכא לספוקי דשמא ימות תוך למ"ד ותהיה מיתה זו גרמא שלא נתחייב בפדיונו וכנ"ל ומצד הספק דלמא יהיה כן גם בחיותו של הולד כ"ז שהוא בתוך למ"ד אין לחייב את האב לפדותו עכ"פ מוכח מדחייבה התורה לפדות אחר שלשים שמיד שעברה עליו למ"ד שוב ליכא עליו שום צד ס' נפל אף אם ימות ביום ל"א נשאר האב בחיוב פדיונו כאשר כן הדין באמת וכיון שי"ל כן בכוונת ר"ג מאי מקשה הגמ' בשבת מימהל היכי מהלינין הא י"ל דרשב"ג ג"כ מודה דאזלינן בתר רובא דהנולדים והוא לא בא לחדש רק דאחר שלשים הותר ואפילו מיעוטא ליכא:

אמנם לפי מה דמשמע מלשון רש"י ז"ל שם בשבת ד"ה דהאי הא לא שהה ספיקא הוי הוא סיוע דברי רשב"ג שאמר רשב"ג להדיא אם לא שהה ס' הוי:

ובאופן אחר יש ליישב עפ"י דברי הרש"ל ומובא בט"ז סי' ט"ו סק"ב וז"ל וראיתי ברש"ל פ' א"ט סי' ס"ג וזה"ל מה אעשה שלא הבינו כולם את דברי הרא"ש וקראו בדבריו ולא עיינו בשגו וטעו כי מש"כ הרא"ש וצריך שיפרוס כו' קאי אמש"כ דאי לא כלו לו חדשיו אסור עד ליל ח' וגם צריך שיפרוס כו' דלא אמר ר"נ דלא חיישינן לריסוק אברים אפילו אית בי' ריעותא אלא בכלו לו חדשיו אבל בלא כלו לו חדשיו חיישינן וכמ"ש הרוקח:

ואני אומר כבורו במקומו מונח וכאן לא דק כלל חדא דהא כתב הרא"ש כדאי' בפ' א"ט ושם לא הזכיר מדין כלו לו חדשיו כלום ותו דעירב ב' דברים להדדי שאין להם ענין זה לזה דהא דבעינן שיהא כלו לו חדשיו היינו שיצא מחשש ספק נפלים כדאי' בהדיא בפרק ר"א דמילה אבל אין ענין לומר כיון שלא כלו לו חדשיו יהי' מקום לומר שיש בו משום ר"א זה דבר שא"א לאמרו כו' יעויי"ש. ונ"ל ליישב כוונת רש"ל ואקדים מה שכתב בחידושי הר"ן שכתב בזה"ל אמר ר"נ ביהר"ח כו' כתבו הראשונים אפילו במקשה לילד קאמר דאי בשאינו מקשה לילד פשיטא כו' ולדידיה קשה לי לפי סוגיא הנ"ל לפיכך נ"ל דר"נ אתי לאשמועינן דהוי מיעוט דלא שכיח ול"צ לברורי. לכאורה י"ל דלפי פי' הר"ן לא מוכח דאף במקשה לא חיישינן ור"ן בעצמו בפירושו לאלפסי כתב פשיטות דאפי' במקשה ל"ח:

וצ"ל דר"ן קיימא סברא דנפשי' דקושי לידה אינה בכלל שם ריעותא ללענין לענין חשש ר"א דהקושי אינו מורה על דוחק ביה"ר דאף באפס דוחק כלל תרבינה הסיבות בהחלש כח הדוחה ליציאת הולד וכדומה:

אמנם א"כ היכי שמוצאין הריעותא בולד עצמו המורה שנדחק הולד ביציאתו ושמא בדחיקא זו נתרסק בריסוק המטריף אינו ראי' לפי פירש הר"ן שגם בכה"ג יהיה הולד מותר תוך מעל"ע דהא הריעותא לפנינו:

ונ"ל לפי המבואר וידוע שהולד מיד אחר הלידה ליכא ריעותא כלל במה שאינו הולך רק אם כבר עברו איזה שעות ועכ"ז אינה ננערה להליכה מחזיק הריעותא ואי' בחולין דף ט' גופא אמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע במה נטרפה ונימא נשחטה הותרה הא קמ"ל אע"ג דאתייליד בה ריעותא ויש מחלוקת הפוסקים בזה היכא דאתיליד ריעותא בחיי הבהמה יש סוברים כיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת שאינה זבוחה חוששין לריעותא דטרפות הנראה בעוד לא יצאת מחזקת איסור דאינה זביחה:

אמנם בדברי התוס' מס' יבמות דף למ"ד ד"ה אשה זו בחזקת היתר עומדת כו' מוכח דאף ריעותא דחיים לא חיישינן כי ז"ל שם אע"ג דאמרינן בספק דרוסה או בישב לה קוץ בושט דטרפה דהתם הטעם משום דשכיחא ומוכחא מילתא לאסור טפי מלהתירא אבל בשאר ספק אע"ג דאתיליד ריעותא מחיים מוקמינן אחזקה עכ"ל והתוס' אזלו לשיטתייהו דסברו דחזקת אמ"ה או איסור א"ז כיון דאית לי' תקנה בשחיטה אינה בכלל שם חזקת איסור ואדרבה מקרי שם חזקת היתר שבהמה עומדת להיות מותר ע"י שחיטה דדמי לאשה שאף בעודה תחת בעלה אמרינן שאשה זו בחזקת היתר עומדת כשיגרשנה או ימות בעלה וע"כ לא מקרי חזקת איסור לענין ספק הנולד בה אחר כך בגירושין של צרתה ועיי"ש תורף הדברים מבואר בתשובת מהר"ם לובלין המובא בש"ך יו"ד סי' נ':

אמנם לכאורה ליכא הוכחה מזה לשיטת התוס' כ"א בריעותא דאתי לאסורה מעת הריעותא כגון בדריסה דלעולא דשכיח יותר לאסורא הוי אמרינן דאוקמי בחזקת כשרות שהיה בה בוודאי קודם שנולד ריעותא זו אבל בריעותא דיש לחוש מחמתה שנטרפה הבהמה בריעותא זו מעת הלידה אפשר לומר דגם התוס' מודים דחוששין לריעותא כזו המסתפקת לנו דלמא לא היה להבהמה שום חזקת כשרות דנטרפה תיכף ביום הולדה בריסוק. ונראה דבכה"ג נמי מתלי תלי בדעת הט"ז ביו"ד סי' י"ח סק"י דשם איתא שחט בסכין ונאבד קודם הבדיקה ואח"כ נמצא והוא פגום שחיטתו כשרה הואיל ויצא בהיתר וכתב הט"ז בזה מתורץ מה שיש להקשות מסעיף ט"ו שכתב אבל מספק אין תולין כו' וכאן אנו מקילין מספק וכן מסעיף י"ו שפסק דוקא בדק הסכין אחר שחיטה אמרינן שיבר בה עצמות וכאן אמרינן אפילו לא בדקה אחר שחיטה ובאמת הכל ניחא דוודאי בכל התורה הולכין אחר החזקה אלא א"כ הדבר לפנינו לבדקו לא סמכינן אחזקה כמ"ש המרדכי כו' וכן הוא כאן בסכין דכל שהוא לפנינו לבדקו אנו מחוייבין לבדקו וכ"כ הר"ן כו' ע"כ כל שלא בדקו אזלי ליה חזקת סכין שהיה יפה בשעת שחיטה שבדקו קודם מ"מ חייב עכשיו לבדקו שנית. ומש"ה בדין ט"ו וט"ז שלא נאבד הסכין ממילא חייב לבדקו וכל שלא בדקו אין לו חזקה טובה ולא הי' לו שעת הכושר שום פעם עדיין אלו בא לשאול קודם שנולד ספק זה של עכשיו שנמצא פגום לא היינו מורים להיתר ואין כאן שום זמן להיתר ע"כ יש להחמיר מס' כאלו אין כאן חזקה משא"כ כאן שנאבד הסכין שהיה לו חזקה אז ואלו בא אותו פעם לשאול היינו מורים לו היתר נמצא שהיה זמן להיתר ע"כ אמרי' דאף בנמצא אח"כ והוא פגום כיון שאפשר שנפגם אחר השחיטה וכבר הי' היתר אלו בא לשאול. אין הספק אוסרו אחר כך ונמצא הכל על נכון עד כאן לשון הט"ז:

ולפי"ז מוכח אפילו אם יש לתלות לחוש מחמת הריעותא למפרע נמי מוקמינן אחזקה שהיה קודם שנודע הריעותא כמו בסכין:

היוצא מזה אם יש חזקת היתר אפי' אתיליד ריעותא מחיים לא אסרינן ואוקמינין אחזקה וה"ה כאן בריסוק אברים אי אמרינן דצריך להמתין אחר לידה אפי' אין בה ריעותא עדיין כנ"ל אלא מחמת כל היכא דאיכא לברורי צריך להמתין א"כ אין לה זמן להיתר ואין לה חזקה וכשנולד בה הריעותא אחר שעות שאינה ננערה לעמוד טרפה משום ספק ר"א עד שתשהה מעל"ע והטעם משום דלא הי' לה חזקה מעולם אבל אי אמרינן דא"צ להמתין דמחזיקינן בעוד שלא נראית הריעותא דביה"ר אין בו משום ריסוק אברים א"כ יש חזקת כשרות מיד אחר לידה דאז עדיין לא נראית הריעותא ושוב לא איכפת לן אם יהיה נתגלה ריעותא אח"כ דכבר היה לה חזקת היתר ועדיף מדין סכין שנאבד דאף כשנמצא אח"כ והוא פגום ל"ל בה כיון דכבר יצא בחזקת היתר נמצא הא בהא תליא אם היה הדין דצריך להמתין מפני חשש ר"א ליכא כלל חזקת היתר אבל לפי דברי ר"נ דא"צ להמתין מפני חשש ר"א משום דבסתם אין ביה"ר מרסק ממילא מיד כשנולד הולד מחזיקים בחזקת כשרות ע"כ אף אם נתגלה אחר איזה שעות שאינה עומדת וזה הוי כריעותא מ"מ מעמידין את הולד בחזקת שהחזיקו בו קודם שנתגלה הריעותא דהא אם היה שואל בא לשאול תיכף אחר הלידה מיד אם ישחטנה או לא היינו מתירין לו לשחטו וכיון שיצא בחזקת היתר אינו יוצא מאותו חזקה אף בדאתיליד בו הריעותא כמו שמסביר הט"ז בסכין שנאבד ואח"כ נמצא פגום ואף שהריעותא עתה לפנינו מ"מ כיון שאם היה שואל בא לשאול קודם מציאת הסכין היינו מורים לו ששחיטה כשרה וכנ"ל ע"כ א"ש דאף לפירוש הר"ן בדברי ר"נ יש לפסוק גם בנמצא הריעותא אחרי איזה שעות אחר הלידה ל"ל בה כיון דכבר קדם החזקת כשרות אך כ"ז בכלו לו חדשיו שפיר י"ל דמיד בשעת הלידה יש להולד חזקת היתר לשחטה תיכף ולאכלה אבל אם עדיין לא כלו לו חדשיו שעומר מלידתו עד תום ז' ימים בספק נפל א"כ לא שייך לומר כלל חזקת היתר באותו ולד כ"ז שלא יצא מספק נפל וא"כ אם בתוך ז' ימים בעוד לא הוחזק לכשרותו ונולד הריעותא דחשש ר"א כי אינה עומדת שפיר יש לחוש מחמת ריעותא זו לר"א כיון שאין שייך באותו ולד לומר שהיה לו חזקת היתר קודם מציאת הריעותא האף לפ"ד התוס' אף בריעותא מחיים לא חיישינן ז"א אלא משום דאיסור הראשון הוא מחמת איסור אמ"ה או א"ז שאינה בגדר חזקת איסור דהא לאיסור זה יש היתר בשחיטה ואדרבא נהפך הוא דמקרי חזקת היתר עי"ז ודמי לא"א דאף בעודה תחת בעלה אמרינן בה דאשה זו בחזקת היתר עומדת משא"כ כשהספק איסור היה מחמת ספק נפלים שאם הוא נפל לא הגיע לחזקת היתר כלל ע"כ כשנצמח הריעותא לספוקי בי' על חשש ר"א הוי עכ"פ כמציאת הריעותא בעוד שלא היה להולד שום חזקת היתר דהא היה בספק איסור מחמת ס' נפלים והשתא דאתינן להכא מיושב ק' הט"ז על הרש"ל דרש"ל תירץ שפיר דרא"ש איירי בלא כלו לו חדשיו. וא"כ אין לו חזקה עד ח' ימים ואיכא ריעותא דאינה הולך קודם החזקה ושפיר יש לאסור מצד הריעותא ע"כ צריך הפריס דלא יהיה הריעותא. אבל ר"נ איירי דכלו לו חדשיו שעומד תיכף אחר לידתו להיות ניתר בשחיטה ולאכילה והיה להולד חזקת כשרות מש"ה אף אם אחרי איזה שעות נראה הריעותא שלא הפריס ל"ל בה כנ"ל דהוי כמציאות הריעותא אחר היתר חזקת גמור ומה שכתב הרא"ש כדאי' בפרק א"ט קאי על סוף דבריו שהפריס צריך להוציא מס' ריסוק ומה שמקשים עוד על הרש"ל דהא צריך להשהות ז' ימים הרי שעבר מעל"ע הוי כעמדה י"ל דלק"מ דהא אף בשהיית מעל"ע צריך בדיקה וא"כ אם לא עמד הנפל יחשב מחמת זה לריעותא לחוש שמא נתרסק בביהר"ח ואף בשהיות מעל"ע הי' צריכים לבדוק משא"כ כשהפריס לא הוי ריעותא כלל אין חוששין עוד שמא נתרסק בביהר"ת ואף בדיקה א"צ. דהא דעמדה צריכה בדיקה ז"א אלא בנפילה אבל בנולדה כדרכה אין התחלת צד חשש ריסוק ביהר"ח כ"א כשנראה הריעותא דאינה עומדת וכשאותה ריעותא היה בהולד שעדיין לא היה בו שום חזקת היתר וכנ"ל דהיינו בוולד שלא כלו לו חדשיו ואין היתר לשחיטתו כ"א בשהיות ז' ימים ואף שאח"ז נתגלה למפרע שלא היה נפל מ"מ כיון שהיתר זה לא מתברר עד עתה הוי חזקה דלמפרע חזקה שלא נתברר דל"מ חזקה כמו שכתבו התוס' והרא"ש בחולין דאף דפרה אדומה הי' בת ב' שנים וטרפה אינה חי' מ"מ אי לא הוי אזלינן בתר רובא היינו צריכים לחוש דלמא טרפה היא ולא היה מועיל מה שנתגלה עתה שלא נולדה טרפה דחזקה שלא נתבררה לא מקרי חזקה. ובדרך זה י"ל ג"כ דברי הרמב"ם דבביצה דף ל"ד ע"א תנן התם דרסה או שטרפה בכותל או שרצתה בהמה מפרכסת ושהתה מעל"ע ושחטה כשרה אמר ר"א בר ינאי משום ראב"א צריכה בדיקה בעי מיני' ר' ירמי' מר' זירא מהו לשוחטה ביום טוב מי מחזיקינן ריעותא ביום טוב או לא וכתב הר"ן ולא איפשטא אבעיא הלכך מסתברא דנקטינן בה לחומרא דהוי לה ספיקא דאורייתא אבל ברמב"ם פ"ד מהל' יום טוב ה"ד כתב בזה"ל בהמת חולין שנפלה מן הגג ועמדה ושהתה מעל"ע וה"ה צריכה בדיקה שוחטים אותה ביום טוב ותבדק אפשר שתמצא כשרה ותאכל עכ"ל ואי' שם במ"מ שגם הרשב"א מסכים לזה ומקשה בשא"ר סימן ס"ד דלמה הקילו הרמב"ם והרשב"א הא כיון דלא איפשטא אבעי' הו"ל ספיקא דאורייתא לפירש הר"ן ומתרץ דבדיקה זו אחר מעל"ע אינה אלא מדרבנן והר"ן הוא שסובר דבדיקה היא מדאורייתא וע"כ החמיר יעויי"ש באריכות דברי הש"אר שמחליט להלכה גמורה שדעת הרמב"ם והרשב"א דבדיקה זו אינו אלא חומרא דרבנן. דבריו אלה המה תמוהים וכתבתי עה"ג בזה"ל דברים אלו לא יתכן לומר רק לשיטת רש"י והרא"ה בבד"ה שלדעתם טריפת הנפילה שמחשש פירוק באברים וזה אינו ניכר כלל רק דקים להו לחז"ל דאם נתפרקו אין יכולין לחיות מעל"ע ואם שהתה מעל"ע יצאה מחשש ריסוק דהיינו פירוק אברים ומה שצריכה גם אחר מעל"ע בדיקה הוא מפני חשש שאר טרפות מ"ל דבדיקה זו אינה אלא מדרבנן והלמ"מ שנאמרה דנפילה בבהמה או בעוף בגוונא דמשכחת בה דרסה או טרפה בכותל היו רק מפני חשש ריסוק דהיינו פירוק אברים ועל הבדיקה לאחר מעל"ע א"ל שאינה אלא מדרבנן אבל לשיטת הרמב"ם והרשב"א בת"ה הארוך דשהייה מעל"ע הוא רק כדי שיהיה אפשר להכיר בהריסוק ויהיה אפשר בבדיקה וכ"ז שלא נתברר ע"י בדיקה שלא נתרסק מטריפין אותה מצד הלמ"מ דנפולה אסורה עד שיהיה היכר ע"י בדיקה שלא נתרסקו א' מאבריה הרי דכל הכשר טרפות נפילה מדאורייתא אינו אלא ע"י בדיקה וע"כ אם לא עמדה וגם שהתה מעל"ע ונשחטה טרפה משום שנפלה וכן בעוף מפני שדרסה וטרפה בכותל שהר"ן והרשב"א כ' להדיא דדין דרוסה בעוף בכותל הוא ממש כדין נפולה בבהמה דטרפות דנפילה הלמ"מ בבהמה ובעוף לכ"א לפי דרכו בהמה מתרסקת בנפילה ממקום גבוה י"ט ועוף נתרסקה בדריסה וטריפה בכותל או שרצתה בהמה וכן נשמע מל' הרמב"ם מהל' שחיטה ובלא"ה הרי הרמב"ם בהל' יו"ט הנ"ל כתב להדיא בהמה שנפלה מן הגג ומה שמתרץ הפר"ח דהיכא שיכול להיות שתמצא כשרה הוי עכ"פ שחיטה כצורך קצת ושייך לומר מתוך שהותרה לצורך ולכן הקילו בהך אבעי' דר' ירמיה אף דלא איפשטא תירץ זה אינו נכון לומר רק כשיטת הרשב"א אבל עדיין קשה על הרמב"ם שמדבריו פ"א מהל' יו"ט נראה שסובר להלכה דל"א מתוך כ"א במלאכת הוצאה והבערה עיי"ש במ"מ ובספרי האחרונים:

ונ"ל לתרץ דברי הרמב"ם לשיטתיה דידוע שדעת הרמב"ם דכל ספיקא דאסורה מדאורייתא לקולא לכאורה קשה הא מדנמסר הלמ"מ טרפות דנפולה נשמע דספק טרפות לחומרא דכל הנפולה אינו אלא ספק שמא נתרסק וכדמשמע מל' הרמב"ם שכתב בנפילה חוששין שמא נתרסקה וברש"י מס' זבחים דף ע"ד ע"ב איתא להדיא דנפולה הוא ס' טרפה וכן הגירסא לפנינו בטוי"ד ומה דאמרינן בכמה דוכתא כל היכא דאיכא לברורי מבררינן כבר העלו האחרונים דז"א אלא מד"ר וע"כ היכא שצריכים טרחא יתירה לבדוק א"צ לברר והיא הטעם שא"צ לבדוק אחר הי"ח טרפות. ואין להמציא שדעת הרמב"ם דרק היכא דאיכא רובא להיתירא הוא שא"צ מדאורייתא לברורי מחמת חשש המיעוט אבל בספק השקול גם מדאורייתא צריכים לברר דאף אם נאמר כן מ"מ לא היה לאסור היכי דנשחטה הנפולה תוך מעל"ע ותו ליכא לברורי ומה שעבר ושחט אינו אלא כמבטל הבדיקה שבידו לעשות וכיון דעתה תו ליכא לברורי הוי ס' השקול בטרפות אותו הבהמה ומדאורייתא ספק לקולא:

וליישב זה כדברי הט"א באבני מלואים למס' חגיגה ד"ד ופר"מ סי' ק"י בכללי הספקות במה שכתב ליישב ק' הרשב"א והר"ן על הרמב"ם מסוגיא מנ"ל דאזלינן בתר רובא דנשמע משם דלולי דאזלינן בתר רובא הוי אסרינן מספיקא והעלו דהרמב"ם סובר דהיכא שנולד הריעותא דטרפה בחיי הבהמה ספיקו להחמיר דהוי כס' במקום חזקה דמחזיקינן מאיסור לאיסור דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת רק בכל סתם בהמות לא הוי כספק טרפות מחיי הבהמה לפי דאזלינן בתר רובא וע"כ כל סתם בהמה שנשחטה אמרינן נשחטה הותרה כמו שמסביר רש"י מס' ביצה דף כ"ה אבל אי הוי אמרינן דלא אזלינן בתר רובא הי' צריכים לאסור כל הבהמות מס' טרפה כיון דהספק הוא תיכף בשעת לידת הבהמה דאז עדיין הוא בחזקת איסור דאמ"ה או שא"ז א"כ ל"ק דנפלה אסורה מדאורייתא דהא בנפילה אתיליד הספק בחיותה דבהמה וכן חוק התורה דאף היכא שאין חזקת דאיסורא לענין עצמות איסור שאנו דנין בספיקו רק חזקה של איסור אחר שאם בעוד לא סרה אותו איסור וודאי נולד ספק איסור אחר ספיקו לחומרא ומחזיקינן מאיסור לאיסור ונ"ל פשוט דלא יתכן לומר כן רק לענין ספק באכילת בשר אותה הבהמה דכיון שנולד ספק באכילתה בעוד לא הותרה מאיסור אחר שיש ע"י מניעת אכילת הבשר האף שאין שום מקום לומר בחזקה דאיסור אחר תהיה כמברר את הספק לאיסור מ"מ כן שורת הדין אף שהס' בעצמותו הוא בשיקולי שוה אסרינן לה מספיקא. ומובן מאליו שאם באנו לדון לענין חשש איסור מלאכה ביום טוב שלא לצורך דהיינו בספק טרפה דחשש איסור מלאכ' ביו"ט בשחיטת בהמה שיש בה ס' טרפה דלענין איסור מלאכה בשחוטה לא היה מועיל בבהמה זו חזקת איסור שלא לשחטה דחזקת איסור אמ"ה ושא"ז הוא רק על האכילה עד שתשחוט שורת הדין נותן שיהא ספק זה לקולא מדאורייתא לדעת הרמב"ם ז"ל דכל ספק דאורייתא לקולא וממילא מובן שאף אם היה נפשט האבעיא דר' ירמיה שיהיה אסור לשחוט בהמה ביום טוב שצריכה בדיקה לא הי' אסור בשחיטה רק מדר' וכיון שעכ"פ ליכא חשש איסור דאורייתא לענין מלאכת יו"ט והאבעיא דר' ירמיה לא הי' רק דלמא מדר' אסור לשחוט בכה"ג כמו בכל ספיקא דאורייתא שאסרו רבנן ע"כ כיון דלא נפשטה האבעיא מקרי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא ובזה א"ש פסק הרמב"ם לשיטתיה שמותר לשחוט ביום טוב נפולה ויש להסביר בשיטת הרמב"ם עוד במה דאבעיא לר' ירמיה אי מחזיקינן לריעותא ביום טוב אין פירושו כפירש"י מפני חומר יום טוב אלא הכוונה להיפך שהיה ר' ירמי' מסופק דדלמא מחמת שמחת יום טוב לא החמירו בו חכמים לאוקמא אדינא דספק דאורייתא לקולא כי כן מצינו שהקילו חכמים באיסורי דרבנן מפני שמחת יום טוב יען כי תירץ זה א"א לומר בשיטת הרשב"א שהוא מהחולקי' על הרמב"ם שסובר ספיקא דאורייתא לחומרא דאורייתא ומה שמתרץ הפר"ח הנ"ל אינו מובן לכאורה דאם בכה"ג מקרי צורך קצת למה בעי ר' ירמי' אם מותר לשחטו ביו"ט הא היכא שיש צורך קצת בוודאי מותר ואף אד"ר ליכא ואם הך סברא גופא אם בכה"ג ששוחט מצד הס' שמא יהיה ראויה לו מקרי צורך קצת או לא קמבעיא לר' ירמיה אכתי קשה לרשב"א למה מיקל באבעי' דלא איפשטא כי האי דלמא אינו בכלל צורך קצת כלל ואסור מדאורייתא לשחוט דהוי לי' ספיקא דאורייתא:

ונ"ל להמציא דבר חדש דהנה פשוט דבאופין מיום טוב לחול לרב חסדא דל"ל הואיל ולוקה מ"מ אם נזדמנו אורחים ונאכל אותו פת ביו"ט הלא נתגלה למפרע שעשה במלאכה זו צורך יום טוב ולא עבר האופה על איסור מלאכת יו"ט שלא לצורך ודמי למכניס ידו להוציא בשר חזיר והעלה בשר כשר וגדולה מזו מבואר במנחות דס"ד בפורש מצודה בשבת להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פוטר רבה משום דאזלינן בתר מעשה וכן פסק הרמב"ם ואף לרבא שסובר דאזלינן בתר מחשבתו ז"א אלא משום דצידת הדגים בעצמותו הוא מלאכה והוי כנגמר מחשבתי ומעשה באיסור אבל באופה מיו"ט לחול ונזדמנו אח"כ אורחים ושבה מלאכת האפייה שאפה להיות צורך יו"ט ליכא כאן מעשה של איסור גם רבא מודה דלא מחייבינן לי' משום מחשבתו שהיה לצורך חול ותורף סברא זו מובן מתוך דברי התוס' שם ועפי"ז אף אם היה פשטינן דעשיית מלאכה לצורך ביו"ט ע"ד שמא יהיה מותר לאכלו ביו"ט ל"מ צורך קצת ולא הותר במתוך מ"מ אם עבר אדם ועשה כן ונמצא כשרה ואכל ממנו ביו"ט נתגלה הדבר למפרע שלא עבר על איסור מלאכה ביום טוב דהא הגיע על ידו צורך גמור באכילתו ממנה ביו"ט:

מעתה י"ל כיון דלא איפשטא אבעיא לר' ירמיה יש להתיר מטעם ס"ס דלמא ליכא איסור כלל במלאכה זו כיון שיש בה בשעת עשיית מלאכה ס' צורך יו"ט הוי כעשייתו צורך קצת שאף אם תמצא טרפה מ"מ כיון דבשעת מלאכת השחיטה הי' בספק ומחמתו הי' בכלל צורך קצת הותר לגמרי במתוך שהותרה לצורך ולא איכפת לן שימצא אח"כ טרפה ואת"ל דל"מ בכה"ג לצורך קצת דכשימצא טרפה תבורר למפרע שעשה מלאכה שלא לצורך עכ"ז לעומתו יש כאן ספק דלמא ימצא כשרה ותאכל הוי ס"ס גמור ומתהפך ור"נ דמסיק לחומרא לאסור מספק י"ל שסובר כשיטת הרמב"ם דאיבעיא דלא איפשטא ויש עוד חד ספק ל"מ ס"ס ומחלוקת שבזה מבואר באריכות בס' מנחת יעקב כלל א' בכלל ספיקות ואני הרחבתי בזה בגליון ספר דגול מרבבה על הא"ע סי' קנ"ד גם מהדורא בתרא סי' ס"ד מביא מחלוקת קדמונים בזה ולפמ"ש א"ש מה שהשמיט האלפסי האבעיא זו דר' ירמיה די"ל שדעתו כדעת הרשב"א וכיון דלא איפשטא איבעיא מצרפינן גם הספק דדלמא תמצא כשרה ותאכל והוי ס"ס ומותר:

אמנם בשיטת הרא"ש לפמ"ש בקונטרס הקדום לפי פי' הד"מ שאיסור שחיטת עגל הנולד ביו"ט עד שיפרוס הוא מטעם דחיישינן שמא ימצא ריעותא ותהיה אסורה ע"כ צ"ל שסובר דעשיית מלאכה לצורך ס' אוכל נפש בוודאי אין עליו שם צורך קצת כלל דאם ספיקא מספקא ליה בזה הלא יכול להתיר שחיטת העגל מטעם ס"ס דלמא מותר לשחוט מטעם מתוך ודלמא לא ימצא כלל ריעותא ולשיטתיה א"א לומר שסובר דאבעיא דלא איפשטא לא מצרפין לס"ס הא דעת הסוברים כן טעמייהו דכל ס' איבעיא מקרי ס' חסרון ידיעה ולדידהו גם ספיקא דרבנן מצד איבעיא דלא איפשטא אסור ומדברי האלפסי ורא"ש מס' שבת דף ס"ה ע"ב גבי פורפת על האבן מבואר דאף איבעיא דעלתה בתיקו אמרינן ספיקא דרבנן לקולא. אמנם יש להקל לדעת המנחת יעקב בתיקו יותר מסתם איבעיא דלא איפשטא דתיקו אינו בגדר ספק חסרון ידיעה כיון שאין ביד שום אדם לפשטו עד ביאת התשבי:

תוכן העניינים

ברוך טעם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה