ברוך טעם· רבי ברוך תאומים-פרנקל
שער ג · דין ז
חילוק מלאכות ביום טוב
דיו ז' חילוק מלאכות ביום טוב הדבר תלוי בפלוגתא דתנאי
למ"ד בשבת ילפינן מאחת מהנה לא שייך זה ביו"ט דביו"ט אינו רק חיוב מלקות ולא שייך קרא דחטאת לגבי יו"ט ולמ"ד דילפינן מלא תבערו דלחלק יוצאת א"כ שבת ויו"ט שוים דלענין איסור מלאכה הוקש יו"ט לשבת וראי' לזה מדברי רש"י מס' ביצה דף י"ב ע"ב ד"ה משום הבערה שהוא אב מלאכה לעצמה וקסבר יש חילוק מלאכות ליו"ט ללקות שתים כו'. ע"כ כוונת רש"י בזה כלומר דהאי תנא דברייתא סובר חילוק מלאכות ביו"ט וי"ל דזה תלוי בפלוגתא אחרת למ"ד ילפינן חילוק מלאכות מאחת מהנה דכתיב גבי חטאת בוודאי ליכא למילף מיניה שהחילוק מלאכות ביו"ט שחילק בהם ללקות אבל למ"ד דילפינן ח"מ מלא תבערו י"ל דלמידין ח"מ גם ביו"ט מהקישא דיו"ט לשבת וכמ"ש כאן הריטב"א בחי' וכן הוא סברת המקשן ולילקי נהי משום זורע הרי שי"ל דין זה תלוי בפלוגתא דתנאי וכן משמע נמי מדברי הגמ' מס' מכות דף כ"א אמר רב עולא לרב נחמן ולילקי נמי משום זרע ומובא בשעה"מ מהלכות שמיטה ויובלים ה"א בשם חי' הרמב"ן מס' מכות אמרינן דיש חורש כו' והקשה לפי מה דפסקינן התם דמחפה את הזרעים חייב משום זורע וז"ל ואי קשיא לך לחייב נ' משום חורש בשביעית איכא למימר דאין חילוק מלאכות בשביעת כשם שאין חילוק מלאכות ביו"ט וא"ד בריש מס' מועד קטן דחורש בשביעית אינו לוקה עכ"ל והנה לכאורה משמע מדברי הר"י מס' ביצה דף י"ב פוק תנא לברא הבערה ובשול אינה משנה יעויי"ש שסובר שיש חילוק מלאכות ביו"ט דאל"כ למה אמר והיא משנה ב"ש היא הא אפי' לב"ש צ"ל דהבערה אינה משנה כקושי' הגמ' כאן הבערה לא לחייב דהא מחייב לי' משום בישול והרי הר"י סובר הכי דמחפה בכלאים חייב משום זורע ונשאר קשה לדידן ולילקי נמי משום זורע ביו"ט ואף אם נדחוק לומר בוישוב ק' זו דר"י סובר דבאמת מחייב תנא דמתני' גם משום זורע ביו"ט והוי ב' משום יו"ט ומוקדשין לא חשיב אלא חדא אכתי לפמ"ש התוס' מס' מע"ק דף ג' ד"ה ר"א למסקנא שם אפשר דר"י סובר דחורש בשביעית לוקה א"כ כיון דיש ח"מ איכא לחייב גם משום שביעית שתים משום חורש ומשום זורע דכשם שיש ח"מ ביו"ט כך יש חילוק מלאכות בשביעית ואיכא לחייב בגוונא דמתני' ט' מלקות ב' משום יו"ט ב' משום שביעית ומשום כלאי בהמה וכלאי זרעים ומשום כהן ונזיר ומשום מוקדשין א' הרי בכלים תשעה וביותר יש לחזק קושיא זו דלפי דמסיק הגמ' מס' מע"ק דף הנ"ל לא דכ"ע ל"ל דרבי אבין אמ"ר אלעאי מ"ד לוקה שפיר מ"ד אינו לוקה אמר לך מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למה הלכתא כתבינהו רחמנא למימר דהני תולדות הוא דמחייב על תולדות אחריני לא מחייב ואי' שם בחידושי ריטב"א בזה"ל דבהני תולדות כו' לא גרס רש"י ז"ל תולדות וטעמא משום דכתיבי אבות נינהו ונ"ל דשפיר גרס ליה ומשום דשבת הוי תולדות קאמר הכי והכי פירש"י בהני תולדות דמחייב הכא משום דעבידניהו אבות הא באחריני לא דאתולדה לא מחייב ע"כ. היוצא מזה דלפי האמת גם זמירה ובצירה המה אבות בשביעית כיון דכתיבי בהדיא וכן נשמע מדברי רש"י מס' שבת דף ס"ח ע"א ד"ה אית בי' אבות כו' יעויי"ש וא"כ למ"ד יש ח"מ בשביעית הזורע והזומר או הקוצר והבוצר בשביעית חייב שתים כיון שעבר אשתי אבות מלאכות מה שא"כ אי לא הוי כתיבה זמירה ובצירה בקרא בהדיא והיה עליהן רק שם תולדות לא הי' אפשר לחייב עליה בפ"ע כשנעשו אבות שלהן דהא אתולדות במקום אב גם בשבת לא מחייבינן דל"ע ח"מ באב ותולדה דידיה ולפי זה קשה מנ"ל למעט בשביעית מתולדות ואי מדפרט הכתוב זמירה ובצירה הא פשוט לומר דלהחשבינן לאבות פורטן הכתוב ונ"מ לחייב עליהן בפ"ע אף כשנעשו עם הזריעה והקצירה וכיון שכן אין למעט חרישה בשביעית ממלקות וא"כ אי' סובר ר"י דיש ח"מ ביו"ט יש לפשוט דר"י הוא דסובר חורש בשביעית לוקה דהא כיון דיש ח"מ ביו"ט ויש ח"מ בשביעית כנשמע מדברי הרמב"ן הנ"ל והשוום בזה להדדי וע"כ טעמי' דהא גם שביעית אתקש לשבת כדאי' במס' מע"ק וכיון שכן לא משמע למעט תולדות בשביעית מדפרט הכתוב זמירה ובצירה דהא מצריך צריכי להחשיבן אבות לחייב עליהן בפ"ע אף כשנעשו עם הזריעה והקצירה וכיון שר"י סובר חורש בשביעית לוקה ונשאר קושייתו הראשונה וגבי יש חורש לחייב ט' גם ק' האיך ס"ד דגמ' שם במע"ק דר"י סובר חורש בשביעית אינו לוקה הא לפי המסקנא דכ"ע ל"ל דר' אבין יש הוכחה דר"י מחייב חורש בשביעית. אמנם אי נימא דח"מ ביו"ט תליא בפלוגתת דתנאי א"כ י"ל דר"י סובר דאין ח"מ ביו"ט כ"כ אין ח"מ בשביעית וכסתם מתני' דהכא ולא מחייב ביש חורש רק א' משום יו"ט וא' משום שביעית ועכ"ז לא הוי מצי דחי מטעם זה להתנא דתני קמי הברייתא המבשל גיה"נ דהבערה ובישול לא משנה היא דהוי מצי למימר דתנא דהך ברייתא דסובר דילפינן ח"מ מלא תבערו דהבערה לחלק יצאת ויש גם ביו"ט ח"מ דמקשינן יו"ט לשבת לכך מדייק רש"י שם בלשונו מסכת ביצה משום הבערה שהוא אב מלאכה דלמ"ד הבערה ללאו יצאה אינו על הבערה שם אב מלאכה כמבואר בפירש"י מס' פסחים דף ה' ע"ב ד"ה ש"מ מדקאמר שהוא אב מלאכה ס"ל כר"נ דהבערה לחלק יצאת. וביותר א"ש דלפי דברי התוס' מס' ביצה דף כ"ג ע"ב ד"ה ע"ג דמאן דמתיר נר של בטלה סובר הבערה ללאו יצאה והרי הר"י סובר בירו' כר"פ דמסכת ביצה דנר של בטלה מותר מדינא א"כ ע"כ סובר דהבערה ללאו יצאת ואינה מלאכה וצריכים ללמוד ח"מ מאחת מהנה לכך ליכא ח"מ בי"ט משא"כ להך תנא דמבטל גיה"נ דמחייב אהבערה דע"כ סובר הבערה לחלק יצאת יכולין לומר דגם לשיטתו גם בי"ט איכא ח"מ דלמידין י"ט משבת בהיקש וא"כ א"ש מה דאיתא בירושלמי מס' שבועות דר"י הוא שסובר דחורש בשביעית אינו לוקה אף אם ל"ל דר' אבין ויש הוכחה למעט חרישה מדפרט הכ' זמירה ובצירה. ודע שתוס' בד"ה חורש שור מקשי' לפי' הקונטרס שמפרש דחמיר לקי משום לאו דהזיד במעילה דבגמ' קאמר מידי דאיתא בשאלה לא קתני ומתרץ באהע"ז דס"ד דלא קתני מידי דאיתא בשאלה וליכא בחשבון משום הזיד במעילה הוי מ"ל דיש ח"מ ביו"ט ויש ביו"ט ג"כ משום זורע כן תורף דבריו ולפי דברי הנ"ל יש לכאורה לדחות תירץ זה דאי ס"ד דיש ח"מ ביו"ט הוי גם בשביעית ח"מ וא"כ נוסף מלקות א' דגם משום שביעית חייב שתים על חרישה ועל זריעה וא"ל דהוי אמרינ' דתנא דמתני' סובר שליכא מלקות על חרישה בשביעית וליכא מלקות בשביעית אלא משום זריעה דהא לפמ"ש אם יש ח"מ בשביעית ליכא למוד למעט מלקות על חרישה בשביעית ולוקין גם על החרישה:
כל דבריו הראשונים מיוסדם לפי המסקנא שם במסכת מ"ק
אמנם לפי גירסת רש"י לא דכ"ע ל"ל דר' אבין דלהך מסקנא ליכא למעוטי מלקות בחרישה רק מדפרע קרא זמירה ובצירה רה ולימוד ז"א אלא אי אמרינן אין ח"מ בשביעית אבל לר' אבין דסובר דשביעית הוי רק כלל ופרט ובלא"ה ליכא לחייב מלקות אחרישה א"כ אש תירוצא של הא"ע די"ל דלס"ד דמידי דאיתא בשאלה לא קתני לא הוי מצי הגמ' להקשות והרי חמור דהול"ל דבאמת אין בחשבון מלקות דמעילה אלא דיש ח"מ ליו"ט ויש ב' משום מלאכות והא דאין לוקין גם משום חרישה בשביעית הטעם משום דהוי רק כלל ופרט בשביעית וכדר' אבין וממעט חרישה בשביעית דאין בכלל אלא מה שבפרט ועפי"ז י"ל מה שיש להקשות לפ"ד הא"ע הנ"ל לתי' פירש"י דמפרש דחמור היינו חמור בדה"ב ומשום מעילה עדיין קשה מאי קושיא ולילקי נמי משום זורע ביו"ט דלמא באמת החיוב משום זורע ולא איירי כלל במתני' בחמיר בדה"ב ואף דחשיב התנא גם מידי דאיתא בשאלה מ"מ לא חשיב גם מעילה בד"ה משום דלמעילה צריכים שיעור ש"פ וכמ"ש התוס' במס' פסחים דף מ"ג בד"ה ומוקדשין לשיטתי' דמטעם זה לא חשיב התנא מעילה דבה"ב וא"ל בשיטת רש"י כיון דתני במתני' מוקדשין לשון רבים ע"כ צ"ל דנחית התנא למיחשב גם חמור בדה"ב זה א"א לומר לפי תירוצו של הא"ע דאם הלשון והן מוקדשין מכריח לפרש כפירש"י דבמוקדשין כלול הקדש דחמור בדה"ב שאר קושית התוס' דלס"ד דלא תני מידי דאי' בשאלה למה חשיב חמור בדה"ב:
אמנם לפימ"ש י"ל דעולא ור"נ ורבה שפלפלו בק' זו ולחייב נמי משום זורע אינם סוברים כר' אבין דשביעית אינו אלא כלל ופרט אלא ס"ל שהיא כלל ופרט וכלל וליכא למעוטא לחרישה בשביעית ממלקות רק מדפרט הכ' בשביעית זמירה ובצירה וז"א אלא לפי האמת דמסקינן דאין ח"מ ליו"ט אבל אי הוי אמרינן דיש ח"מ ליו"ט ומתחייב באמת שתים משום יו"ט היה למחייב גם משום שביעית שתים והא דלא הקשה משביעית ששנוים ראשונים במתניתין דלילקי נמי משום זורע בשביעית י"ל משום דהמ"ל דבאמת נחשב שביעית לשתם ולא מיירי מתני' בחמור בדה"ב כיון דלמעילה צריכים שיעור לא חשיב ליה לכך הוצרכו להקשות ולילקי נמי משום זורע ביו"ט השנוי' במתני' אחר ובשביעית וכיון דאתיא להכא א"צ לכל דברי הא"ע בתירוצו וי"ל בקיצור דר' ינאי שהוא מתרץ לר' זעירא מידי דאיתא בשאלה לא תני סובר כר' אבין וליכא מלקות בחרישה בשביעית א"כ י"ל דתנא דמתני' לא חשיב כלל חמור בדה"ב ויו"ט חשיב דיש ח"מ ליו"ט ואין הכרח דידיה דהתנא חשיב מידי דאיתא בשאלה רק מדתניא נזיר ולפ"ד יש ליישב מה שתמי' לכאורה לפי דברי הירושלמי בשם ר"י שאמר נר בטלה ביו"ט לא תשרי ולא תאסר ולפי התוס' שהבאתי לעיל ע"כ סובר ר"י הבערה ללאו יצאה והא בכלל גדול במשנה אבות מלאכות נחשבת הבערה בין הל"ט אבות מלאכות ור"י סובר הלכה כסתם משנה אבל לפמ"ש י"ל דר"י אשכח סתמא אחריתא דמתני' דהכא ויש חורש מוכח דלדידי' דאין ח"מ ליו"ט ע"כ הטעם משום דח"מ לא אתיא מהנה אבל אי הוי ח"מ נלמד מלא תבערו היינו למדין יו"ט משבת דלכל מלאכות שבת ויו"ט שוין ולפי הנ"ל יש ליישב הגי' הישנה שמחק המפרש ומובא בחי' הריטב"א אהבערה לא לחייב דהא חזיא לצרכו, וכבר אחיובי' משום בשולי' דהא לכאורה אינו מובן מה מקשה אביי לרבה מה ברייתא דלמא סובר כב"ה דרק תנא דמתני' יש חורש סובר אין ח"מ ליו"ט אבל תנא דברייתא דמבשל גיד סובר דיש ח"מ דהא לפי מ"ש י"ל דדין אח"מ ליו"ט מתלי תלי בפלוגתא אי הבערה ללאו יצאה או לחלק וצ"ל דהא רבה בעצמו מתרץ במס' פסחים דף מ"ז אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ולא שייך הואיל וחזיא לצרכו א"כ לחייב תרתי משום מלאכת הבערה ומשום הכנה דמקרי אליבי' מלאכה כדאיתא במס' פסחים שם וצ"ל דרבה סובר דהך תנא דברייתא דמבשל גיד סובר דהבערה ללאו יצאה וליכא למחייבי' רק משום הכנה דמקרי מלאכה וכיון שכן דהך תנא סובר הבערה ללאו יצאה ואין למידן ח"מ רק מאחת מהנה א"כ שפיר קשה אמאי חייב תרתי הא אח"מ ליו"ט וא"ש הגירסא הנ"ל דע"ד ממ"נ הי' קושיית אביי לרבה ומיושב גם בזה במסכת פסחים דמתחלה אותיב אביי לרבה מברייתא דמבשל גיה"נ אהבערה לא לחייב דהא חזי לצורך ואחר שתירץ לו רבה דאפיק הבערה ועייל עצי מוקצה דחי' ליה דמוקצה ל"ד ועוד הוסיף להקשות לו והא את הוא דאמרת ח"מ לשבת ואח"מ ליו"ט ותמי' לכאורה דקושיא זו אח"מ ליו"ט הי' יכול להקשות לרבה מיד ואין לה שייכות למה שתירץ לו אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה אבל לפי הנ"ל א"ש דטרם דאסיק עייל עצי מוקצה לא הי' יכול להקשות לרבה הא את הוא דאמרת אח"מ ליו"ט דהמ"ל שלא אמר כן רק לתרץ משנה דיש חורש שהתנא ההוא סובר אח"מ ליו"ט ועכ"ז י"ל דהתנא דברייתא דהמבשל גיה"נ חולק וסובר דיח"מ גם ליו"ט ופלוגתייהו כפלוגתת התנאים אי הבערה ללאו יצאה או לחלק אבל אחרי שהשיב רבה לאביי אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ע"כ צ"ל דהתנא דברייתא סובר הבערה ללאו יצאה דאל"כ לחייב משום הבערה דלא משכחת לצורך ומשום הכנה דחשיבי מלאכה וכיון שע"כ צ"ל דהתנא סובר הבערה ללאו יצאה ממילא ע"כ סובר ג"כ דאין חילוק מלאכות ליו"ט דהא לרבה אי ילפינן ח"מ מאחת מהנה אח"מ ליום טוב:
אמנם יש לדחות דברי הנ"ל לפימ"ש כבר בגליון צל"ח על מש"כ בפסחי' דף מ"ז ד"ה המבשל גיד כו' בזה"ל ולכאורה נפלא כיון דמיירי בעצי מוקצה וליכא הואיל כמ"ש רש"י א"כ יתחייב שם דלחייב משום מוקצה ומשום הבערה ולפיע"ד כתבתי שהכנה בלא טורח מלאכה אין בכלל אזהרה רק כשהכנה נעשה ע"י טורח מלאכה כמו הכא שנעשה בהבערה חשיבא מלאכה וכעין סברא זו מצינו בתוס' מס' ביצה דף כ"ז מ"ב בד"ה ועל החלה יעויי"ש מש"כ אבל הכא אין כאן טורח מלאכה יעויי"ש וע"כ צ"ל דאל"כ יהיה לרבה בשבת ארבעים מלאכות או שסברת רבה שטורח מלאכת הבערה בעצי מוקצה הוא שנחשבת למלאכה מחמת הכנה וכיון שמחמת טורח מלאכת הבערה אתינן עלה הוי כמשם א' ול"ד לח"מ בהבערה ובישול וכדומה אמנם בלא"ה קשה דל"ל לרבה לומר ואזהרתו מהכא מהכא כו' תי"ל כיון שמיירי בעצי מוקצה לא שייך הואיל דהא לא משכחת לצרכו ויש לחייבו משום הבערה וכמו שנראה מדברי רש"י בד"ה ועייל עצי מוקצה:
אמנם לשיטת ריב"א שבתוס' פסחים דף ה' ע"ב בד"ה לחלק נ"ל דלולי שהכנה הוא בכלל אזהרת ל"ת כל מלאכה לא הוי למידן יו"ט משבת לענין איסור הכנה וכקושית הט"א בחי' אבות מלאכות למס' חגיגה שמקשה מנ"ל איסור הכנה ביו"ט דלמא לא אסרה התורה רק ההכנה ליו"ט לשבת דשבת חשיבא וצריכה הכנה מחול אבל יו"ט לא חשיבא ול"צ הכנה כמו דליכא דין הכנה לגבי חול ותירצתי דרבה לשיטתו שסובר שהכנה מיקרי מלאכה ולכל דיני מלאכות איתקש יו"ט לשבת דגם ביו"ט כתב אזהרה לכל מלאכה ואיתקש בפ' אמור לשבת שכל מה שאסור בשבת משום מלאכה הוא גם ביו"ט בכלל הלאו דכל מלאכה לא יעשה בהם רק שנסתר מה שתי' הגירסא הישנה:
אמנם נ"ל לתרץ הגירסא הישנה באופן אחר דיש להבין דברי אביי מה שאמר לרבה ועוד והא את הוא דאמרת אין ח"מ ליום טוב דבמסכת חגיגה איתא בדף י"ז אלא למאי הלכתא כתבה התורה לחג הסוכות לאקושי לחג המצות מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות טעון לינה והתם מאי טעמא דכתיב ופנית בבוקר (דברים ט"ז) ומפרש רש"י ופנית בבוקר שהוא חו"ה דאלו ביו"ט תחומים אסור ע"כ מבואר מדברי רש"י דאף דתחומין לא נאמר גבי יו"ט ואינו בכלל המלאכות דשבת (כמו שהאריך בגמ' דקדושין כיון שאין עליו סקילה וכרת אינה חשובה בכלל מלאכות שבת ואשר ע"כ דעת המרדכי שם דאין איסור שביתת בהמתו בהוליכתה חוץ לתחום דשביתה לא נאמר רק על המלאכות יעויי"ש) מ"מ גם ביו"ט יש איסור תחומין וע"כ הטעם מדאיתקש יו"ט לשבת בקרא למידן אני לאסור ביו"ט כל מה שאסור בשבת ור"ל אזיל בה לשיטתיה שבמסכת פסחים ש"מ הבערה לחלק יצאת לא מפרש כפירש ריב"א שם ובמחלוקת רש"י וריב"א נחלקו גם בה"ג והרמב"ן המובא באבני מלואים למס' חגיגה שדעת בה"ג שלמידן יו"ט משבת גם לענין שביתת עבדים והרמב"ן חולק עליו וסובר דאין למידן יו"ט משבת רק במה שהוא מכלל דל"ת מלאכה משא"כ בדבר שפרט התורה בשבת בלאו בפ"ע וכן מובא בכל בו שמביא בב"י א"ח סי' רצ"ה מחלוקת לענין איסור שביתת בהמה במחמר שיש אוסרין ביו"ט ויש מתירין ביו"ט ומפרש הב"י שהטעם של המתירין משום דשביתות בהמה ומחמר לאו בכל ל"ת כל מלאכה נינהו שהרי אינן בכלל ל"ט מלאכות ולא מתולדותיהן אלא לאו בפני עצמו ייחד להו קרא וכיון דכ"כ אינו ביו"ט
היוצא מהנ"ל שדעת רש"י דלכל מילי ילפינן יום טוב משבת בהיקישא דקרא (יעויין בתוס' מסכת שבת ד"ה והתניא דין והא דלא ילפינן ח"מ מיו"ט לשבת אף אי ילפינן ח"מ לשבת מלא תבערו ומבואר ממש"כ הריטב"א בחי' שכ' בזה"ל וביו"ט הוא דסבר אח"מ משום דאיתקש לשבת שיש בה ח"מ ואפי' בהא תי' לי' שאח"מ אלא בדבר שזדונו בכרת וכדנפקא לן מלא תבערו וכו' עכ"ל ופשוט דח"מ דאיצטריך למילף מקרא לענוש על מזיד בעשה ב' בב"א בשני התראות אינו אלא היכא דעל השנים שעבר ליכא אלא אזהרה א' כמו ל"ת כל מלאכה שכל המלאכות כלולים בלאו הזה והעושה ב' מלאכות לא עבר בשניהם כ"א על לאו א' וס"ד דאין לחלק ע"כ צריכין ללמוד מקרא משא"כ כשיש על כל מעשה אזהרה מיוחדת וכיון שכן פשוט לומר דאם אמרינן הבערה ללאו יצאת אינה בכלל ל"ת כל מלאכה והני נתייחדו באזהרה כ"כ כשלמידן איסורא גם ליו"ט הוי גם לגבי יו"ט כאלו נתייחדה באזהרה באזהרה ואינה בכלל הלאו על מלאכות הנאמרים ביו"ט ואם עשה הבערה עם א' מהמלאכות שעליו אזהרה כל מלאכה ל"ת הסברא נותנת לחייב שתים דהא עבר אשתי אזהרות כיון שהבערה גם בשבת אינה בכלל ל"ת כל מלאכה ונתייחדה עליו בשבת אזהרה מיוחדת ולאו בעלמא ואינה בכלל אבות מלאכות וא"כ לא הי' מקום לקו' אביי דאקשי לרבה והא את הוא דאמרת אח"מ ליו"ט הא י"ל אף דליכא ח"מ מ"מ ז"א אלא בגוונא דזריעה וחרישה ששניהם אסורים מאזהרת לאו דל"ת כל מלאכה אבל לא בהבערה ובישול דאתיא מב' אזהרות שהבישול אזהרתו מצד מלאכה והבערה אזהרתו מלא תבערו ע"כ הקדים אביי להקשות לרבה דלא לחייב על הבערה משום דחזיא לצרכו ואחר שתי' לו ע"ז דעייל מוקצה ואזהרתו מל"ת כ"מ ושפיר אקשי ליה והא את הוא דאמרית אח"מ דהא הבערה מוקצה הוא ג"כ מאזהרה דל"ת כ"מ והרי הבערה זו ובישול שניהם מאזהרה א' נאסרו ובכה"ג ליכא ח"מ:
ועד"ז מיושב גם הגירסא הישנה אהבערה לא לחייב משום דחזי' לצרכו וע"פ דברי הראשונים שכ' דאי יש ח"מ ליו"ט וכן בשביעית א"א אבות שיהיה הזומר והזורע בב"א או הקוצר ובוצר בב"א חייב שתים מיושב קו' מה שהקשו במוע"ק דף ג' דלמ"ד חורש בשביעית לוקה למה פרט הכ' זמירה ובצירה דלפי הנ"ל י"ל דאותו המ"ד סובר יח"מ ליו"ט ולשביעית ובזה יש עוד ליישב מה שקשה לי בסוגיא דהואיל פסחים דמ"ד ע"ב לרבה דאמר הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור ומפרש"י אי מזדמנו לי' צפרים וחיות טובא והיינו הואיל דלהבא ופשוט דהואיל כזה לא שייך רק לענין מלאכת החרישה דאי יזדמן ליה עופות יהי' למפרע הצורך בחרישה שיהיה לו עפר לכסות הדם אבל לענין מלאכת הזריעה במה שמכסה כעת הזרעים לא שייך הואיל וא"כ קשה מאי מקשה אחרישה לא לחייב דלמא האי תנא דמתני' סובר דלוקין על חרישה בשביעית ויש לחייב א' משום שביעית דלענין איסור עבודה בשביעית ל"א הואיל ועל יו"ט חייב משום זורע וכמו דאי' שם ברש"י שהחרישה לכסות הזריעה הוא תולדה דזורע אבל לפ"ד הראשונים א"ש דלמ"ד חורש בשביעית לוקה צ"ל דיש ח"מ בשביעית דאל"כ למה כתבה התורה זמירה ובצירה א"כ תו ליכא למימר דהתנא דש חורש סובר דלוקין על החרישה א"כ לחייב שתים משום שביעית על חרישה ועל זריעה וא' משום יו"ט ואיכא תשעה מלקות. ודע שקשה לכאורה מאי מקשה הגמ' ולילקי נמי משום זורע דלמא לא מיירי מתני' במתונתא וליכא לחייב משום יו"ט על החרישה וחיובא רק משום זורע ועל החרישה חייב משום שביעית בשלמא לשיטת רמב"ן דמדבריו נשמע דיש ח"מ ליו"ט כ"כ יש חילוק מלאכות בשביעית ל"ק דא"כ יש לחייב ב' משום שביעית דלס"ד יש ח"מ ליו"ט אבל לפמ"ש הרימב"א דאפשר לומר דשביעית פשיטא ליה דאין בו ח"מ כיון דאין בו ח"מ כיון דהוי ליה לא גרידא וביו"ט הוא דסובר בר דיח"מ משום דאיתקש לשבת כו' ע"כ קשה כנ"ל וא"ל דלפמ"ש א"ש דאי מחליטין דאין ח"מ בשביעית ממילא נשמע דליכא מלקות אחרישה בשביעית דאכתי קשה דלמא מתני' לא ארי' במתונתא וכנ"ל והתנא סובר דאין לוקין אחרישה ישה בשביעית חיוב ב' מלקות היא רק על הזריעה בשביעית ומשום יו"ט והא דנקט במתני' החורש הוא משום איסור דחרישה בשור ובחמור ולעולם דתו ליכא מלקות בהחרישה לא מצד שביעית דהא החורש בשביעית אינו לוקה ולא מצד יו"ט דהא לא מיירי במתונתא שייך הואיל וצ"ל דכוונת הקושיא אמאי לא אמר התנא דינו בחרישה במתונתא ולהוי ט' מלקות וכן נראה מדברי חידושי הריטב"א לקמן ד"ה והקשו בתוס' דלא שייך תנא ושייר כשיכול להיות מלקות יותר בדבר שהזכיר התנא דמתני' ולכך הקשה הגמ' לקמן ולחשוב נמי שבועה שלא אחריש ביו"ט וא"כ י"ל דכאן הקושיא למה לא נסיב התנא לומר דיש חורש וחייב ט' והיינו חורש במתונתא וארווח לן בזה לתרץ מה שצריך ביאור היאך עלה בדעת ר"נ דתנא ושייר הא כיון שעושה בגוונא השנויים במתני' יש עליו חיוב תשעה מלקות ובוודאי לא שייך להיות פוחת מענין החיוב ולומר שמנה תחת תשעה אבל לפ"ד הנ"ל ניחא דהא דתניא במתני' רק המנה א"ש אי לא איירי במתונתא דליכא באמת רק חיוב שמנה מלקות ול"ק רק למה לא נחית התנא לחשוב תשעה וכגוונא אחרינא והיינו שהחרישה במתונתא וא"כ לא לזר יחשב זה שהשיבו ר"ן תנא ושייר אבל עולא לא קבל דבריו שדעתו שגם בכה"ג לא שייך תנא ושייר כיון דמשכחת גוונא דמחייב יותר היה להתנא לומר דינו באותו הגוונא כדי לאפושי בחיוב המלקות וכמו שמסביר הריטב"א כיון דאיירי מיו"ט הו"ל למתני כל לאוי דאפשר ביו"ט ודו"ק:
ועפי"ז יתיישב במה שנתקשה הריטב"א במכות דף כ"א על הא דאמר במתניתין מני ר"ע הוא דאמר המקיים כלאים וכ' הריטב"א בזה"ל וא"ת ומנ"ל דר' ינאי לרבין קאמר ומשום זורע דלמא לר"ע קאמר ומשום מקיים וי"ל דא"כ אמאי נקט המחפה בכלאים לימא המקיים והרי יש בכללו מחפה יכל קיום ע"כ. יל"ד דלמא לעולם כוונת ר' ינאי לר"ע הוא והא דקאמר המחפה ולא אמר סתם המקיים לאשמעינן אתי דאין חיוב על המקיים כ"א כשמקיים במעשה ונ"ל ליישב ולהעמיד לר"י ולר"ל דכ"א אזיל לשיטתי' דלכאורה קשה דלפ"ד התוס' כאן דכלאי הכרם חשיב כשתים מחמת כלאי הזרעים וכלאי הכרם ועוד חזקו דבריהם בתוס' פסחים דאי כפירש"י דכה"כ לא חשוב רק חדא למה תניא במתניתין בכרם ליתני כלאים סתם וגם הרמב"ן בחידושיו מקשה קושיא דלפי' רש"י למה תני במתני' בכרם א"כ מאי אמר ר"ל לר"י אי לאו דקילסך גברא רבא ה"א מתני' מני רע"ק דאמר המקיים בכלאים הא אזהרה על המקיים לא מצינו רק בכלאי זרעים כדברי המפרש כאן דנלמד מדכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים וכגירסת הישנה שבגמ' שמחקה המהרש"א ודרשינן כלאים שדך לא. וגם רש"י מפרש כן במס' ע"ז דמ"ד ובכה"כ ליכא למדרש הכי דאזהרה דכלאי הכרם הוא בפ"ע ולא תזרע כרמך כלאים וא"כ המקיים כלאי הכרם ליכא לחיוביה מצד מקום דליכא אזהרה רק על קיום כלאי זרעים דכלאים שדך לא וכיון שליכא אלא אזהרה זו אף אם הכלאים הוא בחטה שעורה וחרצן כר"א ליכא רק מלקות א' מחמת קיום הכלאים דזרעים לבד. הן אמת דבירושלמי רפ"א דכלאים מבואר לימודן מיוחד על איסור קיום כה"כ וז"ל כתיב לא תזרע כרמך כלאים אין לי אלא זורע מקיים מנין ת"ל כרם לא כלאים וא"כ קשה הנ"ל מתורצת דגם משום כלאים יש לחייב ב' בכלאים דכרם מדאמר בגמ' כאן מ"ט דר"ע לא הביא אלא הדרש בפסוק בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא ולא רמז דבר מלימוד מיוחד שגבי כה"כ קדריש הירושלמי הנ"ל נראה דתלמודא דידן לא ס"ל כהירושלמי ואף דתני במתני' רפ"ח דכלאים אסורים מלזרוע ומלקיים י"ל דאיסורא בעלמא הוא דלאסור כה"כ מצינו למילף בק"ו מכלאי הזרעים אבל למלקות לא דאין מזהירין מה"ד ומטעם זה הוצרך הירושלמי לדרוש כה"כ מדרשא מיוחדת גם מבואר בירושלמי להדיא דאוקי המתני' גם לרבנן ולאיסורא בעלמא וא"כ עדיין נשאר ק"ו הנ"ל ואי הוי תלמודא דידן סובר כדברי הירושלמי דגורעין ומפרשינן לא כרמך כלאים לא היה צריך ללמוד גם כלאי הזרעים מסמיכות כלאי בהמה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא כו' וכמבואר בפירש"י מס' ע"ז וא"כ היאך אפשר לומר כר"ע דהחיוב הוא משום מקיים הא במקיים ליכא מלקות אלא משום כלאי זרעים ונקט כרם בכדי. ואף אם נאמר דאי היה מוקמינן כר"ע הוי מפרשינן חמור במתני' כפירש"י חמור בדה"ב והוא המשלים למנין שמנה מלקות אכתי לא מתורץ למה תני במתניתין בכרם דהא מצד דתניא בכרם במתני' הוכיחו התוס' והרמב"ן דמתני' תני כלאי' דכרם לחייב שנים ומפרש"י דזה לא היה תני אם ליכא כלל חיובא משום הכרם רק מצד הזרעים:
וליישב קושיא זו אקדים דבתוס' מס' ע"ז דס"ד ע"א ד"ה ר"ע אומר כתבו בזה"ל פי' בקו' שעשו להן סייג וגדר בקוצים כדי לקיים ויפה כיון דהא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דלא כפי' הערוך דפי' מקיים בהנחה דכלאים לגדל תוך שדהו ליקח ואי' ליה לאו שאין ב"מ לוקין עליו ע"כ וכן כתבו התוס' לעיל דף ד' ע"א ד"ה הא ל"ק והנה מה שדחו התוס' פי' הערוך חוזר ונראה עפ"י דבריהם במס' שבועות דף ד' ע"א ד"ה לפי פי' המהרש"א שם דיליף ר"ע משבועה וממציא שם דלוקין על כל לאו שב"מ נמי כו' ובמפרש דכאן איתא ג"כ כפי' הערוך שבד"ה מי משכחת מרגניתא כתב בזה"ל אלא משום מקיים דשביק ולא עקר להו גם בירו' רפ"ח דכלאים מבואר במחלוקת דר"ע ורבין הוא בלא עביד מעשה אמנם לכאורה אינו מובן איך אפשר לעבור ביו"ט משום מקיים דכיון דשביק ולא עקר להו הא אסור למיעקר ביו"ט דהוי תולש או קוצר וממשנה מס' כלאים פ"ז מ"ו והאנס שזרע את הכרם ויצא מלפניו קצרו אפי' במועד לא שמעינן להתיר אלא בחו"ה אבל לא ביו"ט ואף שאפשר לומר דשא"ה דליכא איסור קיום מדאורייתא כמ"ש הר"ש והברטנורה שם שאין אדם אוסר דשא"ש וא"צ לקצור אלא שלא יהי' נראה כמקיים משא"כ כשיש איסור כלאים דאורייתא אפשר דשרי אף ביו"ט ז"א הא ל"מ ל"ת דוחה ל"ת וגבי מתן ב' שנתערב במתן ד' פסקינן במס' עירובין דף ק' שב ואל תעשה עדיף ואף למ"ד שם קום ועשה עדיף אינו אלא היכא דבמעשה מקיים מ"ע אבל היכא דליכא כלל מ"ע רק ל"ת מה"ת לומר דקום ועבור ל"ת עדיף מביטול ל"ת בשב וא"ת עכ"פ ליכא לחיובא מלקות מחמת שלא עקר בידים ביום טוב:
אמנם לפ"ד התוס' במסכת מ"ק ד"ב ע"ב ד"ה וצריך לעצים שכתבו בזה"ל לעצים אבל אם צריך לעצים לא נאמר בו דחייב משום קצירה דלא דמיא לקצירה דקוצרין למאכל או מידי דצריכין לאיזה דבר כגון לרפואה וכיוצא בזה כו' יעויי"ש וע"פ סברא זו כתבו התוס' מסכת שבת דף ע"ז ע"ב ד"ה וצריך לעצים דאף דר"י מחייב מלאכה שא"צ בעינן צריך לעצים דל"מ בעצים קוצר כי אם בענין זה ומעתה י"ל דאף כל מלאכה שא"צ אסור מדרבנן מ"מ בקצירת דבר שאסור בהנאה דלית גבי' שם קצירה דהא לא חזי למידי אף מדרבנן מותר כי אין דרך לקצור דבר דלא חזי למידי וא"כ מותר למיעקר כה"כ אף ביו"ט דהא כה"כ אסורין בהנאה ואין בתלישתו לא שם קצירה ולא שם תלישה וגם א"צ לגופה כי כוונה בהתלישה רק למעט התפלה של הכלאים והא דלא התירו גבי אנס שזרע כלאים למיעקר רק בחו"ה שאני דלא נאסר כלל דא"א אסור דשא"ש וא"ל דהא במתני' מיירי והר"מ פוסק בשביעית הלכה כר"ע דזורע כה"כ בשביעית אינו קודש דאא"א דשא"ש דהא בלא"ה ק' מה אמר ר"ל אי לאו דקילסך גברא רבא ה"א מתני' ר"ע הוא כנ"ל הא ר"ע סובר בפ"ז דכלאים משנה ה' בזורע כרמו בשביעית אינו מקדיש א"כ גם משום מקיים ליכא לפי הנראה מבואר מדברי הר"ש והברטנורה שהבאתי לעיל שדעתם גבי אנס שזרע ליכא איסור בקיום רק מדרבנן משום מ"ע וצ"ל דאי הוי מוקמינן מתני' כר"ע הוי אמרינן דהמתני' מיירי שכה"כ כבר נודעה קודם שביעית ועתה בשביעית שהלך לכרמו וראה הכלאים ולא עקרן מחייב משום מקיים וכיון שאסור בהנאה ויכול לתולשן אף ביו"ט אם לא עקרן להו חייב משום מקיים ומתורץ קו' הנ"ל שהקשיתי דאי משום מקיים למה תני במתניתין בכרם דלפי הנ"ל אי לא הוי אלא כלאי זרעים שמותר באכילה והנאה ושייך בהם שם קצירה ותלישה אף כשאין תולשן לצרכו אסור עכ"פ מדרבנן ותו ליכא לחייביה משום דלא עקר להו דהא לא מצי עקר להו אמנם כ"ז לא א"ש רק לפי פי' הערוך והמפרש כאן שהחיוב בקיום הוא אף בלא מעשה וליכא לחייב על מקיים ביו"ט כ"א בכה"כ שבידו לעקרו כנ"ל אבל לפי' תוס' ורש"י דאף לר"ע ליכא חיוב מלקות במקוים כ"א ע"י מעשה ואם נאמר מתני' ר"ע ונצטרך לומר שמקיים במעשה דהיינו ע"י מחפה וחיוב זה יכול להיות אף ביום טוב וגם בכלאי זרעים בלא כרם וישאר ק' למה תניא במתני' בכרם אמנם ר"ל לשיטתי' שהוא סובר לאו שאב"מ לוקין עליו ושפיר הי' מצי לאוקמי מתני' כר"ע ומשום מקיים ולא במחפה כ"א משום במה דשביק ולא עקר להו וכה"ג ליכא חיובא רק כשנאסרו הזרעים ולא שייך בהם שום קצירה והיה יכול לתולשן ביו"ט ע"כ הוצרך התנא דמתני' לומר בכרם אבל ר"י לשיטתי' שסובר לאו שאין ב"מ אין לוקין עליו ולא משכחת מלקות במקיים רק ע"י מעשה א"כ תו א"א לומר דמתני' ר"ע הוא ומשום מקיים דא"כ למה תניא בכרם מעתה מיושב קו' דהריטב"א הנ"ל שמקשה דלמא ר' ינאי לר"ע קאמר וז"א דאף אם כן הוא עכ"פ משמע מדברי ר' ינאי שאמר המחפה בכלאים לוקה שליכא חיוב לר"ע על הקיום כ"א ע"י מעשה ותו ל"מ למימר דמתני' ר"ע היא דאי מיירי מתניתין במקוים במעשה למה תניא בכרם דהא על קיום כה"כ ליכא אזהרה כנ"ל וליכא לחיוביה רק על קיום הכ"ז וכנ"ל א"א לומר כן דאי לאו דהוי דכרם שאסור בהנאה ולא הוי מצי לעקרו ביום טוב תו לא הוי מחייב על כ"ז משום מקיים דהא קיימינן דחיוב קיומי' הוא מחמת המעשה שעושה בידים בהחפוי ואם עשה כן ביום טוב אף בכ"ז בלבד בוודאי חייב משום קיום במעשה ובה מדויק מה שאמר ר' ינאי לר"י אי לאו דדלאי לך חספא לא משכחת מרגנותא תותה דלכאורה אינו מובן השבח הזה הא אף לר' ינאי דמחייב אליבא דרבנן במחפה משום זורע אכתי לא ברורי דמיירי במתני' במחפה ואפשר לא מיירי במחפה ואתיא כר"ע דמחייב משום מקיים וביותר קשה בדברי ר"מ שאמר האי חורש דמחייב משום כלאים היכי משכחת לה מנ"ל דהחיוב במתני' משום חורש דלמא מתני' אתיא כר"ע והחיוב משום מקיים כלאים אבל לפי הנ"ל ניחא:
שוב התבוננתי לחזק דברי הנ"ל דבמס' מ"ק ד"ב ע"ב אי' מ"ט דר"ע דתניא שדך לא תזרע כלאים אין לי אלא זורע מקיים מנ"ל ת"ל כלאים שדך לא ומרש"י בזה"ל ואע"ג דכתיב לא תזרע כלאים גורעין ודורשין לא כלאים לא יהיה כלאים מ"מ צריך עתה לבטלו ע"כ. ולכאורה דברים אלו סותרים סוגיא דידן כאן מס' מכות דהכא נדרש איסור מקיים מדכתיב בהמתך לא תרביע כלאים וסמיך ללאו דשדך ואמרינן כלאים שדך לא. וליישב סתירה זו אמינא דלכאורה צריך ביאור למה רצה ר"ל לאוקמיה למתני' דלא כהלכתא וכר"ע הלא טוב יותר לתפוס כדעת ר"י ואתיא כרבנן דמתני' וצ"ל דהוי דחיקא לר"ל לומר דמוקדשין שבמתני' ליכא אלא מלקות א' כפירש התוס' ומוקדשין דתניא לאו דוקא הוא ע"כ הוטב יותר לדעת ר"ד לומר דבאמת דווקא תניא מוקדשין לשון רבים לחייב ב' משום מוקדשין משום לא תעבוד ומשום חמור דבדה"ב והיה קשה ליה דא"כ יש תשעה מלקות דבכלאים בכרם איכא ג"כ לחייב תרתי משום כ"ז ומשום כה"כ ע"כ הוי ניחא ליה יותר לומר דמתני' אתיא כר"ע ואין החיוב רק משום מקיים וס"ד דטעמי' דר"ע באיסור מקיים אינו משום גורעין ודורשין רק משום סמיכות דקראי בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא כו' הוא דיליף וליכא לאו על מקיים רק בכ"ז ולא בכה"כ וא"ש הא דתניא במתני' שמנה ובסוגיא דמ"ק דאזלי שם אליבא דרבה א"ש כמסקנא דהכא אליבא דר"י דמוקדשין אינו נחשב רק למלקות א' וכה"כ נחשב לתרי ולשיטת רבה שם אתיא המתני' כר"ע ומשום מקיים הוא דמחייבינן תרתי לכן הוצרך הגמרא שם לומר דאיסור דמקיים יליף ר"ע במדה דגורעין ודורשין ועד"ז למדין אנו אזהרה מיוחדת גם בכה"כ דכתיב לא תזרע כרמך כלאים וגורעין ודורשין לא כרמך כלאים וכדאיתא בירו' שהבאתי לעיל ואיכא מצד איסור קיום ב' לאוין במקיים כה"כ דאיכא בי' קיום כלאים זרעים וקיום כה"כ וא"ל מנ"ל דרבה סובר שהטעם משום גורעין ודורשין דלמא גם הוא סובר כר"ל דליכא במקיים רק הלאו שנלמוד מסמיכת אזהרת כלאי בהמה ז"א דלרבה לשיטתיה שסובר להדיא אליבא דר"ע כאשר אבאר לקמן דלאו שאין ב"מ אין לוקין עליו וצ"ל הקיום במעשה יהי' אך למותר מה דתניא במתני' בכרם וע"כ צ"ל דגם על קיום כרם יש חיוב מלקות וכיון שכן ע"כ צ"ל דר"ע סובר דגורעין ודורשין ויש גם בכה"כ אזהרת לאו על קיומו כן היא לשיטת רבה אבל ר"י סובר כר"ל דליכא במקיים רק לאו אחד לגבי כלאי זרעים שנלמד מסמיכת דכלאי בהמה ע"כ לא יהי' אפשר לו להעמיד המתני' כר"ע דלשיטתיה דליכא חיובא במקיים אליבא דר"ע כ"א במעשה יהיה אך למותר מה דתניא במתני' בכרם דהא מצד כרם ליכא חיובא במקיים והוכחה מבוארת דרבה אליבא דר"ע סובר דלאו שאין ב"מ אין לוקין עליו דבמסכת מכות דף ד' ע"ב ד"ה הא ל"ק שהבאתי לעיל דחו פי' הערוך דר"ע מחייב אף במקיים בלא מעשה דהא לר"ע דסובר דעדים זוממין קנסא הוא לא מצינו למילף מעדים זוממין ללקות אלאו שאין ב"מ ובתוס' מס' שבועות דף ד' ע"א ד"ה ר"ע כו' מתרצים די"ל דסובר כרב דימי דאמר בפרק ג' דף כ' אכלתי ולא אכלתי שבועת שוא ולקי עליו משום לא ונקה ע"כ ולכאורה ק' דא"כ דר"ע סובר דלוקין אלאו שאין ב"מ מהיכי אתיא ליה לר"ע דעדים זוממין קנסא הוא והרי סובר ר"ע דאין עדים זוממין משלמין עפ"י עצמן ואי' שם בגמרא מ"ט דר"ע קנסא הוא וקנס אינו משלם עפ"י עצמו אמר רבה תדע שהרי לא עשו מעשה ונהרגין ומשלמין ואי יש מלקות לר"ע אלאו שאין ב"מ י"ל דגם חיוב מיתה יכול להיות אלאו שאין ב"מ ועכ"פ מה"ת יחשב לחידוש דרך קנס חיובא דעדים זוממין לתשלומין דהא אף חיוב מלקות יש על לאו שאב"מ ומנ"ל לר"ע דעדים זוממין קנסא וצ" דסבירא ליה דמסברא אחרת פשיטא ליה לר"ע דעדים זוממין קנסא הוא דכל המשלם יתר על מה שהזיק חשיב קנס והרי בעדים שהוזמו לא נעשה שום היזק דהא הגמ"ד שהי' ע"י עדותם נתבטלו וכבר העיר ע"ז הפ"י בחידושי מכות דף ב' בד"ה פירקא יעויי"ש אמנם מדברי רבה שאמר תדע שהרי לא עשו מעשה מבואר דמה שסובר ר"ע בעדים זוממין שקנם הוא לא אתיא אלא מדחייבים אף שלא עשו מעשה משא"כ בכה"כ שאין לוקין וממיתין אלאו שאב"מ וליכא לחייב לר"ע במקיים כ"א בקיום ע"י מעשה וממילא כיון דאתיא לדידיה מתני' דיש חורש כר"ע עכצ"ל דיש חיוב ב' מלקות בקיום כה"כ דאל"כ למה תניא במתני' בכרם ומוכרח דרבה סובר אליבא דר"ע שיליף אזהרה למקיים במדה דגורעין ודורשין ודרשינן גם כה"כ לא כלאים ואתי שפיר סוגיא דמ"ק וליכא סתירה מסוגיא דכאן דהתם אזלא אליבא דרבה והכא אליבא דר"ל וכנ"ל:
אך דא"כ לפי הנחה הנ"ל דר' יוחנן מפרש במתני' דעל כלאים בכרם חייב ד' וקשה מהא דאיתא במס' ביצה דף י"ב תני קמיה דר"י המבשל גיה"נ כו' א"ל פוק תני לברא הבערה ובשול לאו משנה ואת"ל משנה ב"ש הוא כו' יעויי"ש ברש"י ד"ה הבערה וביטול שכתב בזה"ל משום הבערה שהוא אב מלאכה בפ"ע קסבר יש ח"מ ללקות שתים על ב' מלאכות משום יו"ט ע"כ מוכרח לומר כן לשיטת ר' יוחנן דאל"כ אפי' לב"ש צ"ל דהבערה אינה משנה כקו' הגמרא כאן אהבערה לא לחייב וכן הקשה אביי לרבה כדאי' בפסחים דף מ"ז ומ"ח ועוד הא את הוא דאמרת אין ח"מ ליום טוב וא"כ צ"ל דלר' יוחנן ישאר קושית הגמרא כאן ולילקי נמי משום זורע ביו"ט ואם היינו מצ"ל דר"י לא חשיב כה"כ בשתים הי' אפשר לתרץ דבאמת לר"י יש חיוב ביום טוב משום שתים משום חרישה ומשום זריעה ומוקדשין לא חשיב תנא דמתני' רק מלקות א' ואין בכלל רק שמנה לאוין אבל לפי האמור לעיל דעל כרחך צ"ל דר' יהודה חשיב כלאי הכרם בשתים נשאר קושיא והא איכא עוד משום זורע ביום טוב דהא לדבריו יש ח"מ ביום טוב אולם לפי מה שכתבתי דזה תלוי בפלוגתא א"ש ודו"ק: